שלוש דמויות בולטות, לצערנו, בציבוריות הישראלית מיהרו ללהג על מלחמת אזרחים (הם קראו לה ‘אחים). תזכורת: זו סכנת נפשות

בשבוע האחרון הזהירו שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית – האדמו”ר החלול אהרן ברק, שר הבטחון עד לפני שבועיים (!) בני גנץ, וההוא ששיחק בתפקיד ראש ממשלה ביוטיוב, יאיר לפיד – מכך שבנימין נתניהו “מדרדר את המדינה למלחמת אחים”, והח”מ חיפש קיר לדפוק בו את הראש.

כמובן, ברק, גנץ ולפיד לא דיברו על מלחמת אזרחים. הם דיברו על ‘מלחמת אחים’. אחרי הכל, אם הם היו מדברים על מלחמת אזרחים, מישהו עוד היה עשוי לחשוב שהם סופרים את האזרחים הערבים. הם לא. לפיד אפילו לא מזמין את המשותפת לישיבות האופוזיציה. לא שמישהו פרט למרב מיכאלי מכיר בו כראש האופוזיציה או המליץ עליו לראשות הממשלה. האזרחות הישראלית, כמו האזרחות של המדינות הערביות שסביבנו, תמיד היתה קליפה קלושה: היא ניסתה לטעון בפני מדינות זרות שיש דבר כזה, אזרחים ישראלים ולא רק יהודים ובני מילטים אחרים. (במקרה של הלאומיות הערבית, הדיבורים על אזרחות הסוו את העובדה שמדובר בשלטון סוני.) צריך להזכיר, שוב, שמדינת ישראל איננה מכירה באזרחות ישראלית. אינך יכול לקרוא לעצמך ישראלי בתעודת הזהות שלך: הממשלה והזרוע המשפטית שלה, בג”צ, לא מכירים בישראליות. הדיבורים על ‘מלחמת אחים’ – כי, כמובן, אין שום בעיה לשפוך את דמו של אזרח ישראלי שאיננו יהודי; זה מה שהמדינה היהודית עושה – מזכירים שוב עד כמה אין כאן לאום, ולא משנה כמה חוקי לאום יתפרו לו, אלא שטעטל.

מלחמת אחים, אם כן, לא מלחמת אזרחים. ומשהו פה החזיר אותי ליונתן רטוש ול”כתב אל הנוער העברי” שלו מ-1943. מדובר בטקסט מכונן של התנועה הכנענית שהוא טקסט מזעזע לקריאה היום. האגביות שבה רטוש מדבר בשנת הדמים ההיא על כך שאיינו פונה אל הנוער העברי (המדומיין) ‘מפני שנשמדו כך וכך יהודים בכך וכך גלויות’ מחרידה; ההתייחסות לפזורה היהודית המושמדת באותה העת כאל ‘הערב-רב הזה של פליטים ועולי-רגל’ מצמררת. ולמרות הכל, רטוש (”איך זה מצלצל אצלו!” קרא אלתרמן אחרי קריאת ‘על חטא’) עמד היטב על נקודה אחת:

“שוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמא לכל הציונים מאז ומעולם; כל עזי הנפש והמורדים והמלכים הקנאים וגיבורי המוות של מצדה והבונים הגדולים של היהדות – רקבונו בו. סבך הדורות של היהדות אי אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך.”

האם אמנם אפשר לבצע את הקפיצה הזו? האם באמת אפשר לחתוך את סבך הדורות? מה יישאר אחרי הקטיעה הזו, הטלת המום העצמי הזו? זו אחת השאלות הגדולות שמעלה הכנענות, אבל היא לא נושא פוסט זה. הנקודה היא שרטוש צדק: הציונות בחרה את תקופת הבית השני כתקופת המופת שלה, וזו הסיבה שאם תלמיד ישראלי יהודי מכיר איזושהי נקודה בהיסטוריה היהודית פרט לשואה (מותר להיות אופטימי), זו היא. כמובן, אבות הציונות בחרו את התקופה הזו בפינצטה מסיבה ברורה מאד: זו הפעם האחרונה שבה אפשר לטעון, גם אם זו טענה לא נכונה, שהמרכז היהודי היה בפלסטינה.

אבל הבית השני נושא איתו קללה מיוחדת. אם המקדש הראשון, טענו כותבי התלמוד, נהרס בשל עבודה זרה, הרי שהמקדש השני נחרב בגלל מלחמת אחים. אם רוב ימיו של המקדש היו שקטים [או, בציניות ההיסטוריונית הנדרשת, אין לנו מקורות עליהם], הרי שמהרגע שהחשמונאים מגיחים על במת ההיסטוריה, כל מה שיש לנו הוא מלחמות אזרחים. ראשית, כמובן, המלחמה של החשמונאים במתיוונים, שנמשכה כ-20 שנים והסתיימה בטבח גדול; אחר כך באה מלחמת האזרחים בין העם ובין החשמונאים, שלקחו לעצמם לא רק כתר כהונה אלא גם כתר מלוכה. אחר כך הסיקריקים, שורת משיחי השקר, וכמובן, ההתלקחות הענקית של המרד הגדול, שבה רצחו המורדים כהנים גדולים ואחר כך רצחו זה את זה.

כמובן, לטענה שהמקדש השני נחרב בגלל מלחמת אחים יש קשר קלוש למציאות. בפועל, הוא הוחרב על ידי הרומאים, שכותבי התלמוד היו משת”פים שלהם במשך מאות שנים, ועל כן העדיפו לעמעם את האמת הזו. הטינה של הפרושים/הרבנים לחשמונאים גם היא שיחקה פה תפקיד. אבל מאחר והארס התלמודי הוא חוט השדרה של היהדות הרבנית, דור אחרי דור של יהודים חזר על האגדה הזו.

וכשאתה חוזר שוב ושוב על האפשרות של מלחמת אזרחים, היא מתנגנת שוב ושוב. כשברק, גנץ ולפיד העלו באוב את מלחמת האחים השבוע, הם לא רק מעלים זכרון מפוברק: הם יוצקים יסודות למלחמת אזרחים חדשה. ברגע שמשהו הופך נושא לדיון פוליטי, הוא הופך ללגיטימי. פתאום יש אופציה חדשה.

כמובן, ברק, גנץ וההוא לא קוראים ישירות למלחמת אזרחים: הם מבצעים, כמקובל, פרויקציה וטוענים שיריבם הפוליטי הוא זה שעושה זאת. אבל נתניהו לא רוצה מלחמה. הוא בונה על כך שהאוכלוסיה הישראלית תשאר צייתנית כהרגלה. הוא פחדן מכדי להסתכן במלחמת אזרחים. האליטה הציונית הלבנה יוצאת למאבק אחרון, והיא שואפת את אדי הבית השני – הדוגמא לכל הציונים מאז ומעולם – ויורקת את האיום הגדול ביותר שבאפשר.

ובכך, היא מקרבת אותו להתגשמות. היא הופכת אותו לחלק מהשיח.

מלחמת אזרחים היא הרעה הגדולה ביותר הידועה לאדם. מלחמה סתם מגיעה למקום השני, אבל מלחמת אזרחים מנצחת בהליכה: כל הזוועות של מלחמה, הפעם כשהן מופנות בין שכנים. מלחמות אזרחים מצטיינות באכזריות ובמעשי זוועה, אלו של המאה ה-20 במיוחד. במהלך מלחמת האזרחים בין קייסר ופומפיוס, שהדהדה בתודעה הרומאית עשרות ומאות שנים לאחר מעשה, סיפרו על קאטו הצעיר – שהיה לו חלק לא קטן בפרוץ המלחמה – שכאשר ראה את תוצאות מעשיו, שדה קרב, הוא התמוטט: קרע את הטוגה שלו ופרץ בבכי (בכי בפומבי היה טאבו בקרב שמרנים רומאיים, וקאטו בהחלט היה כזה). יוליוס קייסר עצמו מקדיש בערך שליש מהספר שלו על מלחמת האזרחים להצטדקויות. אחד מתלמידיו של קאטו, כשהקושרים נגד קייסר פנו אליו, סירב להצטרף לקשר כשהוא אומר שעריצות עדיפה ממלחמת אזרחים. אני לא בטוח שאני מסכים עם הנקודה האחרונה, אבל אי אפשר לדחות אותה בלי מחשבה.

הבחירה של גנץ, ברק וההוא לדבר על מלחמת אחים מעידה, מעבר לכך, על העובדה שבשיח הישראלי אין שטח ביניים: אין, למשל, מחאה אזרחית ומרי אזרחי בלתי אלים. ומובן מאד למה אין כזה: כי מרי כזה בישראל יעניק לגיטימיות למרי פלסטיני כזה, וכפי שציין עמוס גלעד, הטרול הטראומטי של אמ”ן, We don’t do Ghandi very well.

רוצים למחות? סבבה. רוצים לשתק את המדינה? שביתה כללית? לחסום כבישים? לעמוד מתחת לחלון של אמיר אוחנה עם מגאפון? הכל הולך. אל תעלו מלחמת אזרחים כאופציה. במיוחד לא אם אתם שרי בטחון לשעבר. זה לא משחק. זה פתיל בוער. וביחס לחוסר האחריות של גנץ, ברק ומה שמו – טוב, כבר למדנו להכיר אותם. אין סיבה להסחף אחריהם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפלסטינים הישראלים צפויים להחרים את הבחירות במספרים גדולים, והרל”ביסטים מאחלים להם טיהור אתני

ממשלת “השינוי” לא שינתה דבר, להוציא העובדה שהיא מורידה את אחוז ההצבעה בקרב פלסטינים ישראליים עוד יותר. הסיבה לכך, בעיני גבר אשכנזי ממעמד הביניים זה, ברורה למדי: כל המפלגות הפלסטיניות שהבטיחו שינוי נכשלו. המשותפת הציעה את ראשות הממשלה לקצב מעזה, בני גנץ, והוא דחה את ההצעה בבוז והלך עם נתניהו. ממשלת בנט-לפיד הואילה בטובה לקבל את רע”ם לקואליציה, והבטיחה לה גדולות ונצורות, אבל הכספים שהממשלה הבטיחה לא הועברו: היא לא החזיקה מספיק זמן, ואיילת שקד שרשעותה אמנותה חסמה חלק מהכספים שהממשלה היתה אמורה להעביר. מנסור עבאס הימר את הימור חייו על כך שאם יעלים את נושא הלאומיות הפלסטינית, הוא יוכל לסייע לבוחריו. לפיד, בנט ושקד כנראה קברו אותו.

