היום מגישה ההגנה את תצהיריה במשפט תביעת הדיבה שהגישה "אם תרצו" נגד שורה של פעילי שמאל, שהקימו בשעתו את קבוצת הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית." רונן שובל, השרלטן הפוליטי שאיים בשעתו בתביעת דיבה על וויקיפדיה העברית אם תעז לכתוב שמדובר בתנועת ימין, מיהר לשלוח לרועי ילין את מכתב האיום הבא:

שלום רוי [שגיאה במקור – יצ"ג]

מעיון בדף הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית", עולה כי אתה יצרת אותו.

תנועת "אם תרצו" איננה תנועה פאשיסטית, ולא תסבול הוצאת דיבה אודותיה.

ברצוני להודיעך כי באם לא תמחק את קבוצת הפייסבוק הזו, תוך 72 שעות, בכוונתו לפנות ביום ראשון הקרוב למשרד עו"ד ולתבוע אותך אישית על הוצאת דיבה ולשון הרע.

למען הבהרה: העברת עמוד הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית" לידי אדם אחר, לא תשנה את אחריותך האישית לעניין זה.

אבקשך לשקול את העניין בכובד ראש, בטרם נאלץ לפנות להליכים משפטיים,

בברכה,

רונן שובל – יו"ר אם תרצו

ילין לא התקפל, והתוצאה היא המשפט. "אם תרצו" תובעת 2.6 מיליוני שקלים מקבוצת האדמיניסטרטורים של קבוצת הפייסבוק ההיא – רועי ילין, יובל ילין, עידן רינג, דוד רמז, נעם לבנה, טל ניב וארי רמז; כאן המקום לציין שאני מכיר את חלקם אישית – בטענה שהוציאו לה שם רע.

הבריונות הזו היא חלק משיטת הפעולה שכבר הורגלנו בה מצד "אם תרצו." מופיעה כאן הצביעות הימנית הקבועה: מצד אחד יללה על סתימת פיות, מצד שני סתימת פיות. מאלפת תגובתו של עוכר הדין של "אם תרצו", נדב העצני: "מדובר בניסיון של קבוצת אנשי שמאל קיצוני לחסל ציבורית את 'אם תרצו', שהיא תנועה ציונית ודמוקרטית, ברוח משנתו של זאב בנימין הרצל. הניסיון להוציא את 'אם תרצו' אל מחוץ לגדר, תוך שימוש בלשון הרע, הינו בלתי חוקי ולכן פנינו לבית המשפט."

אתם הבנתם את זה? לא תביעת דיבה של 2.6 מיליונים היא "נסיון להוציא אל מחוץ לגדר", אלא עצם ציון העובדה ש"אם תרצו" היא ארגון פאשיסטי. "אם תרצו", שנתמכת בכספי הימין האמריקאי – בהתחשב בכך שלא היתה לה בעיה לקבל כספים מג'ון הייגי, אפשר לומר שהיא נתמכת בכספי הימין הפשיסטי האמריקאי – מעתיקה אלינו את שיטת סתימת הפיות המקובלת שם: תביעת SLAPP, כלומר תביעת דיבה שמיועדת להפחדה ולסתימת פיות.

כדי שהטקטיקה הזו תצליח, הצד השני צריך להיות מפוחד, ורצוי שתהיה מערכת משפט כושלת. מערכת המשפט הישראלית עונה על הקריטריון: הדיונים בה אורכים שנים, וכפי שיודע כל מי שנאלץ לשכור עורכי דין בסכומים גבוהים, גם אם אתה מנצח, ההוצאות שפוסק בית המשפט הן מגוחכות ביחס לסכום שהוצאת. אם אולצת להגיע לבית המשפט, כבר הפסדת – גם אם ניצחת. כמה נוח לעמותות שיש להן גב של תורמים נסתרים מעבר לים, כמה רע לסתם פעילים פוליטיים שמעיזים לומר אמיתות לא נוחות.

האם "אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית? לדעתי כן. גם המומחה העולמי לפאשיזם, זאב שטרנהל, סבור שהיא מזכירה תנועה פאשיסטית. לשם שעשוע, מומלץ לבחון את התופעה באמצעות מסמך "14 הנקודות של הפאשיזם" הידוע. הוא מודד משטרים, לא תנועות, אבל חלק ניכר מהנקודות רלוונטי.

ויש משהו מטריד יותר. תומר פרסיקו, שכבר חטף פעם תביעת SLAPP מנביא השקר שטוען שהוא הבודהה מאוריון, הגיש גם הוא תצהיר לבית המשפט מטעם ההגנה. פרסיקו שוחח לפני כמה חודשים עם רונן שובל, שיחה שהוקלטה – כחלק מראיון משולש ל"מקור ראשון" – והוא ציין את המקורות הרומנטיים-גרמניים של חשיבתו של שובל, וזה האחרון הפתיע אותו בכך שמיהר להסכים. שובל אמר שבתזה שלו "התעסקתי הרבה בפיכטה ובשלינג ובהרדר ובג'ורג' סורל." זה האחרון (ז'ורז', קוראים לו בדרך כלל) נחשב לאחד מאבות הפאשיזם האיטלקי, והיתה לו משיכה לאלימות פוליטית: הוא שיבח את אקסיון פרנסז, התנועה הלאומנית שהובילה להקמת הפאשיזם הצרפתי, ואת מוסליני – כמו גם את לנין. סורל היה אנטישמי שבין השאר הפיץ את עלילות הדם. איך לומר, לא בדיוק מישהו שהיית מצפה מאבי תנועת התחיה הניאו-ציונית להתלהב ממנו. פרסיקו מציין שהוא נדהם מכך. (במאמר מוסגר, שווה לקרוא שוב את הפוסט של פרסיקו על "מוסר יהודי" ומקורותיו; הוא מתעמת עם שובל ומנסה לומר לו מה מקורותיו של ה"מוסר היהודי" שלו; שובל מתחמק.)

שובל טען שפרסיקו, בביקורת על ספרו, לא עשה עמו צדק משום שכאשר הוא מביא את הרעיונות של הרדר ופיכטה על האורגניות של "העם", מדובר במטאפורה. לטענת שובל, הוא לא הציג זאת כך בספר תכלית הספר היא "להציג בצורה פשטנית – ואני אומר את זה – בצורה פשטנית רעיונות שהם מאד עמוקים… להנהיר להמון… את המשמעות של מה אומרת היום המילה 'ציונות'." פרסיקו טען שפשטנות כזו מסוכנת ושהיא מאפיינת גם את פעולתה של "אם תרצו"; שובל השיב ש"זה עניין של אסטרטגיות שיווק."

