אחד המענים המפורסמים בעולם, דורון (”קפטן ג’ורג’”) זהבי, מודאג. זהבי משמש בשנים האחרונות כיועץ לענייני ערבים של עיריית משטרת ירושלים – צריך להודות שלמשטרה יש לפעמים חוש הומור יוצא דופן – ובימים האחרונים הוא חושש מאד ממה שקורה בכמה שכונות במזרח העיר: שועפט (השכונה, לא מחנה הפליטים), ראס חמיס, ראס שחאדה, ומה שמכונה שכונת השלום.

מה טורד את מנוחתו של זהבי? ובכן, בארבעת השכונות הללו יש בעיית מים חמורה. בשלושת השבועות האחרונים, חלק ניכר – האומדן הרשמי הוא שליש, הלא רשמי גבוה יותר – מתושבי השכונות לא מקבל מים בכלל, ובחלק אחר יש לחץ מים נמוך מאד. הבעיה איננה חדשה: היא קבועה, מחמירה שיטתית, ומגיעה לשיאה בימי הקיץ. זהבי כותב ש”השנה התעוררה הבעיה מוקדם מהמצופה” וכי התושבים “טוענים כי ישראל עושה זאת כדי לפגוע בזכויות המינימליות כמו מים למחיה ומשווים זאת למורדים בסוריה שהפסיקו את אספקת האוכל למחנה פליטים ירמוק.” זהבי, בקיצור, חושש מכך שהעדר המים יוביל לתסיסה אנטי-ישראלית בארבעת השכונות. יש להניח שהדבר הזה טורד שינה מעיניו הרבה יותר, למשל, מאשר העובדה שתושבים ישראלים לא מקבלים מים כבר שלושה שבועות.

וזה בדיוק המצב. האגודה לזכויות האזרח עתרה היום (ג’) לבג”צ בשם תושבי השכונות הללו, בדרישה לספק להן מים, ומיידית. בשיחה עם עורכת הדין קרן צפריר מהאגודה, עולה התמונה העגומה הבאה.

ארבעת השכונות האמורות הן שכונות שהופרדו משאר ירושלים באמצעות חומת ההפרדה – ושם אי אפשר להתווכח על המילה “חומה.” מדובר בחומת בטון בגובה שבעה מטרים. מהרגע שזה קרה, עיריית ירושלים החלה להתנער מהשכונות הללו – כלומר, עוד יותר משהיא מתנערת משכונות פלסטיניות בעיר. העיריה אפילו לא יודעת, אומרת צפריר, כמה תושבים גרים שם – על כך מיד.

צפריר מציינת עוד שחברת המים של ירושלים, גיחון, מודה שהתשתית בשכונות הללו מיועדת ל-15,000 איש בלבד – אבל לטענת גיחון, מתגוררים שם כעת כ-80,000 איש. צפריר מעריכה שעיריית ירושלים מעדיפה לא להשקיע שקל מיותר בשכונות הללו, מכמה סיבות. קודם כל, יכולת הגביה שלה שם לא קיימת. כספי מסים יוצאים, אבל כמעט שלא נכנסים. שנית, כל שקל שמושקע שם אבוד – עצם העובדה שהשכונות הללו נמצאות בצד השני של הגדר מסמנת אותן כשטח שישראל במידה ניכרת כבר ויתרה עליו. התושבים, שמוצאים את עצמם ללא מים, נאלצים לשנע מים בעצמם ולשלם מחירים מופרזים כדי לקבל את השירות הבסיסי ביותר.

למה העיריה לא יודעת כמה תושבים יש בשכונה שלה? ראשית כי לא אכפת לה, שנית כי השכונות התמלאו בתושבי השטחים, שמחפשים מגורים זולים במזרח ירושלים – ומאחר ובפועל העיריה לא מספקת שירותים לשכונות הללו, המגורים שם זולים מאד. מה שקרה בפועל הוא שהשכונות הללו, על עשרות אלפי תושביהן, הופקרו. עירית ירושלים, להן הן משתייכות נומינלית, לא מעוניינת לספק להם ובפועל גם לא מספקת להם שירותים; אבל היא, ושאר זרועותיה של מדינת ישראל, יעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע מהתושבים לקבל שירותים מהרשות הפלסטינית. המדינה טוענת שיש שם כ-60,000 איש. אין למדינת ישראל שום בעיה לזרוק את זכויות הבסיס שלהם לפח.

