החברים של ג'ורג'

ישראל מדברת על תקיפת איראן, או על הצורך להתכונן לתקיפת איראן, כבר כמעט 20 שנים. שמעון פרס התייחס לאיום הגרעיני האיראני כבר ב-1993. במשך השנים, היה האיום האיראני הדבר המכניס ביותר למערכת הבטחון הישראלית. היא שתתה אגמים של כסף שאפשר היה להשתמש בו לצרכים חיוביים יותר לקראת יום הדין הזה.

עכשיו, כך נראה, הוא עומד להגיע אלינו. הפעם זה נראה אמיתי, או על כל פנים אמיתי יותר מבדרך כלל. שליחים אצים ובאים מוושינגטון, בנסיון לשכנע את בעלת הברית לכאורה לא לגרור את ארה"ב למלחמה אזורית במקרה הטוב ועולמית במקרה הרע. יש רק בעיה אחת: לראש ממשלת ישראל אין שום עניין באינטרסים של ארצות הברית, ומותר לחשוד שגם האינטרסים של ישראל לא בהכרח עומדים בראש מעייניו.

בנימין נתניהו נבחר על גבי הסיסמה "השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן." הוא לא יכול ללכת לעוד מערכת בחירות מבלי שהתקפת איראן נמצאת מאחוריו, ודאי לא אחרי כל ההיסטריה של השנתיים האחרונות. אחרי שטען מעל לכל במה שהסנקציות כנגד איראן לא עובדות, ודרש עוד ועוד מהן, הוא לא יכול להגיע לקלפי כשכל מה שיש לומר בנושא הוא שעכשיו יש גם סנקציות על הבנק של איראן. נתניהו מגלה עכשיו מה שגילו דמגוגים לאורך ההיסטוריה: קל הרבה יותר לעלות על גב הנמר מאשר לרדת ממנו. אז הוא צריך תוצאות, כלומר הפצצה.

היא לא חייבת להיות מוצלחת. לא סביר שהיא תהיה מוצלחת. יש הסכמה כללית שישראל לא יכולה לעשות יותר מאשר לדחות את השלמת הפרויקט הגרעיני בשנתיים – ויש סיבה לחשוב שאם האיראנים היו רוצים באמת פצצה, כבר היתה להם אחת. ראש אמ"ן אמר לאחרונה שאיראן, כלומר חמינאי, עוד לא החליטה על יצור פצצה. ראש המודיעין האמריקאי אומר דברים דומים. ממשל אובמה, שמנסה להרגיע את המזרח התיכון, צריך עוד מלחמה כמו חור בראש. הוא סיים את מלחמת עיראק בהצלחה, מבחינתו – הוא הוציא רוב מוחלט של החיילים משם בלי שהמדינה תקרוס – והוא ייצא בשנה הבאה מאפגניסטן במינימום נזק, אחרי שערף את אל קאעדה בקמפיין אווירי מוצלח. אין לו עניין במלחמה רביעית – חמישית, אם סופרים את לוב – במדינה מוסלמית.

במידה מסוימת, המצב בארה"ב הפוך משהיה ערב המלחמה בעיראק: העיתונות הניאו-קונסרבטיבית, בהנהגת הוושינגטון פוסט, מעוניינת במלחמה באיראן הרבה יותר משהממשל מעוניין בה. נתניהו עומד כעת להטיל את כל כובד משקלו אל כף המאזניים.

נתניהו צפוי לנסוע לארה"ב בסוף השבוע, כדי לנאום בוועידה של איפא"ק, המשת"פ של הימין הישראלי בוושינגטון (מי שעדיין שוגה באשליות שמדובר בלובי פרו ישראלי, מתבקש לזכור איך הוא התנהג בתקופת ממשלת רבין השניה). הלובי הישראלי ישמש הפעם כמכשיר סחיטה רב עוצמה. איפא"ק כבר קיבל החלטה בעבר, שזכתה לתמיכה מהקונגרס הכנוע, על פיה ארה"ב תמנע מאיראן להשיג נשק גרעיני. בלב הכינוס השנתי של איפא"ק יעמוד השנה שינוי מרכזי של ההצהרה ההיא: מעתה, נדרשת ארה"ב על ידי המדינה שחבה לה את קיומה לא רק למנוע מאיראן נשק גרעיני, אלא גם יכולת לנשק גרעיני. זו ההחלטה שעומדת איפא"ק לקבל בתוך שבוע. עשרה סנאטורים שמרנים כבר מקדמים אותה בסנאט.

הבה נדמיין את זה: נתנהו עומד בלב הוועידה, מכביר על הצירים תודות על מחויבותם לבטחון ישראל, שעולה על זו של הנשיא – מה שוודאי היה שווה לו את המריבה המתוקשרת עם פרס על הנסיעה הזו. עם צעקות ההיסטריה של הלובי החזק בארה"ב מאחוריו, הוא יגיע ללשכתו של אובמה, ויציג לו את דרישותיו. הן פשוטות: לקבל את התכתיב של איפ"ק, שמותר לחשוד שהגיע במקור מלשכת ראש הממשלה. המשמעות של הדרישה של איפא"ק היא התחלת הפצצות עכשיו. היה ואובמה ייכנע לדרישות האזרחים האמריקאים שמעמידים את ישראל מעל ארצם, מה טוב: מישהו אחר יוציא עבור נתניהו את הערמונים מן האש. באם אובמה יסרב לכרוע ברך ולהשתחוות לקול הרעם מירושלים, נתניהו יוכל לחזור לארץ ולומר לנו שהוא עשה הכל, ושאין ברירה אלא לצאת להתקפה לבדנו. הוא ידבר על השואה ואושוויץ ויזכיר את ההתקפה על הכור העיראקי. אולי יזכיר גם את אילן רמון.

