התקשורת היהודית לא דנה בפצצה האמיתית בדבריו של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן: איך מתנהלת הדיקטטורה הצבאית השקטה בגדה

מישהו הדליף בימים האחרונים לתקשורת האדלסונית קלטת של סגן הרמטכ”ל יאיר גולן, שבה הוא נשמע משוחח ומתעמת עם תלמידים מהמגזר שמגיע לו יותר מכולנו. הקלטת בת עשור, והתקשורת התמקדה בדברים שאמר גולן על כך שכן, צריך לסכן חיילים כדי למנוע פגיעה באזרחים פלסטינים. אם מישהו היה צריך דוגמא לתהליכים שעוברים על ישראל שעליהם דיבר גולן, אז העובדה שקצין בכיר אומר שלא צריך להרוג חפים מפשע גוררת סערה היא יופי של דוגמא.

אבל התקשורת היהודית התעלמה מחלק הרבה יותר חושפני בדברים של גולן: הצורה שבה מנוהלת מערכת המשפט הצבאית בגדה. גולן אמר כך:

“מדינת ישראל מחזיקה סדר גודל של 11 אלף עצירים פלסטינים בכל רגע נתון. זו כמות עצומה. עכשיו תראו, אין פלסטיני שעצור על ידינו ללא משפט. עכשיו אתה שופט פלסטיני על מה שהוא עשה, לא על מה שהוא לא עשה.

"החוק החל לגבי פלסטינים הוא לא החוק שחל לגבי אזרחי מדינת ישראל. אני, בשביל להכניס אותך לכלא, אתה לא צריך להוכיח כלום, (אלא) אני צריך להוכיח שאתה אשם. זה דיני השיפוט במדינת ישראל. בגדול, חובת ההוכחה עליי כתובע. זה קשה מאוד, צריך להביא הוכחות מאוד מורכבות, חד משמעיות, כל מקום שיש בו ספק סביר אתה תשוחרר מהכלא או ממעצר. זה לא השיפוט שאותו אנחנו שופטים את הפלסטינים. תדעו לכם. להכניס פלסטיני לכלא זה קל. אתם יודעים איך אנחנו מכניסים פלסטיני לכלא? אנחנו מדינת חוק אבל זה קל. למה זה קל? כי אתה בא לשופט, שם לפניו מידע שב"כ, אומר לו 'המידע הזה הוא מידע מטריד'. בדרך כלל מול המידע המסווג הזה אין לפלסטיני יכולת התמודדות ממשית והוא נשפט.”

ההדגשות שלי.

טוב, המשפט הראשון של גולן ודאי איננו נכון. ישראל החזיקה לאורך השנים אלפי עצירים מנהליים. אלה, בהגדרה, הם “פלסטינים שעצורים על ידינו בלי משפט.” בכל רגע נתון יש מאות מהם. המספר זינק מאז תחילת העימותים באוקטובר האחרון: כרגע הוא עומד על 678. המדינה היהודית מוציאה צווי מעצר מנהליים חדשים על בסיס יומי.

יש להניח שגם מספר העצירים הפלסטינים הכללי זינק, והוא גבוה כעת מ-11,000. על פי נתוני בצלם, המבוססים על הנתונים המגיעים באיחור מצה”ל ושב”ס, החזיקה ישראל בפברואר 2016 ב-6,204 אסירים פלסטיניים שהיא הגדירה כבטחוניים. גם לגביהם, שימו לב שאין באמת הליך משפטי. כדי שיהיה הליך של ממש, לחשוד צריכה לעמוד יכולת התגוננות סבירה. כל מי שעבר על פרוטוקולים של בתי משפט, יודע איך השיטה עובדת באמת. התביעה מנפחת כתבי אישום למימדים בלתי סבירים, מכניסה לתוכם עזים כדי שאפשר יהיה להוציא אותם ולארגן עסקת טיעון. היא לא רוצה להגיע למשפט ראיות, כי פעם אחר פעם מסתבר שהראיות שלה קלושות עד לא קיימות. היא צריכה הודאה, ויש לה את השיטות להוציא אותן. לא תמיד צריך עינויים: השיטה הקלאסית היא להודיע לחשוד שהוא יוחזק עד תום ההליכים, שיכולים לקחת שלוש-ארבע שנים, בעוד שאם הוא יסכים להודות, יארגנו לו עסקת טיעון לתקופה קצרה יותר. עציר יהודי, אם הוא לא מהווה סכנה ואין חשש שישבש הליכים, לא יוחזק כעקרון במעצר עד תום ההליכים.

זה השטיק הבסיסי. יש עוד. אם באמת עצבנת את הרשויות, עינויים הם תמיד אופציה. המענה יודע שלא יקרו לו כלום (אף אחד מהם לא הועמד לדין ב-20 השנים האחרונות לפחות). התובע הצבאי לא ישאל שאלות אם העציר יגיע למשפט כשהוא מנופח ממכות, וגם השופט יסתכל הצידה.

ואם בכל זאת לא דיברת גם אחרי עינויים – וב”דיברת” אין הכוונה ל”מסרת מידע מודיעיני” אלא “חתמת על הפללה עצמית” – יש את השטיק שעליו דיבר גולן: מגיעים לשופט עם “מידע סודי” שלשופט אין כל דרך או כוונה לברר אם הוא נכון, והתיק נסגר. יתר על כן, מאחר והחומר הוא “סודי”, אז פרקליטו של הפלסטיני לא יכול לדרוש לראות אותו. ומידע שאי אפשר לראות, אי אפשר להפריך. קל לשלול את חירותו של פלסטיני; קשה לקרוא למערכת הזו מערכת משפט.

זו לא מערכת משפט. זו דיקטטורה צבאית פרופר. כן, פעם ב-20,000 תיקים בערך שופט מגלה שאריות של ערך עצמי וזורק את התיק של התביעה, כי היא העליבה את האינטליגנציה שלו טיפה יותר מדי. יאיר גולן, כמשיח לפי תומו, חשף בפני הציבור איך באמת מתנהלת המערכת בגדה: מערכת שבה אין לאדם שנולד פלסטיני כל יכולת לשמור על זכויות יסוד. תמיד אפשר למחוק אותם במחי נייר שחתום על ידי שוטר חשאי.

אבל זה בסדר. הציבור לא רוצה לדעת והעיתונות המאולפת שמחה לשתף איתו פעולה, כך שהחשיפה הקטנה הזו תיעלם במהירות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה היתה המשמעות של הסיסמה “עם אחד, מדינה אחת” בטקס הדלקת המשואות

לפני כשנתיים, טרול גאוני עלום חילק לבאי הפגנה של יואב (”הצל”) אליאסי שלטים שבהם נאמר “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” הוא גרם להם בכך להניף סיסמא נאצית ידועה. הטמבלים שהניפו את השלטים, כמובן, לא הבינו מה הם מניפים. לפני כחודש, נראה שלט שאומר “הכבוד שלי הוא נאמנות,” סיסמת האס.אס., בהפגנת הימין למען הרוצח אלאור אזריה. גם שם יש להניח שמדובר היה בהטרלה, שהמטרה שלה היא להראות שהימין הישראלי בחלקו לא יודע את זה, אבל הוא נאצי: הוא מאמץ סיסמאות נאציות בלי להרהר. (כמובן, חלקים בימין היהודי משתוקקים אקטיבית לכך שהנאצים יסכימו לקבל אותם, אבל זה סיפור אחר.)

והנה, השבוע, ההטרלה של לפני שנתיים הפכה לסיסמה רשמית של הממסד הישראלי. בטקס הממלכתי ביותר של השנה האזרחית הישראלית, טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות, יצרו הדגלנים את המילים “עם אחד, מדינה אחת.”

ניתן למי שארגן את הטקס הזה את ההנחה שהוא לא יודע מאיפה שאולה הסיסמה הזו, אבל אירונית, בשבוע שבו כל הממסד הציוני מסתער על סגן הרמטכ”ל שאמר שיש סממנים מדאיגים בחברה הישראלית, הגיע הטקס הרשמי ביותר של המדינה והוכיח שהוא צדק יותר ממה ששיער.

מי שחשב על הרעיון המבריק הזה כנראה לא שואף להיות נאצי, אבל הוא חושף בעיה חמורה לא פחות. כידוע, אי אפשר להיות ישראלי בישראל. אתה לא יכול לשנות את הזהות שלך לישראלי. המדינה לא מכירה בישראלים ובתי המשפט אימצו את עמדתה: אין עם ישראלי. לכל היותר אתה יכול לדרוש שיכתבו בסעיף הלאום שלך “חסר דת,” וגם זה לא פשוט (נניח כעת לעובדה שזו הכרה רשמית בכך שיהדות היא דת, לא לאום.)

אז אם אין עם ישראלי, מהו ה”עם האחד” שיש לו “מדינת אחת”?

העם היהודי, כמובן. היהודים מהווים בישראל, אמנם, רק 80% מהאוכלוסיה, לא 100%, ויום העצמאות אמור להיות חגם של כל האזרחים – אבל הטקס הבהיר השנה שאם אתה לא שייך לעם האחד, אתה לא מוזמן. זו לא החגיגה שלך.

כמובן, אם אתה שייך לעם שהמדינה היהודית נבנתה על חורבנו, זו אמנם לא המסיבה שלך אבל אתה גם לא רשאי לבכות  – המדינה רואה את זה בעין רעה מאד ותנקוט נגדך סנקציות.

אז, מצד אחד, אתה מודר על ידי המדינה היהודית, שאומרת לך בבירור שזו לא המדינה שלך, ובו זמנית היא לא מכירה בך. אז מה יעשו 20% האנשים שלא יכולים לשיר “נפש יהודי הומיה”? מבחינת המדינה היהודית, שימותו או יהגרו. הם עוד לא הבינו את הרמז?