קריאות לטיהור אתני ממלאות את החלל הציבורי הישראלי. בכירים בליכוד, ביניהם מי שהתיימר להיות הורדוס, ישראל כץ, מאיימים בגלוי על הפלסטינים הישראלים בנכבה שניה. אצל בעלי הברית של הליכוד, הציונות הדתית, טיהור אתני ושלילת זכויות הם מצע מפורש. מצד שני, הפלסטינים הישראלים מכירים את יכולת הביצוע של כץ, והם לא מתרשמים גם מאיתמר בן גביר. הם זוכרים שמי שהרג בהם יותר מכל הוא המרכז היהודי. אתם יודעים: הנכבה בוצעה ע”י מפא”י, טבח כפר קאסם על ידי בן גוריון, יום האדמה רשום על שם שמעון פרס, וטבח אוקטובר 2000 על שם אהוד ברק.

חרם בחירות מצד פלסטינים ישראלים הגיוני הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. הראשון הידוע היה ב-1996, אחרי טבח כפר כנא, כאשר הפלסטינים הישראלים הענישו את פרס על הטבח. כשפרס שמע על כך, בעת סיור בצפון, הוא – ככל הנראה שיכור – פלט באוזני העיתונאים שסביבו “הערבים המזוינים האלה לא יודעים מה טוב להם.” העיתונאים הקפידו לא לפרסם את האמירה הזו עד אחרי הבחירות. חרם בחירות שני נרשם אחרי טבח אוקטובר 2000, והפלסטינים הישראלים שלחו את ברק לסחור בנשק. עכשיו אנחנו מתקרבים – אלא אם הסקרים טועים מאד, וזה תמיד אפשרי – לחרם בחירות שלישי. חד”ש-תע”ל ורע”ם משמיעות את המקבילה הערבית של גוועלד. סקרים פנימיים של המפלגות, כך נטען, אומרים שארבע המפלגות הפלסטיניות לא יעברו את אחוז החסימה.

כל זה מציב את המרכז היהודי בבעיה כפולה. מצד אחד, אין לו שום סיכוי לקיום ללא הקולות של הפלסטינים. בלעדיהם, הוא יכול רק לצרוח “לך!” מעל גשרים. מצד שני, הוא מרכז יהודי. הוא לא יכול להכיר בפלסטינים הישראלים כאזרחים שווים. הוא לא יכול להכיר באפשרות של מדינת כל אזרחיה ועצם הדרישה לכזו מאיימת עליו.

פרשנים פוליטיים תוהים מדוע ראש הממשלה – הזמני מאד, יש לקוות – יאיר לפיד לא מנסה לפנות לציבור הפלסטיני, אני משוכנע שלפיד יודע לספור עד 61 בדיוק כמו כל כתב פוליטי, ואני מציע לראות בהתעלמות של לפיד מהציבור הפלסטיני לא טעות אלא מדיניות. אחרי הכל, לפיד כתב כשר אוצר ש”[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.” את הדברים הוא לא כתב ב-2013: הוא העתיק אותם מטקסט שכתב כמה שנים קודם לכן. זה מה שהוא חושב, ככל שהוא מסוגל למחשבה. האיש שהתפרסם בגלל השאלה “מה ישראלי בעיניך” (התשובה, כמובן, היא עונש קולקטיבי ללא-יהודים) לא רואה בפלסטינים ישראלים ישראלים של ממש. אני מציע לזכור שכאשר אנשים אומרים לך מה הם, רצוי להקשיב להם.

לפיד יודע את נפש בהמתו, הציבור הרל”ביסטי. בחודשים האחרונים, מאז פרשת רינאווי-זועבי, הרשת מלאה בקריאות ייחום לקראת טיהור אתני. הן מגיעות לאו דווקא מהימין, אלא מהמרכז: “אה, אתם לא מצביעים? עוד תצטערו על זה כשיגיעו המשאיות.” יש מאות טוקבקים כאלה, והרשתות החברתיות מלאות בקריאות דומות. ב”הארץ” אפילו פרסמו מאמר של אחד יורם יובל, שמתאר כיצד אפשר לבצע טיהור אתני של 200,000 פלסטינים ישראלים תוך יומיים. האיש ספר את האוטובוסים הנדרשים. גרון יפה יש לכם, רומז יובל, לא חראם אם יקרה לו משהו? אם לא תצילו אותנו מהימין, מזהיר המרכז היהודי, אנחנו נרקוד כשיגרשו אתכם.

תשכחו מסולידריות. תשכחו מזה שנעמוד לצדכם במקרה של טיהור אתני (מה שהמרכז היהודי לא היה עושה ממילא). לא הצלתם אותנו מנתניהו? אנחנו נהיה הילדה מ”רשימת שינדלר” שצורחת Goodbye, Jews!

המרכז היהודי, כמובן, לא יצעק בגלוי “שיישרף לכם הכפר”. זה לא מתורבת, זה לנישט פון אונזרע. אתם יודעים, ההם. אלה שהם לא משלנו. מה, עוד לא הבנתם? הוא לא יצעק את המילים, הוא יעביר אותן סובלימציה. זה לא שאנחנו רוצים שיגרשו אתכם, אתם מבינים, זה שזה מגיע לכם – אם לא תעשו מה שאנחנו רוצים, אם לא תצילו אותנו מעצמנו.

ולא, אנחנו לא נבטיח לכם כלום. לא שוויון. לא ביטול של חוק הלאום. לא השוואת תקציבים. אין לנו מה להבטיח לכם, יש לנו רק איומים. לא מתאים לכם? יבוא בן גביר. ואז מה תעשו? לא כדאי לכם להקשיב לנו ולעשות מה שאנחנו רוצים?

להתנהלות כזו קוראים מזימת פרוטקשן בקנה מידה לאומי, ולמרכז היהודי צריך לומר: חרא עליכם, שתשרפו. מגיע לכם בן גביר. מגיע לכם סמוטריץ’. אחרי הכל, אתם לא באמת שונים מהם. אתם תומכים בעליונות יהודית באותה המידה, רק ברטוריקה אחרת, כזו שעברה סובלימציה. הימין הקיצוני לא מפחיד אתכם בשל מה שהוא יעשה לפלסטינים – הממשלה שלכם רצחה יותר פלסטינים בגדה מכל ממשלה מאז ממשלת אולמרט – אלא בגלל מה שהוא יעשה לכם.

ואתם יודעים מה? הגיע הזמן שתאכלו את מה שבישלתם. אולי תלמדו משהו. לא סביר, אתם יהודים ציונים, אבל דברים משונים יותר קרו. אישית, אגב, אצביע – לבל”ד. על כך, בפוסט עתידי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צריך להתעלם מהתעמולה של יש אטד, אין שום סיבה ששתי מפלגות היסטוריות יתאחדו

האוויר מלא בשבועות האחרונים בתעמולה של יש אטד, שקוראת למפלגת העבודה להתאחד עם מרצ “למען שלמות הגוש.” התעמולה הזו הודהדה הבוקר גם על ידי מאמר המערכת של הארץ. מרב מיכאלי, ייאמר לזכותה – ויש מעט מאד דברים לומר לזכותה אחרי הקדנציה הזו – מסרבת.

לכאורה, הסיבה ללחץ העצום שמופעל על מיכאלי מכל כיוון היא החשש שהעבודה או מרצ לא תעבורנה את אחוז החסימה, ואז יקיץ הקץ, פרשי האפוקליפסה יאמרו ‘דיו’ לסוסים שלהם בצחקוק מרושע, וכל מה שישרוד יהיו מקקים ובעלי תבונה דומה, כמו ביביסטים ורל”ביסטים. הבעיה היא שבטיעון הזה אין כלום.

כל הסקרים מראים שגם העבודה וגם מרצ עוברות. נכון, הסקרים לא שווים כלום: הבחירות הללו יוכרעו על חודם של שני מנדטים, טעות הדגימה היא שלושה אחוזים, כך שהם לא באמת מסוגלים לנבא משהו. ואף על פי כן, האיחוד הזה פסול: מדובר בשתי מפלגות של ממש, עם מוסדות והיסטוריה, ועל סמך כלום ושום דבר הן נדרשות לבצע ספוקו עבור רשימות ריקות שמונהגות על ידי מנהיגים בעלי כריזמה; תמיד צריך לפקפק במנהיגים כריזמטיים, במיוחד כאלה נטולי כריזמה כמו לפיד, גנץ וליברמן. יתר על כן, העבודה ומרצ כבר רצו במשותף בעבר: התוצאה היתה אסון. זוכרים את אורלי לוי-אבקסיס? זה.

אבל יש טיעון חזק יותר. הביטו בסקר הזה, מלפני חודש. העבודה מקבלת בו חמישה מנדטים. לא בדיוק התחיה שמיכאלי מקווה לה, אבל חמישה מנדטים לא קרובים לאחוז החסימה. עכשיו הביטו בסקר החדש יותר, משלשום. העבודה נמצאת שם על חמישה מנדטים. בשני הסקרים, מרצ מקבלת שישה מנדטים, גבול שהיא לא עברה מזה 15 שנים. שתיהן במצב טוב, בהתחשב בכך שהציבור יותר ויותר יודו-נאצי.

אבל הביטו בסקרים שוב. יש עוד רשימה שמקבלת, בשניהם, רק חמישה מנדטים: הרשימה של אביגדור ליברמן. על פניו, תצטרכו מצלמה מדויקת במיוחד כדי למצוא הבדלים כלשהם בין ליברמן ולפיד. שניהם טוטליטרים במהותם – לפיד הציע לאחרונה לעבודה לשבץ מועמד שלה ברשימה שלו, בתנאי שתתאחד עם מרצ, מהלך שהוא בלתי חוקי על פניו; והוא יצא ל”מבצע” (=הטבח) האחרון ברצועת עזה מבלי לכנס את הקבינט, על דעת עצמו – ושניהם ניאו ליברלים רעילים; שניהם על הספקטרום הניאו-פאשיסטי; לשניהם אין בעיה עם הרג פלסטינים (לפיד, בשעתו, דיבר על “להרוג כל מי שמרים מברג”); אצל שניהם, הרשימה שלהם מנוהלת על ידי מנהיג שבחר את עצמו לכל החיים; שניהם לא מאמינים בשקיפות; שניהם מוקפים באוליגרכים ומשרתים אותם; שניהם מאמינים בשבירת העבודה המאורגנת.

