או: למה ממשלת ישראל מתעקשת לשחק לידי האנטישמים?

אחת מתיאוריות הקונספירציה היותר מצליחות בהיסטוריה היא זו של הפרוטוקולים של זקני ציון. המדובר בזיוף שבוצע להזמנת השירות החשאי של הצאר, האוחרנה, ושהתבסס על ספר שכתב באמצעה המאה ה-19 ברנש בשם אז'ן סי (Eugene Sue), שתיאר בכלל קונספירציה של הישועים נגד העולם החופשי. הספר של סי עבר אחר כך עיבוד על ידי עיתונאי מוריס ז'ולי (Joly), שהשתמש בו כדי לתקוף את נפוליאון השלישי. הספר של סי היה להיט קצר ימים בקרב שונאי הישועים (שנאה שבניגוד לכל דבר אחר, הישועים הרוויחו ביושר); הספר של ז'ולי הצליח לעניין בעיקר את המשטרה החשאית של נפוליאון השלישי, והוא ישב בעטיו בכלא. ה"פרוטוקולים" בגרסת האוכרנה, מצד שני, הם אחד מרבי המכר של כל הזמנים. הם עדיין יוצאים במהדורות חדשות, בעיקר בעולם הערבי ובאסיה (שם, כך נטען, הספר נקרא לא ככלי פרנואידי-אנטישמי אלא כמדריך לסודות ההצלחה היהודית.)

הפרוטוקולים היו זיוף כל כך מוצלח, שהטיימס הלונדוני – בשעתו, כשופר הממסד הבריטי, כנראה העיתון החשוב בעולם – תהה אם יש בהם משהו במאמר ידוע לשמצה ב-1920, שבו קישר אותם למהפכה הבולשביקית, שרבים ממנהיגיה נולדו יהודים. שנה אחר כך, היהודי האנגלי האנטי ציוני לוסיאן וולף (שכבר הוזכר בבלוג הזה) פרסם בטיימס את הראיות הראשונות לכך שמדובר בזיוף, ובסוף 1921 הטיימס כבר פרסם ראיות חד משמעיות לכך שמדובר בזיוף. כמובן, העובדה שזיוף מוכח כזיוף לא שוללת את הכוח שלו; ראו את הדוגמא של התנ"ך. מי שרצה להאמין בתיאוריית הקונספירציה – או, במילים אחרות, מי שרצה למצוא אחרים אפלים ונסתרים שאשמים בחוסר ההצלחה שלו – מיהר, כמובן, להצביע על עצם חשיפת הקונספירציה כחלק בסיסי שלה.

מנהיגי הציונות, בהיותה דמות ראי של האנטישמיות, דווקא ראו בפרוטוקולים לא פעם כלי מועיל: הם ניצלו את החשש הבריטי העמום מפני קנוניה יהודית עולמית (עם שלוחות בברה"מ המהפכנית) כדי לרמוז שהם-הם נציגיהם של "זקני ציון" ושהם נושאים ונותנים עם הבריטים כשווים אל שווים, בהיותם נציגיה של מעצמת סתרים. לימים, אחרי מלחמת העולם השניה והקמת ישראל, ינסה נחום גולדמן – ראש הארגון הריק מתוכן, הקונגרס היהודי העולמי, שלא ייצג איש פרט לגולדמן – לרכב גם הוא על הגל הזה ולקושש ממנו קצת פרסטיז'ה.

זה לא באמת נגמר. הגרסה המודרנית של הפרוטוקולים טוענת שישראל שולטת בעולם באמצעות שליטתה בארה"ב. הניאו-נאצים בארה"ב מדברים על ZOG, Zionist Occupied Government, כתיאור למצב שבו הקונגרס שרוע פרקדן בפני הלובי הישראלי שם. כבר דנתי באופן שבו ההתנהלות הישראלית בארה"ב, במיוחד ההתנהלות של ממשלת נתניהו, גורמת לביטוי הזה להשמע לגיטימי.

הבוקר קיבלנו עוד דוגמא. מקורות בארה"ב מדווחים שישראל הודיעה למשטר סיסי במצרים, שעסוק בטבח באזרחים מצריים שמתנגדים להפיכה הצבאית שהוא ביצע, שאין לו ממה לדאוג: למרות הקולות שנשמעים בארה"ב, היא לא תפסיק את הסיוע הצבאי למשטר סיסי.

על פי החוק האמריקאי, אסור לממשל לספק סיוע צבאי למדינה שבוצעה בה הפיכה צבאית, ואף אחד לא יכול לטעון מבלי להקרע מצחוק שמה שקרה במצרים – הדחתו של נשיא נבחר ומעצרו על ידי כוחות הצבא; האשמה שלו בקשר מופרך עם חמאס; והרג סיטוני של תומכיו המפגינים ברחובות – לא היה הפיכה צבאית. לארה"ב יש כמובן בעיה פה: אין לה מנופי לחץ על הצבא, ומאחר והסיוע הצבאי למצרים הוא חלק מהסכמי קמפ דיוויד, אפשר לסמוך על תומכי ישראל בארה"ב שייעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע את הפסקת הסיוע הזה, שישמיט סיבה חשובה מבחינת הצבא המצרי לקיום הסכם השלום.

מה קרה פה? פשוט מאד. ישראל אמרה למשטר סיסי, בשחצנות אופיינית, שאין לו מה לחשוש מהליברלים בארה"ב שדורשים את הפסקת הסיוע הצבאי למבצעי ההפיכה, כי לארה"ב אין מדיניות חוץ עצמאית במזרח התיכון; המדיניות שלה שם מוכתבת על ידי ישראל. איפא"ק התייצבה נגד הצעה להפסקת הסיוע והסנאט דחה אותה ברוב גדול. למה בעצם איפא"ק מנהלת דיונים על סיוע למצרים? כי הוא מקרין על ישראל. תומכי תיאוריית הקשר של ZOG לא יכלו לכתוב זאת טוב יותר. פלא שהאחים המוסלמים במצרים טוענים שהמצב שם הוא תוצאה של קשר של ישראל וארה"ב?

הרושם המתקבל, כשעוקבים אחרי התגובות בישראל ובמיוחד בממשלתה על האביב הערבי, הוא שישראל איננה יכולה להתקיים אלא אם כל שכנותיה יהיו תחת שלטון צבאי. ישראל קיבלה באנחת רווחה את הפלת משטרו של מורסי, היא מקוננת על היעלמותו האיטית מהמפה של משטר אסד (תוך שהוא כמובן משמש אותה לצקצוק לשון שבע רצון, נוסח "תראו את הברברים האלה"), והיא אחוזת אימה ממה שיקרה אם וכאשר המשטר ההאשמי בירדן יקרוס. לא די לה בדיכויים של הפלסטינים; היא צריכה לדכא את הערבים כולם. אם אלה אכן התנאים לקיומה, ספק אם יש איזושהי אפשרות להצדיק אותו מבחינה מוסרית.

אז למה מתעקשת ישראל לשחק את המשחק המטומטם הזה? למה היא נופלת לבור הזה פעם אחר פעם? למה היא מתעקשת לתדלק את התחושות האנטישמיות? חלק אחד הוא שחצנות. הגנרלים והפוליטיקאים שלנו אוהבים להרגיש שיש להם הרבה יותר כוח משיש להם בפועל. זו בעיה רווחת ולא ייחודית לישראל. גם על טיפשות אין לפוליטיקאים שלנו מונופול, למרות שלפעמים קשה לזכור את זה כשרואים את יאיר לפיד.

אבל חלק אחר, אפל יותר, הוא התפיסה שככל שיהיה רע ליהודים, כך יהיה טוב יותר למפעל הציוני. זה זקוק לאנטישמיות כאוויר לנשימה. היא ממלאת שתי פונקציות: הראשונה היא hasbara שמאפשרת לשכנע ישראלים להשאר במה שהופכת יותר ויותר להיות מדינת קסרקטין שבמקביל לכך שהיא מנהלת מלחמה בלתי פוסקת ומפעילה גיוס חובה, מפרקת את מדינת הרווחה שלה והופכת 99% מתושביה לעניים יותר. במקביל, היא גורמת ליהודים הישראלים לא להסתכל החוצה ולראות צורות רעננות ופתוחות יותר של יהדות. הפונקציה השניה היא הגברת מספר היהודים שמהגרים לישראל ומחזקים בכך את המאזן הדמוגרפי הרופף לקראת הפיכתה של ישראל רשמית למדינה דו לאומית (בפועל, היא כבר כזו.) ח"כ ציפי חוטובלי דיברה, כחלק מתכניתה להקמת מדינה דו לאומית, על יבוא של מיליוני יהודים. איך היא תעשה את זה? המדינה היהודית, כרגע, היא לא בדיוק אטרקציה. צריך שיהיה רע יותר. רוב יהודי העולם, אחרי הכל, לא היו מוכנים מעולם להפוך את עצמם לחלק מהמדינה היהודית. אז נצטרך לשכנע אותם בניגוד לרצונם.

איך אמרה הבדיחה הישנה? אלפיים שנה חיכו היהודים למדינה, ודווקא לי זה היה חייב לקרות.

