נתחיל מהבולשיט הנקי. שורה של חברי כנסת מהבית היהודי, בהנהגת נפתלי בנט, יצאו היום (ד') בזעם מאולם הכנסת לאחר שיו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, אמר שני דברים שהעלו להם את הסעיף. הראשון שבהם היה שישראל מטילה מצור על רצועת עזה. בנט כתב בזעם קדוש ש"ואז, אמירה שנייה: 'ישראל מטילה מצור על עזה', כאילו לא יצאנו מעזה, גירשנו 8000 תושבים, החרבנו ישובים, וכאילו הם לא ירו על תושבי ישראל אלפי טילים." בנט טען שמדובר בשקרים ודרש התנצלות.

עכשיו, לא הבנתי איך בדיוק העובדה שישראל שלפה ב-2005 את הקוצים שנעצה בישבנה של עזה (אם בנט לא אוהב את הדימוי, הוא יודע לאיפה לפנות) שלושים שנה קודם לכן, קשורה לעובדה שהיא מטילה עליה מצור; אבל מעבר לכך, פחות או יותר באותו הזמן שבנט הכחיש בזעם שיש מצור על רצועת עזה, טען שזה שקר ודרש התנצלות, לשכת ראש הממשלה הודיעה שהמצור על עזה יוסר רק על גופתה. האם יואיל שר הכלכלה לתאם את השקרים שלו עם לשכת ראש הממשלה?

כל כך אין מצור על עזה, אגב, שעקב האיסור הישראלי על הכנסת חומרי בניה לרצועה, עלתה האבטלה ברצועת עזה ברבעון האחרון של 2013 ב-18.4%, והיא עומדת כעת על 38.5%. 11,000 מבין 29,000 המובטלים החדשים הם עובדי בניין.

* * *

עד כאן הבולשיט הנקי. נעבור לשקר השני. הטענה השניה של בנט ואנשיו היא שהאמירה של שולץ, על פיה "פלסטיני זכאי ל17 ליטר מים לעומת ישראלי שזכאי ל70 ליטר מים ליום," גם היא שקר. שולץ אכן לא דייק בנתונים. אף אחד לא יכול להתקיים מ-17 ליטרים ביום. אבל הוא דייק ביחס: 5:1. המתנחל הממוצע מקבל חמישה ליטרים לפחות של מים על כל ליטר שמקבל פלסטיני.

לנושא המים התייחסתי בקצרה לפני כשלוש שנים. על פי נתוני בצלם, בשנת 2011 היו בגדה המערבית 57 ישובים פלסטיניים שלא היו מחוברים לרשת המים. התגוררו בהם 71,666 תושבים. התקן של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם לשימוש במים הוא 100 ליטר לאדם ליום; הממוצע לפלסטיני, על פי נתוני אמנסטי מ-2009, הוא 70 ליטר ליום. צריכת המים לנפש של מתנחל עשויה להגיע עד פי 20 מהצריכה לנפש של השכן הפלסטיני שלו.

עשרות אלפי פלסטינים שחיים בשטח סי – לא, נפתלי, לא גרים שם רק 25,000 פלסטינים – היו אמורים, לאור שליטתה של ישראל בשטח, לקבל שירותי מים מישראל, שאחראית שם הן מבחינה בטחונית הן מבחינה אזרחית. אבל מאחר ומטרתה הכמעט מוצהרת של ישראל היא לספח את שטח סי, ומאחר ולשם כך היא צריכה לשכנע כמה שיותר פלסטינים לעזוב, בפועל הם לא מקבלים שירותי מים, ודאי לא ברמה שמשתווה לזו של המתנחלים.

כפי שמראה הדו"ח הזה של בצלם (עמ' 15-16), 42 קהילות פלסטיניות בשטחי סי מקבלות פחות מ-60 ליטר לנפש ביום; קהילות של רועים נאלצות להסתדר עם 20 ליטרים לנפש ביום. הצריכה בישראל נעה, בממוצע, בין 100 ליטרים לנפש ליום ובין 230 ליטרים לנפש ליום. הצריכה של המתנחלים גבוהה יותר: במקרים האמנם חריגים של רועי ובקעות שבבקעת הירדן, המתנחלים שלהן צורכים 460 ליטרים ליום לנפש לצרכי בית בלבד, בעוד שהקצאת המים של תושבי הכפר הפלסטיני הסמוך, אל-חדידייה, עומדת על 20 ליטרים בלבד – יחס מדהים, אמנם חריג, של 23:1.

אחת הזרועות הביצועיות של המתנחלים, המנהל האזרחי, עוסקת במרץ בפגיעה בתשתית המים שהפלסטינים מארגנים לעצמם. בין השנים 2009-2012, הרס המנהל האזרחי 90 בורות מים, 61 בארות ו-17 מאגרי מים. כאשר הפלסטינים מנסים לשמור על מקורות המים שלהם, למשל באמצעות גידורם, המנהל האזרחי ממהר להוציא צווי הריסה – ובניגוד לצווי ההריסה למאחזים בלתי חוקיים, צווי ההריסה האלה מיושמים גם מיושמים. כל זה, מעבר לאכזריות היומיומית של שפיכת מים שבידי פלסטינים.

פלסטינים שלא מחוברים לרשת המים יכולים לרכוש מים מקבלן פרטי; בדרך כלל הם מאוכסנים במיכלי המים השחורים שאפשר לראות כמעט על כל גג בישוב פלסטיני. הפלסטינים משלמים על כך מחיר גבוה פי שלושה מהמחיר שמשלמים תושבי תל אביב על מים, ובעוד שההוצאה המשפחתית בהתנחלויות על מים היא 150 ₪, שהם כ-1.4% מכלל ההוצאה המשפחתית, ההוצאה של משפחה פלסטינית שמקבלת מים במיכליות נעה בקיץ בין 1,250 ל-2,000 ₪, קרי כמחצית מההוצאה החודשית שלה (!).

אז בוויכוח בין שולץ ובנט, מי השקרן? המתנחלים, כמובן. השקר הוא מהות יסודם. אם הם לא ישקרו, הם יצטרכו להודות שמה שמתרחש בשטחים כבר מזמן איננו כיבוש; הוא אפרטהייד. כיבוש הוא מונח צבאי, שמתייחס להחזקתו של שטח או אוכלוסיה. מה שמתרחש בגדה הוא נישול: שוד משאבים, והעברתם מידי התושבים לידי אוכלוסיה של פולשים מערביים. כפי שחוק אחד חל על הילידים וחוק אחר על הפולשים, כך הגישה של האוכלוסיה למשאב שבלעדיו אין קיום – מים – נקבעת על פי המוצא האתני שלהם. ועל כן בנט ולהקתו חייבים לצווח בקול גדול ולנקוט בצעדים תיאטרליים, כמו יציאה מהאולם, כשהנושא הזה עולה על הפרק; אחרת מישהו עוד עשוי לבחון את הטענה ולגלות את האמת. ולמתנחלים, האמת היא כמו מצלמות לחיילי צה"ל: קריפטונייט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(המידע שבפוסט הזה מגיע ממקור אמין מאד שמבקש שלא לחשוף את זהותו או פרטים נוספים אודות הקורבן.)

