יש, כמסתבר, שחקנית בשם סקרלט ג'והנסון. זו הפכה לאחרונה לדוגמנית של מפעל סודה סטרים, ופרסומת בכיכובה צפויה להיות משודרת בעת משחק הסופרבול הקרוב, שהפך לטקס כלל-אמריקאי. ואז סודה סטרים מצאה את עצמה בלב סערה.

פעילי BDS – החרמה, משיכת השקעות וסנקציות כנגד ישראל – תקפו את ג'והנסון מכיוון לא צפוי: ג'והנסון היא שגרירת רצון טוב של ארגון Oxfam העולמי, שרוצה לשפר את העולם על ידי פתרון בעיית העוני וחיסול העוול. לאוקספם יש עמדה חד משמעית כלפי התנחלויות, קרי הוא רואה בהן גורם לעוול. ב-2012, אוקספם קרא לממשלות אירופה להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות משהו בנושא ההתנחלויות. ב-2009, הפסיק אוקספם את קשריו עם שגרירה אחרת שלו, השחקנית קריסטין דיוויס, לאחר שזו פרסמה את מוצרי Ahava, המיוצרים בהתנחלות. פעילי ה-BDS הצביעו על כך שחלק ממוצריה של סודה סטרים מיוצרים סמוך להתנחלות מעלה אדומים. אוקספם העמיד את ג'ונסון בפני אולטימטום: או סודה סטרים או אוקספם. ג'והנסון, שמתפרנסת בין השאר מפרסומות, ושלא תראה שנקל מאף אחד אם היא תחרים התנחלויות, בחרה בסודה סטרים. זכותה.

וטראח, ה-BDS הגיע לכותרות כמו שאף פעם לא הגיע אליהן. מסתבר ששחקנית יפה עושה יותר עבודת יח"צ משנים של עבודה שקדנית. מאמר של עומר ברגותי, אחד הפעילים המרכזיים בתנועה, התפרסם היום (ו') בניו יורק טיימס. מותר לתהות אם זה היה קורה אלמלא תקרית ג'והנסון.

מערכת ה-Hasbara נכנסה להתקף קל. מצד אחד, הם אומרים לנו שאנשי ה-BDS הם מיעוט קטן ושולי, ומצד שני מנפחים אותם כאילו היו הביאה השניה של הרייך השלישי. הם בו זמנית זניחים ולא חשובים והיד הנעלמה שמטלטלת את העריסה. מצד אחד, משרד החוץ טען השבוע שאין שום בעיה בכלל ושהבעיה היא עצם הדיבור על הבעיה; מצד שני, ראש הממשלה עמד לערוך דיון "אסטרטגי" בשאלה – אבל דחה אותו כדי לריב עם נפתלי בנט, רק כדי שיהיה ברור מה סדר העדיפויות שלו. מצד אחד, בנט אמר לפני חודשים שאין בעיה, מצד שני השבוע הוא כבר אומר שזו בעיה אסטרטגית. אם השילוב הזה של דבר והיפוכו נשמע לכם מוכר, זה בגלל שזו צורת המחשבה של אנטישמים. והימין היהודי, בסופו של דבר, הוא אנטישמי.

מיד העלו התועמלנים המתוחכמים של המשטר הציוני טענת נגד: אוקספם, שאמורה להלחם בעוני, מסכנת בעצם את מטה לחמם של העובדים הפלסטינים של המפעל של סודה סטרים. (הם העלו טענה נוספת, שמעלה אדומים "אמורה להיות בישראל בכל מפה של הסדר," אבל לטענת ה"גזלתי, זה שלי" הזו אין לי כוח להתייחס).

וואלה. על פניו, נשמעת כמו טענה סבירה. עד שאתה שואל את עצמך: מה, בעצם, מונע מבעלי סודה סטרים, שהתייפחו השבוע על מר גורלם העתידי של עובדיהם הפלסטיניים, להעתיק את המפעל שלהם כמה קילומטרים, למקום שבו הוא לא צפוי להיות מוחרם?