עוד דבר אחד: זוכרים את הפעלת הטייזר לצרכי עינויים כנגד מתנחל מיצהר, שתועדה בווידאו? אז מפכ"ל המשטרה הורה היום (א') על השעיית השימוש בטייזר עד לבדיקת הנושא. מצלמות, כמסתבר, הן הקריפטונייט לא רק של חמושי צה"ל, אלא גם של קלגסי המשטרה. כמעט לכל אחד מכם יש מצלמה בכיס; למדו להשתמש בה, ואל תפחדו כלל.

(יוסי גורביץ)

המרירות של הח"כים החרדים, עם בעיטתם מהקואליציה, נובעת בין השאר מכך שהם ידעו לאורך השנים שהכסף הגדול לא הלך אליהם – כפי שדימה לחשוב, או שיטה בתומכיו, האיש שדימה אותם לכלבים רטובים – אלא למגזר של האחים היהודים, חובשי הכיפות הסרוגות. ההבדל היה בשיטה: לחרדים לא היה אכפת במיוחד ממה שחושב עליהם שאר הציבור. הם ראו בו ממילא ציבור עוין, ועל כן לא היה אכפת להם במיוחד להשתין מהמקפצה. מבחינת חברי הכנסת שלהם, פרסום שלילי בציבור החילוני היה אפילו סוג של בונוס: הם יכלו לנופף בו מול הרבנים שמינו אותם, כסוג של הוכחה לכך שהם עושים עבודה טובה. כרגיל במצבים כאלה, מה שהועיל לח"כים החרדים דפק את הציבור שלהם והקל על בניית הדימוי שלו כאויב האומה: גם לא משרתים בצבא, גם מעיזים לדרוש תקציבים. ולא משנה שהתקציבים האלה לא היו גדולים במיוחד.

המתנחלים ושאר אנשי הכיפות הסרוגות למדו בשלב מוקדם מאד שלא כדאי לעצבן את הרוב. אין בזה דיווידנדים. הם הקפידו על עריכת ערימה של דילים מסריחים – לעולם לא נדע כמה כסף באמת נקבר בגדה המערבית – אבל הם תמיד עשו זאת בשקט, בלי הצהרות, הרחק מאור הזרקורים.

וכמו שבראש מעייניה של ש"ס עומדת מערכת החינוך שלה, שבראיה צינית – שהח"כים שלה שותפים לה, יש להניח, לפחות חלק מהזמן – מבטיחה מאגר עתידי של מצביעים, כך גם למפז"ל לדורותיה היתה את מערכת החינוך הנפרדת שלה, שגם אותה צריך היה לטפח כי גם היא היתה (בין השאר) מערכת אידיאולוגית מאד שמבטיחה, או על כל פנים מנסה להבטיח, מאגר של מצביעי עתיד.

אם אפשר לעשות השוואה גסה בין האחים היהודים לסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים, החמאס, אז 1987 והאינתיפאדה הראשונה היו קו שבר בשני המקרים. אם עד סוף 1987 הדעווה, פעילות הצדקה והתשתית החינוכית, עמדו בראש מעייניה של חמאס, הרי שאם תחילת האינתיפאדה הדגש עבר לפעילות הזרוע הצבאית, שהלכה והתחזקה עד שביצעה בפועל הפיכה נגד ההנהגה האזרחית של הארגון – זו היתה המשמעות של חטיפת גלעד שליט. החל מ-1988, עם ההבנה שאי אפשר יהיה עוד להמשיך במדיניות ההתנחלות השקטה כאשר רוב הציבור היהודי מוכן לשלם במחיר ההתנחלויות תמורת שקט, הלכה המפד"ל והקצינה. ממשלת רבין של 1992 היתה הממשלה הראשונה בהיסטוריה של ישראל שהמפד"ל לא היתה חלק ממנה – ואז החלו להשמע הקריאות הפנימיות שעבור ההתנחלויות, מקריבה התנועה גם את מפעל החינוך שלה, שהצריך שליטה במשרד החינוך, שהמפד"ל התרגלה לקבל.

ועם זאת, אף שמערכת החינוך של האחים היהודים עברה למבער האחורי לעומת המאבק בתחום ההתנחלויות (וכאן המקום להזכיר שמערכת החינוך הזו מספקת חלק ניכר מהמפגינים של המגזר, שמוסעים בהמוניהם מן הישיבות אל ההפגנה ובחזרה), הרי שהאחים המשיכו לשמור גם עליה. מהבחינה הזו, מינויו של חבר האחים שי פירון לשר חינוך בהחלט משרת את מטרותיהם, והוא אחת הסיבות לכך שהברית בין "יש עתיד" והאחים היהודים חזקה כל כך: לאחים יש סוס טרויאני במשרד החינוך.

השבוע קיבלנו לכך שתי דוגמאות. הבולטת שבהן היא זו שפורסמה הבוקר: כמחצית מהתיכונים שהמורים שלהם יקבלו בונוס על "חינוך לערכים" הם ממערכת החינוך הממלכתית דתית. מרכיב מרכזי מבונוס ה"ערכים" נובע ממספר יוצאי התיכון שמתגייסים לצה"ל ו/או לשירות הלאומי. כמובן, המתגייסים חובשי הכיפות הסרוגות הם בחלקם הניכר משתמטים ברשות שמשרתים פחות ממחצית השירות של האזרח החילוני, אבל את הבונוס בתי הספר מקבלים בכל מקרה. זו שיטה מצוינת להעדפה תקציבית תקנית לכאורה של בתי הספר הדתיים על בתי הספר החילוניים – ועל אחת כמה וכמה, כשמדובר בבתי הספר של ערביי ישראל. הכללת ה"שירות הלאומי" צריכה להרגיז במיוחד, משום שמדובר בלאטיפונדיה שנמצאת בשליטה מובהקת של חובשי הכיפות ושמיועדת בעיקרה לצעירות דתיות: כשצעירים ערבים ניסו להתקבל למסגרת הזו, הם נדחו לא פעם בתירוץ של "אין תקציב."

האחריות של פירון למהלך הזה חלקית, כי במקור מדובר בתרגיל של גדעון סער, ומותר לחשוד שפירון – שכנראה למד את השטיק מהבוס שלו – גוזר כאן קופון על מהלך של מישהו אחר. ההחלטה השניה, מצד שני, מגיעה לגמרי מכיוון פירון.

משרד החינוך התייצב השבוע רשמית לצד הדרת הנשים, והודיע שהוא יממן הפרדה במוסדות הממלכתיים דתיים בין ילדים וילדות החל מכיתה ד'. עד כה, הפרדה כזו היתה רווחת למדי – אם כי היא התגברה מאד בשנים האחרונות – אבל מומנה לעתים קרובות מכיסם של ההורים. עכשיו המימון שמיועד להבהיר לנשים שהן ערווה מהלכת שמהווה סכנה לכל גבר יגיע ישירות מקופת משרד החינוך. זה משהו שסער, כשר חינוך חילוני, לא העז וכנראה לא היה מעז לעשות. הדרך המשותפת שלו ושל האחים היהודים נפסקת בהדרת נשים יהודיות.

חשוב לציין שפירון הרג כאן שתי ציפורים באבן אחת: הוא לא רק העניק גושפנקא רשמית לתמיכה של המגזר שלו בהדרת נשים, הוא גם הצליח באמצעות המהלך הזה להקטין את מספר התלמידים בכל כיתה – ובעצם, העביר מימון להקטנת מספר התלמידים בכיתה בבתי הספר של האחים היהודים. המשמעות היא שאם עד כה היה מיעוט של בתי ספר ממלכתיים דתיים שהתנגדו להפרדה כזו, עכשיו הם ימצאו את עצמם בעמדת נחיתות נוספת מול בתי הספר שכבר ביצעו הפרדה: הם לא צריכים עוד לבקש מימון מההורים או מהמועצה המקומית, הם יוכלו לקבל אותו ישירות ממשרד החינוך – ובמאבק הפנימי בין הורים שתומכים בהפרדה ובין המתנגדים יקבלו הראשונים רוח גבית משר החינוך.

אז יש לנו שר חינוך מ"יש עתיד," שמקדם את הדרת הנשים ואת החינוך של בני המגזר שלו על חשבון החינוך של כל השאר. או, בקיצור, שמשמש כסוס טרויאני של האחים היהודים. מצביעי "יש עתיד" שגילו שהם הכניסו מפד"לניק מהזן הישן למשרד החינוך (כן, הוא נאבק במערכת החינוך של ש"ס – זו, כזכור, לקחה את התלמידים שלה ממערכת החינוך של המפד"ל), שיש לו עניין בהדרת נשים, יוכלו להאשים רק את עצמם: פרצופו האמיתי של פירון נחשף בנובמבר 2012, שלושה חודשים לפני הבחירות. מי שלא ידע, העדיף לא לדעת.

אבל זה נכון, כמובן, ל"יש עתיד" כולה, בדגש על מנהיגה.