יש נער בן 17 בשם סולימאן, תושב כפר בגדה המערבית. בשל המשבר הכלכלי בגדה, סולימאן ירד לדרום ישראל בניגוד לחוק כדי לשבור שבר. הוא עבד, בשחור כמובן, כעובד בניה עבור קבלן בדימונה. אין להניח שהרוויח כסף רב: השכר הממוצע בגדה המערבית – שבה יש אבטלה של כ-19.1% – לצעיר נטול תעודת בגרות הוא 99.8 ₪ ביום. אבל אין הרבה עבודות כאלה. היעדר היכולת להתפרנס במולדתו הוא מה שדחף את סולימאן לחפש עבודה בישראל.

יום אחד, לפני מספר חודשים, מעד סולימאן באתר הבניה, ונפל מן הקומה השניה. הדבר הראשון שקרה אחר כך הוא שהקבלן היהודי שלו נעלם מהשטח. הוא היה מוכן לשלם לסולימאן – אם כי פועלים מעידים שלעתים קרובות, מאחר והם עובדים לא מוסדרים, הם צריכים להתחנן על משכורתם, ולא תמיד הם מקבלים אותה – אבל הוא לא היה מוכן לקחת אחריות עליו. על ביטוח, כמובן, לא היה על מה לדבר.

סולימאן פונה לבית חולים בשכם, שם שהה עשרה ימים. אחר כך, הוא הועבר לבית החולים מוקאסד שבאל קודס (ירושלים המזרחית), שם נותח. לאחר תקופת החלמה של כחודש, הוא נשלח חזרה לביתו. כעת, הוא מזומן לבית החולים מוקאסד שוב, לצרכי בקרה ובמידת הצורך גם לניתוח נוסף.

אלא שיש בעיה. ברגע שסולימאן נפצע, הוא נכנס לרשימות של השב"כ כשב"ח. אתה שב"ח, אומר השב"כ לסולימאן: אתה לא רשאי להכנס לירושלים המזרחית, אפילו לא לצרכי טיפול רפואי. מתישהו, בלי ששמנו יותר מדי לב, ירושלים המזרחית – עיר ליבה של הגדה המערבית – נותקה ממנה בפועל. היכולת של פלסטינים להגיע אליה ממושטרת, תלויה באישורים. אפילו אם זה לצרכי טיפול רפואי. ומסולימאן, ילד בן 17 נטול הכשרה שניסה לפרנס את עצמו, נשלל האישור.

לא לגמרי. תשמע, אומר השב"כ, אתה עכשיו בקבוצת סיכון, אבל יודע מה? אנחנו נלך לקראתך. אתה יכול להגיע לבית החולים עם מלווה. המלווה? הוא יהיה איש חברת אבטחה שאנחנו סומכים עליה. זה יעלה לך 3,000 ₪ ולנו זה עולה יותר. איך אנחנו איתך?

סולימאן, כזכור, ניסה לקושש משהו כמו 100 ₪ ביום, כלומר 2,000 ₪ בחודש. הוא כבר הוציא לא מעט כסף – אני מניח שאת רוב הכסף שראה מהקבלן שנטש אותו, פצוע, למרגלות אתר הבניה – על טיפולים רפואיים. 3,000 שקלים, מבחינתו, הם חודש וחצי של עבודה. והוא לא יכול לעבוד. אין לו 3,000 שקלים. פשוט אין.

שניה, רגע. אם השב"כ חושב שסולימאן מסוכן לציבור, אף על פי שהוא כבר שהה במזרח ירושלים חודש מבלי לקחת בני ערובה או לפוצץ מבנים, אז, עם כל הכבוד, שיאבטח אותו. זה מה שעושה השב"ס, זה מה שעושה המשטרה. מתי לעזאזל הספיק השב"כ להפריט את הפונקציה הזו? מי אישר את ההחלטה הזו? ומי גזר עליה קופון? מי נהנה מהקומבינה השקטה הזו?

מאחר וזו החלטה של השב"כ, אין בעצם ערכאות ערעור. על שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות הזה, כמובן, אין מה לדבר. אנחנו עוסקים בשו-שו. סולימאן, שהוא לכל דבר ועניין נתין של ישראל, צריך לשכנע אותה לתת לו מקבילה של תעודת מעבר פנימית כדי שיוכל לקבל את הטיפול הרפואי שהוא זכאי לו. או להשליש 3,000 ₪ שאין לו לאיזה קבלן עלום של השב"כ, שלא ברור באיזו דרך עלומה הוא קיבל את החוזה שלו.

זוכרים איך התגאתה מדינת ישראל, והשפריצה באמצעות כל מנגנוני ה-hasbara שלה, שהיא הסכימה להעניק טיפול רפואי לנכדתו של איסמעיל הנייה, אמל? אז קודם כל, צריך לומר שבניגוד לתפיסה האוטומטית הישראלית, אמל היתה – היא נפטרה בינתיים – אדם בזכות עצמו: היא לא היתה נכדתו של איסמעיל הניה, היא היתה קודם כל ילדה. ככזו, היו לה זכויות, ביניהן הזכות לטיפול רפואי; ומאחר והטיפול הזה לא היה זמין במולדתה, שכן ישראל, שכבשה אותה עד 2005, הקפידה שלא לבנות שם תשתיות כאלה, ומאחר וישראל מטילה מצור על רצועת עזה, היא היתה אחראית על אמל.

זה דבר אחד. הדבר השני שצריך לזכור הוא שמקרים כמו של סולימאן – כמו גם העובדה שישראל דוחה חלק ניכר מהבקשות לטיפול רפואי של עזתים – נפוצים הרבה יותר מאשר מקרה יח"צ מובהק כמו זה של אמל הנייה. סולימאן, לא אמל, הוא הכלל. והכלל הוא רשעות חסרת חמלה, עטופה היטב-היטב בז'רגון ביורוקרטי-בטחוני, שמדי פעם גם מנסה להרוויח קצת על חשבון המנושלים.

סתם סיפור קטן, יומיומי, מהסוג שלא עובר עורך ישראלי היום. כך נראה הכיבוש שלכם, יקירים: אל נא תסיטו ממנו את מבטכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כלי התקשורת דיווחו הבוקר (ד') בהבלטה על כך שלראשונה, הוגש כתב אישום כנגד מבצעי פעולת טרור נוסח "תג מחיר." ראשיתה של הפרשה במעצרו של יהודה לנדסברג מהמאחז הבלתי חוקי חוות גלעד. לנדסברג הוחזק בבידוד וללא גישה לעורך דין במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר הוא הודה, שחזר את המעשה, והפליל שני מתנחלים אחרים, בנימין ריכטר ויהודה סביר. ריכטר, שהוחזק גם הוא ללא גישה לעורך דין, והודה גם הוא.

ובזה, פחות או יותר, זה נגמר: מהודאה משחרר רק המוות. בישראל, אחרי הכל, מספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שעצירים עונו או שהוצאה מהם הודאה בכוח עומד על אפס. עורך דינם של השלושה, עדי קידר, אמר שהשב"כ הטעה את בית המשפט וייחס להם עבירה בטחונית – הם הואשמו בהשתתפות ב"התאחדות בלתי מותרת." נראה שקידר צודק: הסעיף הזה לא קיים בכתב האישום, כנראה משום שהוא בלתי ניתן להוכחה. צריך יהיה להוכיח התאגדות, אחרי הכל, וזה קצת יותר משלושה חבר'ה שמגיעים ביחד לבצע הצתה.