אבל אוי להם אם הם יעזו לומר שהמדינה לא מייצגת אותם. כי המדינה היהודית לא יכולה לסבול את המילים האלה. היא הרי המדינה הדמוקרטית היחידה וכו’. אז מה אם היא במפורש מצהירה שהיא לא מייצגת אותך? לך אסור לומר את זה. אתה חייב להיות נאמן למדינה שמבהירה מדי יום שמבחינתה אתה סרח עודף שעדיף שלא יתקיים.

ובלונדון בחרו השבוע ראש עיר ממוצא פקיסטני. ספרו לי עוד על הערכים המשותפים לישראל ולמערב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה אני לא מתרשם מיאיר גולן, ומבוהל ממש מהרעיון שהוא ודומיו יצילו אותנו מעצמנו

סגן הרמטכ”ל, יאיר גולן, שאני ספק אם רבים מתושבי ישראל היו בכלל מודעים לקיומו עד לפני כמה ימים, נשא נאום אגרסיבי בערב יום השואה. גולן מתח (זהירות, מסמך) השוואה בין המדינה היהודית במזרח התיכון של ימינו ובין מדינות בתקופות אפלות באירופה (TM). הימין היהודי נכנס להתקף היסטריה, כמו בכל פעם כשקוראים לו בשמו האמיתי, וראש הממשלה תבע שגולן יתנצל או יתקן את דבריו. למחרת אכן הגיע התיקון, ובו הבהיר גולן שהוא חושב שהישראלים מטומטמים ושהם יבלעו את הטענה שהוא לא התכוון למה שהוא בעליל התכוון.

מעט ורעים היו ימי האומץ האזרחי של יאיר גולן, אבל אני מודה שלא התרשמתי מהם גם קודם לתיקון. למה? כי הנה מה שיש לגולן לומר על המוסד הוא כמעט עומד בראשו:

“חריגות בשימוש בנשק, ופגיעה בטוהר הנשק, אירעו בתולדות צה”ל מאז היווסדו. גאוותו של צה”ל מאז ומעולם נסובה סביב יכולתנו לתחקר אירועים קשים, ללא משוא פנים, לתחקר התנהלות בעייתית באומץ, וליטול אחריות מלאה על הטוב, אך גם על הרע ועל הפסול. לא הצטדקנו. לא כיסינו. לא טייחנו. לא קרצנו עין. לא פלבלנו עיננו למרום, ולא תירצנו. דרכנו היתה ותהיה דרך האמת והנשיאה באחריות.”

כלבתא, במטותא.

מישהו באמת מסוגל להאמין לקשקוש הזה על צה”ל החוקר את עצמו בקפידה וללא משוא פנים ב-2016? בימים אלה עסוק צה”ל בטיוח של אחד ממקרי הטבח היותר גסים בצוק איתן, ההפגזה וההפצצה של רפיח בעקבות פקודת החניבעל של עופר וינטר. לנוחותו של גולן, שלא ברור אם הוא מאמין בדברים שאמר ועל כן בור בהיסטוריה של הארגון שלו או שהוא מנסה לאחז את אוזני שומעיו, רשימה קצרה (מאד) של תקריות שצה”ל הקפיד לא לחקור:

* רצח טוביאנסקי. ההוצאה להורג הרשמית היחידה בהיסטוריה של צה”ל של האדם הלא נכון עברה בלי זעזוע או תשלום מחיר. בן גוריון שכנע את משפחת הקורבן לא לעשות בלגאן, והנושא הועלם.

* טבח קיביה. צה”ל יוצא לפעולת תגמול וחמושיו של אריאל שרון רוצחים, אחרי שקיבלו פקודות לגרום “הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם”, יותר מ-60 מתושבי הכפר קיביה ומחריבים חלק ניכר מבתיו. הפקודה שהגיעה מהפיקוד דיברה גם על פשיטה על שוקבא וניעלין “במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר.” ההדגשה שלי. אף אחד מהקצינים והחיילים שהיו מעורבים בפשע המלחמה החמור ביותר שביצעה ישראל מאז מלחמת 1948 לא הועמד לדין; כמעט כל הקצינים קודמו. הקצין שחיבר את הפקודות הללו, שחיבורן הוא פשע מלחמה בפני עצמו, לא הועמד לדין ולמעשה עד היום לא ברור מיהו. בשנים שלאחר מכן, יבסס צה”ל את המורשת שלו על זו של טובחי קיביה. ראש הממשלה בן גוריון שיקר לכנסת ואמר ש”אף יחידה של צה”ל לא נפקדה מבסיסה.” כמובן שלא נוהלה שום חקירה.

* החטיפה של מטוס אזרחי סורי בדצמבר 1954. בלי ליידע את ראש הממשלה, ביצע צה”ל את פעולת הטרור האווירית הראשונה במזרח התיכון, וטייסיו חטפו מטוס סורי אזרחי לישראל. המטרה היתה שימוש באזרחים כבני ערובה (או, בלשון הצה”לית הנקיה, “כלי מיקוח”) כדי לשחרר חוליה של חמושים ישראלים שנתפסה בצד הסורי של הגבול. ראש הממשלה המזועזע שרת קרא לכך “פיראטיות אווירית” ואילץ את הצבא לשחרר את המטוס. אף קצין לא הועמד לדין על המהלך הזה.

* טבח כפר קאספ. צה”ל, שאחראי לפקודת העוצר המוקדם ולהבהרת “אללה ירחמו” בשאלה מה לעשות בכפריים השבים לבתיהם, חומק מן הפרשה, מפיל את כל התיק על מג”ב (בסיוע נמרץ של הדרג הפוליטי) והמח”ט שלו, יששכר שדמי, חוטף קנס של 10 אגורות. הקידום שלו בשירות הקבע אכן נבלם, אבל הוא משתחרר רק שבע שנים אחרי הטבח והוא מקודם בתפקידי מילואים.

* טבח השבויים במיתלה. אחד המ”פים של שרון, אריה בירו, רוצח עשרות שבויים מצריים. אף אחד לא היה יודע מזה אם בירו לא היה מתרברב ברצח ב-1995. הוא קונן על כך שהמצרים שמו לב שהשבויים נרצחו כי הוא שכח להסיר את האזיקים מידיהם. לאחר הרצח קודם בירו עד לדרגת תת אלוף. אף אחד לא חשב אפילו לחקור אותו, גם לא אחרי שהתרברב ברצח – זאת, למרות שעל פשעי מלחמה אין התיישנות. זה המקום להזכיר שהתחיקה הצבאית בישראל לא מכירה במושג של פשעי מלחמה ואין לה חקיקה מתאימה להם; היא גם לא מכירה במושג של אחריות מפקדים. באורח מעניין, בראיון שבו התרברב בירו ברצח השבויים הוא גם אמר שהוא שלף נשק על פקוד שלו שביצע ביזה. ערכי צה”ל בהתגלמותם.

* מי שיעיין בדו”ח “לאקונה” של יש דין, שמופיע בקישור האחרון (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור הארגון ומיודד עם חלק ניכר מעובדיו. הטקסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה) יגלה איך צה”ל מתייחס לפשעי מלחמה בעשור האחרון. במקרים הבודדים שבהם מנוהלת בכלל חקירה, העבירה משונמכת כלפי מטה. זוכרים את שני הפחדנים במדי גבעתי שהשתמשו בילד בן תשע כמגלה מוקשים במהלך “עופרת יצוקה”? הם קיבלו שלושה חודשים על תנאי.

* וכל זה, כמובן, מבלי לדבר על הנחת הסלב שצה”ל עושה לבכיריו. המעשים של גנדי שנחשפו לאחרונה בתכנית עובדה היו מוכרים לבכירי צה”ל; אף אחד לא חקר. אף אחד גם לא העלה על דעתו לחקור את משה דיין על אלוהים יודעת כמה הטרדות מיניות ומקרי מין ספק בכפיה, כמו גם על שוד עתיקות שנמשך עשורים ושעשה שימוש נרחב בציוד צבאי. מבין אלו מהם שלרוע המזל עדיין איתנו, איציק מרדכי הורשע במעשים מגונים כלפי פקודות שלו; בית משפט צבאי סירב להוריד אותו בדרגה.

מה שמביא אותנו להנחת הסלב שקיבל גולן עצמו. בשנת 2007, הביא גולן את צה”ל ומערכת ה-hasbara למבוכה רצינית: החמושים שלו תועדו משתמשים במגנים אנושיים, מה שצה”ל מכנה בלשון נקיה “נוהל שכן.” בג”ץ עשה הכל כדי לא לדון בנושא, אבל אחרי ארבע שנים לא היתה לו ברירה הוא קבע ב-2005 שהנוהל בלתי חוקי. גולן ביצע את פשע המלחמה הקטן שלו שנתיים לאחר פסיקת בג”ץ.

מה עשה צה”ל בעקבות פשע המלחמה הקטן הזה? האם הוא תלש את דרגותיו של גולן ושלח אותו לכלא? מה פתאום. גולן ננזף והקידום שלו עוכב קלות. כיום, כידוע, הוא סגן הרמטכ”ל. אין מתאים ממנו לדבר על ערכי צה”ל והיעילות שבה הוא חוקר את עצמו.

[…]

ברור לי שגולן מתמודד עם מרד שקט בצה”ל, בעקבות הרצח שביצע אלאור אזריה. אבל ברפיח בוצע, ברשות ובסמכות, הרג של עשרות אזרחים בלתי מעורבים. הוא בוצע על ידי מח”ט באישור האוגדונר ובידיעת האלוף. המח”ט הוא אחד מנערי הפלא של צה”ל, לא איזה חפ”ש מזרחי מרמלה, ועל כן לא יקרה לו כלום. ישנה גם העובדה שצה”ל לא יכול להודות שיש לו נוהל פשעי מלחמה.