כלומר, בשם "אסטרטגיות שיווק", רונן שובל מזריק לעם הישראלי תפיסות פוליקיסטיות, שבמקורן – אותו לדבריו הוא מכיר היטב – הסבו נזק בל יתואר הן לעמים שאליהם הן הוזרקו, הן למיעוטים החיים בקרבם, הן לעמים שסביבם. רונן שובל הוא שרלטן פוליטי, שיודע היטב מה המקורות שמהם הוא יונק, יודע היטב מה המטרות שלו, אבל לא מוכן שישימו עליהן את התווית הנכונה – פאשיזם פולקיסטי – בגלל "אסטרטגיות שיווק." את כל זה הוא והתנועה שלו עושים תוך שהם מקבלים סכומי כסף גדולים מחו"ל, אותם הם משתדלים להסוות ככל שמאפשר להם החוק. וכשמישהו מצביע על מה שהם עושים, כלומר קורא להם תנועה פאשיסטית, הם תובעים אותו ב-2.6 מיליונים. זה עובד: פרסיקו, שכבר נכווה כאמור בתביעת SLAPP (הוא ניצח, מהר יחסית, וזה עדיין היה סיוט), החליט לא לפרסם את השיחה שהקליט עם שובל, רק כדי לא להסתכן בעוד תביעה. עכשיו השיחה הזו היא חלק מתצהיר שהוגש לבית משפט, וככזו מוגנת.

אז אם אתם חושבים שצריך לעמוד לצד קבוצה קטנה של פעילים צעירים שנלחמת על חופש הביטוי בישראל ועל היכולת לומר אמת גם מול קבוצות פאשיסטיות עם הרבה כסף שמקורו לא ידוע, אם אתם חושבים שגם אנשים שאבא שלהם לא מולטי-מיליונר צריכים להיות מסוגלים להגן על עצמם משפטית, הכנסו לאתר הזה ותרמו להגנתם. אני כבר תרמתי. מידע נוסף על המשפט אפשר למצוא כאן.

ועוד דבר אחד: תת אלוף אהרן חליווה, בעוונותינו מפקד עוצבת מילואים, שכח כנראה אצל מי הוא עובד. מילואימניקים נדהמו לשמוע אותו מאשים אותם בכך שאין לו טילים לירות באימונים – משום שלדבריו בעקבות הפגנות הצדק החברתי קוצץ תקציב הבטחון. דובר צה"ל נמנע מלהכחיש. חליווה עצמו נראה בשבוע שעבר במסעדה תל אביבית שמחיר ארוחה ממוצעת בה הוא כ-300 ₪. אם תהיתם לאיפה הלך הכסף של הטילים, הוא הלך למשכורות של אוכלי חינם שיורקים לבאר ממנה הם שותים נוסח תא"ל (במהרה בימינו במיל') חילווה.

הערה מנהלתית: רוב מוחלט של המגיבים מגלים שכל ישר ומתנגדים לתגובות באמצעות פייסבוק, אבל מצד שני תומכים בפגישה בפאב. נעדכן כשנחליט על מקום וזמן.

(יוסי גורביץ)

נקמת דם ילדה קטנה: בתוך כל הטררם התקשורתי היום סביב נצחונה של אילנה דיין בערעורה בפרשת סרן ר', נשכחה עובדה קריטית אחת. במדינה שפויה, אילנה דיין והפסיקה המשונה של סולברג מעולם לא היו הופכים לסיפור העיקרי. זה נשאר והיה סביב הרוצח במדים, מפקד המוצב שאני נאלץ לקרוא לו ר'.

תזכורת: בשנת 2004, כשצה"ל עוד היה ברצועת עזה, ירו חמושיו של ר' לעבר ילדה בת 13 (ועשרה חודשים) שהתקרבה אל המוצב שלהם, איימאן אל המס, אף שזו לא היוותה כל סכנה להם, ונמלטה מהם תוך שהיא משליכה את התיק שלה. זמן קצר לאחר מכן, הסתער ר' בגבורה על הילדה הפצועה, ירה בה שני כדורים כדי לוודא הריגה – או, בשפה לא צבאית, רצח ילדה פצועה – ואחר כך הוסיף עוד צרור בכיוונה.

זו לא הטענה שלי. זו המסקנה של סולברג בפסק הדין: "בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצִדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. הוא יצא בליווי הקַשָּׁר שלו אל עבר המקום שבו שיער כי נפלה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופהּ שני כדורים ממרחק קצר, כדי לוודא שאין עוד ביכולתה לפעול נגדו ונגד חייליו בכל דרך ("וידוא ניטרול" בלשונו של התובע בחקירתו במצ"ח; נספח 4 לתצהירו, חקירה מיום 26.10.04, עמוד 10), ושב אל הקַשָּׁר, מטרים אחדים לאחור. אז נמלך בדעתו, סב אל עקביו, חזר לעבר המנוחה כדי לוודא שלא נשקפת סכנה מהגופה ומסביבתה, ותוך כדי כך ירה צרור לעבר המרחב שממזרח למקום שבו שכבה המנוחה, בתנועה סיבובית."

ובמדינה נורמלית, זה היה הסיפור: גבר חמוש ומשוריין שיוצא מהמוצב שלו לעבר ילדה פצועה, שאליבא דכולי עלמא לא מהווה לו סכנה ישירה, ואז, "ממרחק קצר" – כלומר, כשהוא רואה אותה – הוא יורה בה שני כדורים. כך נראה חייל ישראלי: בראותו ילדה פצועה, הוא לא מגיש לה סיוע. הוא יורה בה שוב. ובית משפט ישראלי מקבל את ההתנהגות הזו כנורמטיבית.

ואחר כך, כמובן, יש לו את החוצפה לטעון שהוציאו את דיבתו רעה. כאילו יש משהו שיכול לפגוע בשמו הטוב יותר מאשר המעשה הזה. הוא, כמובן, עדיין במדים ועדיין מושך משכורת ציבורית.