הח"מ איננו משפטן, אם כי הוא מסתובב יותר מדי עם כאלה, אבל על פניו ה"ה לנדסברג, ריכטר וסביר לא עשו אף אחד מאלה: לא הפיצו שנאה כנגד ממשלת ישראל או מי משריה; לא קראו ל"מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח הזרוע או באלימות" (על איזו חוקה אנחנו מדברים, אגב?), לא הביאו ל"השמדת רכושה של ממשלת ישראל או לפגיעה בו," וודאי שלא היו מעורבים ב"מעשי טרור המכוונים נגד ממשלת ישראל או כנגד עובדיה"; על כל פנים, כתב האישום לא מייחס להם שום דבר מאלה. כך שלכל היותר אפשר להאשים אותם בכך שהם חברים בהתאגדות בלתי מותרת משום ששר הבטחון הכריז עליה כבלתי מותרת. זה כל כך מעגלי שאפשר להבין למה שירותי הבטחון לא רוצים לבחון את זה בבית המשפט.

מותר גם להניח שבחורינו המצוינים ידעו את כל זה, לפני שמכרו לבית המשפט את סיפורי הסבתא על "התאחדות בלתי מותרת", כדי שאפשר יהיה למנוע מהחשודים את הגישה שלהם לעורכי דין.

אז ככה נראית הצלחה של השב"כ ושל מפלג פשל"א (פשיעה לאומנית) של משטרת ש"י: טענות שווא, שלא לומר טענות כזב, בפני בית המשפט, שבתורן מביאות לשלילת זכות יסוד של חשוד, קרי הזכות להיוועץ בעורך דין. יצוין עוד כי מקורביו של לנדסברג אומרים שהוא סבל התעללות קשה בחקירה שלו, אם כי היא לא היתה פיזית – מדובר ביהודי, אחרי הכל, לא בפלסטיני. על פי הטענות, בין השאר החוקרים השמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים. שימו אדם שאיננו עבריין קשוח במעצר שלא ברור מתי הוא יסתיים, מנעו ממנו גישה לעורך דין – שיסביר לו שמה שהוא לא עושה, אסור לו לחתום על כלום ואסור לו לדבר – ואז השמיעו לו את בכי ילדיו, וברוב המקרים הוא יחתום על מה שתרצו.

בחלק ניכר מהמקרים, מאחר והוא לא מכיר את המערכת, הוא יאמין בתמימותו שאם רק יוכל להגיע לבית המשפט ולהסביר לשופט מה קרה, הכל יפתר על הצד הטוב ביותר. זה לא המצב. כאמור, אם הודית, הסיפור נגמר. הודאה היא מלכת הראיות ובתי המשפט הישראלים מפגינים חוסר התעניינות נפשע באופן שבו היא הושגה.

צריך לומר שאם יצוצו הוכחות לכך שלנדסברג, ריכטר וסביר אכן עשו את מה שכתב האישום מייחס להם, לא אופתע כלל. אבל בינתיים לא ראיתי הוכחות. ראיתי רק הודאה, והדרך שבה היא הוצאה הופכת אותה לראיה טמאה. ככה נראים טובי המוחות של השב"כ – אני לא רוצה לדבר על משטרת ש"י, לטובתי ולטובתם – כשהם מתרגלים להשיג את הראיות על ידי עקיפת דיני הראיות: הם שכחו איך חוקרים. הם יודעים רק להוציא הודאות.

שוחחתי עם עו"ד קידר לפני מספר שבועות, כשהפרשה עדיין היתה חלקית תחת צו איסור פרסום. הוא אמר לי אז שהוא ייצג בעבר חשודים בפשיעה חמורה, בהשתייכות לארגוני פשע. אף אחד לא העלה על דעתו למנוע מהם גישה לעורך דין. זה כבר לא מדרון חלקלק, זה שיפוע. צריך לעצור את ההתנהלות הזו, ומי שחושב שהיא תיעצר בחשודים בתג מחיר, משלה את עצמו. הכיבוש משחית; אולי הגיע הזמן שגם בימין יבינו את זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שלשום התכנסה וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון בדיון מהיר בעניין צווי ההרחקה המנהליים שמוציא אלוף פיקוד מרכז. תוך כדי הדיון הסוער שאל יו"ר הוועדה ח"כ דוד רותם את השאלה: "במדינת ישראל הוציאו נגד מישהו צו מעצר מנהלי?" ולכך ענתה לו היועצת המשפטית של אלוף פיקוד מרכז: "לא לא לא לא לא!". וידאו של ישיבת הוועדה אפשר למצוא באתר הכנסת. לרוע המזל, נראה כי צה"ל לא אמר את כל האמת לכנסת.

[בצילום מימין לשמאל: רמ"ט איו"ש, יועמ"שית בפקמ"ז, ונציג משרד המשפטים]

האדם הסביר שהיה שומע את הדברים האלה היה מבין שישראל לא מוציאה צווי מעצר מנהלי נגד אזרחיה, צווים שמאפשרים למדינה לכלוא כל אדם ללא הליך משפטי, בלי הצורך להגיש ראיות, ובלי יכולתו של האזרח להגן על עצמו מפני ההאשמות האלה, שגם הן נותרות חסויות. מדוע אם כן מעידים הגופים הממונים על שלילת חירותו של אדם בפני הרשות המחוקקת כי אין צווים שהוצאו נגד אזרחי ישראל, כאשר באותו הזמן ממש יושב אזרח ישראלי בכלא מגידו תחת צו מעצר מנהלי מזה שלושה חודשים?

ח'אלד ג'מאל דאוד הוא אזרח ישראלי צעיר נושא תעודת זהות כחולה, בן לאם ישראלית ולאב פלסטיני שמתגורר בשנים האחרונות בקלקיליה. בחודש נובמבר 2013 חתם שר הבטחון משה יעלון על צו מנהלי המורה על מעצרו, ויותר מכך, מורה למנוע ממנו מפגש עם עורך דין. למרות זאת, ארגון משפטי טוען כי עורכי הדין שלו ביקרו את דאוד לפחות פעם אחת. דף פייסבוק בשם "חדשות האסירים הפלסטינים בכיבוש" פרסם סטטוס לאקוני על הנושא וזכה לשני לייקים, ועד אתמול זה כל מה שפורסם. אזרח ישראלי נכלא ללא משפט לפני שלושה חודשים, ואיש לא יודע מכך.

אדגיש ואומר כי פרט לאמירה הכללית על "פעילות בטחונית" אני לא יודע למה נעצר דאוד, אבל זה בכלל לא משנה: עצם העובדה שאזרח ישראלי כלוא בצו מנהלי היא חשובה מספיק וראויה לפחות לדיווח קצר בתקשורת הישראלית, דבר שלא קרה עד אתמול כשכתב "וואלה" אמיר בוחבוט העלה ידיעה קצרה בנושא. אבל כשהגופים האמונים על המעצרים האלה, שאמורים להיות מפוקחים בידי ארבעה גופים שונים, יושבים מול וועדת הכנסת ונותנים מידע שאינו נכון בנושא רגיש כל כך – יש כאן בעיה אמיתית ויסודית. אמצעי המעצר המנהלי הוא אמצעי אחרון בהחלט שנועד להמצא בשימוש רק כאשר המדינה מוכנה לוותר על שלטון החוק לטובת "הבטחון" ועליו להיות בפיקוח הדוק של כל גורמי החוק במדינה. אסור להיווצר מצב בו אזרחים "נעלמים" ורשויות מסויימות מסתירות את המידע הזה מרשויות אחרות ומהציבור. זה קו אדום שאסור שיחצה אפילו תחת "מצב החירום" בו אנחנו מתנהלים כבר 66 שנים, וזה קו אדום נוסף שנחצה בדרכנו לאבד גם את שאריות שלטון החוק שעוד נותרו לנו.

