עקבתי בלב חצוי אחרי המאבק של עובדי "מעריב" להשרדות. בלב חצוי – כי מצד אחד, אנחנו צריכים, בתוך מתקפת התעמולה של לשכת ראש הממשלה שנמשכת חודשים ארוכים, כל כלי תקשורת; וכי לעולם אין לשמוח על אובדן מקומות פרנסה. אבל. "מעריב" שימש בשנים האחרונות את הימין הישראלי, לעתים כאידיוט מועיל ולעתים כראש המקהלה. השבר התחיל, אולי, כבר ב-1984, כש"מעריב" קיבל את הצילומים של אלכס ליבק, שהוכיחו ששני פלסטינים הורדו חיים מקו 300, מה שחשף את השקר הרשמי של הצבא והשב"כ, אבל סירב לפרסם אותם. כלומר, בחר להיות מה שנתפס בעיניו כפטריוט ולא להיות עיתון. בשנים האחרונות, דרדר "מעריב" את השיח הציבורי פעם אחר פעם: החל מקמפיין "איפה הבושה" הנלעג, עבור בהפצת שנאה בלתי פוסקת כלפי הפליטים, עבור בהיותו כלי שרת של "אם תרצו" ומועצת יש"ע, ואולי השיא היה כאשר "מעריב" התמכר לקמפיין הימין ורמז בגסות שאסירים פלסטינים לומדים על רצח עם לא כדי ללמוד את הלקחים אלא כדי לקבל את הידע הטכני הנדרש. לא היה בלוף ימני ש"מעריב" לא קידם.

בחוד החנית עמד בעשור האחרון בן דרור ימיני. הבלוג הזה עסק בו, בהטיות ובשקרים שלו, לא מעט. יש שיאמרו, הרבה יותר מדי. אבל לדעתי ימיני חשוב, בדיוק בגלל התפיסה שלו – שמקובלת על לא מעט אנשים – שהוא ניצב במרכז המפה הפוליטית, בעוד שהוא בעצם איש ימין, לעתים איש ימין קיצוני (הוא מהרהר בטרנספר מדי פעם), ובשל התפיסה שלו שישראל מוקפת על ידי ארגון רב זרועות, שטני, שידו בכל ויד כל בו ומטרתו היא חיסולה של ישראל באמצעות "דה לגיטימציה." כל ביקורת על צה"ל, ובשנים האחרונות כל טענה כאילו יש גזענות בישראל, היא מבחינתו של ימיני הוכחה לאנטישמיות או שנאה עצמית ולשותפות, מודעת או לא, בקנוניה אפלה.

עם זאת, נראה לי שמבלי משים, ימיני חצה את הגבול באחד הטקסטים האחרונים שלו. הוא התייחס להרשעתו החלקית של ראאד סלאח בהסתה, ולזיכויו ממה שאכן נראה כמו חזרה ערמומית על עלילת הדם הקלאסית.

על זה צריך לומר כמה דברים. קודם כל, ימיני לא במצב לדבר על עלילות דם. הוא פמפם במרץ את העלילה של הימין האירופי על כך שכל מעשי האונס באוסלו בוצעו על ידי מוסלמים. כלומר, ייחס לקבוצה דתית ממוצא אתני זר נטיה לאונס – אונס שנרמז בגסות שהיה של נשים לבנות, והעלילה הזו מהדהדת את העלילות הקלאסיות של הקו קלוקס קלאן. היא שימשה את הרוצח הימני, אנדרס ברייויק, להצדקת מעשי הטבח שלו. יש רק בעיה אחת: לעלילה הזו אין בסיס. משטרת אוסלו אומרת שלהד"מ.

ימיני כותב שראאד סלאח הפיץ עלילה, "בדיוק כמו המופתי לפניו, על כך שישראל מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית." וואלה. האם ישראל לא מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית? בתפקיד שר הכלכלה של מדינת ישראל יושב אדם שהכריז שהוא גאה בחבר המפלגה שלו, שהודיע על כוונתו לפוצץ את המסגדים, ושאף מעסיק כעוזר אישי את נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת היהודית שקשרה לפוצץ את המסגדים. לפני שמונה חודשים, הודיע שר השיכון של ממשלת ישראל שהוא מתכוון לבנות את בית המקדש, וכידוע הדבר יצריך שינויים מסוימים במצב הצבירה של מבנים שכבר נמצאים עליו. הוא נותר בתפקידו. שורה של בכירים בליכוד – שבניגוד למה שנהוג לחשוב, איננה מפלגת אופוזיציה אלא מפלגת השלטון – הביעו תמיכה בבניית בית המקדש, ורונן שובל, שלטענתו הוצע לו תפקיד ראש לשכת ראש הממשלה, מדבר שוב ושוב על הצורך לבניית מקדש.

אז לא, אין עדיין תכניות אופרטיביות, כפי שאין עדיין רשמית תכניות לספח את הגדה, אבל האם באמת אפשר לטעון שישראל לא מתכוונת להרוס את הר הבית? אם כן, מה עושים כל הטיפוסים האלה בתפקידים בכירים? למה הם לא נבעטים, בקלון ובשחוק, מהחיים הפוליטיים כפסיכים מסוכנים?

מילא זה: זה פשוט הסגנון הרגיל של ימיני. אבל אז מגיעה המנה העיקרית:

"אבל נדמה שהשכל הישר מסרב לקבל את העובדה שביום שבו ייצא סלאח מהכלא, הוא ימשיך בדיוק באותה הסתה אנטי-ישראלית, אנטי-ציונית ואנטישמית – תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף. השכל הישר מסרב לקבל שמסית כמו סלאח, שממשיך את דרכו של המופתי הנאצי, ושתורתו היא תורת החמאס, ימשיך בעוד שמונה חודשים בדיוק במקום שבו הוא הפסיק עם כניסתו לכלא. […] ישראל היא דמוקרטיה. סלאח הוא אזרח ישראלי. עד גבול מסוים ישראל צריכה להיות גאה בכך שהיא מאפשרת חופש ביטוי שכולל דברי הסתה. אבל סלאח, שוב ושוב, עובר את הגבול. לפני שההסתה שלו תצמיח עוד פיגוע התאבדות, צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה."

הופה. פה זה כבר משהו אחר לגמרי. פה, ימיני דורש לסתום את הפה למישהו עוד לפני שהוא עשה משהו. אני לא מחסידיו של ראאד סלאח ואני רואה אותו כסוג של שמואל אליהו מוסלמי – חשוב לציין שבניגוד לסלאח, שמואל אליהו לא נעצר ולא הועמד לדין – אבל מה בעצם רוצה כאן ימיני? למה הכוונה ב"תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף"?

המשמעות הפשוטה של "מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום" היא "עמידה בתנאי החוק." ימיני רוצה שנעמיד לדין מטיפים מוסלמים לא משום שהם עברו את הגבולות של הסתה בלתי חוקית, אלא משום ש… שמה בעצם? שהם אומרים דברים שלא מוצאים חן בעיניו? ומה פשר "צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה," אם הפעולה שלו חוקית? האם ימיני מדבר על מעצר מנהלי? העלמה של ראאד סלאח?

ימיני אומר שסלאח אחראי לפיגוע התאבדות. וואלה. הייתי רוצה לראות את הראיות, אבל לפני זה, אני אציין שיש שורה של רבנים – הבולט ביניהם הוא דב ליאור אבל יש גם אחרים – ששמם נקשר בהסתה לטרור, הן כנגד פלסטינים הן כנגד יהודים. הרב ישראל רוזן פינטז בפומבי על מחתרת שתפגיז את רצועת עזה, בסיוע שקט של צה"ל והרחק מהשמאלנים; זה היה הרבה יותר בוטה מהדברים שאמר סלאח, אבל רוזן לא הועמד לדין, ודאי שלא הורשע. כלפיהם, ימיני לא דורש ש"נמצא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה." הם יהודים, אחרי הכל, וציונים טובים.

אז אחד העיתונאים הבכירים בישראל רוצה לסתום לאנשים אחרים את הפה, גם כאשר הם עומדים בתנאי החוק. זה מצטרף לשורה של טענות אחרות של ימיני נגד חופש הביטוי והמידע, כמו למשל כשיצא בשצף קצף נגד עתירתה של עמותת "גישה", שהביאה לחשיפת משטר הכמעט-הרעבה של צה"ל ברצועה. ימיני טען אז שחשיפת המידע הזה – מסמכים של גוף ציבורי, כן? – היא "חשיפת מסמכים שנועדו, אך ורק, לתעמולת זוועה נגד המדינה."

אז, עם כל הכבוד, כל זמן ש"מעריב" מעסיק אנטי-עיתונאי כמו ימיני, מי שדורש לסתום, בדרך לא דרך, את פיותיהם של יריבים אידיאולוגיים ומי שנכנס להתקף זעם כשאחרים עושים את העבודה שהוא נמנע מלעשות וחושפים את מדיניותה השנויה במחלוקת של הממשלה, אני מתקשה לתמוך בו. יש לדמוקרטיה הישראלית די אויבים גם בלעדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מאז ההפיכה שביצע המשטר הפוטינסטי בחצי האי קרים, התקשורת הישראלית – ולא רק היא – מנגידה פעם אחר פעם בין ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לכאורה הגבר-גבר, ובין ברק חוסיין אובמה, נמושה מלומדת. בעלי טור מעלים קצף, רבנים נשבעים בשמו של רייגן שמוטט את אימפריית הרשע, ואפילו ליברלים טובים נסחפים לקינה הימנית המסוכנת על שקיעת המערב. אתם יודעים, אותה קינה ימנית ישנה על כך שהמערב התנוון, כבר אין לו ערכים, הוא כבר לא מוכן להלחם, ורק נותר לחכות לאיזה ברברי שישים קץ לכל זה. לפעמים זו קינה, ולפעמים ערגה לקץ; בימין, במיוחד, מהדהדות השורות הסוגרות של "מחכים לברברים" של קוואפיס, בתרגומו של ברונובסקי –

כי ירד הלילה ולא באו הברברים,

וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים

שאין בכלל ברברים בסביבה.

ומה יהיה עכשיו עלינו בלי הברברים?

האנשים האלה היו איזה פתרון.