יש לשאלה הזו שתי תשובות. הראשונה, והחשובה יותר, היא שכאשר בעלי סודה סטרים מעסיקים עובדים בשטחים, הם לא חייבים לשלם להם משכורת מינימום ישראלית, והם לא צריכים להפריש להם תשלומים סוציאליים. יש לא מעט אנשים שמרוויחים כך מהכיבוש הישראלי: מנצלים את מצב הביניים, שבו יש אנשים שנמצאים תחת שליטה ישראלית אך נטולי זכויות, כדי לעשוק אותם. עיריית אריאל, למשל, ניסתה להתחמק מתשלום מסים על העובדים שהיא מעסיקה בטענה שהיא לא בישראל. התנחלויות אחרות משלמות פחות לעובדיהן, בעיקר עובדיהן הפלסטיניים, מתוך ידיעה שכנראה לא יקרה להן שום דבר.

חשוב לציין: עמותת "קו לעובד," שעושה עבודת קודש, הצליחה באוקטובר 2007 להביא לכך שבג"צ קבע שאפליה בין עובדים ישראלים ופלסטינים, בהתחשב במצב השורר בגדה, היא בלתי חוקית. עם זאת, הרשויות לא ממהרות לאכוף את הפסיקה: מבקר המדינה מצא ב-2011 שעבודת המטה בנושא "רק בתחילתה." המשמעות היא שעובדים צריכים להתאגד, ורק אז לתבוע את המעסיקים שלהם. בהנתן האבטלה הגבוהה בגדה – היא עומדת על 20.1% – ובהנתן שלמעסיקים ישראלים יש הרבה יותר יכולת התעללות בעובד פלסטיני, החשש מפני התאגדות ותביעות מובן. יש מאות אלפים כמוך. אירונית, מצאו ב"קו לעובד," חלק ניכר מהחברות שנתבעו על ידי עובדיהן הפלסטיניים זוכות לדירוג גבוה ב"מוסר תשלומים." מוסר תשלומים לספקים וחברות אחרות, כמובן; מוסר תשלומים לעובדים, זה סיפור אחר לגמרי.

ולמה יש אבטלה ברמה הזו? בין השאר, כי ישראל מונעת כמיטב יכולתה כל פיתוח של שטחי סי. פשוט לא מעניקה אישורים. שטחי סי, או על כל פנים נתחים גדולים כמידת האפשר שלהם, מיועדים לסיפוח. בין השאר, כי יזמים לא יכולים לדעת מתי יוטל עליהם סגר או עוצר, או אם חייל משועמם יחליט לעכב את העובד שלהם במחסום סתם כי בא לו.

התשובה השניה לשאלה למה סודה סטרים לא מעסיקה את העובדים הפלסטינים שלה בישראל נובעת לא מתאוות הבצע והניצול של מנהליה, אלא מטיבו של הכיבוש. כמו היזם הפלסטיני, היא לא יכולה לסמוך על כך שהעובדים שלה יצליחו להגיע לעבודה. גם היא, במידה מסוימת, תלויה בשרירות ליבו של הצבא.

סודה סטרים, כמובן, יכולה להשיג הרבה יותר מול רשויות הכיבוש. זו חברה ישראלית מצליחה שמייצאת לחו"ל, היא יכולה להשיג אישורי עבודה בקלות יחסית. אבל כאן עולה השאלה – למה לה? כל זמן שלא מאלצים אותה לעשות זאת – וכמה חברות ישראליות כבר העבירו את פעילותן מהגדה לישראל – למה לה להפסיק לעשוק את עובדיה? מה האינטרס שלה?

ובסופו של דבר, זה מה שסקרלט ג'והנסון מגינה עליו: הקו התחתון של חברות עושק. גם כך משחית הכיבוש את כל המעורבים בו.

העיקר שאפשר להאשים את אוקספם בפגיעה בזכויות עובדים. כלומר, בצביעות. כלומר, לומר "לא חשוב מה אתה אומר, חשוב שאני יכול להאשים אותך בסתירה עצמית." כלומר, לבצע הסחת דעת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)