מילה על סולברג: בפסק דין בעייתי אחר שלו, זה של השוטר שמואל יחזקאל שירה בגבו של הפלסטיני סמיר דארי שעה שזה התרחק ממנו ואחר טען שהוא "חש סכנה." סולברג כתב ש"טעות איומה ונוראה טעה הנאשם, לחינם הרג את המנוח." ואז, כמובן, זיכה אותו. על ר' הוא אפילו אינו כותב "לחינם הרג את המנוחה."

מהי התייעלות? ידיעה ב"כלכליסט" היום מדווחת שחברת דואר ישראל נמצאת בהפסדים כבדים, ועל כן היא דורשת שהאוצר יזרים לה 350 מיליוני דולרים. כדי להוכיח שהיא רצינית, מסבירה החברה שהיא מתכוונת לפטר 500 עובדים, שהיא מתכוונת לסגור סניפי דואר שנמצאים קרוב יחסית זה לזה – בשלב ראשוני 15 מהם, אחר כך עוד עשרות – ושהיא רוצה, באותה הזדמנות, להפחית את תדירות חלוקת הדואר בישובים מרוחקים. לטענת החברה, ניתן לעשות זאת "מבלי לפגוע בצרכנים." אה, והיא רוצה להעלות את מחיר הבולים מ-1.7 ₪ לשני שקלים. לכל זה – האוצר, נמסר, שוקל את ההצעה בחיוב – קוראת החברה "התייעלות."

"התייעלות"? מה מתייעל פה? השירות לציבור ודאי נפגע. חברת הדואר – שבימים רחוקים יותר היתה רשות הדואר – מודיעה חד וחלק שמה שמעניין אותה הוא הקו התחתון שלה. וזה היה לגיטימי אם היא היתה סתם חברה. אבל דואר הוא בכל זאת עדיין שירות חיוני לציבור. הוא היה שירות חיוני, שמספקת הממשלה, בכל מדינה מסודרת, מהקיסרות הרומאית ועד ימינו. אפילו בארצות הברית עוד לא הפריטו את הדואר. למעשה, הוא היה כל כך חיוני ששירותי הדואר הפדרליים היו הדבר היחיד שעוד פעל משני צדי הקווים של מלחמת האזרחים, משהו כמו ארבעה חודשים לתוך המלחמה.

הפרטת הדואר, הבטיח לנו האוצר, תייעל את השירות לאזרח. את הרעיון האווילי הזה הוא שאב מתפיסת השוק החופשי הרעילה. בפועל, השירות הפך לגרוע יותר והמחיר שלו רק עלה. בול עלה לא כל כך מזמן רק שקל ועשרה. צריך להזכיר, באותה הזדמנות, שהאוצר עשה כמיטב יכולתו כדי להכשיל את החברה החדשה: ב-2008, הוא סירב לבקשת חברת הדואר להוריד את המחירים שלה. הנימוק שלו היה "רצון שלא לפגוע בתחרותיות." אתם הבנתם את זה? חברה ציבורית רוצה להוריד מחירים כדי לשרת את הציבור, והאוצר לא נותן לה. שוק חופשי? רק לאלה שזוכים לחסדו של האוצר.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לחברת הדואר עדיין יש עובדים מאוגדים. ב-2008, החברה חששה שהיא תצטרך לפטר חלק מהם. פיטורים מסיביים היו שוברים את כוחו של הוועד. ב-2008, החברה עדיין היתה מספיק חזקה כדי לפטר עובדים. עכשיו, ב-2012, היא כבר על ברכיה, אחרי שנים של הפסדים. הוועד כבר לא יכול להגן על העובדים – לך תגן עליהם כשהחברה על סף פשיטת רגל – ועכשיו האוצר מוכן להתחיל לדבר על פיטורים, צמצום שירותים, והעלאת המחירים. התייעלות, הם קוראים לזה.

וצריך להזכיר: הפרטת הדואר והפגיעה בו פוגעת בעיקר בחלשים יותר בחברה – קשישים שלא מספיקים להתמודד עם מהפכת המידע, ועניים שחסרים את הכלים להתמודד איתה. הם יצטרכו עכשיו לכתת רגליים לסניפים מרוחקים יותר, עמוסים יותר (זו המשמעות של פיטורי עובדים, אחרי הכל), שמספקים שירותים יקרים יותר.

אבל השירות הציבורי הוא רע, וההפרטה היא טובה, כן? זכרו את זה.

מלכוד 22, גרסת משרד הפנים: דוק דניקה הסביר, כידוע, את מלכוד 22 ליאסוריאן כך: כל מי שטס יותר מ-25 משימות, כפי שדורש הקולונל, הוא מטורף, משום שהוא איננו מפחד. כל שעליו לעשות כדי להפסיק לטוס, הוא להתייצב בפני רופא ולהכריז שהוא מטורף. אבל ברגע שיעשה זאת, הוא יוכיח שהוא מפחד, כלומר שהוא שפוי, כלומר שעליו להמשיך לטוס.

אלי ישי לא מסוגל להגיע לרמת האבסורדיות הצבאית, אבל אי אפשר לטעון שהוא לא מנסה. משרד הפנים מסרב לקבל בפקס יפויי כוח של תושבי עזה לעורכי דין ישראלים. יפויי הכוח האלה מיועדים כדי שעורכי הדין יוכלו לטפל בבקשותיהם של התושבים הללו להכנס לישראל. במשרד הפנים מתעקשים שכדי שיפויי הכוח יהיו בתוקף, התושבים ייפגשו עם עורכי דינם. לישראלים, כזכור, אסור להכנס לרצועת עזה. כלומר, כדי שהעזתים יוכלו להגיש בקשה להכנס לישראל, הם צריכים להכנס לישראל.

ארגון "גישה" פנה לישי בבקשה לטפל בנושא כבר בספטמבר, ועד כה לא זכה לתשובה עניינית. עכשיו מצטרפת לבקשה גם בכירה בלשכת עוכרי הדין. אולי אליה, וללחץ תקשורתי, ישי דווקא יתייחס.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נחשפתי, באדיבותו של דרור פויר, לטקסט הזה (זהירות, מסמך ארוך ומייגע) של אלי סדן, רב המכינה הצבאית בעלי. סדן מנסה נואשות להתמודד עם גל ההקצנה הדתית בקרב הנוער שלו, ומהטקסט עולה שההצלחה צפויה להיות מוגבלת מאד. ניחא; הבעיה שבטקסט היא ההדגמה עד כמה רחוק אפילו המחנה המכונה "ממלכתי" ממגע עם המציאות המודרנית, ועד כמה היא לא מסוגלת להתמודד עם אתגרים דמוקרטיים.

