החברים של ג'ורג'

מה ישראלי בעיניך? ענישה קולקטיבית

מה ההבדל בין יאיר לפיד ובנצי גופשטיין? החליפה והקול הסמכותי

האפס שהתגלם בבשר (*), יאיר לפיד, מיהר לקפוץ על הפיגוע אמש – למה לבזבז טבח טוב – כדי להזכיר לציבור שהוא תומך בגירוש משפחות קרובי משפחה של חשודים בטרור. כבר כתבתי על הנושא לפני מספר חודשים, אבל הוא ראוי לעיון מחודש.

חשוב לציין שלפיד לגמרי לא לבד פה. ראש הממשלה היקר – לנו ולמאפיונרים זרים – שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה לפני שלושה חודשים באותה הדרישה בדיוק, רק בלי הדרישה לעגן את הנושא בחוק. הוא ידע בדיוק מה הוא יקבל: את התשובה שהמהלך הזה מנוגד למשפט הבינלאומי. נתניהו רצה לעשות את ההצגה הימנית הידועה: או הו מה שהייתי עושה להם, אבל המשפטנים הארורים כבלו את ידי.

בישיבת הממשלה היום, התמה המרכזית היתה פגיעה בחפים מפשע. אלי בן דהן אמר ש”החיים בכפר יטא לא יימשכו כרגיל. כפר שממנו יוצאים מחבלים, ישלם את המחיר. כניסה ויציאה מהכפר תאושר במקרים הומניטריים.” ישראל כ”ץ, לאסוננו שר התחבורה, קרא לזרז את חקיקת החוק שבו תומך לפיד והוסיף שביטא יש לבצע “טיפול שורש מונע שייזכר בהיסטוריה.” כ”ץ לא אמר אם הוא מתכוון לטיפול נוסח לידיצה או סרברניקה. אופיר אקוניס דרש לא רק לגרש את משפחות החשודים בטרור אלא גם להרוס את בתי המשפחות. עד כה, ככל הידוע, הוא לא דרש לחזור על תקדים הפולשים המונגולים ולערום את גולגלות תושבי יטא בפירמידה בכניסה לישוב. אקוניס, למקרה ששכחתם – ומי יאשים אתכם? – הוא שר המדע. על החכמה היתרה של השר, שרוצה לבצע סיכול ממוקד באנשים שאף אחד לא ידע שהם מפגעים עד שפיגעו, מיותר להרחיב את הדיבור.

בצה”ל לא חיכו לממשלה: מתאם הפעולות בשטחים, יואב “אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו” מרדכי, הורה על ביטול האישורים שבידי 204 (!) קרובי משפחה של החשודים בטרור, ואמש כבר הורה צה”ל על ביטול כל ההיתרים שהוענקו לרגל הרמדאן, כ-83,000 מהם. איך זה מסתדר עם האמירה של איזנקוט, לפני כחצי שנה, שכתרים וסגרים הם “טעות מרה” שרק תגרום נזק? זה לא, אבל הרמטכ”ל לומד, לא בפעם הראשונה, שבין מה שהצבא תופס כצורך בטחוני ובין מה שהממשלה רואה כצורך פוליטי יש מרחב ניכר.

כתר, סגר וביטול “הקלות” הם התגובה הראשונה, האינסטינקטיבית, של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. היא היתה מבוססת תמיד על ענישה קולקטיבית וזה האקדח אליו היא שולחת את ידה ברגע שמישהו מעז להתקומם.

לפיד יודע שהאספסוף רוצה ענישה קולקטיבית. כמו ראש הממשלה, הוא יודע שגירוש משפחות הוא עבירה על המשפט הבינלאומי ושזה כנראה לא יקרה, אבל כמו ראש הממשלה הוא רוכב על רכבת הדם. הוא לא יורד לרמות של נתניהו, שלפני שבוע סיפק לנו את המקבילה שלו ל”צעיר שחור השיער שאורב לנערה זהובת השיער,” אבל הוא יורד די קרוב.

אני יודע שלפיד הוא לא זנון או קופרניקוס, ובכל זאת ננסה לנתח לרגע את המשמעות הפילוסופית של תפיסת הענישה הקולקטיבית. התפיסה ההומניסטית-מערבית, זו שלפיד נוהג לשייך את עצמו אליה בטעות, אומרת שכל אדם הוא תכלית לעצמו. הוא לא מכשיר, ואין לנהוג בו כמכשיר. אי אפשר להעניש אדם על מעשיו של אדם אחר. לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו ימות. אי אפשר, על כל פנים, לא בתפיסה המערבית, להטיל במשפחה אשמת דם; לקחת את הרופא ולגרש אותו למדינה אחרת (איזו?) כי אחיו הרג חמוש ישראלי, לקחת את הילדה מהגן והעלות אותה על מטוס (לאן?) כאילו היתה חתול בחלומותיו הרטובים של אורי אריאל.

האם לפיד היה עונה בחיוב על השאלה האם היה נוהג כך במחבל יהודי? אני רוצה לקוות שלא, כי זה היה מציב אותו במקום רע מאד מבחינה היסטורית; אבל אם לא, אז המסקנה המתבקשת היא שהוא לא רואה בפלסטינים בני אדם. כלפיהם, התפיסה האנושית המקובלת של אחריות אישית לא רלוונטית. הם אשמים על משפחותיהם. הם סוג של hive-mind; כדי להרתיע חלק ממנו יש לכרות את האחר.

לפיד אומר לנו שהפגיעה מתבצעת לתכלית ראויה: הרתעה. אבל אנחנו לא יודעים שההרתעה הזו עובדת. הריסת בתים לא עובדת. גם אם היתה עובדת, היא היתה פסולה משום ששוב, אדם הוא לעולם תכלית ולא מכשיר; אבל מה אם היא לא עובדת? מה אם היאוש יגבור על הפחד, וקרוביהם של המגורשים יתקוממו שוב? וכן, הרצח של חפים מפשע בתל אביב אתמול היה סוג של התקוממות. הרוצחים, כמו לפיד, לא רואים באזרחים תכלית, אלא אמצעי. בהריגתם הם הבהירו לישראלים שאם יהיו הרוגים בחברון, יהיו הרוגים גם בתל אביב. כפי שנאמר לפני 50 שנה כמעט, כיבוש גורר אחריו שלטון זר; שלטון זר גורר אחריו התנגדות; התנגדות גוררת אחריה דיכוי; דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי; קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

אז מה יקרה אם הגירוש לא יעבוד – ומתגנב החשד, לאור העובדה שישראל עשתה שימוש רחב היקף בהגליה בשנות השמונים והתשעים, שהוא לא יעבוד? תמיד נוכל להקשיב לד”ר מוטי קידר ולאנוס את אחותיהם ואימותיהם של המחבלים. כפי שכתב מישהו יפה בטוויטר, לפיד צפוי להתנגד לקיצוניות הזו, כמו גם לקיצוניות של פמיניסטיות שיפסלו את הרעיון על הסף, ולהסתפק בדרך המרכז של הטרדה מינית.

