החברים של ג'ורג'

חמושי צה"ל הרגו הבוקר (ב') שלושה פלסטינים ופצעו עוד כ-15 מהם במחנה הפליטים קלנדיה; מצבם של שישה מן הפצועים מוגדר כקשה. כוח של מסתערבים נכנס לקלנדיה, הסתבך, והזעיק עזרה. החמושים טענו באמצעות דובר צה"ל שהם "חשו סכנה לחייהם."

כמה הערות. קודם לכל, לנושא "סכנת החיים": הופץ היום וידאו שבו רואים כלי רכב של צה"ל כשהם מותקפים באבנים וקרשים. זה נראה לא סימפטי, בלשון המעטה, ומנסיון אישי גם ההרגשה בתוך רכב במצב כזה היא לא משהו. אבל סכנת חיים אין שם. כלי הרכב ממוגנים בדיוק כדי לעמוד בסוג כזה של התקפות. העניין הוא, כמובן, שצה"ל כבר מזמן לא מעניש חיילים על הרג, כל זמן שהם יכולים לומר שהם "חשים" בסכנה; הצבא הרגיל את חמושיו לכך שעצם התחושה הסובייקטיבית של סכנה, גם אם הקשר בינה ובין המציאות האובייקטיבית רופף, די בה כדי להתיר הרג. כתוצאה מכך, אין לנו צבא אלא ערב רב של חמושים מבוהלים תמידית – לא ברור מה גרוע יותר, אם הם אכן פחדנים עד כדי כך או שמדובר בשקר לצרכי חקירה – שרואה גם בקשיש שמתיישב במיטתו סכנה שאין מנוס אלא מלירות בה. שיהיה להם בהצלחה במלחמה הבאה עם אויב של ממש.

שנית, המיקום. קלנדיה היא שטח פלסטיני מובהק. הפשיטה עליה – כמוה מתרחשות מדי לילה; שימו לב למבזקים על מספר מעצרי ה"מבוקשים" מדי בוקר – מעידה על כך שהקשקוש על כך שהפלסטינים שולטים על עצמם, שרוב הפלסטינים בכלל לא רואים חמושים ישראלים, ושכל מה שנשאר הוא שטחי סי שהם שטחים פתוחים הוא שקר גס. הכיבוש מעולם לא נפסק, הוא רק שינה – וכלי התקשורת בישראל הפסיקו לדווח עליו, אלא כאשר יש הרוגים. המפיץ העיקרי של הבדותה הזו הוא מנהיג האחים היהודים, נפתלי בנט, שפשוט לא הולך לו בזמן האחרון עם השקרים. למזלו, יש לצידו מכונת שקרים שפולטת כאלה על בסיס יומי, לעתים על בסיס שעה, ושמרתקת אליה את העיתונאים. (בהערת אגב, על הרבה מהשקרים וסתם השטויות של יאיר לפיד אין לי זמן וכוח להגיב כאן; מומלץ לעקוב מדי פעם אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג. אלא אם אתם לא בפייסבוק. לא אני אהיה מי שיפיל אתכם למלכודת הזו.)

הנקודה השלישית היא אולי החשובה מכל: עליונות אינסטינקט הציד על פני כל שיקול אחר. יש להניח שהאדם שנחטף הבוקר (כן, נחטף – מצד אחד הוא לא יזכה לתנאים של שבוי ומצד שני, הוא לא יראה עורך דין בעתיד הקרוב, והוא צפוי לעינויים) לא היה בדיוק איימאן אל זוואהירי. אילו היה מבוקש כבד, סביר הרבה יותר שהיה מחוסל מהאוויר או בירי ממארב, ולפני שלוש שנים צה"ל הודיע לנו שעקב השת"פ עם הפלסטינים כבר כמעט שלא נותרו מבוקשים. סביר להניח שבשב"כ ובצה"ל מודעים לכך שזו רק שאלה של זמן עד שפעולת מעצר כזו תסתבך. לפני כשנה וחצי, כזכור, הסתבכה משימת אימון של מסתערבים וזה נגמר בהרג של פלסטיני.

להרג כמו שאירע הבוקר יש פוטנציאל להדליק את הגדה כולה, ובצדק. כמו כן, הוא מסוגל לפגוע בשיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית, שיתוף הפעולה שהוא הגורם המרכזי – הוא ולא גדר, הוא ולא שב"כ – בכך שאין פיגועים בשנים האחרונות. יש גבול לכמות הפעמים שבה קצינים פלסטינים מסוגלים לספוג פשיטות של צה"ל בשטח פלסטיני, ודאי כאלה שנגמרות בהרוגים אזרחיים. יש גבול לכמות הפעמים שבהם אתה יכול להסתכל לעצמך במראה לפני שאין לך ברירה אלא להודות בכך שאתה משתף פעולה עם האויב – לשם מטרה טובה, כמובן, המטרה של הקמת מדינתך העצמאית; אלא שזו איננה מתקרבת ולו כמלוא הנימה, ואתה נשאר עם התהיה האם שיתוף הפעולה עם האויב לא היה רק בעייתי מוסרית אלא גם שגוי טקטית.

שיקול כזה היה מצמצמם משמעותית את הפעולות של צה"ל והשב"כ בשטחי איי. אבל, כפי שמעידים מעצרי הלילה הבלתי פוסקים, זה לא מה שקורה. הסיבה לכך היא העובדה שהשב"כ – וראשיו הודו בכך – מפעיל שיקול טקטי צר. המטרה שלו, ולחלוטין אפשר להבין אותו ואת רכזיו, היא למנוע פיגועים או אפילו חשש לפיגועים. אם יש לו חשוד, הוא ירצה לעצור אותו. מותר לחשוד שהמח"טים של צה"ל, בוגרי האינתיפאדה השניה, אנשים שכל מהותם היא ציד מבוקשים ומי שאטסטרגיה מבחינתם היא קורס שהם דילגו עליו בפו"מ כי לא היה זמן, לא בדיוק מהווים בלם לתפיסה הזו.

אבל השיקול הטקטי חותר תחת השיקול האסטרטגי. ומסתבר שכמו במהלך האינתיפאדה השניה, אין מי שרואה את התמונה הרחבה יותר. אז הצית החיסול של ראאד כרמי גל של פיגועים אחרי שכמעט וכבר הושג שקט. אף אחד לא צריך להתפלא אם זה גם מה שיקרה עכשיו. צה"ל הרג 14 פלסטינים מאז תחילת השנה, ועוד היד נטויה.

אבו מאזן לא רוצה במאבק המזוין. הבעיה שדרגי השטח מסוגלים לצאת להתקפות גם בלי הנחיות מלמעלה – כפי שקרה לפני 13 שנים – ואז, שוב, יהיה לנו חודש אוקטובר שבו יירה צה"ל מיליון כדורים, אנחנו נשמע על כך שנתיים-שלוש לאחר מעשה, והגלגל יחזור על עצמו.

המתנחלים ונתניהו יחככו ידיים, צה"ל יהיה מרוצה מהיכולת הטקטית שלו, השב"כ ירוץ לסתום את הסכר שפתאום התמלא חורים, ואנחנו נאסוף את הגופות מבתי הקפה והאוטובוסים. התקרית שאחריה תתפוצץ הגדה – אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודשיים – תהיה קטנה ולא חשובה, אבל היא תהיה רק המרעום שיפעיל את המטען. לא הרצח של פראנץ פרדיננד הוביל למלחמת העולם הראשונה; הוא היה רק המצת לחומרי התבערה שכבר נאספו.

ככה זה, במדינה שהממשלה היא בה בסך הכל הזרוע המדינית של הצבא.

עוד דבר אחד: במהלך האינתיפאדה השניה, נהוג היה לומר אצלנו שערפאת אומר דבר אחד באנגלית ודבר שונה מאד בערבית. משעשע, על כן, לצפות במנהיג האחים היהודים בנט נוקט באותה השיטה עצמה: אומר דבר אחד בעברית לקהל שלו ודבר אחר באנגלית ליהודי ארה"ב. איש ההייטק הידוע כנראה עוד לא עלה על זה שדי קל להשוות היום בין הודעה לעיתונות באנגלית ובעברית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מסתובבים בינינו עשרות אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו קורבנותיו.

יקראו לו ברוך, או מאיר, או יגאל, או שלמה. או אולי עדן, או אשר, או אלירן. הוא לא מוכר לאף אחד מאיתנו כרגע, סביר שהוא לא מוכר אפילו לאלה שיהיו לימיו לסוגדיו, אבל השם שלו ייחקק באותיות של דם ועשן בעוד כמה חודשים. כרגע הוא עדיין חושב על זה, שוקל את שיקוליו; אולי כבר קיבל את ההכרעה ועכשיו הוא בוחן את השיקולים הטקטיים. במחלקה היהודית עובדים מסביב לשעון, כוססים ציפורניים, ומפעילים לשווא מודיעים קטנים וחסרי ערך בנסיון חסר סיכוי, שהם יודעים שהוא חסר סיכוי, להגיע אליו מראש.

מפעל ההתנחלויות עומד להוציא מקרבו רוצח המוני נוסף. הם עושים את זה בדייקנות של שעון.

* * * *

השנה היא 1981. ישראל עומדת לסגת מסיני. התמיכה במהלך בציבור הישראלי רחבה מאד; יותר מ-90 חברי כנסת תמכו בהסכם השלום עם מצרים. החשש, אם כבר, הוא חשש שהמצרים לא יעמדו בהסכמים.

אבל בקרב המתנחלים האידיאולוגיים, החשש עמוק הרבה יותר. סיני אמנם לא נמצאת בגבולות ההבטחה – אלא אם אתה חושב, וזו אינה דעת הרוב, ש"נהר מצרים" הוא הנילוס – אבל עצם הרעיון של נסיגה עומד בניגוד לאידיאולוגיה של התנועה. אחרי הכל, על פי התיאולוגיה של הרבנים לבית קוק, אין נסיגות בגאולה. אם יש נסיגות, זו איננה הגאולה.

קבוצה של מחבלים יהודים מתארגנת לפעולה. חגי סגל, היום משום מה עיתונאי ואז אחד הקושרים, יקרא לימים לספרו עליהם "אחים יקרים." הקושרים באים מלב לבה של תנועת ההתנחלות. אחת הסיבות לנסיונות לפיצוץ המסגדים על הר הבית היא לעורר ג'יהאד עולמי כנגד ישראל, שייאלץ את מצרים לסגת מהסכם השלום ולמנוע בכך את הנסיגה.

הנסיון הזה נכשל. אבל הקושרים הופכים לגיבורי תנועת ההתנחלות. כולם זוכים לחנינה. אף אחד מהם לא יושב בכלא יותר משבע שנים. אף אחד לא מזכיר לחגי סגל את חלקו בעיוורו של חבלן מג"ב, סלימאן חירבאווי. הוא אמנם איש כוחות הבטחון, אבל קודם כל הוא ערבי.

* * * *

סוף שנת 1993, פלוס מינוס. חודשיים-שלושה אחרי הסכם אוסלו. המשורר והמתנחל הצעיר אליעז כהן מחליט, יחד עם עוד כמה חברים, להקים מחתרת שתפגע במנהיגות הפלסטינית ותחסל את הסכמי אוסלו. הוא לוקח את הרעיון שלו לניסן סלומיאנסקי, היום חבר כנסת מטעם סיעת האחים היהודים ואז קמב"ץ מועצת יש"ע. סלומיאנסקי מוריד אותו מהרעיון בעדינות. סלומיאנסקי לא עושה את הדבר המתבקש ופונה למשטרה או לשב"כ. אחרי הכל, זה הדבר הטבעי לעשות, וסלומיאנסקי לא רוצה להיחשב ל"מוסר." אליעז כהן התבגר מאז והפך לאדם שפוי. החברים שלו – אלוהים יודעת.

* * * *

אנחנו בפברואר, 1994. כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. ביום חג הנקמה היהודי, פורים, פוסע ברוך גולדשטיין, נציג תנועת כך במועצת קריית ארבע, לתוך "אולם אברהם" במערת המכפלה. גולדשטיין לובש את מדי צה"ל שלו ונושא רובה סער מדגם גליל. הוא חובש אוזניות ירי. יומיים קודם לכן הוא שינה את ביטוח החיים שלו והגדיל אותו באופן משמעותי.

גולדשטיין פותח באש לעבר הקהל הצפוף – כ-800 איש היו במקום. אוזניות הירי מחרישות את זעקות הפצועים. הוא יורה עד שאוזלת התחמושת שלו. הוא הורג 29 בני אדם ופוצע 125 מהם. כשהוא חדל לירות, מסתערים עליו כמה מן המתפללים ומנקים את העולם מנוכחותו. על פי דיווחים ראשוניים באותו היום, חיילים שנזעקו למקום למשמע הירי ראו מוסלמים מסתערים על חייל ופתחו גם הם באש – בדיוק כפי שתכנן.