(נועם ר.)

לאחרונה פרצה סערה זוטא, כשהסתבר שבאקו"ם מתכוונים להעניק לזמר אריאל זילבר את פרס אקו"ם למפעל חיים. בתגובה, הודיעה הזמרת אחינועם ניני שהיא תסרב לקבל את הפרס שתכננה אקו"ם להעניק לה. ניני נקטה בצעד נדיר מצד אמן במקומותינו, עמידה מול האספסוף הימני, תוך שהיא מציינת שזילבר הוא גזען בוטה, הומופוב גלוי, ושבעצם פרט ליהודים דתיים אין אוכלוסיה שהוא לא שונא. יתר על כן, זילבר הביע תמיכה גלויה במאיר מרטין כהנא, וכתב שיר שכותרתו היא "כהנא צדק."

רבים נזעקו לטעון ש"ניני מכניסה פוליטיקה" לטקס של אקו"ם. ולא היא: ההחלטה להעניק לתומך כהנא פרס על "מפעל חיים" היא החלטה הרבה יותר פוליטית מאשר החלטה של אמנית בודדת לא להשתתף בטקס הזה. אם נראה לכם שמדובר בהחלטה לא פוליטית, נסו להעלות על הדעת מצב שבו אקו"ם מעניקה פרס על מפעל חיים ליוצר פלסטיני שהלחין שיר בשם "עז א דין קסאם צדק," או אפילו "ראאד סלאח צדק." לא רואים את זה קורה? בדיוק. כאן נמצאת הפוליטיות השקופה שבהענקת פרס על מפעל חיים לכהניסט מוצהר: כהנא הוא מיינסטרים היום.

בסופו של דבר, קיבלה היום (ב') אקו"ם את ההחלטה הנכונה: זילבר יקבל פרס על תרומה ייחודית למוזיקה הישראלית – תרומה שעליה אין חולק – אבל לא על "מפעל חיים." ובצדק. הענקת פרס למפעל החיים של זילבר משמעה בין השאר אימוץ העמדות הכהניסטיות שלו.

בתגובה, הימין היהודי התחרפן. או, אם לדייק מאחר ובימין היהודי עסקינן, נכנס לעוד התקף. לשר הכלכלה שלכם קפץ המנכ"ל מועצת יש"ע והוא מיהר להודיע ש"'רוצי שמוליק קורא לך, וזורק עליך אבנים' – על זה אקו"ם היו נותנים פרס חיים." במילים אחרות, בנט האשים את אקו"ם בכך שהיא שמאלנית עד כדי כך שהיא תומכת בתקיפה של יהודים.

החרה אחריו שר החוץ. הלז כתב שמדובר ב"כניעה והתרפסות מסוכנת בפני בולשביזם של גורמי שמאל קיצוניים. אותם אלו שעשו מלחמה בכל החזיתות על מנת לאפשר למורה בביה"ס תיכון לפקפק במוסריותו של צה"ל, בשם חופש הביטוי, נלחמים כעת כדי לסתום את פיו של אמן שאין חולק על גאוניותו המוזיקלית ועל תרומתו לתרבות הישראלית לאורך חייו ומונעים ממנו את ההכרה המגיעה לו. […] מדובר בסתימת פיות."

מליברמן אפשר היה לצפות שיידע שהבעיה עם הבולשביזם לא היתה דווקא עם הפרסים שהוא העניק, אלא עם הכדורים בעורף שהוא חילק ביד פזרנית כל כך. הוא חוזר פעמיים על הטענה שמדובר בסתימת פיות, אלא שאף אחד לא סתם את פיו של זילבר. אם הוא לא סכר אותו עד כה, אין סיבה להניח שיעשה זאת דווקא עכשיו. אף אחד לא אסר עליו להופיע או הורה על הפסקת מכירת המוזיקה שלו. כן, יש אנשים מצפוניים שמסרבים להכניס כסף לזילבר, וזאת זכותם. חרם הוא פעולה דמוקרטית בסיסית: הסירוב לתמוך במשהו שאיננו לרוחך. על פי ההגיון הזה, אפשר לטעון שצמחונים "מחרימים" משחטות ושיהודים דתיים "מחרימים" מקומות שמוכרים מזון שאיננו כשר.

מה שמעניין כאן הוא הסרת המסכות מצד הימין היהודי: לראשונה, מנהיגיו מתייצבים לצד כהניסט מוצהר ומגינים בפומבי על הבעת עמדות כהניסטיות. זה לא תמיד היה כך. בשנות השמונים וחלק ניכר משנות התשעים, הימין היהודי התעקש שהוא לא כהניסט, שהוא לא שונא ערבים, שיש לו רק "בעיה בטחונית" איתם; הוא התעקש שכהנא לא שייך לימין הלגיטימי, ומחה בזעם כשטענו נגדו שהוא מקדם את עמדותיו של כהנא.

מי שהנחית את המכה הקשה ביותר על כהנא בשנות השמונים היה מיכאל איתן, אז ח"כ זוטר, שערך מעל בימת הכנסת השוואה שהראתה, אחד לאחד, איך אחת מהצעות החוק של כהנא זהה להצעות חוק נירנברג. כהנא מצא את עצמו, להפתעתו, מותקף על בימת הכנסת גם על ידי גאולה כהן; כשהוא דרש את גירוש ערביי ישראל, היא שיסעה אותו בקריאות ביניים ואמרה שצריך לגרש "רק את הבלתי נאמנים." לא הייתי רוצה להיות ישראלי פלסטיני שצריך לעמוד במבחן הנאמנות של גאולה כהן, אבל היא ידעה להתנער מהיודו-נאציזם. יתר על כן, בין האליטה הימנית הממוסדת ובין זו של תומכי כהנא היה נתק מוחלט. יש להניח שבימין חששו גם מכך שכהנא יגנוב מהם קולות, אבל היתה שם התנגדות אמיתית ליודו-נאציזם. הימין היה במידה ניכרת עדיין ימין רפובליקני, עדיין ישראלי בעיקרו ולא רק יהודי.

זה היה מזמן, לפני 25 שנות התנחלות ושתי אינתיפאדות. עם האינתיפאדה השניה ועם עליית כוחם של המתנחלים בליכוד, הכהניזם הפך למיינסטרים. באמצע העשור הקודם, אפשר היה לשמוע את יחיאל "המוח" חזן מצהיר בכנסת ש"כל הערבים הם תולעים" וש"אסור להאמין לערבים אפילו כשהם נמצאים 40 שנה בקבר, אצלם זה טבוע בדם, רצח יהודים הוא מעשה שנעשה באופן טבעי. זו משמעות הביטוי שאסור להפנות לערבי את הגב כי הוא יתקע לך סכין." חזן היה חבר ליכוד, מתנחל מאריאל, וראש שדולת יש"ע בכנסת בשעתו. הליכוד לא התנער מההצהרות הללו, שבשנות השמונים היו גורמות שערוריה רבתי.