ופוטין אכן הקפיד לאורך השנים לצייר את עצמו כגבר-גבר, הצטלם הרבה בחזה חשוף, תיאר את עצמו כאמן ג'ודו (את הרגע שבו ילדה יפנית השליכה אותו לקרשים, ואת החיוך הנהדר, ההמום שלה, הוא הצליח להשכיח), הצטלם כשהוא צד דובים, משתלשל ממסוק, עוצר קליעים עם השיניים ובאופן כללי משכנע את הרוסים שהאוטוקרט שלהם הוא ההתגשמות עלי אדמות של צ'אק נוריס.

גם ג'ורג' וו. בוש התחזה לכזה, בהצלחה אסונית. פעמיים, הוא צייר את עצמו כקאובוי שאפשר לשתות איתו בירה ושאוהב לצוד מול שני דמוקרטים שנהגו לחשוב יותר מדי ואפילו להסס, אל גור וג'ון קרי. בוש לא אהב לקרוא, הוא ביקש סיכומים של עמוד אחד בכל נקודה. הוא לא הצטלם בחזה חשוף – זה לא היה עובר כל כך טוב באמריקה הפוריטנית שאליה פנה – אבל הקפיד להצטלם עם כלי נשק וכשהוא עובד בחווה שלו. זה הספיק כדי להכניס את ארה"ב לשתי מלחמות ששברו את הצבא שלה, שריסקו את המעמד שלה בעולם ופגעו ביכולת שלה לנהל דיפלומטיה קשוחה במשך שנים אם לא עשורים, למשבר כלכלי שממנו היא עדיין מתאוששת – ואפילו לא דיברנו על, אתם יודעים, כל האנשים הקטנים האלה, הלא-לבנים, האסייתים, המוסלמים, שמתו במאות אלפיהם כשבוש שבר את עיראק רק כדי להיווכח שהוא לא יודע איך לבנות אותה מחדש, האנשים ששילמו בחייהם ובצלקותיהם את מחיר המלחמה חסרת התוחלת שניהל באפגניסטן. האנשים שבאמת שילמו את המחיר על דימוי הקאובוי שלו. העיקר שהוא מחזיק כמזכרת את האקדח של סדאם חוסיין.

וכמובן, היה אריאל שרון. התקשורת הישראלית העריצה אותו גם כששנאה אותו, העריצה אותו ונמשכה אליו כפי שהיא נמשכת עכשיו אל פוטין, בגלל חוסר המעצורים, בגלל הידיעה שאת האיש הזה באמת אין שום דבר שיעצור, בגלל הידיעה שמדובר במישהו שלא נבהל מקצת דם ואולי אפילו מתענג עליו. בחינה שנעשתה אחרי בחירות 2003, גילתה שהתקשורת הישראלית, שוב ושוב, קידמה את שרון כמי שיש לו "קילר אינסטינקט", וזלזלה בעמרם מצנע בתור חלשלוש מנותק. אחר כך, כששרון ביצע את ההתנתקות, הוא קנה אותה לגמרי: היא התפעמה מהיכולת שלו ללכת עם הראש קדימה לתוך ממסד המתנחלים ולהנחיל לו תבוסה משפילה. כל השאר – החוות, האיים היווניים, השחיתות, הנסיון לנהל את המדינה באמצעות הבנים, השקרים שלא פסקו לפני ואחרי השבץ הראשון – היו חשובים פחות. שרון היה חוואי, הוא הצטלם עם כבשים, אהב להצטלם במסוקים, היה לו מוניטין מספיק רצחני כדי שהוא לא היה צריך להצטלם עם כלי נשק, והתקשורת הישראלית התמוגגה: איזה גבר-גבר.

לכמה דקות, אפילו אהוד אולמרט היה גבר-גבר. הוא היה כלב התקיפה של שרון במהלך ההתנתקות, ובימים הראשונים של מלחמת לבנון השניה – אותה מלחמה אליה נכנס בלי לחשוב על כך יותר מדי, בישיבת ממשלה שנמשכה כחצי שעה ובלי שהוא יודע שהצבא מסתיר ממנו את העובדה ששני החיילים החטופים כבר מתים – גם הוא נראה כמנהיג נחוש, תקיף, שיודע לדפוק על השולחן ולהרים קול במילים "עד כאן." איך זה נגמר, אנחנו יודעים. הגבר-גבר הפך לנמש-נמש תוך חודש.

הכמיהה הזו למנהיג "גבר גבר" היא כמובן כניעה למישהו חזק, למישהו שיפטור אותנו מהצורך לחשוב בעצמנו ולנהל את עצמנו, הכמיהה לילדותיות, להסרת האחריות מעל עצמנו. ההיסטוריה הרוסית רוויה בה באופן חריג, מימי פטר הגדול והלאה, אבל אין אומה שבאמת נקיה מהתפיסה הזו; היא צצה מיד כשתופי המלחמה מתחילים לרעום, כשכולנו נזכרים שאנחנו בעצם יונקים וחיות עדר, מיד אנחנו מחפשים את זאב האלפא. הרי מה כל הקינה על כך שאובמה "חלש" מול פוטין? קודם כל, האנשה פסיכית של מצב מורכב מאד, חזרה אוטומטית למצב העתיק שבו שני גיבורים היו ניצבים זה מול זה, ומעבר לכך דרישה משתמעת שאובמה יקרע את החליפה, יצמיח שער של זאב אדם על החזה, יילל מול הירח ובתנועה חדה, בלתי צפויה, ישפוך את מוחו של פוטין באבן חדה ואחר כך יכרות את ראשו ויניף אותו, נוטף דם, אל האספסוף המריע.

לא שאני נגד. להיפך. כל דבר שמערב את המוח של פוטין ואבן חדה יותר ממקובל עלי, כל זמן שהאבן נעה במהירות מספקת. אבל אני יודע שזו פנטזיה, שמותר באשמה מסוימת להתענג עליה אבל שצריך לזכור שזו פנטזיה ולא מציאות. אנחנו חיים במאה ה-21, בעידן אורבני ולא בעידן האבן. ארצות הברית ורוסיה הן מעצמות גרעיניות. זה לא יהיה אובמה מול פוטין באיזו זירה; במקרה הטוב, אלה יהיו מאות אלפי חיילים משלל ארצות שיגירו את דמם; במקרה הרע, והלגמרי סביר, זה יהיה קץ התרבות האנושית.

אומרים שהמצב באוקראינה מורכב. אין ספק, אבל הוא לא מורכב כפי שטוענים שהוא. ברור שלרוסיה יש אינטרסים באוקראינה. ברור שאף ווז'ד רוסי, ודאי לא פוטין, לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את נמל סבסטופול, נמל המים החמים שנכנס כבר למיתולוגיה של המדינה הרוסית. אבל בכל זאת, פוטין יכול היה לנהל את המשבר אחרת. הוא יכול היה לדרוש מהממשלה האוקראינית לשמור על זכויותיה של רוסיה בסבסטופול כפי שהן מוכרות בחוזים בין המדינות, ולאחד את האיחוד האירופי סביבו בדרישה לשמור על זכויות המיעוט הרוסי באוקראינה.

הוא בחר בפלישה, וסביר להניח שהוא יצליח לנתק את חצי האי קרים ואולי מחוז או שניים נוספים במזרח המדינה, מהסיבה הפשוטה שאף מדינה שפויה לא רוצה לנהל מלחמה נגד רוסיה על אדמת אוקראינה. אבל למהלך הזה יהיו מחירים.

קודם כל, מי שישלם את המחיר יהיו המיעוטים הרוסיים במזרח אירופה, רבים מהם במדינות נאט"ו. המיעוטים הללו נשתלו שם כמתנחלים על ידי סטאלין. הם שנואים על המדינות שבהן הם חיים במידה ניכרת של צדק: קודם כל כמתנחלים ושנית כגיס חמישי. פוטין נימק את הפלישה שלו לאוקראינה בצורך להגן על הרוסים שם. זו היתה גם האמתלה שלו למלחמה בגיאורגיה ב-2008. לישראלים, שרגילים לרטוריקה של המדינה שלהם על כך שהיא מדינת כל היהודים, זה נשמע הגיוני; לשאר העולם זה נשמע בלתי שפוי ומסוכן. אחרי הכל, האחרון שהשתמש בנימוק דומה היה היטלר. התוצאה הסבירה של המהלכים של פוטין צפויה להיות עליה בעוינות כלפי המיעוטים הרוסיים במדינות הבאלטיות ושאר האזור – ושם, פוטין לא יכול לעשות הרבה, כי אלו מדינות נאט"ו. הקורבן הראשון של הגבר-גבר, אם כן, יהיו הרוסים שמחוץ לרוסיה.

הקורבן השני, כמובן, יהיו הרוסים. הכלכלה הרוסית, אף פעם לא משהו יציב, כבר נדפקה. סנקציות כלכליות בדרך, כשהמובילים הן ארה"ב וגרמניה; מרקל כבר אמרה שפוטין לא לגמרי נמצא איתנו. בכיר בקרמלין, סרגיי גלזייב, אמר היום שאם יוטלו סנקציות על רוסיה, היא פשוט לא תשלם את חובותיה. איזה מהלך מבריק: אין ספק שכל בנקאי שאי פעם יהרהר בשטות של תמיכה בעסק רוסי כלשהו יזכור את האמירה הזו. רוסיה תדרדר במהירות למעמד של מדינה מצורעת. בימי ברית המועצות, זה היה איכשהו נסבל מבחינת המשטר, אבל הסנקציות כפי שהן נראות כעת מכוונות כדי להכאיב מאד לאליטה הרוסית, ובניגוד לימי ברה"מ לאליטה הזו יש היום לאן ללכת.

האירופאים קלטו עם מי יש להם עסק, ורוסיה צפויה להיות מבודדת תוך זמן קצר. כן, יש לה יכולת סחיטה: יש לה נשק גרעיני ויש לה מאגרי גז גדולים. אבל היא תועבר במהירות למעמד של צפון קוריאה. מי שעקב אחרי משחקי סוצ'י, ראה שהפתגם הישן על ברית המועצות – שהיא וולטה עילית עם טילים – הוכיח את עצמו שוב: הצבא אוכל טוב, כל השאר לא מתפקד (הממ, נשמע מוכר…). כל מהלך דיפלומטי רוסי ייתקל בהתנגדות אוטומטית: האירופאים כבר קולטים שיש להם עסק עם מיני-היטלר ואת הלקח ההוא הם למדו.