שעות ספורות לאחר מכן, קרית ארבע צהלה ושמחה. חנן פורת, מהאידיאולוגים של גוש אמונים והפנים החביבות של התנועה, נתפס כשהוא קורא בעליצות "פורים שמח, יהודים." אחר כך יגיעו תיאוריות הקונספירציה. בדקות הראשונות, יש בעיקר שמחה.

לא רק על ההרג: גם על מה שברור שיבוא אחריו. שורה של פיגועים שמבצע החמאס בישראל, 40 יום לאחרי הטבח, מחסלים את האופטימיות שאחרי הסכמי אוסלו ואיתם את ההסכם כולו. בהיסטוריה של הטרור, גולדשטיין הוא מהמוצלחים שבטרוריסטים. בהתאם, הוא הופך לקדוש מעונה של תנועת ההתנחלות, שבונה אחוזת קבר מפוארת לאיש שהציל אותה.

ישראל החופשית מהססת: רבין שוקל לזמן קצר לפנות בתגובה את מתנחלי חברון, וחוזר בו. רחוב השוהאדה נותר סגור לתנועת פלסטינים.

* * * *

בשנים 1994-1995 מסתובב באוניברסיטת בר אילן סטודנט למשפטים נמוך קומה, שנוהג לבחור את המועמדות שלו לדייטים על פי תשובתן על השאלה הבאה: מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. זו התנהלות סבירה לגמרי בבר אילן, כמסתבר.

יחד עם שורה של בוגרי ישיבות הסדר אחרים, הסטודנט – יגאל עמיר שמו – מתכנן ללכת בעקבותיו של גולדשטיין ולבצע פיגועים כנגד פלסטינים. שמותיהם של הקושרים הללו – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – נבלעו בעלטת השכחה שהישראלים אוהבים להעטות על עצמם. הפיגועים בפלסטינים לא יצאו אל הפועל, משום שעמיר מוצא מטרה מוצלחת הרבה יותר: ראש הממשלה יצחק רבין. הוא מנסה להתנקש בו שלוש פעמים. ברביעי בנובמבר, 1995, הוא גם מצליח.

התגובה הראשונית, האמיתית, בקרב המתנחלים ותומכיהם היא חגיגות: בתפוח פותחים בקבוקי יין, משלחת "בני עקיבא" לפולין פוצחת בריקודים ספונטניים. כעבור כשעה, מבינה הנהגת המתנחלים שיש כאן בעיה מסוימת, אז היא מוציאה הודעת גינוי – שחלק ניכר מהטקסט שלה מוקדש לגינויו של הנרצח. הטרוריסט חגי סגל כותב למחרת הרצח טור שכותרתו היא "מה עשית, מטורף," שמוקדש לגינוי השיקולים הטקטיים של עמיר ולנזק שעשוי להגרם לתנועת ההתנחלות כתוצאה מהרצח.

בתגובה, מנסה ראש הממשלה שמעון פרס לשכנע את המפד"ל להכנס לממשלתו.

* * * *

אוגוסט 2005. בעוד ימים ספורים צפויה להתחיל ההתנתקות. העריק מצה"ל עדן נתן-זאדה, ששרץ בחודשים האחרונים במעוז הכהניסטי כפר תפוח, עולה על קו 165. התאריך הוא השלישי באוגוסט. נתן-זאדה, במדים, בוחן את מסלול הקו. הוא מגיע עד התחנה האחרונה. הוא האחרון על האוטובוס. נהג האוטובוס, תושב שפרעם, חומל עליו ומסיע אותו עד למקום שנתן-זאדה טוען שהוא ביתו.

למחרת, הרביעי באוגוסט, עולה נתן-זאדה שוב על קו 165. הפעם הוא פותח באש. הוא רוצח ארבעה אזרחים ישראלים פלסטינים, ופוצע תשעה. הנוסעים משתלטים עליו, ומתארגן המון לינץ'. משטרת ישראל נזכרת שיש לה דברים דחופים יותר לעשות, והאספסוף המשולהב רוצח את נתן-זאדה, כשהוא כפות ובלתי חמוש.

בכיסו נמצא פתק, "יהודי לא מגרש יהודי." מטרת הטבח: שיבוש ההתנתקות. במערכות כלי התקשורת התלבטות: כיצד יש להגדיר את נתן-זאדה. ראש הממשלה שרון, שחש בסכנה למהלך הפוליטי הגדול היחיד שהוביל עד אז, ממהר לספק את התיוג הנכון: הוא קורא לו "מחבל יהודי," הפעם הראשונה שטרוריסט יהודי זוכה לכינוי הזה, וכלי התקשורת ממהרים, ברווחה, להשתמש בו.

הציבור היהודי זוכר את נתן-זאדה, אם בכלל, בתור מישהו שעשו בו לינץ'.

* * * *

17 באוגוסט, 2005. ההתנתקות התחילה רשמית לפני יומיים. הפינוי הפיזי החל בבוקר. בצהרים, מגיע אשר וייזגן, מתנחל משבות רחל שעבד כנהג הסעות לעובדים, לאזור התעשיה שילה. וייזגן חוטף את נשקו של מאבטח במקום, ורוצח את ארבעת העובדים הפלסטינים שהסיע. הוא אומר שהוא ביצע את הטבח כדי למנוע את ביצוע ההתנתקות.

וייזגן מנקה את העולם מנוכחותו על ידי התאבדות ב-22 בדצמבר 2006. הוא נשכח לגמרי, לא מעט בשל ההתאבדות.

* * * *

אנחנו עדיין ב-17 באוגוסט. ילנה בוסינובה, ילידת אודסה בת 54 שהיגרה לישראל ובחרה להתגורר בקדומים, מגיעה למחסום המשטרה בנתיבות, שממנו אי אפשר היה לעבור הלאה לעבר הרצועה. היא שופכת על עצמה בנזין ומציתה את עצמה. התקשורת הישראלית בוחרת להתעלם מאקט המחאה הזה, שלא צולם. הממסד המתנחלי לא יודע איך להגיב לאקט האלימות הזה, שבניגוד לאתוס שלו מופנה לא כלפי פלסטינים אלא כלפי המתנחל עצמו. שתיקת מבוכה יורדת על המגזר.

* * * *

אנחנו יומיים לאחר מכן, 19 באוגוסט. מתנגדי ההתנתקות מציתים צובר גז ברחובות, כשהם מרססים כתובת לידו: "צריך לרצוח את שרון." התערבות מהירה של הכבאים והמשטרה מונעת מההצתה להפוך לפיגוע המוני – כנגד אזרחים ישראלים. אם המבצעים נתפסו, הם לא זכו לשום תשומת לב. האירוע עצמו – נשכח.

* * * *

אנחנו כעבור שבועיים, ה-31 באוגוסט 2005. ברוך בן מנחם, מהגר טרי מארה"ב, מצית את עצמו במחאה על ההתנתקות, שנמצאת כבר בשלביה הסופיים. הוא נפטר כשבוע לאחר מכן. ממסד המתנחלים לא יודע איך לאכול אדם שבמקום להרוג פלסטינים הורג את עצמו, והוא שוקע בתהומות הנשיה. בתקשורת הוא היה שמועה ותו לא: בחודשים הראשונים אחרי ההתנתקות, כשניסיתי לעשות כתבה בנושא, אף אחד לא ידע אפילו את שמו. ידעו שהיה עוד מתאבד חוץ מבוסינובה, אבל לא ידעו מיהו. האקט עצמו נשכח. לבוסינובה יש ערך בוויקיפדיה העברית; לבן מנחם אין.

* * * *

2008, תאריך מדויק לא ידוע. המקום: המאחז הבלתי חוקי הידוע לשמצה חוות גלעד. ההיסטוריה הארוכה של טרור מתנחלים עוברת זיקוק וגיבוש לכדי אידיאולוגיה. המונח "תג מחיר" בא לעולם. המשמעות: על כל פעולה שתבצע הממשלה כנגד מתנחלים, תבוא פעולת טרור נגד פלסטינים. הרעיון אולי עובר גיבוש בחוות גלעד, אבל מאומץ תוך זמן קצר על ידי הנהגת המתנחלים, בדמותם של בני קצובר וגרשון מסיקה.

* * * *

הכלי הראשון של המתנחלים, בנסיונותיהם למנוע פינוי, הוא לחץ פוליטי. זה לגיטימי, גם אם זה גורר חריקת שיניים, וברוב המקרים זה גם עובד. הבעיה היא שהכלי השני בארסנל שלהם הוא טרור. הטרור הזה מתגלם, פעם אחר פעם, בהרג של פלסטינים שמיועד להוביא לפיגועי נגד בישראל. בחלק מהמקרים, המפגע מאומץ על ידי הקהילה; במקרים אחרים, הוא זוכה לשתיקה. אני חושד, אבל זה מצריך מחקר מעמיק יותר, שהדחיה או הקבלה נובעות יותר ממעמדו של המפגע קודם לפיגוע מאשר לפעולה שהוא ביצע. וייזגן ונתן-זאדה לא היו מוכרים, ונעלמו; ברוך גולדשטיין הפך לקדוש מעונה בקהילה קטנה אך מתרחבת; חגי סגל ומפגעי המחתרת היהודית הראשונה זוכים לחיבוק ממסדי הדוק. היחס ליגאל עמיר דו משמעי, אבל היחס לבת אצולת ההתנחלות מרגלית הר שפי הרבה יותר חיובי ומחבק. המקרים של השכחה מכוונת הם בדרך כלל מקרים של התאבדות; היהדות מכירה, במקרים קיצוניים במיוחד, בלגיטימיות של התאבדות. מחאה איננה חלק מהם.

בשום מקרה אין גינוי חד משמעי, בלי קריצה ובלי "אבל", של מעשי הטבח, מצד הנהגת המתנחלים. יתר על כן, כאמור, הנהגת המתנחלים אימצה את נהלי "תג מחיר." קצובר, בקישור שהובא למעלה, אומר ש"לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות." מועצת יש"ע לא גירשה את קצובר משורותיה ולא התנערה מהדברים.

המשמעות היא שאם וכאשר ינסה נתניהו להגיע לאיזשהו הסכם מוגבל עם הפלסטינים, וינסה לפנות אפילו מאחז, אנחנו צפויים לגל של רצחנות כלפי פלסטינים. שימו לב למקבץ יוצא הדופן של אירועי טרור סביב ההתנתקות: שרון היה איש של פלדה. נתניהו, כידוע, רופס הרבה יותר. המתנחלים יודעים שהם יוכלו לכופף אותו. והפעם, אחרי הכל, אנחנו לא מדברים על עזה. אנחנו מדברים על לב-לבה של המולדת היהודית. אם כאן תהיה נסיגה, דוקטרינת ה"אין נסיגה בגאולה" – שכבר ספגה מכה איומה עם כשלון נבואת השקר של "היה לא תהיה" – תמצא את עצמה במשבר שעשוי להיות סופני.

וכדי למנוע את זה, הוכיחו המתנחלים פעם אחר פעם, אין להם בעיה לשפוך דם פלסטיני. המקרה החריג של נסיון פיצוץ הצובר עשוי להעיד שגם המעצורים מפני רצח יהודים חלשים משהיו בעבר. כשזוכרים את העובדה שמאז ההתנתקות, יותר ויותר יהודים נתפסים כעובדי אלילים במקרה הטוב או ערב רב במקרה הרע משום שהם לא תומכים באחים היקרים שלהם, זה צריך להדאיג מאד.

מה שצריך להדאיג יותר הוא העובדה שפעם אחר פעם, פיגועים שמגיעים מן הימין הדתי גוררים הלם קצר וזמני – "כרעם ביום בהיר," כינה אהוד ברק את הטבח במערת המכפלה – ואחר כך מגיעה כניעה בפני הטרוריסטים, שמלווה בשכחה מהירה של הפיגוע ושל הכניעה. זה אומר, והמתנחלים הבינו את זה, שהטרור עובד. שרון, שוב, היה החריג; ונתניהו, שוב, הוא לא שרון.

וזה לא רק שהטרור עובד: במקרים רבים, רצח מעניק לרוצח הון תרבותי ניכר. פעם אחר פעם, קם לו "שליח ציבור" ועושה את מה שהוא יודע שהציבור שלו משתוקק שייעשה, קונה לו בכך לעתים שם עולם, על כל פנים חורג מאלמוניותו. להרבה יותר מדי לוזרים, הפיתוי גדול מדי והמעצורים חלשים מדי.

יהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, פרצו חמושים לביתו של עיסא עמרו, תושב חברון, שעה שזה התיישב לארוחת האיפטר. הם כיוונו נשק אליו ואל בני ביתו, ותפסו עמדות ירי. הם ניפצו כלים ואיימו על בני הבית. אחר כך הם יצאו. עיסא עמרו לא היה חשוד בדבר. הפשיטה על ביתו היתה תרגיל – תרגיל שהחמושים מבצעים לעתים קרובות, למרות התחייבויות שלא לעשות כן. קבוצה של חמושים לשעבר, המכונה "שוברים שתיקה," ציין ביבושת שלפעולות האלה יש פן נוסף, מעבר לאימונים: הטלת אימה על התושבים. במונחי החמושים, הם קוראים לכך "לייצר תחושת נרדפות בקרב האוכלוסיה הפלסטינית."

החמושים השתייכו לארגון הטרור החזק והוותיק ביותר במזרח התיכון, שמוכר לציבור בשם צבא הגנה לישראל (צה"ל). השופר שלו, אחד הדוברים הפחות אמינים במרחב, מסר בתגובה ש"האירוע המדובר ייבדק והנהלים יחודדו."

מוקדם יותר השבוע, בתגובה לפציעתה של דוברת בצלם שרית מיכאלי על ידי חמושיו, לא היה הדובר מוכן לומר אפילו את זה. מבחינתו, ירי לעבר צלמת שעומדת מן הצד היה סביר, והוא "לא מצא בעיה" בהתנהלותם. והאמת, דובר צה"ל צודק: ירי בפעילי זכויות אדם ומפגינים שלווים הוא בדיוק הסיבה שהוא פורש חוליות טרור בשטח. זו עיקר מלאכתם של אנשיו כבר יותר מ-30 שנה.

בסוף השבוע, הורה ראש הזרוע האזרחית של צה"ל, בוגי "משה" יעלון, על הפסקת שיתוף הפעולה האזרחי עם האיחוד האירופי בשטחים הכבושים. בכך אימץ יעלון רשמית את ההגיון של טרור ה"תג מחיר": על פעולה דיפלומטית כנגד ממשלת ישראל, היא תגיב בפגיעה באזרחים פלסטינים חפים מפשע. אבל, כמובן, זו לא פעולת הטרור הראשונה של צה"ל.

* * * *

ההיסטוריה של צה"ל כארגון טרור מתחילה מוקדם מאד, בשנות השלושים המאוחרות, כשיצחק שדה הורה ליגאל אלון הצעיר לירות כדור לעבר חלון מואר של פלסטיני. המטרה היתה הטלת אימה, להבהיר שבשטח יש גם חמושים יהודים, לא רק חמושים פלסטינים. כעבור כעשור, שדה ואלון יהיו גנרלים בצה"ל, ויפקחו על טיהור אתני בשטחים שייכבשו על ידיו.

ההיסטוריה של צה"ל בשנים שמיד לאחר 1948 היא לא כזו שמרבים לדבר עליה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא לא היה ארגון מוערך במיוחד. הוא התקשה למשוך אליו קצינים. מי שהלך לקצונה הוגדר כמי ש"חתם קבר." כבר ב-1948 היה שיעור גבוה של מתחמקים מגיוס עד עריקים – שיעור שלא צוין מעולם רשמית אבל בן גוריון העריך אותו ביומנו כגבוה מ-40%. ב-1948 נערכה הפשיטה הראשונה של המשטרה הצבאית על תל אביב, בנסיון למצוא את בשר התותחים שהתעקש שלא להרוג וליהרג, למורת רוחה של ההנהגה הציונית. המצעד הראשון של צה"ל, כידוע, הוא "המצעד שלא צעד." הרמטכ"ל השני התפטר מתפקידו אחרי שבן גוריון הודיע על קיצוץ תקציב הצבא (לשם שינוי, בן גוריון צדק). המוראל בצבא היה על הקרשים.

הצבא מצא לעצמו אתוס חדש במסגרת מה שכונה "פעולות התגמול." במונח מדויק יותר, פעולות הנקמה. הן בוצעו בעיקרן על ידי יחידה 101 ואחר כך חטיבת הצנחנים. אחת הראשונות שבהן, פעולת קיביה, גבתה את חייהם של ×›-69 אזרחים. אף שבעיקרן היו הפעולות מכוונות כנגד מטרות צבאיות, החמושים לא היססו להרוג אזרחים ולפוצץ בתים אזרחיים. הטרור ×”×–×” ×”×™×” מדיניות רשמית של צה"ל ושל הזרוע האזרחית שלו, ושר הבטחון דאז, בן גוריון, הלך לכנסת אחרי הטבח ושיקר לה ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה", וטען שהטבח בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים." בכך הודה בן גוריון במשתמע בכך שמדובר לא בפעולה צבאית אלא בסוג של פעולת טרור, שהצבא לא יכול לקחת עליה אחריות ישירה. כחלק מהפסיכופתולוגיה המשונה שלו, הוא טרח לחזור על השקר ×”×–×” – שאף אחד לא קנה, ושהוביל להתפטרות אחד משגרירי ישראל – גם ביומנו. החמושים והקצינים המעורבים בטבח לא נענשו; להיפך, הם קודמו. הם ביצעו את מה שציפו מהם.

אחד החמושים המצטיינים של יחידה 101 ואחר כך הצנחנים ×”×™×” מאיר הר ציון. בסוף 1954, נרצחה אחותו של הר ציון, שושנה, על ידי בדואים. הר ציון אסף כמה מחבריו ליחידה ויצא למסע נקמת דם, בו רצחו החמושים ארבעה בדואים. על פי כמה עדויות, מפקד היחידה שרון הוא ×–×” שמסר להר ציון את הנשק שבו בוצע הרצח. בלחצם של הרמטכ"ל דיין ושר הבטחון בן גוריון, לא הועמד הר ציון לדין. רק פציעה מאוחרת יותר מנעה מהר ציון להתקדם בסולם הדרגות. חלקו של שרון בפרשה גם הוא לא מנע את קידומו. עד היום, נחשב הר ציון – שמאוחר יותר ×™×”×™×” אחד ממקימי סיירת מטכ"ל – לאחד הלוחמים הנערצים של צה"ל.

פחות או יותר באותה התקופה, הפעיל המודיעין הצבאי חוליות טרור במצרים. כחלק מהמבצע – שזכה לכינוי "עסק הביש" משום שהטרוריסטים נתפסו ובאו על עונשם – גייסה יחידה 131 של המודיעין הצבאי שורה של מחבלים מקרב היהודים במצרים, והם הטמינו מטענים בתאי דואר, בספריות האמריקאיות בקהיר ואלכסנדריה, ואחר כך גם בבתי קולנוע. המטרה היתה לגרום לבריטים ולאמריקאים להאמין שהמשטר במצרים בלתי יציב ויש להפיל אותו. עד היום לא ברור האם הפעולה בוצעה בהוראת ראש אמ"ן או בהוראת הזרוע המדינית; די ברור שראש אמ"ן, בנימין גיבלי – מי שכקצין צעיר יותר היה אחראי להוצאה להורג השגויה של מאיר טוביאנסקי – זייף מסמכים ונתן הוראות לשקר בנושא. אם אתם נתקלים ברחבי ישראל ברחובות שנושאים את השם הסתום "קדושי קהיר," דעו שהם מתייחסים לטרוריסטים שהוצאו להורג במצרים. הם הפכו לקדושים.

* * * *

בין פעולת טרור אחת לאחרת, התעמת צה"ל גם עם כוחות סדירים. כחלק מקנוניה עם הכוחות הקולוניאליסטיים השוקעים צרפת ובריטניה, כבשו החמושים באוקטובר 1956 גם את רצועת עזה. בישראל גופא בוצע טבח כפר קאסם, שמתועד היטב. טבח שמוכר פחות הוא זה שליווה את כיבוש הרצועה.

על פי דו"ח מיוחד של האו"ם, רצחו החמושים הישראלים כ-275 פלסטינים בשלישי בנובמבר, עם כיבוש חאן יונס. 140 מהם היו פליטים ו-135 תושבי המקום. על פי אותו הדו"ח, טבחו החמושים ב-12 בנובמבר – אחרי סיום הקרבות – בכ-111 פלסטינים ברפיח, שכ-103 מהם היו פליטים. יש לציין שבאותה התקופה, קודם להתערבות של אייזנהאואר, הזרוע המדינית של צה"ל האמינה שהיא תוכל להמשיך ולשלוט ברצועה. בן גוריון אפילו הכריז בכנסת על הקמת "מלכות ישראל השלישית." לא מרבים לדבר על הפאדיחה הזו היום. אף מחקר ישראלי על הטבח הזה לא התפרסם, וכמובן שאף אחד לא הועמד לדין, אבל בהתחשב בהיסטוריה של צה"ל מותר להעריך שהוא בוצע, בין השאר, כדי להטיל אימה על האוכלוסיה כדי שאפשר יהיה להמשיך ולשלוט בה בקלות.

מספר שנים לאחר כיבושה השני של הרצועה, ב-1970, הורה שרון להקים יחידה מיוחדת בשם "רימון", שמטרתה היתה לדכא את ההתנגדות הפלסטינית שכונתה על ידי הכובשים אורווליאנית בשם "טרור." מפקד היחידה, מאיר דגן, יעיד לימים שהיא הרגה עשרות עד מאות אנשים. שלל שמועות על אופי הפעולה של היחידה היה נפוץ במשך שנים רבות, ואף שהיא פורקה בפועל כבר לפני כ-35 שנים, ואף שמפקדים שיצאו ממנה התקדמו היטב, טרם נכתבה היסטוריה שלה. מעניין למה.

באותם השנים, נתקלו החמושים בבעיה רצינית: צבא מצרים התחפר על גדות התעלה והחל לנהל נגדם מערכה יקרה ויעילה, שזכתה לכינוי מלחמת ההתשה. מאחר והחמושים לא הצליחו לעקור את הצבא המצרי מעמדותיו או לגרום לו להפסיק את האש, הם הפנו את האש לעבר האוכלוסיה האזרחית המצרית. מספר ההרוגים בקרב האזרחים המצרים לא ידוע, אבל החמושים החריבו את ערי התעלה והפכו מאות אלפי אנשים לפליטים. כעשור לאחר מכן, יערוך חיל האוויר הישראלי מאות גיחות מעל ביירות, כשהוא הורג מאות ואלפי אזרחים. המטרה: לגרום לחמושים הפלסטינים במקום להכנע או להניח את נשקם.

הדפוס הזה – הפניית האש כלפי האוכלוסיה האזרחית – הפך למדיניות רשמית של צה"ל בשנות התשעים. שני מבצעים שלו – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – דיברו במפורש על הפגזת אוכלוסיה אזרחית, כדי לגרום לה לנוס מבתיה ולהפעיל לחץ על ממשלת לבנון. ההחלטה להפוך את אזרחי דרום לבנון למטרה מותרת לארטילריה הישראלית הגיעה אחרי שהחמושים הישראלים נכשלו בלוחמה קונבנציונלית מול החמושים הלבנונים מארגון חיזבאללה, ולאחר שהחיזבאללה הבהיר לישראל שעל כל הפגזת אזרחים בלבנון, הוא יפגיז אזרחים בישראל. השבוע התהדרה ישראל בכך שהצליחה להביא להגדרת הזרוע הצבאית של החיזבאללה כארגון טרור, והתמרמרה על כך שהאיחוד האירופי לא הגדיר גם את הזרוע האזרחית שלו כארגון טרור. בהתחשב בכך ש"דין וחשבון" ו"ענבי זעם" אושרו שניהם על ידי הזרוע המדינית של צה"ל, ובהתחשב בכך שבימים האחרונים של מלחמת לבנון השניה ירו החמושים מאות אלפי מוקשים לשטח לבנון, מוקשים שהורגים ילדים לבנונים עד עצם היום הזה, אולי כדאי שמישהו יזכיר לה את הפתגם על המתגורר בבית זכוכית.

הפעולה הצבאית הגדולה האחרונה של החמושים היתה ברצועת עזה, בדצמבר 2008. הם הרגו מספר פנומנלי של אזרחים וזרעו הרס בכמויות שחיסלו את האשראי הדיפלומטי של ארצם. הם איבדו כעשרה חמושים – מחצית מהם מאש ידידותית. די בכך כדי להבהיר עד כמה היתה ידם של החמושים קלה על ההדק. קודם למבצע עצמו, נקטו החמושים במדיניות של "צמצום טווחי בטחון" – שוב, שפה אורווליאנית שמשמעה ירי ארטילרי בידיעה שהוא צפוי לפגוע באזרחים לא מעורבים. המטרה של הירי, שחסר כל אפקטיביות כלפי מקורות הירי, היא חד משמעית: "הרתעה." במילים אחרות, הטלת אימה. טרור, בלועזית.