התושבים האלה, נזכיר, הם תושבים ישראלים ברובם הגדול. הם מחזיקים בתעודת זהות כחולה. זה מה שחושבת מדינת ישראל ששווה תעודת הזהות שלה. שוב, מוכיחה ישראל בהתנהלותה שכמו המדינות שסביבה, שדיברו על “ערביות” או “פאן ערביות” או על “מדינה חילונית” כדי לטשטש את העובדה שהן נשלטות על ידי האיסלם הסוני, האזרחות והתושבות שלה הן קליפה ריקה. אם אתה לא יהודי, המדינה אפילו לא תעמיד פנים – אלא לצרכי hasbara – שאתה שווה זכויות. מישהו חושב ברצינות שיש מצב ששכונות יהודיות היו יכולות להיות מנותקות ממים במשך שלושה שבועות? שדרך קבע, לא יהיו בהן מים בקיץ?

בשכונות שמעבר לחומת ההפרדה, מתגלה המדיניות הישראלית במערומיה: מקסימום שטח, מינימום פלסטינים. ישראל לא מוכנה לספק לתושבים את השירותים, אבל גם לא מוכנה לוותר על ריבונותה עליהם ולהעביר את השכונות לרשות הפלסטינית. מדובר, נזכיר, בשכונות שמעולם לא היה כל קשר ביניהן ובין ירושלים ההיסטורית. הן נחשבו לחלק מהגדה. הן הפכו לחלק מ”ירושלים” בהחלטה מנהלתית של צה”ל, ללא דיון פומבי, ומאז הן התכסו באצטלה הקדושה של העיר שלעולם תשאר מאוחדת. ואת מחיר האין-מדיניות הזו, משלמים עשרות אלפי אנשים שאפילו מים לא מצליחים לקבל. ומהייאש מכל הוא שרוב הישראלים אפילו לא יבינו על מה אתה מדבר. מה זה משנה, הצבע של הצטעל’ה שיש להם? הם לא יהודים וכאלה הם סוג ב’ במקרה הטוב. אזרחות? חברה על-שבטית? זה לאירופאים, אנחנו במדבר.

זוכרים איך לפני כמה שבועות שיקר השר בנט לציבור וטען שאין אפליית מים בין ישראלים לפלסטינים? איך כל הסיעה שלו מיהרה לשלוח הודעות על “שקרים בגרמנית”? אז זה מה ששווה המילה של אח יהודי.

הערה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לשירותיה של עיריית ירושלים.

הערה מנהלתית ב’: בעוד כחודשיים, ב-26 במאי, יציין הבלוג שמונה שנים לקיומו. בשנה שעברה, ערכתי מפגש קוראים. הוא היה הצלחה ואני חושב שראוי לשמור על המסורת הזו. אם אתם מעוניינים להגיע לפגישה, אנא שלחו מייל לכתובת המייל ygurvitz בשירות המייל של גוגל, וציינו את הפרטים הבאים:

א. שם וכתובת מייל.

ב. האם אתם מעדיפים הרצאה, שיחה חופשית, או שילוב בין השניים

ג. האם אתם מעדיפים מסעדה או מקום מפגש זול יותר.

(יוסי גורביץ)

נתחיל מהבולשיט הנקי. שורה של חברי כנסת מהבית היהודי, בהנהגת נפתלי בנט, יצאו היום (ד') בזעם מאולם הכנסת לאחר שיו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, אמר שני דברים שהעלו להם את הסעיף. הראשון שבהם היה שישראל מטילה מצור על רצועת עזה. בנט כתב בזעם קדוש ש"ואז, אמירה שנייה: 'ישראל מטילה מצור על עזה', כאילו לא יצאנו מעזה, גירשנו 8000 תושבים, החרבנו ישובים, וכאילו הם לא ירו על תושבי ישראל אלפי טילים." בנט טען שמדובר בשקרים ודרש התנצלות.

