החברים של ג'ורג'

משפטי סדום

אנשי המנהל האזרחי פשטו השבוע על הכפר הלא מוכר סוסיא וחילקו בו צווי הריסה לכל המבנים שבו. בכך מאותת המנהל האזרחי על כוונה להחריב סופית את הכפר.

הסיפור של סוסיא הוא, כמו זה של עדי עד, מיקרוקוסמוס של הכיבוש: מבט עליו מאפשר לנו לקרוע את כל המסיכות המקובלות של "כיבוש זמני", "כיבוש נאור", או כל התפיסה שאהובה על השמאל הציוני, שמדובר בסוג של כיבוש בהיסח הדעת, תקלה מתמשכת, סוג ממאיר משהו של ה"אימפריה המקרית" של בריטניה.

ראשיתו של הסיפור ב-1986, כלומר בימים הרחוקים שלפני האינתיפאדה הראשונה, ימי ממשלת האחדות הראשונה. ראש הממשלה היה אבי ההתנחלויות, שמעון פרס. שר הבטחון היה יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין. עוד כמה חודשים תוקם תנועה אופטימית בשם "השנה ה-21", שמטרתה היתה לגרום לישראלים לשים לב שחמש דקות מכפר סבא, כלשון הפרסומת הפופולרית לבתים בהתנחלויות, מתנהל טיהור אתני איטי. כמובן, הם היו אנשים מנומסים ולא השתמשו במילים כאלה. באותה השנה מורה המנהל האזרחי לתושבי סוסיא, שיושבים שם לפחות מאז תחילת המאה ה-19, לעזוב את אדמותיהם – ואין עוררין על כך שהן היו שייכות להם – כדי לפנות מקום ל"אתר ארכיאולוגי." בצר להם, התושבים עברו לגור בחלקות החקלאיות, חלקם במערות, חלקם במבני עראי. לגמרי לא במקרה, ב-1983 הוקמה בסמוך התנחלות חדשה בשם סוסיא.

המנהל האזרחי החל בהליכים לגירוש התושבים מבתיהם החדשים, אבל הם התנהלו בעצלתיים. ב-2001, נרצח המתנחל מסוסיא יאיר הר סיני על ידי פלסטינים, ובתגובה ביצע הצבא פעולת תגמול בסוסיא הפלסטינית: הוא הרס את המבנים העראיים במקום וסתם את המערות. החמושים השמידו רכוש רב, סתמו בארות, הרגו בהמות ובעלי חיים אחרים. על פי עדויות תושבי סוסיא, אל החיילים התלוו לובשי אזרחית, כנראה מתנחלים מסוסיא שפיקחו על החורבן.

התושבים ערערו לבג"צ, שפסק שאין לפנות אותם מאדמתם. מצד שני, כל המבנים שהם בנו שם נחשבים לבלתי חוקיים, משום שהמנהל האזרחי סירב להוציא לסוסיא תכנית מתאר. על כן, כאמור, הם צפויים להיהרס בקרוב – כש"בקרוב" מקבל כאן את המשמעות המקובלת בדיני אדמות. זה ייקח כמה חודשים לפחות, אולי שנים, אבל המכונה המשפטית שמחפה על העוול העירום, שבלעדיה הוא לא היה מעז להציג את פרצופו, עובדת בטורים גבוהים.

אין תכנית מתאר, אה? בעקבות רצח הר סיני, מיהרו המתנחלים – שאף פעם לא פספסו את האפשרות להוון רצח טוב – להקים שורה של מאחזים בלתי חוקיים על האדמות ששימשו היסטורית את סוסיא. כמו כל המאחזים, גם למאחזים האלה אין תכנית מתאר. ובכל זאת, הם עדיין שם.

לרוב מוחלט של המבנים בקן הצרעות חוות גלעד הוצאו צווי הריסה, משום שמדובר – כמו בכל המאחזים – במשהו שאי אפשר אפילו להעמיד פנים שהוא חוקי. אין, כמובן, על מה לדבר על תכנית מתאר לחוות גלעד. זה לא הפריע לנחש בנעליים, בוגי יעלון, להודיע שהוא שוקל להכשיר את השרץ.

