פוליטיקת הגבר-גבר
מאז ההפיכה שביצע המשטר הפוטינסטי בחצי האי קרים, התקשורת הישראלית – ולא רק היא – מנגידה פעם אחר פעם בין ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לכאורה הגבר-גבר, ובין ברק חוסיין אובמה, נמושה מלומדת. בעלי טור מעלים קצף, רבנים נשבעים בשמו של רייגן שמוטט את אימפריית הרשע, ואפילו ליברלים טובים נסחפים לקינה הימנית המסוכנת על שקיעת המערב. אתם יודעים, אותה קינה ימנית ישנה על כך שהמערב התנוון, כבר אין לו ערכים, הוא כבר לא מוכן להלחם, ורק נותר לחכות לאיזה ברברי שישים קץ לכל זה. לפעמים זו קינה, ולפעמים ערגה לקץ; בימין, במיוחד, מהדהדות השורות הסוגרות של "מחכים לברברים" של קוואפיס, בתרגומו של ברונובסקי –
כי ירד הלילה ולא באו הברברים,
וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים
שאין בכלל ברברים בסביבה.
ומה יהיה עכשיו עלינו בלי הברברים?
האנשים האלה היו איזה פתרון.
ופוטין אכן הקפיד לאורך השנים לצייר את עצמו כגבר-גבר, הצטלם הרבה בחזה חשוף, תיאר את עצמו כאמן ג'ודו (את הרגע שבו ילדה יפנית השליכה אותו לקרשים, ואת החיוך הנהדר, ההמום שלה, הוא הצליח להשכיח), הצטלם כשהוא צד דובים, משתלשל ממסוק, עוצר קליעים עם השיניים ובאופן כללי משכנע את הרוסים שהאוטוקרט שלהם הוא ההתגשמות עלי אדמות של צ'אק נוריס.
גם ג'ורג' וו. בוש התחזה לכזה, בהצלחה אסונית. פעמיים, הוא צייר את עצמו כקאובוי שאפשר לשתות איתו בירה ושאוהב לצוד מול שני דמוקרטים שנהגו לחשוב יותר מדי ואפילו להסס, אל גור וג'ון קרי. בוש לא אהב לקרוא, הוא ביקש סיכומים של עמוד אחד בכל נקודה. הוא לא הצטלם בחזה חשוף – זה לא היה עובר כל כך טוב באמריקה הפוריטנית שאליה פנה – אבל הקפיד להצטלם עם כלי נשק וכשהוא עובד בחווה שלו. זה הספיק כדי להכניס את ארה"ב לשתי מלחמות ששברו את הצבא שלה, שריסקו את המעמד שלה בעולם ופגעו ביכולת שלה לנהל דיפלומטיה קשוחה במשך שנים אם לא עשורים, למשבר כלכלי שממנו היא עדיין מתאוששת – ואפילו לא דיברנו על, אתם יודעים, כל האנשים הקטנים האלה, הלא-לבנים, האסייתים, המוסלמים, שמתו במאות אלפיהם כשבוש שבר את עיראק רק כדי להיווכח שהוא לא יודע איך לבנות אותה מחדש, האנשים ששילמו בחייהם ובצלקותיהם את מחיר המלחמה חסרת התוחלת שניהל באפגניסטן. האנשים שבאמת שילמו את המחיר על דימוי הקאובוי שלו. העיקר שהוא מחזיק כמזכרת את האקדח של סדאם חוסיין.
וכמובן, היה אריאל שרון. התקשורת הישראלית העריצה אותו גם כששנאה אותו, העריצה אותו ונמשכה אליו כפי שהיא נמשכת עכשיו אל פוטין, בגלל חוסר המעצורים, בגלל הידיעה שאת האיש הזה באמת אין שום דבר שיעצור, בגלל הידיעה שמדובר במישהו שלא נבהל מקצת דם ואולי אפילו מתענג עליו. בחינה שנעשתה אחרי בחירות 2003, גילתה שהתקשורת הישראלית, שוב ושוב, קידמה את שרון כמי שיש לו "קילר אינסטינקט", וזלזלה בעמרם מצנע בתור חלשלוש מנותק. אחר כך, כששרון ביצע את ההתנתקות, הוא קנה אותה לגמרי: היא התפעמה מהיכולת שלו ללכת עם הראש קדימה לתוך ממסד המתנחלים ולהנחיל לו תבוסה משפילה. כל השאר – החוות, האיים היווניים, השחיתות, הנסיון לנהל את המדינה באמצעות הבנים, השקרים שלא פסקו לפני ואחרי השבץ הראשון – היו חשובים פחות. שרון היה חוואי, הוא הצטלם עם כבשים, אהב להצטלם במסוקים, היה לו מוניטין מספיק רצחני כדי שהוא לא היה צריך להצטלם עם כלי נשק, והתקשורת הישראלית התמוגגה: איזה גבר-גבר.
לכמה דקות, אפילו אהוד אולמרט היה גבר-גבר. הוא היה כלב התקיפה של שרון במהלך ההתנתקות, ובימים הראשונים של מלחמת לבנון השניה – אותה מלחמה אליה נכנס בלי לחשוב על כך יותר מדי, בישיבת ממשלה שנמשכה כחצי שעה ובלי שהוא יודע שהצבא מסתיר ממנו את העובדה ששני החיילים החטופים כבר מתים – גם הוא נראה כמנהיג נחוש, תקיף, שיודע לדפוק על השולחן ולהרים קול במילים "עד כאן." איך זה נגמר, אנחנו יודעים. הגבר-גבר הפך לנמש-נמש תוך חודש.
הכמיהה הזו למנהיג "גבר גבר" היא כמובן כניעה למישהו חזק, למישהו שיפטור אותנו מהצורך לחשוב בעצמנו ולנהל את עצמנו, הכמיהה לילדותיות, להסרת האחריות מעל עצמנו. ההיסטוריה הרוסית רוויה בה באופן חריג, מימי פטר הגדול והלאה, אבל אין אומה שבאמת נקיה מהתפיסה הזו; היא צצה מיד כשתופי המלחמה מתחילים לרעום, כשכולנו נזכרים שאנחנו בעצם יונקים וחיות עדר, מיד אנחנו מחפשים את זאב האלפא. הרי מה כל הקינה על כך שאובמה "חלש" מול פוטין? קודם כל, האנשה פסיכית של מצב מורכב מאד, חזרה אוטומטית למצב העתיק שבו שני גיבורים היו ניצבים זה מול זה, ומעבר לכך דרישה משתמעת שאובמה יקרע את החליפה, יצמיח שער של זאב אדם על החזה, יילל מול הירח ובתנועה חדה, בלתי צפויה, ישפוך את מוחו של פוטין באבן חדה ואחר כך יכרות את ראשו ויניף אותו, נוטף דם, אל האספסוף המריע.
לא שאני נגד. להיפך. כל דבר שמערב את המוח של פוטין ואבן חדה יותר ממקובל עלי, כל זמן שהאבן נעה במהירות מספקת. אבל אני יודע שזו פנטזיה, שמותר באשמה מסוימת להתענג עליה אבל שצריך לזכור שזו פנטזיה ולא מציאות. אנחנו חיים במאה ה-21, בעידן אורבני ולא בעידן האבן. ארצות הברית ורוסיה הן מעצמות גרעיניות. זה לא יהיה אובמה מול פוטין באיזו זירה; במקרה הטוב, אלה יהיו מאות אלפי חיילים משלל ארצות שיגירו את דמם; במקרה הרע, והלגמרי סביר, זה יהיה קץ התרבות האנושית.
אומרים שהמצב באוקראינה מורכב. אין ספק, אבל הוא לא מורכב כפי שטוענים שהוא. ברור שלרוסיה יש אינטרסים באוקראינה. ברור שאף ווז'ד רוסי, ודאי לא פוטין, לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את נמל סבסטופול, נמל המים החמים שנכנס כבר למיתולוגיה של המדינה הרוסית. אבל בכל זאת, פוטין יכול היה לנהל את המשבר אחרת. הוא יכול היה לדרוש מהממשלה האוקראינית לשמור על זכויותיה של רוסיה בסבסטופול כפי שהן מוכרות בחוזים בין המדינות, ולאחד את האיחוד האירופי סביבו בדרישה לשמור על זכויות המיעוט הרוסי באוקראינה.
הוא בחר בפלישה, וסביר להניח שהוא יצליח לנתק את חצי האי קרים ואולי מחוז או שניים נוספים במזרח המדינה, מהסיבה הפשוטה שאף מדינה שפויה לא רוצה לנהל מלחמה נגד רוסיה על אדמת אוקראינה. אבל למהלך הזה יהיו מחירים.
קודם כל, מי שישלם את המחיר יהיו המיעוטים הרוסיים במזרח אירופה, רבים מהם במדינות נאט"ו. המיעוטים הללו נשתלו שם כמתנחלים על ידי סטאלין. הם שנואים על המדינות שבהן הם חיים במידה ניכרת של צדק: קודם כל כמתנחלים ושנית כגיס חמישי. פוטין נימק את הפלישה שלו לאוקראינה בצורך להגן על הרוסים שם. זו היתה גם האמתלה שלו למלחמה בגיאורגיה ב-2008. לישראלים, שרגילים לרטוריקה של המדינה שלהם על כך שהיא מדינת כל היהודים, זה נשמע הגיוני; לשאר העולם זה נשמע בלתי שפוי ומסוכן. אחרי הכל, האחרון שהשתמש בנימוק דומה היה היטלר. התוצאה הסבירה של המהלכים של פוטין צפויה להיות עליה בעוינות כלפי המיעוטים הרוסיים במדינות הבאלטיות ושאר האזור – ושם, פוטין לא יכול לעשות הרבה, כי אלו מדינות נאט"ו. הקורבן הראשון של הגבר-גבר, אם כן, יהיו הרוסים שמחוץ לרוסיה.
