מצוין. אנשים עשירים בהחלט לא מבינים את מצב העוני, ואופני השיפוט הקיימים הם הרסניים – בישראל המצב גרוע מאוד מהבחינה הזאת. הדינמיקה שהצגת הזכירה לי קטע מאוד יפה מראיון מ-2007 במגזין ארץ אחרת, עם מיכל קרומר-נבו, ד"ר לעבודה סוציאלית, כשיצא הספר שלה "נשים בעוני: סיפורי חיים – מגדר, כאב, התנגדות". אין לי את הספר, אבל כל התפיסה שלה מבוססת על התנגדות להנחה הפריבילגית שעל מצב העוני בכלל חלות כל הקטגוריות "הרגילות" של שיפוט, שלמעשה אפשריות רק מתוך הקשרים של רווחה יחסית. בקטע הזה, היא מתארת איך אם חד הורית קיבלה מענק לשלם חוב טופח לחברת חשמל, ובמקום לשלם את החוב קנתה טלוויזיה: "אנחנו מתבוננים באותו הדבר ורואים דברים שונים. אנחנו מתבוננים באותה אישה, באותה התנהגות. היא צועקת, היא מקללת, היא א מגיעה לפגישות בזמן. היא קונה טלוויזיה במקום להשקיע בדברים שקיבלה עבורם את הכסף… ואני יודעת מה אומרות העובדות הסוציאליות בישיבות הצוות, או מה כותבים בתיק, או איך מחליטים אם להשאיר אצלה את הילדים ומכריעים בשאלה אם היא אמא טובה. במקרים כאלה אם היא קונה טלוויזיה במקום לשלם את החוב לחברת החשמל או לקנות מיטה לילד, אומרים: 'זו לא החלטה טובה שלה כאם', או: 'אין לה סדרי עדיפויות'. ואני אומרת, זאת כן החלטה טובה! ומבחינתה היא אמא טובה! היא קונה טלוויזיה כי אחרת הילדים יהיו ברחוב, וברחוב מסוכן. יש סמים ברחוב."

הראיון עם קרומר-נבו, שבעצמה מגיעה מרקע של עוני חריף, מלא במקרים כאלה של מערכת שיקולים "לא-רציונאלית" למתבונן מהצד שפשוט לא מסוגל להבין את מכלול השיקולים החריף של מצב העוני. החברה "הנורמטיבית" והממסד שלה, כמובן, תמיד "מתבוננים מהצד". רבים מהמקרים האלה, אגב, כמו מקרים של אמהות המשאירות את ילדיהן לבד בבית בערבים וללא השגחה, נובעים מההכרח לצאת לעבוד בעבודות דחק. הראיון לא זמין אונליין, כאן יש את התקציר שלו: http://acheret.co.il/?cmd=articles.129&act=read&id=344

כאן יש מאמר מפורט מוקדם יותר (2004) של קרומר-נבו עצמה ששוטח את הרקע התיאורטי-היסטורי של שדה המחקר, שראוי להיקרא במלואו: http://acheret.co.il/?cmd=articles.156&act=read&id=715

קשה לי להתאפק מלצטט את המאמר כולו: "המחקר הוא סוג של פרקטיקה המייצרת באופן שיטתי את מושאיה, במקרה שלנו, את האנשים החיים בעוני. במובן זה כל כתיבה של מאמר מדעי היא, למעשה, הצהרת עמדה שיש לה השלכות על המדיניות החברתית הציבורית. אם כן, מחקר המתאר את האנשים החיים בעוני באמצעות תכונותיהם הבעייתיות בלבד שותף ליצירת מעמדם הנחות בעולם הדימויים החברתיים. טענתי היא, שבמשך השנים בחרו חוקרים ואנשי אקדמיה למקד את מבטם בתכונותיהם הבעייתיות של אנשים החיים בעוני. הם עשו זאת מסיבות שונות: חלקם מסיבות אידיאולוגיות, חלקם מתוך תפישה שלפיה תיאור מן הזווית הזאת הוא התיאור המהימן ביותר של המציאות."