עכשיו, לא הבנתי איך בדיוק העובדה שישראל שלפה ב-2005 את הקוצים שנעצה בישבנה של עזה (אם בנט לא אוהב את הדימוי, הוא יודע לאיפה לפנות) שלושים שנה קודם לכן, קשורה לעובדה שהיא מטילה עליה מצור; אבל מעבר לכך, פחות או יותר באותו הזמן שבנט הכחיש בזעם שיש מצור על רצועת עזה, טען שזה שקר ודרש התנצלות, לשכת ראש הממשלה הודיעה שהמצור על עזה יוסר רק על גופתה. האם יואיל שר הכלכלה לתאם את השקרים שלו עם לשכת ראש הממשלה?

כל כך אין מצור על עזה, אגב, שעקב האיסור הישראלי על הכנסת חומרי בניה לרצועה, עלתה האבטלה ברצועת עזה ברבעון האחרון של 2013 ב-18.4%, והיא עומדת כעת על 38.5%. 11,000 מבין 29,000 המובטלים החדשים הם עובדי בניין.

* * *

עד כאן הבולשיט הנקי. נעבור לשקר השני. הטענה השניה של בנט ואנשיו היא שהאמירה של שולץ, על פיה "פלסטיני זכאי ל17 ליטר מים לעומת ישראלי שזכאי ל70 ליטר מים ליום," גם היא שקר. שולץ אכן לא דייק בנתונים. אף אחד לא יכול להתקיים מ-17 ליטרים ביום. אבל הוא דייק ביחס: 5:1. המתנחל הממוצע מקבל חמישה ליטרים לפחות של מים על כל ליטר שמקבל פלסטיני.

לנושא המים התייחסתי בקצרה לפני כשלוש שנים. על פי נתוני בצלם, בשנת 2011 היו בגדה המערבית 57 ישובים פלסטיניים שלא היו מחוברים לרשת המים. התגוררו בהם 71,666 תושבים. התקן של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם לשימוש במים הוא 100 ליטר לאדם ליום; הממוצע לפלסטיני, על פי נתוני אמנסטי מ-2009, הוא 70 ליטר ליום. צריכת המים לנפש של מתנחל עשויה להגיע עד פי 20 מהצריכה לנפש של השכן הפלסטיני שלו.

עשרות אלפי פלסטינים שחיים בשטח סי – לא, נפתלי, לא גרים שם רק 25,000 פלסטינים – היו אמורים, לאור שליטתה של ישראל בשטח, לקבל שירותי מים מישראל, שאחראית שם הן מבחינה בטחונית הן מבחינה אזרחית. אבל מאחר ומטרתה הכמעט מוצהרת של ישראל היא לספח את שטח סי, ומאחר ולשם כך היא צריכה לשכנע כמה שיותר פלסטינים לעזוב, בפועל הם לא מקבלים שירותי מים, ודאי לא ברמה שמשתווה לזו של המתנחלים.

כפי שמראה הדו"ח הזה של בצלם (עמ' 15-16), 42 קהילות פלסטיניות בשטחי סי מקבלות פחות מ-60 ליטר לנפש ביום; קהילות של רועים נאלצות להסתדר עם 20 ליטרים לנפש ביום. הצריכה בישראל נעה, בממוצע, בין 100 ליטרים לנפש ליום ובין 230 ליטרים לנפש ליום. הצריכה של המתנחלים גבוהה יותר: במקרים האמנם חריגים של רועי ובקעות שבבקעת הירדן, המתנחלים שלהן צורכים 460 ליטרים ליום לנפש לצרכי בית בלבד, בעוד שהקצאת המים של תושבי הכפר הפלסטיני הסמוך, אל-חדידייה, עומדת על 20 ליטרים בלבד – יחס מדהים, אמנם חריג, של 23:1.