(קווים לדמותו של המרכז היהודי: הוא יזדעזע מאד מהרעיון של אונס אשה פלסטינית, אבל אין לו שום בעיה להצדיק את שריפתה בחיים על ילדיה מהאוויר.)

ואם גם זה לא יעזור? ובכן, אפשר לחזור לתקדים של צ’ארלס אורד וינגייט, שנהג לרצוח רנדומלית כפריים פלסטינים בכפרים שבהם נרשמה התקוממות נגד הבריטים בשנות השלושים. ואם בכל זאת תמשך ההתקוממות?

כאן אנחנו כבר באמת בלידיצה ובנכבה שניה. כשלפיד שולל את האנושיות של הפלסטינים – וזה בדיוק מה שהוא עושה, כשהוא אומר שמותר להגלות את קרוביהם – זה המסלול שעליו הוא צועד. ומה שמפחיד בו הוא בדיוק הקול העמוק והחליפה, המעטה החיצוני של הבדרן: הוא עכשיו הפרזנטור של בנצי גופשטיין, הפופוליזטור הגדול שלו, מי שהופך אותו למיינסטרים.

ויום הדין יגיע גם אל החליפות הריקות.

(*) עם בוז’י הרצוג הסליחה, אבל אני עובד על המיתוג הזה שנים ואני לא הולך לוותר עליו בקלות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: תקרית אנטישמית? לא כל כך מהר

מה קרה בבריסל? אנחנו לא יודעים. זה לא מפריע לנתניהו ולממסד הציוני לצווח על אנטישמיות, ולבטאון של נתניהו להאשים את השמאל

לפני שלושה ימים (ז’), נכנס אדם חמוש, שהקפיד להסתיר את פניו ממצלמות האבטחה, למוזיאון היהודי בבריסל. הוא הוציא מתיק שנשא עמו רובה, ופתח באש. מן האש נהרגו ארבעה אנשים: אזרח בלגי; מחזיקת דרכון צרפתי ששמה היחיד שדווח הוא דומיניק; ושני אזרחים ישראלים. האזרחים הישראלים היו בני הזוג מירית מירה ריבה ובעלה, עמנואל ריבה.

התקשורת הישראלית תיארה את בני הזוג ריבה כחשבים שעבדו במשרד ראש הממשלה, ובעקבות דבריו של ראש הממשלה, תיארה את התקרית כולה כתקרית אנטישמית. יתכן שזו תקרית אנטישמית, אבל ביקורת על הטענה הזו כבר התחילה להופיע בתקשורת הישראלית וגם בתקשורת הבינלאומית, ומיד אתייחס אליה. אבל קודם כל, צריך לזכור: הטענה שמדובר בהתקפה אנטישמית היא רק טענה. היא לא מגובה בעדויות חותכות. ויש רגליים לסברה שהטענה הזו נוחה מאד לממשלת ישראל, ועל כן היא מפמפמת אותה.

למה? כי יש הסבר אחר, לא פחות סביר ומציק יותר. התקשורת הישראלית דיווחה שעמנואל ריבה הוא איש נתיב לשעבר; נתיב הוא ארגון מודיעין ישראלי שהיה אמור לפעול מאחורי מסך הברזל בזמן המלחמה הקרה ושמעמדו מאז מפוקפק. מירה ריבה תוארה כ”עובדת משרד ראש הממשלה,” אבל ריצ’רד סילברסטין מצא שבעמוד של שגרירות ישראל בברלין היא מתוארת כנספחת. חשבית במשרד ראש הממשלה כנספחת בשגרירות חשובה? או שמא הביטוי “עובדת משרד ראש הממשלה” מסתיר את העובדה שמירה ריבה היא אשת מוסד – ארגון שכפוף למשרד ראש הממשלה – ובהתחשב בתפקידה בשגרירות בברלין, אשת מוסד די בכירה? עוד יש לציין שבני הזוג מתוארים כ”עובדי ממשלה לשעבר.” הם היו בתחילת שנות החמישים שלהם. לא בדיוק גיל הפנסיה. הבלוגרית דבורית שרגל מצאה שהמשרד לבטחון פנים פרסם הודעת אבל על מותה של מירה ריבה. למה?

יתר על כן, החיסול נראה מתוחכם מאד, ודאי בהשוואה לכל מה שהתרגלנו לראות מצד ארגונים אנטישמיים באירופה. יתר על כן, ארגונים אנטישמיים בדרך כלל ממהרים לקחת אחריות. עד כה, זה לא קרה.

אם אכן בני הזוג ריבה היו אנשי מודיעין ישראלים, פעילים או לא, אז לדרוש מאיתנו להאמין שלגמרי במקרה הם היו במקום שהותקף על ידי הרוצח האנטישמי היעיל ביותר בהיסטוריה של 20 השנים האחרונות לפחות, זה צירוף מקרים אחד יותר מדי.

אם אכן בני הזוג ריבה זוהו – במדויק או בטעות – כאנשי מודיעין ישראלים, אז התקרית הזו היא לא תקרית אנטישמית. היא עוד חלק ממשחק הצללים ששירותי מודיעין משחקים כל הזמן. המוסד, כידוע, לא בוחל בחיסולים. גם יריביו לא. והמוסד גם לא ימהר להודיע לצד השני שהוא הצליח.

אם אכן זה המצב, ברור למה ראש הממשלה רוצה לדבר על אנטישמיות: זה מסיט ממנו, כאחראי על המוסד, את האחריות למותם של אנשי מוסד. ברור גם למה רוב התקשורת הישראלית מצטרפת לאותה המקהלה: היא לא אוהבת לחשוב לבד ובטח לא לעמוד מול נראטיב שכל הממסד עומד מאחוריו. כי הדחיפה של הנראטיב שהירי בבריסל היה תקרית אנטישמית – כזכור, אין לנו שום הוכחות לזה – קודמה לא רק על ידי נתניהו. היא קודמה גם על ידי שני הרבנים הראשיים במפגש שלהם עם האפיפיור: כל אחד מהם חזר על הטענה שזו תקרית אנטישמית כאילו היתה עובדה מוכחת.