עזבו אתכם מחוות גלעד: עזבו אתכם ממאחזים בכלל. גם להתנחלות הדגל עפרה, זו שאליה מוזמנים שמאלנים מנומסים לבוא לעשות בה שבת, אין תכנית מתאר. הקישור של בצלם לא מוצא חן בעיניכם? אפילו הוויקיפדיה העברית, זו שהכתירה את אורית סטרוק כפעילת זכויות אדם, נאלצת להודות בזהומודה שחלק ניכר מאדמותיה של עפרה הן אדמות פלסטיניות פרטיות. כלומר, התנחלות הדגל בנויה על גזל.

אבל עפרה עדיין שם. היא בלתי חוקית בדיוק כמו חוות גלעד – והיא עדיין שם. כמעט ארבעים שנה היא שם. אף אחד לא מעלה על דעתו לפנות אותה. כשמאחז כמו חוות גלעד מוקם, הוא זוכה מיד להגנה מלטפת של כוחות הבטחון. משרדי הממשלה ממהרים לספק לו תשתיות. כשתושבי סוסיא הושלכו מבתיהם, לא רק שהם לא זכו לשום סיוע מהממשלה השולטת בשטח שאחראית גם עליהם, הם נאלצו להתמודד עם הבריונות של שכניהם מההתנחלות סוסיא.

והנה פניו של המשפט הישראלי בשטחים: אם לפלסטיני אין תכנית מתאר – וכדי לקבל תכנית מתאר, הוא נזקק לשרירות ליבו של הכובש שלו – אז הישוב שלו בסכנת החרבה. אם לישראלי אין תכנית מתאר – נו, לא נורא. הוא יכול לסמוך על הגנת הרשויות. ואם ארגוני זכויות אדם יצליחו לחפור את הראיות שמוכיחות שהאדמות של ההתנחלויות או המאחז גנובות, אז המדינה תנהל למענם מלחמת מאסף בבתי המשפט ובמקרה הגרוע ביותר, שר הבטחון יכריז שהוא "מכשיר" את המאחז, כלומר הופך את העוול לחוקי בהינף עט.

זו המשמעות של "שלטון החוק" בגדה המערבית: אצטלה שמיועדת להעניק מכובדות למה שהוא בעצם גזל מכוח השלטון ומשטר אפרטהייד שמבדיל בין שתי אוכלוסיות ברמה הבסיסית ביותר, ברמת הקיום ויכולת ההשרדות. הכל ללא חקיקה ראשית, כמעט בלי הצהרות חגיגיות – אלה ימשכו תשומת לב לא רצויה. הכל במסתרי הצו, במחשכי התקנה, באפלת הפקודה. חנה ארנדט דיברה על הרוצחים שמאחורי מכונת הכתיבה; ישראל העמידה מאחוריה גזלנים ומנשלים. עוול באצטלה מכובדת. ילדי סוסיא עם צו ההריסה שהוצא לכפר. יוני 2012

והמהלכים האלה לא מוגבלים לגדה המערבית. הם נמשכים, בזעיר אנפין, גם בתחומי הקו הירוק. שום דבר שקורה בגדה לא דומה לשוד הקרקעות הגדול שבוצע אחרי שתמו מעשי הטבח והגירוש של 1948 באמצעות "חוק נכסי נפקדים." מכמה וכמה בחינות, הנכבה לא הסתיימה, היא רק עברה לפאזה איטית יותר. הכנסת אישרה השבוע את חוק פראוור, שיאפשר את פינויים ללא הסכמה – או, במילים מנומסות פחות, גירושם ונישולם – של כ-40,000 בדואים. אברי גלעד נאלץ להודות השבוע שהראו לו צילומי אוויר של הבריטים, שמראים איך הנגב היה מיושב ברובו על ידי בדואים ב-1945. לבדואים היה ארכיון של רישומי הקרקע שלהם בבאר שבע; עם כיבוש הנגב ב-1948, העלימה מדינת ישראל את הארכיון הזה. ככה מבצעים גזל מסודר.