* * * *

ובין לבין, היו השנים הארוכות של הכיבוש, שהוא כולו מערכה אחת ארוכה להטלת טרור. מערכה מגוונת, עם כלים רבים: החמוש בשטח, המג"בניק שמשמש על תקן קוזאק, איש השב"כ הסמוי מן העין והמודיעים שלו, המנהל האזרחי והמערכת המשפטית, שמעניקים לכל סוג של עוול אצטלה של לגיטימיות. רוב מוחלט של הפעילות שצה"ל מבצע מאז דצמבר 1987 הוא דיכוי של התקוממות עממית – התקוממות עממית שלובשת גם היא לעתים, אכן, צורה של טרור. הטרור הזה הוא שמספק לצה"ל את המסווה להפעיל את האלימות שהוא כל כך רוצה להפעיל.

אבל טיבו של צה"ל מתגלה בירי בדוברת שמחזיקה מצלמה ובפריצה לביתו של אדם שבסך הכל רצה לאכול את ארוחת שבירת הצום שלו. הטרור של צה"ל נמצא שם, תמיד, גם כאשר אין כל אלימות וגם כאשר אף אחד לא מסכן אותו או יהודים אחרים. לעתים יש שם מצלמות, ואז יש הוכחות לטרור; אבל במקרים רבים אחרים – בשדה, במרעה, בדרכים, בפריצה לבית באישון לילה – אין כאלה, ואז החמושים מרשים לעצמם יותר, יודעים שקהל הבית שלהם לא רוצה לדעת וישמח להאמין שהקורבן משקר. טיבו של הכיבוש, כלומר של דיכוי השאיפות הלאומיות והפרטיות של מיליוני אנשים אחרים, מאלץ כל כוח כיבוש להפוך בשלב מסוים – בדרך כלל די מהר – לכוח טרוריסטי. את הכבושים צריך להפחיד. אחרי הכל. וצריך לשלול את צלם האנוש שלהם. אחרת, יהיה קשה לחמושים להצדיק את מה שהם עושים לבני אדם שדומים להם כל כך.

אז מדברים על הנכבשים כעל "מלוכלכים" – השם הרשמי לפלסטינים במשך שנים ארוכות ברשת הקשר של החמושים, עד שהתקשורת הפסיקה להעלים עין – ומדברים עליהם כעל סכנה תמידית. מי שבוחן את התנהלותם של החמושים בשטח, יודע שהם לא נתונים בשום סכנה. הם מסתובבים בחופשיות בקרב האוכלוסיה הכבושה, גם באמצע הפגנות. החמושים מרשים לעצמם לנוע בתוך קהל פלסטיני בדיוק בגלל שהם יודעים שלא נשקפת להם כל סכנה ממנו. אילו היו הפלסטינים לוחמים של ממש, אילו כל כניסה לקהל היתה כרוכה בסיכון של תקיעת סכין בגב, החיילים לא היו מתנהלים כך.

אבל הם אוהבים לדבר על "תחושת הסכנה" שלהם. היא זו שמאפשרת להם להמשיך ולהעמיד פנים שלטרור שהם מפיצים על סביבתם יש איזושהי הצדקה. הטרור הישראלי הוא יומיומי; הוא קיים בעצם המחסום, בעצם יכולת העיכוב, בעצם יכולת פשיטת הלילה, בעצם הידיעה שדי במילה לחייל משועמם כדי שתיעצר או שתעבור עינויים. הטרור הפלסטיני נדיר ביחס – והתקשורת הישראלית, תמיד שופר של צה"ל, ממהרת להבליט אותו.

ישראל הופכת בעקביות לסוג של סרביה. הציבור שלה תומך בטרור היומיומי בו בזמן שהוא מכחיש את עצם קיומו ומתקרבן. העולם שמחוץ לישראל כבר הפסיק, ברובו, להאזין למה שיש לחמושים ולדובריהם לומר. מדינת רצח העם הסרבית הושמדה מן האוויר. לישראל זה כנראה לא יקרה – אבל בהחלט יתכן שדבקותה במדיניות הטרור היומיומי תביא אותה למצב שעל המחשבה עליו היא מתענגת במשך שנות דור, זה של "כל העולם נגדנו."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חמוש מג"ב ירה אתמול (ו') בדוברת בצלם, שרית מיכאלי, שעה שזו עמדה מן הצד בהפגנה השבועית בנאבי סלאח. החמוש ירה בה קליע מצופה גומי מטווח קצר ופגע ברגלה. מצבה של מיכאלי טוב, הקליע (כפי שאפשר לראות) הוצא מן הרגל, והיא צפויה להשתחרר מבית החולים מחר. אף שאין לה אמון רב מדי בתהליך, בכוונתה להגיש תלונה למח"ש.

לדברי מיכאלי בראיון טלפוני איתה, החמוש ירה בה מטווח קצר של כ-15 עד 20 מטרים, וזאת בניגוד לפקודות השימוש בקליעי גומי. הירי בוצע תוך כדי ריצה – גם זאת בניגוד לפקודות. "בצלם" צפויים להוציא מחר את תיעוד הווידאו של התקרית. אירונית, מיכאלי היא זו שכתבה את הדו"ח שפרסם בצלם בינואר האחרון, על שימוש באמצעים לפיזור הפגנות בניגוד לפקודות.

חמושים יורים על מפגינים פלסטינים, גם בניגוד לפקודות, כבר יותר מ-40 שנה. ירי על ישראלים הוא עדיין נדיר. לפני כעשור, רעשה הארץ – זמנית מאד – כאשר חמושי צה"ל ירו על גיל נעמתי ופצעו אותו קשה, בעת הפגנה נגד הגדר. אז תירצו החמושים את הירי בכך שהם "חשו סכנה לחייהם" משום שהמפגינים נענעו את הגדר. עשר שנים אחרי נעמני, ירי על דוברת של ארגון זכויות אדם עובר – יממה לאחר מעשה – בשתיקה מוחלטת של התקשורת הישראלית. אין מה לומר, התקדמנו מאז.

אף שמיכאלי מקפידה לומר שאין לה מושג ברור מדוע ירו דווקא בה, קשה להשתחרר מן התחושה שהיא נורתה משום שתיעדה את הקלגסים בפעולתם. המצלמות, כבר נאמר, הן הקריפטונייט של החמושים. לא פעם הם מנסים לפגוע בהן, ובמי שמחזיקים אותן. בעת התקרית נכח במקום, על פי הדיווחים, גם צלם וידאו של צה"ל. נראה אם אפשר יהיה לקבל את הצילום שלו ומה הוא יראה.

התגובה של רוב הישראלים תנוע, על פי הנסיון, בין התעלמות והעלמת עין ובין טענה שמיכאלי הביאה את הירי על עצמה, או משום שמאלנותה או משום עצם נוכחותה בהפגנה. עם האנשים שלא מכחישים את הירי במפגינים אלא מייחלים לו אין טעם לנהל דיון; יש לנהל איתם מלחמת אזרחים. לציבור השני, זה שחושב שמי שמפגין מזמין פגיעה, אני יכול להמליץ או לחדד את ההבנה שלו במהותה של דמוקרטיה, או לעקור לסוריה. זה המשטר שמגיע לו – ולרוע המזל, זה המשטר שהוא, כאזרח כושל, מדרדר אותנו אליו.

(יוסי גורביץ)

(למתנדבות ומתנדבי "יש דין", שמטיחות בעקביות את ראשן בחומת התודעה הישראלית.)

"עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריו – ייחשד כמחבל ערבי. עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר רוח. עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי. עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן. עובר אדם ברחוב ועיניו עצומות – ייחשד כמחבל ערבי מנומנם. לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה. כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של ניסיון הימלטות תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפתולוגי." – חנוך לוין, אי שם בשנות ×”-70.

בליל שלישי לפני כשבועיים, השני ביולי, בכפר דורא שסמוך לחברון, ירו חמושי צה"ל למוות במועתז אדריס עבד אלפתאח שראונה, שעה שהלה לא היווה להם סכנה. בן 19 היה במותו. הוא נהרג מקליע 5.56 בחזה. אלה העובדות שעליהן יש הסכמה.

דובר צה"ל נתפס בשקר כהרגלו, כשהוא אומר ש"במהלך הלילה בזמן פעילות מבצעית לילית בדורא, דרום מערבית לחברון, התפתחו הפרות סדר, ובמהלכן תקפו פלסטינים באבנים את כוחות הביטחון ואלה הגיבו באמצעים לפיזור הפגנות. במהלך הלילה התקבל דיווח על פלסטיני שנפצע מהירי ופונה על ידי הסהר האדום. לאחר מכן דווח כי הוא מת מפצעיו. נסיבות האירוע נבדקות." ההדגשה שלי. מוקדם יותר, דיווח אתר וואלה שקצין במקום "ביצע נוהל מעצר חשוד, ולאחר מכן ירה ירי מהברכיים ומטה." ובכל זאת יש גופה. ירי כדי להרוג, על פי פקודות צה"ל, אמור להתבצע במצב של סכנת חיים בלבד.

מה קרה באותו ערב בדורא? לא ברור. מעדות שהגיעה אלי, שמסר בן דודו של שראונה – בהאא אסמעיל אדריס שראונה – עולה כי הוא ומועתז עשו את דרכם לכפר אחרי חגיגה בשעת לילה מאוחרת, אחרי אחת בלילה, כשחלק מהחוגגים הולכים לפניהם. לפתע, הם מצאו את עצמם בין שני ג'יפים של צה"ל. מתוך דבריו של בהאא:

"החייל ירד מהג'יפ וכיוון את הנשק אלינו כאשר הוא ניצב על הקרקע סמוך לג'יפ ודלת הג'יפ משמשת לו הגנה. אנחנו המשכנו ללכת בכיוון הירידה המובילה לבית בצד שמאל של הכביש כאשר שמענו קולות של דריכת נשק. היינו במלכודת בין שני הג'יפים ומולנו קנה הרובה. שאלתי את מועתז מה לעשות ותהיתי האם כדאי לנו לברוח בריצה. מועתז חשב כי נכון יותר להמשיך ללכת בצעד איטי כאילו אין כלום. החייל שירד מהג'יפ ובידו הנשק הדרוך התחיל ללכת רגלית בעקבותינו. הוא היה במרחק של כ-3 מטר מאתנו כאשר אנו עם גבינו אליו. פתאם שמעתי שלוש יריות, אחת אחרי השניה במרווח של חצי דקה [כנראה צ"ל שניה – יצ"ג] בין ירי לירי. כאשר נורתה היריה הראשונה התחלנו לברוח, כאשר מועתז ראשון ואני בעקבותיו. אז ראיתי אותו נופל אפיים ארצה והבנתי שהוא נפגע, כי הוא צעק. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי באותו רגע היה להרים את מועתז וכך עשיתי למרות שבאותו רגע עוד לא ידעתי היכן נפצע ומה חומרת הפציעה. התחלתי ללכת כאשר מועתז על זרועותי. הג'יפ התחיל בנסיעה והתקרב אלינו ותוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלית ופגע בי מתחת לבית השחי. המכה הזו הפילה אותי ואת מועתז כאשר אני שכבתי מתחת למועתז. הג'יפ עצר וראיתי שהחיילים מסתכלים עלינו אך לא העזו לצאת מהג'יפ. הרמתי את מועתז לנקודה מעט גבוה יותר. מועתז היה עדיין ער ואמר לי "תברח, תברח"."

עדויות אחרות, שאסף ארגון "בצלם", מתארות תמונה אחרת. על פי חלק מהעדויות, מועתז הרים חפץ כלשהו – ×’'אנט של רכב, על פי חלק מהעדים – והשתמש בו כדי לתקוף את ×”×’'יפ. אחרים אמרו שהוא עולה על ×”×’'יפ כדי לתלות עליו דגל פלסטין. על פי חלק מהעדויות, שכנראה מבוססות על שמועה נפוצה, החיילים דרסו את מועתז, לא ירו בו – שמועה נפוצה מספיק כדי שהיא תגיע לאתר החדשות הפלסטיני מען. מהעדות של בהאא עולה שמשהו דומה לדריסה ("×”×’'יפ… תוך כדי נסיעה דחף אותי עם המראה השמאלי ופגע בי") התרחש שם.

