החברים של ג'ורג'

יאיר לפיד נשא אתמול (ה') נאום פוליטי ריק למדי, שבו ניסה להסביר – בין ענני קלישאות – מה הוא רוצה מהחיים שלנו. ההצלחה היתה חלקית, ולו משום שאם זה מה שלפיד רוצה, כבר עדיף ללכת אל המקור: אביגדור ליברמן.

נתחיל מההתחלה. לפיד שואל "למי שייכת המדינה הזו." התשובה, לכל מי שעשה בגרות באזרחות (קבוצה שכמסתבר לא כוללת את לפיד) פשוטה למדי: היא שייכת לאזרחי המדינה. זו משמעותה של אזרחות.

לא אצל לפיד. מבחינתו, המדינה שייכת למעמד הביניים, אליו הוא בטעות או במרמה משייך את עצמו, וצריך לעמוד על כך. השכר הממוצע במשק – נתון מוטה מאד, שהקשר שלו למציאות בעייתי – עמד בנובמבר (הנתון האחרון שפורסם) על 8,571 ₪. השכר החציוני נמוך הרבה יותר, והוא × ×¢ סביב ×”-5,500 ₪ – תלוי את מי שואלים. כמגיש בערוץ 2, שכרו של יאיר לפיד עמד על ×›-150,000 ₪ בחודש; כלומר, לפיד הרוויח קצת פחות מפי 20 ממקבל שכר ממוצע וקצת פחות מפי 30 ממקבל שכר חציוני.

הרעיון שאדם עם שכר כזה, שמתחכך באליטה הכלכלית והפוליטית של המדינה, יכול באופן כלשהו לייצג את מעמד הביניים הישראלי הנשחק הוא נלעג, אם לא מעליב. לפיד הוא נציג מובהק של המאיון העליון; אחת הדרכים המובהקות של בני המעמד הזה לארגן לעצמם תמיכה בקרב הבוחרים היא לתאר את עצמם כטריבונים עממיים. בדרך כלל, הם מכרו את מצביעיהם לקבוצת ההתייחסות האמיתית שלהם; אחזור לכך בהמשך. לפיד, חשוב גם לציין, הוא בשר מבשרה של האוליגרכיה: הוא בנו של עיתונאי צמרת שהפך לפוליטיקאי מוביל, הוא שהשתייך לקבוצה הנכונה מלידתו ומי שעבר בכל התחנות הנכונות.

מי הם בעלי המדינה, על פי לפיד? מי שמשלמים מסים ומי שהולכים למילואים. כלומר, התפיסה של לפיד על אזרחות מחזירה אותנו לימי אתונה, שם זכות ההצבעה היתה שמורה לנושאי הנשק ומשלמי המסים – שהיוו בערך עשרה אחוזים מהאוכלוסיה. במקרה הטוב, לפיד מחזיר אותנו לבריטניה שקודם לרפורמות זכויות ההצבעה שלה. ראוי לציין שמאחר ורוב הנשים בישראל אינן משרתות במילואים, ומאחר וחלק ניכר מהנשים (עקרות בית) אינן משלמות מסים, התפיסה של לפיד מחזירה אותנו לתקופה שבה טרם היתה להן זכות הצבעה. אין לי ספק שלפיד יאמר שזה לא מה שהוא התכוון לומר; בוקר טוב, אתה פוליטיקאי עכשיו. לכל מילה שלך יש משמעות.

אז מה התוכניות של לפיד? ובכן, הוא רוצה לשנות את מערכת ההפעלה של המדינה. רק חבל שזו המועדפת עליו היא חלונות ויסטה. על פי השיטה החדשה של לפיד, רק רוב של 66% מחברי הכנסת יוכלו להדיח ראש ממשלה, ואחוז החסימה יעלה לשישה אחוזים.