עוד דבר אחד: חמושי יס"מ הסתערו על בית ביצהר והשתמשו בטייזר כנגד אדם לעיני ילדיו, במצב שאין עוררין שבו הם לא היו בשום סכנה. אחר כך הם איימו לענות אותו באמצעות הטייזר גם כשכבר היה בידיהם, ויש יסוד לסברה שהם גם עשו זאת. הסרטון – זהירות, תמונות קשות – כאן. זמן קצר לאחר מכן, ועל זה התקשורת הישראלית כבר לא דיווחה, יצאו מתנחלי יצהר לפוגרום "תג מחיר" הקבוע, כשהם מתפרעים בצומת יצהר ומנסים לתקוף את הכפר ידוע הסבל בורין. חמושי צה"ל הגיעו למקום וכהרגלם, ירו גז מדמיע על הקורבנות. ישנם דיווחים שלא אוששו על ירי חי כנגד הפלסטינים.

(יוסי גורביץ)

(תודה לגלינה ווקס.)

מגפת הפוליו חוזרת לישראל, ונלווים לה צלילים צורמים במיוחד. הבהרה: הפוסט הזה לא יעסוק בוויכוח הדמה סביב שאלת החיסון. אין לי כוח לעובדי אלילים ומתנגדים למדע שממשיכים להתבסס על מחקר שהוכח כמזויף. הנושא הוא אחר, והוא שאלת יחסה של ישראל היהודית לאחרים החיים בקרבה.

הנגיף הגיע, על פי ההערכות, ממצרים. שרת הבריאות, עוד הברקה מוצלחת של יאיר לפיד, מיהרה להודיע ש"חדר לטריטוריה שלנו אויב," והרטוריקה של חלק ניכר מכלי התקשורת בהתאם. כלי התקשורת המרכזיים מסרבים לתת פתחון פה לטענה חסרת הבסיס שמקור המחלה הוא בפליטים ("מסתננים," בז'ארגון התקשורתי הישראלי, שבלע את העמדות של משרד ראש הממשלה), אבל מי שעוקב אחרי הטוקבקים ואחרי אתרי ההסתה הקבועים, כולל זה של תושבי דרום תל אביב, ימצא אותה פושה מתחת לפני השטח.

לטענה הזו אין בסיס, ומכמה סיבות. ראשית, כבר כמעט שאין הגעה של פליטים לישראל. השיטה של בניית מחנות ריכוז כנראה מוכיחה את עצמה. ראש הממשלה התהדר לאחרונה בכך שהשיעור ירד לאפס פליטים מדי חודש, אבל ככל הנראה הוא מפריז כהרגלו ומגיעים שלושה-ארבעה מהם; אלה נלקחים מיד למחנות הריכוז. ניתן היה לצפות, אם כן, שאם הם נושאי המחלה, היא תופיע במחנות. אבל לא, היא מופיעה בעיקר בערים ערביות או מעורבות – רמלה, לוד, קלנסואה, ג'לגוליה, כפר ברא והיוצאת מן הכלל היא אשדוד – וגם בקרב בדואים בנגב.

האם האשמה היא בילידים המפגרים, כפי שרומזים חלק מכלי התקשורת? לא ממש. מצב מערכת הבריאות במגזר הערבי מחפיר, שיעור תמותת התינוקות שם גבוה משמעותית מזה שבישראל היהודית, והבעיה היא בספקית שירותי הבריאות, המדינה הציונית.

מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, אמר בצדקנות ש"קשה לי עם שיעור החיסון הנמוך ברהט." וואלה. אם ככה, אולי רצוי היה שהוא ידאג לכך שיהיה שם צוות רפואי שיכול לספק חיסונים: ברהט אין אחיות ובפזורה הבדואית גם אין ניידות. הורים בדואים שרוצים לחסן את ילדיהם צריכים לעבור הרבה יותר מכשולים מאשר הורים יהודים.

זו לא טעות, זו מדיניות: בסוף שנת 2009, הודיע משרד הבריאות שהוא סוגר שלוש תחנות טיפת חלב בישובים הבדואים. התירוץ שלו היה שיש מחסור באחיות במחוז. כלבתא, במטותא. אם היה נרשם מחסור באחיות בישוב יהודי, קשה להאמין שמשרד הבריאות היה מושך כך בכתפיו. הוא היה מעניק לאחיות תמריצים גבוהים לטפל בחולים בישוב ההוא. אגב, הורים לילדים בדואים התלוננו על כך שהם לא יכולים לחסן את ילדיהם כבר אז.

בשנת 2010, לקח ארגון עדאלה את משרד הבריאות לבג"צ בטענה לאפליה. וראה זה פלא: כשזה הגיע לבית המשפט, הסכים משרד הבריאות לפתוח מחדש שתיים מתוך שלוש התחנות שסגר – לאחר שהודה שהוא גיבש תכנית לתמרוץ אחיות אבל, באופן משונה, לא מצא לנכון ליישם אותה. כשהסכים משרד הבריאות, בלחץ בית המשפט, לפתוח שתיים משלוש התחנות, הוא טרח להדגיש שהן תפעלנה במתכונת חלקית בלבד. ככה זה כשאתה לא יהודי במדינת כל יהודיה: החיים שלך ושל ילדיך שווים פחות.

יש רק בעיה אחת. בניגוד לפקידי משרד הבריאות ולגזענים הקטנים מהתגובות, נגיף הפוליו לא מבחין בין דם לדם. הוא משתק והורג בלי הבחנה. באירוניה מרה, ההזנחה המכוונת של משרד הבריאות חוזרת אליו כבומרנג, וכעת היא מסכנת את חייהם של בני העם הנבחר.

במדינה נורמלית יותר, אפשר היה לצפות שהממשלה ופקידיה ילמדו את הלקח: שהזנחת מגזר אחד בשל מוצאו תפגע בסופו של דבר בכולם.

אבל אנחנו חיים בישראל, אז לא הייתי בונה על זה יותר מדי.

(יוסי גורביץ)

הסממן היחודי, אולי היחיד, של הדת היהודית הוא הפיכת הרתיעה מערבוב לעקרון דתי: הדת היהודית אוסרת על חרישה בשור וחמור יחדיו, והיא אוסרת, פעמיים, גם על בגד משני סוגי בדים: בספר דברים נכתב "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו", ובספר ויקרא נכתב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך." המילה לא מוכרת משום מקור אחר.

היהדות לא אוהבת ערבוב, אם כן. היא מעדיפה את הקטגוריות שלה נקיות ובהירות. איסור הערבוב הגדול מכולם, כמובן, הוא על ערבוב בין ישראל לעמים. מותר לחשוד – ולא יהודים חושדים בכך כבר יותר מ-2,000 שנים – שכל איסורי הכשרות מיועדים בדיוק לשם כך: למנוע מצב שבו יהודים ונוכרים יכולים לאכול זה עם זה. כי כידוע, היום אתה אוכל את הצלי שלו ומחרתיים, רחמנא ליצלן, תציע לו את בתך לאישה. מי ששם לב לכך שאיסורי הכשרות הלכו והחמירו דווקא עם עליית המודרנה ונפילת חומות הגטו, ימצא בכך אישור לתפיסה הזו: יותר מששמרה הכשרות מפני חרון אפו של החבר הדמיוני האובסססיבי, היא שמרה על יהודים מפיתויי העולם החיצון. הציניקנים יאמרו שהיא גם שמרה על צאן מרעיתם של הרבנים מפני תעיה בשדות זרים, מה שהיה עשוי לגרום פגיעה קשה בפרנסתם.

בפעם האחרונה שקבוצה של יהודים טענה שהיא "חוזרת לציון," היא מצאה לתדהמתה שהמקום כבר מאוכלס על ידי המוני עם הארץ של יהודים, אלה שלא הוגלו לבבל, והשרצים הקטנים לא שמעו על כך שאסור להם לקחת נשות זרים. הפעולה הראשונה של שבי ציון, זו שמתחילה בפועל את ההיסטוריה היהודית – מהבית הראשון יש לנו רק צללים – היא הצו של עזרא הסופר, שהוציא מן היהדות את היהודים שלא גירשו את נשותיהן הנוכריות.

מבחינה זו, ישראל מציגה אתגר יוצא דופן ליהדות. היא חתיכת ערבוב. המילה "ישראלי" יכולה לומר כל מיני דברים. מקימיה רצו שהיא תהיה שם נרדף ל"יהודי," או על כל פנים יהודי שמימש את עצמו; אבל המדינה הכילה גם שיעור גדול במיוחד של לא יהודים, שגם הם – לאור העובדה שישראל רצתה להתקבל לאו"ם – זכו רשמית באזרחית.

"רשמית," כי האזרחות הישראלית של הלא-יהודים אף פעם לא היתה שווה יותר מדי. בשנותיה הראשונות של המדינה הציונית, הלא-יהודים חיו ברובם המכריע תחת שלטון צבאי. זה הסתיים אמנם בדצמבר 1966, אבל כמה חודשים לאחר מכן החל שלטון צבאי על אוכלוסיה לא יהודית גדולה אחרת. זמן קצר לאחר הקמת המדינה, כבר הצטרף מקף למילה "ישראלי": סתם ישראלי הוא כמובן יהודי, מי שאיננו יהודי הוא "ערבי ישראלי."