וכשבע שנים אחרי ההצהרות של חזן, קיבלנו את חברת הכנסת חוטובלי כשזו מביאה לכנסת את נציג אחד הארגונים הכהניסטיים, "להב"ה." באותה השנה, קיבלנו את דני דנון וההתעקשות שלו שצעירים בדואים חוטפים אלף נערות יהודיות בשנה – טענה שאין לה שום סימוכין, טענה שהוכחשה לגמרי על ידי המשטרה. גם דנון גם חוטובלי הם בשר מבשרו של הימין שפעם היה ישראלי והיום הוא יהודי.

ועכשיו בנט וליברמן יוצאים מהארון ומודיעים על תמיכתם בכהניסט מוצהר. נזכיר: זילבר הוא גזען מוצהר. נזכיר: גזענות איננה חוקית בישראל. נזכיר: כהנא נפסל מלרוץ שנית לכנסת. נזכיר: כ"ך וכהנא חי הוגדרו כארגוני טרור, והסיבה שהפרקליטות לא עושה שום דבר בנידון ביחס ליוצאי הארגונים האלה היא, ובכן, כי מדובר בפרקליטות. נזכיר: כשמיכאל בן ארי, מיוצאי כ"ך, נבחר לכנסת, הוא לא יכול היה לטוס לארה"ב כי שם לוקחים ברצינות את החוק והמשיכו להתייחס אליו כאל חבר בארגון טרור.

כשבנט וליברמן יוצאים לעזרתו של זילבר, הם מביעים במשתמע תמיכה בארגון טרור, ובמפורש באב הרוחני של הגזענות היהודית בישראל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: על ליברמן מרננים שבימיו הצעירים, הוא היה חבר בכ"ך, ובנט משתמש בנתן נתנזון כיועץ פוליטי. אם השם לא אומר לכם כלום, אז החמיאו למערכת החינוך ולתקשורת הישראלית על עוד הצלחה, אבל דעו שמדובר במחבל יהודי מורשע, שהטמין בשעתו מטען חבלה ברכבו של ראש עיריית שכם, בסאם אל שכעה, והביא לקטיעת שתי רגליו.

בפרחיהם תדעו אותם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות גדולות מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, שתיהן מאותו התורם. אני רוצה להודות לו בזאת.

(יוסי גורביץ)

אם ישראל חפצת חיים, על הציונות למות.

מדינת ישראל מכירה בשני סוגים של אזרחות: אזרחות מכוח שבות, כלומר מתוקף היותך יהודי ששב למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות, ואזרחות מכוח ישיבה, קרי ילידות או השתקעות. אזרחות מכוח שבות חלה אוטומטית על כל היהודים החיים בישראל, גם אם נולדו בה. כלומר, גם אם מעולם לא שבת משום גלות, גם אם אתה צאצא למשפחה היהודית היחידה שאשכרה לא עזבה את פלסטינה הרומאית, משרד הפנים רואה בך אזרח "מכוח שבות." כשניסה עוזי אורנן לעתור לבית המשפט כדי להורות לו להכיר בו כישראלי מכוח ישיבה, מכוח ילידותו, מכוח הקשר שלו למולדתו, בית המשפט דחה את הבקשה. אף שאורנן איננו מוגדר כיהודי, בית המשפט מצא שאמו של אורנן היתה יהודיה, ומכאן נגזרות יהדותו – ואזרחותו. יהודי, אומרת הציונות, לא יכול להיות אזרח מכוח ישיבה: הוא פולש תמידי בארצו. המשמעות המרחיקת לכת יותר היא שליהודי, מבחינת האורתודוקסיה הציונית, לא יכולה להיות מולדת: ארצות הניכר הרי אינן מולדתו, גם אם נולד בהן, ובארץ המיועדת לו הוא איננו יכול להיחשב יליד, גם אם נולד.

האנומליה הזו היא סממן של אחת הבעיות החמורות של הציונות: העובדה שהיא אידיאולוגיה מהפכנית, שמסרבת להכיר בסוף המהפכה, ששואפת למהפכה נצחית ושבהתאם, מחפשת לה אויבים. ככזו, היא מסכנת את החיים בישראל, מדרבנת אותם לסכסוך נצחי.

ראשיתה של הציונות בשתי טעויות: הראשונה היא התפיסה שהיהודים הם לאום, בעוד שאינם אלא קבוצה דתית. לאום נמדד בשפתו, בשאיפותיו, במאכליו, בלבושו, בתרבותו; ליהודים לא היו שפה, שאיפות, מאכלים, לבוש או תרבות משותפת. במידה שהיה משהו משותף – לשון הקודש, הציפיה למשיח, הגרסאות השונות של החמין, הטלית – מקורו היה דתי במובהק.

הטעות השניה, שמבחינת שאר העולם יהיו לה משמעויות חמורות הרבה יותר, היא התפיסה של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ." האמירה הזו של ישראל זנגוויל לא היתה נכונה: ב-1900, על פי הערכותיו של ג'סטין מק'קארתי, שהתבסס על הרישומים העות'מניים, היו בפלסטינה כ-600,000 תושבים; 94% מהם היו לא-יהודים. סרג'יו דלהפרגולה מעריך שב-1890, היו בפלסטינה 43,000 יהודים, ו-490,000 לא יהודים. ב-1901, ב"אמת מארץ ישראל," כותב אחד העם אמיתות לא נעימות, הראויות לציטוט:

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לארכה ולרחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו.

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם, האיכרים שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הנסיון; ובעלי האחוזות הגדולות שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו…"

לתנועה הציונית היו עוד אפשרויות להקים בית – לאו דווקא מדינה – ליהודים. אחרי המשבר הגדול סביב אוגנדה (בפועל, קניה), שיצרה פיצול של ממש בתנועה, עד כדי ההתנקשות במקס נורדאו (שאמר אז, על פי האגדה, את המילים "עם קטן, אבל מאוס") התנועה הציונית הפנתה את כל משאביה לקולוניזציה של פלסטינה. תחילה ניסתה להגיע להבנות עם הטורקים, אך מאחר והללו הגיעו למסקנה שהם צריכים עוד מריבה אתנית באימפריה שלהם כמו חור בראש, ועל כל פנים לח'ליף לא היו כל כוונות לוותר על פלסטינה, שיש לה משמעות מוסלמית חשובה מאז ימי הצלבנים, דווקא ליהודים, מצאה התנועה בעלת ברית רצינית בבריטניה.

זו, משהחלה לבתר את גוויית האימפריה העות'מנית, דווקא חשבה שיש הגיון במיעוט אתני בעל כוחות נסתרים (חלק ניכר מן המנהיגים הבריטים האמינו באגדה בעלת פני יאנוס על "זקני ציון" שהלובי היהודי מקדם עד היום) שיהיה נאמן לה במזרח התיכון. כמובן, הסיוע הבריטי היה מיועד בעיקרו לסייע לבריטים, לא ליהודים, אבל התנועה הציונית קפצה על העגלה הקולוניאליסטית בשלב מאוחר מאד: האימפריה הבריטית החלה לחשב את קיצה לאחור ב-13 באפריל 1919, עם הטבח באמריצאר. הכיבושים הבריטיים במזרח התיכון, מטרתם היתה לחזק את הקשרים עם הודו; משנשמט יהלום הכתר, לא היתה עוד סיבה לנוכחות בריטית כאן.