הקורבן השני, כמובן, יהיו הרוסים. הכלכלה הרוסית, אף פעם לא משהו יציב, כבר נדפקה. סנקציות כלכליות בדרך, כשהמובילים הן ארה"ב וגרמניה; מרקל כבר אמרה שפוטין לא לגמרי נמצא איתנו. בכיר בקרמלין, סרגיי גלזייב, אמר היום שאם יוטלו סנקציות על רוסיה, היא פשוט לא תשלם את חובותיה. איזה מהלך מבריק: אין ספק שכל בנקאי שאי פעם יהרהר בשטות של תמיכה בעסק רוסי כלשהו יזכור את האמירה הזו. רוסיה תדרדר במהירות למעמד של מדינה מצורעת. בימי ברית המועצות, זה היה איכשהו נסבל מבחינת המשטר, אבל הסנקציות כפי שהן נראות כעת מכוונות כדי להכאיב מאד לאליטה הרוסית, ובניגוד לימי ברה"מ לאליטה הזו יש היום לאן ללכת.
האירופאים קלטו עם מי יש להם עסק, ורוסיה צפויה להיות מבודדת תוך זמן קצר. כן, יש לה יכולת סחיטה: יש לה נשק גרעיני ויש לה מאגרי גז גדולים. אבל היא תועבר במהירות למעמד של צפון קוריאה. מי שעקב אחרי משחקי סוצ'י, ראה שהפתגם הישן על ברית המועצות – שהיא וולטה עילית עם טילים – הוכיח את עצמו שוב: הצבא אוכל טוב, כל השאר לא מתפקד (הממ, נשמע מוכר…). כל מהלך דיפלומטי רוסי ייתקל בהתנגדות אוטומטית: האירופאים כבר קולטים שיש להם עסק עם מיני-היטלר ואת הלקח ההוא הם למדו.
וישנה, כמובן, בעיית אוקראינה. פוטין השתלט על חצי האי קרים. יש בו אמנם רוב רוסי אבל גם מיעוט אוקראיני לא קטן, והמיעוט הזה יודע בדיוק איך התייחסו הרוסים לאוקראינים לאורך ההיסטוריה. הוא לא צפוי לוותר על הזכויות שלו בקלות, ומי שזוכר את העובדה שהתנגדות אלימה לכיבוש הסובייטי השני של אוקראינה נמשכה אחרי 1945 עד אמצע שנות החמישים, לא יופתע אם כמה אוקראינים יתחילו לנקוט בשיטות צ'צ'ניות, כשהם מקבלים סיוע ניכר מאוקראינה השכנה. בקיצור, פוטין יצטרך לנהל בקרים, ובמחוזות האחרים שינסה לקרוע מאוקראינה, משטר כיבוש. במאה ה-21, הוא הולך לגלות שזה לא כל כך פשוט כמו בשנות החמישים של המאה הקודמת, ושאוקראינים נוצרים בהירי שיער נראים הרבה יותר טוב בתקשורת המערבית מצ'צ'נים מוסלמים. מכאן והלאה, כל מהלך – חסימת הרשת או נסיגה – לא יוכל להוביל לנצחון.
ומאחר ופוטין חיסל למעשה את ההסכמות שאחרי המלחמה הקרה, כשרוסיה תהיה בדעיכה, ובשלב מסוים – לדעתי, לא רחוק – היא תגיע אליה, לאף אחד לא יהיה אכפת כשהשכנות שלה יתחילו לשלם לה במטבע שלה. להיפך: סביר להניח שתהיה תחושה נרחבת של סיפוק על כך שבריון שכונתי מקבל את שלו.
ואם אלה התוצאות של פוליטיקת הגבר-גבר, אני אשאר עם המרצה למשפטים משיקאגו.
(יוסי גורביץ)
המרצה למשפטים הוא אולי לא חשוף חזה, אבל הוא יודע איך עושים שהדג ישתין באוקראינה
http://www.boilingfrogspost.com/2014/03/03/the-rape-of-ukraine-phase-two-begins/
עושה רושם שלפני ש[לטענת הכתבה] ה"גלאדיו" של נאטו הפעיל צלפים בשביל לדרדר את המצב באוקראינה, פוטין כבר היה בדרך לפשרה. לא שברור לי מה היה יוצא מזה (אני לא ממש סומך על פוטין), אבל עושה רושם שזה היה נגמר בפחות הרוגים ונזקים לתשתית. Just sayin
אובמה הוא נשיא מהמעולים שהיו. הוא מודע ליכולות הפוליטיות שלו ופועל לפיהן. לפני שנבחר הוא אמר איך הוא רואה את הרפורמה בבריאות ובסוף הוא העביר רבע רפורמה. אף נשיא לא היה מצליח להעביר יותר. הוא פעל בסוריה בדרך הטובה והאחראית ביותר שהיה יכול. מאשימים אותו שנטש את מובראק? הוא פעל כפי יכולתה של ארה"ב. היא לא יכלה לעשות משהו אחר מזיק פחות. באפגניסטן הוא היה פעלתן מדי אבל אולי הוא לא היה יכול לפעול אחרת בזמן הנתון. גם בעניין ישראל הוא כנראה לא היה יכול יותר מבחינה פוליטית, אבל הוא קיבע את עניין גבולות 67 וההתנגדות להתנחלויות. נראה האם הוא יצליח לתקוע טריז בין ישראל לאיפ"ק בעניין הזה.
לא שאני מצדיק את רוסיה, אבל חשוב לציין שארה"ב והאיחוד האירופי "שאבו" לשורותיהם את כל מדינות מזרח אירופה שהיו באיזור ההשפעה הסובייטי. כמעט כל מדינות ברית ורשה לשעבר הן כיום בנאט"ו ובאיחוד האירופי.
כשפועלים כך מתוך שכרון כוח בשנות ה-90, לא צריך להתפלא כאשר מתעוררת תגובת-נגד בהמשך הדרך, לאחר שארה"ב קצת נחלשה בעקבות כהונת הגבר-גבר שלה.
אני לא בטוח שרוסיה הולכת לסבול כל כך. אחרי הכל פוטין עשה תרגיל דומה למדי גם בסכסוך עם גיאורגיה סביב אבחזיה ב-2008. גם גיאורגיה היא מדינה חשובה (היתה קרובה לכניסה לנאט"ו בזמנו) ולא מוסלמית בכלל, וגם שם הצבא הרוסי ניקה עם גיאורגיה, נשק ישראלי והכל, את הרצפה. אגב, בוש לא נהג אז שונה מאובמה.
המקרה של גאורגיה שונה:
גאורגים באמת ניסו לעשות טיהור אתני באבחזיה (מספר פעמים) והם באמת היו התוקפן (בניגוד לאוקראינה שיש בה שני רוב אוקראיני, מיעוט רוסי גדול ומיעוט טטרי קטן, גאורגיה מורכבת אך ורק ממיעוטים כמו יוגוסלביה לשעבר). בן, הרוסים עשו הכל כדי ללבות את הלהבות, אבל סאקאשווילי צריך היה להיעצר.
עכשיו לך תסביר ליפנים ולקוראנים שאם סין תמשיך לשחק אותה אבו-עלי בנושא האיים ונתיבי התעבורה בים סין, או השמנמן מצפון קוריאה יחליט להשתגע קצת יותר מהמקובל אז הם יכולים לסמוך על בעלת בריתם "הנצחית" שתבוא לעזרתם.
כבר עכשיו גוברים הקולות ביפן להחזיר את הצבא, ויש כאלה שקוראים לפיתוח נשק גרעיני.
צפון קוריאה שיגרה בסוף השבוע שני טילים בליסטיים. פעם ארה"ב לא היתה מחכה שתי דקות כדי לגנות. הפעם? דממה דקה.
חרטא: הקולות שנשמעים ביפן עכשיו "להחזיר את הצבא" הם בסך הכל קולות להתחיל לקרוא לילד המכונה "כוח ההגנה העצמית" של המדינה (שכולל את מיטב הציוד הצבאי המודרני – טנקים, מטוסים וספינות) בשמו. זה שינוי סמנטי, ולא יותר. הצבא שכבר יש ליפן הופך איתה למדינה שאף מנהיג שפוי לא יכנס איתה לעימות צבאי, מה גם שלצבא האמריקאי יש בסיסים במדינה – כנ"ל בדרום-קוריאה – ופגיעה בחיילים אמריקאיים היא אקט התאבדותי עוד יותר, שלא נמצא באג'נדה של אף אחד באזור כרגע (כולל השמנמן מצפון-קוריאה, שבסך הכל רוצה שיעזבו אותו בשקט ויתנו לו לנהל את מחנה הריכוז הפרטי שלו – שהוא אכן, למרבה הצער, הגדול מסוגו על הגלובוס).
אם יש מישהו עם שאיפות מרחיקות לכת באזור זו כנראה סין בכל הנוגע לטייוואן – אבל האפשרות שהיא תנסה לממש את השאיפות האלו נראית היום מאוד רחוקה. זה נכון שלסין יש הרבה כוח כלכלי, אבל הכוח הזה מאוד תלוי בכסף שמגיע אליה מהמערב וגם, אגב, ממדינות שכנות. ברגע שזיקוקים יתחילו לעוף בדרום-מזרח אסיה, הנפגעת הראשונה תהיה הבורסה הסינית – ואת זה השלטון שם (אנשים רציונליים מאוד, יותר מדי אפילו) לא רוצים.
זאבים חיים בלהקות ולא בעדרים.
זאבים יכולים לחיות איך שבא להם יא גזען.
טוב, מילא שהפוסט הזה הוא לא הכי אינפורמטיבי בנוגע למשבר הרוסי-אוקראיני, אבל גם התגובות עד כה הן זוועה. כנראה צריך להסביר כמה דברים.
