החברים של ג'ורג'

כשהמחתרת היהודית נכנסה לממשלה

משלל המינויים האומללים של ממשלת נתניהו, ספק אם יש להוציא מינוי בעייתי יותר מאשר מינויו של אורי אריאל (האחים היהודים) לתפקיד שר השיכון. אפילו המינוי של פרזנטור של בנק הפועלים לתפקיד שר האוצר נראה סביר בהתחשב. תחום הבינוי הוא פצצה מתקתקת, ונתניהו העביר את התפקיד לידי אדם שמיהר להודיע שלא כל אחד צריך לגור במרכז. ובאמת, למה צריך צעיר ישראלי לגור במרכז, איפה שיקר ומחניק, כשהוא יכול לעבור למדינת הרווחה שממזרח לקו הירוק, שעל בנייתה שקד כל כך אריאל? שר השיכון, בקיצור, הודיע לרוב הישראלים – אלה שמה לעשות, רוצים לגור קרוב למקום העבודה שלהם – שהם יכולים להמשיך ולחפש את הנבחרים שלהם.

זה היה במארס. אחר כך, בביקורו של אובמה, שבר אריאל את כללי הנימוס הדיפלומטי וקרא לנשיא המבקר לשחרר את הבוגד ג'ונתן פולארד. אובמה, כצפוי, התעלם. אריאל, פוליטיקאי שמכוון אך ורק לציבור שלו, העדיף לעשות לו נעים בגב על פני שמירה על הנימוס המקובל. ספק, בלשון המעטה, אם הפעולה הזו סייעה לשחרורו של פולארד – לא שאני תומך בשחרורו של ההרפתקן הקטן והדוחה, שהעביר מסמכים חשאיים גם לאוסטרליה, גנב מסמכים שקשורים לסין עבור אשתו, מכר מסמכים מסווגים עבור רווח עתידי והיה במגעים משונים עם הפקיסטנים – אבל אריאל קושש את תשומת הלב שרצה. על החריגה הזו מהמקובל, ועל התקרית הדיפלומטית הקטנה, העדיף ראש הממשלה נתניהו – זה שרוממות ה"משילות" בגרונו – לעבור לסדר היום. אין לו כוח להכנס למריבה עם מרכיב מרכזי בקואליציה שלו כמו האח בנט.

שלשום (ה') שבר אריאל שיא נוסף: הוא אמר ש"בנינו כבר הרבה 'בתי מקדש מעט', אבל אנחנו צריכים שייבנה גם בית המקדש האמיתי בהר הבית." אריאל אמר את הדברים ב"כנס מחקרי שילה."

מילא ששר השיכון סבור שתפקידו כולל דיבורים על הקמת משחטת ענק שתפרנס דור חדש של אוכלי חינם, אבל לא כולל מציאת דיור סביר לצעירי ישראל; אבל פה הוא דוחף את ישראל כולה לשדה מוקשים. כידוע, הר הבית – או, כפי שהוא מכונה בדרך כלל, חראם אל שריף – קצת תפוס. יש עליו כמה מבנים. הם נמצאים שם מהמאה השביעית לספירה, כלומר פי שניים ויותר מהנוכחות המתועדת של מקדש יהודי שם. הם מקודשים לכמיליארד בני אדם, והם לא הולכים לשום מקום.

