החברים של ג'ורג'

Hasbara שיש לה מדינה, חלק 7,285

זוכרים את דני סימן? גם אני העדפתי לשכוח, אבל האיש הדוחה הזה, עוד אחת מהמתנות הקטנות של אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל, עדיין איתנו כמסתבר. ברק רביד חשף הבוקר (ג') ב"הארץ" שסימן מנסה להקים "יחידות צללים" של hasbara.

סימן מנסה כעת לקבל פטור ממכרז למכרז מסריח במיוחד, שבו יתקשר משרד ראש הממשלה – ספציפית, מטה ה-Hasbara הלאומי שלו – עם קבלן חדש, התאחדות הסטודנטים הארצית. המטרה היא להקים יחידות hasbara מוסוות בקרב הסטודנטים. החזון של סימן הוא של יחידה צבאית-למחצה שתורכב מכ-550 סטודנטים, שתמורת תשלום לא גבוה מדי יקדמו במדיה החברתית את המסרים של משרד ראש הממשלה. בכל אוניברסיטה יוקם "חמ"ל hasbara", בו יהיו המחשבים של היחידה. זו תורכב מ"רכז בכיר," שיקבל משכורת מלאה ממשרד ראש הממשלה; שלושה "רכזים," שיהיו אחראים על שלושה אגפים (שפות, גרפיקה ומחקר) שיקבלו שכר חלקי; ותחתיהם יעבדו "פעילים," שיקבלו "מלגה מינימלית." סך הכל רוצה סימן שמשרד ראש הממשלה ישקיע בפרויקט ההתחלתי הזה 2.78 מיליוני שקלים.

המטרה שלו, כרגיל, היא הונאת הציבור – בחו"ל, לפחות בינתיים – על ידי יצירת צבא קטן של sock poppets, אנשים שיעמידו פנים שהם סתם סטודנטים מן המניין בעוד שבפועל הם תועמלנים בתשלום של ממשלת ישראל. השיטה הזו איננה חדשה: שר החוץ ליברמן קלט כבר ב-2010 שהמותג של ישראל רעיל כל כך, עד שאיש לא יאמין עוד למילה שלה, ועל כן הורה לשגריריה למצוא כ-1,000 אנשים שניתן יהיה להפעיל לצרכי עצרות-דמה, מאמרי דעה מוזמנים ועוד, שכולם ייראו לעין הבלתי מזוינת כאילו הם עצמאיים – בעוד שהם בעצם יהיו שכירי עט ודעה של המשטר הציוני (הביטוי הזה לא נוח לכם? משונה. המשטר עצמו לא מכחיש את זהותו, להיפך.) ציטטתי אז את אודן אחרי רמיסת האביב של פראג על ידי ברה"מ:

About a subjugated plain,

Among its desperate and slain,

The Ogre stalks with hands on hips,

While drivel gushes from his lips.

זה קו ההגנה האחרון של המשטר הציוני: שקרים, העמדת פנים, חוסר נכונות לקחת אחריות על המסרים של עצמו מתוך ידיעה שברגע שהוא יזוהה כמקור שלהם, אף אחד לא יקשיב לו. תהיה לכך השפעה נוספת: אובדן אמון כלפי כל מי שמביע עמדה פרו ישראלית, מתוך הנחת היסוד המוצדקת שסביר להניח שהוא סוכן בתשלום של משטר נתניהו-ליברמן. אבל לזה התרגלנו, לא זה החלק המטריד.

הבעיה האמיתית כאן נחלקת, כמו בכל משטר צבאי, לשלוש. קודם כל, האוניברסיטאות. אלה כבר התרגלו, כפי שהראינו לפני כשנה וחצי, לכך שהתפקיד שלהן הוא לשתף פעולה עם המשטר ולקדם את המסרים שלו ואת מלחמת התעמולה שלו, שזו משמעותה של hasbara. בשתי אוניברסיטאות בישראל כבר יש תכניות hasbara, ובאוניברסיטת תל אביב ניתן לקבל ניקוד אקדמי עבור בליעת תעמולת המשטר והיכולת להקיא אותה חזרה על זרים משתוממים. בהתחשב בכך שממשלות נתניהו, ובמיוחד הממשלה הנוכחית, עושות כמיטב יכולתן, במעשה ובמחדל, לכרסם ביכולת הקיום של האקדמיה כמוסד עצמאי, אין להתפלא אם עוד כמה עשורים יאמרו לנו האחראים לכך באקדמיה שהם ראו זאת כסוג של נסיון נואש להציל את מה שאפשר מפני הברברים. זה התירוץ הקבוע כשאקדמיה צריכה להתקרנף – אלא אם, כמובן, היא נשטפת בלהט לאומני נוסח היידיגר, נותנת ל"נוער הערכי" שלה לומר את דברו, וכלל לא מתביישת במה שהיא עושה.