וישנה, כמובן, בעיית אוקראינה. פוטין השתלט על חצי האי קרים. יש בו אמנם רוב רוסי אבל גם מיעוט אוקראיני לא קטן, והמיעוט הזה יודע בדיוק איך התייחסו הרוסים לאוקראינים לאורך ההיסטוריה. הוא לא צפוי לוותר על הזכויות שלו בקלות, ומי שזוכר את העובדה שהתנגדות אלימה לכיבוש הסובייטי השני של אוקראינה נמשכה אחרי 1945 עד אמצע שנות החמישים, לא יופתע אם כמה אוקראינים יתחילו לנקוט בשיטות צ'צ'ניות, כשהם מקבלים סיוע ניכר מאוקראינה השכנה. בקיצור, פוטין יצטרך לנהל בקרים, ובמחוזות האחרים שינסה לקרוע מאוקראינה, משטר כיבוש. במאה ה-21, הוא הולך לגלות שזה לא כל כך פשוט כמו בשנות החמישים של המאה הקודמת, ושאוקראינים נוצרים בהירי שיער נראים הרבה יותר טוב בתקשורת המערבית מצ'צ'נים מוסלמים. מכאן והלאה, כל מהלך – חסימת הרשת או נסיגה – לא יוכל להוביל לנצחון.

ומאחר ופוטין חיסל למעשה את ההסכמות שאחרי המלחמה הקרה, כשרוסיה תהיה בדעיכה, ובשלב מסוים – לדעתי, לא רחוק – היא תגיע אליה, לאף אחד לא יהיה אכפת כשהשכנות שלה יתחילו לשלם לה במטבע שלה. להיפך: סביר להניח שתהיה תחושה נרחבת של סיפוק על כך שבריון שכונתי מקבל את שלו.

ואם אלה התוצאות של פוליטיקת הגבר-גבר, אני אשאר עם המרצה למשפטים משיקאגו.

(יוסי גורביץ)

הממשלה חושבת שאתם לא יהודים מספיק. כלומר, לא אורתודוקסים מספיק. אבל אל דאגה, הממשלה לא תשאיר אתכם במצב הבלתי-טבעי הזה. המחלקה החדשה שלה, "מנהלת הזהות היהודית" מיסודה של מפלגת האחים היהודים, שמנוהלת על ידי הרב הראשי לצה"ל לשעבר, אביחי רונצקי – ההוא שפסק שמעיקר הדין אין סיבה לתת טיפול רפואי למחבל אבל רצוי לעשות זאת משום שא. יכול להיות שיש לו מידע מודיעיני וב. זה יכול לחזור כבומרנג לשבויים יהודים – כבר תצרוב את התודעה שלכם.

ומאחר וברור למנהלת שאם יגיעו כל מיני מזוקנים ויתחילו לדבר על "בדרכי נועם" ו"בואו תעשו אצלנו שבת," הציבור יקלוט שיש כאן כוונה לבצע בפועל המרת דת ועוד בכספי ציבור, אז יש צורך בסוסים טרויאניים.

על פי התכנית, שנחשפה הבוקר (א') על ידי אור קשתי ב"הארץ," המטרה היא למנות "רכזי יהדות," שהם על פי הגדרתם "אישיות המייצגת בחייה באופן מעשי את ערכי היהדות" מצד אחד, שיש להם מצד שני "ניסיון של לפחות שנה אחת בעבודה חינוכית עם ציבור שאינו דתי," כלומר בעלי רקע במיסיון, ושמפגינים "הזדהות עם ערכי המורשת היהודית לדורותיה." בוא נראה. מי יכול "לייצג בחייו באופן מעשי את ערכי היהדות", תוך שהוא "מזדהה עם ערכי המורשת היהודית לדורותיה"? האם רב לסבית גאה ורפורמית עונה על הציפיות? המממ. כנראה שלא. בכלל, "ערכי המורשת היהודית לדורותיה" לא משאירים הרבה מקום לנשים, שדעתן קלה ושהן פסולות לעדות. גבר צעיר, ממוצא אתיופי, שחושב שהתחדשות יהודית צריכה לבוא מתוך התפיסה של "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות"? פעילה צעירה של ארגון זכויות אדם, שמאמינה עמוקות בתיקון עולם ושחושבת שלשם כך צריך לסייע לגר, להאכיל אלמנות, לשפוט בריבם של יתומים? פעיל צדק חברתי שחושב שאולי הגיע הזמן לחזור למסורת שמיטת החובות של היובל, ולאיסור – שנעקף על ידי כותבי התלמוד – על הלוואה בריבית?

לא, לא, לא, לא! מה אתם עושים! המטרה של התכנית ברורה מאד. היא מיועדת "לתת מענה לשחיקה המתמשכת במעמדם של ערכי הזהות היהודית ולחוסר הידע בכל הקשור למורשת היהודית. שחיקה וחוסר ידע זה מביאים לבורות, למחלוקות, להיעדר שוויון בנטל, לאובדן הזהות הלאומית, לאי־הרגשת שייכות לעם היהודי ולניכור חברתי." אובדן זהות לאומית… בורות…. מחלוקות… אי הרגשת שייכות לעם היהודי… אני חושב שאני מזהה את שמות הקוד.

כפי ששם הקוד "מייצג בחייו באופן מעשי את ערכי היהדות" אומר "גבר אורתודוקסי," כך כל שמות הקוד של "זהות לאומית" "אי הרגשת שייכות" וכו' אומרים "הטפה אורתודוקסית." אבל, כאמור, זה קצת בעייתי. תהיה התנגדות. אנשים לא אוהבים שהממשלה שלהם אומרת להם שהם לא יהודים טובים מספיק. זה מריח מהתנשאות. אתם יודעים, כזו שנודפת מאנשים שהתרגלו לחשוב ש-16 חודשי שירות שלהם טובים יותר מ-36 חודשי שירות של סתם אדם.

אז יש פתרון. המטיף לא יגיע מבחוץ. המסקנה של הפרויקט היא ש"בולט הצורך במינויו של אדם מתוך הקהילה, שיחולל את התהליך מבפנים באופן שיתקבל על דעת חברי הקהילה, ולא ייתפס כדבר שבא מבחוץ. דרושה רגישות והיכרות עם חברי הקהילה, וכן נוכחות קבועה בה. דרושה יכולת לזהות הזדמנויות בחיי היומיום ולנצל אותן, דרושה מעורבות יומיומית בהתרחשויות אקראיות בעלות משמעות." כלומר, הממשלה תשתול, בעדינות, סוכני שינוי מונחי אידיאולוגיה בתוך קהילות, שנבחרו משום שהן "אינן מגדירות עצמן דתיות," תממן – באמצעות גוף חיצוני ופרטי, שהרי הפרטה היא אחד מעיקרי האמונה האורתודוקסיים המודרניים – את הפעילות שלהם, ותחזיק אצבעות שאף אחד לא ישים לב שבאמצעות כספי ציבור, משנה הממשלה את התודעה של הציבור.

לכיוון אחד, כמובן. תמיד רק לכיוון אחד. במקביל, ממשיכה הממשלה לחסל את מה שנשאר מהחינוך לאזרחות בישראל. שהרי אזרחות היא התפיסה שיש משהו שמעל לקבוצה האתנית, והמטרה שלנו היא נתינים נבערים, שמשוכנעים שהם בנים לעם גדול במיוחד אבל לא סגורים איך בדיוק. יהודי הוא נשמה – ערבי הוא בן זונה.

ואם התרגיל הסיינטולוגי הזה – של הכנסת דבר אחד תוך שימוש בשם אחר כדי להסתיר את הזהות המבאישה של בעל התרגיל – נראה לכם מוכר, הרי זה משום שהתרגיל הזה משמש את הימין היהודי כבר כמה וכמה שנים. זוכרים איך התחזתה התנועה הפאשיסטית "אם תרצו" לתנועת מרכז, ואיימה לתבוע את מי שיאמר שהיא תנועת ימין? לקח הרבה מאד זמן עד שהצלחנו לגלות שהיא מקבלת מימון מאנשי ימין, ששבעת המייסדים שלה היו מתנחלים בהווה או בעבר, שהמנהיג שלה הוא פנאט דתי שמפנטז על בית המקדש השלישי כ"לב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית," ושיש חשד סביר שכסף זרם אליה מלשכת ראש האופוזיציה נתניהו. זוכרים את "ישראל שלי", הארגון שהקפיץ את איילת שקד לתודעה הציבורית? אז הסתבר שזו היתה הזרוע למבצעים מלוכלכים של מועצת יש"ע. רגע, זוכרים את מועצת יש"ע? אז צריך לזכור גם את התרגיל שהיא ביצעה כדי לקבל כסף לתקציבים לקמפיינים עלומים באמצעות כספי משלם המסים.

הימין הדתי יודע שהוא שרוף, שמזהים את התרגילים שלו מרחוק, אז הוא צריך להסוות את עצמו כמשהו אחר. החדשות המשמחות הן שהוא כבר למד שלא רק את הקשר להתנחלויות צריך להסוות ולטשטש, אלא גם את הקשר לדת עצמה – הוא חושף יותר מדי על כוונותיו של אדם שצריך להאמין ש"כל ישראל ערבים זה לזה", כלומר שכל העדה תספוג את זעמו של החבר הדמיוני בשל עברותיו של אחד ממנה. אתה צריך לבוא מבפנים, להיראות כמי ששייך לקהילה שבהגדרה היא לא דתית, כדי שתוכל לערער את יסודותיה מבפנים. כמובן, ההסוואה של המהלך, כביכול איננו מהלך שמיועד להטפה דתית של זרם ספציפי מאד, מיועדת גם להתמודדות עם ערעורים מצד כל מיני רשויות מציקות כמו בתי המשפט, שעשויים לתהות האם המהלך שוויוני.

עוד משהו. התקציב הראשוני המיועד של הפרויקט הוא ארבעה מיליוני שקלים, והתקציב יגיע הן מהמנהלת והן מהמשרד לענייני דת. בהתחשב בכך שהתקציב של מנהלת הזהות היהודית היה חמישה מיליוני שקלים, זה הרבה מאד כסף. אה, כן – באוקטובר האחרון, הגניבו האחים היהודים סעיף העברה תקציבית שמעביר למנהלת של רונצקי 14 מיליוני שקלים נוספים. כלומר, הגדילו את התקציב שלה, אחרי חוק התקציב, בעוד פי שלוש.