כאן המקום גם להזכיר שלנתניהו יש היסטוריה בתחום הזה, של מניפולציה במודיעין. אם נניח עכשיו לשקרים שלו בפני הקונגרס ב-2002 על תכנית הגרעין העיראקית, ולאיומים שלו על פצצה איראנית שמגיעה או-טו-טו שאנחנו שומעים מאז 1992 (!), עדיין נשאר סיפור הפיגוע בבולגריה. זוכרים אותו? נתניהו טען אז, שעות אחרי הפיגוע, שאיראן עומדת מאחוריו. עד כה לא התקבלה שום הוכחה לטענה הזו, אבל נתניהו כבר ניצל אותה לצרכיו.

היום הגיע שגריר בלגיה לכנסת, שם הוא ננזף על ידי הח”כים על האנטישמיות בארצו – שוב, בלי שום הוכחה לכך שהרצח בבריסל בוצע ממניעים אנטישמיים. הגדיל לעשות דב ליפמן, אידיוט מטעם – ניחשתם – “יש עתיד,” שאמר ש”כרגע יש ביקורת ודה לגיטימציה נגד ישראל ולכן נעשה קישור אוטומטי בין ישראל ליהודים אשר מעלה את האנטישמיות ברחבי העולם. צריך לשים צב [כך במקור – יצ”ג] לטרמינולוגיה שגורמת לפשעי השנאה הללו.”

וואלה. “נעשה קישור אוטומטי בין ישראל ליהודים”? איך זה קרה? יכול להיות שזה בגלל שראש ממשלת ישראל מקפיד, שוב ושוב, לדרוש הכרה בישראל כמדינה יהודית? יכול להיות שזה בגלל שבעת ביקורו בכנסת של ראש ממשלת בריטניה, נתניהו בירך אותו על הגעתו במילים Welcome to the Jewish Knesset?

וכאן אנחנו מגיעים לשלב השלישי של ההיסטריה. הראשון היה טשטוש העובדה שאין לנו מושג למה בוצע הרצח ושל החשד הסביר שבני הזוג ריבה הם אנשי מודיעין הישראלים; השני היה האשמה קולנית ובלתי פוסקת באנטישמיות; והשלישי הוא ההאשמה של… השמאל הישראלי באנטישמיות.

שימו לב למילים “דה לגיטימציה” אצל ליפמן. “דה לגיטימציה” היא שם קוד לביקורת על ישראל ובמיוחד על מדיניות הסיפוח שלה. מתנחל בשם יואב שורק מיהר לצאת בקדצ’קה סוערת על הדם ולקבוע שהסיבה לתקרית האנטישמית לכאורה היא השמאל הישראלי. הכל בישראל בסדר, קבע שורק, אבל הדו”חות של השמאל הישראלי על כך שישראל היא מדינת אפרטהייד גרמו לאנטישמים באירופה להרגיש שהם לא יכולים יותר ושהם חייבים להרוג איזה יהודי. כי, כידוע, חומר הקריאה המועדף על אנטישמים חמושים הוא אנשי שמאל וארגוני זכויות אדם.

לא הייתי נטפל לשורק – החסר משוגעים אנוכי, כי הבאתם גם את זה לרייר עלי? – אלמלא הטענה שלו התחילה להדהד מכיוונים אחרים. מצאתי אותה אצל תיבת התהודה של נתניהו, ח”כ אופיר אקוניס, ומאמר של בטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום,” חזר עליה במילים דומות מאד.

אז על בסיס רעוע מאד, ללא הוכחות כלשהן, נתניהו יוצא להאשים את ממשלות אירופה בסובלנות לאנטישמיות – ומחנה הימין היהודי, שהוא מנהיג, מאשים את השמאל באחריות לרצח אנטישמי. פשוט נהדר.

כמובן, אם וכאשר יתברר – עוד כמה חודשים, בעמוד 13, כי התקשורת תקבור את הפאדיחה של ההצטרפות האוטומטית שלה לתזמורת הממשלתית – שבני הזוג ריבה אכן היו אנשי מודיעין, ושהרצח שלהם היה חיסול ולא פיגוע אנטישמי, אף אחד לא יזכור את קמפיין הפצת השנאה הזה, אבל המסרים שלו ימשיכו לחלחל. אף אחד לא יזכור את העובדות, רק את זה שאנשי שמאל מובילים לאנטישמיות שמובילה לרצח.

ככה נתניהו עובד. ככה הוא עבד תמיד. וכמו תמיד, הבעיה היא פחות נתניהו ויותר התקשורת הישראלית, שמשדרת את דבריו ללא ביקורת.

הערה מנהלתית: היום הוא היום ה-16 לפרוייקט 300, שבמסגרתו אני כותב פוסט מדי יום. אם אתם מעריכים את הכתיבה, אודה לכם אם תתרמו. כפתור התרומה של קרן הבעת הרצון הטוב והתודה נמצא כאן.

(יוסי גורביץ)

יידען, העיירה בוערת

כבר אי אפשר לטעון שהחרם הבינלאומי על חברות ישראליות הוא זניח: שורה של חברות אירופאיות סירבו או נסוגו מהצעת מכרז לפרויקט הנמלים הפרטיים החדש, פרויקט מרכזי של ממשלת נתניהו. החברה שבכל זאת שלחה הצעה, שלחה אותה בשם חברת בת, מחשש שתוחרם. זה הרבה מאד כסף שחברות בניה משאירות על השולחן, וכפי שמציין עמי קאופמן ב-972, הן עושות את זה משיקול עסקי קר. כניסה למכרז, הן יודעות, תעלה להן יותר. פעילות בישראל הופכת למשקולת כלכלית.

אמש (ב') התבשרנו שאחד ממסלולי ההשקעה של הדויטשה בנק, מסלול ההשקעה למשקיעים בעלי מצפון, מונה את בנק הפועלים בין הארגונים שאדם מוסרי איננו יכול להשקיע בהם. הדויטשה בנק, שאין לו בעיה להמליץ על בנק הפועלים במסלולי ההשקעה חסרי המצפון הרגילים שלו, לא נימק את ההחלטה; אבל יש להניח שהיא נובעת לא מהרגלה של בעלת הבנק חובבת החוצנים לפטר עובדים תוך כדי קשקוש על כך ש"השלום מתחיל בתוכך," וגם לא מעמלות העושק של הבנק, אלא מהעובדה שבנק הפועלים הוא אחד המסבסדים הגדולים של הבניה בשטחים הכבושים, בכלל זה גם במאחזים שאפילו אליבא דממשלת ישראל הם בלתי חוקיים. אחרי הכל, בנק הפועלים מספק משכנתאות לישראלים שפולשים לשטחים המיועדים למדינת פלסטין. ככזה, הוא מרוויח ישירות מגזל האדמות שם.

