החברים של ג'ורג'

נחשפתי, באדיבותו של דרור פויר, לטקסט הזה (זהירות, מסמך ארוך ומייגע) של אלי סדן, רב המכינה הצבאית בעלי. סדן מנסה נואשות להתמודד עם גל ההקצנה הדתית בקרב הנוער שלו, ומהטקסט עולה שההצלחה צפויה להיות מוגבלת מאד. ניחא; הבעיה שבטקסט היא ההדגמה עד כמה רחוק אפילו המחנה המכונה "ממלכתי" ממגע עם המציאות המודרנית, ועד כמה היא לא מסוגלת להתמודד עם אתגרים דמוקרטיים.

נתחיל מבעיית הבסיס: סדן רואה במדינת ישראל משהו שבקדושה: "כל פעילות שמחזקת את קיומה ואת חוסנה של מדינת ישראל היא קיום מצוות עשה של תורה […] וממילא יש בה קדושה." (עמ' 5). המצווה הזו, כך סדן, חלה על כל האזרחים היהודים של המדינה. על צה"ל הוא אומר (עמ' 17) שהוא "גוף פלאי." סדן מתנגד לאלימות "קשה" נגד שוטרים, אבל "בוודאי כאשר מדובר על הצבא – איננו יכולים להרשות לעצמנו לפגוע בו." (עמ' 25) תפיסה שמאצילה על המדינה – שאמורה להיות מכשיר להשגת צרכיהם של תושביה – גם קדושה, מתקרבת באופן מסוכן לתפיסה פאשיסטית.

סדן מנסה למצוא צידוק הלכתי לדמוקרטיה הישראלית, ולא כל כך מצליח. הוא נאלץ להודות (עמ' 9-12) בשפל רוח שאין שום אזכור הלכתי לדמוקרטיה, וששיטת המשטר ההלכתית היא תיאוקרטיה מלוכנית. הוא מתפלפל מעט בשאלת מי הגוף שאמור לבחור את המלך, ומגיע בסך הכל לתובנה שאי אפשר למנות מלך ללא הסכמת העם, שאם לא כן יש סכנה של מלחמת אזרחים (נו שיט, שרלוק). אבל סדן רוצה את הדמוקרטיה הישראלית, גם אם אין לה צידוק הלכתי, משום שהוא חושב שהיא הכרחית לקיומה של מדינה יהודית, ובסופו של דבר הוא נאלץ לומר ש"מי שאינו אוהב את המילה דמוקרטיה, רשאי להשתתף במילה שותפות" (עמ' 11). השותפות הזו, כמובן, מיועדת רק ליהודים אחרים: "יש לנו שותפות היסטורית, שהסכמנו וקיבלנו על עצמנו, יחד עם מיליוני יהודים נוספים, להיות אחראים לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל."

אבל, כשחושבים על זה טיפה יותר לעומק, סדן לא מעריך במיוחד את השותפים הלא-דתיים לפרויקט. עליהם הוא אומר (עמ' 45) שהם נמצאים תחת "קליפת דעות נוכריות, ש[תחתן] יש נפש יהודי ההומה לציון, המחפשת את הטוב והישר, את הצודק והמוסרי, הוא יודע שבאמת מצד עומק הנפש – אנחנו רוצים אותו דבר, כי מה שהם מבקשים בעומק נפשם זו האמת של התורה, האמת של קדושת ארץ ישראל, האמת של גאון האומה ושליחותה האוניברסלית להפיץ אור אמונה בעולם." כלומר, תפיסת התינוקות שנשבו הישנה והרעה – שהפעם היא מנוסחת בלשון הקליפות הקבלית. החילונים אולי לא יודעים את זה, אבל הם בעצם עובדים את סמאל, אבל זה בסדר: סדן משוכנע שאם רק יקחו אותם לעשות איזו שבת באיזו התנחלות, הם יראו את האור, כי בסופו של דבר גם הם רוצים להיות באמת כמוהו: אנשים שמאמינים ב"אמת של גאון האומה" (שום תיאולוג פשיסטי לא היה כותב את זה טוב יותר". הם רוצים להיות כאלה, הם רק לא יודעים שהם רוצים. קצת שכנוע, קצת "אהבת חינם", והקליפות ששם עליהם השטן יתמוססו, והם ישובו להיות יהודים טהורים.