נתחיל מבעיית הבסיס: סדן רואה במדינת ישראל משהו שבקדושה: "כל פעילות שמחזקת את קיומה ואת חוסנה של מדינת ישראל היא קיום מצוות עשה של תורה […] וממילא יש בה קדושה." (עמ' 5). המצווה הזו, כך סדן, חלה על כל האזרחים היהודים של המדינה. על צה"ל הוא אומר (עמ' 17) שהוא "גוף פלאי." סדן מתנגד לאלימות "קשה" נגד שוטרים, אבל "בוודאי כאשר מדובר על הצבא – איננו יכולים להרשות לעצמנו לפגוע בו." (עמ' 25) תפיסה שמאצילה על המדינה – שאמורה להיות מכשיר להשגת צרכיהם של תושביה – גם קדושה, מתקרבת באופן מסוכן לתפיסה פאשיסטית.

סדן מנסה למצוא צידוק הלכתי לדמוקרטיה הישראלית, ולא כל כך מצליח. הוא נאלץ להודות (עמ' 9-12) בשפל רוח שאין שום אזכור הלכתי לדמוקרטיה, וששיטת המשטר ההלכתית היא תיאוקרטיה מלוכנית. הוא מתפלפל מעט בשאלת מי הגוף שאמור לבחור את המלך, ומגיע בסך הכל לתובנה שאי אפשר למנות מלך ללא הסכמת העם, שאם לא כן יש סכנה של מלחמת אזרחים (נו שיט, שרלוק). אבל סדן רוצה את הדמוקרטיה הישראלית, גם אם אין לה צידוק הלכתי, משום שהוא חושב שהיא הכרחית לקיומה של מדינה יהודית, ובסופו של דבר הוא נאלץ לומר ש"מי שאינו אוהב את המילה דמוקרטיה, רשאי להשתתף במילה שותפות" (עמ' 11). השותפות הזו, כמובן, מיועדת רק ליהודים אחרים: "יש לנו שותפות היסטורית, שהסכמנו וקיבלנו על עצמנו, יחד עם מיליוני יהודים נוספים, להיות אחראים לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל."

אבל, כשחושבים על זה טיפה יותר לעומק, סדן לא מעריך במיוחד את השותפים הלא-דתיים לפרויקט. עליהם הוא אומר (עמ' 45) שהם נמצאים תחת "קליפת דעות נוכריות, ש[תחתן] יש נפש יהודי ההומה לציון, המחפשת את הטוב והישר, את הצודק והמוסרי, הוא יודע שבאמת מצד עומק הנפש – אנחנו רוצים אותו דבר, כי מה שהם מבקשים בעומק נפשם זו האמת של התורה, האמת של קדושת ארץ ישראל, האמת של גאון האומה ושליחותה האוניברסלית להפיץ אור אמונה בעולם." כלומר, תפיסת התינוקות שנשבו הישנה והרעה – שהפעם היא מנוסחת בלשון הקליפות הקבלית. החילונים אולי לא יודעים את זה, אבל הם בעצם עובדים את סמאל, אבל זה בסדר: סדן משוכנע שאם רק יקחו אותם לעשות איזו שבת באיזו התנחלות, הם יראו את האור, כי בסופו של דבר גם הם רוצים להיות באמת כמוהו: אנשים שמאמינים ב"אמת של גאון האומה" (שום תיאולוג פשיסטי לא היה כותב את זה טוב יותר". הם רוצים להיות כאלה, הם רק לא יודעים שהם רוצים. קצת שכנוע, קצת "אהבת חינם", והקליפות ששם עליהם השטן יתמוססו, והם ישובו להיות יהודים טהורים.

מאדם עם תפיסת עולם כזו קשה לצפות לפתיחות או הבנה, ואכן סדן – שיש יותר מדי אנשים שמהללים אותו כסוג של דתי שאיתו חילונים יכולים לגנוב סוסים – מסתמן לא רק כשמרן שלא הצליח לצאת מהחשיבה של שנות השמונים, אלא בתחומים מסוימים כרדיקל אמוני.

הנקודה הבולטת היא ביחסו של סדן לרבנות הצבאית. זו, אולי הסרח המדולדל ביותר של הרבנות הרשמית בישראל – זו שעליה נאמר שהיא הרבנות של החילונים, כי לדתיים, לחרד"לים ולחרדים יש רבנים משלהם – הופכת אצל סדן (עמ' 12) למרא דאתרא, כלומר הסמכות הדתית המקומית, של צה"ל. בזה יש הגיון: אם הרבנות הצבאית היא המרא דאתרא, נפתרת הבעיה של חיילים שמחפשים לעצמם סמכות רבנית עצמאית. לא לגמרי: סדן סותר את עצמו כמעט מיד, כשהוא מודה שהרב הצבאי הראשי מתייעץ עם רבנים אחרים, ביניהם רבותיהם של תלמידי ישיבות ההסדר. נו.

אבל הבעיה האמיתית בתפיסה של סדן של הרבצ"ר כמרא דאתרא היא שהוא רואה ברבצ"ר סמכות שהיא מעל לזו של מפקד הצבא: "כך שלצבא יש רק סמכות אחת והיא המפקד, אלא שמפקד זה, כמו הכנסת, אחראי לכך שפקודותיו יהיו תואמות לדעת התורה, על פי המרא דאתרא, כלומר על פי הרבנות הצבאית." (עמ' 12) הופה! פתאום, מפקד הצבא חייב להקפיד על ציות להלכה, לפחות זו שנקבעת על ידי הרבנות הראשית. אני מניח שהתפיסה הזו תהיה חדשה לרוב החיילים, ושחלק ניכר מהם גם יוטרדו ממנה.

סדן, כמובן, ממהר לטעון שלא יכולה להיות מחלוקת בין ההלכה ובין הדמוקרטיה, ובהתאם גם בין ההלכה ובין שירות צבאי, כי במדינה דמוקרטית אסור לכפות על אדם לעשות דברים מנוגדים לדתו. זו טענה משונה: לצבא מותר, כמסתבר, לכפות על אנשים להפוך לעבדי המדינה למשך שלוש שנים, לשלם להם שכר רעב, לכלוא אותם למעשה בניגוד לרצונם במחנות צבא, לשלוט בכל פרט מחייהם, לשלול מהם כל יכולת של התבטאות אישית – אבל אסור לו לפגוע כמלוא הנימה ברגשותיהם של חיילים דתיים.