כן, ערביי ישראל – האוכלוסיה שאיננה שייכת לעם האדונים – קיבלו רשמית את זכות הבחירה. בפועל, עד 1966 ולא מעט גם אחר כך, נסיונות של פלסטינים ישראלים לממש אותה נתקלו בהתנכלות של השלטונות. מק"י, המפלגה שכמעט לבדה יצגה את הפלסטינים הישראלים, סבלה מהתנכלות בלתי פוסקת, ופקידי ממשל – ביניהם שוטרי חרש, אנשי השב"כ וגם הקת"מים של משטרת ישראל – הטילו אימה על פעילים שלה ועל מצביעים מן השורה (ד"ר הלל כהן כתב על זה היטב ב"ערבים טובים.") משטר ההיתרים שמוכר היום לפלסטינים בשטחים הכבושים היה, לפני שנות דור, מוכר היטב גם לערביי ישראל. מפא"י יצרה שורה של מפלגות לווין ערביות שתפקידן היה לשמש כסוכנים שלה בקרב ערביי ישראל. אחד הידועים שבח"כים המאולפים של בן גוריון היה סייף א דין זועבי. כשאתם שומעים את העמדות הרדיקליות לכאורה של חנין זועבי – התפיסה שגם לא יהודים הם שווי זכויות – מן הראוי לזכור גם את הפריט הזה בהיסטוריה המשפחתית שלה. גם כאשר מימשו פלסטינים ישראלים את זכות ההצבעה הפורמלית שלהם, המפלגות שבהן בחרו מעולם לא היו חלק מקואליציה ישראלית, כלומר לא קיבלו את הגישה למשאבים שכל מפלגה ישראלית אחרת קיבלה.

אף שספק אם יש דוגמא למיעוט שסבל כל כך הרבה והפגין סובלנות רבה כל כך כלפי רודפיו, לאורך כל ההיסטוריה של ישראל, הרוב היהודי עסק באובססיביות בשאלה "מה יהיה עם ערביי ישראל," או, בניסוח אחר, מתי אפשר יהיה להכריז עליהם רשמית כאויבים ולהפטר מהם.

פרדוקסלית, השנים הראשונות של שלטון הימין היו חיוביות ליחסי יהודים וישראלים-פלסטינים. בסופו של דבר, לימין הישראלי היה גרעין רפובליקני שוויוני שהיה חסר במידה רבה במפא"י. לא במקרה, חרות של בגין הצביעה פעם אחר פעם בעד ביטול המשטר הצבאי. לא במקרה, כשרץ בנימין בגין לכנסת ב-1999, הוא חזר שוב ושוב על התפיסה שלפלסטינים הישראלים צריכות להיות זכויות שוות. לא במקרה, רובי ריבלין – רוויזיוניסט ותיק – מדבר על מדינה דו לאומית שבה כל האזרחים יהיו שווים.

החזון הזה, במרכז ובימין הישראלי, כבר לא קיים בפועל. לאורך שנות השמונים והתשעים, ככל שגבר הרצון הפלסטיני-ישראלי בהשתלבות בישראל, כך גבר הרצון היהודי בהפרדה. הערבוב היה מפחיד מדי. אהרן ברק, שופט ליברלי לכאורה, כתב בהכרעת קעדאן, שבה פסק שלמדינה אסור להפלות את אזרחיה הלא יהודים בהקצאת קרקע, שזו היתה אחת ההחלטות הקשות שקיבל. שנות ממשלת רבין השניה היו השנים הטובות ביותר ליחסי יהודים וישראלים פלסטינים: אף שרשמית המפלגות הערביות לא היו חלק מהקואליציה, היעדר "רוב יהודי" בכנסת אילץ את רבין וממשלתו להשען עליהן. ובהתאם, ממשלת רבין השניה השקיעה באוכלוסיה הערבית יותר מכל ממשלה ישראלית לפניה – או אחריה.

המודוס ויוונדי המהוסס והעדין הזה התרסק באחת בשנת 2000, כשמשטרת ישראל טבחה במפגינים ישראלים-פלסטינים. השוטרים הונעו, בין השאר, על ידי קריאותיו ברדיו של ברק למנוע את "חלוקת המדינה לשתיים", כפי שכינה את חסימת הכבישים בוואדי ערא. עוד קודם לכן, האכזבה בקרב ערביי ישראל מברק היתה עצומה – אפילו יותר מהאכזבה ממנו באוכלוסיה היהודית. הוא לא היה רבין שני; הוא העדיף להתחנף לימין, בתקוות שווא שזה יתמוך בממשלתו (זה לא קרה, כידוע.)

מאז, החוטים נפרמים במהירות, ויהודים רבים פועלים בנחישות כדי לסלק את סכנת ה"שעטנז" שבמונח "ישראלי." פעם הוא כלל גם לא יהודים? לא עוד. המטרה היא לרוקן את המונח "ישראלי" מתוכן, להשאיר רק את "יהודי." שמעון גפסו, ראש העיריה הגזען של נצרת עילית, אישש השבוע את מה שפוסט ציונים ידעו תמיד: שהציונות היא גזענות ושהיא, כדבריו של גפסו, בנויה על אתוס של רצח עם וטיהור אתני. מפחידים יותר מגפסו, שהוא לאומן יהודי בלתי מוסווה, היו דבריו של מתי גולן, שקרא בפועל להעמיד בישראל משטר של הפרדה בין יהודים ולא יהודים. הם מעידים על האופן שבו הפך המרכז לכאורה של יהודי ישראל לגזעני ורדיקלי בפני עצמו.

גולן אפילו לא טרח לכתוב שאם כבר הפרדה, אז הבסיס צריך להיות "נפרדים אך שווים," כנראה משום שהוא יודע שההיסטוריה מוכיחה שהרעיון הזה הוא הבל בלתי ניתן ליישום במקרה הטוב והסוואה לגזענות ממארת במקרה הרע. שוויון לא מעניין את המרכז הישראלי יותר.

ובדרך, המונח "ישראלי" מאבד משמעות. במהירות, נוצר כאן רוב שדורש במפגיע – עכשיו, כשהדרישה איננה מובנת מאליה כפי שהיתה עד שנות השבעים – ש"ישראלי" יהיה שווה ערך ל"יהודי": שהלא יהודים החיים בישראל יידחקו למעמד של נתינים. מיעוט גדול כבר תומך בשלילת זכות ההצבעה של הפלסטינים הישראלים, כלומר הסרת עלה התאנה של הדמוקרטיה הישראלית, והכנסת כבר העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק שתשלול מהם בפועל את הזכות הזו. לא במישרין, כמובן: הגזענות היהודית במדינת ישראל לעולם איננה נקראת בשמה בגלוי. היא תמיד פועלת בעקיפין. הפעם, הדרישה היא "רק" להעלות את אחוז החסימה לכזה שהיסטורית, המפלגות הערביות לא הגיעו אליו.

וכשיגיע הפיצוץ, שרבים מן היהודים מקווים – בגלוי או בסתר – שיסתיים בנכבה שניה, תוכל היהדות הקמאית שמקננת בליבם של רוב הישראלים לפלוט אנחת רווחה: סכנת ההתערבבות הוסרה.

עוד דבר אחד: מוקדם יותר השבוע, תהיתי האם בנימין נתניהו יבחר בישראל או במתנחלים, והאם כדי לשמור על האחרונים הוא יפסיק את הסיוע האירופי בתחום המדע והטכנולוגיה לישראל. היום אנחנו יודעים את התשובה: נתניהו מעדיף את יצהר על פני ההייטק והמדע הישראלי. מה שמפתיע הוא עד כמה זה לא היה מפתיע. יש עתיד, בתגובה, לא אמרה דבר והמשיכה למכור את מעמד הביניים הישראלי למתקראים אחים מן הגבעות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"העשירים שונים מאיתנו," כתב סקוט פיצג'ראלד. פרשת מינוי פרנקל לנגיד הוכיחה עד כמה צדק: מסתבר שאפשר לעצור אנשים עם יותר מדי כסף ולהעמיד אותם לדין, והם לא יזכרו שום דבר מכל זה, כשיגיעו לוועדה שתבחן אותם לקראת התפקיד הרם הבא.

זה נגמר. כשבוע לאחר שיעקב פרנקל הודיע בפתאומיות על כך שהוא מוותר על משרת הנגיד, וימים ספורים אחרי שסירב לוותר על הסודיות בנושא, מתחוור שהוא ידע למה: הוא שיקר לאורך כל הדרך. הבוקר חשף אמיר אורן ב"הארץ" את גרסת הרשויות בהונג קונג. זו סותרת את גרסת פרנקל בשורה של נקודות. כזכור, פרנקל שיקר לעיתונות הישראלית מיד עם הפרשה, וטען שבסך הכל הוא נכנס לתור הלא נכון. כשהגיע לוועדת טירקל, הוא השמיט את כל האירוע. כשאולץ להתעמת עם הפרשה, הוא טען שלא רק שלא קרה שום דבר, אלא שהרשויות בהונג קונג התנצלו בפניו והודו לו על כך שלא תבע אותם.