בצלאל סמוטריץ’ שוב משך תשומת לב השבוע, כשאמר שהוא היה רוצה שצה”ל ייקח על עצמו את הנקמה בפלסטינים במקום שיעשו זאת אנשים פרטיים. סמוטריץ’ לא אמר כאן שום דבר חדש: זו העמדה הקבועה של רבני צהר כבר יותר מעשור. כמובן, כשסמוטריץ’ אומר את זה אנחנו אוטומטית מסויגים יותר, כי כידוע רבני צהר יתחמקו מחובתם להשמיד עמלקים במחנות השמדה בעוד שיש לנו חשד מובהק שאחרי שסמוטריץ’ אומר את הדברים האלה לתקשורת הוא הולך ללחוש דברים אחרים לגמרי לטיפוסים מפוקפקים שמדיפים ריח דלק.

אבל בהשוואה לצה”ל של גולן, סמוטריץ’ הוא צמחוני. צה”ל הרג 252 ילדים ב”עופרת יצוקה” וכ-500 ילדים ב”צוק איתן.” כשהחמוש בן דרי רצח שני נערים פלסטיניים בביתוניא, צה”ל הכחיש שבכלל קרה משהו במשך שבוע עד שהובאו צילומים מרשיעים. הוא לא פתח בחקירה מרצונו אלא אולץ לכך, ודרי עומד בימים אלה לדין באשמת הריגה. לא רצח. למרות שהוא החליף תחמושת כדי להסוות את הירי שלו. גם אלאור אזריה עומד לדין על הריגה, לא על רצח – ולגמרי יכול להיות שזה מה שיוביל לזיכוי שלו.

[…]

אבל אחרי שטיפלנו במשיח החדש של חלקים מהשמאל, צריך לטפל בו-עצמו. הפיד שלי, אני מניח, לא אומר הרבה על השיח הלאומי, אבל זיהיתי בו שלושה מקרים לפחות בימים האחרונים של כמיהה להפיכה צבאית מצד גולן ואיזנקוט.

הסנטימנט ברור: המדינה אבודה, אנחנו בידיים של האחים היהודים, אנחנו צריכים שהצבא יציל אותנו מעצמו. שיעשה לנו איזו טורקיה. או אלג’יר.

אבל זו למעשה מצרים.

מעבר להנחה שהחלקים האלה של השמאל הציוני עושים לצבא בכל מה שקשור לפשעים שלו, הם שוגים כמה שגיאות פטאליות. נמנה אותם:

א. כאמור, גולן מתמודד עם מרי צבאי שקט. הדרך הטובה ביותר להפוך מרי שקט למרד חמוש גלוי הוא נסיון להפיכה צבאית. גולן יגלה אז שאין לו חיילים, שהצבא הלוחם פשוט לא עומד עם הפיקוד, ואנחנו נקבל אקספרס לגיהנום.

ב. הפיכה צבאית כזו תיצור פה את תקדים סולא ברומא. סיר רונלד סיים כתב שסולא, שהיה הנגרל הראשון שכבש את מולדתו רומא בכוח הנשק, יכול היה למחוק הכל פרט לתקדים שלו: מעתה, כל גנרל ידע שהאפשרות של הפיכה צבאית קיימת. היה ואיכשהו ההפיכה שמדמיינים שגולן יעשה תצליח, מה יעצור את עופר וינטר והמח”טים של איו”ש לבצע הפיכת-נגד שבועיים אחר כך?

ג. עצם העובדה שאנחנו מתחילים לחשוב כך, לתהות איזה גנרל לנו ואיזה לצרנו, מי מהם יעמוד איפה בעת הפיכה צבאית, היא סממן של התדרדרות.

ד. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית (ואני אתן את הקרדיט שמדובר רק בהזיה) יודע איך יוצאים מדיקטטורה צבאית בלי שפיכות דמים נוראית?

ה. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שהדיקטטורה הצבאית, מרגע שתיכון, אכן תהיה “טובה” יותר למחנה שלו? הרי הגנרל הקושר יצטרך להדגים לחייליו שהוא לא פחות גבר-גבר מקודמיו בדיכוי הפלסטינים, ושהוא בכלל לא שמאלני רופס, ואת זה הוא יעשה על ידי הגברת הדיכוי בגדה ומעצר מנהלי של שמאלנים. היי, הכלים המשפטיים קיימים והמפקד הצבאי שלכם (אלוף פיקוד העורף) השתמש בה על אזרחים בתחומי הקו הירוק לא פעם ולא פעמיים.

ו. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שאחריה, לפלג הפוליטי שלו יש סיכוי לשוב לשלטון בבחירות חופשיות? כי אם כן, אני לא רק רוצה את מה שהוא מעשן, אני רוצה להיות סוכן המכירות שלו.

ז. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שלדיקטטורה צבאית יהודית יש איזשהו שמץ של סיכוי ללגיטימציה בינלאומית? האם הוא באמת חושב שזה יכול להגמר במשהו שאיננו מלחמת אזרחים, עם אופציה מרעננת לנכבה מס’ 2?

חלקים מהמחנה הליברלי שלנו – אין לי מושג כמה גדולים, אבל אני רואה יותר מדי פינגים כאלה – נמצאים עכשיו במצב של הליברלים במצרים: תמיכה בדיקטטורה צבאית כשד הנורא פחות ביחס לאחים המוסלמים/יהודים.

אם התייאשתם, זוזו. ואם אתם חושבים שהפיכה צבאית היא הפתרון, אתם חלק מהבעיה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מכון סופרי התקריות נאלץ לדווח, במבוכה מסוימת, על ירידה חדה באנטישמיות בשנת 2015. מה קרה?

אירוע מביך קרה למרכז קנטור לחקר האנטישמיות בדרך אל הדו”ח השנתי שלו, שמשוחרר מסורתית ערב יום השואה: הוא גילה שהאנטישמיות התכווצה. בשנת 2015 היו ברחבי העולם כולו 410 תקריות אנטישמיות בלבד, בהשוואה ל-766 תקריות שנרשמו ב-2014. כלומר, ירידה של 40% בערך. הליגה נגד השמצה מצאה נתונים דומים: בצרפת, למשל, ירידה במספר האנשים שמביעים עמדות אנטישמיות מ-37% ל-17% ב-2015 לעומת 2014.

פה צריך לזכור שהקריטריונים של ה-ADL להגדרת גמישים משהו: ב-2014 היא טענה שרבע מהעולם (!) אנטישמי. מבחינתה, האמירה שחלק מהיהודים נאמנים לישראל יותר מאשר למולדתם (היי שוב, שלדון אדלסון!) היא אנטישמית; האמירה שליהודים יש “יותר מדי כוח” בתחום הפיננסים (ביחס למה? היא לא שואלת) היא אנטישמית; כך גם האמירה שיהודים מדברים יותר מדי על השואה, או שהם חושבים שהם טובים יותר מאנשים אחרים, וכן הלאה. רב מוסמך גילה להפתעתו שהוא, על פי ההגדרות של הליגה שלא מוכנה להכיר בשואה הארמנית, אנטישמי. אם הוא אנטישמי, אני לא יודע מה הסיכוי של סתם גוי (מותר להשתמש במילה הזו בהקשרים האלה?) לצאת בלי פגע מהסקר הזה.

אז בואו נניח שרבע מהעולם אכן אנטישמי. זה שם אותנו עם, המממ, בערך 1.7 מיליארדי אנטישמים בעולם. הרבה מאד אנשים. כל האנשים האלה ביחד קוששו בשנת 2015 410 תקריות אלימות בלבד. זה די מעט. אפילו אם נניח שכל אחת מהתקריות הללו בוצעה על ידי אדם שונה, וזה לא סביר, אז אם הסיכוי שלך לפגוש סתם אנטישמי הוא 1:4 בחו”ל, הסיכוי שהוא גם יהיה אלים הוא 1:4,250,000 בערך, כלומר טיפה יותר משליש מהסיכוי שלך לזכות בפרס הגדול בלוטו הבריטי. האוכלוסיה האנטישמית היא כמסתבר אוכלוסיה רגועה למדי: אמנם, אין לי נתונים עדכניים ביחס למספר הכולל של תקיפות אלימות מצד מתנחלים, אבל בשנת 2013 הוא היה 399. אני יודע שהוא ירד מאז תחילת אינתיפאדת החיים עצמם (פתאום נהיה מסוכן לתקוף פלסטינים), אבל אין שום ספק שאוכלוסיית המתנחלים היא אוכלוסיה הרבה יותר אלימה מאוכלוסיית האנטישמים, שב-2013 הצליחה להפיק רק 594 תקריות אלימות. משום מה, לא כל כך מדברים על זה.

הסיכוי שתחטוף ברק גבוה משמעותית יותר: הוא 1:3000. כלומר, בערך פי 1,300 גבוה יותר מהסיכוי שתותקף על ידי אנטישמי. מסיבות שטרם הובהרו, מערכת החינוך הישראלית לא מקדישה מספיק מאמץ להתגוננות מפני הסכנה מפני ברקים.

רגע, תאמרו לי, רגע. למה אתה משתמש בנתונים של 2015 ולא של 2014? כי אני הולך לטעון שמה שהיה ב-2014 לא היה אנטישמיות פר סה.

למה ב-2015 יש פחות אנטישמיות מאשר ב-2014? בדיוק מאותה הסיבה שב-2009 היתה עליה באנטישמיות: כי ב-2014 טבחה המדינה היהודית בתושבי רצועת עזה ושרפה, חנקה, והרגה במיתות משונות 2,200 מהם, כ-500 מהם ילדים. בשנת 2009, טענה הליגה להשמצת לא יהודים ששליש מהספרדים אנטישמים; ואף על פי כן, למרות שבספרד חיו אז כ-40 מיליון תושבים, היא נאלצה להודות שהיו שם רק שלוש תקריות אנטישמיות.

ואפילו הליגה נאלצה להודות שיש פה בעיה: אחת התקריות היתה ונדליזם בבית חב”ד וריסוס הכתובת “רוצחים”, והליגה אמרה בחירוק שיניים שמדובר היה במחאה על מדיניות ישראל; תקרית אחרת היתה על פניה אנטישמית פרופר (תקיפה של בית כנסת ושמש); והתקרית השלישית היתה צעקות אנטישמיות כלפי השגריר הישראלי בספרד, שהליגה הודתה שהיה מוכר בציבור בשל הופעותיו במהלך מבצע “עופרת יצוקה.”