באופן לא במיוחד מפתיע, קרומר-נבו מצביעה במאמר על מקורה של התפנית הפרדיגמאטית ביחס המחקרי מ"הנטייה הרווחת להאשים את העניים במצבם ולייחס להם תלותיות, פסיביות, כושר התמדה מוגבל ואי-יכולת לתכנן את עתידם" להבנה כי "נשים החיות בעוני מתמודדות עם מצבן התמודדות פעילה ומנסות כל העת להיחלץ ממנו", בעלייה בארה"ב של הפמיניזם האפרו-אמריקאי לקראת שנות ה-90 של המאה הקודמת:

"המאבקים שהעסיקו אז את התנועה הפמיניסטית לא שיקפו, לטענתן [של הפעילות הפמיניסטיות האפריקאיות-אמריקאיות, נא"ס] את בעיותיהן של נשים מובטלות, של נשים שאינן חלק משוק העבודה או של נשים שעובדות בעבודות לא-מקצועיות, חרושתיות או אחרות. גם בעיות אחרות המעסיקות מיליארדי נשים ברחבי העולם אינן באות לידי ביטוי בסדר-היום הפמיניסטי הבורגני, ה"לבן": בעיותיהן של נשים נכות, של נשים לסביות ושל נשים החיות תחת דיכוי דתי.
טענות אלו עיצבו מחדש את סדר-היום של האקטיביזם הפמיניסטי וחלחלו אף למחקר האקדמי, אשר החל לראות במיגדר, גזע, מעמד ועדה משתנים קריטיים להבנת מציאות החיים של הנשים החיות בעוני.
אולם האידיאולוגיה והתיאוריות הפמיניסטיות שינו לא רק את המחקר המתייחס לנשים החיות בעוני, אלא את כלל המחקר בנושא. עד אז התייחסו רובם הגדול של המחקרים אל האנשים החיים בעוני כאל דמויות המעוררות כעס או רחמים. רגשות אלו רווחים גם בקרב הציבור הרחב. אפילו את הקיצוץ האחרון בקצבאות הבטחת ההכנסה, ובכללן בקצבת הבטחת הכנסה המשולמת לאזרחי ישראל העניים ביותר, נימק שר האוצר בטענות שהעניים הם, כביכול, "שקרנים, עצלנים ונצלנים", וההתנגדות לטענות אלו שהשמיעו אנשים החיים בעוני, כמו ויקי קנפו וחברותיה, או פעילים חברתיים וחוקרים, לא הצליחה לתקן את הרושם הקשה, כאילו קביעותיו של שר האוצר ואנשי משרדו מבוססות על עובדות מוצקות והן אמת לאמיתה. סקירה קצרה של גופי הידע תצביע על הדרכים השונות שבהן הצליחו החוקרים לייצר לאורך שנים ידע המכחיש את אנושיותם של החיים בעוני."

היא נותנת דוגמה נוספת שלמערכת השיקולים הייחודית לעוני, בהקשר טראגי ומזעזע במיוחד, מתוך הספר Death Without Weeping (1992) של האנתרופולוגית ננסי שפר-יוז מברקלי: " הספר מתאר את חייהם של אנשים המתקיימים בעוני מרוד ב-shanty town של ברזיל, מקום שבו אמהות מורעבות, שכמעט חצי מילדיהן מתים לפני הגיעם לגיל שלוש, לומדות לא להתמסר לגידול ולטיפוח התינוקות החלשים ביותר שלהן. חוקר הבא לתאר תופעה ממין זה עלול לראות את הנשים כלא-אנושיות, מפני שהן מוותרות על ילדיהן, או כקורבנות. שפר-יוז אינה מאפיינת את הנשים כקרימינליות או פסיכופתיות, אלא מתארת כיצד הן ממשיכות לטפל בתינוקות החלשים ביותר ומעניקות להן את אותו הטיפול כמו לתינוקות האחרים. אולם היא מראה כיצד הן נמנעות מהתגייסות-יתר בהסתמך על אינטואיציה עמוקה, המורה להן אילו מהתינוקות עתידים לשרוד ואילו לא. יחד עם זאת, שפר-יוז מציגה את הקונפליקט האנושי שאמהות אלו מתמודדות עימו: אילו הקדישו את עצמן לטיפול מיוחד בתינוקות החלשים, היו מתמוטטות מעוצמת הכאב והחרדה, חדלות לתפקד כאמהות לילדיהן האחרים ולא מצליחות לשמור על שפיותן."