כשפונו 8,000 מתנחלים מרצועת עזה, הארץ רעשה. עומדים לגרש עכשיו 40,000 אזרחים ישראלים מבתיהם, שהמדינה עשתה הכל כדי שלא להכיר בהם, והדממה זועקת. עומדים לגרש כמה מאות אנשים שגרים, במאה ה-21, בפאקינג מערות וחושות, מרחק קילומטרים ספורים מהתנחלות ומאחזים בלתי חוקיים שנבנו על אדמתם הגזולה של המיועדים לגירוש, ושקט.

ועוד דבר אחד: אם אתם שומעים יותר מדי את הטיעון ש"מה אתם רוצים, להביא לפה את כל אפריקה," אני ממליץ בחום על הפוסט בנושא של אישתון, שמספק את המספרים הרלוונטיים ומכניס את הטענה לתיקיה הראויה לה – גזענות בזויה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • עמית

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4259338,00.html

    1. הבעלות של תושבי סוסיא הערביים על השטח דווקא כן מוטלת בספק, והתיישבות הקבע שלהם באזור החלה רק בשנת 1994. ההתנחלות סוסיא לא הוקמה על אדמותיהם, והם תושבי הכפר יטא במקורם.

    2. עם כל הכבוד למומחיות של אברי גלעד בקריאת תצלומי אוויר משנת 1945, הטענה של הבדואים שהם היו בעליהם של למעלה מ1.2 מיליון דונם מימים ימימה היא מגוחכת, במיוחד בהתחשב בעובדה שהאוכלוסייה הבדואית בנגב עמדה על פחות מ-50 אלף איש בתקופת המנדט. לו כמות כזו של אנשים באמת הייתה בעלת כמות כה אדירה של אדמה זה היה רק מעיד עד כמה מערכת חלוקת האדמות העות'מאנית הייתה שרירותית, ועל כל פנים המדינה המודרנית שקמה אחריה לא היה צריכה לקבל אותה. הנושא של ההתיישבות הבדואית בנגב הוא מורכב מדי בשביל להציג אותו כ"המדינה המרושעת מגרשת 40 אלף איש מביתם". המדינה המרושעת גם תבנה עבור אותם 40 אלף איש אלפי בתים עם תשתית מסודרת כמה קילומטרים הרחק מהמיקום הנוכחי של מקום מושבם הנוכחי.

    • עדו
    • עם כל הכבוד למומחיות של אברי גלעד בקריאת תצלומי אוויר משנת 1945, הטענה של הבדואים שהם היו בעליהם של למעלה מ1.2 מיליון דונם מימים ימימה היא מגוחכת, במיוחד בהתחשב בעובדה שהאוכלוסייה הבדואית בנגב עמדה על פחות מ-50 אלף איש בתקופת המנדט. לו כמות כזו של אנשים באמת הייתה בעלת כמות כה אדירה של אדמה זה היה רק מעיד עד כמה מערכת חלוקת האדמות העות'מאנית הייתה שרירותית, ועל כל פנים המדינה המודרנית שקמה אחריה לא היה צריכה לקבל אותה.

      50 אלף איש על 1.2 מיליון דונם = 40 איש לקמ"ר = צפיפות די גבוהה עבור חקלאים ומאוד גבוהה עבור רועי צאן ונוודים. לפני המהפכה התעשייתית, מדינות עם 50 איש לקמ"ר, כמו הולנד וצרפת, נחשבו למאוד צפופות. בארה"ב של המאה ה-19, כמות האדמה שנחשבה למספיקה למשפחה היתה 40 אקר, כלומר 160 דונם, כלומר צפיפות של 6 משפחות לקמ"ר. בגודל המשפחה של תקופת מלחמת האזרחים זה 30 איש לקמ"ר, באזור עם אדמה הרבה יותר פורייה מהנגב. במערב התיכון, מדינות בהן כמעט 100% מהאדמה מעובדת מעולם לא תמכו בצפיפות כפרית של יותר מבערך 15 איש לקמ"ר, גם בתחילת המאה הקודמת, לפני המכניזציה של החקלאות.