המכתב של הרשויות שם אומר בדיוק את ההיפך. פרנקל נעצר בחשד לגניבה, הוגש נגדו כתב אישום, הוא הובא בפני שופט ונקבע לו תאריך למשפט. בין לבין, שוכנעו הרשויות שאין טעם להעמיד אותו לדין וכתב האישום בוטל, אבל הם מעולם לא התנצלו בפניו – לא היה על מה.

למה פרנקל לא עמד לדין? כנראה משום שלרשויות בהונג קונג, שידועות בכך שהן נוקטות איפה ואיפה אפילו יותר מבתי המשפט הישראלים שמתקשים להשתכנע שלבכירים יש "יסוד נפשי" לגניבה או קבלת שוחד, לא התאים להעמיד לדין אח"מ בנקאות בולט שמגיע מצויד בעורכת דין כבדה, וכל זה בשביל תיק. רק זה חסר להם, שיגידו שהם לא ידידותיים לעסקים. התירוץ של פרנקל – לקחתי תיק מהדיוטי פרי וסמכתי על זה שמישהי תשלם – נשאר מופרך.

מעבר לפרנקל, שהרוויח ביושר – ממה שאנחנו יודעים על התנהלותו כנגיד, כנראה שבניגוד לכל דבר אחר – את הקלון שלו, לא מעט אנשים יוצאים מהסיפור הזה וביצה מרוחה על פרצופם. ראש וראשון להם הוא נחמיה שטרסלר, שיצא בהגנה שוצפת על פרנקל יומיים אחרי שנמלט וימים ספורים לאחר שנחשפו המסמכים מהונג קונג. שטרסלר אץ רץ להגן על פרנקל, שכזכור נמנע מלספק לציבור הישראלי גרסה כי מה הוא חייב לו, והציג עבורו את גרסתו. אבוי – בגרסה הזו אין זכר למעצר, אין זכר להעמדה לדין ולהגעה בפני שופט. שטרסלר נפל קורבן לאנשי היח"צ של פרנקל ובלע את גרסתם ולא נודע כי באה אל קרבו. בטור שקשה להגדיר אותו אלא כסהרורי, מוחה שטרסלר על הדרישה לשקיפות מצד בכירים במנהל המדינה, והאיש שבמשך שנים מוכר לנו את ארה"ב מתנגד פתאום לשימועים בנימוק ש"זה בדיוק מה שחסר לנו, שמירי רגב ושלי יחימוביץ' יבחנו בפומבי את המועמד." כי נתניהו ולפיד הרי עשו עבודה טובה כל כך. כי אין כמו בוז לנבחרי הציבור כדי להפגין עד כמה אתה בעד אליטות בלתי נבחרות שכבר נתפסו עם ידן בצנצנת העוגיות ("הרי מרגע שאדם וחווה חטאו בגן עדן, כל בני האדם מועדים לחטא" הוא משפט בל ייאמן של שטרסלר.) אם הייתי העורך של שטרסלר, הייתי ממליץ לו על חופשה ארוכה מאד.

בן דרור ימיני מנגן על מיתר דומה מאד לזה של שטרסלר. הוא כתב שיש "כנופיית בחישה," ש"לא ברור מה קרה בעניינם של פרופסורים יעקב פרנקל וליאו ליידרמן, אבל יש חשש – ויותר מחשש – שהיה בעל או בעלי עניין מאחורי הקלעים. הם ידעו להתקשר לעיתונאי "הנכון" בזמן הנכון, להעלות מהאוב פרשה שלא היה בה כלום, ולמכור אותה לציבור ככתם בל יימחה בביוגרפיה של המועמד." הנושא של ליידרמן עדיין לא ברור, אכן, וזו בדיוק הסיבה שליידרמן מיהר להסיר את מועמדותו: הוא לא רצה שהנושא יובהר. יתר על כן, מדהימה העובדה שבה חותר ימיני תחת מקצוע העיתונות: אין הדלפה שלא מגיעה מבעל עניין. מה שחשוב הוא לא האם יש בעל עניין אלא האם יש אמת בהדלפה. ובמקרה של פרנקל, אנחנו יודעים שהוא, למצער, שיקר לוועדת טירקל פעמיים – פעם כשלא דיווח על הפרשה ופעם כשטען שהיא הסתיימה בהתנצלות , תוך שהוא מעלים את העמדתו לדין – דבר שדי בו כדי לפסול את מועמדותו. "פרשה שאין בה כלום"? רק אם לא אכפת לך משקרים של בעלי עניין. אגב, חשוב לציין שאם היו כאן "בעלי עניין" שפעלו נגד פרנקל, הרי שהיו גם בעלי עניין שפעלו בדיוק בכיוון ההפוך: פרנקל שכר דובר, מישהו הדליף לשטרסלר את הגרסה השקרית של פרנקל, ומישהו הפיץ בתקשורת את הסיפור שמדובר בסך הכל בבקבוק בושם ולא בתיק בשווי מאות דולרים.

אחר כך עושה ימיני טריק רטורי נפוץ: הוא מבלבל במכוון בין חזקת החפות ובין הדרישה ממועמדים שיפריכו את הדיווחים נגדם. חזקת החפות היא מושג פלילי, שהוא הכרחי כדי למנוע סנקציות פליליות על חפים מפשע. אם אתה מבקש תפקיד ציבורי, אם אתה רוצה לאכול את לחם הציבור, אתה צריך להיות כמה מדרגות מעל "חזקת החפות." כן, אתה צריך להסביר כל מהלך שביצעת בחיים שלך. אתה צריך להסביר מהם הסכומים המשונים בחשבון הבנק שלך וכן, גם למה נעצרת בנמל התעופה של הונג קונג או מדוע התבקשת לעזוב בנק חשוב. אם הדרישה שלנו לפקידי ציבור בכירים היא שהם יוכלו לנפנף בכך שהם יצאו זכאים, אנחנו מורידים את הרף בצורה דרסטית מדי.

ואחרי הגנב, הכתבלב והקונספירטור, אנחנו נשארים עם הטמבל. זה שמינה את פרנקל בלי שום בדיקה בסיסית, זה שאמר בתחילת הפרשה שזה "תוצאה של חיפוש בגוגל" אבל לא טרח לעשות חיפוש כזה בעצמו לפני המינוי, זה שהשתחץ בכך שהוא שכן של פרנקל ושמעתה המפגינים – אלה שאת המגאפון שלהם הוא לא שומע – יוכלו להפגין ביחד נגד שניהם, שכתב אחרי פרישתו של פרנקל ש"איזה פספוס. פרנקל יכול היה להיות בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו. נגיד מנוסה, חכם, מבין-עניין, שהחליט לוותר על הון תועפות ולבוא "לעשות מילואים". לא שאני מאשים אותו על כך שהוא פרש. איש בן 70, חתן פרס ישראל, אחד הכלכלנים המוערכים בעולם, גילה פתאום שלכל מי שיש לו מקלדת מותר ללכלך להכפיש ולכתוב עליו דברים איומים שאפילו לא נבדקו." אז זהו, יאיר, שהם נבדקו ונמצאו כדברי אמת. מי שלא בדק היה אתה, מה שכמובן לא הפריע לך ללכלך ולהכפיש באמצעות מקלדת.

וכמובן,ישנה ועדת טירקל, שהתבזתה כבר פעמיים: פעם במינויו של נוכל הנדל"ן גלנט כרמטכ"ל, למרות שכל הראיות היו זמינות לה; ופעם כשמינתה את פרנקל בלי, בלשונו של לפיד, לעשות חיפוש בגוגל. אם זו רמת הבדיקה שלה, למה אנחנו זקוקים לה? שתשמש כחותמת גומי?

כפי שלמדים פרנקל ולפיד על בשרם, הזמנים האלה חולפים, ומהר.

עוד דבר אחד: "עיתונות היא פרסום מה שמישהו אחר לא רוצה שיתפרסם. כל השאר הוא יחצ"נות." ג'ורג' אורוול.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, אחת מהן גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מוצא את עצמו שוב במצב השנוא עליו ביותר: זה שבו עליו לקבל החלטה. עד כה הוא לא ממש הצטיין בכך. וגרוע מכל, אף שההחלטה היא כנראה הגורלית ביותר שנאלץ לקבל עד כה, הוא לא יכול בשום צורה לצאת ממנה ברווח פוליטי, רק להפסיד.

זוכרים את ההחלטה של האיחוד האירופי להפסיק לאפשר לישראל ללכת עם ולהרגיש בלי ההתנחלויות? ההחלטה שקבעה שמעתה, כל הסכם חדש עם ישראל צריך לכלול סעיף שבו ייכתב במפורש שהשטחים הכבושים אינם חלק מישראל? אז יום הדין מגיע הרבה יותר מהר ממה שמישהו שיער. בקרוב תצטרך ישראל להכנס לדיונים על הסכמים מחודשים בתחום הסיוע המדעי האירופי לישראל, פרויקט שמכונה "הורייזון 2020."