הבעיה השניה היא הסטודנטים. בעיה מרכזית, כמובן, היא העובדה שחלק ניכר מהסטודנטים הישראלים מגיעים לאקדמיה אחרי שהם עברו את מכבש התודעה של הצבא הישראלי. התכנית אמורה להביא אותם לעשות בחיים האקדמיים את מה שהם עשו בצבא. רביד הצליח להוציא מהגר ישראלי, דוברת התאחדות הסטודנטים הארצית, את הטקסט המופלא הבא: "ישראל מתמודדת עם קמפיין דה־לגיטימציה קיצוני ומתמשך המתנהל כנגדה ברשתות החברתיות. ציבור הסטודנטים הוא ציבור מוכשר, משכיל ובעל דעות עצמאיות ומגוונות והינו דובר שפות, ועל כן הוא יכול לסייע בהתמודדות מול קמפיין שכזה… הסטודנטים הם חלק אינטגרלי מההוויה הישראלית ולכן ראוי בעינינו שייקחו חלק פעיל בהתמודדות מול מסע הדה־לגיטימציה. מקובל בעולם שסטודנטים ישתלבו וייקחו חלק בפעילויות מדיניות שונות. התאחדות הסטודנטים איננה ארגון פוליטי והיא אינה מזוהה פוליטית. החברים בהתאחדות מחזיקים בדעות מגוונות מכל קצוות הקשת הפוליטית בישראל ובכוונתנו לשמר זאת." הבה נפרק אותו.

ישראל מתמודדת עם קמפיין דה-לגיטימציה קיצוני ומתמשך… ראוי בעינינו יקחו חלק פעיל בהתמודדות מול מסע הדה-לגיטימציה – זו בליעה של עמדת המשטר ולא נודע כי בא אל קרבה. ישראל לא מתמודדת עם קמפיין דה-לגיטימציה; ישראל לא לגיטימית. היא המדינה היחידה בעולם שעדיין מפעילה משטר כיבוש. היא אחת המדינות הבודדות בעולם שמסרבת בעקביות להעניק שוויון לכלל אזרחיה ומפעילה משטר כיבוש כנגד חלק ניכר מהאנשים שחשופים למרותה. לא ההתנגדות למשטר כזה היא שאינה לגיטימית; התמיכה בו היא כזו.

מקובל בעולם שסטודנטים ישתלבו וייקחו חלק בפעילויות מדיניות שונות – בהנחה, כמובן, שמבחינתך "העולם" נמצא במרחב שבין סין וצפון קוריאה. כשסטודנטים ברחבי העולם משתתפים בפעולות פוליטיות, הדבר מתבצע בדרך כלל מתוך הבנה שהם בעלי פריבילגיות ושככאלה יש להם מחויבות כלפי שאר האוכלוסיה. בדרך כלל המשמעות היא התייצבות של הסטודנטים נגד הממשלה שלהם, לא פעולת תעמולה (בשכר!) עבורה.

התאחדות הסטודנטים איננה ארגון פוליטי והיא אינה מזוהה פוליטית – כי, כמובן, הגנה על עמדת הממשלה איננה פעולה פוליטית. כאן אנחנו רואים שני דברים: קודם כל, את השקיפות של המשטר הציוני כעמדה פוליטית: הוא כל כך בסיסי עד שהוא לא נראה פוליטי. ושנית, את הבלבול הממאיר שבין "פוליטיות" ובין "מפלגתיות."

החברים בהתאחדות מחזיקים בדעות מגוונות מכל קצוות הקשת הפוליטית בישראל ובכוונתנו לשמר זאת – וואלה? יש לכם חברים גם מחד"ש ובל"ד? אה, לא? אז הבנו מה גבולות הגזרה, מבחינת התאחדות הסטודנטים, של "כל קצוות הקשת הפוליטית."

למשרד ראש הממשלה, אגב, היה טקסט יוצא דופן משלו: "הנושאים המרכזיים שיחידות ההסברה באוניברסיטאות יעסקו בהם יהיו בתחומים המדיניים־ביטחוניים, המאבק בחרמות, באנטישמיות ובדה־לגיטימציה, הדגשת ערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל, חופש הדת, הפלורליזם הנהוגים בה," כמו גם "נושאים אחרים המביאים לביטוי את מדיניות ההסברה של ממשלת ישראל." לנקודה האחרונה נתייחס מיד; היא אולי החשובה מכולן.