כתוצאה מכך, עלתה הצווחה של הימין היהודי השמימה. ח"כ אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו) טען ש"בנק גרמני מחרים יהודים כאילו לא היו דברים מעולם"; וראש הממשלה נתניהו אמר דברים דומים. לדבריו, "זו שערורייה שעל אדמת אירופה מדברים היום על חרם נגד יהודים […] אחרי שניסו להביס אותנו בכלים צבאיים ונכשלו, כעת מנסים להשתמש כנגדנו בנשק מסוג חדש – חרם. בעבר קראו להחרים יהודים, כעת קוראים להחרים את המדינה היהודית. מי שקוראים להחרים את ישראל הם אנטישמים בלבוש מודרני." על כל פנים, אלה הדברים שאמר נתניהו לקוראיו הישראלים; לקוראי האנגלית הוא אמר דברים מעט שונים: הוא הפנה אותם בעיקר לפעילי תנועת ה-BDS, ונזהר שלא להכליל את כלל האירופאים. בכל זאת, נתניהו לא רוצה שבארה"ב ואירופה יתייחסו עליו כאל סוג של ארדואן. בדברו אל הישראלים, עם זאת, הוא הגביר את מדורת הפראנויה.

מה שאקוניס והפיתום שלו אומרים השבוע הוא מה שבנט ופושע המלחמה מוטי יוגב צווחו בכנסת לפני שבוע: שלגרמנים אין זכות למתוח ביקורת על ישראל בגלל אתם-יודעים-מה ושחרם הוא מהלך פסול, מהלך אנטישמי. נתניהו נוהג להתהדר בכך שהוא בנו של היסטוריון, כאילו שזה מעניק לו תכונות כלשהן (אני בנו של חשמלאי, זה לא מנע ממני להתחשמל), כמו גם בייחוס הז'בוטינסקאי שלו; מותר היה לצפות, על כן, שהוא יזכור את החרם שארגנה התנועה הרוויזיוניסטית על מוצרים גרמנים החל מאמצע שנות השלושים. המטרה של החרם הזה היתה זהה למטרה של ה-BDS: פגיעה בשלטון עוול מבוסס אפליה אתנית באמצעות פגיעה בכיסו. החרם הזה, שהתנועה הרוויזיוניסטית התגאתה בו רבות – ובמידה של צדק – נשמט פתאום מזכרונו של נתניהו. נו, אתם יודעים. לא נעים למצוא את עצמך בתפקיד הנבל בסיפור. ועוד הנבל הזה.

האם פעילי ה-BDS אנטישמים? חלקם, אולי. האם זה משנה? לא באמת. יש סיבות טובות מאד לחרם על ישראל, ובמיוחד על גרורותיה שבשטחים הכבושים, גם בלי להיות אנטישמי. כמו שהעובדה שאתה פרנואיד לא אומרת שלא רודפים אחריך, כך העובדה שאנטישמים מאמצים את העמדות שלך לא אומרת שאתה טועה. למה ממהרים בנט, נתניהו, יוגב ואקוניס לצרוח כל כך מהר "אנטישמיות" ו"נאצים"? קודם כל משום שהם התרגלו, שנית משום שאף שהשטיק הזה מאבד מכוחו מהר מאד בחו"ל, בארץ הוא הוא עדיין רץ חזק מאד, ושלישית משום שזה יופי של כיסוי תחת.

נתניהו לא יבצע נסיגה מהשטחים. כל מה שהוא מנסה לעשות הוא להפיל את התיק של כשלון המו"מ על הפלסטינים. את זה כבר ראינו. אבל זה כבר לא יעבוד. ישראל כל כך מצורעת, כל כך לא אמינה, שמשרד החוץ שלה לא יכול להוציא את המסרים שלו בעצמו – אף אחד לא יתייחס אליהם – אלא מדבר כבר שנים על ההפצה שלהם דרך צד שלישי, כביכול לא מעורב. הבעיה של ישראל היא לא עם ממשלות אירופה; היא עם הפעילים הפוליטיים של אירופה והציבור שם. הממשלות עוד עשויות לקנות שקרכלשהו על כך שהמו"מ לא הצליח, ישראל ממשיכה להתנחל אבל זו לא אשמתה ובכל מקרה אין לה כל כוונות סיפוח; הציבור, על כל פנים הציבור העירני, כבר לא קונה את זה. ולציבור יש כוח. אתם מרגישים אותו בטיפות הזיעה שעל מצחו של נתניהו.

ומאחר ונתניהו ימשיך למכור את ישראל עבור חלום סיפוח הגדה המערבית; ומאחר והציבור יתחיל תוך זמן מה להבין שיש מחיר למדיניות ההתנחלות; ומאחר והציבור יקלוט פתאום שהממשלה ראתה את הצונאמי בא אבל לא עשתה כלום; ומאחר והציבור גם ייזכר שבעצם, הממשלה דופקת אותו גם בתחום הכלכלי ואף מגבירה את הלחץ – נתניהו יצטרך איזשהו תירוץ. לומר את האמת הוא לא מסוגל, כנראה לא מסוגל ברמה פסיכולוגית.

אז הוא יגיד לכם שכולם אנטישמים. זה עבד די טוב עד כה, אחרי הכל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תשתית הטרור היהודי

ישראל התנצלה רשמית בסוף השבוע על כך שמחבלים יהודים תקפו בבקבוקי תבערה, סמוך להתנחלות הידועה לשמצה בת עין, רכב פלסטיני בבקבוקי תבערה ופצעו שישה מנוסעיו. ראש הממשלה נתניהו מיהר להתקשר לנשיא הפלסטיני, אבו מאזן, ולהבטיח לו כי ישראל תעמיד את האחראים לדין. אם אבו מאזן קנה את זה, יש לי מגרש ביפו, מהצד של הים, למכור לו. אחרי הכל, כוחות הבטחון עוד לא הצליחו להעמיד לדין את האחראים להתקפה המאורגנת על חטמ"ר אפרים (זוכרים?), אז לדרוש מהם למצוא מתנחלים שתקפו פלסטינים באמת יהיה מוגזם.