      אגב, בפייסבוק, ימני אחד ניסה לטעון את אותו דבר לגבי 75 אלף איש על 3 מיליון דונם, שגם זאת לא צפיפות כזאת נמוכה. רק שהוא אמר שזה 3 מיליון קמ"ר וניסה להתווכח כשהסברתי לו את ההבדל בין קמ"ר ודונם. לסדרי גודל יש הטיה שמאלית.

      • עמית

        תנסה להבין בין מה אתה מנסה להשוות. אנחנו לא מדברים כאן על "צפיפות אוכלוסין" אלא על בעלות פרטית על אדמות. אם בצרפת טרם המהפכה התעשייתית צפיפות האוכלוסין הייתה 40 איש לקמ"ר, זה כולל את כל מיליוני ועשרות מיליוני הדונמים של יערות ושל שטחים לא מעובדים שאינם בבעלות פרטית של איש, שהיוו אז ומהווים היום את רוב האדמות. האדמות בבעלות פרטית הן חלק זעיר ברוב הארצות מסך כל האדמה.

        כאן אנחנו מדברים על הטענה שאוכלוסייה של פחות מ-50 אלף הייתה – וכביכול זכאית להיות – הבעלים הפרטיים של למעלה מ1.2 מיליון דונם. זו טענה אבסורדית שאין שום דרך להצדיק אותה.

        • אמיר

          יפה, הערות מחכימות ומשמעותיות.

        • תנסה להבין בין מה אתה מנסה להשוות. אנחנו לא מדברים כאן על "צפיפות אוכלוסין" אלא על בעלות פרטית על אדמות.

          אני יודע בדיוק על מה אני מדבר. בארה"ב של אמצע המאה ה-19, בעלות פרטית על אדמות של 160 דונם למשפחה נחשבה למינימום המספיק קיום חיים בכבוד. זה מה שארה"ב הבטיחה לעבדים המשוחררים אחרי מלחמת האזרחים. זה לא כולל יערות ומה שלא. וכן הצפיפות במערב התיכון היא במדינות בהן קרוב ל-100% מהאדמה היתה מעובדת.

          האדמות בבעלות פרטית הן חלק זעיר ברוב הארצות מסך כל האדמה.

          זה פשוט לא נכון. דווקא ברוב העולם הראשון, רוב האדמה היא בבעלות פרטית. בארה"ב הממשלה היא בעלת רוב האדמות רק במספר מצומצם של מדינות במערב, בהן יש הרבה פארקים לאומיים שהם בבעלות פדרלית. ישראל היא היוצאת דופן בבעלות הציבורית של קק"ל והממשלה על חלק נרחב מהאדמות.

          • עמית

            160 דונם מעולם לא נדרשו לקיום עצמי מחקלאות עבור משפחה. העבדים המשוחררים המעטים שנהנו מתכנית ה"40 acres and a mule", ייצרו תוצר חקלאי בכמויות מסחריות. בוירג'יניה גודל החווה הממוצעת היה 4 אקרים (16 דונם), לא 40, וגם זה הספיק לעבדים המשוחררים למכור תוצר חקלאי באופן מסחרי, כפי שנאמר בויקיפדיה באנגלית – "הם אמנם לא עשו רווחים עצומים, אך זה הספיק כדי לתת להם כוח פוליטי". החוות בארה"ב היו והינם חוות מסחריות שאמורות לדאוג לאספקת המזון של כל האוכלוסייה האמריקאית, ולא רק לבעליהן, לכן שטחם העצום.

            "פשוט לא נכון. דווקא ברוב העולם הראשון, רוב האדמה היא בבעלות פרטית. בארה"ב…"

            בארה"ב רוב האדמה היא בבעלות פרטית כי ארה"ב היא מדינה ניאו ליבראלית שמוכרת כל דבר למרבה במחיר, ויש בה כ-100 תאגידים ששולטים כל אחד מהם על מיליוני דונמים של אדמה. בקנדה, פחות מ-10 אחוז מהאדמה היא בידיים פרטיות. בבריטניה נראה שהמצב יותר מסובך, בגלל ש"בני אצולה" עדיין יורשים את האדמות שהיו בבעלות המשפחות שלהם באופן היסטורי. בישראל של היום קרוב ל-90 אחוז אם אני לא טועה בבעלות של מנהל מקרקעי ישראל. על כל פנים אנחנו כבר מתרחקים מהנושא הראשוני של הדיון – בין אם ברוב מדינות המערב מירב האדמות הן בבעלות ממשלתית או בבעלות פרטית, הן גם לא בבעלות של משקי בית קטנים שמנהלים חקלאות לקיום עצמי, ולכן זה לא בר השוואה למה שדנו עליו.