מהעדויות עולה שיש שלוש אפשרויות: שמועתז הלך לתומו הביתה כשנורה ללא פרובוקציה על ידי חמושי צה"ל, אפשרות שהנטיה של הישראלי הממוצע היא לדחות אותה אוטומטית אף שדברים כאלה כבר קרו (אני זוכר את הדיווח מימי הדמים ברפיח/ציר פילדלפיה על הירי בילדה שהלכה לקנות ממתק, עם חצי שקל ביד, את הירי בטום הורנדל ואת העונש המגוחך שנגזר על היורה); שמועתז ניסה לתקוף את הג'יפ עם ג'אנט של רכב; שמועתז ניסה לטפס עליו ולתלות עליו דגל פלסטין.

המשותף לשלוש האפשרויות הללו הוא שאף אחת מהן לא מצדיקה ירי כדי להרוג. ברור שאסור היה להרוג את מועתז אם הוא לא עשה דבר; ברור גם לכל אדם שפוי שאסור היה להרוג אותו גם אם השפיל את כבודו של צה"ל בכך שניסה לתלות סמרטוט בצבע שונה על הרכב שלו; ואפילו אם תקף את הרכב הממוגן, הפעולה – יציאה מהרכב הממוגן וירי חי – מעידה שהחמוש לא חש בסכנה. אילו חש בסכנה, לא היה יוצא מהרכב.

צעיר בן 19 בא במגע עם כוחות הבטחון, משהו לא לגמרי ברור קורה שם, וכשהמסך עולה הוא מת; מקרה כזה הסעיר לאחרונה את ארה"ב, כשאיש בטחון שנחשב לבן, ג'ורג' צימרמן, זוכה מהריגתו שנראתה חסרת תכלית אם לא נפשעת של נער שחור, טרייבון מרטין. כן, כמובן, ישנם הבדלים בין המקרים; מרטין היה אזרח אמריקאי, שראונה היה רק נתין של כיבוש בלתי פוסק. אבל מותו של מרטין הזכיר להרבה מאד אמריקאים את התקופה שבה לינצ'ים היו אירוע חברתי מקובל בדרום, וזו תקופה לא כל כך רחוקה. גם אז, בהרבה מאד מקרים, לרצח נמצא כיסוי משפטי מפוקפק. בישראל, די בתירוץ משפטי מפוקפק לא פחות – עצם הטענה שלא הוכחה של התעמתות עם כוחות הבטחון – כדי שהציבור יאבד עניין.

והוא הרי לא מאבד עניין במקרה. ברוב מוחלט של המקרים, הוא הולך אחרי הסימנים שמספקים לו כלי התקשורת. כותרת ראשית? זה חשוב. פחות ראשית? פחות חשוב. עמוד 17 מתחת למודעות האבל? אין טעם לקרוא. אבל זו מלכודת שמזינה את עצמה: העורכים לומדים מהר מאד מה הקורא לא רוצה לקרוא. ובימים של תקשורת שנלחמת על עצם קיומה הכלכלי, העורכים יודעים שאסור לעצבן את הקורא, אסור להביא לו ידיעות שיגרמו לו לשקול מחדש את המנוי או לעבור לאתר אחר. אז ידיעות על הרג חסר הצדקה מצד כוחות הבטחון נדחקות לאחור.

זה המסר ששולח הציבור הישראלי לשלוחיו בגדה וברצועה: זה בסדר. אתם יכולים לפצוע. אתם יכולים להרוג. אנחנו לא רוצים לדעת. לא על הרצח עצמו ולא על ההשחתה שנלווית לו, כשחמוש אחרי חמוש מספר שקרים בלתי סבירים קודם למפקד שלו, שמתרגל לקבל ממנו שקרים, ואחר כך לחוקר מצ"ח שבעצמו יודע שאם יתעקש להפוך יותר מדי אבנים בתיקים כאלה, הקריירה שלו תתקל במכשולים סמויים. אנחנו לא רוצים לדעת על העינויים שעברו על בהאא שראונה אחרי התקרית:

"הם אזקו אותי כאשר הידים מאחור והכו אותי מכות, שדאגו שלא ישאירו סימנים […] הם כיסו את ×¢×™×™× ×™ ובעטו בי בעיטה חזקה שזרקה אותי שני מטר ונפלתי ליד עוד שני פלסטינים עצורים. הושיבו אותי על הריצפה והחטיפו לי סטירות ובעטו בי שוב. היות ועיני היו מכוסות אינני יודע מי בעט בי […] ×”×’'יפ התחיל לנסוע כאשר בתוכו מלבדי חיילים ושוטרים שהרביצו לי כך שהתחיל לרדת לי דם מהאף ומהפה. הם היכו בי חזק בקסדות והחטיפו לי גם אגרוף בעין. […] במקום עמד אמבולנס צבאי ישראלי שבו קבלתי טיפול. החובש הסיר את כסוי העיינים ממני, ניקה את הדם וטיפל בי טוב. החובש הציע לי לא להתאמת עם החיילים ×›×™ הם ירביצו לי והדגיש ×›×™ אם ירביצו לי שאתלונן על כך לבית משפט. החובש לא אהב את מה שעשו לי. לאחר הטיפול החזירו אותי לג'יפ. […] שוב כיסו לי את העיניים והג'יפ התחיל לנסוע. החיילים היכו אותי ברובים ובעטו בי שוב ושוב. […] אח"×› הושיבו אותי על קופסת מזגן ואחד החיילים שפך על הראש שלי פח זבל. התחלתי לצעוק "קצין, קצין". הייתי עדין אזוק ועייני מכוסות. הופיע מישהו וטען שהוא קצין – אך כמובן שאינני יודע אם אכן ×”×™×” קצין – והתחיל להגיד לי "יא בן זונה מה אתה רוצה". חייל טען, בערבית, שאני זרקתי עליו אבן בכפר ולכן הם צריכים להרביץ לי. אני כמובן הכחשתי את ×–×”. אח"×› קבלתי שוב בעיטה חזקה בבטן, אינני יודע מאיזה חייל, והתחלתי להקיא. בינתיים שמעתי מישהו אומר שלא ידברו איתי ×›×™ מי שדיבר אמר שאיננו רוצה שאני אמות שם…."

או על נסיון ההפללה שלו, שבא אחר כך. אנחנו לא רוצים לדעת. לא רוצים. לא רוצים. זכות הציבור לא לדעת מה עושים בשמו. זכות הציבור להסיט את עיניו. זכות הציבור לאטום את אוזניו. זכות הציבור להתפוצץ בזעם כשמעמתים אותו עם העובדות. זכות הציבור להגדיר את העובדות כאנטישמיות. זכות הציבור לתמוך אוטומטית בכוחות הבטחון שלו גם כשאלה לא טורחים לספק גרסה קוהרנטית. זכות הציבור לייבב על כך שחמושים שמשתמשים בילד כמגלה מוקשים בכלל מגיעים למשפט.

כן, אני יודע. נפתחה חקירת מצ"ח. הרשו לי לא להתרשם. הרשו לי להזכיר לכם שהתחום ההצטיינות העיקרי של צה"ל בשני העשורים האחרונים הוא עדויות שקר וחיפוי הדדי. הרשו לי להפתיע אתכם ולהודיע לכם שאם החקירה תגמר, כצפוי, בכלום הרי שעל פי הנוהל של מצ"ח אי אפשר יהיה לערער על סגירת התיק בהנחה שבהאא שראונה ינסה לתבוע את המגיע לו על העינויים שעבר. סדום שעל הירקון יודעת היטב כיצד לארגן את הנהלים שלה.

שתיקת הציבור הישראלי על מה שנעשה בשמו היא שתיקה של הסכמה, שתיקה של חברה שבלשונו של נתן אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם
מי בפועל ומי בטפיחות הסכמה,
נדחקים במלמול של "הכרח" ו"נקם",
לתחומם של פושעי מלחמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אנשי המנהל האזרחי פשטו השבוע על הכפר הלא מוכר סוסיא וחילקו בו צווי הריסה לכל המבנים שבו. בכך מאותת המנהל האזרחי על כוונה להחריב סופית את הכפר.

הסיפור של סוסיא הוא, כמו זה של עדי עד, מיקרוקוסמוס של הכיבוש: מבט עליו מאפשר לנו לקרוע את כל המסיכות המקובלות של "כיבוש זמני", "כיבוש נאור", או כל התפיסה שאהובה על השמאל הציוני, שמדובר בסוג של כיבוש בהיסח הדעת, תקלה מתמשכת, סוג ממאיר משהו של ה"אימפריה המקרית" של בריטניה.

ראשיתו של הסיפור ב-1986, כלומר בימים הרחוקים שלפני האינתיפאדה הראשונה, ימי ממשלת האחדות הראשונה. ראש הממשלה היה אבי ההתנחלויות, שמעון פרס. שר הבטחון היה יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין. עוד כמה חודשים תוקם תנועה אופטימית בשם "השנה ה-21", שמטרתה היתה לגרום לישראלים לשים לב שחמש דקות מכפר סבא, כלשון הפרסומת הפופולרית לבתים בהתנחלויות, מתנהל טיהור אתני איטי. כמובן, הם היו אנשים מנומסים ולא השתמשו במילים כאלה. באותה השנה מורה המנהל האזרחי לתושבי סוסיא, שיושבים שם לפחות מאז תחילת המאה ה-19, לעזוב את אדמותיהם – ואין עוררין על כך שהן היו שייכות להם – כדי לפנות מקום ל"אתר ארכיאולוגי." בצר להם, התושבים עברו לגור בחלקות החקלאיות, חלקם במערות, חלקם במבני עראי. לגמרי לא במקרה, ב-1983 הוקמה בסמוך התנחלות חדשה בשם סוסיא.

המנהל האזרחי החל בהליכים לגירוש התושבים מבתיהם החדשים, אבל הם התנהלו בעצלתיים. ב-2001, נרצח המתנחל מסוסיא יאיר הר סיני על ידי פלסטינים, ובתגובה ביצע הצבא פעולת תגמול בסוסיא הפלסטינית: הוא הרס את המבנים העראיים במקום וסתם את המערות. החמושים השמידו רכוש רב, סתמו בארות, הרגו בהמות ובעלי חיים אחרים. על פי עדויות תושבי סוסיא, אל החיילים התלוו לובשי אזרחית, כנראה מתנחלים מסוסיא שפיקחו על החורבן.

התושבים ערערו לבג"צ, שפסק שאין לפנות אותם מאדמתם. מצד שני, כל המבנים שהם בנו שם נחשבים לבלתי חוקיים, משום שהמנהל האזרחי סירב להוציא לסוסיא תכנית מתאר. על כן, כאמור, הם צפויים להיהרס בקרוב – כש"בקרוב" מקבל כאן את המשמעות המקובלת בדיני אדמות. זה ייקח כמה חודשים לפחות, אולי שנים, אבל המכונה המשפטית שמחפה על העוול העירום, שבלעדיה הוא לא היה מעז להציג את פרצופו, עובדת בטורים גבוהים.

אין תכנית מתאר, אה? בעקבות רצח הר סיני, מיהרו המתנחלים – שאף פעם לא פספסו את האפשרות להוון רצח טוב – להקים שורה של מאחזים בלתי חוקיים על האדמות ששימשו היסטורית את סוסיא. כמו כל המאחזים, גם למאחזים האלה אין תכנית מתאר. ובכל זאת, הם עדיין שם.

לרוב מוחלט של המבנים בקן הצרעות חוות גלעד הוצאו צווי הריסה, משום שמדובר – כמו בכל המאחזים – במשהו שאי אפשר אפילו להעמיד פנים שהוא חוקי. אין, כמובן, על מה לדבר על תכנית מתאר לחוות גלעד. זה לא הפריע לנחש בנעליים, בוגי יעלון, להודיע שהוא שוקל להכשיר את השרץ.

עזבו אתכם מחוות גלעד: עזבו אתכם ממאחזים בכלל. גם להתנחלות הדגל עפרה, זו שאליה מוזמנים שמאלנים מנומסים לבוא לעשות בה שבת, אין תכנית מתאר. הקישור של בצלם לא מוצא חן בעיניכם? אפילו הוויקיפדיה העברית, זו שהכתירה את אורית סטרוק כפעילת זכויות אדם, נאלצת להודות בזה – ומודה שחלק ניכר מאדמותיה של עפרה הן אדמות פלסטיניות פרטיות. כלומר, התנחלות הדגל בנויה על גזל.

אבל עפרה עדיין שם. היא בלתי חוקית בדיוק כמו חוות גלעד – והיא עדיין שם. כמעט ארבעים שנה היא שם. אף אחד לא מעלה על דעתו לפנות אותה. כשמאחז כמו חוות גלעד מוקם, הוא זוכה מיד להגנה מלטפת של כוחות הבטחון. משרדי הממשלה ממהרים לספק לו תשתיות. כשתושבי סוסיא הושלכו מבתיהם, לא רק שהם לא זכו לשום סיוע מהממשלה השולטת בשטח שאחראית גם עליהם, הם נאלצו להתמודד עם הבריונות של שכניהם מההתנחלות סוסיא.