מאדם עם תפיסת עולם כזו קשה לצפות לפתיחות או הבנה, ואכן סדן – שיש יותר מדי אנשים שמהללים אותו כסוג של דתי שאיתו חילונים יכולים לגנוב סוסים – מסתמן לא רק כשמרן שלא הצליח לצאת מהחשיבה של שנות השמונים, אלא בתחומים מסוימים כרדיקל אמוני.

הנקודה הבולטת היא ביחסו של סדן לרבנות הצבאית. זו, אולי הסרח המדולדל ביותר של הרבנות הרשמית בישראל – זו שעליה נאמר שהיא הרבנות של החילונים, כי לדתיים, לחרד"לים ולחרדים יש רבנים משלהם – הופכת אצל סדן (עמ' 12) למרא דאתרא, כלומר הסמכות הדתית המקומית, של צה"ל. בזה יש הגיון: אם הרבנות הצבאית היא המרא דאתרא, נפתרת הבעיה של חיילים שמחפשים לעצמם סמכות רבנית עצמאית. לא לגמרי: סדן סותר את עצמו כמעט מיד, כשהוא מודה שהרב הצבאי הראשי מתייעץ עם רבנים אחרים, ביניהם רבותיהם של תלמידי ישיבות ההסדר. נו.

אבל הבעיה האמיתית בתפיסה של סדן של הרבצ"ר כמרא דאתרא היא שהוא רואה ברבצ"ר סמכות שהיא מעל לזו של מפקד הצבא: "כך שלצבא יש רק סמכות אחת והיא המפקד, אלא שמפקד זה, כמו הכנסת, אחראי לכך שפקודותיו יהיו תואמות לדעת התורה, על פי המרא דאתרא, כלומר על פי הרבנות הצבאית." (עמ' 12) הופה! פתאום, מפקד הצבא חייב להקפיד על ציות להלכה, לפחות זו שנקבעת על ידי הרבנות הראשית. אני מניח שהתפיסה הזו תהיה חדשה לרוב החיילים, ושחלק ניכר מהם גם יוטרדו ממנה.

סדן, כמובן, ממהר לטעון שלא יכולה להיות מחלוקת בין ההלכה ובין הדמוקרטיה, ובהתאם גם בין ההלכה ובין שירות צבאי, כי במדינה דמוקרטית אסור לכפות על אדם לעשות דברים מנוגדים לדתו. זו טענה משונה: לצבא מותר, כמסתבר, לכפות על אנשים להפוך לעבדי המדינה למשך שלוש שנים, לשלם להם שכר רעב, לכלוא אותם למעשה בניגוד לרצונם במחנות צבא, לשלוט בכל פרט מחייהם, לשלול מהם כל יכולת של התבטאות אישית – אבל אסור לו לפגוע כמלוא הנימה ברגשותיהם של חיילים דתיים.

דא עקא, שהתנגשות כזו דווקא קיימת, ואף נמצאת הרבה בכותרות: פרשת הדרת הנשים בצה"ל. פה מוצא הרב את עצמו בין סקילה וכריבדיס (לא הייתם סולחים לי אם הייתי כותב "בין הפטיש לסדן", אני מניח): מצד אחד, הוא צריך להרגיע את הפסיכים של המחנה שלו, אז הוא דורש מהם שיעשו מה שעשו הדורות הקודמים של הרבנים: שיסתכלו הצידה. הוא מפציר בהם לא לכפות את מידת החסידות שלהם על הציבור. זו השחתת מילים לריק: כבר ראינו שהמטרה של הדרת נשים איננה מניעת שירתן, אלא מניעת נוכחותן. לשם כך צריך סדן לטעון (עמ' 32) שאין הדרת נשים, יש רק הדרת דתיים. ועל זה כבר אמרו רבותינו: פחחחחחחח.