אז למה הם לא מתאחדים? מה, פתאום הגוש הקדוש מאבד מקדושתו? הרי הפער בין חמישה מנדטים ואחוז החסימה הוא אותו הפער, ואם להתייחס לרטוריקה המקצינה של ליברמן (אתמול הוא ערך השוואה מדויקת למדי בין נתניהו וגבלס, ואף אחד לא שאל איך הוא ישב איתו שנים רבות כל כך, אם זה מה שהוא חושב עליו), הוא כנראה יודע שמצבו קשה מכפי שהסקרים מראים. ליברמן נוהג לצאת מהממשלה חודש-חודשיים לפני הבחירות, כדי להעמיד פני אופוזיציונר. הפעם הוא לא הספיק.

אז, שוב, למה לפיד לא מציע לליברמן לאחד את ישראל משאבנו עם יש אטד? כי לפיד דיקטטור, כי יש אטד היא לא מפלגה אלא פלטפורמה של לפיד, ולפיד לא מוכן לחלוק את הפלטפורמה שלו עם אף אחד אחר. יש מטרה מקודשת, השרדות בשלטון ומניעת שובו של נתניהו, אבל יש מקודשת יותר: שמירה על הנדל”ן שלו. ליברמן עצמו כנראה לא יתנגד יותר מדי: בשעתו הוא עשה שטיק דומה עם נתניהו. אבל לפיד, שגם כך צריך להתמודד עם קולות ביש אטד שרוצים גלסנוסט בדמוקרטיה העממית שלו, לא מוכן לקחת סיכון.

ושורה של כלי תקשורת משמשים ככלי הקשה ומתופפים את המסר השקרי של לפיד. האיחוד בין העבודה ומרצ יוביל, שוב על פי הסקרים, לאובדן מנדטים לעומת התוצאה שלהן אם הן ירוצו כל אחת לבדה. לשם שינוי זה הגיוני: מרצ הוקמה כריאקציה לכך שהעבודה הפכה למפלגת מרכז. שמאלנים יתקשו להצביע לעבודה, והאגף הימני של העבודה יתקשה להצביע למרצ. הקולות האלה, מקווה לפיד, יילכו ליש אטד. כלומר, קולות אנשי שמאל יחזקו מפלגת ימין.

לפיד יודע שאחרי כל הרעש והצלצולים של הבחירות, יש שתי תוצאות סבירות: העדר הכרעה, ואז הוא ישמש כראש ממשלת מעבר לעוד כחצי שנה; וברית מחודשת בין גנץ ונתניהו, שהתירוץ שלה יהיה “לבלום את בן גביר.” אלא אם תהיה הפתעה גדולה מאד, הסיכוי של לפיד להקים ממשלה נמוך מאד. אם הוא הולך לאופוזיציה, הוא רוצה קבוצה גדולה של וסאלים. ולכן, כאיש תקשורת מעולה, הוא ממלא את החלל ברעש על איחוד בין מרצ והעבודה, שיועיל רק לו, ולא אומר מילה על המהלך המתבקש של איחוד עם ליברמן.

אל תסייעו למלל הריק הזה. לקול שלכם אין שום משמעות סטטיסטית. לא תעלו אף מפלגה ולא תורידו אף מפלגה מעבר לאחוז החסימה. הצביעו עם מצפונכם – נגד מפלגות דיקטטוריות. וזה אומר ‘לא’ גדול ליש אטד. מוכרים לנו שבנובמבר ייגמר הכל, וזה הבל מוחלט. ישראל תזדקק לכל כוח דמוקרטי שהיא יכולה לאצור אחרי נובמבר. הזומבילפידים והרל”ביסטים אינם דמוקרטים, הם תמונת-ראי של כת האישיות של נתניהו. עשו כמיטב יכולתכם להציל את המולדת: אל תתנו יד לכת האישיות, לא של זה ולא של זה.

(יוסי גורביץ)

סימן מעודד מארה”ב: המחוקקים לא מצטרפים אוטומטית לדרישותיה של ישראל

במשרד החוץ הישראלי חוששים שוועדת החקירה של האו”ם ביחס לדיקטטורה הצבאית בשטחים (”הסכסוך הישראלי-פלסטיני”, בלשון המדיה) תכריז בעוד כחצי שנה על ישראל כמדינת אפרטהייד. וראו זה פלא, לפני כמה ימים 42 מחוקקים בארה”ב פנו למזכיר המדינה בלינקן בדרישה שיעצור את ועדת החקירה.

מתבקש, כמובן, להעלות כמה תהיות. הראשונה שבהן היא איך בדיוק משרד החוץ הגיע להערכה שיכריזו על ישראל כמדינת אפרטהייד. האם המידע הגיע על ידי האזנה לעובדי או”ם באמצעות תוכנת פגאסוס? כי, צריך להזכיר, אנחנו יודעים שאחרי הבכירים הפלסטינים שהגישו את התלונות לבית הדין הבינלאומי בהאג בוצע מעקב על ידי פגאסוס. כאן המקום להזכיר שמעקב כזה, שמשבש חקירה של פשעי מלחמה ואולי פשעים נגד האנושות, הוא פשע מלחמה בעצמו.

שאלה נוספת היא למה, בעצם, צריכה לארצות הברית זכות וטו על החלטות שאינן מתקבלות על ידי מועצת הבטחון (השאלות ביחס לעצם סמכות הווטו של מועצת הבטחון יחכו להזדמנות אחרת). אחרי הכל, האו”ם מייצג את הקונסנסוס העולמי. באיזו סמכות מדינה אחת שוללת ממדינות העולם את הזכות להביע את דעתן?

שלושה ארגוני זכויות אדם בולטים – Human Rights Watch, יש דין ובצלם – כבר מצאו שהמשטר הישראלי הוא משטר אפרטהייד (בהבדלי גוונים שונים בשאלה האם משטר האפרטהייד חל רק בשטחים הפלסטיניים הכבושים או גם בישראל של 1948 גופא, שאלה שהופכת למעניינת יותר לאור העובדה שלראשונה יש מפלגה פלסטינית בקואליציה). מהדיווחים עולה שמחרתיים יצטרף אליהם גם אמנטסי אינטרנשיונל. נראה בשמחות.

ציונים, למותר לציין, לא מסוגלים להבין את עצם הרעיון שישראל היא מדינת אפרטהייד, וזאת משום שהתפיסה של הציונות מאז 1947 מחייבת משטר אפרטהייד. התפיסה היא שישראל צריכה להיות מדינה יהודית, גם ובמיוחד כאשר רוב האנשים שהיא שולטת עליהם אינם יהודים. כמו המצב כרגע. קריאת ההזדווגות של הזכר הציוני היא “ומה תעשה אם יהיה פה רוב ערבי”? מה זאת אומרת מה אעשה? אציית להחלטתן של בחירות חופשיות. מה אתם מציעים, משטר אפרטהייד?

אופס.

אבל לאחר כל ההערות הללו, צריך לדבר על הכלב שלא נבח: מספר המחוקקים שחתמו על המכתב לבלינקן הוא 42.

רק 42.

בקונגרס יש 535 חברים (הסנאט, עם 100 חברים, הוא הבית העליון של הקונגרס). עבדכם הנאמן זוכר את התקופה שבה אחד מאנשי איפא”ק, ארגון סוכני ההשפעה ולעתים הריגול הפרו-ישראלי החזק בארה”ב, התרברב שהוא יכול להשיג חתימות של 70 סנאטורים על מפית. השיטה של איפא”ק מוכרת: הוא מזרים כסף למועמדים שתומכים בישראל, ולמועמדים שמתייצבים נגד מועמדים שמתנגדים לישראל. ידועה גם העובדה שרוב הציבור האמריקאי נמצא הרבה יותר שמאלה ביחס לישראל מאשר חברי הקונגרס – כלומר, תומך בסנקציות כלפיה אם תמשיך לנהל את משטר האפרטהייד.

ועכשיו, כשיאיר לפיד רוצה לצאת למלחמה נגד האו”ם, הוא מצליח לגייס פחות מעשירית מחברי הקונגרס לתמיכה. מותר להניח – לא, לא להניח; מוקדם מדי; לקוות – שהאחיזה של משטר האפרטהייד הישראלי בגרונה של ארה”ב נחלשת. מותר לקוות שרבים מהדמוקרטים – במיוחד חברי הקונגרס, שהבחירה שלהם לא מובנת מאליה ושצריכים להתמודד מחדש מדי שנתיים – הבינו לאן הציבור שלהם הולך, והולכים איתו. עדיין לא בגלוי, עדיין לא בהתרסה, אבל בהתחמקות, בסרבנות אפורה. ב”אני עסוק מדי כרגע.”

מיכאל ספרד אומר כבר כמעט עשור שסופו של הכיבוש יבוא כגנב בלילה; שהוא יתמוטט כשהוא נראה בשיא עוצמתו, כמו ברית המועצות, כמו משטר האפרטהייד המקורי. מותר לקוות – ולדעת שכשהמשטר הציוני יתמוטט סוף סוף, נצטרך תכניות פעולה מוכנות משמאל, אלטרנטיבה למשטר שחלף.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לפיד ממשיך להיות הרודן לכל החיים של יש אטד

עבדכם הנאמן איננו, בלשון המעטה, מחסידיו של יאיר לפיד, וגם העובדה שהוא הצליח לקושש קואליציה של רק-לא-ביביסטים (עוד עליהם, בתקווה, מחר) לא מרשימה אותי במיוחד. לפיד יכול היה להקים קואליציה בכוחות עצמו כבר ב-2013, רק שאז הוא הסניף יותר מדי את האדים של עצמו והכריז שהוא לא “יישב עם הזועביז.” חכמה גדולה, באמת, להבין אחרי שבע שנים מה היית צריך לעשות.