דא עקא, שהתנגשות כזו דווקא קיימת, ואף נמצאת הרבה בכותרות: פרשת הדרת הנשים בצה"ל. פה מוצא הרב את עצמו בין סקילה וכריבדיס (לא הייתם סולחים לי אם הייתי כותב "בין הפטיש לסדן", אני מניח): מצד אחד, הוא צריך להרגיע את הפסיכים של המחנה שלו, אז הוא דורש מהם שיעשו מה שעשו הדורות הקודמים של הרבנים: שיסתכלו הצידה. הוא מפציר בהם לא לכפות את מידת החסידות שלהם על הציבור. זו השחתת מילים לריק: כבר ראינו שהמטרה של הדרת נשים איננה מניעת שירתן, אלא מניעת נוכחותן. לשם כך צריך סדן לטעון (עמ' 32) שאין הדרת נשים, יש רק הדרת דתיים. ועל זה כבר אמרו רבותינו: פחחחחחחח.

מצד שני, סדן, עם כל הרצון שלו להרגיע את הבחורים חמומי המוח של המגזר שלו – הוא נכנס באנשי תג מחיר בלי שום מעצורים – לא יכול להכיר בנשים כשוות לו בדיוק כפי שהוא לא יכול להכיר בחילונים ככאלה. הוא רב אורתודוקסי, אחרי הכל. הוא רוצה ש"נשאל את עצמנו שאלות אמיתיות: האם הבעיה האמיתית של החברה בישראל היא הדרתן של הנשים במרחב הציבורי והפרעה לשירתן, או שהבעיה היותר גדולה היא החולשה של התא המשפחתי […] כן, אנחנו מאד מכבדים את האשה, ויודעים שיש לנשים הרבה דברים טובים להעניק לחברה, אבל אסור שזה יפגע בצניעות, בטהרה ובקדושה של חיי המשפחה […] אדרבה, לחזקן [את הנשים – יצ"ג] ולעודדן שימלאו את תפקידם המיוחד, כפי שחננן הבורא, והכל מתוך רצון חופשי ובחירה אישית!" (עמ' 35)

כלומר, מתוך "רצון חופשי ובחירה אישית", דורש סדן מהנשים שיוותרו על רצונן החופשי ובחירתן החופשית, וישובו להיות אחד מעמודי התווך – כמובן, זה החיוור, השותק והפסיבי, זה שבשל חולשת דעתו נאסר עליו להעיד – של המשפחה. תפקידן של הנשים צריך להצטמצם, בפרפרזה על האמרה השמרנית הגרמנית, למטבח, לגידול הילדים, ולעזרת הנשים. שני עמודים מוקדם יותר (עמ' 33), מדבר סדן על כך שיחסה של היהדות לנשים הוא "יחס נפלא, של כבוד, אמון ושמירה על תכונותיהן העדינות והחשובות כל כך לחברה שלנו." הוא ממהר לומר שכמובן, כאשר יש התנגשות בין רצונה של האשה ובין ערכי ה"צניעות" – קרי: פטריארכליות – היא צריכה לוותר, שכן (עמ' 34) "זהו כבודה ותפארתה, להזהר בכל מה שפוגע בצניעות!" וכדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות, הוא מצטט את צבי יהודה קוק, שנהג לצטט את הגמרא שאמרה ש"אין שולחים דרישת שלום לאשה אפילו על ידי בעלה."

וואלה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שיגידו לכם שיש רבנים אורתודוקסים אחרים. אין אורתודוקסיה עם פני אדם; לכל היותר, יש רבנים נוסח סדן ורבני צהר, שפושטים את טלפיהם ואומרים ראו, כשר אני, כשר אני. ואם סדן חושב שגלגול העיניים שלו יועיל לו יותר מדי בקרב רדיקלים צעירים, ובכן – לזכותם ייאמר שהם מזהים במהירות זיוף כשלו ובזים לו.

ועוד דבר אחד: הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל פנה היום (זהירות, מסמך) ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי בדרישה לחקור את דורון זהבי, כדי לנסות ולהבין מה הוא יודע על מנהגי העינויים של כוחותינו המזוינים. בין השאר נאמר בפניה "אין אנו מתעלמים מההקשר שבו ניתן הראיון, ומרצונו של "קפטן ג'ורג'" לנקום במערכת שהענישה אותו. ואולם דווקא במקרים כאלו, כאשר מופר קשר השתיקה שלאדם אין יותר עניין בו, נוצרת הזדמנות נדירה להתחקות אחר מעשים חמורים ביותר שבדרך כלל מושתקים ומוסתרים תוך שיתוף פעולה של כל המעורבים בדבר. הזדמנות מסוג זה מחייבת את רשויות החקירה למלא את תפקידן כדין." נקווה שייצא מזה משהו, אבל אני לא עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

או: על הצביעות

לשכת ראש הממשלה דיווחה לאחרונה כי היא מקבלת שירותי עריכה ותרגום מאורי אליצור, שישמש ככותב נאומים לראש הממשלה. המדובר בפובליציסט ששימש ב-1998 כראש הלשכה של נתניהו ושמשמש כיום כעורך "יומן", המוסף הפוליטי השבועי של "מקור ראשון." יש בכך משהו נאצל, נדיר מאד בחיים הפוליטיים הישראליים ועל כן ראוי לציון: מעטים האנשים שהיו מסכימים לשוב ולשרת באותה הלשכה בתפקיד פחוּת. תחושת החובה של אליצור גוברת על האגו שלו, ועל כך יש לברך. בשיחה עמו ניסה אליצור להמעיט בחשיבות הדבר ואמר שהוא מיודד עם נתניהו ומדי פעם מספק לו סיוע. ובכל זאת.

דא עקא, שיש בעיה מסוימת עם העסקתו של אליצור על ידי לשכת ראש הממשלה. בשנת 2004, עם הדיונים הראשונים על ההתנתקות, קרא אליצור למתנחלים להגן על עצמם בכוח, כל עוד איננו כולל נשק חם; היועץ המשפטי, מני מזוז, החליט שלא לפתוח בחקירה כנגדו בנושא; בהחלטת הפרקליטות נאמר כי יש "חשד לפלילים", אך שי ניצן החליט, "בשל מדיניותה המרוסנת של הפרקליטות בנושאים מעין אלה," לא לפתוח בחקירה. מאוחר יותר באותה השנה, הוא חתם על עצומה שבה הוגדרה ההתנתקות כ"פשע נגד האנושות," וקראה לחיילי צה"ל לסרב פקודה.