הנוכחות של המסגדים בהר הבית, כמובן, ידועה היטב לכל המשיחיסטים היהודים, שאריאל הוא בשר מבשרם. הנוכחות הזו היתה קוץ כה דוקר בבשרם של המשיחיסטים, שקבוצה של בכירי "גוש אמונים" – הקבוצה האידיאולוגית שהיתה הבסיס למה שהוא היום מועצת יש"ע – קשרה קשר לפוצץ אותם בתחילת שנות השמונים. בין חברי המחתרת אפשר לציין את זאב "זמביש" חבר (לשעבר פרידמן), את הפובליציסט חגי סגל, ואת מנחם לבני. אף אחד מהם לא ריצה יותר משבע שנות מאסר, אחרי קמפיין ציבורי נרחב לשחרורם המוקדם. המטרה הראשונית של הפיגוע המתוכנן בהר הבית היתה למנוע את הנסיגה מסיני – טריק שמאוחר יותר ישתמשו בו המחבלים היהודים עדן נתן-זאדה ואשר ויזגן, שרצחו פלסטינים כדי לעורר התקוממות פלסטינית שתשבש את תכנית ההתנתקות, וכיום עומד מאחורי הרעיון של "תג מחיר." מטרה אחרת, אליבא דאחד מחברי המחתרת בשעתו, היתה להעמיד את העם היהודי בסכנה איומה, אבל כזו שתאפשר לדמון הזקן יהוה להוכיח שהוא אכן אוהב את עמו ישראל. גם את התרגיל הזה ניסו פעם, בשריפת הממגורות בירושלים הנצורה על ידי טיטוס, ויש הדים שלו גם ברצח הילדים על ידי הוריהם במהלך ההתאבדויות של תתנ"ו, במהלך מסע הצלב הראשון. בשני המקרים הכשלון היה טוטאלי. אז היה מי שרצה לנסות פעם שלישית, וכמו ב-66, לסחוף את כל הציבור איתו ללא כל דיון בנושא.

כששר בממשלת ישראל, ודאי שר השיכון, ודאי שר של האחים היהודים, אומר שיש לבנות את בית המקדש, קשה לקרוא את הדברים אלא כקריאה לפגיעה במסגדים – פגיעה שכנראה תביא לג'יהאד עולמי כלפי ישראל. בקרב יותר ויותר חוגים בקרב חובשי הכיפות מדברים בשנים האחרונות על שיבה להר הבית ועליה אליו. כנראה שהגיעו שם למסקנה שהגאולה המובטחת באמצעות התנחלות בגדה המערבית שוקעת בטיט יוון של יום קטנות, בין דיונים מייגעים בוועדות של המנהל האזרחי, הצתה של עוד דונם והרעלה של עוד עז, ושהגיע הזמן לקפיצה נחשונית, גדולה, אל התהום; מסוג הקפיצות שלאומנים רומנטיקנים תמיד אהבו.

התכנית של המחתרת היהודית לפוצץ את המסגדים גוועה אחרי שלא הצליחו לגייס תמיכה רבנית; מנחם לבני פרסם בשעתו את שמותיהם של 11 רבנים שאת הסכמתם ביקשה המחתרת לגייס. ארבעה מסרו את הסכמתם, ושבעה התנגדו (שניים מהם, צבי יהודה קוק וצבי טאו, התנגדו במשתמע). אף אחד מן הרבנים לא דיווח על התכנית לרשויות. מבין הרבנים שהתנגדו, חמישה – משה לוינגר, צבי טאו, שלמה אבינר, אליעזר ולדמן, ודב ליאור – עדיין פעילים בשיח הדתי בישראל, רובם תוך קבלת משכורת מממשלת ישראל. אף אחד מהם לא דיבר בפומבי על חלקו באירועים הללו.

הסיבה לכך שהרבנים, ברובם, הביעו את התנגדותם היתה התפיסה שלהם שהציבור לא ערוך לקבלת הפעולה. או, במילים מנומסות פחות, הם ידעו שברגע שהציבור הישראלי הרחב יקלוט שהם היו מעורבים ולו בשתיקה בהכנסתו למלחמת עולם, השורה האחרונה בביוגרפיה שלהם תהיה "נראה לאחרונה מתנודד על עמוד חשמל." מה שגרם לרבנים להתנגד לתכנית לא היתה המלחמה הוודאית, אלא החשש שהעם היהודי לא יתלכד מאחוריה ומאחורי החזון שלהם. כשתיבת התהודה שלהם אומרת להם שוב ושוב שיותר ויותר אנשים תומכים בכיבוש מחדש של חראם אל שריף ("הר הבית"), כשסגן יושב ראש הכנסת פייגלין מנסה ללא הצלחה לעלות אליו, כששר בממשלת ישראל מביע בגלוי תמיכה בפעולה – זה יכול לשנות את ההערכה שלהם. כיף.