אז אם חשבתם שתקציב המיסיונריות של המנהלת קטן ביחס, הסירו דאגה מלבכם. אם זה יעבוד, יאיר לפיד יעביר לזה עוד כסף.

(יוסי גורביץ)

האם נפתלי בנט הוא מטומטם קליני, או שהוא רק מעמיד פנים ככזה?

בכנס שדן ב"חיזוק זהותה היהודית" של ישראל באמצעות חקיקה, אמר בנט את הדברים הבאים: "אין סתירה בין יהודית ודמוקרטית. […] בג"צ, מאז אהרן ברק, פועל בעקביות לשנות את האיזון ולרוקן משמעות יהודית במדינה. עשו מהפכה אזרחית על חשבון היהודית, כמו פסק דין קעדאן. ייהוד הארץ הפך להיות מגונה, כי לא הגדרנו את זה כיעד חוקתי."

רגע, לא הבנתי. החלט נא: "אין סתירה בין יהודית ודמוקרטית" או "עשו מהפכה אזרחית על חשבון היהודית"? אם אין סתירה, איך האחד בא על חשבון האחר? אם משיכה בכיוון הדמוקרטי באה "על חשבון היהודית," האם לא בהכרח תבוא משיכה לכיוון היהודי על חשבון ה"ודמוקרטית"?

ורק עוד שניה, בבקשה. כשאתה אומר שבג"צ קעדאן הוא "מהפכה אזרחית על חשבון היהודית," חשבת שניה מה אתה אומר בעצם? מה קבע בג"צ קעדאן? הוא קבע שלמדינה אסור להפלות בין האזרחים בהקצאת קרקעות, שהן רכוש המדינה ואזרחיה כולם. הוא קבע שאסור לבנות ישובים שמיועדים ליהודים בלבד. אז כשאתה, נפתלי בנט, אומר שבג"צ קעדאן הוא דוגמא ל"מהפכה אזרחית על חשבון היהודית," מה אתה אומר בעצם על הזכויות שיש לאזרחים לא יהודים בישראל?

אתה אומר שהם אזרחים סוג ב'. אתה אומר שהם לא צריכים להחזיק בכל הזכויות של יהודי, אלא בזכויות שהיהודי מוכן בטובו להותיר להם. ואלה לא כוללות את הזכות להתיישב על קרקע של המדינה. שזו, איך לומר, זכות די בסיסית. במיוחד בהתחשב בכך שחלק ניכר מקרקעות המדינה הן בעצם קרקעות פלסטיניות גזולות.

אבל רגע, שניה, אני רוצה לחזור קצת אחורה בזמן. במצע הבית היהודי, שהעתקת ישירות מהמצע של "האיחוד הלאומי" – המפלגה, נזכיר, של מיכאל בן ארי – כתבת ש"כיום מדינת ישראל שוגה פעמיים. היא מבליגה אל מול הסתה של גורמים ערביים החותרים להשמדת ישראל, ואילו היא מפלה כנגד הערבים הרוצים להשתלב בחברה הישראלית. אנו נפעל בדיוק הפוך. נחישות אל מול גיס חמישי, וחיזוק של אזרחים ערבים הרוצים בטובת ישראל."

אז זה מה ששווה ה"חיזוק" שלך של "ערבים טובים": שלילה של זכות בסיסית להשתמש בנכסי הכלל – מה שמובן לגמרי, כי אתה לא רואה בהם חלק מהכלל, לכל היותר סרח עודף נסבל. אני אפילו לא מדבר על הקשקוש על "לגלות אפס סובלנות לרצונות הלאומיים של ערביי ישראל." מה זה בכלל אומר? אתה מתכוון לפזר אסיפות ציבוריות של בל"ד באש חיה? בעצם, אתה יודע מה, אל תענה על השאלה הזו.

והדברים שלך נאמרים בימים שבהם ליצן אחר של המחנה היודו-נאצי מעביר הצעת חוק בנושא חסר משמעות, אבל מקפיד לומר שהמטרה שלה היא צעד ראשון לקראת הפרדה חוקית בין ערבים נוצרים וערבים מוסלמים. במילים אחרות, כנסת ישראל העבירה – בלי רעש כמעט – הצעת חוק שכל מטרתה היא לסמן קבוצה באוכלוסיה כקבוצה שמופלית לרעה.

ככה נראית "דמוקרטיה יהודית." זו "המדינה היהודית" שבה דורש ראש הממשלה נתניהו הכרה. הצעת החוק הזו הרי מגיעה ממפלגתו. בנט נשמע כמו אחד המנהיגים של ה"דמוקרטיות" המזרח אירופאיות בין המלחמות – ולא במקרה. הרי רוב ההנהגה הפוליטית של ישראל בימי הקמתה באה משם. "יהודית ודמוקרטית" הוא אוקסימורון בדיוק כמו "אוקראינית ודמוקרטית" או "אסטונית ודמוקרטית." משמעה שלטון הרוב האתני בחוזק יד על המיעוט, משמעה שהמיעוט מתקיים בחסדו של הרוב. "מדינה יהודית" משמעה המדינה שבה היהודים הם גזע האדונים.

מצד שני, למה אפשר היה לצפות ממפלגה שקוראת לעצמה "הבית היהודי."

(יוסי גורביץ)

המנהיג הפוליטי היחיד בישראל שמסתובב עם תווית "פאשיסט" שהדביק לו בית המשפט, רונן שובל, פרסם ב"סופהשבוע" האחרון מאמר משונה מהרגיל, שבשיאו הוא המליץ לשמאל הישראלי להגר מכאן. לצערי לא מצאתי את המאמר ברשת ואני נשען על צילום שלו שקיבלתי באדיבות תומר פרסיקו.

"קריאתי הפשוטה – רדו מהארץ," כותב שובל, "או, בשפה שלכם – תהגרו. אם אנחנו כל כך רעים, דוחים, עובדי אלילים, חשוכים, פאשיסטים וגזענים, הניחו לנו. היהודים, כפי שבחרתם לנסח זאת, ניצחו, מנצחים וינצחו את הישראלים. הבינו – כמה שלא תטיפו לנו שברית מילה היא התעללות בילדים – נמשיך למול את בנינו; גם אם תסבירו לנו שהכותל הוא בסך הכל קיר – נמשיך להתרגש ממנו; והחזיר ימשיך להגעיל אותנו, למרות ביקורות המסעדות המהללות ב"הארץ". כן, נמשיך לעשות קידוש בערב שבת ולחגוג את סדר פסח, ובכלל נאמין ברעיונות מוזרים של מוסר וערכים […] נמשיך להתרגש בשירת "התקווה" […] אתם, שמאמינים כי אנחנו נמצאים "בצד הלא נכון של ההיסטוריה", פשוט הרימו ידיים, קחו את הרגליים והפקלאות, ולכו לברלין, לברצלונה, ללונדון או לניו יורק. במקום להקדיש את חייכם למלחמה בנצח ישראל, לכו עשו חיים בגולה – דרך צלחה, המפתחות בפנים." המילים האחרונות הן גם הכותרת של המאמר.

שזה קצת חצוף מצד מי שעשה חלק מהכסף שלו מסחר עקיף עם מדינות אויב. כמה הערות. קודם כל, אם למישהו היה ספק, גם אחרי פסיקת בית המשפט, גם אחרי שקבע ש"בית המקדש הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית," שרונן שובל הוא פאשיסט, אז הנה ההוכחה האחרונה. הוא כל כך לא יכול לחיות באותה המדינה עם אנשים שחולקים על דעותיו, שהוא דורש מהם שיהגרו. המדינה שרוצה שובל היא מדינה שיש בה קו מחשבה אחד בלבד, זה שלו. מי שמעז לחלוק עליו, מתבקש לעזוב. כלומר, בינתיים הוא מתבקש; בינתיים, כל זמן שלשובל אין את הכוח ליישם את הפנטזיות שלו, זו רק בקשה. אחר כך? טוב, נו, אנחנו יודעים איך הפאשיסטים נוהגים לטהר את העם.

שנית, שלמרות ששובל עצמו איננו חובש כיפה, הרי שהוא חמור מובהק של המשיחיסטים. הסממנים שלו ללאומנות יהודית הם דתיים כמעט כולם (בהמשך הוא מדבר גם על גאווה בצה"ל, שבלעדיה הרי אי אפשר): הטלת מום בפעוטות חסרי ישע (וביצוע מעשה מגונה בכפיה בהם), קידוש בערב שבת, סדר פסח, הקיר החיצוני של בית המקדש של הורדוס, גועל מבשר חזיר. האם הלאומיות היהודית בכלל יכולה להיות חילונית בתפיסה של שובל? ואיזה מין חילוני הוא-עצמו? אפיקורס לתיאבון, שלא מסוגל לעמוד בדרישות ההלכה וחושב שהדתיים צודקים אבל, אף שהנפש חפצה הגוף חלש?

שלישית, התפיסה המשונה ש"[אנחנו] נאמין ברעיונות מוזרים של מוסר וערכים": הימין הדתי – ואני חושב שדי ברור, אחרי הטקסט הזה, ששובל הוא חלק ממנו, גם אם לצרכי הסוואה הוא לא חובש כיפה – תמיד טען שהיריבים שלו נטולי ערכים, נטולי מוסר, לא היה מסוגל להתמודד עם העובדה שיריביו העמידו מול הערכים שלו ערכים מנוגדים.

וכמובן, רביעית, את העובדה ששובל – פרדוקסלית – לא מבין פטריוטיות מהי ולא מסוגל להיות פטריוט ישראלי. פטריוטיות באה מהמילה patria, מולדת; משמעה אהבת מולדת; והביטוי המזוקק שלה הוא המנון המחאה הישן ממלחמת לבנון:

אין לי ארץ אחרת,

גם אם אדמתי בוערת;

רק מילה בעברית חודרת

אל עורקיי, אל נשמתי;

בגוף כואב, בלב רעב,

כאן הוא ביתי.

לא אשתוק, כי ארצי

שינתה את פניה;

לא אוותר לה,

אזכיר לה,

ואשיר כאן באוזניה

עד שתפקח את עיניה.

כלומר, אהבת המולדת גם כאשר היא כרוכה בכאב, בסלידה ממה שהפכה להיות; להיאבק על דמותה – ואין מולדת שאיננה זקוקה למאבק כזה – גם כאשר דומה שהאדמה בוערת. הפטריוט לא עוזב את ארצו אלא כאשר כלו כל הקיצים, כאשר הרונן שובלים כבר בשלטון ממש.