            • במערב התיכון, מכרו אדמות בגודל מינימלי של 40 אקרים גם כן. זה לא היה בשביל חוות מסחריות. זה היה בשביל האתוס הג'פרסוני של החוואי שמגדל את מה שהוא צריך לעצמו (ג'פרסון כמובן היה בעל עבדים, אבל הוא תיכנן את ההתפשטות מערבה על בסיס של חוואים עצמאיים). לא היו מציעים 40 אקרים לכל עבד משוחרר ולכל מתיישב במערב התיכון בשביל להפוך כל אחד לבעל עבדים. החוות הענקיות היו נורמליות בתקופת העבדות בדרום והן נורמליות היום כשהחקלאות מתועשת, אבל בין לבין הן היו בבעלות משפחתית, לפחות עד המיתון הגדול. בשנות השלושים רבע מהאמריקאים עדיין היו חוואים, ואם הם היו לבנים הם בד"כ עיבדו אדמות שהיתה להם בעלות עליהן.

              באירופה הפרה-תעשייתית אני לא מצליח למצוא נתונים על גודל חוות. אבל אפשר להשוות את האוכוסיה הכפרית לסך כל השטח החקלאי, שהיווה רוב משטח המדינה בכל מצב; כבר בתחילת ימי הביניים כרתו את היערות כדי ליצור עוד אדמה חקלאית, והחל מבערך 1300 אי אפשר היה להוסיף עוד הרבה אדמה. בבריטניה, מדובר על בערך 4 מיליון חקלאים מקסימום (היום יש פחות) על 170,000 קמ"ר אדמה חקלאית. לא כל האדמה היא טובה לגידול יבול, אבל אותו דבר גם נכון לגבי הנגב.

              בקנדה האדמות שניתן לעבד או לתעש אותן הן בבעלות פרטית. השאר לא היו מספיק חשובות, אחרת הממשלה מזמן היתה גוזלת אותן מהאינדיאנים (מה שממשל הרפר מנסה באמת לעשות לאדמות שיש בהן נפט או גז). כמו בארה"ב, הבעלות של הממשלה, או של השמורות האינידאניות, היא לא במקרה על אדמות שאין להן הרבה ערך כלכלי. באירופה כמובן הצפיפות יותר גבוהה אז לאדמה יש יותר ערך, ואיפה שאין עדיין אצולה רוב האדמות הן פרטיות, כמו בארה"ב ובדרום קנדה.

              והמצב הזה הוא דווקא הנורמלי. אדמות מדינה פרופר – כלומר לא אדמות שהן בבעלות המדינה אבל יש אריסים שמעבדים אותן – הן המצאה של התקופה התעשייתית המודרנית. לפני זה, כל פעם שהמלך גזל הרבה אדמות ממישהו אחר, הוא היה צריך מיד למכור לאצולה ולבורגנות כדי שיהיה לו כסף לצאת למלחמה ולגזול עוד אדמות. והאימפריה העות'מאנית לא היתה אבסולוטית; האדמות היו בבעלות מקומית ולא בבעלות הסולטן. אז זה דווקא הגיוני שהבדואים יחלשו על כמות כזאת של אדמות.

              • עמית

                אתה מתעלם מהעובדות שלא נוחות לך. כאמור, בוירג'יניה החווה הממוצעת הייתה בגודל של 4 אקרים, לא 40. באזור אחר מציינים שהחוות נעו בין גודל של 8 אקרים ל400, והיו מקומות שבהם קבוצות עבדו את אותה חווה. מעולם לא היה צורך ב-40 אקרים לשם קיום עצמי של משפחה.