1. יש הבדל גדול בין משבר גיאורגיה ב-2008 למשבר אוקראינה הנוכחי. בגיאורגיה היה מחוז בדלני (דרום אוסטיה) שהייתה בו תנועה עממית הדוגלת בפרישה מגיאורגיה, והשלטון הממוסד הורכב מאנשי אותה תנועה. כמו"כ, במחוז התנהלה מלחמת אזרחים בשנות ה-90, והמלחמה הופסקה באמצעות הסכמים שהבטיחו נוכחות של כוחות צבא דרום-אוסטיים, גיאורגיים ורוסיים, עם קווי חלוקה מסוימים בין הגזרות. הממשל הגיאורגי, מסיבות השמורות עמו, הורה לצבא שלו לחצות את הקווים הנ"ל. הצעד הזה עורר התנגדות אלימה, פרצו קרבות שבמהלכם נהרגו גם חלקים מהאוכלוסייה האזרחית, והצבא הרוסי התערב, באופן רשמי, על-מנת להפסיק את האלימות. ברור שעבור הרוסים, הקרבות היו רק תירוץ (למשל, הם השתלטו גם על מחוז פורש אחר, אבחזיה, שלא היה קשור כלל לסכסוך הדרום-אוסטי), אבל זה היה תירוץ לגיטימי. בקרים אין שום תירוץ כזה, ואין גם תנועה עממית הדוגלת בפרישה מאוקראינה או בהצטרפות לרוסיה (הפרלמנט של קרים הקים ממשלה פרו-רוסית לאחר שנכבש על-ידי כוחות חמושים בלתי-מזוהים עם זיקה ברורה לצי הים השחור של הפדרציה הרוסית). זה מעבר לעובדה שגיאורגיה נמצאת באזור הקווקאז, שהשד יודע מי שם נגד מי ולמה, ואילו אוקראינה נמצאת בשערי אירופה.
2. ארה"ב לא איבדה את האפשרות לנהל דיפלומטיה קשוחה; בעצם, זה מה שהיא עושה עכשיו, תוך שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי. מדובר בצעדים שלוקחים זמן, בין היתר, כי בתרבות הפוליטית של הדמוקרטיות המערביות, אין אדם אחד שמקבל החלטות אלא יש הנהגה קולקטיבית. אבל הצעדים האלה מתרחשים. התקשורת המייללת על חוסר יכולתו, כביכול, של אובמה לעצור את פוטין פשוט מכוונת למה שניתן למכור למספר הרב ביותר של צרכנים, ולכן בהכרח למכנה המשותף הנמוך ביותר. מבחינת המחנה המשותף הזה, כל עוד כוחות צבא מערביים אינם מתקדמים לכיוון אוקראינה והכוחות הרוסיים אינם בורחים מקרים עם זנב בין הרגליים, אובמה אימפוטנט. מצטער, בעולם האמיתי הדברים אינם עובדים כך.
3. ככל הנראה, פוטין אינו מעוניין בשליטה במזרח אוקראינה (אחרת, הלוחמים הבלתי-מזוהים שלו היו פולשים כבר לפני שבוע גם לשם), וספק רב אם הוא מעוניין בשליטה בקרים. קרים זה אזור שחי מתיירות; תיירות וכיבוש צבאי אינם מסתדרים ביחד. זה עוד לפני שהזכרנו את העובדה שאת כל המשאבים החיוניים, ממי שתייה עבור בחשמל וכלה בדלק, קרים מקבל משטח אוקראינה. לא קשה להניח מה יקרה לאספקת המשאבים האלה אם השליטה הרוסית בקרים תימשך לאורך זמן במתכונת הנוכחית. אפשר להיזכר גם בכך שמעבר לגבול הדרום-מערבי של אוקראינה שוכן מחוז בדלני אחר, טרנסניסטריה, שפרש ממולדובה אחרי מלחמת אזרחים קטנה בתחילת שנות ה-90 ונהנה מחסות רוסית בפועל. לטרנסניסטריה אין גישה לים, והגבולות שלה הם עם מולדובה ואוקראינה בלבד. אם אוקראינה תנהיג מצור על טרנסניסטריה, וכוחות הצבא האוקראיני יהיו מוכנים לאכוף את המצור הזה (שזה אומנם "אם" גדול לכשעצמו), לא יהיה לרוסיה הרבה מה לעשות.
4. אז מה פוטין רוצה? קשה לדעת במדויק, אבל יש כמה דברים שניתן לשער באופן סביר. קודם כל, הוא רוצה להיראות מנהיג חזק שאינו מפקיר את הרוסים האתניים ואת האינטרסים הרוסים. הגישה שלו בעניין הזה היא בהחלט גישה של המאה ה-19 (כפי שאבחן ג'ון קרי), אבל הוא יכול לצבור כמה הישגים בתחום הזה. למעשה, הרושם הוא שפוטין מחזיק כרגע את קרים בתור קלף מיקוח כדי להמיר אותו בהישגים כאלה. מה יכולים להיות ההישגים? למשל, הרחבת סמכויות השלטון המקומי בקרים (מחוז שהוא, להלכה, רפובליקה אוטונומית – דבר שפותח כל מיני אפשרויות). למשל, התחייבות לשמר את מעמד השפה הרוסית כשפה רשמית במחוזות המעוניינים בכך (חוק המסדיר את המעמד הזה בוטל לאחרונה ע"י הפרלמנט האוקראיני, אבל הנשיא הזמני של אוקראינה, שהוא גם יו"ר הפרלמנט, הקפיא את החלטת הביטול). למשל, הסכמת מעצמות המערב שאוקראינה לא תתקבל לנאט"ו, הסכמת הממשל האוקראיני לצמצם באופן דרסטי את הצבא שלו, ושימור הבסיסים והמעמד של הצי הרוסי בקרים. ויש עוד כמה אפשרויות.
5. אז מה זה אומר לגבי היכולת של מדינות המערב, וארה"ב בפרט, לעמוד מאחורי בעלות הברית שלהן באזורים אחרים בעולם? כלום, בין היתר לאור העובדה שהממשל האוקראיני החדש טרם הספיק לכונן איזשהם ערוצים שבאמצעותם הגנה כזאת יכלה להתבצע, ולאור העובדה שגם בעלי הברית החזקים ביותר אינם יכולים להגן על מי שאינו עושה כלום על-מנת להגן על עצמו (ההשתלטות הרוסית על קרים התנהלה ללא שום התנגדות; כעת אוקראינה מגלה סימני התנגדות, ותהליך ההשתלטות הרוסית די הוקפא).
"אז מה זה אומר לגבי היכולת של מדינות המערב, וארה"ב בפרט, לעמוד מאחורי בעלות הברית שלהן באזורים אחרים בעולם"
הכל התחיל עם כפתור ה RESET.
מילא אם זה היה מקרה יחיד, אבל במקרה של ארה"ב זה כבר דפוס פעולה וכולם שואלים "מה לעזאזל ארה"ב רוצה".
כולנו זוכרים את הקווים האדומים של אובמה – קווים שהטשטשו מאד תמורת הבטחה ערטילאית להשמדת נשק כימי (הבטחה שלא ממולאת כרגע). כן תומכים במורדים? לא תומכים במורדים? אולי הם תומכים באלה שהשמות שלהם מתחילים ב "ב"
אבל רק ביום שני בין שתיים לארבע.
בנתיים ג'הבת אל נוסרה ו ISIS רק מתחרים מי יחזיר את ימי הראשידון יותר מהר.
הפסיחה על שני הסעיפים האמריקאית הצליחה לעצבן את כל הצדדים במאבק הפוליטי המצרי. מדהים איך גם האחים המוסלמים, הצבא המצרי וה"ליברלים" המצריים טוענים שאי אפשר לסמוך על אובמה. זה הדבר היחיד שהם מסכימים עליו.
אובמה הצהיר על "שינוי כיוון" ושימת דגש על המזרח הרחוק. בינתיים זה מתבטא בתכנית להצבת כח עצום של 2000 חיילים באוסטרליה.
היפנים (והקוריאנים) חוששים מאד מסין. הסינים לראשונה ביצעו תמרונים ימיים נרחבים ללא תאום על גבול המים הטריטוריאלים היפנים. הצי האמריקאי המוצב באוקינווה לא שלח אפילו סירת גומי סימלית להפגנת נכחות.
הסינים עוצרים באופן קבוע ספינות דייג יפניות והאמריקאים (שמחוייבים לבטחון יפן כי ליפן אין צבא) לא נוקפים אצבע.
הסינים מכריזים על המרחב האווירי מעל סנקאקו כאזור סיני, האמריקאים שולחים שני B52 כהפגנת עצמה אבל מיד למחרת "ממליצים" לחברות התעופה שלהם לציית לדרישות הסיניות.
אז מה היפני הממוצע צריך לחשוב? מה יקרה כשהסינים ינחתו על האיים האלה? מה תהיה התגובה האמריקאית? אולי בניית צבא יפני מגורען היא התשובה.
מה האוקראיני הממוצע אמור לחשוב? שעד שמישהו זז פוטין כבר יבנה את הדצ'ה החדשה שלו בסבסטופול – ולך תוציא אותו משם.
לא נראה למישהו שפוטין מעונין להגיע עד קייב, אבל להחזיר את קרים לרוסיה? זה משהו אחר. חכו חכו לדרישה למשאל עם, כמו בדרום סודן ואם זה עבד למערב בקוסובו גם הרוסים יודעים לשחק את המשחק הזה.
אתה מערב דברים שהקשר בינם קלוש עד בלתי-קיים. אם אתה חושב שלהיות מעצמה זה לכפות את מה שאתה רוצה בכל אזור בעולם ובכל נקודת זמן נתונה, אז ארה"ב אינה מעצמה, ספק אם הייתה אי-פעם, ואינה צריכה להיות (כי יש לזה עלות מטורפת, לא רק מבחינה כספית, ותועלת מפוקפקת).