שובל איננו מסוגל להבין פטריוטיות טבעית, שנובעת מהמקום שבו נולדת, מהאנשים שאיתם גדלת ושהפכו לחבריך ושלמדת לאהוב, מהחשש שלך לגורלם, לגורלך, לגורל הכלל, מהדרישה שיהיה כאן טוב יותר, ובחיים האלה. הפטריוטיות שלו היא פטריוטיות מלאכותית, גרמאנית-רומנטית במהותה, והיא תלוית אידיאולוגיה. שובל חייב את המולדת שלו ציונית, ולא סתם ציונית – הוא תוקף במאמר שלו שלושה אנשי מרכז מובהקים: יאיר לפיד, ארי שביט ו(איזו כפיות טובה כלפי מי שהזניק אותו למרכז תשומת הלב)בן כספית – אלא ציונית-קנאית. מדינה ציונית שבונה בית מקדש, מדינה ציונית שסותמת את פיות יריביה או מרחיקה אותם.

הפטריוטיות האחרת, הטבעית, נראית לשובל – ולחלק גדול מן הציונים, יש לומר – מאד משונה. למה לעזאזל, הם שואלים שוב ושוב, אתם גרים כאן? התשובה הפשוטה – נולדנו כאן – לא נראית להם סבירה. לא, ברצינות, למה אתם גרים כאן? אם אין לכם שליחות אידיואלוגית, אם אתם לא עטופים בשריון צדקתנו ההיסטורית, למה אתם גרים כאן? מה, חסרים מקומות טובים יותר בעולם?

במונחים ציוניים קלאסיים, שובל הוא הארכיטיפ (השקרי במידה רבה, צריך לציין) של היהודי הגלותי, כזה שהרגש הטבעי של הפטריוטיות, של החיבור למקום בו נולדת, מת בקרבו עוד בטרם לידתו, זה ששום מקום איננו ביתו. כדי למלא את החסר, שובל צריך כמויות עצומות של אידיאולוגיה שתלטף לו את האגו, שתאמר לו שהוא נזר הבריאה, ויותר מכך – הוא צריך להיות האדון. הוא צריך שיהיו אנשים שכפופים לו. הוא צריך בית מקדש, כי בלי בית מקדש, בלי דם וקורבנות ולב האומה הפועם וכל הקיטש הוואגנרי הזה, למה לו לגור כאן ולא בשיקאגו.

אז שובל עושה את המהלך הציוני הקלאסי: מגרש את האנשים שאכן יש להם קשר משלהם למקום, שרוצים לשפר אותו, לשנות אותו, להשקיע בו – לא לאונן על "הלב הפועם של עם ישראל" בדמות מזבח ועליו בהמה טבוחה, צואתה ודמים. כל כך הרבה דמים.

לא תודה, שובל. אנחנו פה. אתה רוצה ללכת למקום שיתאים לך יותר? סע לשלום, המפתחות בפנים.

(יוסי גורביץ)

מאחז העיניים של כל הזמנים בפוליטיקה הישראלית, יאיר לפיד, הכריז שלשום (ה') על כך ש"לפני שעה קלה, בוועדת הכנסת, עבר השיוויון בנטל, כולל החלת חוק שירות בטחון חובה על החרדים, בדיוק כמו שהוא חל עלינו ועל ילדינו. עיוות חוקי והיסטורי שנמשך 65 שנה תוקן מפני שהיינו נחושים." זה כנראה השקר הגס ביותר שאי פעם נאמר בפוליטיקה הישראלית, ולפיד עטף אותו במילים "הציונות חזרה." אם קראתם רק עד שם, אז הוא הצליח לעבוד עליכם.

בהמשך, מנסה לפיד להתחמק מהשקר הזה: "כולם יילכו לבקו"ם, וכולם ישרתו בשירות צבאי או אזרחי, וכולם ישתלבו אחר כך בשוק העבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם. […] כבר מהחודש הבא כל צעיר חרדי בן 17 ללא יוצא מן הכלל יקבל צו גיוס; כבר בחודש הבא – לאחר שהחוק יעבור בקריאה שניה ושלישית – ישוחררו מיידית לשוק העבודה עשרות אלפי חרדים שעד היום היו כלואים בישיבות וחיו על חשבוננו.
תוך 3 שנים 70% מהחרדים הצעירים כבר יתגייסו. אין יותר התחמקויות, לא למשתמטים חילונים ולא למשתמטים חרדים." ההדגשות שלי.

מה קרה פה? מאד פשוט. הונאה מול עיניכם. החרדים אמנם "ילכו לבקו"ם", בהנחה שהם לא יחליטו לצאת למרי אזרחי, אבל שם הם…. יקבלו דחיית שירות, בפועל עד תחילת 2018 (טכנית, ה-31 בדצמבר 2017; נחום ברנע מדווח ב"מוסף לשבת" של "ידיעות" שלפיד לא היה מוכן להזיז את התאריך לראשון בינואר 2018. "הכל צריך לקרות ב-2017", הוא התעקש.) עד אותו תאריך, חרדים יוכלו לקבל פטור, להשתחרר מעול הרבנים שלהם, ולצאת לשוק העבודה כבר בגיל 22 – שזו אכן התפתחות מבורכת, אבל אין ולו שמץ בינה ובין שוויון בנטל. כן, הם יוכלו גם לבחור בשירות אזרחי. מה בינו ובין "שוויון בנטל"? כלום.

בסוף 2017, יצטרך המגזר החרדי להעמיד 5,200 מתגייסים. זה המספר הנוכחי, שדורשת ממשלה שמפלגת מצב הרוח של לפיד מהווה בה משקל מרכזי; מה יקרה למספר הזה כשהקואליציה הבאה תדרוש את נוכחותה של מפלגה חרדית, אפשר לנחש. אם לא יהיו מספר מתגייסים חרדים כנדרש, אז תצטרך המשטרה הצבאית לפשוט על בני ברק וערים חרדיות אחרות ולגרור בכוח מגויסים.

איך זה ייראה בפועל? בהנחה שהחברה החרדית לא תצא למאבק אזרחי אלים כנגד הגיוס, עד כדי כך שהיא תבהיר לציבור שזו גזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה, אז מה שיקרה הוא פשוט: בתחילת 2018, ראשי הישיבות יזרקו לצבא את נידחי הציבור החרדי. הבעייתיים, החלשים, הלא מקורבים, חסרי הקשרים ייגררו לשרת בצה"ל. הם יהיו עוד יותר מגויסי כפיה מהמגויסים הרגילים: הללו, אחרי הכל, עוברים אינדוקטרינציה אינטנסיבית מגיל הגן שמטרתה לשכנע אותם שהשירות הצבאי הוא, אם לא משאת נפש והגשמת היעוד העצמי, משהו שהכרח לעשות. לחרדים אין אינדוקטרינציה כזו, למעשה יש להם אינדוקטרינציה הפוכה, וצה"ל יקבל כמה אלפי חיילים שהוא א. לא צריך, ב. לא ערוכים לשירות בצבא מודרני, ג. נשואים עם ילדים ועל כן יעלו לצבא הון, וד. מלאים מרמור כלפי החובה הזו, הרבה מעבר לרגיל. אה, כן – הם גם יהיו מאורגנים בקבוצות מסודרות, עם רשתות סיוע הדוקות שמבוססות על הישיבה בה הם למדו. קוראים לזה "פוטנציאל מרד." אפילו לא צריך מרד אמיתי: די יהיה בשמועה על מרד כדי שהצבא ישובש על ידי אלפי המגויסים החדשים. אם נערי הגבעות של חטיבת כפיר עושים לצבא בעיות, עוד לא ראיתם כלום. כל זה, כמובן, בהנחה שהם לא יציפו את הקב"נים של צה"ל בדרישה לפטור בשל בעיות נפשיות – צה"ל מצא לפני כמה שנים שחרדים מהווים 45% מכלל מבקשי הפטור הנפשי. וזה היה לפני שהם חויבו בשירות.

כלומר, החרדים ישמרו על האליטה שלהם ויקריבו את פשוטי העם. סביר להניח שהאליטה הזו, כריאקציה, תהיה הרבה יותר סתגרנית מהאליטה של הדור הקודם. היא תצטרך להוכיח את עצמה במבחן אידיאולוגי, והמבחן יהיה ביחסה לשלטון שמכניס את עצמו לנעלי משטר הצאר. העשור האחרון ראה, בעיקר כתוצאה מלחצים כלכליים, התרופפות מהוססת של החומות בין הציבור החרדי והציבור הכללי; כעת הן צפויות להזדקף שוב.

חשוב לציין שיש עוד קבוצה ששומרת היטב על האליטה שלה: חובשי הכיפות הסרוגות. הם הצליחו לצאת מהמהלך הזה כשקבוצת החוד שלהם, בחורי ישיבות ההסדר, יצטרכו לשרת רק 17 חודשים במקום 16 כבעבר. את ההחלטה הזו, אגב, העבירה איילת שקד בהצבעה בה נכחה היא לבדה; ההחלטה הזו היתה קומבינה עם חברי "יש עתיד", שנעלמו מההצבעה. כנראה שלפיד חושב שלא יזכרו שהוא אישר את השתמטות האליטה של בנט. אגב, כמו בישיבות החרדיות, גם בישיבות של ההסדר לא עושים יותר מדי. 20% מהרשומים בהן לא הגיעו לביקורת נוכחות גם כאשר קיבלו עליה הודעה מראש. אנחנו מממנים את ההשתמטות החוקית הזו. בימים האחרונים, אליטת משתמטי הכיפות הסרוגות חשה במצוקה, ומנסה להסיט את האש. היא טוענת שזה נכון שבחורי ישיבות ההסדר לא משרתים כל כך, אבל שרוב חובשי הכיפות הסרוגות אינם בחורי הסדר והם דווקא משרתים. צחוק מריר: במשך שנים, מספר חובשי הכיפות הסרוגות שאינם בהסדר היה מוקד לכלימה בקרב הקבוצה, והיו השמצות בלתי פוסקות על חברי הקבוצה ששירתו שירות צבאי מלא – כלומר, יצאו בפועל משליטת הקבוצה והרבנים. עכשיו הגלגל התהפך, ואלו שהיו מבוזים אמורים עכשיו לחפות על האליטה. רק שיתנו לה להמשיך בשלה.