למותר לציין שבכל פעם שאיש שמאל כלשהו, שנחשד באמירות חריגות – ישעיהו ליבוביץ', זאב שטרנהל – זוכה לפרס או מועמד לתפקיד, מערכת ההסתה של הימין ממהרת לצלוב אותו ולדרוש את מניעת הפרס (מה שהצליח במקרה של ליבוביץ') או המינוי. המערכת הזו מופעלת גם כלפי עמותות שמאל: כשמישהו מעובדיהן נתפס בכך שהוא הביע תמיכה בסרבנות לא עלינו, או חושב שישראל היא מדינת אפרטהייד, או – חס וחלילה – שיש התנגדות פלסטינית לגיטימית, בריגדת אם תרצו ובן דרור ימיני מעוררים סערה. מה היה קורה לעמותת שמאל, או מפלגת שמאל, שהיתה מעיזה למנות אדם שקרא לפלסטינים לפגוע בחיילי צה"ל? סביר שדני דנון ורונן שובל כבר היו עורכים הפגנות סוערות נגדה ודורשים את פירוקה.

אבל כשמדובר באיש ימין שקרא לסרבנות ולפגיעה בחיילים, ראש הממשלה עצמו מזמין אותו לכתוב את נאומיו. ככה זה: הימין פוטר את עצמו מהכללים שלו-עצמו.

(גילוי נאות: בניגוד לאורי אליצור, את הח"מ שי ניצן דווקא החליט לחקור.)

(יוסי גורביץ)

המוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות פרסם אתמול (ו') ראיון ארוך עם דורון זהבי, המוכר יותר בכינויו קפטן ג'ורג', מי שהפך למענה המפורסם ביותר בישראל.  זהבי, שתובע בימים אלה את מדינת ישראל משום שהודח מצה"ל, מבהיר בראיון חד משמעית שהמטרה שלו היא סחיטה של מדינת ישראל. "סתמתי את הפה ולא דיברתי על הפרשה הזו [פרשת דיראני – יצ"ג], כמו על פרשיות רבות אחרות שבהן השתמשו באמצעים של טיוח והסתרה ושקרים," אומר זהבי לרונן ברגמן, "כי חיכיתי שמישהו יבוא ויגיד 'סטופ, רגע-רגע, ככה אי אפשר להמשיך'. אם היו באים אלי לפני כמה שנים ואומרים לי 'שילמת מחיר כבד, מה אתה רוצה כדי לסגור את הפרשה הזו בשקט? איזה סוג של פיצוי צריך לתת לך כדי שתשאר מאחורי הקלעים?', אז מבחינתי אפילו אם היו נותנים לי ג'וב בחו"ל, באלסקה נניח, והיו דואגים לי ולמשפחה שלי, הכל היה בסדר והייתי סותם לעולמים והפגישה הזו איתך לא היתה מתקיימת אף פעם. אבל כל זה לא קרה ואני חושב שהיינו ילדים טובים מדי."

בקיצור, כמו הרבה אנשים לפניו שעשו את העבודה המלוכלכת של מערכת הבטחון הישראלית ונחשפו, זהבי מרגיש שמכרואותו, שזרקו אותו לכלבים וזאת למרות שבסך הכל עשה את מה שאחרים עשו. בניגוד לאחרים, שאמרו שהם בסך הכל רוצים לטהר את שמם, לזהבי יש תג מחיר כלפי המערכת: ג'וב באלסקה. מאחר והוא לא קיבל אותו, הוא הולך להפר את שבועת האומרטה של מערכת הבטחון ולהעיד בבית המשפט. "אם ייפתח משפט, מה שאתה שמעת היום זה רק הפתיח," הוא מאיים, "תאמין לי – אף אחד לא באמת רוצה שאעלה על דוכן העדים. אם אני אדרש לעמוד שם ולדבר על דיראני, יתברר שיש לי עוד הרבה דברים לספר על איך המערכת מתנהלת כשהיא רוצה להסתיר כל מיני דברים […] וכולם שקרנים, ובגלל זה אנחנו במדינה נמצאים במקום שבו אנחנו היום, בלי הרתעה ובלי כלום. ומה בסוף? אני השעיר לעזאזל של המערכת."

אמרה שגורה היא שמענים – וזהבי הוא, על פי עדותו-שלו, מענה – הם הפחדנים שבאנשים. עכשיו אנחנו למדים גם שהם המושחתים שבאנשים. זהבי יודע על פשעים, אבל אין לו בעיה איתם. הוא מאיים לחשוף אותם רק אם יאונה לו רע. הוא נוהג כמו קאפו של המאפיה, שצריך לשלם את המחיר: הוא מאיים על הבוסים שלו שאם הם לא ידאגו לו, הוא יפתח עליהם את הפה. למזלו, מערכת הבטחון הישראלית נמצאת עדיין כמה מדרגות מעל הקוזה נוסטרה; אחרת הוא היה מוצא את מותו בתאונה מסתורית.

זהבי לא מבין את מצבו. הוא מיילל שמאשימים אותו בכך שהוא ביצע פשעים מיניים כלפי דיראני – ויש מעט מאד ספק שאם הוא היה מחשמל את דיראני, או מפעיל עליו את שיטת עינויי המים הידועה כ-waterboarding, המקרה היה מעורר הרבה פחות תהודה – אבל נאלץ להודות, כי יש עד שמוכן לדבר, שהוא אמר לחייל צה"ל להתפשט ולהתקרב לדיראני באופן מאיים, ואמר לדיראני שהחייל עומד לאנוס אותו. הוא אף נזף בחייל שחייך במבוכה ואמר לו "זה עסק רציני."