הפיגוע אירע בערב יום חמישי; כמה שעות לאחר מכן תקף אספסוף של בריונים יהודים גאים שלושה פלסטינים בירושלים וניסה לבצע בהם לינץ'. במיטב המסורת של הקו קלוקס קלאן, התקיפה התבצעה ביחס של עשרה לאחד. עוברי אורח תיארו את הקריאות של היהודים הגאים: "יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה" וכמובן אחד הגרפיטי הפופולריים בישראל, "מוות לערבים." על פי הדיווחים, התוקפים גם ניסו להפריע לכוחות ההצלה שטיפלו בפצועים.

השר משה יעלון ראוי לשבח על הגינוי התקיף של שני הפשעים הללו; הוא יוצא בכך נגד הקהל שלו, המתנחלים וחובשי הכיפות. אבל אסור לשכוח שהפיגועים עצמם הם סימפטום, ושאם נאמץ את הביטוי הבטחוני "תשתיות הטרור", הרי שהללו הן תשתיות שממומנות על ידי הממשלה.

בהתקפות על מגורי סטודנטים פלסטינים בצפת לפני כשנתיים, שנערכו בהשראת רבה של העיר שמואל אליהו, נשמעו קריאות "יהודי הוא נשמה." אלה גם קריאות מקובלות בקרב הקבוצה הגזענית בית"ר ירושלים (שאכן, יש לה גם עיסוק צדדי בתחום הספורט.) ל"זבל הלבן" היהודי אין דבר פרט ליהדותו, היא כל מה שיש לו והיא שמעמידה אותו אוטומטית מעל אחרים, טובים ממנו. היהודי הגאה הוא כמובן אורתודוקסי, במובן המינימלי שהוא מקבל את תפיסת היהודים האורתודוקסים כעליונים על כל אדם אחר. התפיסה של "יהודי הוא נשמה" בעוד שכל האחרים נטולים נשמה היא תפיסה אורתודוקסית מובהקת, שהושפעה מאד מן הקבלה אבל מקורותיה קדומים יותר ("אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם" התלמודי, כמו גם ספר הכוזרי ומדרג "דומם-צומח-חי-מדבר-יהודי" שלו.)

הפוגרומצ'יקים מיהרו להפיץ את הבדיה שהם יצאו להתקפה משום שאחד הפלסטינים העז ל"נסות להתחיל" עם יהודיה. את הטענה הזו, החשש לחילול הדם של בת הגזע העליון, אנחנו מכירים היטב מכל חברה גזענית – מהדרום האמריקאי ועד לגרמניה הנאצית. היו כמה וכמה התקפות כאלה: לפחות במקרה אחד, זה של פנחס אבורמד, זה נגמר ברצח. התקפות כאלה הפכו לדבר שבשגרה בירושלים. פוגרום מאורגן – ככל הנראה בסיוע שקט של פעילי ימין שגורשו מהגדה – בוצע בערב יום השואה 2008 בפסגת זאב. זה עשה קצת רעש, ושקע.

התוקפים, אם ייתפסו, יוכלו לומר שהם בסך הכל עושים מה שהמשטר רוצה שהם יעשו. חברת הכנסת ציפי חוטובלי (מנהיגות יהודית) זימנה לכנסת, לדיון על "התבוללות", את בנצי גופשטיין, כהניסט שמנהיג את ארגון להב"ה שמסמן עסקים שמעסיקים פלסטינים כדי שאלה יוחרמו. גופשטיין, שאמר על אבורמד שהוא "היה צריך לקבל צל"ש", לא היה שם לבד: לצידו ישב צבי צמרת, יד ימינו של שר החינוך סער. במהלך הישיבה אמר צמרת שגם משרד החינוך יעשה את שלו כדי למנוע "התבוללות", ויפעל "כדי להגביר את הזהות היהודית" באמצעות שיעורי מחנך ו"חינוך לחיי משפחה." בקיצור, משרד החינוך של סער קיבל את הנחות היסוד של גופשטיין ולהב"ה: "התבוללות" – כלומר, קשר אישי בין יהודים ולא יהודים – הוא משהו שמשרד החינוך צריך להתמודד איתו. מדובר, נזכיר, במשרד חינוך שאוסר על לימוד הצהרת זכויות האדם האוניברסלית משום החשש שהתלמידים ילמדו שיש להם זכות להמיר את דתם.

שניה, לא גמרנו. באחד הרגעים הגרועים ביותר בהיסטוריה של הכנסת, טען דני דנון שהבדואים בישראל אחראים לאלף (!) מקרי חטיפה של נערות יהודיות מדי שנה. המשטרה, מצד שני, ציינה שהיא לא מכירה אפילו מקרה אחד כזה. דנון התעקש על דבריו.

לארגון להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש") יש היסטוריה של תמיכה במעשי לינץ'. לא קורה לו שום דבר. רגע, לא: הוא מקבל תמיכה מהממשלה באמצעות עמותה, "חמלה" שמה. גם ארגוני גזענות ("התנגדות להתבוללות") אחרים, כמו "יד לאחים", מקבלים סיוע ממסדי – משרד הפנים של אלי ישי מסתייע בו בעקביות ועיריית אשקלון מוסרת לו מבנה. ואם משליכי הבקת"ב מיום חמישי ייתפסו במקרה, מיד תזנק לעזרתם עמותת "חננו", שזוכה לפטור ממס מממשלת ישראל. למעשה, גם הפוגרומצ'יקים מירושלים יזכו ככל הנראה לסיוע – "חננו" סייעה לארבעה אחים יהודים שהסתבכו קלות כאשר דקרו למוות את הפלסטיני חוסאם רווידי. המקרה ההוא נגמר בדקירה ומוות, אבל הפרקליטות תבעה רק על הריגה והשופט שלח את הדוקר רק לשמונה שנות מאסר.

"חננו" קשורה, באמצעות הדובר שלה אלחנן גרונר, גם ל"קול היהודי", אתר הסתה שמיהר לחגוג על הפוגרום בירושלים, שמופעל על ידי תלמידי ישיבת יצהר – אותה הישיבה שהשב"כ רצה לסגור מרוב שהיא מדרגת הסתה, אבל משרד החינוך ממשיך לממן. לאחרונה, סגר היועץ המשפטי לממשלה את חקירת ההסתה נגד שניים מהרבנים בישיבה, שכתבו את "תורת המלך", מדריך להריגת לא יהודים. שמואל אליהו, ראש הנחש, לא הועמד לדין בשל ההתבטאויות הגזעניות שלו – ככל הנראה מתוך אותו ההגיון שמנע את העמדת כותבי "תורת המלך" לדין. אבל הוא ממשיך להיות מועסק על ידי המדינה.