אז עם מה נשארנו בסוף כל הטררם הזה? קבוצת משתמטים ברשות שתשרת 17 חודשים; דחיה של גיוס החרדים עד 2018; תליית הגיוס של החרדים במכסת מתגייסים; הסכמה במשתמע שהחרדים יוכלו לבצע גם שירות שאיננו צבאי; כמו כן, המשך הפטור האוטומטי לנשים שמצהירות על כך שהן דתיות.

בחן את עצמך: האם אתה יכול לבחור בין שירות צבאי כפוי מלא של 36 חודשים ובין א. דחיית שירות בארבע שנים ואז פטור בתנאי שקבוצת ההשתייכות שלך כבר גייסה מספיק אנשים, ב. שירות של 17 חודשים ובטלה רווחית על חשבון הציבור? האם את יכולה להצהיר שבשל אמונותיך את מנועה מלשרת בצבא? אם לא, אתם שייכים לקבוצת היהודים סוג ב', כפי שהגדיר אותה יאיר לפיד תחת השם האורווליאני "שוויון בנטל."

ולמען הסר כל ספק: אני מתנגד לכל צורה של שירות צבאי כפוי. אני לא מאמין שלמדינה יש זכות לדרוש מאזרחיה לסכן את נפשם עבורה, ולבישת מדים הופכת את הלובש למטרה מותרת בפגיעה. אני ודאי לא מאמין בשירות כפיה בצבא שעיקר הפעילות שלו היא דיכוי שאיפות החירות של עם אחר. אני מאמין ששירות צבאי משחית כמעט את כל מי שהוא נוגע בו, על כן אני מאמין שצריך לבטל את גיוס הכפיה לכולם, ושיש לעבור למודל של צבא מקצועי. אם לא ימצאו די משרתים, סימן שאזרחי המדינה אינם מוכנים לשלם את המחיר של קיומה כפי שהיא, ולמדינה אין זכות לחייב אותם לשלם את המחיר: זה הרגע שבו היא הופכת למשעבדת ולאויבת של תושביה.

פעם היה עיתונאי חריף בשם עפר שלח, שכתב ספר שלם ("מגש הכסף") על הצורך במעבר לצבא מקצועי ועל הנזקים שבצבא כפיה. השבוע הוא הצביע בעד חוק הגיוס של לפיד. בכך הוא השלים את ההתקרנפות שלו.

ועוד דבר אחד: משטרת ירושלים זימנה לחקירה צלם בשם אמיר עבד רבו, תושב מזרח העיר, בחשד שכתב בחשבון הפייסבוק שלו שניר ברקת הוא "ראש עיריית הכיבוש." כך נראית הדמוקרטיה הישראלית בירושלים. אני מזמין את משטרת ישראל לעצור גם אותי לחקירה, שכן גם אני רואה בברקת את ראש עיריית הכיבוש ולמעשה יש לי כמה מילים חריפות יותר לומר עליו. אני מודע לכך שמעצרי וחקירתי עשויים להיות לנטל על המשטרה, שכן הם ימנעו זמנית מאנשיה מלהפגש עם רבנים חשודים בפלילים ויגזלו זמן מהפללתם של אזרחים אחרים, אבל מפציר בה לעשות את המאמץ. היא הרי לא תרצה לטעון שעבד רבו נחקר רק בשל מוצאו האתני.

(יוסי גורביץ)

לפני כעשור ומשהו, כשאיש הדמים חאפז אל אסד חרחר את נשימותיו האחרונות, והיה צורך להכשיר את הקרקע להעברת השלטון ברפובליקה הסורית ליורשו בשאר – שלימים יסתבר שעבה קוטנו ממותני אביו בכל הקשור לשפיכת דמים – מלאה התקשורת הישראלית שחוק. הפרלמנט הסורי הכנוע מיהר בבהילות לתקן את החוקה כך שתאפשר לבשאר, שהיה צעיר מדי, למלא את תפקיד הנשיא. איזו בדיחה של מדינה, התרוננה התקשורת הישראלית; הכל אישי.

מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הדליפו אתמול (ד') שהוא רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כי הוא לא מתאים לו. על פי ההצעה של נתניהו, הבחירות לנשיאות – שאמורות להתרחש ביולי הקרוב – יידחו בשנה, ובמהלך השנה הזו תעביר הכנסת שינוי לחוק היסוד, שיעביר את בחירת הנשיא מן הכנסת אל העם. יש להניח שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, הפטיר כמה "מה אני צריך את זה" לפני שהודיע לנתניהו שהוא מקבל את דין התנועה; ואם במסגרת שינוי חוק היסוד, ישונה גם הסעיף שכרגע אוסר על הנשיא להבחר לכהונה שניה, אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה פרס.

העובדה שמדובר בהדלפה ולא בהודעה רשמית מעידה על כך שנתניהו שולח פה בלון ניסוי, ובוחן את התגובה. אם היא תהיה חזקה מספיק, הוא ייבהל ויגנוז את היוזמה. אנחנו הרי מכירים אותו.

השאלה שצריכה לעלות היא למה לעזאזל לשנות חוק יסוד כל עשור ומשהו. עד בחירתו של משה קצב, נשיאים יכלו להבחר לשתי כהונות של חמש שנים; קודם להצבעה הזו שונה החוק כך שהנשיא יוכל לכהן רק כהונה אחת, בת שבע שנים. אם היוזמה הזו היתה מגיעה מהכיוון של פרס, היה ברור מה מקור השינוי: הרצון של פרס שלא לבלות ולו רגע אחד כאזרח פרטי.

אבל היא מגיעה מכיוון נתניהו. אז מה קורה שם? תשמחו לדעת שמקורביו של נתניהו כלל לא מסתירים את המטרה. "הוא לא מרוצה מהגלריה הנוכחית של המועמדים. הוא לא רוצה לראות את רובי ריבלין בתפקיד. הוא מאד לא רוצה לראות את סילבן שלום מכהן כנשיא, משתי סיבות עיקריות: נתניהו יודע שסילבן ינסה להאפיל על נתניהו על כל צעד ושעל, ומיומו הראשון כנשיא ינהל קמפיין לתפקיד הבא – ראשות הממשלה. בעוד הנשיא פרס מתפקד לבדו, רעייתו של סילבן, ג'ודי, תהפוך דמות מפתח ותאפיל על אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו."

כלומר, ראש הממשלה ממש לא מתלהב משני מועמדים לתפקיד הנשיא, שאחד מהם הוא אכן סכנה אסטרטגית על שלום הבית שלו. במדינה נורמלית, עם מסורת רפובליקנית מוצקת, הוא היה מושך בכתפיו או נושך את שפתו; לכולם היה ברור שאין מה לעשות בנידון. במדינה שפויה, מדינה שאיננה ממלכה, לא מתאימים את החוק – על אחת כמה וכמה חוק יסוד, שהוא אבן יסוד של החוקה שעדיין איננה – לגחמותיו של אדם מסוים. לא מתאים לנתניהו לראות את סטיב או את רובי בבית הנשיא? בעסה, יואיל נא להתנחם בקצת גלידת פיסטוק.

אבל זו ישראל. אתם יודעים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא מדינת הבלאי שיש מצפון. זו המדינה שבה הדבר הראשון שעשה אהוד ברק עם בחירתו לראש הממשלה על פי חוק הבחירה הישירה היה לשנות אותו, כדי שיתאים לצרכים הזמניים של הקואליציה שלו. כשבנימין נתניהו החל לחתור תחתיו – הוא קרא לעצמו אז "אזרח מודאג" – הוא הפעיל את הליכוד כדי לשנות את חוק היסוד הזה, כך שיתיר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד לראשות הממשלה. נתניהו ירד מהעץ הזה אחרי שברק הפתיע והודיע על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל עד אז הוא היה לגמרי בעד.

אז אם חוק יסוד: הממשלה הוא פלסטלינה, שאפשר ללוש אותה או לקצץ אותה על פי הצורך הפוליטי הרגעי, למה לא לשחק כך גם עם חוק יסוד: הנשיא? ואכן, הפרשנים שדיווחו על המהלך של נתניהו התעסקו רק בשאלה האם יש לו יכולת לבצע את המהלך (ספק), ולא עסקו לרגע בשלוש השאלות הערכיות: ראשית, האם ראוי להתנהל כך כלפי חוקי יסוד? שנית, איך זה שמישהו שמיילל כבר עשור שההוצאות הציבוריות גדולות מדי מוכן, ללא הנד עפעף, לזרוק עשרות עד מאות מיליונים על מערכת בחירות שאף אחד לא צריך, ושכרגע מתנהלת בכנסת בעלות אפסית? שלישית, כמה זמן נתניהו מתכנן להשאר כראש ממשלה? אם שלום ייבחר לנשיאות, לכהונה של חמש או שבע שנים, למה נתניהו צריך להיות מודאג ממנו כראש ממשלה, אם הוא לא מתכוון להשאר שם?

כל זה, ובלי לדון בכלל בתיאוריית הקונספירציה שאומרת שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות לנשיאות כדי שהוא-עצמו יוכל להבחר לנשיא, ולהשליך את שאריות חורבן המדיניות שלו לידיו של איזה יורש חסר מזל, בדיוק כשהסופה המושלמת של כשלון התהליך המדיני, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי ישתלבו לסערה אחת. נתניהו נשאל לפני מספר חודשים אם יש לו תוכניות כאלה, והכחיש במרץ. מצד שני, אתם יודעים מה שווה האמינות שלו.

על כן צריך לומר לנתניהו: שום שינוי בחוקי יסוד ממך. אם אתה רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, השינוי היחיד שאנחנו מוכנים לקבל הוא ביטול התפקיד המיותר הזה. אם אתה רוצה להתאים אותו לצרכיך, אז לך לסוריה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים, רשם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לו שירותי בלוגינג בתשלום) הישג, כשהפרקליטות הצבאית הודיעה שהיא תחדד את הנהלים שאוסרים על שימוש בכפרים פלסטינים כאתרי אימונים. הבוקר התבשרנו מהוססות שגם המאבק ארוך השנים של בצלם, שמצלמות-הקריפטונייט שלו מתעדות מעצרי לילה מחפירים זה אחר זה, כנגד מעצרי הלילה של קטינים נחל הישג ראשוני, ובצה"ל שוקלים כעת לנסות להמנע ממעצרי קטינים באזור מוגבל, כפיילוט. אלבר קאמי אמר פעם שאנחנו לא נוכל למנוע את עינויים של ילדים, אבל נוכל לצמצם את מספר הילדים המעונים. זו נקודה של אור בלב הלילה – וצריך לזכור שאסור להתמקד יותר מדי באור; הוא עדיין מוקף בחשיכה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כבר אי אפשר לטעון שהחרם הבינלאומי על חברות ישראליות הוא זניח: שורה של חברות אירופאיות סירבו או נסוגו מהצעת מכרז לפרויקט הנמלים הפרטיים החדש, פרויקט מרכזי של ממשלת נתניהו. החברה שבכל זאת שלחה הצעה, שלחה אותה בשם חברת בת, מחשש שתוחרם. זה הרבה מאד כסף שחברות בניה משאירות על השולחן, וכפי שמציין עמי קאופמן ב-972, הן עושות את זה משיקול עסקי קר. כניסה למכרז, הן יודעות, תעלה להן יותר. פעילות בישראל הופכת למשקולת כלכלית.