התלונה כנגד זהבי בפרשת דיראני היתה השניה. הקודמת היתה בפרשת חקירתם של עריקים מעיראק, שגם הם טענו שזהבי איים עליהם באונס. את המקרה ההוא הצליח צה"ל לטייח ולא הוגשו כתבי אישום. זהבי עצמו טוען שאיום באונס הוא תרגיל חקירה מקובל ביחידת חוקרי השבויים של צה"ל. יש כמה סיבות טובות להאמין לו: נחקרים פלסטינים רבים דיווחו על האיום הזה; מפקדו של זהבי זוהה בקלטת כשהוא משמיע על דיראני איום זהה; ובלפחות מקרה אחד – בחקירת רצח החייל אמנון פומרנץ ב-1990 – דיווח בשעתו גבי ניצן כי השב"כ לקח ילדים כבני ערובה כדי שאחיהם, החשודים ברצח, יסגירו את עצמם (היה לי הכבוד המפוקפק להשגיח על אחד הילדים האלה), תוך שהוא מאיים שאם החשודים לא יסגירו את עצמם, הילדים יועברו למחנה מעצר, שם ייאנסו.

האם אנס זהבי את דיראני באמצעות אלה? זהבי מכחיש בתוקף. בפי הטבעת של דיראני נמצאו פצעים התואמים אונס; זהבי טוען שהם נובעים מעצירות, ושבשל העצירות הזו אילצו החוקרים את דיראני לבלוע סם משלשל, ולאחר מכן אילצו אותו ללבוש חיתול. בתלונתו טען דיראני כי אולץ ללבוש את החיתול גם כשהיה מלא בצואה. השיטה הזו, של השפלת נחקר על אילוצו להתפלש בצואתו מתוך נסיון לשבור אותו, מוכרת היטב מחקירות עינויים בשלל מדינות – השיטה הזו הופעלה, בין השאר, על ידי האמריקאים באבו גאריב. התירוץ של זהבי – העצירות – נשמע מפוקפק משהו. למעשה, פרט לאונס באלה, זהבי מאשש את כל הטענות של דיראני – ומוסיף עליהן את העובדה שכלפי דיראני הופעל גם עינוי מניעת השינה. בהערה אגבית, כותב ברגמן שבעת תחקורו של דיראני בשטח לבנון, הצמיד אחד החמושים שחטף אותו ("לוחם סיירת," בלשונו של ברגמן) אקדח לראשו של בנו של דיראני ואיים לירות בו, אם דיראני לא יגלה מיד את מיקומו של הנווט הנעדר רון ארד. האיום לא מומש בסופו של דבר.

מה ידעו בכירי צה"ל? באופן נוח למדי לכל הצדדים פרט לדיראני, הקלטות של חקירתו נעלמו באופן מסתורי. זהבי, כאמור, טוען שעשה את הכל ברשות וסמכות – ומציין שהאלוף במיל' (אז עדיין בשירות פעיל) עמוס גלעד צפה בחקירות בזמן אמת, ושאם היה שם משהו חריג, הוא היה אמור להתריע על כך. גלעד, לטענת משרד הבטחון, "לא היה מעורב – לא בידיעה, לא במעשה, לא באישור ולא בכל פעולה אחרת – במעשים אשר מיוחסים או יוחסו לחוקר המכונה ג'ורג'." ההכחשה הזו, ראוי לציין, לא מלווה בהכחשה שגלעד צפה בחקירות. מה ראה? מה קרה שם? בהעדר הקלטות, לא נדע.

זהבי טוען עוד כי נחקרים רבים מתו בחקירות – הוא מציין בעיקר חקירות שב"כ – והנושא טויח. זו טענה שצריך להתייחס אליה ברצינות. בהחלט יכול להיות שכאשר זהבי שובר את קשר השתיקה, הוא מעניק לישראל הרבה יותר הישגים מאשר כאשר השתייך ליחידת המענים של צה"ל. אגב, העינויים שהעבירה היחידה של זהבי – הוא לא היה המענה היחידי שם – את דיראני לא הועילו כפי שלא הועילה הצמדת האקדח לראשו של בנו: דיראני לא מסר מידע מועיל על רון ארד. זהבי טוען אחרת, כמובן – הוא צריך להסתכל במראה בבוקר, אחרי הכל, ולענות מישהו מבלי שתהיה מכך כל תועלת זה כנראה מוגזם אפילו כלפי חלאה כמוהו – אבל המערכת דחתה את ה"מידע" שהוא השיג, והיא כנראה ידעה למה.

הפרשה הזו, אם היו מפנים אליה את הזרקור הנכון, היתה הופכת לפרשת קו 300 של יחידה 504, יחידת חוקרי השבויים שבה שירת זהבי. הזרקור הזה לא הופנה, כי רוב הציבור פשוט לא רוצה לדעת. בישראל 2012, כמו גם בישראל 1994, כמו גם בישראל 1984, הרעיון שלכל אדם – גם לדיראני, גם לזהבי – יש צלם אנוש, ושאסור לשלול אותו באמצעות הורדת אדם לפיסת בשר מייבבת, מתפלשת בצואתה, שאדם הוא לא אמצעי בידי אדם אחר, עודנו רדיקלי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות כאן לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במהלך ההפגנה השבועית בנאבי סלאח אתמול (ו'), ירו חמושים ישראלים – לא ברור אם מדובר בחמושי מג"ב או חמושי צה"ל – רימון גז במה שנראה כמו כינון ישיר לתוך קבוצה של מפגינים שלא עשו דבר. לצה"ל, ציינה דוברת בצלם שרית מיכאלי, יש היסטוריה ארוכה של ירי רימוני גז בכינון ישיר בניגוד לפקודותיו שלו. הנה התקרית כאן, בסביבות 0:12:

מיודענו דובר פיקוד מרכז מייג'ור פטר לרנר, מיהר להודיע שהפצועה, פעילה צרפתית, נפגעה מפגיעת אבן שהשליכו פלסטינים. אחרי שצף הסרטון המביך, ניסה לרנר לטעון שהיא נפגעה מ"ריקושט". מי שיסתכל בסרטון, יראה בקלות שהרימון פוגע במפגינה, היא נופלת, ואז הרימון ניתז ממנה. כלומר, לרנר – אולי השקרן הגרוע במזרח התיכון (והתחרות קשה) – שיקר פעמיים לגבי תקרית אחת.

פניתי הבוקר בשאילתה לדובר צה"ל – אין לי אשליות באשר לתשובה – שבה ביקשתי לדעת מה עוד צריך לרנר לעשות, כדי שצה"ל ישחרר אותו מתפקידו ואת הציבור הישראלי מן הצורך לפרנס עובד ציבור כושל במיוחד. איתמר שאלתיאל ציין שהשאלה הנכונה היתה צריכה להיות "מתי מעמידים את לרנר למשפט."