אם לסכם, אליהו, "חננו" ו"להב"ה", כמו גם ישיבת יצהר, ממומנים על ידי מדינת ישראל. מצד שני, היא סירבה להעניק לפטור ממס ל"רבנים למען זכויות אדם", בתואנה שמדובר בארגון "פוליטי." במקביל, חברי כנסת כמו דני דנון וציפי חוטובלי מזהירים אותנו – בסיוע שקט של משרד החינוך – שהפלסטינים רוצים את הבנות שלנו, ומשרד החינוך מוודא שהתלמידים לא יקראו את הצהרת זכויות האדם הבינלאומית. אם וכאשר יעצרו את הפוגרומצ'יקים, ראוי שהשוטר שיעצור אותם יאמר את המשפט המפורסם מקזבלנקה, שהוא המום, המום ממה שהם עשו. הם, מצידם, יוכלו לטעון במידה ניכרת של צדק שהם בסך הכל עשו את מה שלימדו אותם בבית הספר ובפרלמנט שלהם שצריך לעשות. ממשלת נתניהו מהווה את תשתיות הטרור של האחים היהודים.

ועוד דבר אחד: אופיר אקוניס, הדובר לשעבר של נתניהו שהצליח להתברג בשל כך לכנסת, יצא אפס – יותר מהרגלו, הכוונה – כאשר העליל על "רופאים לזכויות אדם" ש"יש לו מה לומר לממשלת ישראל בעניין איראן. על הטבח בסוריה הם לא אמרו מילה." כשגולש הראה לו שהם אמרו גם אמרו, אקוניס מיהר לחסום אותו מהעמוד שלו. כשגל"צ עימת את האפס השקרן עם העובדות, מה שהיה לו לומר הוא "ארגון שפועל למען הפלסטינים ונגד חיילי וקציני צה"ל אינו ראוי לתגובה." וואלה. נראה שהגיע הזמן להוסיף תמונה של אקוניס לספר הציטוטים, כאיור לאמרה ש"הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל."

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עז התקיפה של נתניהו

בתולדות הממשל הישראלי שמור מקום של כבוד לעז המיתולוגית, משכיחת הסכסוכים. על פי האגדה, ניגש יהודי לרב ואמר לו שחייו אינם חיים, כי בני משפחתו מתקוטטים ללא הרף בחדר הקטן שבו נאלצים כולם לחיות. מה עליו לעשות? "הכנס עז לחדר," פוסק הרב. היהודי מגרד בפדחתו, אבל מציית. כעבור שבוע שואל הרב את היהודי איך החיים. הרבה יותר גרוע, הוא משיב. העז בכל מקום, אוכלת כל דבר, מטילה את גלליה ללא התחשבות; כל דרי החדר מורטים את שערותיהם. הוצא את העז, מורה לו הרב. כעבור מספר ימים, שואל הרב את היהודי מה מצבו. הרבה יותר טוב, כבוד הרב! יש לנו כל כך הרבה יותר מקום עכשיו!

שיטת העז חביבה על שני המשרדים החזקים בישראל, משרד האוצר ומשרד הבטחון. הראשון מודיע מדי עונת תקציב על עדר עזים – פגיעה בחינוך, פגיעה ברווחה, פגיעה בכל דבר בעצם, סעיף מיוחד בחוק ההסדרים שמפנה את הקשישים הישראלים לדיור מוגן על קרחון אינואיטי (המילה "אסקימוסי" משמעה "אוכל בשר חי" והאינואיט אינם אוהבים אותה), וכן הלאה. מתחוללת סערה עזה בציבור, חברי כנסת חוגרים שק ואפר בשידור חי, והאוצר מוציא את רוב העזים, פרט לאלה שממש הכרחיות לחיסול מדינת הרווחה הישראלית, וכולם נושמים לרווחה ולא שמים לב למה שקרה בפועל.

משרד הבטחון מפעיל את השיטה, אבל בשינוי גרסה. בכל פעם שנדרש בור השומן הגדול ביותר במדינה להצטמצם קצת, הוא מודיע שאמנם כולנו רוצים שהוא יקצץ במספר הנגדים המיותרים ויוציא את הקצינים לפנסיה רק חמש שנים לפנינו במקום 25, אבל הוא דווקא מעדיף לקצץ באיזו טייסת ובאמצעי המיגון שעל פי שקריו מיועדים להגן על אזרחי המדינה. התוצאה דומה: כולם נבהלים ונסוגים, וצה"ל מקושש כמה תקנים חדשים ולא נחוצים לקצינים חסרי תועלת או תוחלת שיאכלו את לחם הציבור עד יומם האחרון.

בנימין נתניהו ייזכר בתולדות הממשל הישראלי כגרסה משודרגת של יצחק שמיר, חוסר עשיה נוסח הבורבונים שמשולב בהסתה ארסית נגד המחנה הליברלי הישראלי. אבל, בכל זאת, נתניהו הצליח להמציא חידוש בסדרי הממשל שלנו: עז התקיפה, הכלאה בין עז לרוטווילר.

הבוקר הודיעו מקורביו של נתניהו שהוא החליט שלא להעלות לדיון בממשלה את הערעור על הצעות החוק לחיסול עמותות זכויות האדם. כל זמן שהממשלה לא דנה בהם מחדש, תהליך החקיקה שלהם לא יכול להתקדם. ודוק: נתניהו לא חיסל את החוקים הללו, מה שיכול היה לעשות אילו היה משליך את מלוא כובד משקלו לנושא. הוא פשוט השעה אותם. עז התקיפה לא יצאה מהחדר; היא פשוט רובצת מתחת לשולחן.

זה רמז בוטה לארגוני זכויות האדם: אם תמתחו עלי יותר מדי ביקורת, אשסה בכם שוב את אקוניס ודנון. אם תכתבו דו"ח קטלני על מה שעושה הממשלה שלי בשטחים – כמו, למשל, לספח שטחים מהגדה לקיבוץ דתי שנמצא בישראל – יכול להיות שתמצאו את עצמכן בלי תקציב ועם המון סיבוכים משפטיים. צוואר יפה יש לכם, לא חראם?