כלומר, גם פה צריך להעמיד חומת ברזל מול הרבנים, ולהבהיר שהמציאות לא נכנעת להלכה. במקום זה, יש לנו שר בממשלה שמעודד את הפנטזיות שלהם. כאן המקום להזכיר שהמפלגה של אריאל לא מתנערת מהפנטזיות האלה. כשנתפס ג'רמי גמפל – בבחירות האחרונות, המועמד במקום ה-14, שבשעתו נתפס כריאלי, ברשימת האחים היהודים – מדבר בפומבי על פיצוץ המסגדים, ראש המפלגה בנט סירב להתנער ממנו ושלח את העיתונאים לברר מה אמרה פעם מרב מיכאלי. בנט לא התנער ממנו משום שאם היה מתנער, הוא היה מאבד עוד קולות מקולות הימין הקיצוני, שהלכו לעבר מיכאל בן ארי. בשותפה בכירה בקואליציה היום, הבון טון הוא לדבר על החרבת המסגדים, וראש המפלגה לא מעז להתנער מהקולות האלה.

ראש המפלגה? מילא בנט. הוא צריך לרקוד מול הקהל שלו, וכמו כל קצין הוא מסוגל לגלות אומץ רב מול אויבים חמושים תוך שהוא פחדן מוחלט בתחום הציבורי. אבל ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, גם הוא לא התנער מהדברים שאמר שר השיכון שלו, למרות שאין רגיש ממנו לכל נזק בתחום ה-hasbara. שוב אנחנו למדים שהרבה יותר משנתניהו חושש מהרגע שבו העולם המערבי יציץ מאחורי לפרגוד של "יהודית ודמוקרטית" וימצא שם את התיאוקרטיה שמנהלת מסע נקמה נגד ההיסטוריה, הנקודה שבה כל הדיבורים על "סיליקון ואדי" ו"אומת סטארטאפ" יגוזו כצל חולף, הוא חושש לגורלה של הקואליציה שלו. בדרכו שלו, הוא תלוי במצביעי בן ארי בדיוק באותו האופן שבו תלוי בהם בנט – או, ליתר דיוק, תולה את עצמו בהם.

ולצידו, אחרי היסטוריה ארוכה של שתיקה מול הסתה מימין – כלומר, כשהאיש מהמרפסת בכיכר ציון, מר "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ו"כולם כאן ליכודניקים" לא משתתף בה אקטיבית – הוא תולה גם את מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית ומהסיכויים המתנדפים לדו קיום. אם וכאשר ינסו כמה קנאים לפוצץ שוב את המסגדים על הר הבית, זכרו גם את חלקו, חלקו שבמחדל, של ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: לאחר כמה חודשים של פרכוסים, גוגל רידר, שממנו הגיעו רבים מהקוראים של הבלוג הזה, חדל סופית לתפקד. ישנם שורה של תחליפים סבירים, ואני אישית ממליץ על שימוש ב-Feedly.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • מני זהבי

    "אנחנו צריכים שייבנה גם בית המקדש האמיתי בהר הבית" אינו אומר בהכרח "אנחנו רוצים לבנות בית מקדש אמיתי" וגו'. כלומר, ההתבטאות של אריאל היא אידיוטית בשל התפקיד הממלכתי בו הוא מחזיק, אבל היא לא בהכרח מעידה על תוכניות אופרטיביות לפיצוץ המסגדים.

