חמושי צה"ל הורגים פלסטיני לצרכי אימון
בטמקא יודעים היטב איך לקבור את הסיפור: הם מדווחים על כך שחמוש מיחידת דובדבן הודח לאחר שבעט בפרצופו של פלסטיני כבול. והדחה, אילו היתה מלווה בכמה חודשי מאסר, אכן היתה עונש ראוי. אבל זה לא הסיפור.
איך, בעצם, הפך הפלסטיני לכבול? ובכן, קבוצה של חמושי דובדבן – שכידוע, מסתובבים כשהם מחופשים לפלסטינים, ללא מדים או נשק גלוי – החליטה לערוך תרגיל הסתננות לכפר פלסטיני. ההסתננות נכשלה, והתושבים – שכפרם סבל מתופעת גניבות – החליטו שהמסתערבים הם פורצים, ותקפו אותם בנשק קר. החמושים השיבו אש, וכתוצאה מהירי נפצעו שניים מהתושבים שניסו להגן על בתיהם ורכושם. אחד מהם מת מפצעיו. השני חטף בעיטה בפרצוף בעודו כבול.
כלומר, צה"ל העניש חייל שעשה מעשה חמור אך נסלח – התנהגות כזו, לאחר פציעת עמית, היא בלתי ראויה אך סבירה; זה מחיר שחרור החיה שבאדם – אבל, כמובן, לא העניש את מי שהחליט שפלסטינים הם כל כך לא בני אדם, שמותר להשתמש בהם כסטטיסטים בתרגיל צבאי שעשוי – כפי שהסתבר – גם לכלול אש חיה. חיילי צה"ל מתאמנים על פלסטינים. הפעם התרגיל השתבש, והגיע לתקשורת. החייל שאיבד שליטה הודח; המפקד שתכנן והקצין שאישר את התרגיל, כלומר האנשים שאחראים למותו של הפלסטיני, יישארו בתפקידם.
בישראל נחקק לפני כמה שנים חוק דרומי, שמתיר לאדם להגן על רכושו מפני פורצים אפילו בנשק. כשחושבים על העדר הזכויות של הפלסטינים, צריך לזכור גם את העדר הזכות הבסיסית להגנה עצמית מפני חמושי צה"ל – גם כשיש לך כל סיבה לחשוב שמדובר בפושעים, למרות שהם לא לובשים מדים. זה לא מקרה בודד: פלסטינים מתלוננים כבר שנים שצה"ל משתמש בהם לצרכי אימונים.
אבל העיקר שטוהר הנשק נשמר, והחייל שבעט באדם כפות הודח.
ועוד דבר אחד: רבקה שמעון, אולי הכותבת הפרועה ביותר של המגזר חובש הכיפה, מתמוגגת מהתקיפה שביצע סא"ל אייזנר, שהועבר היום מתפקידו. מבחינתה, העובדה שיהודי מרביץ לגוי היא "מתנה יקרה מאד." עירית לינור אמרה דברים דומים, על התמוגגותה מכך שיהודי מזוקן מרביץ לזהוב שיער שמזכיר את ההיטלר יוגנד. מבחינת הרבה יותר מדי ישראלים, הקמתה של ישראל היא מסע נקמה נגד ההיסטוריה. וכרגיל במסעות נקמה, הפגיעה היא בחפים מפשע. הפושעים, אחרי הכל, כבר מתו.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
Pingback: כאילו השנייה יצאנו מהגטו « רחביה ברמן – רדיקל מקלדת()