אז לכו, תהיו ארגוני זכויות אדם כמו שאנחנו אוהבים אותם – כאלה שיאפשרו לנו להמשיך להעמיד פנים בעולם שיש כאן דמוקרטיה. רק אל תמתחו את החבל, רק הקפידו להתבונן שוב ושוב מסביבכם, בחשש; אולי העז כבר שוחררה.

אני מכיר הרבה מאד אנשים בסצינת ארגוני זכויות האדם. ללא יוצא מן הכלל, הם אנשים אמיצים, דעתניים, שהאידיאלים שלהם חשובים להם יותר מעושר. אם מישהו מהם מקבל, כפי שהוציאה "אם תרצו" את דיבתם, 9,000 יורו בחודש, טרם פגשתי בו. אבל אנשים ערוכים, בסופו של דבר, למאבק שיש לו הכרעה ברורה. מצב מעורפל יותר, שבו האיום תלוי מעליך כל העת ולעולם אינך יודע אם תוכל להלחם בו כראוי ולדעת אם ניצחת או הפסדת, הוא מצב שוחק הרבה יותר. מצבו של אסיר שיודע מתי ישוחרר טוב לאין שיעור, גם אם נידון ל-20 שנים, מזה של עצור מנהלי, שאיננו יודע אם בתום ששת החודשים שלו יחליט מנגנון האופל לעצור אותו שוב. לא במקרה, רוצה נתניהו להכניס את ארגוני זכויות האדם למצב אי הוודאות הזה. אולי, מי יודע, הם יצנזרו את עצמם. אולי הם יתחילו לחשוב שוב על כל מילה שהם כותבים. אולי נוריד את המשפט הקשה.

וזו תהיה התבוסה הקשה מכולן.

ועוד דבר אחד: מקורביו של האנס הבכיר קצב מאיימים עלינו בתקשורת בימים האחרונים שאם לא יוותרו לו, לא יחננו לו, לא יקצצו לו, הוא ייאלץ להתאבד. אל תאיימו עלינו, בבקשה. אם קצב רוצה להתאבד, שיילך על זה, שיהיה לו בהצלחה, ויפה שעה אחת קודם. אל תבקשו שנחזיק אותו, כי תופתעו לגלות עד כמה לא בא לנו. רק, אם כבר, שיואיל לעשות את זה במקום שבו הוא לא יהיה לטורח על עובד ציבור, שיתענה אחר כך ברגשות אשם. קצב, אחרי הכל, כבר הרס מספיק חיים של עובדות ציבור.

(יוסי גורביץ)

כבר לא מעמידים פנים

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אמש (א') את הצעות החוק שמטרתן למנוע מימון מעמותות זכויות אדם. הדבר התבצע בתמיכתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. השר בני בגין, שנזכר בעקרונות שהרבה לזנוח מאז שנכנס לממשלה האיומה הזו, הודיע על ערר – מה שאומר שהממשלה תצטרך לדון בנושא, והחקיקה לא תתקדם. בשבוע הקרוב, על כל פנים.

על סדר היום עומדות שתי הצעות חוק. אחת של הכלבלב של ראש הממשלה, אופיר אקוניס – לשעבר כוכב בוהק בגלקסיית הדוברים של נתניהו, פחות או יותר הסיבה היחידה שהוא בכנסת – והשניה של פאינה קירשנבאום. זו של אקוניס תאסור על ארגונים לקבל תמיכה מממשלות זרות; זו של קירשנבאום תטיל 45% מס על התרומות שיתקבלו על ידי עמותות שאינן "נתמכות על ידי ממשלת ישראל".

הכוונה היא בעיקר לתרומות שמגיעות מהאיחוד האירופי. אפשר לראות כאן רשימה לא מלאה של התרומות. על פי הרשימה הזו, מתוך כ-158 מיליוני יורו שמגיעים לישראל כתרומות, רק כ-1.8 מיליונים מגיעים לארגוני זכויות אדם. השאר הולכים בחלקם הגדול לאוניברסיטאות וארגוני מחקר. בהנחה שהיחס הזה הוא נכון – ואקוניס וקירשנבאום לא הציגו נתונים אחרים – מפלגות הימין רבות על מי ידפוק 99% מהתרומות שמגיעות לחברה האזרחית בישראל, רק כדי לפגוע באחוז הבודד שמגיע לארגוני זכויות האדם. מרשים.

ושלא יהיו אי הבנות. זו רדיפה פוליטית פר אקסלנס. כפי שציין יפה דור צח, התומכים בה אומרים זאת במפורש. קירשנבאום מגדירה את הצעת החוק שלה כך: "הצעת החוק שלי מבקשת לשלול מאותם ארגונים קיצוניים, המבקשים לתרום לדה לגיטימציה של ישראל ולצמצם את מרחב הפעולה להגנה העצמית של צה"ל, את ההטבה במס הניתנת לעמותות." נשמע מרשים, עד שזוכרים שמה שקירשנבאום מכנה "דה לגיטימציה" הוא דבר הנתון למחלוקת עזה בציבוריות הישראלית, או מה שנשאר ממנה. אקוניס, קול אדוניו, מפורש הרבה יותר (זהירות, מסמך): "הצעת חוק זו באה לאסור על עמותות בישראל לקבל תרומות מממשלות וגופים בינלאומיים כדוגמת האו"ם והאיחוד האירופי. לאור פעילותן המתסיסה של ארגונים רבים הפועלים תחת מסווה של "ארגוני זכויות אדם" ובאים להשפיע על השיח הפוליטי, אופייה ומדיניותה של מדינת ישראל." פעילות מתסיסה, אתם מבינים? דני דנון, סגן יו"ר הכנסת, מפורש אפילו יותר: "הפסקת המימון של הארגונים הוא צעד ראשון בדרך להוצאת הנגע השולי של השמאל הקיצוני מהחברה הישראלית."

עכשיו, אפשר לומר הרבה דברים שליליים על השמאל הישראלי. אפשר להתחיל מזה שארגוני זכויות האדם הם פחות או יותר המתרס האחרון שלו, ושמדובר בכשלון הסטורי משום שזכויות אדם לא אמורות להיות שנויות במחלוקת פוליטית. אפשר לדבר על זה שהוא התייאש מהאספסוף שבקרבו הוא חי ומנסה לשכנע בעיקר שופטים בבג"צ – מה שהיסטורית היה הצלחה חלקית מאד ובכל מקרה לא היה אסטרטגיה מנצחת. אפשר לדבר על הגרוטסקה שבסיסמה "ישראל מחכה לרבין", כאילו מה שחסר לנו עכשיו הוא זומבי. אבל מה שהימין, בראשות נתניהו, מנסה לעשות כרגע נע בין סירוס ובין הוצאה אל מחוץ לחוק של האופוזיציה הנאמנה.