    "שר השיכון, בקיצור, הודיע לרוב הישראלים – אלה שמה לעשות, רוצים לגור קרוב למקום העבודה שלהם"

    ובאופן מוזר, אינך רואה בעיה בכך שמקומות העבודה הנ"ל נמצאים בעיקר בתל-אביב רבתי. דרך אגב, "קרוב למקום העבודה" הוא עניין יחסי, שתלוי בין היתר בתחבורה. וכמובן, היוקר במטורף של הדיור פוגע לא רק באזור המרכז. שוק הדיור בישראל הוא שוק שפועל בתנאי מחסור, וימשיך להיות כזה בעתיד הנראה לעין. שר השיכון אינו יכול לעשות עם זה הרבה. מי שיכול זה דווקא הפרזנטור ההוא מבנק הפועלים.

    • עדו

      יש הרבה מה להגיד על התפישה שהאזרחים צריכים לשרת את המדינה במקום להיפך ושבמקום שהמדינה תדאג להם למגורים איפה שהם רוצים היא שולחת אותם למקומות שבהם הם לא רוצים להיות. בשורה התחתונה, כתושב מודיעין אני יכול להודיע לך שהדירות פה התייקרו פחד מאז שהגיעה הרכבת אבל בשטחים לא רחוק מאיתנו עדיין מאד זול.

      • מני זהבי

        איפה אמרתי מי צריך לשרת את מי?
        המדינה אינה יכולה להבטיח לאזרחיה "מגורים איפה שהם רוצים", כפי שהיא אינה יכולה להבטיח להם את השכר שהם רוצים. היא כן יכולה, בהשקעת מחשבה ומאמץ, להבטיח תנאים נאותים מינימליים בשני התחומים.
        שוק הדיור בישראל הוא קטסטרופה שנמשכת, בגלגולה הנוכחי, כמעט עשור. יש לכך כל מיני גורמים, שבהחלט כדאי לדבר עליהם. אבל הרבה יותר נוח לדבר על פנטזיות המקדש מר אריאל.

        • חיליק

          לפני שהמדינה שולחת אנשים לפריפריה, היא צריכה לדאוג להיצע סביר של מקומות עבודה ולתחבורה ציבורית סבירה. כשהיא לא נוקפת אצבע בעניין, הדברים של אריאל ושל כל השטייניצים לפניו הם חוצפה שאין כדוגמתה.

          לגבי אריאל, אני מסכים שהשטויות שלו הם בבחינת סוג של "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ושהמטורללים שיש להם פוטנציאל לפוצץ את כיפת הסלע לא ממש זקוקים לו. אבל אפשר להתעסק גם בבעיית הדיור וגם בחלומות הרטובים שלו.

          • מני זהבי

            אתה צודק, אבל:
            א) מקומות עבודה ותחבורה ציבורית אינם בסמכותו של אריאל.
            ב) במצב הנוכחי של שוק הדיור, גם הפריפריה יקרה מדי. מי שיכול לעשות עם זה משהו זו ממשלת ישראל כולה, לא שר כזה או אחר (ודאי לא שר השיכון).

  • דודו

    אפשר לקבל הסבר יותר מפורט על פייגלין? אז כבודו יעלה להר הבית וישתטח עליו… יבואו אנשי הווקף ו…? פייגלין בא לבד או עם קבוצת משיחיסטים חמושים?

    בזמן האחרון יש כל מיני דיווחים בתקשורת על יהודים שעלו להר, כולל כמה ח"כים. איך זה עבר בשלום? האם מדובר בסוג של סיורי תיירים?

    • חיליק

      ממה שאני הצלחתי להבין (מקווה שלא טעיתי),
      – החשש הוא לא מאנשי הווקף אלא מזעמם של מתפללים מוסלמים.
      – היו גם קבוצות משיחיסטים, אבל אין שום סיכוי שהיו נותנים להם לעלות חמושים.
      – זה עבר בשלום בעיקר בזכות נוכחות משטרתית מסיבית. לח"כים יש חסינות, אז נוהגים בהם בכפפות של משי.