ובכל זאת, התרגיל שבו נקט לפיד אתמול (ב’) צריך להוריד מההערכה כלפיו מצד כל אדם בעל תודעה דמוקרטית. לפיד הכריז לפני כחודש על פריימריז לראשות יש אטד, הרשימה – זו איננה מפלגה – שהקים ב-2012; אתמול הן בוטלו, משום שאף אחד לא העיז להתמודד מול לפיד. ומי יאשים אותם? כולם זוכרים מה קרה לעדי קול, שהעזה להמנע – לא להצביע נגד, להמנע – בהצבעה שלפיד גזר שיש לתמוך בה.

“חוקת” יש אטד קובעת שאי אפשר להדיח את היו”ר, שבידיו יש סמכויות כמעט מוחלטות – למשל, על הרכבת הרשימה – ולאורך השנים לפיד האריך את כהונתו פה אחד (שלו) שלוש פעמים, אחת מהם (ב-2016) בחשאי. זה לא מפתיע במיוחד כשזוכרים שלפיד הקים את הרשימה בסיועם של בעלי הון, שהלוו לו כספים לשם כך, ושמאז עד היום היא מקדמת בעיקר אותם.

הרשימה השניה בגודלה בישראל נשענת על רצונו של אדם אחד בלבד. אין לה מוסדות, שלא לדבר על פריימריז. היא נשענת על כוח הסלבריטאות שלו, ולא על שום דבר אחר. כל חברי הכנסת של המפלגה יודעים שהם נמצאים שם משום שהוא זקר את האגודל, ולא משום שיש להם איזושהי השפעה על חברי המפלגה. בשיטה הזו ממונים גם חברי הכנסת של הליליפוטין שהפך לשר האוצר.

עוד למדנו לאחרונה שההחלטה של לפיד להכנס לממשלת נתניהו ב-2013 עשויה היתה להיות תרגיל הונאה מסיבי של בוחריו: האוליגרך ארנון מילצ’ן, ממקורביו של לפיד, אמר לניר חפץ ב-2009 שלפיד ונתניהו הגיעו להסכם על פיו לפיד יקים מפלגת “מרכז” שתרסק את קדימה, ואחר כך תחבור לנתניהו. שלושה מקורות שונים אישרו את דבר הפגישה בין לפיד ונתניהו, בתקופה שבה לפיד הכחיש בתוקף שיש לו כוונות פוליטיות. וראו זה פלא: ב-2013 זה בדיוק מה שקרה. לפיד ריסק את קדימה וחבר לנתניהו.

אם יש אטד היתה מפלגה, חבריה היו דורשים מלפיד הסברים, והוא היה נאלץ לספק כאלה. אם היתה להם ועידה, הוא היה צריך לספק למפלגה אידיאולוגיה. מאחר וזו רק רשימה, ומאחר והוא הדיקטטור לכל החיים שלה, שישית מהבוחרים הישראלים נתנו את כולם לאדם שלא חייב לאף אחד דין וחשבון. הוא הלך עם נתניהו ב-2013, סביר מאד שקשר איתו ב-2009, ואם יחליט מחרתיים ללכת עם נתניהו שוב, המסמרים ללא ראש שנעץ בכנסת יצדיעו ויצייתו. אין להם עתיד בלעדיו.

מה ישראלי בעיניך? כוח ללא דין וחשבון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

על פי ההגדרה של שר החוץ, ישראל היא מעצמת אנטישמיות, כנראה המובילה בעולם

ב-17 באוגוסט, חטפו מתנחלים קטין פלסטיני בבקעת הירדן, גררו אותו לאתר אחר, שם עינו אותו, בין השאר באמצעות כוויות במצית. התקשורת היהודית לא התייחסה לאירוע ומותר להניח, לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י, שהחוטפים והמענים לעולם לא יובאו לדין. ב-15 למאי השנה, פלשו מתנחלים לכפר קוסרא, הציתו לולים ושרפו עשרות אפרוחים, ולקינוח רגמו את מבני הכפר באבנים. משטרת הצאר – אנחנו נוהגים לקרוא לה צה”ל – נכחה במקום, אבל לא עשתה דבר: היא היתה שם, כמו תמיד, כדי להגן על המתנחלים מתגובת התושבים. ב-14.8 פרצו מתנחלים לבתי פלסטינים בחברון ותקפו אישה. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י, מותר להניח שהאחראים לא יועמדו לדין. ב-11.8, מתנחלים מתל רומיידה פרצו לבית משפחתו של בסאם עלי אבו עיישה, ותקפו אותו ואת בני משפחתו. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’. ב-8.8, תקפו מתנחלים את חיית’ם יאסר בזמן שעיבד את אדמתו ליד בית דג’ן. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’. ב-14 ליוני, תקפו מתנחלים בבית פוריק, הכניסו קרטון בוער לרכב של פלסטיני, ושרפו 20 עצי זית ו-20 כוורות. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’.

אפשר להמשיך, אבל יש גבול למה שהנפש יכולה לשאת. תקריות כאלה מתרחשות על בסיס יומי כמעט, והתקשורת היהודית התעייפה ממזמן לדווח עליהן. בסוף החודש שעבר, נכנעה רשות המסים ללחץ של בריוני ימין והסירה את שלטי הקמפיין של “שוברים שתיקה”, שתבעו משהו פשוט מאד – ששר המשטרה ושר הבטחון יזיזו את התחת ויתחילו לפעול נגד אלימות המתנחלים שהפכה לשגרה. מרשות המסים נמסר שמדובר ב”נושא פוליטי.” על פי נתוני האו”ם בוצעו, בשלושת החודשים הראשונים של 2021, 210 התקפות כאלה; אחת מהן הסתיימה בהרג של פלסטיני. וכמובן, זה כנראה לא ההרג היחיד: תחקירים של שיחה מקומית העלו שב-14 במאי (כלומר, מחוץ לטווח שלושת החודשים שהוזכר) ירו מתנחלים בפלסטיני והתעללו בו בעודו גוסס; ושהמיליציה הרשמית (המכונה צה”ל) פעלה יחד עם המיליציה שלא במדים, המתנחלים, והרגו יחדיו ארבעה פלסטינים במהלך פשיטות של מתנחלים על כפרים פלסטיניים.

לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’.

עכשיו נעשה לרגע הפסקה מתודית מקטלוג הזוועות. ב-15 ביולי, בזמן שהקמפיין של שוברים שתיקה התחיל ובזמן שבריוני ההתנחלויות פעלו כהרגלם, נשא שר החוץ, יאיר “זנון” לפיד, נאום מבולבל משהו, שבו הוא קבע שגזענות היא אנטישמיות ושסוחרי עבדים שהשליכו עבדים אל מעבר לסיפון הם אנטישמים. לפיד, כהרגלו, בלבל את היוצרות: אנטישמיות היא קטגוריית-בת של קטגוריית הגזענות. על פי ההגיון של לפיד, הפוגרומים של מתנחלים בגדה הם אנטישמיות.

למעשה, על פי ההגדרה הזו ישראל היא מעצמת אנטישמיות, מהמובילות בעולם. סיכום של ההתקפות האנטישמיות בעולם בשנת 2019 מעלה שהיו כ-400 התקפות כאלה בכל רחבי העולם כולו. הדו”ח של האו”ם, שהוזכר לעיל, מנה 770 התקפות של מתנחלים על פלסטינים במהלך 2020; ואם המגמה שצוינה בשלושת החודשים הראשונים של 2021 תמשך, ואין סיבה שלא תמשך כי הן נערכות בסיוע צבאי ישיר ומשטרתי עקיף, יהיו 840 כאלה במהלך 2021. כלומר, מספר התקריות האנטישמיות שמייצרים המתנחלים גבוה פי שניים מסך כל ההתקפות האנטישמיות בעולם כולו.

אבל, ראה זה פלא, לא לפיד ולא אף שר אחר אמרו משהו על ההתקפות הללו. כנראה שמבחינת לפיד אנטישמיות היא דבר חשוב, כל זמן שהיא לא מסכנת את מעמדו בממשלה ולא עשויה ליצור קרע בינו ובין ראש הממשלה, פטרון המתנחלים ומנכ”ל מועצת יש”ע לשעבר. ואפילו עוד לא דיברנו על שרת הפנים. אנטישמיות היא דבר נורא, אלא אם הקורבנות הם פלסטינים.

ההתקפות של מתנחלים כנגד פלסטינים אינן מקריות. הן תוצאה של טרור מכוון ארוך שנים, ואנחנו יודעים ש”תג מחיר” מומן על ידי מועצת מתנחלי השומרון וגרשון מסיקה. מועצת מתנחלי השומרון קיבלה כספים במשך שנים מהמועצה האזורית שומרון – כספי מסים, חשוב לציין – כדי לממן טרור יהודי. הסיבה פשוטה: פלסטינים שמותקפים שוב ושוב באותם המקומות נוטים לנטוש אותם, וכמה שנים אחר כך איזה אביחי מנדלבליט יעביר את הקרקע הנטושה לטרוריסטים היהודים. זה לא נוער שוליים שאיבד את זה: כן, יש שם נוער שוליים, אבל יש מי שמכווין את הפעילות שלו. המטרה היא השתלטות על רכוש של פלסטינים באמצעות אלימות.

לפיד נער בשבועות האחרונים השמימה על החלטה מנהלתית של ממשלת פולין להקפיא תביעות ביחס לרכוש שנגזל במלחמת העולם השניה – רובו, אגב, לא של יהודים – וצווח שמדובר באנטישמיות. את מה שקורה מול האף שלו, הוא מקפיד לא לראות.

מדיניות הטרור של המתנחלים מסתייעת בפוגרומים רשמיים של צה”ל. כמעט על בסיס יומי, צה”ל מחריב “מבנים בלתי חוקיים” של פלסטינים. המטרה, שוב, היא להמאיס על הפלסטינים את חייהם עד שינטשו. מספר הפוגרומים הרשמיים גבוה בהרבה מזה של הלא רשמיים: אחרי הכל, צה”ל הוא ארגון יחסית מסודר והרבה יותר עשיר. המיליציה הרשמית והלא רשמית יחדיו פועלות כשתי זרועות של אותה המתקפה: המטרה היא טיהור אתני זוחל. לא שום דבר דרמטי מדי, שום דבר שיאלץ את העולם להגיב: רק הצתה כל יומיים והריסת בתים ובארות כל יום. פעולה שאי אפשר לחבר בין הנקודות שלה אלא במאמץ, ורק אם מצליחים להתגבר על התעמולה הרשמית. זו לא "תקרית נקודתית"; זו לא "אכיפת חוק": זה המשכה של הנכבה באמצעים אחרים.