כן, הנאמנה. מי שנאבק כנגד הכיבוש נאמן לישראל, לא ליהודה. מי שניצב מול הירי והגז המדמיע של חמושי צה"ל בבילעין ובניעלין ועשרות מקומות אחרים, מול האלימות הבלתי מוענשת של המתנחלים בענתות ובערי מסכנות אחרות, ממחיש בגופו שהדיבה שישראל מורכבת רק ממתנחלים גוזלי קרקעות ומהצבא שמשמש כמשת"פ שלהם היא שקרית. מי שנאבק נגד השגרתיות המפלצתית של עינויים – על ידי השב"כ, על ידי המשטרה – מצהיר בריש גלי שעינויים אינם בקונסנסוס הישראלי. מי שמפגין למען זכות הביטוי (ההולכת ונשמטת) שולל את התפיסה שבמדינה יהודית יכול להשמע רק קול אחד. מי שנאבק נגד הרס בתים מזכיר את הציווי הקדום, "לא יומתו אבות על בנים." מי שיצאה לשיר בריש גלי בציבור ביום שישי האחרון, הבהירה שישראל עדיין איננה איראן. ההמונים שיצאו לכיכרות בקיץ הזכירו שהאיש שרצה להיות שר האוצר של איטליה (התפקיד, שמעתי, מתפנה בימים אלה), האיש שבמו ידיו הגדיל את הפערים החברתיים בישראל, עוד לא הצליח להשלים את הפיכתה של ישראל למדמנת טייקונים. מי שמפגין, עדיין מאמין שישראל יכולה להיות טובה יותר. לא אור לגויים, בואו לא נסחף, אבל אולי מהמתוקנות שבאומות. מי שמנסה להפוך את המשטר שלנו למשטר מלוכני-תיאוקרטי, שישלול את זכויותיהן של הנשים בישראל ושימדוד את זכויות האזרחים על פי דמם, הוא הבוגד, הוא החותר תחת המשטר, וככזה צריך להתייחס אליו – גם ובמיוחד כאשר הוא נושא בתפקיד רשמי.

וצריך לדבר על הצביעות. נתניהו, שמוביל את ההתקפה על המחנה האזרחי בישראל – תג מחיר כנגד הדמוקרטיה, אמרה היום ח"כ זהבה גלאון – משתמש בעמותות כדי להשיג את המטרה הזו. על הצעצוע שלו, ארגון הקש "ישראל שלי", כבר כתבתי. על "אם תרצו", שמיישרת בעקביות קו עם לשכת ראש הממשלה ושכמו "ישראל שלי" ניסתה לחבל במחאה החברתית, ושמקורות המימון שלה מפוקפקים בלשון המעטה, כתבתי בהרחבה. מסתבר שנתניהו, כמו דנון, חושב שכסף מחו"ל לעמותות זה דבר נחמד – כל זמן שאלה העמותות הנכונות. משרד החוץ היעיל מאד שלנו יתחיל בקרוב לגרור את האורחים הבכירים המגיעים מחו"ל לא רק ליד ושם, אלא גם לעיר דוד – אתר שהופרט לידי עמותת ימין, עמותת אלע"ד, שבאופן נוח מאד לה קיבלה חסיון על המסמכים שלה, כך שאי אפשר לדעת מה מקורות המימון שלה.

ראוי להזכיר עוד שנתניהו הוא האלוף הישראלי בגיוס תרומות מחו"ל; את קמפיין "נתניהו טוב ליהודים", שמומן על ידי מיליונר ישראלי ששואף להחלפת המשטר הישראלי במשטר מלוכני של משיח מת (מה נסגר עם הזומבים בפוליטיקה שלנו?); ואת העובדה שלרשות נתניהו עומד ה"עיתון" הנפוץ ביותר בישראל (שבסגנון שנפוץ רק במדינות לא-דמוקרטיות, מרבה לאחרונה לכתוב על אביה המנוח של אשת ראש הממשלה), שממומן על ידי מיליארדר שחי מחוץ לישראל.

וכמובן, כפי שציין היטב דובי, לישראל אין שום בעיה לקבל – ואף ללקט – תרומות לשלל מטרות ממדינות העולם. בשנת 2008 הלא כל כך רחוקה, היא אפילו התגאתה (סעיף 34-35; זהירות, מסמך) בחברה האזרחית התוססת שלה ובשיתוף הפעולה של הממשלה עם האגודה לזכויות האזרח, שאת ההכנסות שלה הממשלה מנסה לחסל כעת. אם ישראל כל כך נגעלת מכסף זר – שוב, דובי – שתואיל ותפסיק להשתמש בו, ותואיל להוציא את עצמה מה-OECD. ומאחר וזה לא יקרה, צריך לקרוא לשאר מדינות העולם להפסיק, מיידית, כל סיוע כספי לישראל – עד שהיא תתחיל תהליך של חינוך מחדש לדמוקרטיה. התנהגות אחרת, המשך הסיוע, הוא השתתפות אקטיבית בהתאבדותה של הדמוקרטיה הישראלית.

ועוד שני דברים א': חוק פסול נוסף, שהכנסת מעבירה בימים אלה, הוא החוק למניעת הסתננות, שיהפוך ישראלים שיגישו כוס מים לפליט למי שעשויים להכנס לכלא לחמש שנים – ואת הפליטים עצמם למאסר שהוא לכל דבר מאסר עולם. הנה סרטון של מוקד הסיוע לעובדים זרים – שאגב, גם את התרומות שלו מנסים נתניהו, אקוניס וחבר מרעיהם לחסל.

ב': זוכרים איך אהוד ברק ובנימין "האחראים לפיגוע כבר נענשו" נתניהו ניסו למכור לנו שהאחראים לפיגוע באילת הם עזתים? ובכן, כוחות הבטחון המצרים עצרו תושב סיני שחשוד, בין היתר, בתכנון הפיגוע ההוא. ובהתחשב בכך שאנחנו יודעים היום שכל המפגעים היו תושבי סיני, זה אפילו הגיוני. לקרוא ולרעוד: באיזו קלות אפשר היה להוציא אותנו לעוד מלחמה, ואיך התמסרה התקשורת הממוסדת לשקר הזה בלי שום בדיקה.

(יוסי גורביץ)