אחת הזרועות הביצועיות של המתנחלים, המנהל האזרחי, עוסקת במרץ בפגיעה בתשתית המים שהפלסטינים מארגנים לעצמם. בין השנים 2009-2012, הרס המנהל האזרחי 90 בורות מים, 61 בארות ו-17 מאגרי מים. כאשר הפלסטינים מנסים לשמור על מקורות המים שלהם, למשל באמצעות גידורם, המנהל האזרחי ממהר להוציא צווי הריסה – ובניגוד לצווי ההריסה למאחזים בלתי חוקיים, צווי ההריסה האלה מיושמים גם מיושמים. כל זה, מעבר לאכזריות היומיומית של שפיכת מים שבידי פלסטינים.

פלסטינים שלא מחוברים לרשת המים יכולים לרכוש מים מקבלן פרטי; בדרך כלל הם מאוכסנים במיכלי המים השחורים שאפשר לראות כמעט על כל גג בישוב פלסטיני. הפלסטינים משלמים על כך מחיר גבוה פי שלושה מהמחיר שמשלמים תושבי תל אביב על מים, ובעוד שההוצאה המשפחתית בהתנחלויות על מים היא 150 ₪, שהם כ-1.4% מכלל ההוצאה המשפחתית, ההוצאה של משפחה פלסטינית שמקבלת מים במיכליות נעה בקיץ בין 1,250 ל-2,000 ₪, קרי כמחצית מההוצאה החודשית שלה (!).

אז בוויכוח בין שולץ ובנט, מי השקרן? המתנחלים, כמובן. השקר הוא מהות יסודם. אם הם לא ישקרו, הם יצטרכו להודות שמה שמתרחש בשטחים כבר מזמן איננו כיבוש; הוא אפרטהייד. כיבוש הוא מונח צבאי, שמתייחס להחזקתו של שטח או אוכלוסיה. מה שמתרחש בגדה הוא נישול: שוד משאבים, והעברתם מידי התושבים לידי אוכלוסיה של פולשים מערביים. כפי שחוק אחד חל על הילידים וחוק אחר על הפולשים, כך הגישה של האוכלוסיה למשאב שבלעדיו אין קיום – מים – נקבעת על פי המוצא האתני שלהם. ועל כן בנט ולהקתו חייבים לצווח בקול גדול ולנקוט בצעדים תיאטרליים, כמו יציאה מהאולם, כשהנושא הזה עולה על הפרק; אחרת מישהו עוד עשוי לבחון את הטענה ולגלות את האמת. ולמתנחלים, האמת היא כמו מצלמות לחיילי צה"ל: קריפטונייט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בימים שלישי ורביעי השתתפתי, יחד עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן ואנשים טובים אחרים, בכנס Jericho2011 שנערך מטעם ה-Peace NGO Forum. היום הראשון של הכנס היה, ובכן, כנס: פאנלים, ארוחת ערב עם אורחים נכבדים וכן הלאה.

כיבוש נאור, עאלק: את הרשימה הזו אני מעדיף להתחיל דווקא מהיום השני. במהלכו, היתה אמורה להיערך פגישה עם סלאם פייאד, ראש הממשלה הפלסטיני, אבל מסיבות מובנות – הרשות היתה בעיצומו של מחול תרנגולות ערופות – זה לא קרה. גם נביל שעת', שאמור היה לנאום ערב קודם, לא הגיע עקב נסיעה דחופה לקטאר; הבדיחה אמרה שהוא הלך לבצע פיגוע התאבדות במטה של אל ג'זירה. מאחר ופיאד הבריז, יצאנו לסיור בעמק הירדן, בהדרכת נאדר חטיב.