הבעיה היא לא רק לפיד. לרוב המוחלט של הציבור היהודי נמאס לשמוע על מה שקורה בגדה המערבית. כך מנצחים המתנחלים ועוזריהם: כדי שהרשעים ינצחו, גורסת האמירה הוותיקה, כל מה שצריך הוא שהטובים יסתכלו הצידה. ואת זה המתנחלים וצה”ל הרגילו אותנו לעשות היטב.

אבל הנה זה: ישראל היא מעצמת אנטישמיות. פגשנו את האויב, והוא אנו-עצמנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לחוק האזרחות אין, ולא היה, כל קשר לצרכי בטחון. השבוע הודה יאיר לפיד שהמטרה היא משטור דמוגרפי, ולא שם לב שבכך אישש שישראל היא משטר אפרטהייד

בצירוף נסיבות מוצלח, הפילה האופוזיציה את חוק האזרחות בהצבעה השבוע. חוק האזרחות, נזכיר, מונע מפלסטינים אזרחי ישראל את האפשרות להעניק מעמד לבני זוג פלסטינים שאינם ישראלים. יהודי שמתחתן עם יהודיה מפנסילבניה יעניק לה בכך זכויות אזרחיות פה; אם יתחתן עם נוצריה בפלורידה, היא תקבל תושבות – אם כי משרד הפנים צפוי לחרוק שיניים; אבל החוק מנע מפלסטינים ישראלים שנישאים לפלסטינים אחרים להעניק להם זכויות פה. חשוב לציין: החוק לא חל רק על פלסטינים מהגדה המערבית והרצועה, אלא על פלסטינים בכלל, כולל למשל פלסטינים ירדנים.

החוק הוא טכנית "הוראת שעה": הכנסת ידעה שבג"ץ לא יוכל לבלוע חוק כזה כחוק קבוע, משום שהפרת הזכויות מהותית מדי. אבל בג"ץ הוא כמו מלאך המוות היהודי, טמבל עיוור, כך שכל זמן שמדובר ב"הוראת שעה" שמאושרת מדי שנה, הוא חי איתה. אחרי הכל, אלה לא הילדים של שופטי בג"ץ שיושפע ממנו.

במהלך השבועות האחרונים היתה הרבה קשקשת על כך שלחוק הזה יש חשיבות בטחונית. כמו בכל פעם שישראל טוענת שצורך בטחוני, בסופו של דבר מדובר בצורך אפרטהיידיסטי. השבוע אמרה איילת שקד במפורש שהמטרה של החוק היא דמוגרפית. אבל אין מביאים ראיה מן היודו-נאצית. נפנה, אם כן, אל איש המרכז הרדיקלי המובהק, שר החוץ יאיר לפיד: הוא אמר השבוע ש”לא צריך להסתתר מן המהות של חוק האזרחות. הוא אחד הכלים שנועדו להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל.”

המשמעות של דברי לפיד היא שלישראל יש צורך ברוב יהודי; ושלשם הרוב היהודי הזה היא לא תתבייש לפגוע בזכויות הבסיסיות של אזרחיה הפלסטיניים. הוא לא אמר במפורש, אבל המשמעות של דבריו היא שיש ציבור במדינה שיש לו את כל הזכויות, מי שיצא מרחם אשה יהודיה, ויש מי שיש לו רק זכויות חלקיות. יש מי שיש לו זכויות אזרחיות וזכויות קיבוציות, ומי שיש לו רק זכויות אזרחיות, גם הן חלקיות, ושיגיד תודה.

אפשר היה לשאול מה עוד מוכנה ישראל לעשות כדי לשמור על “רוב יהודי”. האם, למשל, היא תבצע טיהור אתני, במקרה שמספר האזרחים הפלסטינים יעלה על הנדרש על פי תפיסה דמוגרפית כלשהי? אחרי הכל, אנחנו מדברים על האיש שלפני שמונה שנים כתב ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו.” לפיד אמנם העתיק אז מטור קודם שכתב, אבל כשפרסם את הדברים הוא כבר היה שר האוצר. מהטקסט הזה ברור מי מבחינתו הקהל שלו (יהודים) ומי מיעוט נסבל בקושי.

אפשר להאמין שלפיד לא הבין מה הוא אומר: ש”יהדות ודמוקרטית” היא בלוף, כי הדמוקרטיה תמיד תכנע לפני היהדות. שישראל עדיין נמצאת בתפיסה שבטית ואין לה תפיסה לאומית. שישראל היא מדינת אפרטהייד ובהכרח תהיה מדינת אפרטהייד, כי הצו המרכזי של קיומה הוא עליונות יהודית – זו המשמעות של “מדינה יהודית”, שמזה 70 שנים ויותר לא מצליחים לצקת לה תוכן אחר. מדינה שבה היהודי הוא אדון וכל השאר הם אורחים שצריכים לומר תודה.

כאילו לא היה כאן עם יליד. כאילו אין למקום המעונה הזה היסטוריה ארוכה, שרובה המכריע איננה היסטוריה יהודית. כאילו אפשר, בשם הרצון לחבר בין התנ”ך והפלמ”ח, לדלג על 1,900 שנים ולהחליט שהן אינן היסטוריה, רק סרח עודף שצריך להעלים. ישראל תמיד תהיה מדינה של יהודיה, ותמיד תהיה מפוחדת עד מוות מן הזר.

הפחד הוא כפול: ראשית, הפחד הבסיסי מן היליד שנושל ושעודו איתנו (צפו בפירכוסים ההיסטריים כשעולה הנושא של זכות השיבה, כביכול ליהודים יש זכות שיבה מיתית אחרי 2,000 שנים ולפלסטינים אין זכות היסטורית כזו אחרי 70 שנים), שהוא משותף לכל החברות של קולוניאליזם של מתיישבים (settler colonialism). הליסטים יודע שהוא ליסטים. מכאן החשש שכל דריסת רגל של המנושל תביא לאובדן של המנשל – אחרי הכל, המנשל יודע שהוא עצמו ביצע טיהור אתני, והוא משליך את מה שעשה על קורבנותיו.

והשני הוא הפחד היהודי העמוק מכולם: שהיכרות עם הזר תביא לאובדן הזהות היהודית. אחרי הכל, רוב היהודים לאורך ההיסטוריה עשו בדיוק את זה: הם השתקעו בחברות שבהן חיו, ותוך זמן לא רב הם לא היו יהודים יותר. בסופו של דבר, החשש היהודי הבסיסי הוא שהזהות שלו תלושה, שכל מגע עם תרבות זרה יחסל אותה. ואכן, צריך להודות שהיהדות האורתודוקסית היא לא בדיוק הסחורה הלוהטת ביותר בשוק הרעיונות.

אלא שלפחדים האלה, שהיהודים הישראלים מקרינים על סביבתם, יש קורבנות של ממש – המיעוט היליד. ומאחר ואין למדינה היהודית קיום אלא כמדינת אפרטהייד; מאחר והיא איננה מסוגלת להכיל את כל ילדיה של המולדת, הגיע הזמן להעביר אותה מן העולם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על החלטת בית הדין בהאג

בית הדין הבינלאומי בהאג קיבל אמש (ו’) את עמדת התובעת, ומצא שלבית הדין יש סמכות על השטחים הפלסטיניים הכבושים, להלן הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. התובעת, פאטו בנסודה, כבר הודיעה שבכוונתה לחקור פשעים שבוצעו (לכאורה, לכאורה) במבצע צוק איתן ובירי של צלפי צה”ל על המפגינים ברצועת עזה ב-2018, כמו גם על עצם הפשע של הקמת התנחלויות והגנה עליהם. הסמכות של בית הדין חלה רק על פשעים שבוצעו מאז 2014, השנה שבה הצטרפה פלסטין לאמנה; ההתנחלויות, מצד שני, הן פשע מתמשך.

למי תודה, למי ברכה?

בוקר טוב לבנימין נתניהו, שחתר במשך שנים תחת מערכת המשפט הרקובה גם כך בישראל, וריסק את היכולת שלה לטעון שהיא מנהלת חקירות ומשפטים ראויים מבלי ששומעיה ייקרעו מצחוק. תודה לך גם על ההחלטה הפומבית לספח את הגדה המערבית בזמן החגיגות בינואר 2020 (זוכרים את הריקודים?). בכך הוכחת שישראל זוממת לבצע סיפוח, שהוא פשע מלחמה. העובדה שנאלצת לחזור בך מהתכנית עקב עסקאות הנשק של ג’ארד קושניר ודונלד טראמפ, ששווקו תחת השם “הסכמי אברהם”, לא משנה את המציאות. נגעת, נסעת. יש הנאה מיוחדת בכך שריסקת את השקר על מערכת המשפט העצמאית של ישראל בהתחשב בכך שבקרוב תהיה חשוד בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אל תתכנן נסיעות לחו”ל בקרוב, אלא אם זה לארה”ב. אה, כן, שכחתי: ג’ו ביידן לא רוצה לדבר איתך.

בוקר טוב לקציני סדום של המנהל האזרחי, שבשנה האחרונה האיצו את קצב הריסות הבתים והמבנים בשטחי סי בנסיון לדרבן את הטיהור האתני של פלסטינים משם. אתם האחראים על יישום הסיפוח בפועל לאחר שהוא ננטש דה יורה. כל אחד מכם יהיה בקרוב חשוד בפשעי מלחמה. קחו עורכי דין טובים. תצטרכו אותם. מי יתן שתזכו לאותה מידת החמלה עצמה שהשפעתם על חסרי הזכויות שבתחום אחריותכם והגנתכם.

בוקר טוב לבני גנץ, הקצב מעזה. אנחנו יודעים שאתה לא בדיוק מאור הגולה, אבל תשמע – הסרטון שלך מקמפיין הבחירות הראשון, עם הבתים ההרוסים ומספר ההרוגים ברצועה? אתה הצלחת להפליל את עצמך בסרטון בחירות. זה מרשים. כדאי שתעבוד קשה בבחירות הקרובות: אתה תצטרך את החסינות הזו. יש מצב שהיא תמנע מעצר.