יש הבדלים בסיסיים בין מה שמתרחש במדינות ערב, במזרח אסיה ובאזור העימות עם רוסיה. מדינות ערב הן האפיק המסובך ביותר, אבל גם שם ניתן לראות כמה דברים. למשל, את זה שעם כל ההפיכות במצרים, היקפי ההרג וההרס בה מצומצמים הרבה יותר מאלה בסוריה. למשל, את זה שהצבא המצרי נשאר תלוי לגמרי בארה"ב, והתלות הזאת אינה הולכת להיעלם לשום מקום. אל-סיסי יכול לקלל את ארה"ב כמה שהוא רוצה. גם לישראל יש שר ביטחון שמרשה לעצמו יותר מדי, וזה אינו אומר הרבה. את ההידרדרות בסוריה ספק אם אובמה היה יכול למנוע. באופן אידיאלי, בשביל זה היה צריך הסכם שלום בין סוריה לישראל, שהיה גורר תלות של המשטר הסורי בארה"ב לפי הדגם המצרי. בהעדר הסכם שלום, ייתכן ואובמה היה יכול לקטוע את מלחמת אסד במורדים באבה, למשל על-ידי הפצצת יחידות חיל האוויר הסורי, אבל הוא היה צריך הצדקה לכך. גם כאשר בוש יצא לכבוש את עיראק, התירוץ הרשמי היה אי-עמידת עיראק בהתחייבויות שלה בנוגע לנשק השמדה המונית. בסוריה, התירוץ הזה לא היה קיים. אילו אובמה היה מספיק ממזר, הוא יכול היה לשלוח את המטוסים שלו למשימה ולטעון אח"כ שההפצצה בוצעה על-ידי חיל האוויר הישראלי. אני לא חושב שבישראל היו אוהבים את הצעד הזה (אם כי בהחלט היו לו כמה היבטים חיוביים).
לגבי מזרח אסיה, גם השחקנים המרכזיים שם פועלים לפי המושגים של המאה ה-19. אם הממשל של סין העממית רוצה להשתלט על כל מיני איים ללא תושבים ושטחים ימיים שנויים במחלוקת, אין הרבה מה לעשות נגד זה וספק אם צריך. תקיפה ממשית של דרום קוריאה או יפן על-ידי סין היא תסריט דמיוני (כתבת בעצמך מה זה יעשה לכלכלה הסינית, והממשל הסיני מבין את זה). צפון קוריאה מסוכנת יותר, אבל ההסלמה האחרונה מולה הייתה בשנת 2010, ובינתיים נראה שדרום קוריאה וארה"ב מצליחות להכיל את האיום.
לגבי קרים, אין שום סיבה שפוטין ירצה לצרף אותו רשמית לרוסיה. אם יעשה את זה, קרים יהיה בשבילו קוץ בישבן (גם מבחינת הנטל הכלכלי וגם מבחינת הסיבוכים הדיפלומטיים שזה יגרור). לעומת זאת, קרים אוטונומי ששייך להלכה לאוקראינה אבל משבש כל ניסיון אוקראיני להתקרב למערב יהיה קוץ בישבן של הממשל האוקראיני, שזה בדיוק מה שפוטין צריך. אה, ורוב אוכלוסיית סבסטופול הם בכלל חיילים וקצינים של צי הים השחור הרוסי, הפנסיונרים של הצי ובני משפחותיהם. בתור המפקד העליון של צבא רוסיה, פוטין היה יכול לבנות שם דצ'ה לעצמו גם ללא פלישה צבאית, אילו רצה בכך.
אני מדבר על "א" ואתה עונה על "ב".
אין ספק שארה"ב מעצמה. הבעיה היא הדימוי הכלל העולמי שלה עכשיו ובעיקר בעיני בעלי בריתה. הדעה הרווחת היא שהיא מעצמה בירידה, שאין לה כרגע מדיניות חוץ עקבית, שהיא מזגזגת ורק מגיבה לאירועים במקום ליזום אותם.
כל דיקטטור מליגה ז' יכול לצחוק להם בפנים כי הוא יודע שארה"ב לא רוצה (וכרגע גם לא מסוגלת) למתוח את החבל עד לקריעה (מה גם שסין ורוסיה נורא נהנות לעשות צרות לאמריקאים במועצת הבטחון).
דוגמה: זה שהמצרים כרגע תלויים בארה"ב לא אומר שהם כבר סומכים עליהם. אתה מתאר לעצמך מצב בזמן הנשיא בוש שהנשיא המצרי יסע לרוסיה לדון בעסקאות נשק? ועל כל דולר שהאמריקאים נותנים, סעודיה נותנת 12.
לכן כשאובמה אומר "I've got your back" גם האוקראינים, הקוריאנים, היפנים, האוסטרלים, פעילי החופש באירן, הליברלים המצרים וכו' שואלים כמה רצינית ההתחייבות הזו ומה יקרה ביום פקודה.
דימוי הוא דבר חמקמק. תהפוכות במדיניות החוץ האמריקאית היו גם בעבר, בסדר גודל משמעותי הרבה יותר מהתנודות של עידן אובמה (למשל, ההחלטה לזנוח את דרום וייטנאם או לכונן יחסים עם סין העממית). לטווח הארוך, התהפוכות האלה לא פגעו במעמדה של ארה"ב. כרגע, הדבר בעל הסיכוי הגדול ביותר לפגוע במעמדה הוא בעיות כלכליות פנימיות.
האם הממשל המצרי סומך על ארה"ב? במובן מסוים כן. למשל, אני די בטוח שהממשל המצרי משוכנע שאם יתרחש פיגוע טרור גדול נגדו ביוזמת ארגון אסלאמי כלשהו, האמריקאים יעזרו למצוא את האחראים ולפגוע בהם. הממשל המצרי כנראה גם מבין שאם יתרחש פיגוע טרור נגד ישראל משטח סיני, צה"ל לא יכנס לשם כדי לפעול נגד מבצעי הפיגוע — בעיקר בגלל הערבויות האמריקאיות להסכם השלום בין ישראל למצרים.
עסקאות נשק לכשעצמן, בעולם של היום, אינן מלמדות הרבה (אא"כ מדובר במערכות נשק מתקדמות במיוחד). למשל, מי יכול היה לשער בשנות ה-90 של המאה הקודמת שאינדונזיה תרכוש נשק מרוסיה במיליארד דולר? זה קרה, דווקא בכהונת ג'ורג' בוש הבן, ולא ממש השפיע על מעמדה של אינדונזיה כבעלת ברית של ארה"ב.
ובלי קשר, כאשר מישהו אומר "I've got your back", ביחסים הבינלאומיים זה אינו שווה הרבה לכשעצמו. אם יש מנגנונים ממשיים שמגלמים את האמירה הזאת (שיתוף פעולה כלכלי, ברית צבאית, או אפילו החזקת נכסי האליטה של מדינה א' במדינה ב'), אזי המצב משתנה.
תשמע, אתה מתעסק בטקטיקה כשאני מדבר על אסטרטגיה. אתה מדבר על פיגוע פה, פיגוע שם. זה פחות מעניין את המצרים (ואת האמת, אני לא חושב שהמצרים צריכים את המודיעין האמריקאי לתפוס טרוריסטים, זה בד"כ הפוך). אבל למצרים יש בעיה הרבה יותר דחופה מאיזה מוג'הד בחושה בסיני.
האתיופים הולכים לבנות סכר על הנילוס. המצרים בלחץ סופר אטומי בנושא ומצחצחים חרבות (מילוליות ופיזיות) אבל האם הם יכולים לסמוך על עזרה אמריקאית בנושא אסטרטגי קריטי כזה? האם העזרה שאתיופיה מגישה לארה"ב בסומליה תערער את הברית המצרית עם ארה"ב? האם במקרה פעילות מלחמתית ארה"ב תמשיך לצייד את צבא מצרים (היא כבר הטילה אמברגו זמני אחרי הדחת מורסי)? כרגע זה לא ברור וזו הבעיה…. אם המצרים לא סומכים על האמריקאים שיעזרו להם בנושא, הסיכוי להתלקחות רק יגדל.
אינדונזיה, בניגוד למצרים, מעולם לא היתה מדינה קליינטית של ארה"ב (כמה כיף כשיש נפט) ולכן אינדונזיה יכולה לקנות נשק ממי שבא לה ואף אחד לא יניד עפעף
רגע, רגע. הסכר האתיופי הוא באמת נושא מעניין. לא שיש למצרים אפשרות ממשית לתקוף את אתיופיה, אבל כאן ארה"ב בהחלט יכולה לעזור למצרים — למשל, ע"י הקמת תחנות להתפלת מי ים. זה גם יעלה פחות מאספקת צעצועי מלחמה חדשים לצבא המצרי, וגם לא יוביל לסכסוכים צבאיים מהסוג שקברו את הקריירה הפוליטית של בוש הבו (ושאובמה, בצדק, נזהר מהם).
הצבא המצרי אולי לא ישמח לוותר על הצעצועים, אבל אם מפקדיו באמת רוצים לשלוט במצרים לאורך זמן, הם כנראה יבינו שאין להם ברירה (עם קצב גידול האוכלוסייה של מצרים, היא תצטרך מקורות מים חלופיים גם בלי קשר לסכר האתיופי).
מה ארה"ב עושה בנדון, זו שאלה טובה. אם היא אינה עושה כלום, אז כן יש כאן חוסר הבנה לאחריותה בתור מעצמה. אבל כל מיני פרשנים בתקשורת שמדברים על ירידתה של ארה"ב בזירה הבינלאומית בד"כ אינם מתכוונים לדברים האלה, אלא לקרבות נגיחה מהסוג הישן והמוכר.
מפעלי התפלה? אתה רציני?
הבעיה המצרית עם הסכר האתיופי היא לא מי השתיה. המצרים בנו את אסוואן בגלל אנרגיה וכדי לשלוט במחזור ההצפות של הנילוס שזה המנוע החקלאי של מצרים. בלי שליטה בזרימת הנילוס גם משק האנרגיה והמשק החקלאי יתמוטטו ושום מספר של מתקני התפלה יכולים להצילם. בקיצור, אתיופיה תחזיק את מצרים בביצים.
מדינות מערביות שחולקות נהרות וסכרים מגיעות להסדרים בנושאים כאלה, אבל גם שם לא תמיד. אפילו בארה"ב כרגע יש מתח בין קליפורניה ומדינות אחרות בנושא חלוקת מים (שיפתר רק בהתערבות הממשלה הפדרלית).