חטיב הוא מהנדס סביבה ומים, והוא הראה לנו, בין השאר, את בית הספר לשימור הסביבה, שהוא גם בית הארחה, שנבנה בסביבת יריחו ושהוא מקווה מאד שישראלים יגיעו לבקר בו. אבל מה שהיה חשוב בדבריו היו הנתונים. מאז הכיבוש ב-1967, לא אישרה ישראל – גם לא אחרי הסכמי אוסלו – את חפירתה של ולו באר פלסטינית אחת. למעשה, ישראל סותמת אותן בשיטתיות. המים מועברים לישראל, ולהתנחלויות – אבל לא לתושבי השטחים שמהם הם נלקחים.

פלסטיני מקבל, בממוצע, קצת יותר מ-50 ליטרים ביום; ישראלי, כ-280. צריך להיות זהירים עם המספרים הללו, כי הם כוללים גם את הקצאת המים לחקלאות; אבל צריך לזכור שזה נכון גם לצד הפלסטיני. המשמעות היא שישראלי מקבל פי 5.5 מים מפלסטיני.

זה לא כל הסיפור. בחלק ניכר מהישובים הפלסטיניים אין, 44 שנים כמעט אחרי הכיבוש, מים זורמים. יש חלוקה של מים מדי כמה זמן, והם נאגרים במיכלים על הגגות. מי שהיה בשטחים, או אפילו במזרח ירושלים, ראה אותם: מיכלים שחורים גדולים. מי ששפר עליו מזלו, נאנח חטיב, כמו תושבי רמאללה, זוכה לאספקת מים כמעט יומיומית; מי שמזלו טוב פחות, כמו עצמו – תושב בית לחם – מקבל מים מדי שלושה-ארבעה ימים; ויש אחרים שמצבם, מבחינה זו, גרוע יותר.

מיכלי מים הם, בלשון המעטה, כלי בעייתי. מים מזדהמים בקלות, לעיתים מבלי שהמשתמשים במיכלים מודעים לכך. חטיב ציין שבמהלך המצור הישראלי על בית לחם, ב-2002, הם נתקעו שבועות בלי אספקת מים סדירה – תחת עוצר. הוא אמר שהדברים הגיעו לכדי כך שאמבולנסים היו צריכים להוביל מים מינרליים לאנשים נצורים. מאוחר יותר, הראו לנו באר של מקורות, שמשרתת את ההתנחלויות, ושמטבע הדברים לא מוכנה אפילו לספק לפלסטינים מידע על הכמויות שהיא שואבת.

ואלו, בתמונה קצרה אחת, פניו של הכיבוש הישראלי. בשנות השבעים והשמונים לימדו אותנו שאנחנו יצרנו "כיבוש נאור", שלפלסטינים טוב כעת הרבה יותר מאי פעם, שיש להם חשמל, שצריך לספור את אנטנות הטלוויזיה. על המים, הצורך הבסיסי ביותר, לא דיברו.

אווירה קודרת: הנאומים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו קודרים. הדוברים הפלסטינים התמקדו בכך שההתקדמות, אם יש כזו, היא איטית והפיכה מאד. אחד מהם העלה, במהלך הפאנל שהציג את הצד הפלסטיני, שאלה לא נוחה: הכנס הזה, אמר, היה מיועד לאנשי grassroots, אבל במקום זה אנחנו רואים כאן את האליטה. מה קורה פה?

אולי בהשראת ההדלפה של אל ג'זירה, זיאד אבו זיאד – לשעבר שר החוץ של הרשות – נשמע מיואש. הוא אף תקף בעדינות את באי הכנס: אין לי ספק, אמר, שמה שאתם עושים הוא חשוב. אבל בשלום בין יחידים ובשלום בין קהילות, אנחנו מזניחים את השלום בין המדינות, ואחרי הכל, זה מה שחשוב. לשאלה שלי – האם לאור התנהלותה של ישראל לא הגיע הזמן לפרק את הרשות, ושהיא תפסיק לשמש כעלה תאנה של ישראל; לאלץ את ישראל לשלם את מחירו של הכיבוש, קרי ניהול השטח הנשלט בידה – הוא אמר שהצעד הזה אכן נשקל. הוא הזהיר, בנוסף, מגלישה לאינתיפאדה שלישית.