את הנאום ×”×–×” הוא יישא אלינו מהבונקר הממשלתי, שם ישהה בבטחה בזמן שעה שטילים איראנים יתחילו להחריב את ערי ישראל ולהרוג את אזרחי ישראל הבלתי ממוגנים. אחרי הכל, הוא לא יחשוף את מועד התקיפה מראש. הנאום, וההבנה שישראל נכנסת לאחת הגרועות במלחמותיה, יגיעו אחרי שכבר לא אפשר ×™×”×™×” למנוע את המלחמה, שכן זו כבר עברה ממלחמה קרה למלחמה חמה. אם ארה"ב תסרב לסייע לישראל, נתניהו יאשים את ממשל אובמה בבגידה – מה לא עושים כדי לסייע למועמד הרפובליקני – תוך שהוא מקווה בשקט שמחירי הדלק שוודאי יאמירו יקשו על אובמה להבחר מחדש. עם הנשיא רומני הוא כבר יידע איך לגנוב סוסים.

מה שיפה בכל ×–×” הוא שזו מלחמה שלא יכולה, בהגדרה, להכשל – לא מבחינת נתניהו, על כל פנים. גם אם חצי ישראל תעלה באש, גם אם מספר ההרוגים בקרב האזרחים ×™×’×™×¢ לעשרות אלפים, נתניהו וברק (אסור לשכוח את ברק; המלחמה הזו היא הדבר היחיד שיכול להציל את הקריירה שלו, שחשובה לו עשרות מונים מאזרחי ישראל כולם) תמיד יוכלו לטעון שזה ×”×™×” מחיר זול ביחס בהשוואה למה שהיה קורה אילו הותקפה ישראל בנשק גרעיני איראני. ×–×”, כמובן, טיעון בלתי ניתן להפרכה. אף אחד לא יזכור שהתקפה צבאית ישירה על איראן היא בדיוק מה שעשוי לדרבן את איראן להשיג נשק גרעיני, וילכד את האוכלוסיה סביב מנהיגיה השנואים עליה.

ומי יזכור, כשכל האזור יבער, שלאיראנים כלל לא היה נשק כזה, שכלל לא ברור שהם רצו בו, ושגם אם החזיקו בו הסיכוי שהיו משתמשים בו כנגד ישראל היה זעיר – קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שסטאלין, למשל, יפעיל אותו כנגד ארה"ב. ובכל זאת, ארה"ב לא יצאה למלחמה כנגד ברית המועצות; היא ידעה שהמחיר יהיה גבוה מדי. מותר לחשוד שלנתניהו, שהוא או עוזריו כבר הגדירו בעבר את איראן כעמלק, אין מעצורים כאלה. כל שנותר לנו הוא להתפלל שמצפונם של הקצינים הבכירים, שרואים את ההתנהלות המופקרת של ברק ונתניהו, יגבר על שבועת הציות שלהם. מנסיון מר וארוך שנים עם ממסדים צבאיים, מצפון של קולונל או גנרל הוא לא משהו שאפשר לסמוך עליו.

ככה נראית רפובליקת בננות. לפני שיצא בוש למלחמה בעיראק, התנהל דיון בקונגרס – לא מספיק עמוק, אכן, והוא לא חדר את שכבות ההונאה של הממשל. אבל הסנאטורים שלא עשו את עבודתם אז חטפו על כך מבוחריהם. בוש האב הצליח לצאת למלחמה לשחרור כוויית רק במאמץ, אחרי דיונים קשים בקונגרס. בישראל, בשם השיקולים המבצעיים, הממשלה יכולה לצאת למלחמה שעשויה להתפתח למלחמת עולם בלי שום דיון ציבורי. למעשה, היא עושה כמיטב יכולתה כדי לדכא דיון כזה – זו משמעות הקריאות "חדל קשקשת" שנתניהו וברק משמיעים מעת לעת. שני הדברים החשובים ביותר שפרלמנט אמור להכריע בהם הם מלחמה ותקציב; מעולם לא התנהל כאן דיון רציני ביציאה למלחמה, ועם התקציב הדו שנתי (מישהו ספר, אגב, כמה פעמים חרג צה"ל בשנתיים האחרונות מהתקציב שלו וביקש עוד?), הופכת הכנסת לחותמת גומי גם בתחום התקציב.

יכול להיות, כמובן, שהכל תרגיל הונאה. שכל זה מיועד רק להפעיל לחץ על אובמה. שלנתניהו אין את האומץ להורות על מהלך גדול כזה. יכול להיות שזה עוד גל הפחדה שבא ויחלוף.

ויכול להיות שלא. יכול להיות שזה הדבר האמיתי.

ועוד דבר אחד: אורי בלאו חשף התנהלות בעייתית של המכון לאסטרטגיה ציונית, המשרצה של חלק ניכר מהצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שנחתו עלינו בשנים האחרונות. מעבר לצביעות של הדרישה לחשיפת מקורות ההכנסה של עמותות השמאל תוך הליך קבלת כספים עמום במיוחד – לזה כבר התרגלנו – הכתבה שופכת מבט מעניין על גילוי העריות האינטלקטואלי של הימין ה"ניאו ציוני", ואל הדרך שבה כמעט כל אנשיו מקושרים בדרך זו או אחרת אל לשכת ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו מקלט מדיני.

(יוסי גורביץ)