אופס.

עסקני האנטישמיות נוהגים לטעון שהאמירה שיהודים אחראים לאנטישמיות היא אנטישמית בעצמה, כפי שהיינו מכנים אנשים שאומרים שנשים אחראיות לתקיפה מינית מיזוגנים. לכאורה זו טענה מוצדקת; בפועל יש כאן אחיזת עיניים. הניסוח הנכון הוא “מדינת היהודים אחראית לאנטישמיות, או למצער לחלק ניכר ממנה.”

פעולותיה של ישראל, וזה כבר מדיד, מעוררות אנטישמיות. גלים של אנטישמיות מגיעים אחרי שאנחנו צולים ילדים ומחריבים ערים. הם תגובה לפעולותיה של ישראל. זו אולי לא תגובה חכמה, ובעליל לא תגובה מוצדקת – אבל לגמרי הגיונית. אחרי הכל, ישראל שוב ושוב אומרת שהסירוב להכיר בה כמדינת היהודים הוא אנטישמיות. ואם היא מדינת היהודים, ואם היא טוענת שהיא מוסמכת לייצג את כל היהודים בעולם (כפי שהיא אכן טוענת), ואם ראש הממשלה שלה נוחת בצרפת אחרי פיגוע כדי לקרוא ליהודים לשוב למולדתם, התוצאה הבלתי נמנעת היא שמי שרוצה לפגוע בישראל ואין לו ישראלי להוציא עליו את זעמו, יסתפק ביהודי. אחרי הכל, ישראל אומרת שהיא נציגתו; האם זה לא הופך אותו, בעיני אדם חמום מוח ואלים, לנציגה?

אם ישראל היתה רצינית בדאגתה ליהודי העולם, היא היתה שוקלת היטב את פעולותיה הצבאיות ומביאה בחשבון את העובדה שפעולות צבאיות לא מדודות יגררו תקריות אנטישמיות. אבל כפי שדאע”ש נהנית מעליה בשנאת מוסלמים ולמעשה מדרבנת אותה, כי שנאת מוסלמים היא כלי גיוס עיקרי שלה, כך גם ישראל נהנית מהאנטישמיות. למעשה, ישראל נהנית ממנה פי שניים: מצד אחד, היא יכולה לגייס לשורותיה יהודים חדשים, ולוודא שהם כבר יגיעו עם שנאת זרים מובנית; מצד שני, היא יכולה להפחיד את אזרחיה – שרבים מהם מחפשים את הדרך החוצה – שיש זאב מסוכן בחוץ.

זה יהיה הרבה פחות מפחיד, אחרי הכל, אם היא תאמר להם שהסיכוי שהם יפגעו מברק בשנה שבה היא לא יוצאת להפצצת משפחות גבוה פי 1,300 מהסיכוי שהם יפגעו מאנטישמי.

זכרו את המספרים. הם יועילו בפעם הבאה שהמפחידן הלאומי יפער את לועו.

ועוד דבר אחד: בנאום יום השואה שלו טען אמש נתניהו שאונסק”ו העבירה החלטה שלא מכירה בירושלים העתיקה כאתר יהודי. כהרגלו, הוא משקר: הנה ההחלטה של אונסק”ו. היא עשויה לעצבן, אבל היא לא אומרת דבר וחצי דבר על מעמדה של ירושלים כמקודשת ליהדות, רק על כך שישראל מפירה את חובותיה ככוח כובש במקום. בפעם הבאה שמישהו שמחייתו היא על הפצת פחדים מאנטישמיות יטען שמשהו הוא אנטישמי, קראו את האותיות הקטנות. יש סיכוי סביר שהוא בונה על כך שזה בדיוק מה שלא תעשו.

הערה מנהלתית: בשבועות האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. אני חוזר מחופשה ארוכה ביחס באוקראינה, בהדרכתו של שלום בוגוסלבסקי, ואני מקווה שהיא תחזיר לי קצת אנרגיה.

(יוסי גורביץ)

מתאם הפעולות בשטחים הודה שישראל מפעילה מדיניות מפלה – שנה אחרי שבג”ץ פסק שאין אפליה כזו

אתם עשויים לזכור את יואב “פולי” מרדכי כדובר צה”ל שהודה שחיילי צה”ל מפעילים כוח בהתבסס על המוצא האתני של האדם שנמצא מולם ולא על פי רמת האיום הנשקפת ממנו. השבוע שוב פלט מרדכי – שמאז קודם לתפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים – בטעות את האמת: בדיון בכנסת, אמר מרדכי כי “אני רוצה לקבוע באופן חד משמעי – האכיפה [בתחום הבניה – יצ”ג] מחמירה יותר עובדתית כלפי הפלסטינים. יתרה מכך, מרבית האכיפה כלפי פלסטינים מתבצעת על אדמות פלסטיניות פרטיות […] בשנתיים האחרונות הוקפאו תכניות מתאר פלסטיניות וכרגע אין בניה מאושרת. […] הנתונים על אכיפה נגד פלסטינים לא מוצגים בגלל מדיניות בינלאומית. להגיד שיש מגמת אכיפה כלפי היהודים ולא כלפי הפלסטינים היא משוללת מהיסוד.”

מה בעצם אמר מתאם פעולות הדיקטטורה הצבאית הישראלית? נפרק את הדברים:

א. ישראל מבצעת אכיפת בניה מחמירה יותר כלפי פלסטינים מאשר כלפי יהודים בשטחי הגדה המערבית.

ב. עיקר האכיפה כלפי פלסטינים היא כלפי בניה שהם מבצעים על אדמותיהם הפרטיות. אף אחד לא חושב בכלל להעביר להם אדמות ציבור; ישראל מונעת מהם לבנות על אדמותיהם-שלהם.

ג. אין לפלסטינים אפשרות חוקית לבנות (”הוקפאו תכניות מתאר, אין בניה מאושרת”), מה שאומר שבפועל אין להם ברירה אלא לבנות באופן בלתי חוקי.

ד. הנתונים האלה קיימים אבל מוסתרים מחשש לפגיעה ב-hasbara (”מדיניות בינלאומית”), משום שהם מוכיחים את מגמת הסיפוח הזוחל של הגדה.

וחשוב מכל, האלוף מרדכי לא אמר אבל מדבריו די ברור ש:

ה. שופטי בג”ץ הם אווילים משרישים, במקרה הטוב, או שותפים לפשע במקרה הרע.

נסביר.

בשנת 2011, עתרו מועצת הכפר דיראת רפעיה והארגונים שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם, מרכז ירושלים, הוועד הישראלי נגד הריסות בתים וסנט-איב המרכז הקתולי למען זכויות אדם לבג”ץ, בדרישה לבטל את צו המפקד הצבאי 418 משנת 1971 (את העתירה אפשר לקרוא כאן – זהירות, מסמך.) מה עשה צו 418? ההסבר הביורוקרטי הוא שהוא ביטל ועדות התכנון המקומיות בכפרי הגדה, כפי שהוקמו על פי חוק התכנון הירדני, והעביר את סמכויותיהן לוועדות כפרים שממונות על ידי המפקד הצבאי.

בלשון בני אדם, מה שצו 418 עשה – כבר בשנת 1971, כן? – הוא להפוך כל בניה שלא אושרה על ידי המפקד הצבאי במרחז הכפרי של הגדה, שהוא יותר מ-60% משטחה, לבניה בלתי חוקית אפריורי; והעביר למפקד הצבאי את הסמכות לחלק היתרי בניה או לשלול אותם כאוות נפשו. כמובן, בוועדות של המפקד הצבאי לא יושבים פלסטינים. אבל מתנחלים דווקא יש שם לא מעט.

בלשון העתירה, “[המפקד הצבאי נטל] את סמכויות וזכויות התכנון המוקנות לאוכלוסיה המוגנת בצו 418, והעניקו אותן לאוכלוסיה הכובשת, בתוך השטח הכבוש עצמו, תוך שלילה בהגדרה של האפשרות להקים ועדות תכנון מיוחדות לערים או לכפרים פלסטיניים.” על פניו, מציינת העתירה, מדובר בהפרה בוטה של תקנה 43 מתקנות האג 1907, הנוגעת לניהול שטח כבוש. במהלך הדיונים, ציינה עו”ד נטע עמר-שיף דוגמאות רבות לאפליה בתכנון: למשל, ב-2014 המנהל האזרחי הצליח לקושש תכניות מתאר רק ל-10% מהישובים הפלסטייניים בגדה. על פי חישובי עמותת במקום, השטח המיועד לבניה פלסטינית בשטחי סי עומד כאחוז אחד. כלל תכניות המתאר של ההתנחלויות – לא כולל מאחזים בלתי חוקיים, ביניהם התנחלות הדגל עפרה – עומד על 26% משטח סי. אגב, זוכרים את סעיף ג’ של מרדכי? גם תכניות המתאר שנאלץ המנהל האזרחי להכין, לצרכי טשטוש שופטי בג”ץ, הוקפאו מאז.

איך אמר קיסינג’ר? את הבלתי חוקי אנחנו עושים מיד, הבלתי חוקתי דורש קצת מאמץ. בג”ץ כבר רגיל להחליק עבירות של המפקד הצבאי על המשפט הבינלאומי. וזה בדיוק מה שקרה הפעם. לאחר השיהוי הרגיל של ארבע שנים בפסיקה בעתירה שביקשה צו בהול, דחה בג”ץ את העתירה. המשנה לנשיאה רובינשטיין פסק שלא הוכח שיש אפליה כלפי הפלסטינים. השופט סולברג הלך צעד אחד קדימה וכתב שאי אפשר להיענות לעתירה משום שהיא מנוגדת להסכמי אוסלו (!).