על פי התכנית, על כל יורו שישראל תשקיע, היא תקבל מהאיחוד האירופי יורו וחצי. ישראל אמורה להשקיע 600 מיליוני יורו ולקבל בתמורה 900 מיליונים. הכסף הזה יושקע בפרוייקטים מדעיים. ישראל היא המדינה היחידה מחוץ לאירופה שרשאית בכלל להצטרף לתכנית הזו.

הבעיה, כמובן, היא שכדי לקבל את הכסף – 300 מיליון יורו הם לא כסף קטן בכלל, ויש גם יוקרה מדעית שנלווית לזכאים להשקעה הזו – ישראל תצטרך להודיע שהשטחים הם לא שלה. שר הכלכלה, נפתלי בנט, אוהב להעמיד פנים שהוא איש הייטק, כי זה מושך קולות; אבל המסיכה נשרה מיד עם תחילת הדיון. כשזה מגיע לגדה המערבית הכבושה, בנט הוא קודם כל יו"ר מועצת יש"ע לשעבר – התואר שהוא מקפיד להחביא – וכל דבר אחר בא אחר כך. בנט הודיע שהוא מתנגד. בכירים במשרד שלו פכרו את ידיהם ואמרו שהם "יציגו את העמדה המקצועית" של המשרד, אבל אין מה לעשות: השר הוא הקובע.

שרים אחרים שצפויים להיות מעורבים בדיון הם לימור לבנת (שרת התרבות), שי פירון (שר החינוך ונציג האחים היהודים ב"יש עתיד"), ושר המדע יעקב פרי. האחרון כבר הודיע על כך שהוא מתנגד למשחקי אגו מטומטמים בנושא "הורייזון 2020." לבנת זקוקה למתנחלים לצרכי השרדות בפריימריז, ופירון הוא מתנחל בעצמו, ועל כל פנים יהיה מפתיע מאד לראות אותו מצביע נגד האחים היקרים. אפשר היה לצפות, אולי, שראש הפוליטבירו של "יש עתיד" יפעיל עליו לחץ, אבל הרקורד של המנהיג היקר לפיד בתחום ההתנחלויות לא משהו. יותר מדי הוא מתרפס בפני האח בנט. השבוע הסתבר, למשל, שהוא הצביע בעד הכנסת התנחלויות מבודדות – שעד לפני שנה היו מאחזים בלתי חוקיים – לאזור עדיפות לאומי א'. גם פירון הצביע בעד, כמובן.

אז נתניהו יצטרך להחליט. אבל אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו: אם הוא יצא נגד המתנחלים ויאשר את תכנית "הורייזון 2020," הוא יאבד הרבה מהרצון הטוב של המתנחלים כלפיו ויסייע לאנשים במפלגתו שכבר מודדים במרץ את השטיח בלשכתו לקראת פרישתו; הבולטים שבהם הם שר הבטחון בוגי "משה" יעלון ו, עד כמה שזה נשמע מופרך, שר התחבורה הכושל ישראל כץ. אם הוא יטרפד את "הורייזון 2020," מצד שני, הוא יקומם עליו חלקים ניכרים מהציבור הלא מתנחל, וזה יכול לגרור משבר קואליציוני מול התנועה המגונה של ציפי לבני. אבל אין לו שום רווח פוליטי מאישור "הורייזון 2020": הציבור הכללי יחשוב שזה מובן מאליו.

קשה לדעת לאן יפנה נתניהו. ההיסטוריה לא מלמדת טובות: נתניהו, אף שהצביע פעם אחר פעם עבור תכנית ההתנתקות בכנסת, עשה זאת כמי שכפאו שד, הוא היה מבוהל מאד מהאלימות של אנשי חב"ד נגדו – באירוע מסוים הם תקפו את הרכב שלו והמאבטחים הבריחו אותו מהמקום – והוא התפטר מהממשלה שבוע לפני ההתנתקות. ביסודו, נתניהו הוא איש ארץ ישראל השלמה. כל האינסטינקטים שלו אומרים לו לשאת קוממיות איזה נאום גאה שיסוקר בצורה אוהדת ב"ישראל היום", אם לא בשום מקום אחר, ולשלוח את האירופאים לחפש את החברים שלהם. אבל המחיר, המחיר!

חשוב לציין שאנחנו כבר משלמים חלק מהמחיר. בשנת 2005, חתם שר התמ"ס אולמרט על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי. כחלק מההסכם, הוחלט שסחורות שמיוצאות מההתנחלויות לאירופה לא יהיו כלולות בהסכם הסחר החופשי. המתנחלים נעמדו על הרגליים האחוריות. המשמעות היתה סימון סחורות, ולזה הם לא היו מוכנים.

למה? כי מטיבם, המתנחלים הם שקרנים. הם התרגלו לקרוא לבתים שלהם בשמות משונים כמו "בסיס צבאי" ו"אתר ארכיאולוגי," כדי לעקוף את החוק האוסר על עצם קיומם. זה לא מפריע להם להעמיד פנים בפני הציבור הישראלי שהבית שלהם, המתנחלים, הוא הרבה יותר בית מאשר זה של הציבור הכללי. כשצריך לשלם מסים או לשמור על חוקי העבודה, המתנחלים כבר מורגלים להעלות את הטענה שאנחנו בכלל לא חיים בישראל והחוק לא צריך לחול עלינו. המתנחלים ידעו היטב שאם המוצרים שלהם יסומנו, אף אדם מצפוני לא יקנה אותם, ועל כן הם ניסו לרמות את הציבור האירופי ולגרום לו לרכוש מוצרי התנחלויות כשהם מוסווים כמוצרים ישראלים.

אבל האירופאים התעקשו, והמוצרים סומנו. אז מה עשתה ממשלת ישראל? שילמה למתנחלים פיצוי. כן, כן. יש סעיף בתקציב שמכונה "שיפוי יצואנים," ומשמעותו היא העברת כספים למתנחלים על כך שמאחר והם לא גרים בישראל, הם לא זכאים להטבות הסכם הסחר החופשי. כלומר, אזרחים ישראלים צריכים לשלם מסים כדי לתת כסף לעבריינים שהחליטו לגור מחוץ לגבולות ישראל.

למרבה השמחה, הסכומים האלה לא גבוהים במיוחד: 11.165 מיליוני ₪ בשנת 2011 ו-10.83 מיליוני ₪ בשנת 2012. זה מה ששווה היצוא מההתנחלויות לאירופה. מבחינת כלל היצוא של ישראל, נזכיר, שליש ממנו הולך לאירופה. המתנחלים, אחרי כל הרעש של "יש"ע זה פאן," לא מייצרים הרבה. אמנם, עברו הימים שבהם אפשר היה לומר שאת כל החקלאות היהודית בגדה אפשר להכניס לגג של מגדל שלום, אבל עדיין מדובר באוכלוסיה שעיקר פרנסתה מגיעה ממשרות ציבור.

הדיון ב"הורייזון 2020" מעמיד בפני ישראל ברירה חדה: האם היא רוצה להיות ספארטה, או שהיא רוצה להיות מדינה מערבית מפותחת (בחלקה), סילי-קון ואדי כפי שהיא אוהבת לכנות את עצמה. חשוב, על כן, להפעיל כמה שיותר לחץ על ראש הממשלה נתניהו. הוא לא טוב בעמידה בו, והמתנחלים כבר מפעילים לחץ.

עוד דבר אחד: זוכרים איזה זובור עשה יאיר לפיד לעדי קול בגלל ההצבעה המצפונית שלה בנושא חוק המשילות? אז מסתבר שיש כמה וכמה סוגי מצפון. תוך כדי נבירה בטקסטים ישנים לקראת הכנת הפוסט הזה, מצאתי את ההצהרה הזו של שי פירון: שלפיד הבטיח לו חופש מצפון בענייני דת ומדינה, כמו גם לכל חברי "יש עתיד." אז מסתבר שיש נושאים שבהם יש חופש מצפון ונושאים שבהם הצבעה על פי המצפון גוררת ענישה. באופן לגמרי לא מפתיע, מסתבר שלפיד אימץ את התפיסה החרדית, על פיה רק בנושאי דת יש רגשות ורק שם יש מצפון. אם אתה חושב שההצבעה שאתה נדרש אליה תקדם את ישראל לעבר משטר סמכותני יותר, מסתבר שאין לך חופש מצפון.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עלילה ותיקה במדינות ערב אומרת שבאולם הכנסת, יש מפה של ישראל על פי גבולות ההבטחה, כלומר מן הפרת ועד נהר מצרים. זה לא המצב וגם לא מסובך לברר שזה לא המצב, אבל העלילה מצליחה כי תיאוריות קונספירציה, האופיום של המשכילים למחצה, תמיד ימצאו להן קונה. ה-hasbara הישראלית נוהגת לנופף מפעם לפעם בסיפור הזה, כדי להסביר עם מי היא צריכה להתמודד, כשהיא מצניעה את קיומן של תיאוריות מביכות שרווחות במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כמו זו על המוסלמי השחור בבית הלבן או זו שאומרת שמחנה השמאל מורכב בעצם מצאצאי שדים שאינם יודעים שהם כאלה ("ערב רב.")