                לגבי אירופה הפרה-תעשייתית – כאן יש מקור שטוען שבאנגליה של ימי הביניים המשפחה הממוצעת החזיקה בין 12-15 אקרים של אדמה, ורבים החזיקו פחות מזה. http://faculty.history.wisc.edu/sommerville/123/123%2013%20Society.htm

                אין שחר לטענה שזה נורמאלי ש50 אלף איש יהיו הבעלים של 1.2 מיליון דונם, גם לא במונחים של אירופה של ימי הביניים, שלא באמת רלוונטית או ברת-השוואה לדיון כאן.

                אדמות מדינה זו אכן המצאה דיי מודרנית, אך זה מונח שכבר התקיים בתקופה שאנחנו מדברים עליה גם באימפריה העות'מאנית. בכל אופן לא על זה הדיון. פרופ' רות קרק טוענת שהשטח שהבדואים טוענים לבעלות עליו בנגב הוגדר כמאוות. פרופ' יפתחאל, מהצד השני, לא באמת חולק על העובדה שזו הייתה ההגדרה הרשמית של האדמות, הוא פשוט מנסה להביא בתגובה כל מיני אנקטודות שבהם הרשויות התייחסו בפועל לבדואים כאילו הם הבעלים של האדמות. בתי המשפט בעקביות מעדיפים את עמדת קרק.

                • אתה נותן לי מספרים על אדמה שכולה מעובדת. כן, באנגליה של ימי הביניים, הנוהג בשיטת השדה הפתוח היתה לתת לכל איכר (כלומר לכל משפחה) בערך 60 דונם. אבל זה היה 60 דונם לא כולל אדמה שלא מעבדים אותה אלא משתמשים בה ל-grazing או אדמה חקלאית שאי אפשר לעבד. לפי עמוד 21 של ה-PDF בדו"ח על חקלאות בבריטניה, רק 35% מה-"agricultural holdings" היום הן אדמה שאפשר לעבד (ושוב, כמות האדמה היא סטטית). אז 60 לחלק ל-0.35 זה כבר 170, שזה בערך מה שלבדואים היה למשפחה או קצת פחות.

                  בכל מצב שאנשים הם הבעלים של האדמה שלהם, על כן, 1.2 מיליון דונם זה מאוד קרוב לכמות האדמה שהייתי מצפה שתהיה לאוכלוסיה של 40 או 50 אלף, עוד בלי לחשב את האפקט של פוריות האדמה באקלים מדברי. 3 מיליון דונם ל-75 אלף זה קצת יותר אבל לא שום דבר הזוי.

    • יריב מוהר

      עמית, ספר זאת "להכשרת היישוב", גוף ציוני שב-1920 עשה סקר קרקעות מדוקדק בנגב וטען כי בבעלות הבדואים קרוב ל-3 מיליון דונאם, חלק ניכר מהם בעיבוד קבוע

      • עמית

        חיפוש בגוגל אחר המקור לטענה שלך לא מעלה אף תוצאות למעט הודעות שאתה כתבת, כך שאתה מוזמן לרפרנס. על כל פנים, ספק אם הם הגדירו בעלות באופן שבו אתה מגדיר, ובמקרה שזה נכון זה רק מתקשר לנקודה השניה שלי – "לו כמות כזו של אנשים באמת הייתה בעלת כמות כה אדירה של אדמה זה היה רק מעיד עד כמה מערכת חלוקת האדמות העות'מאנית הייתה שרירותית, ועל כל פנים המדינה המודרנית שקמה אחריה לא צריכה לקבל אותה".

        • יריב מוהר

          אביא רפרנס. אבל מערכת חלוקת קרקעות עות'מנית? שו האדא? לא הייתה כזו בנגב, מדובר במערכת קניין בדואית פנימית שכן העות'מנים כמעט ולא שלטו בפועל בנגב וממילא לא הייתה שם שום אוכלוסייה משמעותית חוץ מבדואים. כך שלא היה גם שום עיוות בצדק החלוקתי שהתושבים היחידים בנגב יושבים על שטח גדול שלו.