זה היה ביוני 2015. לפני עשרה חודשים. השבוע, כאמור, פלט האלוף מרדכי את האמת: האפליה שבג”ץ לא ראה קיימת; היא שיטתית; היא פועלת במיוחד בתחום הריסת הבתים; ואם לא הוצגו נתונים לגביה, הרי זה לא משום שאין נתונים שיצביעו על האפליה – אלא משום שהממשלה מעדיפה להסתיר אותם.

האם השופטים לא ידעו את זה? אם הם לא ידעו את מה שיודע כל מי שרוצה לדעת, אם זה טיב שיקול הדעת שלהם, איך לעזאזל אנחנו אמורים לסמוך עליהם בעניינים טיפה יותר מסובכים, כמו נניח תיק תאיר ראדה? או, מה שלטעמי סביר יותר, הם ידעו – וכהרגלם הסתכלו הצידה?

השבוע תקפו השופטים ונציגי הפרקליטות את השיח הציבורי ביחס למערכת המשפט. הם טענו שלא יעלה על הדעת שתהיה ביקורת ציבורית על פסקי דין ושיערערו על האמינות של פסקי הדין הללו.

אז, חבר’ה? אם אתם רוצים את האמון שלנו, יש לכם הרבה עבודה. הפרקליטים? נסו לא להעלות שקרים גסים מדי בבית המשפט ונסו להגמל מההרגל שלכם להגן בהתלהבות על כל דבר תועבה. השופטים? נסו לא להעמיד פנים שהנוזל הצהוב שמזרזף עליכם מספסלי המדינה הוא גשם. אני יודע, זה לא יהיה פשוט – לא שוברים בקלות הרגלים ארוכים כל כך. ובכל זאת. לפחות תנסו להעמיד פנים שאנחנו לא חייבים להחליט אם אתם מטומטמים או רשעים. נסו; מה יש לכם להפסיד?

ועוד דבר אחד: אתמול דחה בג”ץ את העיון בעתירה שדרשה להשלים חקירה ולהעמיד לדין את החמושים והקצינים שהיו אחראים להריגתו של בסאם אבו רחמה, מפגין בלתי חמוש בכפר בילעין. השופטים החליטו שראשית יש לממש נוהל שלא היה קיים בזמן שהעתירה הוגשה. חמוש צה”ל – וזה לא משנה אם הוא איש מג”ב או צה”ל, שניהם תחת פיקוד צבאי בגדה – ירה רימון גז בכינון ישיר בחזהו של אבו רחמה לפני שבע שנים. פרטים פה. ספרו לי עוד על מערכת הצדק הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על עוד עוולה של הכיבוש הישראלי, נוכחת, יומיומית ונעלמת לגמרי מעיני הישראלים

לפני שנבחר לראשות הממשלה ב-2009, הרבה בנימין נתניהו לקשקש על “שלום כלכלי.” על פי המלל שפלט באותה תקופה, ממשלה בראשותו תטפח את הכלכלה הפלסטינית ועל ידי כך תחזק את ידי המתונים שם; אחר כך אפשר יהיה, לדבריו, לדבר על שלום מדיני.

בסוף 2015, הסכימה ממשלת ישראל עקרונית לאפשר לספקיות הסלולר בגדה – לא ברצועה, זה יקום אחר – פריסה של תדרי דור שלישי. זה היה אחרי שנתיים שבהן היא עיכבה את ספקית הסלולר הפלסטינית השניה, ווטניה, מלפרוס אפילו דור שני. ספקית הסלולר הפלסטינית הגדולה – הדומיננטית, למעשה – ג’וואל ביקשה את תדרי הדור השלישי לפני שמונה שנים. אתם יודעים, בדיוק בימים שבהם נתניהו התפייט על שלום כלכלי. לקח לה רק שמונה שנים לקבל את ההיתרים.

כמובן, העובדה שישראל אמרה שהיא מאשרת משהו, לא אומר שזה גם יקרה. אחרי הכל, בהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לאפשר לפלסטינים פריסה חופשית של ספטקטרום סלולרי. זה היה רק לפני 23 שנים.

כל זה, ועוד, מופיע בדו”ח צנוע של הבנק העולמי, שעוסק בצרות של תעשיית הסלולר הפלסטינית. יש שם לא מעט נקודות מעניינות, ונתחיל מהברורה מאליה. הסירוב הישראלי לאפשר לחברות הסלולר הפלסטיניות לפרוס תדרי דור שלישי עלה לכלכלה הפלסטינית בשנים 2013-2015 מאות מיליוני דולרים, אולי אפילו עד כדי כמיליארד דולרים. לאלו ממכם שמתקשים לזכור את התקופה, זו היתה תקופת שיא השקט ביחסי ישראל-פלסטין מאז שנת 2000.

אילו בנימין נתניהו אכן היה מאמין לרטוריקה שלו-עצמו על “שלום כלכלי” כמקדם שלום בכלל, הדבר הראשון שהוא היה אץ לעשות היה להמטיר ספקטרום על חברות הסלולר הפלסטיניות. כי כשיש לך חברות שמסוגלות לספק דור שלישי, אתה מקדם את כל עולם האפליקציות. לך תקים סטארטאפ סלולרי כשאין לך חיבור רשת יציב. יש ברמאללה סצינת סטארטאפ צנועה. נתניהו, כדיקטטור הצבאי של הפלסטינים, יכול היה לקדם אותה. הוא היה יכול להציע לצעירים פלסטינים עתיד אחר. הוא יכול היה לקדם את עלייתה של שכבה כלכלית ותרבותית פלסטינית שהיתה מציבה אלטרנטיבה לפלסטינים מיואשים.

היו לו שמונה שנים, והוא לא עשה כלום מכל זה. למה? ובכן, קודם כל משום שהוא נתניהו. עשיית כלום הוא המצב הטבעי שלו. ושנית, משום שלישראל אין באמת אינטרס לטפח עצמאות כלכלית פלסטינית. האינטרס שלה הוא קולוניאליסטי.

נסביר. כדי שחברות סלולר פלסטיניות יוכלו לתפקד ברצינות, הן צריכות לפעול בשטחי סי. שטחי סי מהווים כ-60 אחוז משטחי הגדה. מספר הפלסטינים שחי בהם לא ברור, נע בין 100,000 ל-300,000, אבל שטחי סי הם גם הדרכים שבין הערים והעיירות הפלסטיניות. חברת סלולר פלסטינית שלא יכולה לספק כיסוי בשטחי סי, תתקשה מאד לספק כיסוי ראוי ללקוחות שלה.

וראה זה פלא, ישראל לא מאפשרת בפועל לחברות פלסטיניות לבנות אנטנות סלולר בשטחי סי. בשנת 2014, ביקשה ג’וואל אישורים לבנות 57 תחנות כאלה בשטחי סי, ובתגובה הרשויות הישראליות דרשו שהיא תבנה את המתקנים בשטחים שנמצאים בשליטה ישראלית ישירה ושאין להם קשר רציף לשטחי איי או בי; דרישה שלישית היתה שהספקטרום בשטחי סי יהיה ספקטרום ישראלי, לא פלסטיני. מאוחר יותר, ב-2015, ישראל ירדה משתי הדרישות הראשונות, אבל המשיכה לא לאשר את הבקשות של ג’וואל: מ-57 הבקשות שהוגשו ב-2014, אושרה עד מועד פרסום הדו”ח רק אחת.

מצד שני, בעוד שהכיסוי של חברות הסלולר הפלסטיניות בגדה מוגבל, הכיסוי של חברות הסלולר הישראליות מלא. זוכרים איך אורנג’ בנתה מתקנים במאחזים בלתי חוקיים? בנתה אותם למרות צווי הריסה? אז התירוץ הרשמי שלה היה שהיא מחוייבת לספק כיסוי גם בהתנחלויות. אממה, הדו”ח של הבנק העולמי שם לב לתופעה מעניינת: האות של חברות הסלולר הישראליות חזק מדי מכדי לספק שירות רק למתנחלים. על פי ההערכות, חברות הסלולר הישראליות מחזיקות בכ-30% או יותר מכלל המנויים בגדה.

וזה הגיוני לגמרי. אם הייתי צריך לבחור בין חברה פלסטינית מקרטעת שלא מסוגלת לספק לי דור שלישי ברגע שאני יוצא מתחומי העיירה שלי ובין חברה ישראלית שמבטיחה בעליצות שבקרוב היא תספק לי גם דור רביעי, מה שיקרה שש שנים בערך לפני שחברה פלסטינית תקבל רשיונות לדור רביעי, אז די ברור במה הייתי בוחר.

אנחנו צריכים להתחיל להבין שמה שקורה בגדה כבר איננו כיבוש, מזמן מדובר בקולוניאליזם/אפרטהייד. “כיבוש” הוא רק התירוץ של הימין היהודי להמשיך להחזיק את השטחים. בפועל, ישראל מנצלת את המשאבים של הגדה המערבית לצרכיה כבר עשרות שנים, בניגוד למשפט הבינלאומי. היא מנצלת כל דבר שהיא יכולה. ורוב הישראלים עיוורים לחלוטין לחלק ניכר מהניצול הזה. גם מי שמודע לכך שמשהו לא מסתדר – חיפשתי מידע במשך שנים על נושא הדור השלישי בגדה, עד שהגיע הדו”ח של הבנק העולמי – לא יודעים מה בדיוק קורה.

דו”ח קודם של הבנק העולמי, מסוף 2013, מצא שהשליטה הישראלית בשטחי סי לבדם עולה לכלכלה הפלסטינית 3.4 מיליארדי דולרים בשנה. זה הרבה מאד כסף, ודאי במונחים פלסטיניים אבל גם במונחים ישראלים.

“שלום כלכלי” לא אפשרי משום שיותר מדי חברות ישראליות ויותר מדי ישראלים מתקיימים על ניצול של הפלסטינים. יתר על כן, כל נסיון לקדם “שלום כלכלי” ידרוש מישראל לוותר על נתחים שכבר תפסה בשטחי סי – וישראל לא מאומנת להרפות. נתניהו ודאי לא מסוגל לשחרר את אחיזתה של החברה היהודית בטרף. האיש שאמר שהוא חזק מול החמאס חלש מאד נגד הימין היהודי.