היא תוקפת את התפיסה הפופולארית, שמופיעה לא מעט גם פה בדיונים, בנוגע ל-"פחד מכך שהעוני עובר בתורשה מהורים לילדיהם, שילדים אשר הוריהם לא עובדים ונתמכים על-ידי קצבאות המדינה לומדים גם הם לעשות את אותו הדבר, מזין את האיומים החוזרים ונשנים להקשחת הקריטריונים לקבלת הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי. למעשה, אין מחקר רב בסוגיה זו. אולם מממצאיהם של המחקרים הקיימים ניתן להסיק שאין עדות לקיומו של מעגל העוני; נהפוך הוא. המחקרים מראים שמצבו של דור הבנים (והבנות) במשפחות עניות טוב ממצב הוריהם, ושרבים מן העניים אינם נתמכים בקצבאות לאורך שנים, אלא עוברים במשך חייהם ממצב של נתמכות בקצבאות למצב של עבודה וחוזר חלילה, בהתאם למצב השוק ולמצבם האישי."

עוד חומר מארץ אחרת בנוגע לעוני (גילוי נאות בלה-בלה-בלה: כתבתי שם קצת) – חרדים, חילונים ועוני, כותרת משנה של מאמר של רוני סטריאר (2004) שנכתב משיחות עם נשים וגברים עניים, חרדים ולא-חרדים בירושלים: "נשים מתמודדות טוב יותר עם מצבי עוני מאשר גברים. גברים לא חרדים חשים מובסים על-ידי עוני. חרדים לא. נשים חרדיות אינן חשות ככאלה, אלא אם הן מתגרשות. בעוד זירת ההתמודדות של המשתתפים החרדים היא המשפחה וקהילה, בעיני הלא-חרדים עוני הוא ביטוי לבדידותם הקיומית ולנטישתם בידי החברה ומוסדותיה."
http://acheret.co.il/?cmd=articles.156&act=read&id=720 (יש את המאמר המלא)

את הראיון מ-2007 עם קרומר-נבו היא חותמת: "אני לא רוצה לעודד אנשים שמגייסים תרומות. אני רוצה שיגידו: 'אני מוכן שייקחו ממני יותר מיסים'… אני רוצה שאנשים יגידו: 'אני רוצה שיהיה יותר שוויון, כי אני מבין שהאי-שוויון הזה הוא מזעזע; אם הילדים של האישה הזאת, שחיה בעוני, מביטים בעיניים כלות בילדים עם המותגים, אז היא קונה להם את המותגים האלה במקום לשלם שכר דירה."

מהזווית הגלובלית, חייבים ללנקק לסרטוני האנימציה המוצלחים בסדרה של ה-RSA שהפכו לחצי-ויראליים בתקופה של אוקיופיי וול-סטריט, במקרה הזה עם קטעי הרצאות של זי'ז'ק, שהפך את ההתנגדות למוסר הכפול, המתחסד וההרסני של מנגנון הצדקה הצרכני-גלובלי לאחד מהדגלים שלו (למרות שאישית אני פחות מת עליו כתיאורטיקן כלכלי-מטריאליסטי ויותר בעניין של ז'יז'ק התיאולוג, אפילו שהוא אתיאיסט מוצהר ואפילו קנאי):

Ethics of Consumption – cultural" ":capitalism
http://www.youtube.com/watch?v=GRvRm19UKdA

":First as Tragedy, Then as Farce"
http://www.youtube.com/watch?v=hpAMbpQ8J7g