מדינות אוטוריטריות לא דמוקרטיות נוטות להכנס לקונפליקטים כי אחד לא סומך על השני שההסכמים יכובדו בעונות בצורת. איך יגיבו המצרים אם בשנים שחונות (שאתיופיה סובלת מהן באופן תדיר) הממשלה האתיופית תחליט לסגור את הסכר? יסבירו לחקלאי הדלתא שהאתיופים קודמים להם? This will go down well…
סכסוך דומה נוסף באיזור הוא בין טורקיה לעירק על מי הפרת והחידקל. תוסיף לזה את הבעיה הכורדית ולממשל האמריקאי מחכה כאב ראש לא קטן שיזדקק למנהיגות שמובילה (ולא מאחור)
ככל שאני מבין, הדבר היחיד שידוע בוודאות לגבי השפעת הסכר האתיופי על מצרים הוא שזרימת מי הנילוס למצרים תפחת משמעותית בעת בניית הסכר ומילוי האגם שייווצר. את זה אף אחד לא יוכל למנוע, גם אם הממשלה האתיופית תחליט פתאום שהיא צריכה לעבוד בשביל אזרחי מצרים.
כל השאר תלוי באופן שבו האתיופים יפעילו את הסכר. תיאורטית, הם יכולים להשאיר את מצרים (וגם את דרום וצפון סודן) ללא מים. מעשית, ספק אם זה יביא להם יותר תועלת מהסיוע שהם מקבלים מארה"ב (כחצי מיליארד דולר בשנה). במצב הזה, הממשל האמריקאי אינו צריך לעשות הרבה כדי לשמור על הממשל האתיופי שלא יצור אסון הומניטרי באזור. סיוע כלכלי יכול להיות מנוף לחץ מצוין.
נו באמת.
מישהו שם לך חוסם עורקים מסביב לצוואר, ברצונו ישחרר, ברצונו יפתח ואתה תלך לסמוך על צד שלישי שיסדיר את הענין עם "סיוע כלכלי"?
ואם באותו רגע אותו צד שלישי נמצא במשבר כלכלי ולא בא לו ממש לתת סיוע באותו רגע?
והנה, יש שנה שחונה באתיופיה ומפלס האגם המלאכותי יורד. כדי לווסת את הספקת האנרגיה למדינה אתיופיה סוגרת את הסכר. איך תארגן לאתיופיה חשמל עם סיוע כלכלי? תשלח להם חצי מיליארד בטריות?
לכל מדינה יש אינטרסים לאומיים קריטיים שלא יכולים להפתר בקלות בכספי סיוע והבטחות ערטילאיות ל"ידידות נצח עמוקה".
וחוץ מזה זה לא כל מהות הטיעון? עד כמה מדינות העולם יכולות לסמוך על ממשלת ארה"ב שהיא תחלץ לעזרת בעלות בריתה בעת צרה?
דרך אגב -עוד זה מדבר וזה בא – הרשה לי לצותת את עצמי:
"לא נראה למישהו שפוטין מעונין להגיע עד קייב, אבל להחזיר את קרים לרוסיה? זה משהו אחר. חכו חכו לדרישה למשאל עם, כמו בדרום סודן ואם זה עבד למערב בקוסובו גם הרוסים יודעים לשחק את המשחק"
והנה! הפרלמנט בקרים הצביע על הצטרפות לרוסיה. מי אמר תקדים קוסובו ולא קיבל? אז האמריקאים תקעו אצבע לעין הרוסית. היום תורם של הרוסים….
איך אומרים? Karma is a bitch
מה זה "חוסם עורקים סביב הצוואר"? סינגפור מקבלת את כל המים שלה ממלזיה, מסיבות מובנות. האם מלזיה שמה חוסם עורקים סביב צווארה של סינגפור?
הסכמי חלוקת משאבים (למשל, מים) ניתן לכונן גם בין מדינות שהקשר בינן לדמוקרטיה הוא רופף למדי (סינגפור ומלזיה הן דמוקרטיות בערבון מוגבל מאוד, גם היום, שלא לדבר על שנות ה-60).
כדי לבנות ולתחזק את הסכר, אתיופיה זקוקה לסוגים שונים של ציוד. אפשר להבהיר לממשלת אתיופיה שבמקום הציוד הזה היא תקבל אצבע משולשת אם היא תפר תנאים מסימים. גישה דומה עיכבה את בניית סכר איליסו בטורקיה לכמה שנים טובות, והיכולות הטכנולוגיות של טורקיה בכ"ז גדולות יותר מאלו של אתיופיה. מה שכן, לאכיפת תנאים כאלה על ממשלת אתיופיה נדרש שיתוף פעולה בינ"ל. אבל לא סביר שהרוסים (או הסינים) ירצו להביא את מצרים למצב שבו היא תשלח את המטוסים שלה (מתוצרת ארה"ב) להפציץ את אתר בניית הסכר באתיופיה, כך שיש סיכוי לא רע להגיע להסדר, אם ראשי המעצמות יקדישו מספיק תשומת לב לכך.
לגבי משאל העם בקרים, הקטע המוזר הוא שמדובר לא במשאל עם על עצמאות (כמו בקוסובו או דרום סודן) אלא במשאל עם על הצטרפות לפדרציה הרוסית. למעשה, משאל העם נקבע לעוד שבוע וחצי, כאשר אין שום תשתית מוכנה לקיומו (אפילו רשימות בוחרים עדכניות אינן מצויות בידי ממשלת קרים). זה לא ימנע מממשלת קרים, ומ"הלוחמים הבלתי-מזוהים" המכוונים את פעילותה, לערוך משאל עם, אבל זה ימנע כל סיכוי לכך שמישהו מלבד רוסיה יכיר במשאל הזה. יתר על כן, זה שרשויות קרים יבקשו לצרף את חצי-האי לרוסיה עדיין אינו אומר שפוטין יקבל את הבקשה. הרי הבית העליון של הפרלמנט הרוסי כבר נתן לפוטין אישור רשמי לשלוח את הצבא הרוסי לשטח אוקראינה, אבל פוטין עדיין לא ניצל את האישור הזה באופן רשמי. משאל העם בקרים יתן לפוטין עוד קלף אחד. ההחלטה איך להשתמש בקלף הזה עדיין תהיה של פוטין, הוא עשוי לקבל החלטות שונות בהתאם ללחץ שהוא ייתקל (או לא ייתקל) בו מצד מדינות אחרות.
המרצה למשפטים משיקגו הוא פוטין לא קטן בזכות עצמו.
המרצה למשפטים משיקגו הוא פוטין לא קטן בזכות עצמו.
"רוסיה צפויה להיות מבודדת תוך זמן קצר"
לא סביר במיוחד. קשה לי להאמין שמישהו יצליח לארגן חרם על מעצמה.
עד מה שידוע לי סין מחזיקה מיליארדי אגרות חוב אמריקאיות ואם היא תדרוש את הפרעון שלהן מיד ארה"ב בבעיה רצינית
לא היא לא. זה שקר עיתונאי קלאסי.
א. אתה לא יכול לדרוש פרעון של אגרות חוב (לא של האגרות שיש בידי ממשדלות זרות) – אתה רק יכול למכור אותן. בהנחה שאתה תוכל למצוא קונים לכמות כזאת של אגרות, זה רק יוריד את ערך האגרות מה שפרדוקסלית עשוי לעזור לארה"ב!
ב. זה יעזור לארה"ב מאותה סיבה שסין לא שולטת באגרות ארה"ב – לסין יש לכל היותר רק עשירית מכל האגרות. כמעט כל האגרות הן בידי אמריקנים שמשקיעים בהן במקום בכלכלה של ארה"ב. אם האגרות יהיו פחות מושכות המשקיעים יצטרכו להשקיע בכלכלה (פשוט כי אין עוד איפה לשים את הכסף).
רגע, מה זה "משקיעים בהן במקום בכלכלה"?
אם מישהו קונה אגרות חוב של ממשלת ארה"ב, ממשל ארה"ב מקבלת כסף תמורתן. לאן בדיוק הולך הכסף הזה אם לא "לכלכלה"?
תלוי מה הממשלה עושה עם הכסף. אם היא מחליטה להשקיע ישירות בכלכלה (בניית תשתיות, יצירת מקומות עבודה וכו') אז באמת אין הבדל, אם היא מחליטה לכסות גרעונות (כמו שכל הממשלות המערביות עושות עכשיו) אז אין לכסף השפעה מיידית (או השפעה בכלל, כי על גרעון אפשר לחשוב כסיכון לתווך ארוך מאוד שנשחק בגלל אינפלציה).
ככלל השקעה ישירה עדיפה על השקעה בממשלה, כי גם אם הממשלה תרצה לעודד צריכה ולהוריד אבטלה, הכסף עדיין יצטרך לעבור כל מיני ארגונים, משרדים, ביורוקרטיה וכד' (לדוגמה, מספר מדינות העבירו כספים לבנקים כדי לעודד אותם לתת הלוואות לעסקים ובכך לעודד את הכלכלה. אבל הבנקים החליטו להגדיל את ההון העצמי כדי להקטין את סיכוני הקריסה) שמעכב את מעבר הכסף. לעומת זאת אם משקיעה פרטית תרצה להקים מפעל אז הכסף ילך ישירות לעובדים, ספקים ומסים.
מה זאת אומרת לכסות גרעונות?
גרעון נוצר כאשר הממשלה מוציאה יותר ממה שהיא מכניסה (באמצעות מסים, הפקת משאבי טבע הנמצאים בבעלותה, וכיו"ב). על-מנת להשיג כסף שהיא אינה יכולה להשיג באמצעים הנ"ל, הממשלה מנפיקה אגרות חוב. במילים אחרות, אגרות חוב מייצרות גרעון, לא מכסות אותו.
דרך אגב, לא בטוח שכדאי בכל מצב לעודד את הצריכה, ודאי לא על חשבון הגדלת הגרעון. כניסה לחובות היא תמיד ספקולציה על חשבון העתיד. לא בטוח שבעתיד יהיה ממה להחזיר את החובות.
אם בעבר מכרת אגרות חוב בריבית של 10% וכדי לכסות את החוב הזה מכרת עכשיו אגרות חוב ב 3%, לא הכנסת דולר לכלכלה אבל הורדת גרעון. כל מי שממחזר משכנתא יודע את זה.