הסכמי אוסלו, נזכיר, היו הסכמים זמניים שתוקפם אמור היה לפוג במאי 1999. 12 שנים כמעט חלפו מאז, וישראל לא העבירה לידי הרשות שטחים נוספים. עזה ננטשה לגורלה, במכוון; אריאל שרון לא היה מוכן להעביר אותה לידי הרשות, גם כמעט שנה לאחר מות ערפאת. אבו מאזן יועד להשאר "אפרוח קצוץ כנפיים".

בקרב הפלסטינים, ועל פי התרשמותי גם בקרב לא מעט מהישראלים, רווחה תחושה שחזון שתי המדינות מתקרב במהירות לקיצו. פיאד רצה להכריז על מדינה פלסטינית באוגוסט; בקצב הנוכחי, בכלל לא בטוח שתהיה רשות באוגוסט. שלום העיר שבהחלט יתכן שתוך שנה, כולם ידברו על פדרציה או על מדינה דו לאומית; אחרי הכל, הוא הזכיר, לפני שנה, רק מעטים היו מודעים לכך שיהדות מסוכנת לדמוקרטיה. אבל אם הישראלים לא היו מוכנים לוותר על אריאל ומעלה אדומים, ספק אם הם יהיו מסוגלים לוותר על נכסיהם הנחשבים ביותר – אדנותם ופחדיהם.

אוי: למרבה הצער, נכחו במקום גם פוליטיקאים ישראלים, חברת הכנסת אורית זוארץ (קדימה) והשר בדימוס אבישי ברוורמן. זוארץ נשאה נאום שהיה עמוס בכל כך הרבה קלישאות, שהמשאית שהובילה אותן קרסה בדרך ליריחו. בשלב מסוים הנאום שלה הזכיר את התשובה המפורסמת ההיא של מיס דרום קרוליינה.

ברוורמן היה גרוע הרבה, הרבה יותר. מזמן לא שמעתי נאום גרוע כל כך. למחרת שמעתי מישהו אומר בזעם ש"הנאום של ברוורמן היה קטסטרופה!". הוא לא יודע אנגלית, ובכל זאת התעקש לנאום בה. הוא לא הצליח לחבר משפט אחד לאחר. לאף אחד לא היה ברור על מה הוא דיבר. בשלב מסוים הוא עבר לנאום בשבח חשיבותה של מנהיגות. הוא התייחס לעצמו בגוף שלישי. כשנועם שיזף יידה בו שאלה קשה – מה, בעצם, עשית במשך שנתיים בממשלת נתניהו? – הוא פחות או יותר התפרק, המשפטים שלו הפכו למקוטעים אפילו עוד יותר. איך, לעזאזל, האיש הזה היה נשיא אוניברסיטה?

אף אחד לא יחשוד בזיאד אבו זיאד שהוא יליד אוקספורד, אבל הוא בעליל שולט בשפה, כמות הקלישאות היתה אפסית, וכל משפט היה חד וברור. הוא פשוט היה טוב משמעותית יותר משני הפוליטיקאים הישראלים שהגיעו.

חיטוי באור שמש? שאלתי את רון פונדק – מאדריכלי הסכם אוסלו, שפעל בחשאיות מוחלטת –אם הדיפלומטיה החשאית לא הזיקה יותר מאשר הועילה: הפרסומים של וויקיליקס ואל ג'זירה, שחשפו את האמת שמאחורי הקלעים, גרמו לזעם ניכר ולנזק. האם לא הגיע הזמן לדיפלומטיה שקופה יותר.

פונדק, כמובן, לא חשב כך. "אני לא מסכים אבסולוטית", הוא אמר, ונתן את הנימוקים הרגילים: אי אפשר לנהל מו"מ תחת לחץ ציבורי; שני הצדדים ייבהלו; הפגנות ישבשו את יכולת המשא ומתן. יש דברים שצריך לעשות בשקט, ואז להציג את התוצאה.