מנגנוני ה-hasbara הישראליים אוהבים לטעון בשנים האחרונות שהפלסטינים שולטים בעצמם. בוגי יעלון התחיל את השקר הזה ואחד המקדמים הבולטים שלו הוא בן דרור ימיני. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שישראל שולטת במרשם האוכלוסין שלהם; הם כל כך שולטים בעצמם שישראל שולטת בגביית המסים שלהם; כל כך שולטים בעצמם, שאין להם אפילו תדרי סלולר משלהם והם לא יכולים לבנות אנטנות ברוב השטח שלכאורה מיועד להם.

ואה, כן: מתי הסכימה ישראל לתת לפלסטינים את התדרים שהם כה נזקקו להם? לא בשנות השקט אלא בסוף 2015. אחרי שהתחילה התקוממות אלימה. כמעט אפשר היה לחשוב שישראל רוצה לעודד אלימות פלסטינית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

החמוש שרצח אתמול את עבד אל פתח א-שריף מיהר להתכסות בתירוץ האולטימטיבי: הוא “חש סכנה.” הפעם אנחנו יכולים לראות בבירור מה הוא שווה

לחמוש חטיבת כפיר אלאור אזריה – אני מודה לאתר רוטר על פרסום שמו של הפושע – קרתה אתמול (ד’) תקלה מצערת. לרוע מזלו, דווקא הוא נתפס במצלמת וידאו כשהוא רוצח חשוד בטרור חסר אונים, עבד אל פתח א-שריף. ואם חוסר המזל הזה לא היה מספיק, זה קרה כמה שבועות אחרי שהרמטכ”ל יצא נגד התופעה של ירי חסר אבחנה וחש צורך – מוצדק, כמסתבר – להבהיר מי מנהל את הצבא. התוצאה: למרות שאזריה לא עשה שום דבר יוצא דופן, ובסך הכל התנהג כמצופה מלובש מדים ישראלי, מעצרו הוארך היום בחשד לרצח. זה לא קרה הרבה זמן.

(הווידאו של הרצח. זהירות, תמונות קשות.)

[…]

.

.

.

.

[…]

אזריה מיהר לנקוט את תרגיל ההגנה המתבקש, זה שתמיד עבד עד עכשיו: הוא טען שהוא חש בסכנה משום שהוא סבר שיתכן שהפצוע הפלסטיני נושא עליו חגורת נפץ. נכון, אפילו רפי השכל של הימין היהודי לא מנסים לטעון שאכן היתה שם חגורת נפץ, אבל היי – החמוש היה מבוהל ולכן ירה ולכן צריך ללכת הביתה.

הסתכלו שוב על הווידאו. ככה לא מתנהג אדם שחושש שהוא נמצא בקרבת מטען חבלה שעומד להתפוצץ. אדם שאכן היה מאמין שהוא נמצא בסכנה כזו, לא היה נע כך, באדישות עצלה, במרחק של מטרים ספורים מהמטען המתקתק. הוא היה תופס מחסה, לפחות. אדם שפוי גם לא היה מסתכן בירי לעבר מישהו שהוא באמת חושב שנושא עליו מטען חבלה.

אזריה לא היה בשום סכנה. הוא יודע את זה. יודעים את זה כל מי שהיו שם, שמסתובבים בזירה בחופשיות מלאה. יודע את זה החייל שלוחש משהו לאזריה שניה לפני שזה דורך ויורה; יודעים את זה שני החיילים שהוא מזיז הצידה באגביות לפני שהוא יורה. יודעים את זה האנשים שצועקים ברקע “טוב מאד, טוב מאד” אחרי הירי.

יודע את זה כל מי שעוקב אחרי פעילות חמושי צה”ל. כשחייל אומר לאחר מעשה שהוא ירה כי חש בסכנה, זה כבר אומר שלא היתה סכנה. כי אם היתה סכנה, סכנה של ממש, לא היתה שום חקירה. מצ”ח לא פותחת בחקירה של מקרי מוות של פלסטינים ב”נסיבות מקצועיות.” אלמלא צץ הווידאו שהפליל את אזריה, לא היתה שום חקירה. השקר הראשוני של החמושים – שא-שריף מת במהלך נסיון דקירה, ופה צריך להזכיר שאין בינתיים שום ראיה שקושרת את א-שריף לנסיון דקירה פרט לדבריהם של הורגיו – היה הופך לאמת מתועדת.

אנחנו מכירים את הנושא לא מהיום. סרן ר’ רצח את איימן אל המס בחולות רפיח ב-2004, ואחר כך עלה ברשת הקשר ודרש לירות בכל אחד “גם אם זה ילד בן שלוש.” על הירי בילדה פצועה בת 13 ועשרה חודשים, הועמד ר’ לדין באשמת שימוש בלתי חוקי בנשק, יצא זכאי וקודם.

החמוש שרצח את שני בני הדודים קוואריק, במארס 2010, טען להגנתו שהם ניסו לתקוף אותו עם קלשון. כמו אתמול, גם אז זה היה הדיווח הראשוני: סוכל פיגוע קלשון. אחר כך הוא שונמך במהירות ל”פיגוע מזרק.” החמושים, אגב, היו מחטיבת כפיר. א’ ירה בשני בני הדודים 29 קליעים. שלושת החיילים האחרים שהיו במקום טענו שהם לא ראו כלום. במקום אכן היה מזרק, אבל לא זוהו עליו טביעות אצבעות של ההרוגים, שזה, תצטרכו להודות, טיפה משונה. כהרגלה, מצ”ח פתחה בחקירה רק אחרי חצי שנה ואחרי שארגון יש דין (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג בתשלום) נאלץ להתערב. לא הוגש כתב אישום. בצה”ל אמרו מיד אחרי התקרית ש”אי אפשר להתווכח עם תחושת הסמל כי חש שנשקפה סכנה לחייו.”

כמו שיודע כל מי ששירת בצה”ל, אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה. אי אפשר להתווכח עם ההרג של מחמוד מוחמד דראגמה, כי החיילים העמידו פנים שהם מבוהלים מבקבוק שתיה – או שלא רוצים? כשירו חמושי צה”ל בעומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, משום שהם נבהלו מכך שהוא הזדקף במיטתו כשפרצו לביתו, התקשורת היהודית דיווחה על ההרג הזה כ”החיילים השיבו אש.” כמובן שאיש לא הועמד לדין, כי, נו, רק קשיש פלסטיני. במארס 2014, ירה חמוש צה”ל שחש לטענתו בסכנה באדם שהסתבר, למרבה הפאדיחה, כשופט ירדני; צה”ל מיהר להודיע שבדרך פלא, המצלמות לא תפקדו בדיוק ברגע ההרג. במאי 2014, רצח החמוש בן דרי שני פלסטינים, נדים נווארה ומוחמד סלאמה, במחסום ביתוניא. כפי שהבחין הבלוג הזה, דרי הסווה את הירי החי שלו כירי גומי. דובר צה”ל ושר הבטחון הכחישו בזעם כל מעורבות של צה”ל בהרג, למרות שהוא תועד בווידאו, עד שלא היתה להם ברירה. דרי, יש לציין, מועמד לדין רק במקרה ההרג של נווארה (אין די ראיות במקרה של סלאמה), ומשום מה הוא מועמד לדין רק על הריגה, למרות שרק תובע צבאי יכול לטעון שאם אתה מסווה ירי חי כירי גומי אין לך כוונה להרוג. דרי מוחזק במעצר בית, אגב.

ההתקוממות הפלסטינית הנוכחית לוותה בשורה של מקרי הרג שמזכירים מאד את אלה של אזריה. הנה ריכוז שלהם מדצמבר, אבל היו הרבה יותר מאז. הפרקטיקה ברורה: כפי שאמרו של פוליטיקאים, מיאיר לפיד עד ינון מגל, פלסטינים שמעורבים בהתקפה על חמושים נרצחים גם כשהם לא מהווים סכנה (והעדר הסכנה הוא שהופך את ההרג לרצח.) אחר כך, יודע כל חייל, הוא צריך לטעון שהיתה סכנה.

המקרה של אלאור אזריה מבהיר לנו, קודם כל, את הפיקטיביות של טענת “אבל חשתי בסכנה”; ושנית, את הנורמטיביות של הרצח. אף אחד לא עוצר אותו. אף אחד לא מזנק על אזריה מיד אחרי הרצח כדי לפרוק אותו מנשקו. הרכב מתמרן לאט, בניחותא, ומישהו צועק ברקע “טוב מאד.”

ככה נראה צה”ל היום. ככה הוא נראה כבר די הרבה זמן.

וכרגיל, הבעיה לא מתחילה מהצבא. חמושים שהיו יודעים שהציבור היה דורש את ראשם על הרצח שהם מבצעים, כנראה שלא היו רוצחים. הם יודעים שהציבור אדיש במקרה הטוב, תומך בשמחה ברצח במקרה הרע. כשהם הורגים אנשים שלא מסכנים אותם, הם חשים – בצדק – שהציבור איתם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

העדות של אל”מ וירוב ב-2009 וגלגוליה מסבירות כל מה שצריך להסביר על הכחשת האלימות של צה”ל

“יכול להיות שמעמידים אותם בקיר, ושמים עליהם אזיקונים או פלנלית, וכן יכול להיות ואני סומך על שיקול דעת של מפקדים, שמישהו נתן סטירה או כאפה, איך שלא קוראים לזה.” (אל”מ איתי וירוב מעיד בבית המשפט הצבאי במשפט סגן מלול ומסביר שהוא סומך על שיקול הדעת בהתעללות בעצירים כפותים. ההדגשה שלי.)