במקרה הזה צמצמת חוב עתידי, אבל לא את הגרעון (ההפרש השלילי בין ההכנסות להוצאות בתקציב השוטף).
אממממ….. לא.
אם תסתכל בכל ספר תקציב של כל מדינה, החזרת ריבית על חוב זה חלק מהוצאות שוטפות בשנה. קוראים לזה Debt Servicing.
למשל בהצעת תקציב 2013-2014 של מדינת ישראל (עמוד 183) ב2014 ישראל מתעדת לשלם 42 מיליארד שקלים לטובת החזר ריבית בלבד.
וזו הוצאה שוטפת לכל דבר. אם מדינת ישראל תוכל להוריד את שיעורי הריבית שהיא משלמת בשנה, הרי הגירעון השנתי יצטמצם.
אבל את הריבית הנוכחית המדינה צריכה לשלם בכל מקרה (אא"כ היא רוצה להכריז על עצמה חדלת פרעון). אילו הכסף לכיסוי הריבית בא ממיסים (או מתמלוגים כלשהם הנובעים מבעלות המדינה על משאבי הטבע בתחומה), המדינה הייתה מכסה את ההוצאות שלה בלי להגדיל את הגרעון השוטף. אם הכסף לכיסוי הריבית בא ממכירת אגרות חוב חדשות, מדובר בהגדלת הגרעון. אם הכסף שבא ממכירת אגרות חוב חדשות מספיק לא רק לכסות את תשלומי הריבית השוטפים אלא גם להחזיר חלק מהקרן של החובות הישנים, אזי ניתן לדבר על צמצום חוב עתידי, אבל עדיין תוך הגדלת הגרעון השוטף.
בכל מקרה, למה צמצום חובות אינו יכול להיחשב ל"השקעה בכלכלה"?
מי אמר שהממשלה צריכה לשלם את הריבית הנכחית? היא פשוט קונה את החוב הנכחי (קונה את האג"ח הישנות) וכדי לממן את הקניה היא מנפיקה אג"ח בריבית נמוכה יותר. היא מרוויחה את ההפרש.
זה הרבה יותר פשוט ממה שאתה מתאר.
נניח שיש לך חוב של 1000 שקל ואתה משלם פעם בשנה 8% ריבית. נניח גם שאתה לא משלם לקרן. ונניח שההכנסה השנתית שלך היא גם 1000 שקל, וההוצאה השנתית הקבועה שלך (אוכל, ביגוד וכו') ללא הריבית היא 1200 שח.
היות ותחיבות הריבית שלך היא 80 שקל, הגרעון השנתי שלך הוא 280 שקלים.
עכשיו בא הבנק שלך ומציע לך הלוואה של 1000 ש"ח ב 3% לשנה.
אתה לוקח את ההלוואה, ומשלם את הקרן של ההלוואה הראשונה.
ההוצאות וההכנסות השנתיות שלך לא השתנו. אתה עדיין מכנים 1000 שקל ומוציא 1200 ויש לך חוב של 1000 שקל. אבל מה? בסוף השנה אתה משלם רק 30 שקל על הריבית, כלומר הגירעון השנתי שלך הוא רק 230 שקל ולא 280 שקל.
הדיון כאן הוא מרתק. רק צריך לקנות פופקורן ולקרוא.
הוצאת לי את המילים מהפה.
מאז ההשתלטות על האי קרים ערוצי התקשורת( מי שמוביל הוא דווקא הערוץ הראשון) התמלאו פרשנים בשקל וחצי שמלאים לעג ובוז לאובמה , מטיפים מוסר, מחלקים עצות וכל הבעתם מלאה זלזול בל יתואר לצד שביעות רצון עצמית שלא ברורה מאיפה באה.
וכל הסצינה מזכירה את סיפורי שלום עליכם על אוסף הכלומניקים והעניים של העירה שחיים מנדבותיו של הגביר והם מלאי לעג ובוז לאותו עשיר וכולם מלאי עצות ורעיונות, וככל שאפסותם גוברת כך שביעות הרצון העצמית והלעג שלהם הולך וגדל.
אכן ניתן להוציא את היהודים מהעירה אבל כנראה שאי אפשר להוציא את העירה מהיהודים.
+1
רוסיה יש לה מאגרי גז גדולים!!!
למה לשזור אי דיוקים (שלא נאמר עיוות של המציאות) במאמר שלך?
הילדה היפנית שאתה מדבר עליה, שהשכיבה את פוטין על הרצפה.
אתה צודק בעובדות, אבל מהסרטון רואים בברור שפוטין נתן לה לעשות את זה כדי שתרגיש טוב (הוא נתן לה לנצח)
http://www.youtube.com/watch?v=a98p4a3wqWs
השיטה הזו של גורביץ חוזרת על עצמה
כמעט כל מאמר כאן מלוכלך בסילופים קטנים של האמת כדי להציג תמונה שונה. יש שיאמרו "זה לא מה שחשוב ולא משנה כלום וגו'" אבל בסוף היום הרבה שקרים קטנים הופכים לשקר גדול והרבה שקרים גדולים הופכים לבלוג הזה.
אני אישית הפסקתי לקרוא כאן לאיזו תקופה בגלל שקרים מכעיסים כאלו וחזרתי רק כדי לקרוא שקר מופרך על פוטין. קראתי גם אני על הנושא והוא נתן לה לנצח (מן הסתם) יש לי חברים שלמדו גודו בין היתר מקלטות הדרכה שלו והוא נחשב באמת למבין בתחום. מפתיע שלכל האנשים כאן זה לא מפריע. אם גורביץ שיקר בדבר כזה, במה עוד הוא משקר? לתשומת לב כותב המאמר ושאר הקוראים כאן.
תארתי לעצמי שזה מה שקרה, אבל הבנתי שגורביץ מתכון לזה שבגימיק הזה הוא מנסה להצטיר כדוד חביב, בנגוד לדמוי שהוא מנסה לקדם עכשיו.
אני מעתיק לפה כלשונה תגובה ב"העוקץ" למאמר בנושא אוקראינה, מאת מגיב תחת הכינוי
DoNotCensor
שאם אני זוכר נכון הוא בעל אוריינטציה ימנית "רפובליקנית" כללית, אבל אולי אני טועה. אם הקישורים מהתגובה המקורית לא שורדים את ההעתקה, זה נמצא כאן:
http://www.haokets.org/2014/02/28/%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%AA%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D/#comment-148700
כותרת: לקט פרטים רלוונטים עבור ישראלים מעתונות בעולם שלא מופיעים בכתבה
תוכן:
אשר מספקים מידע נוסף מעבר להררי התעמולה השגרתית. ממקורות כגון:
CBC ,RT, Tablet, Yahoo News, Haaretz, Walla, etc.
.
1) המשטר החדש כשלטון של אוליגרכים:
המשטר החדש בקייב ממנה מליארדרים למושלי מחוזות במזרח-אוקראינה. זאת בניגוד לציפיות הציבור, ולאכזבתו, מכיוון שאחת הסיבות להפגנות ואירועי מידאן היא השפעת בעלי הממון על הפוליטיקה במדינה. כך למשל על מחוז דנפרופטרובסק הגדול והמתועש במזרח מונחת מושל "בעל אזרחות ישראלית", האשכנזי קולומויסקי, בעל הממון מספר שלוש ברשימת אוליגרכי אוקראינה. הוא גם בעליו ומנהלו של הבנק הגדול באוקראינה, פריבטבנק. מממן עיקרי של (UDAR), אחד משלושת גופי האופוזיציה- מלבה מרכזי של ההפגנות והאירועים שהובילו להפיכה. והוא בכלל חי בשווייץ. סיבה נוספת למחאה היתה הדרישה למימוש זכותם של המחוזות לקיים בחירות ולבחור את הנהגותיהם בעצמם במקום שיוצנחו שרירותית מקייב. תגובתו של סגן הנשיא של המשטר החדש לענייני המחוזות, האשכנזי גרוסמן: "למינויים תהיה השפעה חיובית ברמה האיזורית. אלו אנשים עשירים וידועים, הם היו יכולים לקנות כרטיס טיסה או לטוס במטוסיהם הפרטיים למדינה אחרת… או שיכלו לקחת אחריות…". על גרוסמן: ().
.http://rt.com/news/ukraine-oligarch-rule-governors-512/
.
2) בעל הממון מספר 2 באוקראינה, האשכנזי פינצ'וק, רתם למטרת ההפיכה את ערוצי הטלוויזיה שלו, ואלו פעלו במרץ רב לקידומה. מגזין "טאבלט" ("קריאה חדשה של חיים יהודיים") גם מציין בשחץ שהוא "עשיר ובעל כח כל כך עד שהוא יכול להתבדח על חשבון נשיא ארה"ב לשעבר", הכוונה לקלינטון ובפניו. פינצ'וק מוקע על ידי רבים באוקראינה כאוליגרך-שודד אשר עשה שימוש בנפוטיזם כדי להחליק לכיסו שורה של משאבים לאומיים, מהיקרים ביותר של אוקראינה, בעבור משהו כמו שקל או שניים. הוא עשה זאת בזמן ההפרטה הפוסט-סובייטית, לפני כעשרים שנה, בזמן שמליוני אוקראינים נאבקו כדי לשרוד. על זה הוא אומר: "כשהמערכת קרסה, רק מספר מסויים של אנשים קיבלו גישה למשהו, למרות שכולם רצו גם. כתוצאה, מספר אנשים בודדים הגיחו מכך עשירים, והמונים רבים יצאו מכך עניים. הפער הוא מטורף, וכל זה הוא לחלוטין לא הוגן. וכולם מבינים שזה לא הוגן. אני, דרך אגב, גם חושב שזה לא הוגן."
http://www.tabletmag.com/jewish-news-and-politics/155976/ukraines-western-face
.