        • יריב מוהר

          עמית, מכיוון שלא ניתן ללנקק לארכיון, אביא לך סימכין ממחקרים, על עובדות מעט שונות אך די מקבילות. בין היתר ממחקר של רות קירק שהייתה עדה לטובת המדינה בהליכים משפטיים נגד הבדואים, כך שהיא לא חשודה באהדת יתר שלהם:

          ב. ממצאי המומחית מטעם המדינה מרמזים דווקא על תמיכה בגרסת הבדווים:

          אפילו החוקרת רות קרק, שהעידה במשפטים לטובת המדינה ונגד הבדווים, מצביעה בספרה על קיומה של חקלאות בדווית ענפה בתחילת תקופת המנדט. קרק טוענת כי בטרם תקופת המנדט היו הבדווים נוודים, ללא עיבוד חקלאי, דבר הסותר עדויות מוצקות. אבל גם אם נניח שכך, הרי שכאמור, לפי החוקים הבריטיים עיבוד רציף של 10 שנים מקנה בעלות. קרק מעריכה שטח עיבוד כללי של כ-3.5 מליון דונם, ב-1928 (קרק, 2002). עד 1948 שטחים אלו עובדו במשך 20 שנה. אם כך עדותה של העדה מטעם המדינה מלמדת דווקא על חזקה של הבדואים.

          • עמית

            1. "מערכת חלוקת קרקעות עות'מנית? שו האדא? לא הייתה כזו בנגב, מדובר במערכת קניין בדואית פנימי" – אז הנקודה שלי מקבלת תוקף עוד יותר. אם באמת כמות כזו קטנה של אנשים הייתה ה"בעלים" של כמות כזו אדירה של אדמה, זה רק מראה עד כה "מערכת הקניין הבדואית הפנימית" היא שרירותית, ואל לה למדינה שבאה אחריה לקבל אותה כפשוטה.

            2. "לפי החוקים הבריטיים עיבוד רציף של 10 שנים מקנה בעלות. קרק מעריכה שטח עיבוד כללי של כ-3.5 מליון דונם, ב-1928 (קרק, 2002). "

            כן, רק שבספר שלה משנת 2002 היא כותבת בפירוש שזה לא היה "עיבוד רציף של 10 שנים". אלא, אם לצטט מהספר, "שנה כן ושנה-שנתיים לא".

            • אוקיי, אז סיבוב היבולים של הבדואים היה פחות יעיל מבאירופה בימי הביניים, בה זה שנתיים כן שנה לא.

  • סקינסי בריסטול

    כל גרוש הוא פשע , גם של יהודים וגם של ערבים .
    מי שמבדיל בין גרוש לגרוש הוא גזען וזה לא משנה בין יהודי לערבי .

    • עדו

      צודק. הגירוש של תושבי גוש קטיף היה פשע. צריך היה להשאיר אותם שם ולהוציא את הצבא.

      • סקינסי בריסטול

        אם היה אפשרות כזאת -בהחלט

    • שרון

      כלומר אין לך בעיה שיפרצו אליך לבית, יסלקו אותך וימנעו ממך לחזור אליו. יותר מזה, אתה תאשים את המשטרה בגזענות שתבוא לפנות את הפורצים.

      • סקינסי בריסטול

        ברור שלא מדובר במקרים כאלה,
        אלא במקרים שחלפו עשרות שנים (כמו במזרח י-ם) או בחלק מהישובים ביו"ש
        הפתרון הטוב ביותר הוא לתת פיצוי לצד שנעשה לו עוול בלי האופציה של גרוש אזרחים .
        ובכלל גרוש אזרחים, מזכיר את העונשים של ימי הביניים -קיצוץ אצבעות בעבור גנבת לחם .

        • שרון

          לא ברור לי אבל איך אתה יכול לטעון שהגירוש לא מוצדק. אתה בעצם "אומר נכון שפשעתי אבל מאחר והצלחתי למשוך עד עכשיו, ותרו לי." אתה לא יכול להצמיח לעצמך זכות מעוול. בנוסף, לא חלפו עשרות שנים. העוול הזה נמשך ולא התרחש פעם אחת לפני עשרות שנים.