עם זאת, יש תיאורית קונספירציה שרווחת בעולם המוסלמי שצריך להוציא מתחום תיאוריות הקונספירציה ולהעביר לתחום האמיתות הלא נעימות: שממשלת ישראל חותרת בחשאי להקמת מקדש שלישי בחראם א שריף ("הר הבית"), מהלך שיצריך את חיסולם של המסגדים שעל ההר.

זו הפכה לאמת פשוטה, עם פרסום הדו"ח המשולב של עמותת "עיר עמים" ומרכז קשב (זהירות, מסמך.) רובו של המסמך עוסק בעליית האידיאולוגיה של עליה להר הבית ובניית המקדש בקרב חוגי הכיפות הסרוגות; אני אתמקד בחלקים שלו שעוסקים בשיתוף הפעולה של הרשויות עם עמותות.

קודם כל, המסמך מציין (עמ' 35) שעצם ההכרה בעמותות המקדש איננה דבר מובן מאליו: בשנת 1971, פסל היועץ המשפטי לממשלה – אז מאיר שמגר – את הנסיון לרשום עמותה בשם "האגודה להקמת בית המקדש בירושלים." הרוחות השתנו מאז, ישראל הפכה למדינה פחות סמכותנית, והרעיון שאפשר לפסול עמותה רק בגלל שהפעילות שלה היא לצנינים בעיני המשטר הפך לבעייתי. מאז 1980, הוקמו ואושרו כ-19 עמותות שעוסקות בתחום המקדש. רובן עוסקות בתעמולה למענו; אחרות עוסקות גם בפעילות מעשית יותר.

אחת הבולטות שבפעילויות הללו היא זו של עמותת "אל הר המור." אתם עשויים להכיר את המפעילים שלה כאלה שמפעילים גם את ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, כלומר קשורים קשר הדוק לתנועת "תג מחיר." התנועה ממומנת על ידי מועצת יש"ע, והיא עורכת "סיבוב שערים" – אירוע שנערך בכל ראש חודש שכולל את הקפת העיר העתיקה. מחשש לפוגרום, משטרת ישראל – שמאבטחת את האירוע – מורה למוכרים הפלסטינים באזור לא להיות שם בעת החגא (עמ' 36). ככה זה במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

העמותה הגדולה והחזקה ביותר בתחום היא "מכון המקדש," שיש לה זרוע תעמולה ("חינוך") בשם 'המדרשה לידע המקדש.' זו האחרונה קיבלה (עמ' 39) ממשרד החינוך 341,687 ₪ בשנת 2008; 218,395 ₪; ב-2010, 266,465 ₪; ב-2011, 264,587 ₪; וב-2012 היא קיבלה ממשרד החינוך 121,564 ₪. גם מוסד האם של 'המדרשה,' מכון המקדש, זוכה לתמיכה קבועה של משרדי החינוך ומשרד התרבות והספורט.

הסכומים עצמם לא גבוהים במיוחד, ודאי לא בסטנדרטים שהאחים היהודים התרגלו אליהם. הפן שצריך להטריד יותר הוא העובדה שה'מדרשה לידע המקדש' מקבלת גישה קבועה לתלמידים, כחלק מפעילותיה בבתי ספר. עומדות לרשותה שמונה בנות שירות לאומי – כן, במסגרת הקומבינה של האחים היהודים הם יצליחו בקרוב לגרום להטפה למען הקמת בית מקדש על ידי צעירות נבערות להיחשב כשירות צבאי – שמסתובבות ומוכרות את ההטפה בנושא לשלל בתי ספר. כמובן, הדיבורים על "בית מקדש" מגיעים, כמקובל בישראל, כשהם תלושים מההיסטוריה, במיוחד ההיסטוריה של עמים אחרים במרחב הזה. במסגרת התפיסה הציונית שרואה בכל מה שלא יהודי בפלסטינה-א"י צל חולף, סטיית תקן, העובדה שהר הבית היה למשך הרבה יותר זמן מוסלמי משהיה אי פעם יהודי היא משהו שאפילו לא רומזים עליו. העובדה שנושא המקדש שנוי במחלוקת לא מוזכרת.

חשבו לרגע על העובדה הזו. האם אתם יכולים להעלות בדעתכם את משרד החינוך מממן פעילות, שבה אתאיסטים נחושים יעברו בין בתי ספר ויסבירו לתלמידים שהסיפורים שהם שמעו על התנ"ך הם אגדות מזיקות ותו לא? שאין שום ראיה לקיומו של דוד המלך, או ממלכתו, ושהוא היסטורי בערך כמו המלך ארתור? לא? סימן שלמשרד החינוך שלכם יש הטיה אידיאולוגית ברורה מאד, שבסופה נבנה בית מטבחיים על גבעה נושנה – ונשפוך שם לא רק דם חיות, אלא גם הרבה מאד דם אדם.

ההתקפה הזו על מה שנשאר מהתודעה הישראלית – יותר ויותר היא הופכת לתודעה יהודית – לא מוגבלת רק למכון המקדש ובעלי בריתו. אלה החותרים תחת החומה בשקט, ללא דיון ציבורי. בשנים האחרונות, איל הניגוח של משרד החינוך היתה התנועה הפולקיסטית "אם תרצו." זו העמידה פנים, בראשית דרכה, כאילו היא תנועת מרכז. בפברואר האחרון, כתב יו"ר התנועה רונן שובל ש"[הר הבית] הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית." זו לא חילונות (וספק גם אם מדובר ביהדות, זוהי רומנטיקה טווטונית, אבל לא כאן המקום להרחיב) וזו גם לא ציונות. זו האחרונה – להוציא חריגים שוליים, כמעט ללא יוצא מן הכלל אנטי-דמוקרטיים, שאימצו את המקדש – ניסתה להתעלם במופגן מן העובדה שהיא פולשת לטריטוריה דתית, והשקיעה מאמצים ניכרים בהעלמת המטען הדתי של המונח "ארץ ישראל."

אלא שהמודחק התפרץ, והוא משתלט במהירות מעוררת השתאות על נושאו. סגן יושב ראש הכנסת ואחד האנשים החזקים במפלגת השלטון, משה פייגלין, קורא להריסת המסגדים ובניית בית המקדש במקומם. סגן שר החוץ, זאב אלקין, פעיל גם הוא בנושא. כך גם יו"ר הכנסת החדש, יולי אדלשטיין (שם). במפלגת האחים היהודים, השותפה לקואליציה, הדיבורים על הריסת המסגדים הם דבר שבשגרה; יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, סירב להתנער מדברים מפורשים בנושא של אחד המועמדים במפלגתו, ואף הודיע שהוא "גאה בו." זו איננה קונספירציה ערבית הזויה; זו המציאות. ואם לא נפעל לשנות אותה במהירות, אם לא נפעל להעמיד קיר ברזל בפני הכמיהה למקדש ובפני השלטון הנכנע לה בהנאה, קאדר קטן ונחוש של אנשים יגרור אחריו את ההמון הגדול, הנבוך, שיש לו תחושה עמומה שזה לא ייגמר טוב, אבל לא לגמרי סגור על מה הבעיה כאן בעצם. זו לא תהיה הפעם הראשונה שקבוצה מהפכנית נחושה השתלטה על אומה שלא היו לה נוגדנים ראויים כלפיה; בפעמים הקודמות זה נגמר בהרבה מאד בכי. ישראל איננה חריג היסטורי – ודאי לא כאשר השואפים להפיכה אמונית טוענים שדרכם היא-היא הדרך ההיסטורית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מפלצת הספגטי המעופפת תעיד בי שלא רציתי לכתוב על יאיר לפיד השבוע. מאחז העיניים הזה הצליח לגרום לי, באשד השקרים והמילים המתקתקות הבלתי פוסק שלו, מה שלא הצליחו לגרום נתניהו, יעלון ונבלים אחרים במשך יותר מעשור: אני סובל מעייפת לפיד. אין לי כוח. התקריות מגיעות על בסיס יומי. נראה שהאיש החליט לנקוט בשיטה חדשנית ופשוט להתיש את העיתונאים שעוקבים אחריו בזרנוק עצום של הבל מעורב בשקרים. אמרתי, יעשו אחרים את המלאכה. סופשבוע, בנאדם, נקה קצת את הראש. כתוב משהו מהורהר יותר, מושקע יותר, מאשר עוד נבירה בטקסטים של השרלטן.

ואז הגיעה התועבה הזו הישר לתיבת הדואר שלי. די היה במשפט הראשון לפוצץ לי את הפיוזים. זה היה כל כך נורא שלקח לי זמן להגיע לשאר הטקסט.