והנה פניו של המשפט הישראלי בשטחים: אם לפלסטיני אין תכנית מתאר – וכדי לקבל תכנית מתאר, הוא נזקק לשרירות ליבו של הכובש שלו – אז הישוב שלו בסכנת החרבה. אם לישראלי אין תכנית מתאר – נו, לא נורא. הוא יכול לסמוך על הגנת הרשויות. ואם ארגוני זכויות אדם יצליחו לחפור את הראיות שמוכיחות שהאדמות של ההתנחלויות או המאחז גנובות, אז המדינה תנהל למענם מלחמת מאסף בבתי המשפט ובמקרה הגרוע ביותר, שר הבטחון יכריז שהוא "מכשיר" את המאחז, כלומר הופך את העוול לחוקי בהינף עט.

זו המשמעות של "שלטון החוק" בגדה המערבית: אצטלה שמיועדת להעניק מכובדות למה שהוא בעצם גזל מכוח השלטון ומשטר אפרטהייד שמבדיל בין שתי אוכלוסיות ברמה הבסיסית ביותר, ברמת הקיום ויכולת ההשרדות. הכל ללא חקיקה ראשית, כמעט בלי הצהרות חגיגיות – אלה ימשכו תשומת לב לא רצויה. הכל במסתרי הצו, במחשכי התקנה, באפלת הפקודה. חנה ארנדט דיברה על הרוצחים שמאחורי מכונת הכתיבה; ישראל העמידה מאחוריה גזלנים ומנשלים.

והמהלכים האלה לא מוגבלים לגדה המערבית. הם נמשכים, בזעיר אנפין, גם בתחומי הקו הירוק. שום דבר שקורה בגדה לא דומה לשוד הקרקעות הגדול שבוצע אחרי שתמו מעשי הטבח והגירוש של 1948 באמצעות "חוק נכסי נפקדים." מכמה וכמה בחינות, הנכבה לא הסתיימה, היא רק עברה לפאזה איטית יותר. הכנסת אישרה השבוע את חוק פראוור, שיאפשר את פינויים ללא הסכמה – או, במילים מנומסות פחות, גירושם ונישולם – של כ-40,000 בדואים. אברי גלעד נאלץ להודות השבוע שהראו לו צילומי אוויר של הבריטים, שמראים איך הנגב היה מיושב ברובו על ידי בדואים ב-1945. לבדואים היה ארכיון של רישומי הקרקע שלהם בבאר שבע; עם כיבוש הנגב ב-1948, העלימה מדינת ישראל את הארכיון הזה. ככה מבצעים גזל מסודר.

כשפונו 8,000 מתנחלים מרצועת עזה, הארץ רעשה. עומדים לגרש עכשיו 40,000 אזרחים ישראלים מבתיהם, שהמדינה עשתה הכל כדי שלא להכיר בהם, והדממה זועקת. עומדים לגרש כמה מאות אנשים שגרים, במאה ה-21, בפאקינג מערות וחושות, מרחק קילומטרים ספורים מהתנחלות ומאחזים בלתי חוקיים שנבנו על אדמתם הגזולה של המיועדים לגירוש, ושקט.

ועוד דבר אחד: אם אתם שומעים יותר מדי את הטיעון ש"מה אתם רוצים, להביא לפה את כל אפריקה," אני ממליץ בחום על הפוסט בנושא של אישתון, שמספק את המספרים הרלוונטיים ומכניס את הטענה לתיקיה הראויה לה – גזענות בזויה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בבוקר החמישי ביוני לפני 46 שנים יצאה ישראל למתקפת פתע על צבאות מצרים, סוריה וירדן. כמקובל עד היום, צה"ל הקפיד לזרוע אימה בציבור מפני האסונות הצפויים לו והפריז משמעותית באיומים שניצבים בפני הציבור. גם באותה התקופה, הילך הצבא אימים על ראשי המדינה, גרר אותם למלחמה שרוב הממשלה לא רצה בה, ולפחות גנרל אחד – שרון – דיבר על הפיכה צבאית. בסופו של דבר לא היה בה צורך: הצבא קיבל את מה שרצה.

במהלך המלחמה, כבשה ישראל שטחים ניכרים. היא כבשה את סיני ואת רצועת עזה ממצרים, ומשתיהן נאלצה לסגת בשל התנגדות צבאית. היא כבשה את רמת הגולן מסוריה, וביצעה טרנספר של התושבים המקומיים. היא כבשה את הגדה המערבית ואת אל קודס (ירושלים) מידי ירדן, וביצעה את מה שכונה לימים "הטרנספר הקטן." אחר כך היא הגדילה משמעותית את גבולה של ירושלים, כך שלזו אין כמעט קשר לירושלים ההיסטורית, אבל ישראלים משוכנעים שבית צפאפה היא נחלת אבותיהם (המדומיינים) מימים ימימה.

עם כיבוש הגדה, מצא עצמו המשטר הציוני בבעיה: מספר גדול של תושבים עוינים, שאי אפשר היה להעלות על הדעת להעניק להם אזרחות או שבכך תפגע אנושות יכולתה של המדינה להמשיך רוב יהודי. התוצאה היתה מדיניות עקבית של סיפוח שקט, אפרטהיידי במהותו: ישראל ניסתה להשתלט על כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים. היא בנתה שתי מערכות חוקים בשטחים, אחת צבאית לפלסטינים ושניה ישראלית ליהודים.

אחת הפעולות הראשונות שהיא ביצעה היתה הפסקת רישום הקרקעות בגדה, שהבריטים והירדנים הספיקו להשלים רק כ-30% ממנו. אחרי הכל, אם לפלסטינים יהיה רישום של הקרקע שבידיהם, יהיה קשה הרבה יותר לגזול אותה. כדי להמנע מסיפוח רשמי, שהיה יוצר עליה לחץ להעניק אזרחות לכל תושבי המקום, ישראל טענה שמדובר בכיבוש – אלא שכל מדיניותה היתה מנוגדת למדיניות החוקית של כובש. היא ייבאה קולוניאליסטים לשטח הכבוש, כשהיא מפתה אותם לשם בהנחות ניכרות וביצירת מדינת רווחה ממזרח לקו הירוק בעודה מחסלת את תשתית מדינת הרווחה שממערב לו. מאחר והיה מדובר בשטח שרשמית הוא כבוש, אי אפשר היה להחרים אדמות אלא לצרכים צבאיים מובהקים – ולכן ההתנחלויות הראשונות התחזו לבסיסים צבאיים. אחר כך הומצאו פיקציות משפטיות אחרות, כשהידועה שבהן היא "אדמות ציבור" (השם המקובל הוא "אדמות מדינה", שם שמיועד ליצור את הרושם שהאדמות ממילא שייכות למדינה), קרי גזל של אדמה לא רשומה והעברתה לא לשירות הציבור הפלסטיני, אלא לישראל ולמתנחליה. 30% מאדמות המדינה הועברו למתנחלים; 51% מהן עוד לא הוקצו; והפלסטינים זכו ל-0.7% מהן.

במשך הרבה מאד שנים שאלת השליטה בשטחים היתה השאלה המרכזית בציבוריות הישראלית: אי אפשר היה להמנע ממנה והיא הפכה לזרא. דורון רוזנבלום תיאר במיאוס באחד המערכונים שלו תוכנית אירוח שבה מתנחלת מתארת מדוע העדיפה להביא את ילדיה לאוויר "ארץ ישראל", בעוד המשורר השמאלן שלצידה נרתע באנינות ואומר שממש דברים כאלה אמר פעם גרינג להרינג. זה, כמובן, היה ויכוח פנים ישראלי: לפלסטינים לא היה חלק בו עד דצמבר 1987, כשדחפו את עצמם במלוא הכוח והביאו את עצמם לכל סלון ישראלי, עם פרוץ האינתיפאדה.

הישראלים אף פעם לא רצו לדעת מה קורה "שם." אהרן בכר מתאר את התגובה של הישראלי הממוצע, שפשוט לא רוצה לדעת על הריסות בתים, אולי הסממן הברוטלי, חסר הצדק ביותר של המדיניות הישראלית בשטחים. הישראלים העדיפו לא להסתכל גם על מדיניות העינויים של ישראל, וזו היתה מדיניות. פרשת השב"כ היתה כמעט כולה סביב העובדה שאנשי השב"כ שיקרו למערכת המשפטית ולבית הדין הארגוני שלהם-עצמם; הממצא של ועדת לנדוי, שאנשי השב"כ שיקרו שיטתית לבתי המשפט כשנשאלו האם עינו את העצירים. והם עינו.

האינתיפאדה הראשונה, שבה היו עשרות תקריות על בסיס יומי ושהפכו את ישראל למוקד דיווחים ברחבי העולם, אילצו את התקשורת הישראלית לדווח על המתרחש בהם. הסכמי אוסלו, שהיו אמורים להיות דרך החוצה מן המלכוד אבל בפועל רק העמיקו את הכיבוש והרעו את מצבם של הפלסטינים, הביאו לשיא את החשיפה של הישראלים למה שקורה בגדה: עיתונים ואתרי חדשות העסיקו כתבים לענייני פלסטינים. הללו סיפקו לישראלים מידע על מה שקורה בתוך הרשות הפלסטינית, פחות או יותר באותה רמת ירידה לפרטים שסיפקו תמיד כתבים פוליטיים.

זה לא היה בהכרח דבר בריא: הירידה לרמת הפרט של מה לחש מזכיר הסניף של התנזים באבו דיס לאבו עלא הצליחה להעלים מהם את העובדה שהגדה רתחה, שהאינתיפאדה השניה עומדת לפרוץ. וכשהיא פרצה, הם היו מופתעים כמו כולם.

האינתיפאדה השניה, אולי הסכסוך הרצחני ביותר בין ישראל והפלסטינים מאז 1948, גרמה להתאדות כל רצון טוב בשני הצדדים. הפלסטינים רצחו אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות, מועדונים; צה"ל ירה מיליון קליעים באוקטובר 2000, תחת הרמטכ"ל מופז וסגנו יעלון הוא ביצע פוטש שקט נגד ממשלת ברק, ועל כל הרוג ישראלי צה"ל הרג ארבעה פלסטינים, חלקם הגדול אזרחים. ממשלת שרון נקטה בטקטיקה שמטרתה היתה ריסוק הרשות הפלסטינית: על כל פיגוע שביצע החמאס, היא הגיבה בפעולה נגד הרשות. ברגעי השפל של הסכסוך הזה, שקשה כיום גם למי שחווה אותו לזכור את זוועתו, יותר מ-80% מהפלסטינים הביעו תמיכה בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראלים. הישראלים, מצידם, לא היו צריכים להביע תמיכה כזו: החיילים שלהם הרגו אזרחים פלסטינים על בסיס יומי, כשהישראלים מקפידים מאד לא לדעת.

ואחר כך נבנתה החומה. היא לא מכשול בלתי עביר, רחוק מכך: עשרות אלפי פלסטינים חוצים אותה מדי יום. יש גם יזמים שעושים כסף מהבאת העובד הפלסטיני לצד אחד של הגדר, כאשר הוא מטפס עליה באמצעות סולם שהם מספקים לו, ויורד בצידה השני, שם ממתין לו שותפו של היזם ומסיע אותו למקום עבודתו בישראל. אבל, כמו החומה הסינית שיותר משהיא נועדה לבלום פלישות נועדה למנוע מהסינים להכיר את העולם שמעבר ולייבא את ערכיו, היא מחסום מנטלי. היא אומרת לישראלים: עצור. כאן יש מפלצות.

במקביל, התפוגגו הכתבים לענייני פלסטינים. לעיתונים יש היום כתבים צבאיים וכתבים לענייני מתנחלים (כדי להתחנף לקהל האחרון, הם מכונים בדרך כלל "כתבים לענייני התיישבות"), אבל כמעט ואין יותר כתבים לעניינים פלסטיניים. הישראלים לא רוצים לדעת מה קורה אצל השכנים, מה הם חושבים.

הישראלים, בקצרה, ביצעו התנתקות מנטלית. הכיבוש נמשך, הילדים שלהם מתחזקים אותו, אבל אין לגיטימציה לדבר על מה שהם עושים במהלך שנות השירות הצבאי שלהם בגדה. הסיפוח נמשך במלוא עוזו, אבל הישראלים לא רוצים להסתכל למציאות בעיניים – היא נראית כך. מה שהיה הוויכוח הבלתי נדלה בציבוריות הישראלית גווע וחלף. במקומו יש שתיקה גדולה והשתקה גדולה.