          הרצון להשאיר את הישובים לגיטימי, אבל צריך להפנות אותו לפלסטינים בעת משא ומתן. השארת הישובים אינה מובנת מאליה. על אחת כמה וכמה כשאחת ממטרות הישובים האלה – סיפוח שטחים שעתידיים להיות במדינה פלסטינית.

          • אבי ג'י

            דווקא בתוך תחומי המדינה "פרופר", במקרים דומים של נכס עם בעלות שנויה-במחלוקת בתי המשפט בארץ לרוב מורים על פיצוי בעלי הקרקעות ללא הריסה/פינוי.

            אפשר גם לציין שכמעט בכל המקרים שבהם פלסטינים יושבים על נכסים של יהודים (למשל בחברון) המדינה בוחרת באופציית הפיצוי או שלא לעשות כלום בנושא.

  • בטטה

    אני רק תמה מתי העולם יתעורר לשים קץ לכיבוש הישראלי ,למה מחכים -שיוקמו מחנות השמדה לעמלקים כפי שדורש מועמד האחים היהודיים לרב הספרדי הראשי? שישראל תתחרפן סופית ותשתמש בנשק אטומי? כשתתחיל מנוסת בהלה של יהודים מהארץ מפחד מהמשטר?כשישראל תדמה סופית לאיראן ולדרום אפריקה של משטר האפרטהייד?

    • דודו

      למה שהעולם יתעורר? ספקי הנשק מרוויחים פה, גם שודדי הגז, והימהגרים תורמים לארצות המערב

  • שתי טעויות הקלדה בפוסט מופתי, צ״ל ארעי ולא עראי.

  • חנן

    פוסט מופתי.

  • דודו

    האיחוד האירופאי יתערב כנגד הרוע והטמטום של היהודים?

  • nachum

    הנגב היה מיושב ברובו על ידי בדואים ב-1945. לבדואים היה ארכיון של רישומי הקרקע שלהם בבאר שבע; you keep writing what idan wrote in notes.co.il. and it is old trick–nobody say what is negev and nobody say what is most. as to the archiv -idan gave link to yftachel work, but it is strange that there no papers from this archiv in the net.

  • בני

    כתוב "על פי עדויות תושבי סוסיא, אל החיילים התלוו לובשי אזרחית, כנראה מתנחלים מסוסיא שפיקחו על החורבן."

    'לובשי אזרחית' זה אולי סלנג צבאי (חדש לחלוטין), אבל יותר סביר שזאת שגיאת הקלדה.

  • נתן

    יש עוד נושא בהקשר הזה שלא מתיחסים אליו כמעט ונדמה לי שיש לו חשיבות.

    עידן הגלובליזציה המואצת שבו אנחנו חיים גורם להעלמות מהירה של תרבויות שלמות וחברות מסורתיות.

    יחד עם צורות החיים הללו הולך לאיבוד עושר אנושי עצום , ובעיקר אלטרנטיבות אפשריות לאורח החיים המערבי.

    כמובן שאסור בשום אופן להחזיק אנשים במכוון בצורת חיים מסוימת מעין סוג של אינדיאנים בשמורה( או גרוע מזה) אבל מהביקורים שלי בסוסיא התרשמתי שלא זה המקרה -מדובר בתושבים שרוצים כמובן לשפר את חייהם בכל מובן אבל עדיין רוצים לשמור ולשמר את אורחות החיים המסורתיות שיש הרבה מה ללמוד מהם -במיוחד איך אפשר לחיות במדבר ולהיות חלק ממנו בלי להשחית ולהשמיד את הסביבה ולשנות את הטבע.

    במדינות רבות בעולם מבינים כי יש לעודד אנשים שרוצים לחיות באופן אלטרנטיבי לתרבות המערבית שבה כולם אוכלים מקדונלד, מדברים בסללורי ובאופן כללי נראים, מלתבשים ומתנהגים אותו דבר באופן כמעט מייאש.

  • Pingback: עיניים פקוחות 10.7.2013: דמוקרטיות נופלות לאט | אישתון()