3) הנציגה הפוליטית של ארה"ב הממונה על אוקראינה, האשכנזיה נולנד ( http://en.wikipedia.org/wiki/Victoria_Nuland ), נחשפה, בהקלטת שיחה דיפלומטית שדלפה לציבור בעולם, כשהיא מדברת בשחצנות על תכנון תוצאות ההפיכה על ידה בשם ארה"ב, על אילו דמויות היא מאשרת שיהיו בממשלה החדשה ואלו לא, מזמינה חיסול פוליטי, ומקללת בגסות את האיחוד האירופי ("f_ck the EU") על היסוסו לתמוך בהפיכה מונעת מבחוץ במדינה ריבונית וכנגד ממשלה שנבחרה דמוקרטית ( http://www.cbc.ca/news/world/u-s-diplomats-conversation-on-ukraine-posted-on-youtube-1.2526211 ). ערוץ השידור הציבורי הקנדי מדווח: "השיחה בין בעלת התפקיד במשרד החוץ האמריקאי לבין השגריר האמריקאי באוקראינה הועלתה ליוטיוב וחשפה חילופי דברים גלויים על האסטרטגיה האמריקאית לחילופי שלטון במדינה.", "השיחה שדלפה הביכה את ארה"ב לבטח והזינה האשמות שהאופוזיציה באוקראינה מתומרנת על ידי וושינגטון.", "בהקלטת האודיו שהועלתה ליוטיוב נולנד ופייאט נשמעים דנים באסטרטגיות העבודה עם שלושת ראשי האופוזיציה". לאחר חשיפה זו ארה"ב כבר לא יכלה להסתיר את פעילותה החתרנית כסוכן פרובוקטור בענייניה הפנימיים של אוקראינה בניגוד לחוק הבינלאומי.
מחזקת את הדברים חשיפה של מסמכים על ידי אירגון הוויסלבלוארס האמריקאי פנדו (pando.com) המצביעים על כך שהממשל האמריקאי, באמצעות אירגון (USAID), מימן קבוצות אופוזיציה לפני ההפיכה. כמו כן חושפים המסמכים את מימון האופוזיציה האוקראינית על ידי האוליגרך האשכנזי סורוס.
http://voiceofrussia.com/news/2014_03_03/USAID-got-Maidan-coup-up-and-running-media-6362
בהרצאה של נולנד בוידיאו הזה ( http://www.informationclearinghouse.info/article37599.htm ) היא מיידעת שנעשה שימוש בכחמישה מליארד דולר מכספי האזרחים האמריקאים לשינוי המבנה הפוליטי הטבעי בתוך אוקראינה עד להפיכה זו.
.
4) גילוי: אשכנזים ונאצים ביחסים טובים. ישראלי בוגר צה"ל "חובש כיפה", יליד אוקראינה, זוהה כעומד בראש חוליית מיליטנטים, בעל "תפקיד מוביל באירועי ההפיכה", שהוביל את חולייתו לפעולות ברחובות קייב יחד עם לפחות עוד חמישה ישראלים יוצאי צה"ל.
http://uk.news.yahoo.com/ukraine-protests-israeli-ex-officer-leads-militant-group-094657071.html#xVZ2qCy
בראיון שהתפרסם בעיתון ישראלי מספר הבחור כי הוא עומד בראש חוליה של כ-40 איש והוא מקבל את הוראותיו מפעילי "סבובודה", מפלגת "חירות" הלאומנית , גוף שני מתוך שלושת גופי האופוזיציה.
http://www.timesofisrael.com/israeli-militia-commander-fights-to-protect-kiev/
כתבה ב"הארץ" על מפלגת "חירות" הלאומנית, מדווחת ש"מפלגה אנטישמית" נכנסת לפרלמנט האוקראיני ומיידעת : "חברי המפלגה … הציתו בתי כנסת וחיללו בתי קברות יהודיים", "המפלגה דוגלת בעמדות אנטישמיות מובהקות", "נגד מנהיג המפלגה אולג טיאגניבוק הוגשו כמה תלונות על הסתה לאלימות והתבטאויות גזעניות ואנטישמיות, אחרי שקרא "לבלום את ההתפשטות היהודית". חברי המפלגה – בעיקר צעירים – אחראים לתקריות בעלות אופי אנטישמי, כולל הצתות בתי כנסת ומרכזי תרבות יהודים, וכן פגיעה בבתי הקברות היהודים ברחבי המדינה, במיוחד במערבה. המפלגה, שפירוש שמה הוא "חופש", גם מתנגדת לביקורים ההמוניים של חסידי ברסלב בקבר רבי נחמן בעיר אומן".
http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1852032
"הקונגרס היהודי העולמי" מתייג את מפלגת "החירות" כמפלגה ניאו-נאצית:
http://www.ukrinform.ua/eng/news/world_jewish_congress_calls_svoboda_a_neo_nazi_party_303220
נולנד באוקראינה לאחר ההפיכה מצטלמת עם מנהיג מפלגת "החירות" הניאו-נאצית. אולג טיאניבוק משמאל:
http://www.dojorat.com/wp-content/uploads/2014/02/nuland-in-ukraine.jpg
הפרופסור לכלכלה מייקל צ'וסודובסקי מאוניברסיטת אוטווה, מנהל המרכז לחקר הגלובליזציה במונטריאל, בעצמו אשכנזי, זועק במאמר מפורט על כך שההפיכה כוננה ממשלה ניאו-נאצית באוקראינה. "בידי שתי היישויות הניאו-נאציות המרכזיות, מפלגת החירות ו'סקטור ימני' מופקדות משרות מפתח בממשלה, המעניקות להן שליטה דה-פקטו בצבא, במשטרה ובבטחון הלאומי".
http://www.globalresearch.ca/the-u-s-has-installed-a-neo-nazi-government-in-ukraine/5371554
צ'וסודובסקי על מעורבות הישראלים בהפיכה:
http://www.globalresearch.ca/ukraine-israeli-special-forces-unit-under-neo-nazi-command-involved-in-maidan-riots/5371725
.
5) אוקראינים רבים מאוד אינם מרוצים מההפיכה האלימה, מאופיינת ההתערבות הזרה, אשר הפילה ממשלה שעם כל מגרעותיה היא נבחרה בתהליך דמוקרטי. מחוז חצי האי קרים הכריז על עצמאותו ממשטר ההפיכה בקייב. מפקד חיל הים האוקראיני ערק לשם יחד עם יחידה שלמה של חיל האוויר על בסיסה ומטוסיה. כל הכוחות הצבאיים בקרים הכריזו נאמנות לרפובליקה האוטונומית, וכוחות נוספים, אלפי חיילים רוסים, נמצאים שם כבר יותר מעשור בהתאם להסכם בין שתי המדינות. שלשה מחוזות בדרום הצהירו רשמית על רצונם להצטרף למסגרת הפוליטית של קרים – ההנהגות בבירות האדמניסטרטיביות אודסה, חרסון וניקולייב כבר פנו בבקשות רשמיות להנהגתה. כמו כן, במזרח-אוקראינה, המורכבת מהמחוזות היותר משגשגים במדינה ובתוכם דנפרופטרובסק ודונצק, כבר הודיעו מספר מחוזות שלמשטר ההפיכה אין שום סמכות חוקית והם אינם מוכנים לקבל כל הוראות מקייב.
http://voiceofrussia.com/news/2014_03_03/Kherson-Nikolaev-and-Odessa-declare-their-desire-to-join-Crimea-official-5026/
"עיתונות בעולם"?
אתה מתכוון ל"דר שטירמר"?
למני מהתגובה למעלה. עוד פעם טרקטורים וציוד? הסינים ישמחו למכור לכל אחד תמורת המחיר הנכון. אבל אתה שוב מתרכז בטפל.
תראה, גם אתיופיה וגם מצרים לא רוצות מלחמה וסכסוך. אבל מצרים לא סומכת על אתיופיה (לא משנה כרגע למה) שתתנהג בצורה אחראית ולכן יוצאת בהכרזות תוקפניות.
מה קורה כששני צדדים לא מאמינים אחד לשני? מביאים מתווך מבחוץ שיתן ערבויות שהכל יהיה בסדר, ואם צד אחד לא יתנהג יפה אז אוי ואבוי ויבוא שוטר.
תנאי הכרחי להצלחת התיווך היא האמונה בשני הצדדים שהמתווך אכן יתערב כשתתפרץ המחלוקת. אם המצרים לא מאמינים שהאמריקאים יתערבו לטובתם בסכסוך שמבחינתם הוא קריטי, הם ימצאו שוגר-דדי אחר שיספק את הערבויות בשביל אתנן כזה או אחר.
עכשיו, המצרים רואים את מה שקורה באוקראינה, מה שקורה בסוריה, מה שקורה במזרח הרחוק מה שקרה בגרוזיה, ושואלים את עצמם מה באמת יהיו שוות הערבויות האמריקאיות בזמן אמת.
כבר על איזה הפיכה מסכנה נגד מורסי האמריקאים התחילו בציוצים על עיכוב הסיוע, והצבא המצרי מתחרפן. מצד אחד הוא הוריד ממשלה איסלמיסטית עם מאפיינים דיקטטוריים והיה די בטוח שהאמריקאים לפחות ישתקו. כשזה זה לא קרה, והאמריקאים מחו, אל סיסי מצא זמן בלו"ז הצפוף שלו פתאום לטוס לרוסיה "לדון" בעסקת נשק, ובמקביל הבטיח מענקים מסעודיה. אז הצבא המצרי לא ממש סומך על האמריקאים.
מצד שני, האיסלמיסטים המצרים שבתחילה שאבו עידוד מהמחאה האמריקאית, התאכזבו עד מאד כשהאמריקאים סוף סוף החליטו לשתוק ולקבל את שלטון הצבא. הם בצדק טוענים שכל הדיבורים האמריקאים על דמוקרטיה הם בבל"ת אחד גדול. אז גם הם לא ממש סומכים על האמריקאים (לא שהיתה שם אהבה גדולה מלכתחילה)
כך או כך, אחד מהגופים האלה ישלוט במצרים – ושניהם לא סומכים יותר על האמריקאים – זה הדבר היחיד שהם מסכימים עליו. האחדות הזו היא אכן סממן לעצמת הדיפלומטיה האמריקאית.