נתחיל, ונעשה את זה מהר כדי להוציא את זה מהמערכת. "אז מה יש לי להגיד על פרשת הנגיד 2?
שמתברר שפרופסורים לכלכלה הם חבורה מאוד צבעונית ופרועה. אני מתגעגע כבר לאנשים סולידיים ויציבים כמו יצפאן ובראבא." הטקסט הזה הוא שילוב בין חוסר אחריות משווע ובין מה שהאנגלים מכנים glibness, חלקלקות לשון חנפה ומתחטאת. לפיד העמיד לתפקיד הנגיד שני מועמדים. באופן חסר תקדים, שניהם הסירו תוך זמן קצר את מועמדותם. על האחד, יעקב פרנקל, כבר כתבתי. השני, ליאו ליידרמן, הודיע אמש (ו') על פרישתו שלושה ימים לאחר המינוי – לאחר שיממה קודם לכן התפרסם שהוא נוהג לפקוד אסטרולוגים, וככל הנראה אחרי שאמיר אורן הגיע אליו עם שאלות באשר לתלונות על הטרדה מינית שהוגשו נגדו לוועדת טירקל. כאן המקום לשבח שוב את אורן, שתלה את הקרקפת השניה של מועמד לנגיד על חגורתו בתוך כשבוע. זה תפקידה של עיתונות.

לפיד ונתניהו שוב נתפסו עם המכנסיים למטה. שוב הם הגישו כמועמד אדם שבבדיקה מהירה התברר שיש לו שלדים בארון. שוב הם הוכיחו את עצמם כמי שלא ראויים למנות בכירים בישראל, משום שהם לא טורחים על עריכת הבדיקה הבסיסית – מה שמכונה באנגלית vetting – של המועמד. האחריות במקרה הזה היא ברובה על לפיד. הוא שר האוצר, אחרי הכל.

אז במקום לקחת אחריות – במקום לומר שהפעם הבאה תהיה רצינית יותר – הוא בוחר להתבדח על חשבונם של כלל הפרופסורים לכלכלה. יופי של עבודה, מוקיון. בפעם הבאה שתרצה לדבר עם פרופסור לכלכלה ולהציע לו את התפקיד, הוא יזכור היטב איזה סוג של גיבוי אתה עתיד לתת לו. עם שר כזה, הנבואה של לפיד תגשים את עצמה: אף אדם רציני לא ירצה את תפקיד הנגיד. לפיד הוכיח, בפעם המי יודע כמה, באיזו קלות ראש הוא נוהג בתפקיד האחראי שהוטל עליו. אבל, כמובן, לפיד לא מסוגל לקחת אחריות. הוא יצטרך לשם כך להודות בטעות ונרקיסיסט כמוהו פשוט לא בנוי לזה. אחריות? זה לאנשים אחרים.

אבל ההתבדחות על החשבון שהוא מגיש לציבור על חוסר הנסיון וחוסר הרצינות שלו היא עוד החלק הסביר בסטטוס של לפיד. החלק המקאברי באמת מגיע בהתייחסות להתנהלות שלו ושל חבר מרעיו לח"כ עדי קול.

כזכור, קול נמנעה בהצבעה על אחד הסעיפים של חוקי המשילות. לא הצביעה נגד, נמנעה. זה היה אחרי קמפיין נרחב, שכלל שליחת מסרונים מאנשים רבים – ביניהם הח"מ – בנסיון לשכנע אותה לא להצביע. בתגובה, היא בוזתה בפומבי בכך שאולצה לפרסם התנצלות בסגנון שהאסוציאציה הראשונה שהוא העלה היתה משפטי ראווה סובייטיים, שבהם הנאשם מודה בפומבי ב'שגיאותיו', ואחר כך הוטל עליה העונש המקובל על מפירי משמעת סיעתית.

בפני עצמו, העונש הזה היה סביר. סיעות צריכות לכפות לעתים משמעת וח"כים שיוצאים נגד עמדת מפלגתם צריכים לדעת שיהיה סוג של מחיר. הפגנת אומץ שאין בצידה מחיר היא הפגנת אומץ מפוקפקת למדי. בשילוב עם ההתנצלות, עם זאת, הענישה נראתה כמו בעיטה באדם כשהוא שוכב על הקרקע. עוד יש לציין – את ההערה הזו ראיתי בחשבון הפייסבוק של מיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לשעבר – שיש סתירה מובנית בין הרעיון של משמעת סיעתית ובין זה של העלאת אחוז החסימה. אם אתה אומר שאסור שיהיה מספר רב של סיעות, ושכל סיעה צריכה להיות בעצם אוהל גדול של אנשים שמחזיקים בעמדה קרובה אך לא בהכרח זהה, אי אפשר לכפות גם משמעת סיעתית. הדוגמא של המצדדים בשינוי שיטת הממשל היא ארה"ב ובריטניה; אבל שם, חלק מחברי הקונגרס והפרלמנט מצביעים נגד עמדת הסיעה שלהם בעקביות, והממשלה לוקחת זאת בחשבון. מה שלפיד רוצה הוא הגרוע מבין העולמות: סיעות גדולות שמורכבות מרובוטים שמצביעים על פי הוראת ראש המפלגה. זה סוג ייחודי למדי של דמוקרטיה פרלמנטרית.

מהסוג שעליו כתב מישהו ש"מה באמת מפחיד בליברמן? שהוא חושב שדמוקרטיה היא איזה נדנוד משעמם שמפריע לנהל את המדינה כמו שצריך. בעיניו, כל העסק מסובך מדי. צריך שניים שלושה אנשים שיגידו מה עושים, בלי כל ההטרדות של המערכת המשפטית, האופוזיציה או ארגונים חוץ פרלמנטריים. […] למה זה מסוכן? כי המחיר שהוא מבקש הוא שנסתום את הפה ונחשוב פחות." המישהו הזה היה אחד, יאיר לפיד, בתקופה שבה הוא עדיין נאלץ להעמיד פנים שאכפת לו מהבוחרים.

ואז בא הטקסט הבל ייאמן הבא: "כי באותו יום חמישי בערב, אחרי המהומה הגדולה, היינו כולנו – כל חברי הכנסת של "יש עתיד", כולל עדי קול כמובן – על המרפסת של הרב שי פירון ביישוב אורנית. החום בדיוק פג, ושתינו יין אדום ודיאט ספרייט, ודיברנו. שיחה ארוכה, אוהבת, פתוחה, עמוק לתוך הלילה. עדי הסבירה מה קרה לה, ואני דיברתי על כמה חשוב שלא נפתיע אחד את השני, והתחבקנו, ואמרנו שזה לא יקרה לנו שוב כי אנחנו אנשים שעובדים על עצמם ויודעים לבנות שפה אחרת וללמוד מטעויות. […] יש עוד אנשים ערכיים בפוליטיקה, גם במפלגות אחרות, אבל על כל ההישגים שלנו בחודשים האחרונים חתומה קודם כל היכולת לעבוד כקבוצה מחוייבת, כאגרוף קמוץ, כשלם הגדול מ-19 חלקיו." ההדגשה שלי. נעזוב את השמאלץ ונעבור לעיקר.

עדי הסבירה מה קרה לה. קרה לה משהו, אתם מבינים. איזה התקף. אולי היסטריה. אתם יודעים איך זה עם נשים. אנחנו לא מדברים על פרלמנטרית שדנה בינה ובין עצמה בשאלה כיצד תצביע, וקיבלה החלטה בניגוד לעמדת סיעתה. קרה לה משהו. זה לא תהליך תבוני, כי אחרי הכל שום מהלך תבוני לא יכול להביא אישה חזקה, עצמאית, שעשתה משהו בחיים לקבל החלטה ששונה מזו של יאיר לפיד. זה הרי לא יכול להיות. היקום יקרוס אם זה מה שיקרה.

עדי קול מניחה ליאיר לפיד להתנהל כלפיה כאילו היתה אשה מוכה והוא בעל מתעלל. זה לא רק עניינה: מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. עדי קול היא חברת כנסת בישראל בדיוק כמו יאיר לפיד. היא לא שפוטה שלו ולא שפחה שלו, היא לא צריכה לנקות אחריו ולא להכין לו קפה. אם היא חושבת שהוא טועה באופן חמור, זו חובתה כנבחרת ציבור להצביע נגד ההצעות שלו. היריקה המשולשת בפרצופה של עדי קול – ההתנצלות הכפויה, הענישה ואחר כך ה'הסבירה מה קרה לה' – איננה רק בפרצופה שלה: היא בפרצופנו-שלנו. ח"כ קול רשאית למחות את הרוק מפרצופה ולהעמיד פנים שזה גשם; לנו אסור לעשות זאת. אנחנו צריכים לזכור שיאיר לפיד הוא בריון, חלאן (*) וככל הנראה גם שובניסט. הוא לא היה מרשה לעצמו לכתוב כך כלפי עופר שלח, למשל. זה האחרון הצליח בחצי שנה לאבד את כל האשראי שצבר בשנים של עבודה קשה, במיוחד לאור התנהלותו בפרשה הזו. כל אחד מחברי "יש עתיד" שעבר לסדר היום ולא מחה על השפלתה הפומבית של חברת כנסת הוכיח בזאת שהוא לא ראוי לבחירה.

והתענוג הגדול ביותר שיש בהעברת חוק המשילות הוא שבקצב הנוכחי, "יש עתיד" תצטרף לגל החורבות ההיסטורי של מפלגות מרכז ולא תעבור את אחוז החסימה.

(*) חלאן – חלאה סדרתית, תרגום למונח האנגלי douchebag. מחדש המילה הוא הגאון זכותו תגן עלינו ירון רימר.

(יוסי גורביץ)