מצד שני, סדן, עם כל הרצון שלו להרגיע את הבחורים חמומי המוח של המגזר שלו – הוא נכנס באנשי תג מחיר בלי שום מעצורים – לא יכול להכיר בנשים כשוות לו בדיוק כפי שהוא לא יכול להכיר בחילונים ככאלה. הוא רב אורתודוקסי, אחרי הכל. הוא רוצה ש"נשאל את עצמנו שאלות אמיתיות: האם הבעיה האמיתית של החברה בישראל היא הדרתן של הנשים במרחב הציבורי והפרעה לשירתן, או שהבעיה היותר גדולה היא החולשה של התא המשפחתי […] כן, אנחנו מאד מכבדים את האשה, ויודעים שיש לנשים הרבה דברים טובים להעניק לחברה, אבל אסור שזה יפגע בצניעות, בטהרה ובקדושה של ×—×™×™ המשפחה […] אדרבה, לחזקן [את הנשים – יצ"×’] ולעודדן שימלאו את תפקידם המיוחד, כפי שחננן הבורא, והכל מתוך רצון חופשי ובחירה אישית!" (עמ' 35)

כלומר, מתוך "רצון חופשי ובחירה אישית", דורש סדן מהנשים שיוותרו על רצונן החופשי ובחירתן החופשית, וישובו להיות אחד מעמודי התווך – כמובן, זה החיוור, השותק והפסיבי, זה שבשל חולשת דעתו נאסר עליו להעיד – של המשפחה. תפקידן של הנשים צריך להצטמצם, בפרפרזה על האמרה השמרנית הגרמנית, למטבח, לגידול הילדים, ולעזרת הנשים. שני עמודים מוקדם יותר (עמ' 33), מדבר סדן על כך שיחסה של היהדות לנשים הוא "יחס נפלא, של כבוד, אמון ושמירה על תכונותיהן העדינות והחשובות כל כך לחברה שלנו." הוא ממהר לומר שכמובן, כאשר יש התנגשות בין רצונה של האשה ובין ערכי ה"צניעות" – קרי: פטריארכליות – היא צריכה לוותר, שכן (עמ' 34) "זהו כבודה ותפארתה, להזהר בכל מה שפוגע בצניעות!" וכדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות, הוא מצטט את צבי יהודה קוק, שנהג לצטט את הגמרא שאמרה ש"אין שולחים דרישת שלום לאשה אפילו על ידי בעלה."

וואלה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שיגידו לכם שיש רבנים אורתודוקסים אחרים. אין אורתודוקסיה עם פני אדם; לכל היותר, יש רבנים נוסח סדן ורבני צהר, שפושטים את טלפיהם ואומרים ראו, כשר אני, כשר אני. ואם סדן חושב שגלגול העיניים שלו יועיל לו יותר מדי בקרב רדיקלים צעירים, ובכן – לזכותם ייאמר שהם מזהים במהירות זיוף כשלו ובזים לו.

ועוד דבר אחד: הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל פנה היום (זהירות, מסמך) ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי בדרישה לחקור את דורון זהבי, כדי לנסות ולהבין מה הוא יודע על מנהגי העינויים של כוחותינו המזוינים. בין השאר נאמר בפניה "אין אנו מתעלמים מההקשר שבו ניתן הראיון, ומרצונו של "קפטן ג'ורג'" לנקום במערכת שהענישה אותו. ואולם דווקא במקרים כאלו, כאשר מופר קשר השתיקה שלאדם אין יותר עניין בו, נוצרת הזדמנות נדירה להתחקות אחר מעשים חמורים ביותר שבדרך כלל מושתקים ומוסתרים תוך שיתוף פעולה של כל המעורבים בדבר. הזדמנות מסוג זה מחייבת את רשויות החקירה למלא את תפקידן כדין." נקווה שייצא מזה משהו, אבל אני לא עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)