בוקר טוב לבוגי “משה” יעלון, הרוצח ההמוני של פלסטינים ושר הבטחון במהלך צוק מבצע צוק איתן. כמו גנץ, אף פעם לא היית הגבינה החדה במזווה, אבל תשמע, לוותר על ריצה לכנסת שלושה ימים לפני ההחלטה הזו? זה באמת מבריק. מאד קיוויתי לא לשמוע את שמך יותר, מר “החברה היא החוליה החלשה”; אבל אם המשמעות היא לקרוא את הכותרת “בוגי יעלון חמק ממעצר בבריטניה”, או “יעלון טוען בבית המשפט: השופטים מוטים”, אני אשמע אותו בתאווה ובצמא.

בוקר טוב ליאיר לפיד. כן, גם אתה. קודם כל, היית חבר קבינט בצוק איתן. יש לך אחריות מנהלית לכל פשע שבוצע שם. כן, אני יודע, בישראל אין חוקים שמענישים על פשעי מלחמה ואין פה תפיסה של אחריות מפקדים; אנחנו לא בהולנד. אבל האג כן. מעבר לזה, זוכר את האמירה שלך על “להרוג כל מי שמרים מברג”? שכחת? זה בסדר, כבר יהיה מי שיזכיר את זה לבית הדין. תשכח מלצווח “We love Israel” בשוודיה בשנים הקרובות.

בוקר טוב לציפי לבני, אחת הישראליות הבודדות שמעורבות בפשעי מלחמה בשלושה עימותים שונים: מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן. בכל שלושת המקרים היית שרת חוץ. כמו לפיד, את אחראית מנהלית לכל פשעי המלחמה שבוצעו שם. תוכלי להתנחם בכך שהחשיפה המשפטית שלך היא רק לצוק איתן (בשל ההצטרפות של פלסטין לאמנה ב-2014), אבל גם את צריכה להרגיש די מטומטמת על כך שלא רצת בבחירות האלה. החסינות לא תגן עליך מריסוק שאריות שמך הטוב, אבל היא עשויה לעכב מעצר. צמצמי את עצמך להופעות מול כינוסי AIPAC בארה”ב או משהו כזה. או, אפילו יותר טוב, תשתבללי ותקווי שאף אחד לא יזכור אותך. הלוואי שיכולתי.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה דה-לה-שמאטע של חמאס. במשך שנים הפעלתם נשק טרור כנגד אוכלוסיה אזרחית. כן, היכולת שלכם לא משהו. זה יכול להיות קו הגנה. אבל תתקשו להתחמק מהעובדה שאתם יריתם חימוש לא מבחין לעבר אוכלוסיה אזרחית. אתם עזתים, אז יכולת הנסיעה שלכם לחו”ל לא משהו, גם בימים שאינם ימי מגפה; אבל אם היה לכם חלום כזה, כדאי שתוותרו עליו.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה וחיל האוויר של צה”ל, הרוצחים הגדולים באמת. במקומכם הייתי פורש כדי לבלות זמן עם המשפחה ועורכי הדין. או, אם יש לכם שכל, מגיע להסכם טיעון שבו אתם מסגירים את הבכירים שמעליכם. כי, אישית, הייתי דוחף אתכם לתא בגודל המינימלי שמאפשר החוק ומאלץ אתכם לצפות שוב ושוב, עד שארית ימיכם המקוללים, בפניהם של האנשים שהרגתם מבלי לראות. זה כנראה לא יקרה; זה ודאי הפרה של המשפט ההומניטרי שאוסר על עינויים; אבל מותר לפנטז.

בוקר טוב לסא”ל נריה ישורון. אני מקווה שבקרוב תגלה שבבית המשפט בהאג לא רואים בירי ארטילרי על מרפאה משהו שיש להתגאות בו. במקומך, הייתי גורר איתי לשם את האוגדונר, עלוב הפיקוד והטמבל מדו”צ שחשב שזה רעיון טוב להתגאות בזה. מי יודע, אולי סיוע לבית המשפט יוביל לקיצוץ בעונשך.

בוקר טוב לפצ”רים מאז שנת 2014, שהקפידו לא לחקור את הפשעים או לסייע אקטיבית בטיוחם. אתם חשופים משפטית, חמודים שלי. ויותר טוב מזה: הפקרתם את האנשים שעליהם הייתם אמורים להגן. תהנו בכנסים, ואל תשכחו להסתכל לעבר הדלת מעת לעת.

בוקר טוב לחמוש הקטן קוסטה, מפקד טנק שירה לעבר רוכב אופניים, צחק עליו עם הצוות שלו, ואז רץ לתבוע את שוברים שתיקה תוך שהוא מפרסם את העדויות שלו במצ”ח. יקירי, הפללת את עצמך. במקומך הייתי מחפש עורך דין. אמיתי. לא מהסוג שעד כאן סיפקו לך. כן, הסיכוי שיעמידו אותך לדין נמוך – הפשע שלך לא ברמת ה-gravity (החומרה) שבית הדין מתעסק בו, אבל הם לחלוטין יכולים לזמן אותך לתת עדות. אל תדאג: הם ידעו עליך. יהיה מי שידאג לזה. אני, במידת הצורך. וסירוב לתת עדות הופך אותך למבוקש. אל תחשוב לרגע שהמפקדים שלך יגנו עליך: הם יגידו שמי שמע עליך בכלל ואתה פעלת על דעת עצמך. מה שכנראה נכון, לשם שינוי. מקווה שנהנית מ-15 דקות התהילה שלך.

בוקר טוב לכל האנשים שאצו-רצו לשבת על הגדר ולראות גטו מופגז ומופצץ; לאנשים שאומרים בלי מחשבה שניה שצריך להרוג אלף עזתים כדי לא לאבד חייל אחד – ואחר כך טוענים שלא היו שום פשעי מלחמה. אתם לא רואים במה שקרה פשעי מלחמה, כי אתם לא רואים בעזתים בני אדם. התכוננו להתבוסס עוד קצת בצדקת רשעתכם. מי יתן ועולמכם יצטמצם עוד ועוד, עד שתהיו כלואים לעד בתא מעשה ידיכם.

[…]

בימי הדמים של צוק איתן השתתפתי בכמה הפגנות בתל אביב נגד הטבח. הייתי בכאלה גם במהלך עופרת יצוקה. עזה, ואני מניח שבשלב זה לא מדובר בסוד גדול, הולכת איתי תמיד. ההפגנות של צוק איתן לוו באיום ממשי של אלימות פיזית כנגד המפגינים. אני זוכר את עצמי מתרחק מאחת מהן, בכיכר הבימה, משתדל לעקוף קבוצות של מה שנראה כמו אנשי ימין – ומוצא את עצמי מדקלם בשקט: “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.”

אחת אחרת זכורה לי במיוחד: אנחנו עומדים ליד כיכר רבין, על אבן גבירול, מחפשים מונית – היה ברור שללכת משם ברגל זו סכנת נפשות – והמון ימנים צוהל במכלאה משטרתית סמוכה: “אין בעזה לימודים/כל הילדים מתים.”

ככה זה עם פשעי מלחמה: מתגאים בהם בזמן אמת, ומכחישים אותם בזעם מיד לאחר מעשה. האספסוף שצהל בתל אביב על הילדים המתים ידע היטב מה צה”ל עושה. בזמן אמת, זו היתה סיבה לגאווה, הנאה אפילו. ועכשיו? ובכן. עכשיו עוברים לתנוחה הלאומית הישראלית: מתכווצים לעובר ומייללים שהעולם שונא אותנו.

עכשיו, באיטיות בלתי נסבלת, מפציע סוג של צדק. רחוק מלהיות מושלם, צדק שבור ומוכה; אבל הרבה יותר ממה שהיה פה עד כה. אני אקבל אותו בשמחה בלתי מוסתרת. רקדתם בנשף המכשפות של שנאה ודם? הנה בא השחר, ולאורו אתם בזויים וארורים.

נראה באור.

ועוד דבר אחד: קריין: הוא ביצע פשעי מלחמה בשטחים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם על ישראל לחיות, על נתניהו ללכת – ועל האנטי-ביביזם למות

שלטון העם ממשיך לרדת אל הכביש: חזינו השבוע בחגיגה של הנזל וגרטל, אנשי ששת המיליונים, על כך שסיעתם הצליחה… לדחות את קבלת ההחלטות הקריטיות שבפנינו במשך עוד כמה חודשים, כי אם לא היו דוחים את ההחלטות בנושא התקציב, נתניהו היה לוקח אותנו לבחירות השבוע.

במסגרת השפל הזה, שמענו את בנימין גנץ מייבב שאסור לנו להגיע לבחירות, כי אם יהיו בחירות תהיה אלימות. הח’ליף הוכיח את עצמו כאחת הסכינים הפחות חדות במזווה שלנו מאז שנכנס, לאסוננו וכנראה גם לאסונו, לחיים הפוליטיים; אבל לרמה כזו באמת עוד לא הגענו. קודם כל, ממתי מדינה דמוקרטית חוששת מבחירות? כן, בחירות יאלצו דחייה של קבלת החלטות קריטיות – אבל זה עתה הח’ליף הסכים להפרת ההסכם שנתניהו חתם עליו, שמחייב תקציב דו שנתי, ודחיית כל הבלגאן לעוד כמה חודשים. אז צפוי נתניהו לארגן משבר חדש. מה אז? שוב נסרב לבחירות, כי המפלגה של הבריון תאיים באלימות? אפשר פשוט לוותר על אי הוודאות ולבטל את הבחירות. למה להסתכן?

אז כן, ההתהוות של נתניהו לדיקטטור לנגד עינינו היא אחד הדברים שמסכנים את מה שנשאר מהמדינה הזו. אין ויכוח. אבל יש משהו שמסוכן רק מעט פחות: האנטי-ביביזם.

מספר גדול של אנשי מרכז ושמאל=מרכז הפכו את הליכתו של נתניהו לחזות הכל. הם משקיעים את כל האנרגיות שלהם בהפלתו, הדחתו, הלעגתו; הם אומרים שוב ושוב “רק לא נתניהו.”