      • מני זהבי

        העניין אינו חשש מזעמו של גורם כזה או אחר. הר הבית, עפ"י מעמדו המנהלי כיום, הוא אתר קדוש מוסלמי. ביקור של אנשים בני דת אחרת באתר קדוש כזה הוא דבר אחד (המותר במסגרת הכללית של חופש תנועה, תחת מגבלות הכרוכות בניהול האתר). קיום טקסים דתיים של דת אחרת באתר כזה הוא דבר אחר (שאין שום סיבה לכפות על מנהלי האתר להתיר אותו, כשם שאין סיבה לכפות על הנהלת בית הכנסת הגדול להתיר בו תפילה של קבוצות נוצריות).

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

          "קיום טקסים דתיים של דת אחרת באתר כזה הוא דבר אחר (שאין שום סיבה לכפות על מנהלי האתר להתיר אותו, כשם שאין סיבה לכפות על הנהלת בית הכנסת הגדול להתיר בו תפילה של קבוצות נוצריות"

          מדוע אם כן מדינת ישראל כופה על מנהליה המוסלמים של מערת המכפלה להתיר קיום טקסים יהודיים במקום?
          למה מערת המכפלה כן והר הבית לא? והרי הר הבית הוא האתר המקודש ביותר ליהדות והיה כזה עוד לפני שמוחמד בכלל נולד.

          • מני זהבי

            ככל שאני מבין, חוקי מדינת ישראל (לרבות החוק להגנת המקומות הקדושים) אינם חלים בחברון. לכן, מבחינה משפטית, המפקד הצבאי רשאי לעשות במערת המכפלה ככל העולה על רוחו.

      • נתן

        לא מדובר בסיורי תיירים , אלה יותר בסיורי חייזרים.

    • רחל

      יהודים מכל מיני סוגים עולים להר כבר שנים, אין איסור לעשות את זה. את פייגלין ספציפית הרחיקו אבל תומכיו ממשיכים לעלות. מה שאסור להם זה להתפלל בתחום חראם א שריף, וכמו לכל הקבוצות הלא מוסלמיות שעולות להר, מוצמד אליהם איש וואקף שבודק את התנהגותם וקורא למשטרה אם הם סורחים.
      כמובן שהם לא עולים חמושים. אין סיכוי שהמשטרה והצבא יאפשרו זאת.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    נקודה מינורית: ההתבטאות של ביבי בעניין השכפ"צ ("כולם כאן ליכודניקים") דווקא היתה די משעשעת. בשעתו עשו מזה עניין כי להזדעזע הייתה פרקטיקה מקובלת.

    • חיליק

      בשעתו עשו מזה עניין לנוכח הידיעה מי העדיף לוותר על שכפ"ץ, ומה קרה לו, ובהשראת מי. חבל שזו לא פרקטיקה מקובלת היום.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        הרי כבר נרצח פה ראש ממשלה.

  • דני

    יוסי, מה הבעיה בכך שיהודי יעלה להר או יתפלל שם?

  • קשה לי להבין למה יוסי גורביץ מתעקש לירות לעצמו ברגל עם רטוריקה מעליבה, היסטרית וגסת רוח. תנועות המקדש הן מספיקות מסוכנות גם ללא ההגזמות שנערכו כאן. אורי אריאל לא מתכנן לפוצץ את מסגדי הר הבית – אין דין כמיהה לבניין בית המקדש לרצון לחולל כאן מלחמת עולם. אפילו חלק מפעילי המקדש, כמו יהודה גליק, ויתרו באופן מוחלט ופומבי על פירוק המסגדים.

    זה לא אומר, כמובן, שתנועות המקדש אינן מסוכנות, וכדי להסיר כל ספק – אני מתנגד מכל וכל למקדש מכל סוג שהוא. אבל צריך להיות שקול, ברור ואמיתי, לא היסטרי וצווחני כפי שהדברים נעשים כאן.

  • יותם

    גוגל רידר הי"ד,איך נפלו גיבורים.