אמש (ב') התבשרנו שאחד ממסלולי ההשקעה של הדויטשה בנק, מסלול ההשקעה למשקיעים בעלי מצפון, מונה את בנק הפועלים בין הארגונים שאדם מוסרי איננו יכול להשקיע בהם. הדויטשה בנק, שאין לו בעיה להמליץ על בנק הפועלים במסלולי ההשקעה חסרי המצפון הרגילים שלו, לא נימק את ההחלטה; אבל יש להניח שהיא נובעת לא מהרגלה של בעלת הבנק חובבת החוצנים לפטר עובדים תוך כדי קשקוש על כך ש"השלום מתחיל בתוכך," וגם לא מעמלות העושק של הבנק, אלא מהעובדה שבנק הפועלים הוא אחד המסבסדים הגדולים של הבניה בשטחים הכבושים, בכלל זה גם במאחזים שאפילו אליבא דממשלת ישראל הם בלתי חוקיים. אחרי הכל, בנק הפועלים מספק משכנתאות לישראלים שפולשים לשטחים המיועדים למדינת פלסטין. ככזה, הוא מרוויח ישירות מגזל האדמות שם.

כתוצאה מכך, עלתה הצווחה של הימין היהודי השמימה. ח"כ אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו) טען ש"בנק גרמני מחרים יהודים כאילו לא היו דברים מעולם"; וראש הממשלה נתניהו אמר דברים דומים. לדבריו, "זו שערורייה שעל אדמת אירופה מדברים היום על חרם נגד יהודים […] אחרי שניסו להביס אותנו בכלים צבאיים ונכשלו, כעת מנסים להשתמש כנגדנו בנשק מסוג חדש – חרם. בעבר קראו להחרים יהודים, כעת קוראים להחרים את המדינה היהודית. מי שקוראים להחרים את ישראל הם אנטישמים בלבוש מודרני." על כל פנים, אלה הדברים שאמר נתניהו לקוראיו הישראלים; לקוראי האנגלית הוא אמר דברים מעט שונים: הוא הפנה אותם בעיקר לפעילי תנועת ה-BDS, ונזהר שלא להכליל את כלל האירופאים. בכל זאת, נתניהו לא רוצה שבארה"ב ואירופה יתייחסו עליו כאל סוג של ארדואן. בדברו אל הישראלים, עם זאת, הוא הגביר את מדורת הפראנויה.

מה שאקוניס והפיתום שלו אומרים השבוע הוא מה שבנט ופושע המלחמה מוטי יוגב צווחו בכנסת לפני שבוע: שלגרמנים אין זכות למתוח ביקורת על ישראל בגלל אתם-יודעים-מה ושחרם הוא מהלך פסול, מהלך אנטישמי. נתניהו נוהג להתהדר בכך שהוא בנו של היסטוריון, כאילו שזה מעניק לו תכונות כלשהן (אני בנו של חשמלאי, זה לא מנע ממני להתחשמל), כמו גם בייחוס הז'בוטינסקאי שלו; מותר היה לצפות, על כן, שהוא יזכור את החרם שארגנה התנועה הרוויזיוניסטית על מוצרים גרמנים החל מאמצע שנות השלושים. המטרה של החרם הזה היתה זהה למטרה של ה-BDS: פגיעה בשלטון עוול מבוסס אפליה אתנית באמצעות פגיעה בכיסו. החרם הזה, שהתנועה הרוויזיוניסטית התגאתה בו רבות – ובמידה של צדק – נשמט פתאום מזכרונו של נתניהו. נו, אתם יודעים. לא נעים למצוא את עצמך בתפקיד הנבל בסיפור. ועוד הנבל הזה.

האם פעילי ה-BDS אנטישמים? חלקם, אולי. האם זה משנה? לא באמת. יש סיבות טובות מאד לחרם על ישראל, ובמיוחד על גרורותיה שבשטחים הכבושים, גם בלי להיות אנטישמי. כמו שהעובדה שאתה פרנואיד לא אומרת שלא רודפים אחריך, כך העובדה שאנטישמים מאמצים את העמדות שלך לא אומרת שאתה טועה. למה ממהרים בנט, נתניהו, יוגב ואקוניס לצרוח כל כך מהר "אנטישמיות" ו"נאצים"? קודם כל משום שהם התרגלו, שנית משום שאף שהשטיק הזה מאבד מכוחו מהר מאד בחו"ל, בארץ הוא הוא עדיין רץ חזק מאד, ושלישית משום שזה יופי של כיסוי תחת.

נתניהו לא יבצע נסיגה מהשטחים. כל מה שהוא מנסה לעשות הוא להפיל את התיק של כשלון המו"מ על הפלסטינים. את זה כבר ראינו. אבל זה כבר לא יעבוד. ישראל כל כך מצורעת, כל כך לא אמינה, שמשרד החוץ שלה לא יכול להוציא את המסרים שלו בעצמו – אף אחד לא יתייחס אליהם – אלא מדבר כבר שנים על ההפצה שלהם דרך צד שלישי, כביכול לא מעורב. הבעיה של ישראל היא לא עם ממשלות אירופה; היא עם הפעילים הפוליטיים של אירופה והציבור שם. הממשלות עוד עשויות לקנות שקרכלשהו על כך שהמו"מ לא הצליח, ישראל ממשיכה להתנחל אבל זו לא אשמתה ובכל מקרה אין לה כל כוונות סיפוח; הציבור, על כל פנים הציבור העירני, כבר לא קונה את זה. ולציבור יש כוח. אתם מרגישים אותו בטיפות הזיעה שעל מצחו של נתניהו.

ומאחר ונתניהו ימשיך למכור את ישראל עבור חלום סיפוח הגדה המערבית; ומאחר והציבור יתחיל תוך זמן מה להבין שיש מחיר למדיניות ההתנחלות; ומאחר והציבור יקלוט פתאום שהממשלה ראתה את הצונאמי בא אבל לא עשתה כלום; ומאחר והציבור גם ייזכר שבעצם, הממשלה דופקת אותו גם בתחום הכלכלי ואף מגבירה את הלחץ – נתניהו יצטרך איזשהו תירוץ. לומר את האמת הוא לא מסוגל, כנראה לא מסוגל ברמה פסיכולוגית.

אז הוא יגיד לכם שכולם אנטישמים. זה עבד די טוב עד כה, אחרי הכל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי ערך המגזר המקומבן ביותר במדינה, זה של הכיפות הסרוגות, עצרת באזור E1, בהשתתפות אלפי צעירים וכמה חברי כנסת. למה דווקא ב-E1? כי שם אפשר לתקוע את המסמר האחרון בתכנית שתי המדינות. בקיצור נמרץ – האנשים הטובים של "עיר עמים" מסבירים כאן יותר – בניה יהודית ב-E1 תנתק את מזרח ירושלים סופית משאר הגדה המערבית, מה שיסתום את הגולל על הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. לרוב הציבור, כמובן, אין שמץ של מושג מה המשמעות של E1, וככה חובשי הכיפות הסרוגות אוהבים את זה: מהפלסטינים הם גונבים עוד דונם, לנו הם תוקעים עוד עז.

אבל הסיפור הוא לא E1. הסיפור הוא המשתתפים בהפגנה: רוב מוחלט שלהם היו בני ישיבות תיכוניות וישיבות הסדר שהוזעקו אליה במיוחד. כפי שחשף אתר "61", קודם להפגנה, הגיעו נציגים של תנועת "נחלה" הימנית-קיצונית לישיבות התיכוניות וערכו שם שעות הסברה על ההפגנה המתקרבת.

בדרך כלל זה לא היה מושך תשומת לב מיוחדת, כי כך מתנהלת מערכת החינוך הדתית-לאומנית מזה ארבעים שנה ויותר. הח"מ, בוגר ישיבת "נחלים," השתתף בשורה של הפגנות בצעירותו, לא כי רצה להשתתף בהן אלא בגלל שהובהר לו שכלפי מי שלא ישתתף יינקטו סנקציות. מי שזוכר את ההפגנות הגדולות בתקופת ההתנתקות, יזכור בוודאי את עשרות אלפי התלמידים שהגיעו אליהן, כמעט תמיד בצורה מסודרת באוטובוסים שאספו אותם מהישיבות שלהם. מי שזוכר את הפגנות "בדם ואש/את רבין נגרש" של 1994-1995, יזכור שבלטו בהן, שוב, תלמידי ישיבות, שהגיעו אליהן בצורה מסודרת.

במגזר המקומבן מכולם היה כל כך רגילים להתנהל ככה, שהם לא שמו לב שהמצב השתנה משהו. בשבועות האחרונים סערה המדינה בשל פרשת אדם ורטה, אחרי שכהניסטית צעירה בשם ספיר סבח האשימה אותו בפומבי באמירת אמת מובנת מאליה – שצה"ל עושה פעולות לא מוסריות. תחת לחץ ציבורי, נסוגה בה רשת "אורט" – שהמנכ"ל שלה, צבי פלג, הוא חבר לשעבר במפלגה היודו-נאצית "הבית היהודי" – מהכוונה לפטר את ורטה. סבח הפכה לגיבורה של הימין היהודי, כששרים כמו לבנת ויעלון אצים ללחוץ את ידיה, ושזכתה לאחר מכן ב"פרס המדינה היהודית" מטעם בן ארי וכהניסטים אחרים.