זה מזכיר את הפיאסקו המדיני של ארה"ב בסין אחרי מלחמת העולם השניה. יהירות אמריקאית וחוסר הבנה מוחלט של הקונפליקט הביא לשאלה "מי איבד את סין". עוד כמה זמן הם ישאלו (בפעם השניה בפחות מ100 שנה) "מי איבד את מזרח אירופה"…
אבל מה זאת אומרת יבוא שוטר?
ארה"ב לא תתקוף את אתיופיה בגלל ניהול כזה או אחר של מאגר המים באגם המלאכותי של הסכר. גם אף אחד אחר (פרט למצרים) לא יתקוף אותה בגלל זה. מנופי הלחץ על אתיופיה (או על מצרים) שיעמדו בתנאי הסכם, אם יהיה כזה, יכולים להיות בעיקר כלכליים. אולי בנוסף יגרשו את העבריינית מאיזה ארגון בינלאומי או משהו.
אין לזה שום קשר לעמדת ארה"ב ביחס להפיכות במצרים. ארה"ב אינה יכולה למנוע או ליזום הפיכות כאלה, לא במצרים ולא בשום מקום אחר. היא יכולה להתמודד עם התוצאות. במקרה המצרי היא עשתה את זה בצורה מרושלת, במקרה של קרים היא עושה את זה, בינתיים, לא רע.
בכל מקרה, מזרח אירופה זה הרבה יותר מאוקראינה. הגבולות המזרחיים של נאט"ו עוברים היום הרבה יותר מזרחית ממה שהם עברו בתקופת המלחמה הקרה. לאור ההתנהלות של פוטין, יכול להיות שאפילו פינלנד תזנח את עקרון הנייטרליות שלה ותצטרף לנאט"ו (זה גם יעזור לה לבטל את גיוס החובה). ואם פוטין השתגע ובאמת רוצה לצרף רשמית את קרים לרוסיה, הממשל האוקראיני ירוץ להצטרף לנאט"ו מהר מאוד. מבחינה צבאית, פוטין אינו צריך בקרים יותר ממה שהיה לו לפני 2014. לעומת זאת, בסיסים אמריקאיים בצפון-מזרח אוקראינה יגרמו לו הרבה יותר כאב ראש.
מה אתה רוצה ממני? לך תסביר לפוטין מה האינטרסים שלו ומה הוא צריך ומה לא. הוא כנראה לא קרא את האימייל.
ולגבי צרוף אוקראינה ומזרח אירופה לנאטו. מעניין, כי גם דיברו בזמנו על קבלת גרוזיה לנאטו. היתה איזו פלישה או משהו (לא ממש זוכר) ופתאום גרוזיה כבר לא כל כך מצטרפת לנאטו על הבוקר. כנראה שגם אותם לא שמו ברשימת תפוצת נאטו…
בסיסים אמריקאים באוקראינה.
אפילו מכ"ם מסכן נגד טילים האמריקאים לא מסוגלים להציב שם (עוד מהלך מבריק שחיזק את אמון הפולנים והצ'כים בידידתם החדשה).
הצבא האמריקאי מתקצץ בצורה חסרת תקדים – פתאום הם ימצאו תקציבים לבסיסים במזרח אירופה? למה לא, אולי גם הצבת הצי השישי במולדובה.
מישהו מהמבינים יכול להסביר מהיכן העוצמה של רוסיה? בסופו של דבר מדובר במדינה שכמעט כל שטחה הוא שממה, עם ריבוי טבעי נמוך והגירה שלילית גבוהה, בעיקר של אוכלוסיה משכילה (זאת בניגוד לתקופת ברית המועצות). המשאב היחיד שיש להם הוא קרקע ואוצרות טבע, והאחרון הוא בעיקר גז טבעי, שבגלל מגבלות הולכה הם יכולים למכור ברווח סביר רק לסין או לאירופה. אני לא מבין מה הופך את רוסיה ליותר מגרסה צפונית של ערב הסעודית. הניחוש שלי הוא שהם פשוט חיים על תהילת העבר מימי ברית המועצות ובעתיד הלא רחוק זה פשוט יגמר.
ערב הסעודית עם אוכלוסייה של 150 מיליון איש, צבא ענק ותעשיה צבאית מפותחת. ההגירה לרוסיה היא חיובית מזמן: רמת החיים ברוסיה, במיוחד במרכזים העירוניים הגדולים, גבוהה יותר מבכל הארצות כמעט של בריה"מ לשעבר. חלק גדול מהמהגרים בא מאזורים מוסלמיים במרכז אסיה (ויש גם הגירה פנימית מהאזורים המוסלמיים בצפון קווקאז למרכזים העירוניים של רוסיה האירופאית). ההגירה הזאת גדולה מספיק כדי לעורר תנועה נרחבת של לאומנים רוסים המתנגדת לה.
לעומת זאת, הגירת משכילים מרוסיה היא כבר היסטוריה. למערב יש מספיק משכילים משלו, הוא פשוט אינו זקוק לרוסים ואינו מוכן להציע להם תנאים שיצדיקו הגירה. ההגירה האתנית של יהודים, גרמנים ויוונים נגמרה בעשור הקודם.
הריבוי הטבעי ברוסיה הוא נמוך, כן (1.61 ילדים לאישה; קרוב לממוצע האירופי). אבל התוצאות של המצב הזה יתבטאו רק בדור הבא.
פוטין יכול לטעות. הוא אינו שמש העמים. ינוקוביץ' טעה פעם אחר פעם מאז נובמבר האחרון, ותראה איפה הוא עכשיו. היה לי רושם שפוטין מבין במדינאות קצת יותר, אבל אולי אני טועה.
צירוף גיאורגיה לנאט"ו היה בדיחה מלכתחילה. גיאוגריה היא מדינה עם היסטוריה של מלחמת אזרחים בתחילת שנות ה-90, ששרידיה התקיימו עד 2008 בצורת שני מחוזות בדלניים (דרום אוסטיה ואבחזיה) עם הסדרי בטחון ושליטה בשטח מורכבים למדי. מאז 2008 ההסדרים נהיו פשוטים יותר (לא לטובתה של גיאורגיה), אבל סכנת מלחמת האזרחים לא פחתה. נאט"ו צריך נוכחות באזור הזה כמו חור בראש.
לעומת זאת, אוקראינה נמצאת בשערי אירופה. למרות המהפכה שעברה, כוחות הבטחון שלה פועלים תחת שרשרת פיקוד מסודרת (היחידות האוקראיניות הנצורות בקרים מגלות איפוק במצב שמקביליהן בגיאורגיה היו כבר מחסלים את כל התחמושת שלהם). בניגוד לדרום אוסטיה ואבחזיה, לרוסיה קשה מאוד להציג את בעלי בריתה בקרים כתנועת עצמאות אותנטית. הגבול הצפון-מזרחי של אוקראינה מרוחק רק כ-600 ק"מ ממוסקווה. כל אלה נראים כסיבות טובות לצרף את אוקראינה לנאט"ו.
מבחינה כלכלית, ממשל אובמה תומך בהרחבת התקציב הפדרלי ע"מ להניע צמיחה כלכלית. יהיה הרבה יותר קל לשכנע את הרפובליקנים בקונגרס לאמץ את הגישה הזאת אם הרחבת התקציב הפדרלי תשמש להגברת נוכחות צבאית במזרח אירופה ובאוקראינה בפרט.
נו, אם האפשרות של הצטרפות גרוזיה לנאטו היתה בדיחה אז כנראה חוש ההומור הרוסי הידוע הוא כבר לא מה שהיה פעם (ד"א בדיוק היום סקאשווילי כותב ב WP שמי שלא עשה כלום בגרוזיה, שלא יתפלא על מה שקורה באוקראינה).
ולגבי הפוליטיקה האמריקאית – אין סיכוי ואפילו לא קלוש שהרפובליקאים יתמכו בהגברת הנכחות האמריקאית באירופה. מצד אחד זה פורץ את גדרות התקציב, ומצד שני זה לא מוסיף סנט שחוק למדינות מהן הם נבחרו – אין כאן שום יתרון פוליטי לאף אחד.
מצד שלישי, אוקראינה מעניינת אותם רק ככלי ניגוח נגד אובמה – אף אחד מהם לא מעונין באמת בהתערבות אמריקאית.
העם האמריקאי עייף ולא רוצה לשמוע יותר על הצבת כוחות אמריקאים על אדמה זרה, ובטח לא על השקעת כספים במדינות אחרות.
סאקאשווילי הוא האדם האחרון שצריך לחלק עצות במצב הזה. האיש היה שותף פעיל בדרדור של כמה אירועים מקומיים (מהסוג שהתרחשו בדרום אוסטיה פעם אחר פעם מאז שנות ה-90) למלחמה שלא היה לו שום סיכוי לנצח בה. בהשוואה אליו, ההתנהלות הנוכחית של שלטונות אוקראינה בולטת לטובה באופן מפתיע.
לגבי הרפובליקאים — יש בקרבם לא מעט משוגעים שמנהלים וונדטה אישית נגד אובמה, אלוהים יודע מדוע. אבל יש גם לא מעט חברי קונגרס רפובליקנים שעבורם לשיקולים כמו תקיעת אצבע בעין לאויבי ארה"ב (אמיתיים או מדומים) או הגברת מימון של תעשייות צבאיות יש משמעות גדולה יותר. נחיה ונראה.
דרך אגב, הכוחות האמריקאיים מוצבים על אדמות זרות באופן תמידי. הנוכחות באפגניסטן ובעיראק קיבלה הרבה ביטוי תקשורתי, כי בארצות האלה היו מספיק אנשים שאשכרה נלחמו נגד האמריקאים, אבל באוקראינה לא יהיה מי שיילחם נגדם (כל עוד הם יוצבו באזורים שלממשל המרכזי בקייב תהיה שליטה עליהם).
דרך אגב – סטיריקנים בריטיים כבר חזו את כל הקטע הרוסי הזה לפני 30 שנה לפחות:
https://www.youtube.com/watch?v=IX_d_vMKswE
מאמר מעניין שקשור לנושא:
http://www.aljazeera.com/indepth/opinion/2014/03/reckless-kiev-neocons-putin-ukr-201431053846277945.html
תהנו, ניר