בימים אלה אנחנו נמצאים, כמו כל חודשיים בערך, בלב עוד התקפה ממשלתית מכוונת על שוברים שתיקה. הפעם, הצטרף גם שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, להתקפה ורמז שמדובר בארגון של בוגדים. כהרגלו של הנחש בנעליים הגבוהות, הוא הקפיד להגן על עצמו ולהוסיף את המילה “אם.” כתבים מדיניים הגיבו בתדהמה על מה שנראה כפליטה של מי שנחשב לסמן השפוי של ממשלת נתניהו, ושכחו שיעלון מעולם לא היה כזה. מדובר, אחרי הכל, במי שהגדיר את שלום עכשיו כ”ווירוס” רק לפני שבע שנים (בכנס של משה פייגלין, אגב) ומי שכרמטכ”ל הורה על הפשיטה של מצ”ח על תערוכת שוברים שתיקה.

אז איך הצליח יעלון לבנות לעצמו תדמית של מתון? כרגיל אצל הנחש בנעליים, הכל אישי. הוא הסתכסך עם נפתלי בנט ועל כן הוא נכנס בציבור של בנט. בשנתיים האחרונות, פתאום יעלון התחיל לבדל את עצמו מהמתנחלים ודיבר קוממיות על חשיבות שלטון החוק. זה היה מפתיע למדי למי שזכר איך הרמטכ”ל יעלון לא הצליח לפנות מאחזים. אבל לאחרונה הבין כנראה יעלון – הוא אף פעם לא היה השרוך החד במגירת הנעליים – שבלי המתנחלים אין לו בעצם בסיס פוליטי, אז הוא תקף את המטרה שכולם נהנו לחבוט בה.

אבל הנושא הוא לא האופורטוניזם הפוליטי של אחד האנשים הבזויים בפוליטיקה הישראלית, הנושא הוא אל”מ וירוב.

כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות. (אל”מ וירוב מעיד במשפט סגן מלול)

ב-27.9.08 תקף סגן אדם מלול מחטיבת כפיר פלסטיני מהכפר קדום, לאחר שזה מחה על החיפוש הבלתי חוקי שביצעו בו מלול וחמושיו. הפלסטיני הגיש תלונה, באמצעות ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ כותב את הבלוג של יש דין). לרוע מזלו של מלול, דווקא בכוח שלו נמצא חייל מצפוני שהסכים להעיד בפני מצ”ח על מה שקרה שם. מלול מצא את עצמו בפני בית דין צבאי. הוא הביא, כעדי הגנה, את המג”ד שלו, סא”ל שמעון הרוש, ואת המח”ט שלו, אל”מ איתי וירוב. בעדותם בפני בית המשפט, אישרו שני הקצינים שבחטיבה שלהם היה נוהל של “תשאול”, במסגרתו הורשו סתם חמושים להכות ולהתעלל בפלסטינים בלתי מעורבים כדי להוציא מהם מידע.

“לא פעם רמת האגרסיביות כלפי אדם שאיננו מעורב מציפה מידע שמביא אותנו אל המעורב עצמו… בכל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.” (סא”ל הרוש מעיד במשפטו של מלול, ההדגשה שלי.)

וירוב והרוש העידו בבית המשפט כמסיחים לפי תומם: הם באו להגן על אחד הפקודים שלהם ולא היססו לחשוף את הצורה שבה ניהלו את החטיבה. שניהם גם העידו על מה שמכונה נוהל “לבנת שיבוש”: הכניסה לכפר במטרה לשבש את חיי התושבים. הנוהל הזה מוכר לכל חמוש ששירת בשטחים. הוא גם בלתי חוקי למשעי. כפי שמראה הפוסט הזה, חיילים וקצינים עד רמת החטיבה מכירים את הנוהל ויודעים שמדובר בנוהל לא כתוב. באוגדה, מצד שני, כבר מכחישים את קיומו. ומצ”ח לא חוקרת מעל רמת האל”מ. החוקרים יודעים מה ימצאו ולאיפה אסור להם ללכת. אבל במהלך משפטו של מלול, וירוב והרוש מדברים עליו יחסית בחופשיות.

עד שארגון יש דין דרש להעמיד לדין את וירוב והרוש על מתן פקודות בלתי חוקיות, כפי שאפשר לראות בעתירה הזו. פתאום, הכל השתנה. כפי שכבר הראיתי בפרשת וירוב, אחרי העדות של וירוב שיבחו אותו כתבים צבאיים כמי שלא מהסס להגן על חייליו ולומר אמת קשוחה לבתי המשפט.

ואז הסתבר שכמו תמיד, וירוב – שהיה אמיץ מאד בהכאת פלסטינים כפותים, כפי שהודה בשעשוע מסוים בעצמו (ראו למעלה) – היה הרבה יותר פחדן כשמדובר בהגנה על הקריירה שלו. הוא שינה בפתאומיות את עדותו. פתאום, הוא בכלל לא זכר שהוא נתן לחמושים שלו לגיטימציה להכות אנשים כפותים. בית המשפט הצבאי שם לב שמרמים אותו, ונכנס בו.

אבל לא הדיח אותו.

העתירה לבג”ץ בדרישה לחקור את וירוב חקירה פלילית התייתרה ברגע שהפרקליטות הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, הודיע שחקירה כזו תפתח. לפני העתירה, מנדלבליט עמד על הרגליים האחוריות בסירוב לחקור. כשהוא הסתכן בכך שתהיה פסיקה של בית משפט מאולף חלקית בלבד, בג”ץ, הוא העדיף לפתוח בחקירה.

מה קרה בבית המשפט הצבאי בתיק מלול? מאד פשוט. כמו במקרה של פושע מלחמה אחר, סא”ל נריה ישורון, קצין בכיר השתחץ בפשע מלחמה בפומבי עד שמישהו שם לב שרגע, מדובר בפשע מלחמה והרגע הפללת את עצמך. ישורון התפאר בכך שהוא מפגיז מרפאה כנקמה, בלי שום צורך מבצעי; וירוב אמר לבית המשפט שכן, הוא נותן פקודות לחייליו להתעלל בעצורים. במקרה של ישורון, צה”ל הוציא את ההקלטה לתקשורת בעצמו; במקרה של וירוב, כתבים צבאיים – שלעתים תכופות מקבלים תדרוכים מדובר צה”ל איך למצב ידיעה – דיווחו על פקודות ההתעללות שלו כעל גבר-גבר שמדבר דוגרי מול המשפטנים החלושים בחדרים הממוזגים. כולם ידעו שווירוב וישורון מתארים את המציאות של פעולות צה”ל עד שהצביעו על כך שזו המציאות של פעילות צה”ל. ואז הוכיחו הקודקודים שוב שהם אולי אמיצים בשדה הקרב, אבל פחדנים כעכברים כשזה מגיע לאחריות.

ושימו לב: מה ששוברים שתיקה עושים הוא בדיוק להצביע על המציאות של פעילות צה”ל. אממה, הם לא ממסגרים את הדיווחים שלהם ב”דוגריות” או “דיבור קשוח” של קצין: הם אומרים בדיוק שמדובר בפשעים, הם אומרים שמדובר בפשעים בלתי נמנעים אם אתה רוצה לנהל כיבוש.

וירוב עצמו, אגב, הדהד בדברים שלו בבית המשפט את מג”ד הצנחנים הצרפתי מתיה בסרט הקלאסי “הקרב על אלז’יר.” זה, באחת הסצינות החזקות בסרט, מתפוצץ בשלב מסוים על העיתונאים. האם אתם מענים? הוא יורה חזרה: המילים “עינויים” לא נמצאת בפקודות שלנו, אנחנו משתמשים ב”שיטות חקירה”. אנחנו לא משוגעים ולא סדיסטים. אנחנו ממלאים את חובתנו. לכן, אומר מתיה, אשאל אתכם שאלה: האם צרפת צריכה להשאר באלג’יר? אם כן, אתם צריכים לקבל את המסקנות המתבקשות.

אין דרך אחרת לנהל כיבוש. זה מה ששוברים שתיקה אומרים שוב ושוב, וזו הסיבה שמנסים שוב ושוב לסתום להם את הפה. כיבוש מצריך דיכוי, דיכוי מצריך עינויים. אנשים מוכנים למות, הרבה פחות לסבול עינויים. וזו הסיבה שהם עדיין איתנו ושאנחנו לא מדברים על זה. אנחנו, קרי הציבור הישראלי שתומך בשתיקה בכיבוש, יודע אבל לא רוצה לדעת.

מענים, כמובן, אף פעם לא יודו בסאדיזם שלהם. לענות מותר, ליהנות מזה אסור. אבל שימו לב להנאה שבה וירוב עונה על השאלה כמה פלסטינים הכה. לא יצא לי להגיע לעשרת אלפים, הוא אומר. המצב שבו אדם נמצא מולו, כפות, קשור עיניים, נתון לחלוטין לחסדיו, מצחיק אותו קצת.

(מענג אותו? וירוב לא נשאל וממילא לא ענה.)

אבל הוא קודם.

שנה אחרי שאביחי מנדלבליט נאלץ לפתוח בחקירה בניגוד לרצונו, הוא סגר אותה. כמו תמיד. בהחלטה, ציין מנדלבליט שווירוב “לא נקט בעצמו באלימות.”

רגע!

שוב:

תובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

וירוב: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

וירוב: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.

אל”מ וירוב אמר לבית המשפט הצבאי, בעדות בשבועה, שהוא הכה פלסטינים. הוא לא יודע כמה.

תא”ל מנדלבליט סגר את התיק נגדו בטענה, בין השאר, שהוא לא הכה פלסטינים.

המסקנה המתבקשת היא שמנדלבליט חושב שווירוב העיד עדות שקר. שהוא אמר לבית המשפט שהוא הכה פלסטינים, כדי להגן על פקוד שלו וכדי להדגים את הנורמטיביות של התעללות כזו, בעוד שלא עשה זאת. יכול להיות שווירוב אמר לו את זה בעצמו; התיקים סגורים, אין לדעת.

אז מתי אמר וירוב אי אמת? כשאמר לבית המשפט שהוא עצמו השתתף בנורמה של התעללות, או כששכנע את מנדלבליט שלהד”ם? אני רוצה להזכיר שעל פי ערכי צה”ל, קצין שמשקר בדיווח אמור להיות מודח. על אחת כמה וכמה אם הוא משקר בשבועה.