אני לא בטוח שזה נכון. נתחיל מזה שבכלל לא בטוח שזה אפשרי יותר. היום, כל חבר צוות למו"מ – או אפילו העוזרים שלהם – שיחשוב שמה שקורה לא ראוי, יכול בקלות להדליף כל דבר במהירות שיא, ולצייר את הדברים באופן הגרוע ביותר. עצם ההדלפה תעיד על כך שהיה נסיון להסתיר משהו.

מעבר לזה, דיפלומטיה חשאית – ביטוי שכאשר נוצר על ידי וודרו " קו קלוקס קלאן" ווילסון היה מלא בוז ואיבה – מועדת מעצם טיבה ליצור אווירה של קונספירציות, שהמזרח התיכון גם כך. יתר על כן, לשקיפות יש יתרון משלה: אף אחד לא יוכל לומר שלא אמרו לו מה קורה.

הצעה לניסוי: בסבב המו"מ הבא, יועלה מדי יום כל הפרוטוקול של הדיונים לאתר המו"מ. מי שלא ירצה לצלוח את 56,000 המילים היומיות, יוכל להסתפק בתקציר מנהלים. זה יעורר רעש, כן – אבל גם יעורר מעורבות. בסופו של הדיון, אף אחד לא יוכל לטעון שהוא לא קיבל את המידע שהוא זכאי לו, שהוא מופתע, שנעשו דברים מאחורי גבו. לכל היותר הוא ייאלץ להודות שהוא לא הקדיש לכך את תשומת הלב.

האם הצדדים יעשו תרגילים קרקסיים? ודאי. הם עושים זאת גם כעת, כשהפרוטוקולים חשאיים לשנים. במהלך הדיונים אחרי ועידת מדריד, נהג יוסי בן אהרן – מהשרצים הגדולים ביותר ששירתו אי פעם בשירות הציבורי בישראל, שבירך על מותה של אמו של מזכיר המדינה בייקר, משום שזה הקנה לישראל עוד כמה שבועות של שקט – לפצוח בשירה בכל פעם שהנציג הסורי החל לנאום. כל המטרה היתה משיכת זמן. נראה את המקבילה הנוכחית של בן אהרן מסביר שטיק כזה לציבור שלו.

הערה מנהלתית א': אלון-לי גרין, עוזרו הפרלמנטרי של דב חנין וממארגני הפגנת השמאל לפני שבועיים, ביקש למסור את הדברים הבאים בתגובה על טענת השמאל הלאומי כי מארגני ההפגנה סירבו לאפשר הנפת דגלי ישראל על הבמה: "מפלטו האחרון של הפטריוט המזוייף הוא התרשמויות כוזבות ופתלתלות. ההתקפה על דב חנין והפניית חיצי הביקורת אל  המחנה הדמוקרטי תוך זניחת המערכה על הדמוקרטיה בישראל מצערת. ידינו מושטות לפעילות ופעילים, ארגונים, תנועות ומפלגות המוכנים להתייצב יחדיו, מבלי לחדד הבדלים והשקפות אידיאולוגיות, אלא מתוך שותפות אסטרטגית פוליטית למאבק על הדמוקרטיה בישראל." אנשי השמאל הלאומי ביקשו גם הם להגיב, וסביר שפוסט שייכתב על ידיהם יפורסם כאן בימים הקרובים.

הערה מנהלתית ב': ב"עין השביעית" התייחסו בחיוב לכספות שבוצע כאן ל"דו"ח" האחרון של אם תרצו, וגם התייחסו לבעיה המובנית של הטקסטים האלה: שהם מתיימרים לחשוף מידע פומבי, ובכך יוצרים תחושה שקרית שהוא מוסתר.

הערה מנהלתית ג': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים. אם לצטט את האמירה המעורפלת המפורסמת של דה גול, הבנתי אתכם.

(יוסי גורביץ)