זה המצב שבו אתה רוצה לתלוש את השערות. המשמעות של העלאת אחוז החסימה היא מחיקתן של מפלגות קטנות ואילוצם של מצביעים לערוך פשרות בנפשם. ההצעה מיועדת בעליל לבלום את כוחם הפרלמנטרי של החרדים – אבל היא גרועה באופן ניכר מהמצב הנוכחי. אנשים שיצטרכו לבחור בין הדבר של הליכוד לחולירע של קדימה עשויים להעדיף את הטיפוס של המנעות מהצבעה. לפיד חולם על ארה"ב – אבל מבנה שתי המפלגות שלה הוא אחת הסיבות לאדישות הניכרת מצד הבוחרים שם. מי שצריך לעשות יותר מדי פשרות, מעדיף שלא להגיע לקלפי. החרדים לא ייעלמו, אם "יהדות התורה" לא תעבור את אחוז החסימה; הם פשוט יהפכו למנוכרים יותר. שזה אולי תואם את חזונו של לפיד, שרואה מדינה שנשלטת על ידי מילואימניקים (אגב, לפיד עשה מילואים?), אבל זה יהיה רע לכל מי שחושב שלכל אחד מגיע קול.

ההצעה למנוע את הפלת ראש הממשלה אלא ברוב של 81 ×—"כים – זו המשמעות של 66% – גרועה אפילו יותר. היא אומרת שאם לראש הממשלה יש 40 ×—"כים שתומכים בו, הוא נשאר בתפקידו. היא פתח מובהק לממשלות מיעוט – ומי שזוכר את התסכול הנורא שהיה מנת חלקנו בימי אולמרט (לגמרי לא במקרה, המנטור הפוליטי של לפיד) יודע עד כמה היא מכרסמת בתפיסת האחריות הפוליטית. אם השלטון ממילא נתון בידי אליטה שכבלה את עצמה לקרנות המזבח, אם הוא נתון בידיו של אדם שרוב העם מתעב אבל אין שום דרך לשלוח אותו הביתה, מה הטעם בפעילות פוליטית?

יתר על כן, ההצעה הזו מכרסמת עוד יותר בכוחה של הכנסת, ומחזקת מאד את כוחה של הממשלה. אין לאנשים המתנגדים למדיניותה של הממשלה שום כוח, וכל מה שנותר להם הוא לחרוק שיניים ולחכות לבחירות – שיקרו כאשר הממשלה תרצה בהן. אבל המשטר שלנו הוא פרלמנטרי, לא נשיאותי: הכנסת היא לב השיטה. לפיד רוצה לעקור את לבה, כנראה משום שגם הוא לא מבין למה צריך אותה בעצם. אנחנו צריכים רק ממשלה, לא? מין חבר מנהלים הדוק כזה, בלי רעש מבעלי המניות?

לפיד מיילל על מספר השרים הגדול בממשלת נתניהו, שהיא אכן מהמופרכות בממשלות. הוא רוצה חוק שיאסור על הגדלת מספר השרים, שזה נחמד מצידו. אם היתה לו השכלה חוקתית מינימלית – משהו שרצוי שיהיה למועמד פוליטי, גם אם הוא בן של אבא והתרגל שמקצרים הליכים עבורו, במיוחד בתחום ההשכלה – הוא היה יודע שכבר היינו בסיפור הזה. אחת הפעולות הראשונות של אהוד ברק היתה לשנות את החוק הקיים ולשנות את מספר השרים המקסימלי, שקודם לבחירתו לראשות הממשלה עמד על 18. זה מה שקורה כשיש לך ראש ממשלה חזק מדי, שאי אפשר להדיח (וכאן המקום להזכיר שממשלת ברק שרדה בשלב מסוים עם תמיכה של 30 ומשהו ח"כים בלבד, והיתה ממשיכה לשרוד אלמלא החליט ברק על בחירות מוקדמות לראשות הממשלה.)

ההצעות האלה של לפיד מזכירות מאד את ההצעות לשינוי שיטת הממשל של אביגדור ליברמן: השיטה שלו כללה רוב של 80 חברי כנסת כדי להדיח ראש ממשלה ואחוז חסימה של עשרה אחוזים. הקרבה הזו, התפיסה המופרכת כאילו מה שישראל צריכה הוא ראש ממשלה חזק יותר – ראש הממשלה הישראלי הוא אחד החזקים בעולם המערבי – צריכה לומר לנו כל מה שצריך לומר על התפיסה הפוליטית של לפיד: סמכותנות. במקרה שלו, סמכותנות שמעורבת בסלידה לכל מי ששונה ממנו, ויוצרת תרכובת דוחה במיוחד של מרכז רדיקלי.