בינואר 2012, קידם צה”ל את וירוב לדרגת תת אלוף.

היום הוא מפקד אוגדת עזה, אחראי על המג”ד הבא שיפגיז מרפאה.

גם מנדלבליט קודם. הוא היועץ המשפטי לממשלה עכשיו. האיש שעל פניו נתן לעד שקר לחמוק מן הצדק אחראי עכשיו על אכיפת החוק בישראל כולה.

וזו הסיבה ששוברים שתיקה שנואים כל כך: כי הם מפנים את הזרקור אל זה. הם מראים לנו מה שכולנו יודעים שקורה, אבל יודעים באותה המידה שאם נחשוב על זה יותר מדי, יהיה קשה לישון בלילה. והם מביאים את הציבור היהודי אל אבסורד: הוא צריך להגדיר את האנשים שרק שלשום היו גיבורים כבוגדים. לובשי המדים ששוברים שתיקה שוברים את הטאבו הישראלי הבסיסי: לא מדברים על זה. סע להודו, קח איזה סם, דבר עם פסיכולוג. אבל אל תבוא אלינו. אנחנו שלחנו אותך, אבל אנחנו לא רוצים לדעת מה עשית ואיזה מחיר שילמת.

על החטא הזה של שבירת השתיקה אין מחילה. ישראל אוהבת את החיילים שלה וירובים ומנדלבלטים: פושעים ומטייחי פשעים. היא אוהבת את הפשע, היא שונאת את המצביעים עליו. אפילו כשהיא מגיעה לרגע של הקולונל מתיה, כשווירוב שופך את האמת בבית המשפט, היא נבהלת ממנו.

אנחנו, אין ברירה אלא להאמין, עוד נראה את הימים האחרים; נראה אותם מהר יותר מאשר משערים. וכשהם יבואו, הקולונל וירוב יהיה עוד קולונל שטאזי, יושב באיזה מרתף ומקווה שישכחו אותו, מנסה לשווא להסביר את עצמו כשהצידוקים עצמם מתפוגגים בעשן. כשהכיבוש יהיה זכרון רחוק כמו מלחמת אלג’יר, בלתי מובן כמו מלחמת הודו-סין, יהיו לנו גיבורים אחרים: תאיר קמינר, נועם גור, אלי גבע ועוד גדוד שלם של אמיצים שסירבו פקודה; וחטיבה שלמה של חיילים שהבינו, באיחור, מה עשו להם ומה הם עשו לאחרים – ושבאומץ שאיתגר את החברה היהודית אף יותר מהסרבנים, העזו לומר מה קרה שם ושילמו את המחיר.

כפי שאמר יוחנן פאולוס השני בפולין: לא לפחד כלל.

(וכן, זו תמיד עצה קשה.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, מדגים עד כמה פשעי מלחמה הם מיינסטרים בציבוריות הישראלית

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, הדגים השבוע עד כמה התמכרו החיים הציבוריים בישראל לפשעי מלחמה, או לפחות לפנטזיה עליהם. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, כתב לפיד ש

”“בזמן שדם יהודים נשפך, זה לא הזמן לתקוף את הממשלה. המחבלים צריכים לדעת שהם לא יפצלו בינינו ולא ישסעו אותנו.
כשגל טרור מתרחש ברחובות שלנו, אנחנו צריכים להתייצב, קואליציה ואופזיציה כדי לתת לכוחות הביטחון את כל הכלים הנדרשים על מנת להלחם בטרור.

לכן חתמנו היום, יעקב פרי – Yaakov Perry ואני על הצעת החוק לגירוש משפחות מחבלים.

המצב הביטחוני דורש מאיתנו לנקוט בצעדים נחושים נגד המפגעים השפלים ולהשתמש בכל אמצעי ההרתעה האפשריים נגד בני משפחותיהם ששוקלים לסייע להם. הטרוריסטים צריכים לדעת שמדינת ישראל תרדוף לא רק אותם אלא גם את משפחותיהם אם ינסו לפגוע באזרחים חפים מפשע.”

נתחיל מהערה פדנטית אך קריטית. תפקידה של אופוזיציה הוא לבקר את הממשלה ולתקוף אותה. תמיד. היא רשאית לתמוך בממשלה אם היא חושבת שהיא צודקת, כמובן, אבל הכרזה על מצב חירום היא לא פטור לממשלה מביקורת. בישראל, יש לציין, חל מצב חירום ללא הפסקה מרגע הקמתה.

דמוקרטיות ידעו לבקר את הממשלה שלהן גם בזמן משברים חריפים; למעשה זה הזמן המתבקש לבקר בו את הממשלה. באמצע מלחמת העולם השניה, בינואר וביולי 1942, נאלץ צ’רצ’יל להתמודד עם שתי הצבעות אי אמון עקב כשלונותיה הרבים של ממשלתו. צ’רצ’יל לקח את הצעות אי האמון ברצינות מוחלטת. הוא לא העלה לרגע על דעתו את האפשרות לומר שאסור להדיח אותו כי דם בריטי נשפך. אחרי הכל, הוא הגיע לתפקידו לאחר שראש הממשלה הקודם, נוויל צ’מברליין, שרד הצבעת אי אמון בקושי רב ואיבד את אמון מפלגתו. וזה היה במאי 1940, תשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה. במלחמת העולם הראשונה, שרים בריטים התפטרו כאשר איבדו את אמונם בראש ממשלתם אסקוויית’, וזה נאלץ להתפטר. הרפובליקה השלישית של צרפת החליפה חמישה ראשי ממשלות במהלך מלחמת העולם הראשונה.

וכמובן, לפיד עצמו לא חדל לבקר את הממשלה מאז שהתחיל סיבוב הדמים הנוכחי. האפס שהתגלם בבשר פשוט סומך, כהרגלו, על כך שהזכרון הציבורי קצר מזה של יתוש על ספידים, ולמרבה האימה כמו אצל מקבילו האמריקאי, דונלד טראמפ, נראה שזה עובד. לפיד הוא אישוש חי לחלק אחד של האקסיומה של לינקולן, על פיה אפשר לעבוד על חלק מהציבור כל הזמן.

ולמהות הנושא עצמו: לפיד מקדם כאן פשעי חלחמה בחקיקה. העקרון הבסיסי הוא שאיש בחטאו יישא ושאדם לא ישמש כבן ערובה לפעולותיו של אדם אחר. ישראל, כמובן, מפרה את העקרון הזה כבר 50 שנה כמעט, כשהיא מחריבה בעקביות את בתיהם משפחות חשודים בטרור. עכשיו לפיד רוצה להרחיב את הפשע לא רק להריסת בתים, אלא להגליית קרובי משפחה.

המשפט הבינלאומי אוסר על הגלייתם של המפגעים עצמם, ועל אחת כמה וכמה שהגליית בני משפחותיהם היא פשע. כמובן, לפיד עצמו הוא חשוד ותיק בפשעי מלחמה, מימי צוק איתן, והוא בונה על כך שתמיכה בפשעי מלחמה תביא לו קולות בציבור היהודי. יש כאן עוד בעיה: רוב המפגעים מגיעים משטחי הגדה המערבית. לכנסת אין סמכות על הגדה המערבית משום שהיא מעולם לא סופחה. האם שר החוץ בעיני עצמו מודע למשמעות של הכרזה של הכנסת שיש לה סמכות על הגדה, ולו על מאבק ה-hasbara, או שהוא בונה על כך שהציבור לא מבין את ההבדל ולכן זה לא משנה?

במערכה על שליחת ההנהגה הישראלית להאג, אין לפיד עומד יחידי. ההצעה שלו היא בעצם ההצעה של ישראל כץ, שהיא בעצם הדרישה של נתניהו מהיועמ”ש מנדלבליט. למה נתניהו צריך לשלוח מכתב כזה ליועמ”ש? כי הוא יודע שהדרישה שלו כל כך לא חוקית עד שאפילו סמרטוט כנוע כמו מנדלבליט לא יוכל לעמוד, ואם ינסה בכל זאת לשרת את אדוניו, ירוסק בסבירות גבוהה על ידי בג”ץ. לנתניהו וכץ, כמובן, המצב שבו בג”ץ מסרב לאשר מעט מזעיר מפשעי המלחמה שלהם הוא אידיאלי: הם יוכלו לתרץ את אוזלת ידם בכך שהשמאלנים הרשעים מבית המשפט קשרו את ידיהם. האם לפיד החל גם הוא לשחק את המשחק הזה?

כנראה שלא. זה מצריך יותר מדי ראיה קדימה. לפיד פשוט רוצה להשאר רלוונטי, והוא יודע שכדי לעשות את זה הוא צריך להאכיל את החלק הקניבלי של הציבור. זו, הרי, עיקר הבעיה עם לפיד (אחרי שהוא האריך לעצמו בחשאי את הכהונה בראשות יש עתיד, אפשר לדעתי להפטר מהפיקציה שיש שם מפלגה): הוא המלבין הגדול של הימין. כל דבר תועבה שנאמר על ידי סמוטריץ’ עם קצף על השפתיים, נאמר על ידי לפיד בשארם של דוגמן טלוויזיה, והופך ללגיטימי – לפחות עד שמקדישים לו מחשבה.

ככה גוועות דמוקרטיות: המרכז שלהן מוכר את עצמו לימין הקיצוני במחשבה שזה יביא אותו לשלטון. בדרך, לפיד מדגים את הצורך הנואש של הימין הישראלי – כמו של כל משטר עוול – לשתף כמה שיותר אזרחים בעוולות, כדי שאף אחד לא יוכל לומר אחר כך שהוא לא היה שותף למעשי הפשע.

אחרי הכל, אם יש אנשים שסירבו להשתתף בפשע, הם עוד עלולים – בבוא יום – לחשוב שיש להם לגיטימציה לשפוט את הפושעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)