עד שיבוא הפיצוץ. עד שפרץ דם גדול – תמיד גדול יותר בצד הפלסטיני – ייאלץ את הישראלים להתבונן שוב במציאות שבה הם חיים. ככה זה: הישראלים לימדו את הפלסטינים שהם מבינים רק כוח. והפעם זה יהיה, יש לנחש, אלים יותר. המשתתפים באינתיפאדה הראשונה הכירו אנשים מהצד השני: פלסטינים עבדו בישראל בעקביות וישראלים נסעו לשטחים כמעט בלי חשש. אבי העסיק פועלים פלסטינים מעזה. הם ישנו בביתנו. אחד מהם, נאצר, היה קרוב במיוחד. יום אחד שבתי מהשירות ברצועה, והוא היה בבית, מנסה לשכנע את אבי לשוב ולהעסיק אותו. בהינו זה בזה: אני עם הנשק ותג המנהל האזרחי, הוא בבגדים המאובקים של פועל עזתי. מה עושה המקומי הזה בבית שלי, היתה המחשבה הראשונה שלי. השיחה אחר כך היתה מקוטעת, שבורה. דברים שלא רצו להיאמר לא נאמרו. אתה צריך להתחיל לחזור, היה המשפט האחרון שלי; עוד מעט יתחיל העוצר. הוא הנהן.

באינתיפאדה השניה התנגשו ישראלים צעירים ופלסטינים צעירים שכמעט ולא הכירו זה את זה. בשלישית, יתנגשו שתי אוכלוסיות זרות, שחונכו לראות את הצד השני רק ככובש או כמבוקש, על כל פנים כאויב צמא דם. האם יזכרו ילדי אל מעסרה את הצעירים הישראלים שהתאמנו פעם ברחוב שלהם בקונג פו, אחרי הפגנה שבה עמדו יחד מול החמושים? בספק. זה לא קורה כשהדם רותח ומתך מוטל לפניך.

אבל זו לא גזירת גורל. את המלחמה הבאה עדיין אפשר למנוע. והדרך לעשות זאת היא, קודם כל, לשוב ולהנכיח את העובדה שאנחנו בעיצומו של סכסוך שאולי נרגע, אבל מעולם לא נפסק; ושאת עובדת התמשכותו חשים הפלסטינים על בשרם, בעוד שעבור רוב הישראלים הסכסוך נע בין שמועה רחוקה לזמזום טורדני.

עד שהשקט המדומה יסתיים.

ועוד דבר אחד: עומר כביר מדווח הערב על כך ששורה של פעילים חברתיים ופוליטיים מצאו שנערכו נסיונות לפרוץ לחשבון הג'ימייל שלהם. במקרה אחד, זה של הבלוגר נועם ר., גוגל דיווחה לו ש"ממשלה" אחראית לנסיון הפריצה הזה. בהנחה שגוגל לא טועה, יהיה מעניין מאד לדעת באיזו ממשלה מדובר.

(יוסי גורביץ)

אתמול (ו') פרסם "מעריב" כתבה ארוכה, שמטרתה המסתמנת היא לשנות את הוראות הפתיחה באש של חמושי צה"ל בגדה כך שכדי להגן על כבודם העצמי הם יוכלו לפגוע בפלסטינים ביתר קלות. בחינה של הכתבה הזו – שכזכור, נראית כחלק מקמפיין מתוזמר של ארגון ההונאה הפוליטית "אם תרצו" – יכולה ללמד אותנו לא מעט על המיתוסים שחמושים ציונים מספרים על עצמם, ולהסביר למי שעוד לא הבין מדוע כל מי שרוצה לשמור על שרידים של מצפון צריך לברוח משירות בצה"ל כמו ממגפה.

התפיסה המרכזית של הכתבה היא שהחמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מול פורעי חוק פלסטינים, כי הם חוששים שיצלמו אותם, מה שיוביל אחר כך להליכים משפטיים נגדם. את שתי הנקודות האלה – מי הוא פורע החוק, והאם יש אכן סכנה ממשית להליכים משפטיים נגד חמושים – נבחן בפרוטרוט אחר כך. נתחיל בשאלה של מה מוכנה כתבת "מעריב", חן קוטס-בר, לקבל כהתנהגות נורמטיבית של חמושים.

מסתבר שלקוטס-בר – ולעורכים שלה, ולמי שמתזמר את הקמפיין הזה – אין בעיה עם פשעי מלחמה בדמות שימוש במגנים אנושיים. אחד החמושים שהתראיינו לכתבה, מ' – שכמסתבר אמיץ מאד מול צעירים פלסטינים אבל אומץ להזדהות בשמו האמיתי אין לו – אומר ש"היינו צריכים לשמור על הציר פתוח. זאת הייתה המשימה. התחלנו לבצע נוהל שכן בגרסה קצת שונה. עצרנו כלי רכב, אך ורק פלסטיניים, שנעו על הציר. יש שם גם רכבים יהודיים שנוסעים. בכל פעם שזרקו אבנים לכביש היינו מעמידים טור של רכבים פלסטיניים, ואז אם האבנים מגיעות לציר הן פוגעות ברכבים שלהם. זה הגיע למצב שנהגים פלסטינים היו צריכים לעלות את הגבעה ולצעוק על מי שזורקים אבנים. עכשיו, אנחנו היינו צריכים לבחור בין המכוניות, את מי אני עוצר ואת מי לא. לי זה עשה הרגשה מאוד לא נעימה. למכוניות עם ילדים קטנים אפשרתי לנסוע. חס וחלילה, לא רציתי שיקרה משהו לילד קטן. כמובן שאני לא רוצה שמישהו ייפגע".

החמוש המוסרי יותר מהחמאס, מ', לא רוצה שילדים ייפגעו. בכך הוא עונה על הקריטריונים הנמוכים ביותר של המוסר האנושי. עם פגיעה בפלסטינים בגירים, עם שימוש בהם כמגנים אנושיים – זו משמעות הביטוי המכובס "נוהל שכן" – דווקא אין לו שום בעיה. מותר להניח שלמ' היתה בעיה רצינית עם שימוש ביהודים כמגנים אנושיים (נניח, מול מיידי אבנים מקרב המתנחלים, תופעה נפוצה מאד שבמקרה שלה משום מה לא מדברים על כך ש"אבן היא נשק קטלני"), כי הוא היה מזדעזע מעצם הרעיון שמישהו ישתמש בבני אדם כמגן אנושי. העובדה שלמ' – והוא לגמרי לא לבד בכך – אין שום מעצורים כאלה לגבי שימוש בבגירים פלסטינים אומרת כל מה שצריך לומר על מה שהוא חושב על מעמדם כבני אדם. כאן גם המקום להזכיר שעל פי המשפט הבינלאומי, תפקידו של צבא הוא להגן על האוכלוסיה הנכבשת ושפגיעה באוכלוסיה מוגנת היא פשע מלחמה – כך, ובלי כל הגזמה – אבל כל מה שהיה לקוטס-בר (ולעורכים שלה) לומר על הדברים של מ' הוא משפט קצר: "כזכור, נוהל שכן נאסר בבג"צ." כלומר, קוטס-בר (והעורכים שלה) יודעים שמ' הוא פושע; בלי יותר מדי מחשבה, הם גם יכלו להבין שהוא פושע מלחמה; ואף על פי כן הם נותנים פתחון פה ניכר לפושע מלחמה, בלי לציין במפורש את העובדה הזו.

נתחיל בשאלה המרכזית: שוב ושוב מתייחסים בכתבה לפלסטינים שמנהלים מאבק נגד החמושים כאל "מפירי סדר" ולאירועים עצמם כ"הפרות סדר." כל אדם מצפוני צריך לטעון שמי שמפר את הסדר הם החמושים של צה"ל. בגדה יש שתי מערכות חוקים: אחת לאוכלוסיה שישראל העבירה לשם, והיא מערכת החוק הישראלית; והשניה היא מערכת חוק צבאית, שנכפתה על התושבים בכוח כידונים, שהיא אחת הדראקוניות ביותר בעולם, שמשתמשת בתקנות שעת חירום שמנחם בגין כבר הגדיר כגרועות מהתקנות הנאציות, ושכמובן לפלסטינים לא היתה דריסת רגל בחקיקתם. כל הרעיון של לגיטימיות של חוק נובע מהסכמת הכפופים לו, או במישרין או כמקובל יותר, באמצעות נציגיהם. לחוק שנכפה בכוח הזרוע על אוכלוסיה שלא קיבלה את הלגיטימיות שלו אין כל תוקף, לא מוסרי ולא חוקי. ניתן להצדיק חוק צבאי, בדוחק, בתנאי שמשך השימוש בו מוגבל לתקופות קצרות וכשמטרתו היא מניעת אנרכיה במשך הזמן שבין הכיבוש ובין החזרת השלטון האזרחי התקין. בעוד כשלושה שבועות, נציין 46 שנים למשך הזמן שבו ישראל מפעילה את החוק הצבאי על אוכלוסיה שלא מכירה בו. יתר על כן, רק מי שמתעקש לא להתבונן במציאות יכול עוד לטעון שיש איזושהי סיבה לשהותם של החמושים בשטח כבוש שאיננה סיפוח זוחל שלו. המסקנה המתבקשת היא שמי שמפר את הסדר הטבעי אינם המתקוממים, אלא הכובשים שלהם. החמוש, לא המתקומם, הוא הפושע.

נקודה מרכזית שניה: החמושים מדברים שוב ושוב על הפחד שלהם מכך שהם יועמדו לדין בשל חריגה מן הפקודות. זו טענה שעל פניה היא משונה: כל מה שמבדיל צבא מכנופיה הוא שצבא פועל על פי פקודות כחוק, שיש בו משמעת ושמי שעובר על הפקודות – ודאי אם בכך הוא פוגע באוכלוסיה מוגנת – מועמד לדין. במציאות המעוותת שקיימת במוחם של החמושים ושל חלק ניכר מהאוכלוסיה ששלח אותם – פלח האוכלוסיה שאליו פונים קוטס-בר (והעורכים שלה) – עצם הרעיון שחמוש עשוי לעמוד לדין על פעולה אלימה הוא חריגה מסדרי הטבע.

אבל האם למיתוס שחמושי צה"ל צפויים להעמדה לדין על ימין ועל שמאל יש בכלל בסיס? קצין בכיר שמרואיין בכתבה אומר ש"חיילים שמגיבים, אפילו אם הם טועים בשיקול הדעת, מקבלים גיבוי מלא. המיתוסים האלה שחייל צריך עורך דין – אין להם על מה להתבסס." מי שעקב אחרי שורה של מקרי הרג שביצעו החמושים בגדה – הריגתו של מוצטפא תמימי, על ידי חמוש שירה בו מתוך ×’'יפ ממוגן; מחמוד מוחמד דראגמה, שנורה משום שהחזיק בקבוק שתיה; "פיגוע הקלשון" שהפך ל"פיגוע מזרק" ושגבה את חייהם של שני בני 18; עומאר אל קוואסמה, שהעובדה שהתיישב במיטתו שבביתו הספיקה לחמושים להרוג אותו (ולתקשורת הישראלית לדווח שהחמושים "השיבו אש"), ויש עוד לא מעט – לא יכול שלא להסכים עם המסקנה הזו. כל זמן שחמוש ישראלי מסוגל לספק איזשהו סוג של תירוץ סביר למחצה, הסיכוי שהוא יועמד לדין הוא אפסי.

בדיקה אמפירית של הנתונים, שביצע ארגון "יש דין" – גילוי נאות: הח"מ כותב עבורו כפרילאנסר בלוג בתשלום – מעלה (זהירות, מסמך) – שאף שבשנת 2012 הוגשו כ-240 תלונות למצ"ח כנגד חמושי צה"ל, ואף שבמצ"ח פתחו ב-103 חקירות (ביניהן 25 חקירות על תלונות שהתקבלו עוד ב-2011, מה שמראה על מידת הרצינות של חקירות מצ"ח), שיעור ההעמדה לדין של חמושים בשנת 2012 עומד על אפס (0%). ב-2011, השיעור עמד על אחוז אחד; ב-2010, על שלושה אחוזים; וכך גם ב-2009. ב-2008 היה השיעור גבוה ביחס, שישה אחוזים, אבל בשנה הקודמת הוא היה שלושה אחוזים. אלה, צריך להדגיש, כתבי האישום שהוגשו בעקבות חקירות מצ"ח – כאשר זו האחרונה עושה מאמצים ניכרים לא לקבל תלונות של פלסטינים (כאמצעי מנע, אין לה בסיס בגדה המערבית, נקודה שעליה עמד גם דו"ח טירקל האחרון), וכאשר יותר ויותר פלסטינים כבר מבינים שאין טעם בכלל להגיש תלונות. מצ"ח, יש לציין, מסתפקת לעתים קרובות בגביית עדותם של החמושים המעורבים או חמושים אחרים, ועושה כמיטב יכולתה כדי שלא לגבות עדויות מפלסטינים או מתנדבים ישראלים או בינלאומיים.