לפיד גם מוכר לנו צ'יזבט על כך שאם נצמצם את הכלכלה השחורה של ישראל – מטרה ראויה, אכן – יהיה לנו תקציב הרבה יותר גדול. ועל זה נאמר: פחחחחחח. תגיד לי, חבר, אתה קורא עיתונים או רק כותב בהם? אם לאוצר יהיה הרבה יותר תקציב, הוא עדיין יעדיף שלא להרחיב את השירותים הציבוריים, משום שזה מנוגד לאידיאולוגיית השוק החופשי של נערי האוצר. הכסף הזה, אם יהיה, פשוט ישמש כעוד תירוץ להורדת מסי חברות ואת המסים על העשירים. לגמרי במקרה, לפיד לא מתייחס לבעיה הבוערת של שיטת הממשל הישראלית, שליטתו בפועל של האוצר על כלל פעולות הממשלה. הוא כנראה לא מבין מה הבעיה.

וכמובן, ישנה החטוטרת האיומה של הכיבוש, שמחסלת את ישראל במהירות. זה נושא שנוי במחלוקת מאין כמוהו, אז לפיד פשוט לא אומר עליו כלום, למרות שהכיבוש הוא רוב מה שהמילואימניקים שלו עסוקים בו. ללפיד גם אין מה לומר על תקציב הבטחון המפלצתי של ישראל. הוא רוצה גיוס לכולם – מה שאומר שתקציב הבטחון רק יגדל. בשם האיזון הקדוש, לפיד מערבב בעקביות בין ערבים וחרדים: שניהם מאיימים עליו. העובדה שבניגוד לחרדים הליטאים הערבים הישראלים דווקא עובדים, ושהם סובלים מאפליה גזענית – כפי שהעיד, למשל, ה-OECD – לא מוזכרת אצל לפיד. רק זה חסר לו עכשיו, להזכיר לישראלים הנהדרים שלו, האנשים הטובים ביותר בעולם (כל זמן שהם לבנים ועשירים), שהם גם גזענים עד למאד. למה לקלקל?

ואם זה לא היה הספיק, אז אחרי שלפיד יקבל את הקולות של השבט הלבן המבוהל, יש סיכוי סביר מאד שהוא ימכור אותם לנתניהו, מי שבמו ידיו הרחיב את הפערים החברתיים בישראל (בסיוע נלהב של אביו של לפיד, אבל עזבו עכשיו). בן כספית, שברכילות פוליטית הוא דווקא טוב, כותב שיש ערוצי תקשורת בין לפיד ובין נתניהו, ושלפיד סבור שאי אפשר בינתיים להחליף את נתניהו. זה יכול להסביר למה לפיד תוקף את קדימה ואת העבודה, אבל אין לו מילה אחת לומר על נתניהו. ייזהר הקונה; השק הזה מכיל חתול בגודל יגואר.

ראוי לשאול מה ישראלי בעיני. ישראל, אם לשאול את מילותיו של באשיר ג'ומאייל, איננה נורבגיה. היא מדינה הטרוגנית מאד, שמכילה ילידים ומספר גדול במיוחד של צאצאי מהגרים מכל רחבי העולם. אפשר להבין את געגועיו של לפיד לתקופה שבה המדינה התנהלה על ידי שבט אחד, שבט הציונים יוצאי מזרח אירופה שלגמרי במקרה היה השבט שלו, וכל השאר – ערבים, מזרחים, חרדים, במידה רבה נשים – התבקשו לסתום את הפה ולהגיד תודה שבכלל נותנים להם להתקיים. בשנות השמונים, התחלנו להשתחרר מהתפיסה הזו, והשחרור הזה עדיין מבעית הרבה מאד אנשים, בעיקר מהמילייה של לפיד. הוא רוצה להחזיר אותנו, בשם הנוסטלגיה, שלושים שנה אחורה, למה שהוא סבור בטעות שהיתה ישראל טובה יותר. לרוב הישראלים היא היתה רעה יותר. אסור לנו לחזור לשם. אסור לבחור ביאיר לפיד.

גילוי נאות: היום שלחתי טופס התפקדות למרצ. על הסיבות לכך אני מקווה לכתוב בקרוב. זה לא ישנה את צורת הכתיבה שלי – ביקרתי בחריפות את מרצ בעבר ובהתחשב בנסיון העבר אבקר אותה גם בעתיד – אבל אני חושב שאתם צריכים לדעת את זה.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה טובה מזו שרוצה יאיר לפיד.

(יוסי גורביץ)