כשדובר צה"ל משקר, הוא משקר קודם כל לציבור הישראלי. השקרים האלה מונעים מהציבור לדעת מה הצבא שלו עושה ומה רמת היכולות שלו. כשצה"ל ניצח במלחמת ששת הימים, הקצינים שלו השתבחו בתרבות דיווח האמת של צה"ל, והשוו אותה בלגלוג לתרבות דיווח השקר של הצבאות הערביים. מאז למד צה"ל לשקר בעקביות, ואת התוצאות אנחנו רואים. האתוס הרשמי של צה"ל עדיין גורס שקצין שמדווח שקר צריך לשבת בכלא ולהיות מודח מתפקידו. עכשיו נראה אם צה"ל יישם את האתוס הזה גם כלפי דובר פיקוד מרכז, הפנים של הגזרה הרגישה ביותר של צה"ל.

(יוסי גורביץ)

התואר שלא היה: לא מצליח, באמת שלא מצליח, להבין את האנשים שמייללים שהמל"ג נטפל ליאיר לפיד, אחרי שפסל את המסלול המהיר שלו לדוקטורט. בתור מי שלא הצליח לסיים תואר שני, למרות שניסה, וחווה משבר אישי בעקבות זה, אני פשוט לא מבין את הרעיון של הדילוג הקליל הזה מעל התואר הראשון ישר לדוקטורט של לפיד.

עכשיו, תאמרו, צריכה להיות גמישות אקדמית במקרים יוצאי דופן. אין ספק: יש חוקרים שהם עילויים, שמזהים אותם בשלב מוקדם מאד ושבאמת צריך להטיס אותם כמה שיותר מהר לדוקטורט, כדי שיוכלו לתרום כמה שיותר. יש שניים-שלושה כאלה במחזור, אולי.

אני חושב שיש הסכמה כללית שזה לא המקרה של לפיד. קשה להאמין שיש מישהו שיטען ברצינות שלפיד התעתד להשקיע חלק ניכר מזמנו במחקר. גם קשה לראות אותו מפנה זמן יקר לצרכי הכנת הרצאות קבועות במסגרת אוניברסיטאית רגילה. כשחושבים על זה, קשה גם להזכר באיזו תובנה יוצאת דופן שלו, שבשבילה ראוי לשבור את המסגרות האוניברסיטאיות הרגילות.

אז אם הוא לא היה אמור להיות חוקר, ולא אמור היה להיות מרצה, מה פשר המסלול המהיר הזה לדוקטורט? מה היה יוצא לקהילה האקדמית ממנו? כלום, סביר להניח. רק לפיד היה יוצא נשכר – והתואר האקדמי היה עובר עוד זילות.

ואם מישהו היה צריך עוד הוכחה לחוסר רצינותו של לפיד, לכך שהוא מתחזה, באה התגובה שלו – "אני לא צריך שום תואר, הלכתי ללמוד כי אני אוהב ללמוד" – ומסירה את הספקות. מי שרק רוצה ללמוד, לא צריך טיל לוגי לדוקטורט וחזרה.

ולמי שאומר "נטפלים אליו, מחפשים אותו," אני אומר: טוב מאד. הכלל הישן של הארי טרומן עדיין בתוקף: אם אתה לא יכול לשאת את החום, צא מהמטבח.

הגונב מגנב פטור? הפריימריז בליכוד נערכו אמש, ולמרבה האכזבה הצפויה נתניהו ניצח את פייגלין. לנצחון היה ריח מסריח מהרגיל: אנשיו של פייגלין טענו לאורך כל אתמול שמשום מה, ספרי הבוחרים לא הגיעו לקלפיות בגדה המערבית אלא באיחור ניכר מאד, מה שהפך את פעולתן לבלתי אפשרית. התוצאה היתה שיעור הצבעה נמוך במיוחד בגדה, שם יש להניח נמצאים רוב מצביעיו של פייגלין.

אני נוטה להאמין לפייגלין. זה נשמע כמו תרגיל נבזי במיוחד של נתניהו כדי לנצח את יריבו. לנתניהו לא היה את האומץ ללכת עם פייגלין למערכה עקרונית: למשל, להעלות את העקרונות של "מנהיגות יהודית" להצבעה בליכוד, להפיל אותם, ולקבוע שמי שנאמן למצע הזה נזרק מהמפלגה. כך טיפלו במפלגת הלייבור בשנות השמונים בנסיון השתלטות דומה מאד מצד קבוצה טרוצקיסטית. נתניהו לא העז, ובצדק: הוא עוד עשוי היה להפסיד.

אז למישהו במנגנון של הליכוד, בידיעתו או בלעדיה של נתניהו, נמאס לשמש כקן הקוקיה – בהתנחלויות מתפקדים לליכוד, אבל לא מצביעים – והוא ניטרל חלק ניכר ממצביעי-הדמה של פייגלין. העיתונות, שהתרגלה לא לחטט בתוצאות הפריימריז – לכו תדעו איזה דברים יזחלו מתחת לאבן הזו, אם היא תורם – כבר מעלימה את האירועים האלה. לקח למתפקדים משמאל לליכוד: אף אחד לא אוהב קוקיות, ואם תצליחו – גם כלפיכם יופעלו תרגילים כאלה.

ציפי הנקיה: ציפי לבני, מנהיגת קדימה (תואר זמני, יש לקוות), התהדרה בכך שהיא לא מתלכלכת בפוליטיקה. עכשיו היא נאבקת על ההנהגה מול שאול "גבר-גבר" מופז, ונראה שהיא הולכת להפסיד. מסתבר שכזה מגיע ללחימה על מעמדה-שלה, היא דווקא יודעת להתלכלך. אמש היא קיבלה בברכה כיועץ את עמרי שרון.

הלז, נזכיר, הורשע וישב שמונה חודשים בכלא בגין עדות שקר. העדות הזו היתה מיועדת, יש מקום סביר לחשוד, להסתיר את חלקו של אביו אריאל שרון בשלל מעשי שחיתות ושוחד. זה העוזר החודש של זו שלא מתלכלכת. הוא היה שם כשהקימו את קדימה, הוא מכיר אנשים, הוא יכול לעזור לה – ולעזאזל מה שהוא עשה וכל מה שהוא מסמל. קודם כל צריך לשרוד. פוליטיקה אחרת, כן?

הערה מנהלתית: התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)