הבריטים, כמו היהודים, לא ראו כל סיבה להתחשב ברצון התושבים, והצהרת בלפור שהפכה למדיניות רשמית לא טרחה להיוועץ בהם; מותר לנחש שאילו היה נערך משאל עם בין תושבי פלסטינה ב-1919, התכנית הציונית היתה מובסת ברוב ניכר. עם התחלת הכיבוש הבריטי של פלסטינה, אם כן, הסכסוך בין הציונים ובין האנשים שאותם ביקשו להוריש עלה מדרגה. מהומות פרצו כבר ב-1920, והן הפכו למהומות דמים ב-1921, התגברו ב-1929, והגיעו לשיאן במרד הגדול של 1936.

התוצאה של ההתקוממות הפלסטינית, שהפתיעה מאד את הפלג המרכזי של הציונים – ז'בוטינסקי הופתע הרבה פחות, ובנוסח החוקה שהוא מציע קודם למותו הוא מדבר על חלוקה בשלטון עם הפלסטינים – היתה השתרשות של ראייתם לא כמיעוט לאומי שנאבק על נפשו מפני דחיקת רגליו על ידי פולש שנהנה מסיוע של מעצמה קולוניאליסטית, אלא כסוג של קוזאקים מקומיים, אנטישמים שיוצאים לפוגרומים; כאן יש לציין שהאימוץ המהיר של הפאשיזם והאנטישמיות האירופאיים על ידי התנועות הלאומיות המתעוררות בלבאנט לא הועיל, בלשון המעטה. אמנם, ספק אם הציונים יכלו, פסיכולוגית, להכיר בלגיטימיות של המאבק של מתנגדיהם; הכרה כזו היתה מטילה צל ענק על כל התנועה הציונית. המשמעות של ההתנגשויות עם הפלסטינים היתה שהמרכיב ההומניסטי של הציונות, זה שכחלק ממנו יכול היה הרצל להעמיד את הקונפליקט המרכזי של "אלטנוילנד" כמריבה עם רב גזעני שרוצה לשלול את זכויות האזרח של הפלסטינים, הפך לבלתי משמעותי, ורגליו נדחקו מפני זרם נוקשה הרבה יותר, זרם שלא שאף לשיתוף פעולה ולחיים בצוותא אלא לנישול. בסוף שנות השלושים, הזרם המרכזי של הציונות כבר חולם על טיהור אתני.

ובמלחמה הפראית של 1947-1948 אכן הצליחו הציונים לבצע טיהור אתני בפלסטינים, ולגרש את רובם. המלחמה הזו היתה איומה לא רק לפלסטינים, אם כי ודאי היתה איומה הרבה יותר; אחוז שלם מהיהודים במה שהפכה להיות ישראל נפל בקרבות. כרבע מכלל אנשי הפלמ"ח נהרגו בקרבות.

ומותם קידש את הביזה שבאה אחר כך. ישראל ירתה בפליטים שניסו לשוב – וכאן תחילתה האמיתית של הנכבה – ובזזה את אדמותיהם בשלל חוקי עוול ותקנות גזל. המדינה הציונית נאלצה לחיות עם מספר ניכר של פלסטינים בתוך גבולותיה, והציונות הכתיבה את נישולם, אפלייתם, ומדי פעם טבח בהם.

נחזור שוב לשאלה האם אדם יושב בישראל מכוח שבות או מכוח ישיבה. המשטר הציוני – ואם למישהו יש בעיה עם המושג הזה, הוא מתבקש להפנות אותה אל המשטר, שמצהיר השכם והערב שהוא ציוני, ורודף את מי שאינו ציוני – מדבר, גם באמצעות "אזרחות מכוח שבות," שוב ושוב על כך שהמהפכה הציונית לא הושלמה. המפעל הגדול של הציונות, זה שמותר להעריך שהושקעו בו יותר כספים ומאמצים מאשר בכל מפעל אחר שלה, הוא סיפוח של כמה שיותר שטחים מהגדה המערבית; מי שלא מתבונן בנתונים הללו, במה שממשלת ישראל משקיעה בשטחים הכבושים לעומת מה שהיא משקיעה בשטחי ישראל גופא, חי בהדחקה.

בעשורים האחרונים, המשטר מדבר שוב ושוב על הצורך להבטיח שלמות דמוגרפית. שר החוץ שלנו, כדי להבטיח את השלמות הדמוגרפית הזו, מוכן לוותר על ריבונות על חלק מן המדינה. הרוב הגדול לא מוכן לוויתורים כאלה, והוא מצפה שהפלסטינים הם אלה שיעשו ויתורים – מרצון או מכורח.

המשמעות של המשך התפיסה הציונית – התפיסה שהמדינה הישראלית צריכה להיות קודם כל מדינתם של היהודים, שהיחס שלה לאחרים נע בין היותם אנשים שנסבלים בקושי ובין כאלה שסובלים מאפליה דקה – היא שישראל תמשיך, לעולמי עד, להיות מדינה שנמצאת בסכסוך אתני בלתי פוסק. אם המטרה הראשונית של הציונות היתה ליצור "נורמליזציה של היהודים," הרי שהמטרה הזו נכשלה.

מי שרוצה בנורמליות, מי שרוצה לחיות במדינה שמשקיעה את מירב משאביה לא בייהודו של איזה פיזדלוך, בין אם הוא באל עראקיב בין אם הוא באשכי גוליית ב', צריך להבין שהבעיה היא בהתעקשות של הציונות להעמיד את היהודים כעם שליט תוך דחיקה לאחור של רגליהם של יושבי הארץ (ואם יש לכם בעיה עם הביטוי "יושבי הארץ," לכו אל משרד הפנים, זה שמעניק להם אזרחות מכוח ישיבה). הנכבה, צריך לשוב ולהזכיר, לא הסתיימה: היא מופנית כנגד הבדואים וכנגד תושבי הגדה המערבית.

וזה לא צריך להפתיע. הציונות, ככוח רעיוני, התחילה בעת דעיכת הקולוניאליזם: בימים שהיא למדה ללכת, לאופולד הפך את קונגו לזוועה חיה לתושביה, הגרמנים למדו לראשונה בנמיביה איך מבצעים רצח עם, והבריטים, במלחמה מלוכלכת כנגד אוכלוסיה לבנה דווקא, הנחילו לעולם את המושג "מחנה ריכוז." היא הגיעה לנעוריה בימי הסכמי וורסאי, כשמדינאים מערביים שיחקו בהזזת גבולות ללא התחשבות ברצון התושבים, ובגרה בימים שבהם סטאלין הפך את הטיהור האתני לנורמה במזרח אירופה – מולדתם האמיתית של רוב הציונים.

אבל – למרבה המזל – אנחנו לא ב-1948, אפילו לא ב-1919, ודאי לא ב-1904. ישראל לא תמצא תומך לטיהור אתני נוסף. ואם אנחנו רוצים להפסיק לחיות בסכסוך בלתי פוסק, אנחנו צריכים לשים קץ לציונות. ישראל צריכה להפוך למדינה שרואה את טובת כל תושביה, לא רק את טובת אלה שבקרוב יהיו מיעוט; היא צריכה גם להיערך לכך שחלק ניכר מתושביה לא יסכימו עוד לדבר על ישראל, אלא על ישראטין.