במסגרת מקהלת ה”רק לא נתניהו,” קיבלנו בסוף השבוע רהביליטציה של רוני אלשיך. אתם עשויים לזכור אותו: החולד הסקלרוטי שהמשטרה החשאית מכרה לנו על תקן שועל וששימש כמפכ”ל המשטרה. האיש שהשוטרים שלו הרגו את יעקוב אל קיאען, ושהוא מיהר להעליל על המת כביכול היה מחבל. אלשיך, שהביא למשטרה את המנטליות של המשטרה החשאית, הפך עכשיו לגיבור וחטאיו נשכחים. הוא נגד נתניהו, אחרי הכל.

נפתלי בנט, מגדולי הנוכלים הפוליטיים של זמננו, האיש שמעולם לא שילם לספקים שלו במערכות בחירות, מיליטריסט חסר מעצורים שמשמש כמלבין הרשמי של המחבלים היהודים? הוא בסדר עכשיו. הוא נגד נתניהו כרגע, ויש מי שמתפתה להאמין שאחרי בחירות הוא לא ימליץ לנשיא על נתניהו. פה אפשר לראות את אחת הסכנות הגדולות של האנטי-ביביזם: הזיות. המחנה של בנט לא יאפשר לו קיום מחוץ לממשלה עם נתניהו. אם הוא “יפיל ממשלת ימין”, הוא יימחק. בנט יודע את זה; בנט זוכר שלפני שנה הוא אשכרה נמחק. כל זה זה א’-ב’ של פוליטיקה. פרשנים ואחרים שוכחים אותה.

אביגדור ליברמן, תומך דיקטטורה ותיק ומי שהעדים נגדו מתו מיתה משונה, גם הוא הופך לחלק מה”מחנה”, כי הוא מתנגד לנתניהו. הוא מתנגד גם לדמוקרטיה ולפלסטינים הישראלים, אבל אותם מחנה המרכז שמאל ימכור בשמחה אם רק יוכל להפטר מנתניהו. ויש לחשוד שמחנה המרכז היה מוכר אותם גם בלי זה. ה"מרכז" שלנו הוא ימין קיצוני.

בוגי “משה” יעלון, פושע מלחמה עם תעודות, הנחש בנעליים הגבוהות, מי ששירת את נתניהו בנאמנות, מי שאמר ש”שלום עכשיו” הם וירוס, ששר שירי הלל לנוער הכיפות הסרוגות, שהתרפק על טרוריסטים יהודים כמו יאיר שטרן, בוגי יעלון תומך הסיפוח, האיש שנתן לנו את הנזל וגרטל – הוא בסדר עכשיו. העבר נמחק (ממילא הזכרון הפוליטי שלנו הוא של דג בקערה). מה שחשוב הוא שכרגע הוא נגד נתניהו.

מה יעשה בנט בממשלה? אילו החלטות יקבל יעלון? לאיזה אוליגרך או שליט זר יתמסר ליברמן בפעם הבאה שיהיה שר בכיר? להיכן במעלה הזנב מטפס אלשיך? אלה שאלות שלא מועלות כרגע. אם תעלה אותם, ישתיקו אותך בזעם: אתה פוגע במאבק.

ואני מבין. באמת. כשהסכנה היא דיקטטורה, וזו סכנה ממשית לגמרי, אפשר להבין את הקריאה לצופף שורות ולא לשאול עכשיו שאלות. נטפל בזה אחר כך. רק שמנסיון, האחר כך לא מגיע אף פעם.

יש כמה וכמה סכנות לדמוקרטיה. דיקטטורה היא הבולטת שבהן. אבל אחרת היא אובדן מוחלט של אמון בשיטה, נטישה של חיי הציבור על ידי הציבור. זו בדיוק המגמה שאנחנו נמצאים בה, ואם נמשיך ב”רק לא ביבי”, היא רק תחמיר.

הסיבה פשוטה מדי: מחליפיו של נתניהו בעיני עצמם לא שונים ממנו במאום. מיקרוסקופ משוכלל לא יבחין בין דעותיו הכלכליות של נתניהו ובין אלו של לפיד, בנט, יעלון וליברמן. יעלון כנראה ירצה עוד תקציב לצבא, שגם כך חונק אותנו. בנט ימשיך את שעבודה של ישראל לסקטור ההייטק בקצב טיפה מהיר יותר, יש להניח. ליברמן – ליברמן יחפש איך להעשיר את עצמו עוד קצת.

תחת כל הלא יוצלחים האלה, ישראל תמשיך בקצב מסחרר להיות מדינת עשירים, שמגדילה במהירות יוצאת דופן את הפערים בציבור. מי שיש לו, יקבל עוד; מי שאין לו, ימשיך לחיות במרחק של משכורת אחת, מחלה קשה אחת, מקריסה כלכלית מוחלטת. ליברמן, נתניהו, לפיד, בוגי, בנט – כולם וריאציות של ניאו-ליברליזם. הצבעים קצת שונים, כן. נתניהו כחול; לפיד כחול-צי.

ביחס לבעיה המרכזית של ישראל, הדיקטטורה הצבאית שלנו בשטחים הכבושים, מדובר שוב בווריאציות של אותה המקהלה. נתניהו, בנט ובוגי בעד סיפוח; ליברמן רוצה חילופי שטחים וביטול האזרחות של הפלסטינים הישראלים; לפיד צווח We love Israel בשטוקהולם ומדקלם מילים ריקות על “פתרון שתי מדינות” שאיכשהו יכניס (”ישאיר”, במילותיו) את אריאל בישראל.

מערכת הבריאות הקורסת? אף מילה. מערכת התחבורה, שהעות’מנים ודאי היו מתגאים בה? הס פן תעיר. התנדפותה של מערכת החינוך לכל מיני עמותות מופרטות, וההקפאה או סגירה של תכניות חיוניות בגלל שלנתניהו לא בא להעביר תקציב? זה מסובך.

הבעיה הדחופה ביותר היא הכלכלה, אבל, שוב – לבוגי, ליברמן, לפיד ובנט אין תכניות שונות מאלה של נתניהו. המשמעות היא שאנחנו הולכים לאסון כלכלי חסר תקדים בחודשים הקרובים. אבל מדברים על “רק לא ביבי” ומקווים שאף אחד לא ישים לב שבעצם מדברים על משחק כסאות מוזיקליים שהיושבים בהם שרים את אותה המנגינה.

ישראל בבעיות קשות. ישראל, למעשה, רקובה מן היסוד. היסוד היה בן גוריון. הוא זה שבנה פה ממשלה חזקה מדי, הוא זה שסירב לכך שתהיה פה חוקה – חוקה היא אזיקים על ידי הדיקטטור בהתהוות, ובן גוריון התנודד על הסף – והוא זה שבנה את המדיניות המפלה במכוון כנגד פלסטינים ישראלים. מפא”י שלו לא יכלה לשאת את הבית שממנו באה, מזרח אירופה, ועשתה כמיטב יכולתה להכחיד את התרבות היידית והאשכנזית; את יהודי ארצות האיסלם היא תיעבה, והשליכה – לפעמים בפועל ממש – לכל מיני חורים, שיסתמו שם חורים במערכת ההגנה; כמובן, היא לא טרחה לספק להם תחבורה ראויה או פרנסה. ואת הפלסטינים הישראלים היא שנאה שנאת מוות, טבחה בהם ב-1956 (בן גוריון), מתוך תקווה שיבינו את הלקח של 1948 ויברחו; אחר כך היא נתנה לרוצחים חנינה. היא טבחה בהם שוב ב-1976 (שר הבטחון היה תלמידו של בן גוריון, שלמד ממנו כל דבר רקב, שמעון פרס) ושוב ב-2000.

כל אלה הם בעיות שמתקתקות בשקט, וכל זמן שאנחנו מדברים על נתניהו אנחנו לא מדברים עליהן. כשנתניהו יסתלק או יסולק, האנשים שאמרו לנו שחייבים לסלק אותו יכריזו נצחון ושוב יאמרו שאין על מה לדבר בעצם. חזרנו לישראל הישנה והטובה, הם יאמרו.

אבל ישראל הישנה לא היתה טובה. היא היתה רעה לרוב יושביה. היא רעה לרוב יושביה גם כיום. אם כל מה שהמאבק הזה ישיג הוא שנמיר את נתניהו בלפיד – תשמור האלה ותציל – והכל יימשך כמו שהיה, רק שיהיה לנו מושחת כביר אחד פחות, המסקנה הסבירה של האנשים האמיצים שיוצאים היום לרחובות תהיה שאין טעם. נאבקנו, נעצרנו, חטפנו מכות, נתניהו הלך – והכל נשאר אותו הדבר. וכשזה יקרה, האנשים הטובים ביותר בישראל ירימו ידיים, יגידו (בצדק!) שהם את שלהם עשו וכמה אפשר, ויצאו לגלות. חלקם חיצונית, חלקם פנימית.

ואז באמת אפשר יהיה לכבות את האור, כי עוצמות למאבק כזה מגיעות פעם בדור. וספק אם יהיה כאן משהו ששווה להיאבק עליו עוד דור. אז כן, לומר שמה שאנחנו רוצים הוא לא פחות ממהפכה: לידה מחדש בחירות, שינוי פניה של ישראל כדי שתתאים לכל ילדיה. הפסקת הדיקטטורה הצבאית באמצעות מתווה של צדק – ותוך שנתיים, לא יותר. קיצוץ אכזרי בתקציבים הצבאיים, שבלעדיו לא יוכל להיות שינוי; שינוי חד של המערכת הכלכלית כך שתשרת את האוכלוסיה ולא את האליטה הכלכלית. בניה מחדש של מדינת הרווחה.

על זה המאבק. אם רק נחליף נהנתן פלילי ומנותק אחד בנהנתנים שמקפידים יותר על החוק (סליחה, אביגדור, לא התכוונתי להעליב), לא רק שלא עשינו כלום, פגענו בעצמנו פגיעה קשה, אולי אנושה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה כחול לבן בורחת מהאפשרות להקים ממשלה: הקסנופוביה היהודית

מפלגת כחול-לבן הודיעה השבוע שאין בכוונתה להקים ממשלה יציבה: היא הודיעה שהיא לא תשב בשום מצב עם הרשימה המשותפת. ההודעה הזו מגיעה כשבוע לאחר שאחד הסמנים הימניים של כחול-לבן, יועז הנדל, השתבח בתרבות האירופאית המפורסמת של מצביעי מפלגתו, ואמר שהיא לא משתלבת עם התרבות הערבית. גנץ הבהיר שהמשותפת לא תהיה חלק מממשלתו. דוברים של כחול לבן אמרו שהם יישענן על ליברמן כדי להרכיב ממשלה.