על הרקע הזה, זכתה השתתפותם של אלפי תלמידי ישיבות בהפגנה שאין פוליטית ממנה, בדרבונם הפעיל של המחנכים שלהם, לתשומת לב תקשורתית ניכרת ביחס. לא מספיקה, אבל ניכרת ביחס. עכשיו נשאר לראות האם שר החינוך פירון יתחיל בהליכי הדחה כלפי ראשי הישיבות התיכוניות הרלוונטיים, שהכניסו פוליטיקה אסורה ברגל בוטה כל כך לבית ספרם, והאם בוגי "משה" יעלון ידיח את ראשי ישיבות ההסדר, ששלחו את מי שהם טכנית חיילים להפגנה.

אני מתלוצץ, כמובן. פירון הוא בשר מבשרו של המגזר. כראש ישיבה, גם הוא שלח את תלמידיו להפגנות. יעלון מחזר אחרי חובשי הכיפות כבר יותר מעשור: הוא קלט שהם המושכים בחוטים. את הנאום הראשון שלו כרמטכ"ל הוא נשא בפני ראשי ישיבות דווקא. אנחנו מדברים על מי שלא הצליח, ויש להודות שגם לא מי יודע מה התאמץ, לסגור את ישיבת "עוד יוסף חי", הידועה יותר כישיבת תג-מחיר. אז דווקא על ראשי ישיבות ההסדר הוא אמור להוציא את חמתו, ועוד בגלל משהו שהם עושים כבר שנים ארוכות?

מה שמי שלא גדל במגזר לא יודע הוא, שבישיבות אין כמעט שיעורים נטולי פוליטיקה. כמחצית לפחות מיום הלימודים מוקדשים ללימודי גמרא ועוד כמה שיעורים למחשבת ישראל/תנ"ך ומקצועות נלווים. כמעט כל השיעורים האלה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, הם בסיס להטפה פוליטית בלתי פוסקת, עמוסת שנאה כלפי כל מי שאיננו מהמחנה. לא במקרה כמעט ואין מורים חילונים במערכת החינוך הדתית; זה לא רק החשש המתחסד שמא הם יציגו לתלמידים "דרך אחרת" – העובדה שהסתגרות אינטלקטואלית היא לא רק לגיטימית, היא גם התירוץ הרשמי, אומרת דרשני – אלא גם החשש שהם ידווחו על מה שהם רואים ושומעים.

בעוד כל זה קורה, נסגר הדיל הגדול סביב חוק הבלוף בנושא הגיוס. הסיכוי שהוא אשכרה יביא לגיוסם של חרדים, או למשהו שדומה ל"שוויון בנטל", אפסי. מדובר בחוק שכל מטרתו הוא לאפשר לממשלה למשוך זמן מול בג"צ ולאפשר לנתניהו ויורשיו לא לאבד סופית את הסיכוי להקים ממשלה עתידית עם החרדים. הגיוס הראשון של חרדים אמור בכלל להתרחש ב-2017, כלומר אחרי הבחירות הבאות.

יש רק דבר אחד ברור בתוך כל הבלגאן הזה: שהמגזר המקומבן מכולם הצליח לשמור על קומבינת ההשתמטות שלו. בחורי ישיבות ההסדר, שמשרתים כעת 16 חודשים – פחות מחצי מבן גילם החילוני, שאינו מקושר – ישרתו מעתה, תחת לחץ, 17 חודשים. כלומר, עדיין פחות מחצי. חמישה מהחודשים הללו יהיו בכלל במילואים. אמור מעתה, על כל שנה שמשרתים משתמטי ההסדר, צעיר חילוני משרת שלוש.

איך זה יכול לקרות? איך המגזר הזה נטול כל בושה? יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה שבהן היא שהם שכנעו את עצמם שהם נזר בריאה. אין להם ספקות. הם באמת חושבים שהם החלק החשוב, החלק הארי, של החברה הישראלית, ושבהתאם כל השאר הם זיבורית ותינוקות שנשבו במקרה הטוב, מחכים שהחבר'ה הטובים עם הכיפה הסרוגה יבואו לגאול אותם, ורעל וערב רב במקרה הרע.

במשך שנים, השליטו תלמידי הרב קוק על מערכת החינוך הדתית את התפיסה שאנחנו באתחלתא דגאולה, ושהחילונים הם "חמורו של משיח" – מועילים כל זמן שהם מיישבים את הארץ או מסייעים לכך, אבל שוגים בכל דבר אחר. אין לדאוג: כשיזרח האור הגדול הם יבינו את טעותם ויצטרפו אל חובשי הכיפות הסרוגות.

כשזה לא קרה, ושתי המהמורות הגדולות היו פינוי סיני וההתנתקות, התיאולוגיה הקוקיסטית, שגורסת שאין נסיגות בגאולה, התעוותה. היה צורך למצוא תירוץ, והוא נמצא: החילונים וסתם עמך שלא תומכים במתנחלים הם או יהודים שאיבדו את דרכם או ערב רב. הפתרון הוא הפיכה אמונית. מנהיג המתנחלים בני קצובר אמר במפורש שזמנה של הדמוקרטיה הישראלית פג, ושהיא צריכה להכנע ליהדות. אליקים לבנון, ראש ישיבת הסדר, דיבר על הפיכה אמונית וקרא בפועל למרד בצה"ל. כלומר, החלק הזה של הציונות הדתית, שפעם ניתן היה להשוות אותו לאחים המוסלמים – שסבורים שכל מוסלמי הוא מאמין טוב ביסודו, ושצריך רק להעיר את המוסלמי שבו – הפך להיות למקבילה של הג'יהאד האיסלמי, שמאמין שרוב המוסלמים נסוגו אל תקופת הג'האליה ושיש צורך באליטה מהפכנית שתתפוס את השלטון, במידת הצורך תוך הריגה של מאמינים מזויפים.

והאליטה של העם היהודי לא כפופה לכל מיני שטויות כמו נהלים של משרד החינוך, היא עושה מה שבראש שלה. היא לא מאמינה בהפרדה בין פוליטיקה ולימודים – כלומר, לא כל זמן שזה מגיע לתלמידים שלה. אצלם היא שואפת לתפיסה הוליסטית. אצל האחרים, לא כל כך. זו אידיאולוגיה מתחרה, אחרי הכל, וצריך לשים לה רגלים. חמישים שנה של סגירות אינטלקטואלית הצליחו לשכנע את חובשי הכיפות – אלה מהם שלא מסירים את הכיפה אחרי הלימודים, והנתונים הלא ברורים מדברים על משהו שנע סביב הרבע – שהם נזר הבריאה. לנזר הבריאה מותר הכל. 47 שנים של שקרים וקריצה במגזר ההתנחלויות עשו גם הם את שלהם.

זה הצד האחד. הצד השני הוא זה של התקשורת. זו קנתה את הלוקש על בחורי ההסדר הנפלאים לפני שנות דור, והיא מפמפמת אותו בכל הזדמנות, כשהיא לא טורחת לברר את הנתונים. היא נפלה כאן לספין של סרוגי הכיפות: כביכול הם הדתיים "הטובים" בניגוד לחרדים "הרעים"; הם הרי משרתים (קצת) בצה"ל. ומאחר והמידה של התקשורת החילונית לטוב הוא השירות בצה"ל, היא נפלה בבור הזה ועוד לא שמה לב שהיא בבור.

צד נוסף של המשוואה הזו הוא שבמסגרת תכניתה של הציונות הדתית להשתלט על מוקדי הכוח במדינה – על הצבא, כפי שאמר לבנון, על בתי המשפט, כפי שכתב פירון (אופס!), ועל אחרים – היא מנסה להשתלט גם על התקשורת. הח"מ הוא בוגר הקורס הראשון לתקשורת של ישיבת "נחלים," שנועד לעשות בדיוק את זה: להכניס חובשי כיפות למה שנתפס כקבוצה עוינת. במקרה שלי, למותר לציין, זה לא כל כך הצליח (ובפגישת מחזור שנערכה לאחרונה, נראה שאף אחד אחר מבוגרי הקורס לא השתלב בתקשורת). במקרים אחרים, דווקא כן. המוסד הוותיק של כתב לענייני פלסטינים גווע בשנים האחרונות; הוא הוחלף על ידי כתב לענייני מתנחלים, או, כפי שהוא מכונה בתקשורת הימנית יותר, "ההתיישבות." הכתבים האלה הם כמעט תמיד חובשי כיפות סרוגות, והם מדווחים בהתאם.

כל זה, כמובן, לא יוציא את רגשי הנחיתות מתוך חובשי הכיפות הסרוגות. תחושת הנרדפות היא הכרחית למיעוט קנאי שרוצה להשתלט על מוקדי הכוח, גם כשההשתלטות קלה להפתיע ולא נתקלת כמעט בהתנגדות. באותה המידה שהימין מאשים את "הסמול" בכל חוליי המדינה 35 שנה לאחר שעלה לשלטון, חובשי הכיפות יצטרכו לרדוף אויבים מבית – אמיתים או מדומיינים – גם, ולמעשה במיוחד, אחרי שישלימו את ההשתלטות על מוקדי הכוח.

למה ההשתלטות הזו מתרחשת, למה רוב הציבור בישראל רופס כל כך, זה כבר נושא לפוסט אחר.

ועוד דבר אחד: חניכי קורס מ"כים נתפסו כשהם מרמים בניווט. בפני עצמו, זה לא צריך להפתיע: הם הרי מפקדים בצה"ל. שקר הוא חלק בסיסי מהתפקיד שלהם. רק שהמערכת לא אוהבת שמשקרים לה, ועל כן – בצדק – היא קבעה כלל שאומר שמפקד שנתפס בשקר מודח. הכלל הזה, למרבה הצער, לא מיושם כלפי קצינים בכירים מספיק, אלא אם התקשורת שמה לב. במקרה הזה, מתקבל הרושם שצה"ל עומד להזנות את עצמו עוד יותר, ולהחזיר את הנוכלים לשירות, בטענה המטומטמת ש"הם נדרשים להשתלב ביחידות צה"ל, והדחתם עשויה לפגוע בחטיבות השונות, שיוותרו ללא מפקדים." וואלה. בפעם האחרונה שבדקתי, אנחנו לא במלחמה בשתי חזיתות. החטיבות יסתדרו כמה חודשים, עד שיכשירו מפקדים חדשים. את האצווה הנוכחית יש לגרש מהצבא בקלון, כדי ללמד את הקצינים הזוטרים ששקרים גסים כלפי פנים מותרים רק מדרגת סגן אלוף ומעלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)