המשך הציונות משמעה המשך הסכסוך. יש לוותר על הקטגוריה של "אזרחות מכוח שבות", ולהכיר בכל מי שנמצא כאן כ"אזרח מכוח ישיבה," ולהתייחס אליו בהתאם. זה ידרוש ויתורים קשים מאד ממי שהתרגלו לדרוש את הוויתורים הללו מאחרים. מותר וצריך לחשוש שזה לא יקרה; שברירת המחדל הציונית ב-65 השנים האחרונות, החרב, תנצח שוב; ואף על פי כן צריך לומר, שאם על ישראל – לא יהודה – לחיות, על הציונות למות.

(יוסי גורביץ)

שר הכלכלה שלנו, נפתלי בנט, נאם אמש (ג') בכנס כלשהו, ושם הפריח את האמירה הבאה: "הפצצה אחת על מחנה ההשמדה אושוויץ היתה עוצרת את מכונת ההשמדה הנאצית. עשרות אלפי גיחות, ואף אחד, כולל ארה"ב, לא הפציץ." האמירה הזו מצטרפת לאמירה של התוכי של בנט, איילת שקד, שכתבה מאושוויץ "למה האמרקאים לא הפציצו את אושוויץ?"

חתיכת שאלה, יש להודות. יש כמה וכמה תשובות. אחת מהן היא שזה לא היה מעשי. כלומר, אפשר היה לבצע גיחת התאבדות, או גיחת "אצבע בעין," כמו ההתקפה של דוליטל על טוקיו באפריל 1942, אבל התקפה של ממש לא היתה מעשית. הבעיה העיקרית היתה טווח וניווט. רק בסוף 1944 היו מטוסים אמריקאים, בצפון איטליה, בעמדה להפציץ בעקביות את אושוויץ – ואז כבר לא היה טעם בכך. יתר על כן, גם כשירדה שאלת הטווח, נשארה שאלת הניווט. היכולות של התקופה לא היו מרשימות. אחת הגיחות של חיל האוויר התשיעי האמריקאי – שההתמחות שלו היתה דווקא הפצצה של כוחות הקרקע שלו-עצמו, עד שאלה איימו לירות במטוסים שלו אם יופיעו בשמיהם – כללה 15 מפציצים שיצאו לעבר מטרה בגרמניה. מפציץ אחד הגיע למטרה ופגע בה. 13 מפציצים הפציצו מטרות כלשהן בגרמניה. המפציץ האחרון החריב כפר בבלגיה (!). כשחיל האוויר הבריטי ניסה לבצע גיחת הזדהות עם המורדים בווארשה, באוגוסט 1944, רק שבעה מטוסים הגיעו למטרה. ישנה גם השאלה המעיקה של הרג האסירים: התקפה כבדה על אושוויץ הייתה, בוודאות קרובה, הורגת לא מעט אסירים במקום. הפצצה כזו היתה בהחלט עשויה, בפני עצמה, להכנס לקטגוריה של פשע מלחמה.

אבל גם אם היתה מערכת הפצצה ניכרת נגד אושוויץ, הטענה שהיא "היתה מפסיקה את מערכת ההשמדה" היא מטומטמת. לרשות הנאצים עמד מערך שלם של מחנות, יותר מאלף מהם. כן, רק ארבעה עד שישה היו מחנות השמדה, אבל במידת הצורך פשוט היו מורים לכמה hiwi (חיילים רוסים סובייטים שערקו אל הצד הגרמני ונחשבו אמינים מספיק כדי לשאת נשק; חלקם היו פעילים אקטיבית ב"פתרון הסופי") לחפור בורות ביערות הסמוכים ולירות באנשים, תוך ויתור על הסיוט הלוגיסטי של איסוף והסעה שלהם. כך, למשל, הושמדה כל יהדות המדינות הבלטיות. ההפצצה על אושוויץ, הרי, לא היתה מרפה את האחיזה הנאצית בשטחים הכבושים.

רצוי גם לומר שבנט ושקד בזבזנים מאד בשפיכת דמם של נערים אמריקאים. הפצצה מהאוויר היתה עסק מסוכן מאד למפציצים. בהתקפה אחת מעל המבורג, איבדו האמריקאים 66 מפציצי בי-17, כל אחד מהם עם צוות של עשרה אנשים. האם בנט היה מוכן לאבד 660 אנשי צוות אוויר ישראלים כדי, למשל, למנוע את רצח העם ברואנדה? לא, אה?

אבל כל אלה הם דיבורים בעלמא. בנט לא דיבר על מערכת הפצצה מרוכזת. הוא דיבר על "הפצצה אחת" שהיתה "עוצרת את מכונת ההשמדה הנאצית." וזה כבר שטויות מוחלטות. או שבנט הוא אוויל משריש, או שהוא חושב שהשומעים שלו כאלה. או, כמובן, ששתי התשובות נכונות.

אז למה האמירה הזו?

או. ההיסטוריה של אי הפצצת אושוויץ לא מעניינת את בנט. אילו התעניין בה באמת, הוא היה עשוי לזכור שבזירה היה שחקן אחר, אמנם שולי וחסר משמעות, בשם הצבא האדום. אתם יודעים, ההוא ששחרר את אושוויץ בסופו של דבר. וכבש את ברלין. ומחק את הרוב המוחלט של הצבא הנאצי. הגורם הזניח ההוא. אז למה בנט לא שואל מדוע הצבא האדום לא הפציץ את אושוויץ?

נורא פשוט. אין שום רווח פוליטי בשאלה הזו. אף אחד לא מצפה ברצינות מרוסיה, על שלל גלגולי המשטר שלה, לאיזושהי אחריות מוסרית. יתר על כן, אי אפשר לשלהב את הציבור הישראלי נגד רוסיה, ודאי לא בשאלה הזו. המטרה היא לשלהב את הציבור הישראלי, או ליתר דיוק היהודי, כנגד ארצות הברית.

הסיבה לכך פשוטה למדי. בשבועות הקרובים צפוי מזכיר המדינה קרי להציג לצדדים תכנית אמריקאית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא ראיתי אותה וממה שאני שומע היא צפויה להיות תוכנית גרועה מאד, אבל בנט הולך להתנגד לה בכל מקרה. והוא הולך להתנגד לה על ידי שילהוב הציבור נגד ארצות הברית. הוא הולך לומר לנו שהאמריקאים, בהנהגת קרי ואובמה המוסלמי השחור, הולכים לדחוק אותנו לגבולות אושוויץ – ואז להזכיר לנו שאת אושוויץ הם לא הפציצו.

זה פשטני, מטומטם, מדרבן שנאה, ויגרום נזק מסיבי ליחסי ישראל-ארה"ב, כלומר יחסיה של ישראל עם הפטרונית שלה ובעלת הברית הכמעט יחידה שלה. פשטני, מטומטם ומדרבן שנאה – נשמע כמו נפתלי "רסיס בישבן" בנט. זה האיש שהרי אמר לנו לפני כמה חודשים, ביהירות יוצאת דופן, שלאף אחד בעולם לא אכפת מהפלסטינים ושכל מה שהעולם רוצה הוא את ההייטק שלנו.

פשטני, מטומטם, מדרבן שנאה וגורם נזק – אבל בהחלט יכול לעבוד, להיות המהלך שיטה את כף המאזניים. אחרי הכל, הלקח מהשואה שלימדו ממשלות ישראל את היהודים הוא שכל העולם נגדם, תמיד, ושלעולם אין לשכוח. ואם כדי להגן על הלאטיפונדיות של המצביעים של בנט בגדה המערבית צריך לחסל סופית את סיכוייה של ישראל להשתלב בעולם, ואם צריך לעשות לשם כך שימוש ציני ומטומטם מהרגיל בשואה, אז גם זה הולך. אחרי הכל, הם כבר שמו על עצמם טלאים כתומים לפני תשע שנים.