המתמטיקה לא מסתדרת, כרגיל. אם נניח שלכ”ל יש 35 מנדטים (הנחה נדיבה), שלמפלגת העבודה יש שמונה (עוד הנחה נדיבה) ושליברמן שומר על שמונת המנדטים שלו, אנחנו מגיעים ל-51 מנדטים. עשרה פחות מהרוב הנדרש. אז או שבכ”ל חושבים שהם יצליחו לסדוק את גוש הימין ולהעביר ממנו עשרה מנדטים, או שהם יצטרכו את המשותפת לתמיכה מבחוץ.

ליברמן, צריך להזכיר, הוא משענת קנה רצוץ. הוא סיבה בולטת לכך שאנחנו הולכים לבחירות שלישיות. אף אחד לא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. מדובר באדם שחמק בקושי ניכר מהעמדה לדין על שלל עבירות ושהוא המקדם המודרני של התכנית של העברת חלקים מישראל לפלסטינים כדי לשלול את אזרחותם של פלסטינים ישראלים. איתו אין לגנץ “מחלוקות עמוקות ובלתי ניתנות לגישור” כפי שיש לו עם הרשימה המשותפת.

בדרך, כ”ל עושה כמיטב יכולתה להקשות על מנהיגי המשותפת לחבור אליה בעתיד: המפלגה שתקה ארוכות ביחס לתכנית ג’ארד-נתניהו, וגנץ נדרש לשבועיים כמעט כדי להודיע שהוא לא יתמוך בהעברת ישובים ישראליים-פלסטיניים (לזכותו של עפר שלח ייאמר שהוא התנגד לכך מיד; לחובתה של כ”ל ייאמר שאיש לא הצטרף אליו).

ציבור המצביעים של גנץ, צריך לומר, הרבה יותר ליברלי ממנו: בנובמבר, אמרו 52% מהמצביעים שהם יתמכו בממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. מנהיג בעל איזשהו שיעור קומה היה מטפח את הסנטימנט הזה ומציע עסקה לציבור הפלסטיני-ישראלי. גנץ איננו כזה.

למה? הסיבה על פני השטח היא הקמפיין של הליכוד, ששוב ושוב דופק מסמר בראש של הציבור ואומר שגנץ יישב עם המשותפת. גנץ נבהל, אז הוא מתחמק מהנושא ומשחק לידי הליכוד ומודיע שהיה לא תהיה.

מה שבסך הכל אומר שכאשר לא תהיה לו ברירה אלא להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת (שמצידה היתה נדיבה מספיק להודיע שהיא תמנע מתמיכה בממשלה עם ליברמן, אבל לא תצביע נגדה), הליכוד יצווח שהוא הפר את הבטחתו לבוחר. וזה יהיה נכון.

וזה כבר קרה בעבר. סיבה מרכזית לרצח רבין היא הטענה החוזרת והנשנית של הליכוד ש”אין לו רוב יהודי.” יגאל עמיר טען לאחר מעצרו שמחצית מהנאומים בכיכר היו בערבית. בולשיט מוחלט, כמובן, אבל בולשיט שחצי מהציבור היהודי בלע בצמאון.

גנץ לא רוצה לגמור כמו רבין, אז הוא אומר לימין היהודי את מה שהוא רוצה לשמוע. אחר כך הוא יצטרך לשלם את המחיר, והמחיר יכלול גם הגברת ההסתה נגד המיעוט הפלסטיני בישראל. אבל למה להטפל לגנץ? הוא בסך הכל ממשיך במסלול שהתווה יאיר לפיד, שכבר כתב ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל” ונשא תפילה ש[יש סלע כזה] “וקוראים לו הפלסטינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה?” לפיד רוצה שהפלסטינים ייעלמו, והם, אפעס, מסרבים.

בסופו של דבר, הרצון שפלסטינים ייעלמו הוא התשוקה הציונית הראשונית, הדרך היחידה ליישם את הפנטזיה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” אבל אם הפלסטינים שבשטחים הכבושים הם בעיה, הרי שהם הבעיה הקלה יותר: הם בהגדרה אויבים. הבעיה המורכבת יותר היא הפלסטינים הישראלים: הם הרי אזרחים ישראלים. מה עושים? התשובה הציונית הבסיסית היא להעמיד פנים שהם לא פה. לומר שהם משהו שנצטרך לטפל בו אחר כך, מתישהו, כשיהיה זמן. איך “נטפל” בהם? כמו ב-1948, אין יותר טוב מזה. אבל אם תשאל את הלפידיסטים, הם יענו לך ש-70 שנה, לך תזכור מה עשינו שם.

אבל הם פה. ובסופו של דבר, הם האיום החמור ביותר על הציונים הטובים מסוגם של גנץ ולפיד. הפלסטינים הישראלים מנסים להשתלב בחברה הישראלית כבר 40 שנה, פרדוקסלית מאז שבגין שבר את המנהג המפא”יניקי של בניית מפלגות לוויין של פלסטינים ישראלים. וככל שהם מנסים להשתלב יותר, כך הם חוטפים סטירות לחי מצלצלות יותר. המצב הטוב ביותר היה בממשלת רבין השניה, אבל אחר כך בא אהוד ברק וטבח אוקטובר 2000. אחר כך באו ממשלות ימין עוינות, ולפני שלושה חודשים הגיע שוב רגע התחברות: הפגישה בין גנץ ונציגי המשותפת, ההודעה של המשותפת שהיא תרצה לשבת בממשלה.

ההחלטות האלה לא מובנות מאליהן. לצד הרצון בהשתלבות, שעולה מכל הסקרים, הציבור הישראלי-פלסטיני מתנגד למדיניות הישראלית כנגד אחיו שבגדה וברצועה. הכרה בלגיטימיות של ממשלה ציונית איננו דבר מובן מאליו. הוא לא מובן מאליו, צריך להזכיר, גם ליהדות התורה. אבל לה מטאטאים את זה, אף שהציונות לדורותיה פגעה בה הרבה פחות משפגעה בפלסטינים.

בסופו של דבר, לציבור היהודי כפי שהוא מתבטא בגנץ ולפיד יש שתי בעיות עם הפלסטינים הישראלים: הדרישה שלהם לשוויון, ומה שמשתמע ממנה. הדרישה לשוויון תשנה את כל הצורה שממשלה ישראלית תצטרך להתנהל. היא תצטרך להוציא על אזרח פלסטיני מה שהיא מוציאה על אזרח יהודי; אולי, שומו שמיים, אפילו מה שהיא מוציאה על יהודי מתנחל. היא תצטרך לבטל שורה של שכבות של פריבילגיות. הממשלה, על כל זרועותיה, תצטרך להתנהל כאילו יהודי הוא שווה ערך לפלסטיני. למפלגה שלא מוכנה לבטל את חוק הלאום זו צפרדע גדולה מאד לבלוע. וזו, בסופו של דבר, הסיבה שלגנץ וללפיד יש יותר מן המשותף עם ליברמן מאשר עם עודה: הם לא מוכנים להכיר בישראלי פלסטיני כשווה.

למה? ובכן, אם יש שוויון, יהיה גם שוויון מיני. זה הטאבו היהודי הגדול ביותר: אנדוגמיה, נישואים עם הזר. ליהדות הרבנית יש פחד מבוסס למדי מהתמזגות באוכלוסיות אחרות. היא יודעת שאין לה מה להציע, שבכל מקום שבו ניתנה ליהודים בחירה, הם השילו מעליהם את היהדות הרבנית. כדי למנוע התמזגות כזו, יש צורך בגדרות. הגויים הטובים יצרו גדרות כאלה לאורך הדורות, ומשאלה הוסרו חלק ניכר מהיהודים ברח. יש, על כן, צורך להציב גדרות משלנו. צריך ללמד את יהודי ישראל שהזר הוא, ראשית, מאיים ומסוכן (ואלה רוב התשדירים נגד התמזגות); ושנית, שהוא בזוי ומושפל, שהתחברות איתו תוביל לירידה מובהקת במעמד.

ואם הזר יהיה שווה, יהיה קשה מאד לתאר אותו כמסוכן, ועוד פחות מכך כבזוי ומושפל. הוא יהיה אזרח לכל דבר. כמובן שהתגובה החברתית היהודית תפגר שנים, אולי עשורים, אחרי השינוי החוקי; אבל היא תצטרך להתמודד עם הרעיון האדיר מכל שיצרה התרבות המערבית, זה שמרסק כל חומה: Amor vincit omnia, האהבה מנצחת הכל. 60% מיהודי ארה”ב, ברוכים יהיו, בוחרים לא-יהודי כבן זוג. הם אמנם חיים בתרבות זרה חזקה מאד, אבל לא יהיה מוגזם מדי להניח שיהיו פה חמישה אחוזים, אולי עשרה אחוזים, של בני תרבות הרוב שיבחרו להתמזג עם בני תרבות המיעוט.

וזה הפחד הגדול. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יש ערבי, לאו דווקא עם נרגילה. והחשש הגדול של כל ציוני הוא ממפגש בלתי אמצעי איתו. כי בסופו של דבר כל ציוני נושא בתוכו יהודי רבני, והיהודי הרבני יודע שבכל מפגש עם הזר הוא מגיע בעמדת נחיתות.

ועל כן גנץ יברח לזרועות נתניהו לפני שיעז לחשוב על איימן עודה כשותף; ועל כן אנשי המרכז הטובים, עם אצבע בתחת ושיר בגרון, יבחרו בשלטון היחיד של נתניהו או בשחיתות העייפה מעצמה של ליברמן על פני פלסטינים ישראלים שבסך הכל רוצים להצטרף למעמד הביניים. ככה זה כשהערך המרכזי שלך – “נצטרך לטפל בערביי ישראל”” – הוא קסנופוביה.

קסנוס הוא זר, אבל גם אורח; פוביה היא קודם כל פחד, אבל אחר כך גם שנאה. אפשר להפוך את הזר לאורח ואולי גם לאזרח. בשביל זה צריך רצון עמוק להשליך לפח שנאות ישנות. ספק אם יש מישהו בכחול לבן שמסוגל להבין את הנטל הזה, שלא לדבר על להרים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)