היללות של חמושי צה"ל, הטענות ש"כל חייל צריך ללכת עם עורך דין," ותיקות מאד: אני זוכר אותן עוד מהאינתיפאדה הראשונה. הן לא פסקו מאז, ולפני חצי שנה התלוננו חמושי צה"ל שהמצלמות הן "הקריפטונייט שלנו." אבל בדרך כלל התלונות האלה מגיעות כתוצאה ממה שהחמושים טוענים הוא כבילת ידיים מבצעית, מניעת הפעלת כוח מופרז לצרכים מבצעיים וסיכון חיים מוגזם של החמושים עצמם. כפי שראינו במקרה של החמוש מ', החמושים לא מסכנים את חייהם ומעדיפים לסכן את חייהם של בלתי מעורבים. אבל מה שבולט בכתבה של קוטס-בר הוא שהחמושים מתלוננים שוב ושוב לא על סכנה, אלא על פגיעה בכבודם. הפלסטינים, ימח שמם, לא נותנים לחמושי צה"ל את הכבוד שאלה סבורים משום מה שמגיע להם.

אומר אחד מהם, קצין שריון אמיץ שמסתתר מאחורי האות ל', ש"אנחנו מנוטרלים לגמרי. אנחנו חיילים עם נשק, חמש מחסניות, והידיים שלנו אזוקות מאחור. אנחנו לא מורשים להגן על עצמנו ברמה הכי בסיסית." וזו אחת הבעיות: ל' חושב שהוא חייל. הוא לא. הוא קלגס שתפקידו לדכא אוכלוסיה כבושה. הוא חושב שכאשר הוא מגיע כדי לפזר הפגנה של תושבים שמוחים על הנוכחות שלו, הוא "מגן על עצמו." אם הוא היה רוצה להגן על עצמו, הוא היה יכול להשאר בבסיסו: הוא לא בא לשם כדי להגן על עצמו, הוא בא כדי לדכא התקוממות. אל האמת הזו החמוש האמיץ ל' לא מוכן להישיר מבט.

אחרים מדברים על כך שבגלל שהם לא יכולים לפצפץ את גולגלות הנערים שמולם, הם "מתביישים ללבוש מדים", הם טוענים שהם "מושפלים." שוב ושוב חוזרים דימויי הגבריות הפגועה: החמושים מרגישים "אימפוטנטים" או "מסורסים." בקיצור, מישהו דרך על הכבוד הגברי שלהם ועכשיו חייהם אינם חיים עד שמישהו ישלם על זה.

מכל הסיפור הזה יש כמה מסקנות. קודם כל, תפיסת המוסר המקובלת של החמושים היא זו של חברי כנופיה. כשפוגעים בכבוד שלהם צריך להגיב, והאויב הגדול הוא שרידי שלטון החוק. שנית, שצריך לתהות כמה מהנפגעים בקרב הפלסטינים לא נפגעו – כפי שטענו החמושים לאחר מעשה – משום שהם היוו סכנה כלשהי, אלא משום שהאגו השברירי של חברי הכנופיה בירוק נפגע; כמה מהם מנצלים את חוסר האכיפה כלפיהם כדי לפרוק את תסכוליהם על אנשים שלמרבה זעמם אינם מוכנים לכוף מולם את ראשם.

שלישית, כפי שכתב דימי ריידר, "מזל שכנראה גם צה"ל מבין שאש חיה נגד זורקי אבנים תחזור לחיילים כבומרנג. אחרת אני נחרד לחשוב כמה דם היה על ידיה של כתבת מעריב חן קוטס-בר." אחד הסוגים של פשע מלחמה הוא הסתה לביצוע פשעי מלחמה. אם, כתוצאה מהקמפיין שקוטס-בר מפמפמת, מספר הנפגעים הפלסטינים יעלה, בהחלט יתכן שקוטס-בר תכנס לקטגוריה הזו – ואני רוצה להבטיח לה שאם היא חושבת שחלקה בהתרת הדם הזו יישכח, היא טועה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פלסטיני רצח הבוקר (ג') בדקירה את אביתר בורובסקי, מתנחל מיצהר, ובכך הסתיימה תקופה ארוכה ביחס – מסוף 2011 – שבה לא גבה הכיבוש של הגדה המערבית קורבנות בנפש גם בקרב הכובשים. חשוב לזכור, במיוחד על רקע הפרעות הבלתי פוסקות מצד המתנחלים, ש-2012 היתה השנה הראשונה ב-40 שנים שבה לא נהרג ישראלי כתוצאה מהתנגדות פלסטינית, התנגדות שלעתים קרובות מדי חוצה את הגבול לעבר טרור.

כפי שאפשר היה לצפות, התוצאה היתה פרעות מצד מתנחלים בחלקים ניכרים של הגדה. סמוך לצומת יצהר, רגמו מתנחלים באבנים אוטובוס של ילדות פלסטיניות שהיו בדרכן לקיטנה; על פי הדיווחים, נהג האוטובוס וכנראה גם שתיים מהילדות נפצעו. מתנחלים תקפו חקלאי פלסטיני סמוך לכפר סוריק; הוא פונה לבית החולים במצב בינוני.

האירועים לא פסחו גם על הבירה: במה שנראה כמו פעולת תג מחיר בירושלים, נדקר עובד נקיון ערבי ומצבו מוגדר קשה. מישיבת מרכז הרב – ראש הנחש של הפולקיזם היהודי – הגיחו מספר תלמידים, שוחחו עם שני פלסטינים שנכחו במקום, ואחר שהשתכנעו שמדובר במי שאינם בני ברית, תקפו אותם. לרוע מזלם של הקוזאקים הקדושים, השניים היו בלשי משטרה. המשטרה לא ממש טיפלה בשורה של תקריות דומות בשכונה; אולי עכשיו, אחרי שאנשיה הם הקורבנות, דווקא תטפל. זכרו את התקרית הזו, לפעם הבאה שיסבירו לכם עד כמה החינוך של אחינו חובשי הכיפות מוצלח יותר מזה של מערכת החינוך החילונית.

עם תחילת הפרעות, מתנחלים מיצהר הציתו שדות, ונרשמו הצתות גם סמוך לכפר בורין, מטרה קבועה של הפוגרומצ'יקים, שכזכור מיועדת להניס את הפלסטינים כדי להשתלט על אדמותיהם. מתנחלים רגמו באבנים את בתי השכונה הדרומית של הכפר עוריף, ובתוך כך גם את בית הספר שלו; הפורעים ניסו גם להצית את המסגד המקומי, אך נכשלו בכך והצליחו רק בשבירת החלונות. דווח גם על עקירת עצים מסיבית בסביבות הכפר קריות.

על האירועים, ארבע הערות. קודם כל, צריך להזכיר שוב שציבור המתנחלים הוא בחלקו הניכר ציבור של בטלנים שחי על חשבון הציבור, שקל מאד להקהיל אותו לתקוף פלסטינים בהתראה קצרה; שמדובר בקהילה הרבה יותר קולקטיביסטית משמקובל בישראל החילונית, שמגיבה במהירות לתופי הטם-טם הפנימיים שלה. ככזו, היא הרבה יותר קרובה לקהילה החרדית מאשר לעירוני הישראלי הממוצע.

שנית, שלרבים מתומכיהם של המתנחלים – וראיתי את הטיעון הזה עשרות פעמים היום ברשת – אין בעיה עם הפעולות הללו. הם רואים בכך תגובה הולמת. כלומר, פעולה של אדם בודד מצדיקה פעולת תגמול כנגד אדם שהוא שותף מעורפל מאד לקהילה שלו – גם אם הנפגע לא קשור בשום צורה לפיגוע. בקצרה, חלקים ניכרים של הימין הישראלי מאמצים את ההגיון של "ליל הבדולח" – שפעולה של יהודי אחד מצדיקה פעולה נגד אלפי יהודים רק בשל מוצאם. מי אמר יודונאצים ולא קיבל?

שלישית, שפעולות תג מחיר אינן ספונטניות. הן מאורגנות מלמעלה, על ידי בכירים במועצת יש"ע. שמם של שניים מן הבכירים האלה כבר נחשף: הקושר נגד הדמוקרטיה הישראלית בני קצובר וגרשון מסיקה. שניהם היו מנהיגי המועצה המקומית שומרון, שככל הנראה מימנה את פעולות תג מחיר. מי שמממן את המועצה המקומית שומרון הוא ממשלת ישראל, באמצעות כספי המסים שלכם. כשזוכרים שלפעולות הללו אין דבר עם ספונטניות, אלא שהן מוכוונות מלמעלה, שהן מתבצעות על ידי הזרוע הצבאית של מועצת יש"ע – ה"קיצונים שעליהם אין שליטה" המפורסמים – קל יותר להבין איך "השטח" התפוצץ כל כך מהר הבוקר.

ורביעית, וחשוב מכל: כמעט כל הדיווחים על הפוגרומים היום ציינו את העובדה שחמושי צה"ל ומג"ב כמעט שלא התערבו. שורה של דיווחים – הן של תחקירני "יש דין" והן של רבנים לזכויות אדם – ציינו כי לאחר הצתת השדות סמוך ליצהר, מתנחלים רעולי פנים מנעו גישה לשדות ממשאיות כיבוי פלסטיניות וישראליות. כדי לחסום אותן, רעולי הפנים התערבבו באופן חופשי עם החמושים – שלא עשו דבר כדי לעצור אותם או לסייע לכבאים.

מה שמטריד במיוחד בהתנהלות הזו של המיליציות הישראליות הרשמיות הוא שככל הנראה לא היה צורך בפקודה. אף אחד לא נתן פקודת "אל תפריעו להם לאיים על הכבאים" או "אל תפריעו להם להצית שדות." כל חמוש ישראלי ידע היטב, בלי שהמפקד שלו יגיד לו, מה תפקידו בשעה שפוגרומצ'יקים יהודים מציתים את שדות שכניהם: להסתכל הצידה ולקוות שהפורעים לא יחליטו להתעסק גם איתו.

מהבחינה הזו, צה"ל, מג"ב ושאר המסגרות הישראליות שפועלות בגדה בהזמנת צה"ל – המשטרה פועלת שם מתוקף צו של המפקד הצבאי – הפכו מזמן למשת"פים של המתנחלים. הם היו שם כדי למנוע אלימות כלפי המתנחלים, כלומר להגן עליהם מפני האנשים שהם מדכאים, אבל לא כדי למנוע את האלימות של המתנחלים כלפי המנושלים. יש לקוות שאנשים טובים, אם לא כאן אז בחו"ל, יעשו את כל הנדרש כדי למצוא את זהותם של המפקדים של הכוחות האלה, ולוודא שהם יועמדו לדין על פשעי מלחמה. כי זה בדיוק מה שהם.

תפקידו של כוח כובש הוא להגן על הנכבשים; צה"ל מעולם לא הצליח בכך וקשה יהיה לטעון ברצינות שניסה. צה"ל היה השותף הבכיר של המתנחלים ושיקר יחד איתם לרשויות ולבתי המשפט מימיה הראשונים של תנועת ההתנחלות. העמידה מן הצד של החמושים הישראלים הבוקר צריכה להבהיר לישראלים שצה"ל הפך, סופית, למיליציה שמשרתת את המתנחלים, ושכל אדם מוסרי צריך להדיר את רגליו ממנו ומכל מה שהוא מייצג; ולעולם, שכאשר ישראל אומרת שבכוונתה לסיים את הכיבוש, היא משקרת במצח נחושה.

ועוד דבר אחד: דובר צה"ל, שבעבר הודיע לי שהוא לא מוכן לעבוד מולי משום שהשאלות שלי "לא מכבדות את צה"ל, את מדינת ישראל ואת הדת היהודית," מצא הבוקר תירוץ חדש לא לענות לשאלות שלי באשר לעמידת אנשיו מן הצד: העובדה שאין לי תעודת לע"מ. יצוין שדובר צה"ל לא הכחיש את המעורבות הפסיבית של החמושים שלו בפוגרומים. דובר צה"ל הוא מוסד ציבורי, לצערנו, והוא ממומן בכספי ציבור. ההחלטה שלו לעבוד רק עם מי שמתאים לו היתה צריכה לעורר את זעם הציבור, אם היה בישראל כזה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)