ונתניהו, מה הוא יוכל לומר? לטעון שזה ניצול לרעה של זכר השואה? שזה מעשה מגונה בהיסטוריה? מדובר, אחרי הכל, באיש שנופף בתכניות של מחנה ההשמדה אושוויץ בעצרת האו"ם כדי… לגנות את איראן. זה היה ב-2009. אתם זוכרים, השנה ההיא שבה איראן עמדה במרחק של שנה וחצי מפצצה גרעינית. כמו כל שנה ב-15 השנים האחרונות.

ואם היסטוריה מעוותת של השואה היא מה שיהפוך את ישראל סופית לגטו חמוש, אפשר יהיה רק לפלוט צחוק מריר ולזכור שרוטשילד ולוסיאן וולף צדקו.

ועוד דבר אחד: ובפינתנו, "החסר מטומטמים אנוכי כי הבאת גם את זה לחרטט עלי," שר הבטחון שלכם, בוגי "משה" יעלון, טען שהכיבוש הישראלי בגדה איננו אפרטהייד, שהרי "אם זה אפרטהייד, למה אפריקנים באים הנה?" אם זה לא היה שר הבטחון שלי, גם אני הייתי צוחק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיזכו להגיע לימים שבהם נפתלי בנט יהיה אך זכרון רע.

(יוסי גורביץ)

במהלך הבחירות של 1999, היה לי חוסר המזל להפגש עם מספר חב"דניקים, ובמהלך השיחה תהיתי איך הם, אנשים שאמורים להיות מוסריים, מוכנים לתמוך בנתניהו, שעל השקרנות שלו אין חולק. הם קרנו מאושר: הוא שקרן, אמר אחד מהם, אבל הוא השקרן שלנו. אלו היו הימים הטובים של הברית בין חב"ד לנתניהו, לפני שהוא היה צריך להמלט מאסספוף זועם שלהם ב-2005, עקב תמיכתו בהתנתקות.

שקרן שכולם יודעים שהוא שקרן הוא שקרן די גרוע. מי שצריך היה לקבל עוד הוכחות לכך, קיבל אותן ב-72 השעות האחרונות. ביום שישי, בדאבוס, אמר נתניהו שהוא לא מתכוון לפנות אף מתנחל. זמן קצר לאחר האמירה הזו, הוא נלחץ; המשמעות הברורה שלה הוא שלא יהיה שום פינוי בגדה, כלומר היא אומרת לכולם שנתניהו לא באמת מנהל משא ומתן. אז אמש (א'), לשכת נתניהו הפריחה בלון ניסוי חסר תכלית, שבו נאמר שבכוונת נתניהו להשאיר התנחלויות בשטח שבשליטה פלסטינית.

ברור לכל שהרעיון לא מעשי ושהשארת מתנחלים בשטח בשליטה פלסטינית היא הזמנה לטבח – אחרי מה שהמתנחלים האכילו את הפלסטינים בארבעים השנים האחרונות, הפלסטינים יצטרכו להיות מלאכים כדי לא להחזיר קצת נקם ושילם, ויש מחסור ניכר במלאכים בגדה. גם לפלסטינים יש ימין קיצוני משלהם. המתנחלים נוהגים להתרברב שהם יטבחו בפלסטינים במצב כזה, אבל מה שווים הגיבורים הגדולים האלה בלי צבא פעולות התגמול לישראל ראינו בקוסרא. ברור לכולם שההצהרה של לשכת נתניהו היתה מיועדת להרחיק אותו מהדברים שהוא אמר ביום שישי.

נפתלי בנט, שכנראה מריח שהממשלה הזו עומדת להתפרק, מיהר להודיע שההצעה של נתניהו היא "אובדן עשתונות ערכי." פעם, כששמעון פרס היה ראש הממשלה, אריאל שרון כינה אותו "ראש ממשלה מעופף" בכינוי לגלגני כלשהו, ונאלץ להתנצל בפומבי אחרי שפרס שיגר לו מכתב פיטורין. יש דברים, אפילו בישראל, שאתה לא יכול לומר על ראש הממשלה ולהשאר שר.

נתניהו לא פיטר את בנט – כתמיד, הוא מקריב את האינטרס הישראלי על מזבח האינטרס האישי שלו; הוא יודע שפיטורי בנט הם קץ ממשלתו – אבל הוא לא נשאר חייב. לשכת ראש הממשלה האשימה את בנט ב"פגיעה חסרת אחריות לאומית במהלך שמנסה לחשוף את פניה האמיתיות של הרשות הפלסטינית, כדי לקבל כותרת לדקה. […] בנט פוגע בנסיון של ראש הממשלה להוכיח כי סרבנית השלום האמיתית היא הרשות הפלסטינית."

בואו נחשוב על זה רגע. נתניהו אומר בהודעה רשמית שההכרזות שלו לא מיועדות לצרכי משא ומתן אמיתי, אלא מיועדות בסך הכל לשמש כמוקש לרשות הפלסטינית. המשמעות היחידה שאפשר לתת להצהרה הזו היא שנתניהו נושא ונותן בחוסר תום לב; שהוא לא מנסה להגיע להסדר, אלא בסך הכל להפיל את האשמה לכשלון במו"מ על הפלסטינים. לשם כך הוא מגיע עם הצעות מופרכות.

כלומר, נתניהו מצהיר בפומבי שהוא שקרן, מי שמצהיר הצהרות שאין לו כל כוונה לעמוד מאחוריהן. התלונה שלו היא על כך שבנט מפריע לו לשקר. אם הייתי השגריר האמריקאי, הייתי שולח הבוקר מברק בהול וקצר לשר החוץ שלי, ואומר לו שראש הממשלה הישראלי מצהיר בפומבי שהוא מסבן אותו.

או שנתניהו לא מבין את המשמעות של מהלך כזה, ולגמרי יכול להיות שהוא כל כך הסתבך בשקריו שהוא כבר לא מבין, או שפשוט לא אכפת לו ובשביל כמה נקודות בדעת הקהל של הימין הקיצוני הוא מוכן להסתכן במשבר – לא רק עם בנט, אלא עם כל העולם כולו. מי יאמין להצהרות של נתניהו אחרי הפאדיחה הזו? אם הייתי ממתנגדי ישראל, הייתי מצרף את ההצהרה הזו של נתניהו לכל אמירה שלו, מעתה ועד עולם: דעו שיש לכם עסק עם שקרן שאיבד את הצפון וכבר שכח למי הוא אמור לספר איזה שקר.

מילא נתניהו. הוא שקרן פתולוגי, על גבול הפנטזיונריות. השאלה האמיתית היא מה עושה עדיין ציפי לבני בממשלתו של נתניהו; מתי היא תפסיק להעמיד פנים שיורקים עליה ושהיא בסך הכל עלה תאנה שמאפשר לנתניהו להמשיך את הסיפוח הזוחל.

אלא אם, כמובן, לבני פחות טיפשה מכפי שההתנהלות שלה מעידה, וכמו נתניהו, היא מעדיפה לשקר לציבור על מהות תפקידה בממשלה – הכל לצרכי השרדות פוליטית זמנית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)