נניח עכשיו לערבוב המכוון בין "חרמות, אנטישמיות ודה-לגיטימציה," שכבר נדוש לעייפה. על אילו ערכים דמוקרטיים אתם מדברים, במטותא? ישראל התחמקה במשך 65 שנותיה מעיגון בחוק של הזכות לשוויון, תחילה בלחץ של המפלגות הדתיות ואחר כך בלחץ של המפלגות הציוניות. בישראל אין חופש דת; דו"ח של הארגון הבינלאומי CIRI דירג את חופש הדת בישראל בציון של אפס, כמו זה שנהוג באיראן, אפגניסטן וסעודיה. כל אזרח ישראלי נולד לעדה דתית ואין לו דרך לעזוב אותה אלא בהמרת דת. בישראל אין נישואים אזרחיים (כדי למנוע את חילול הדם היהודי), ומשרד החינוך שלה סירב ללמד את התלמידים את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, מחשש שהם יגלו שמותר להם להמיר את דתם. כתחליף, הוא כפה עליהם ללמוד את מסכת אבות. על פלורליזם מיותר להרחיב את הדיבור.

ונעבור לנקודה השלישית, הקריטית. הארגון הזה יהיה חשאי למחצה. ההנחיות שלו יגיעו ישירות ממשרד ראש הממשלה וישרתו את ראש הממשלה. לא ברור איזה פיקוח, אם בכלל, יהיה עליו. זליגת המשימה בארגונים כאלה היא כמעט מובנית: תחילה ישלחו סטודנטים עילגים לדברר את ישראל בעולם (ג'ון בראון כבר הלעיג אותם בכמה ממים מוצלחים), ואחר כך, כשמחאה פנימית תתעורר בישראל כנגד המשטר, יפעילו אותם – בכספי ציבור, נזכיר – גם לצורך מלחמת תעמולה פנימית. צריך לציין שכבר משרד ראש הממשלה אומר שהמנדט של יחידת הסטודנטים רחב מאד: "נושאים אחרים המביאים לביטוי את מדיניות ההסברה של ממשלת ישראל." ומי יקבע מהם? מטה ההסברה בלשכת ראש הממשלה.

לא מאמינים שזה יקרה? ממשלת נתניהו כבר נתפסה בכך שעובדיה כתבו מסרים אנונימיים נגד המחאה החברתית של 2011. אנשים נוטים לתמוך באלה שמשלמים את המשכורת שלהם ולאמץ באיטיות את עמדותיהם, גם אם אלה לא היו עמדותיהם מלכתחילה. והרי מערכת ה-hasbara היא, בעיקרה, מערכה פנימית: היא מיועדת לשכנע קודם כל את הישראלים, לא את תושבי העולם. אחרת קשה להאמין שהיא היתה מעסיקה בשורותיה אנשים כמו דני סימן, שמבחינתו כל העולם "על הזין."

נתניהו כבר השתלט כמעט על כל התקשורת הישראלית. על המעוזים הבודדים שעדיין נותרו עצמאיים – "הארץ", "ידיעות", ערוץ 10 – הוא קידש מלחמה. את "הארץ" (ואת ה"ניו יורק טיימס") הוא כבר הגדיר כאויבי ישראל, קרי אויבי נתניהו. עכשיו הוא בונה לעצמו צבא קטן של סטודנטים שיפיצו את המסר שלו בזירה שעוד נותרה חופשית, זו של התקשורת החברתית.

מישהו באמת מאמין שדווקא נתניהו, האיש מ"השמאל שכח מה זה להיות יהודי", "כולם כאן ליכודניקים?" ו"הם מ פ ח ד י ם", יעמוד בפיתוי שלא להפעיל אותם לצרכי פנים? מישהו באמת מאמין שנתניהו יאמר את האמת על כך? אסור לתת לנתניהו עוד כלים למלחמה פסיכולוגית נגד הציבור שמשלם את המשכורת שלו. אם היינו חיים במדינה הדמוקרטית שקיימת בהזיותיהם של אנשי לשכת ראש הממשלה, זה אמור היה להיות מובן מאליו; אנחנו לא, ולכן צריך להזכיר זאת.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': אני רוצה להביע תודה בפני כל הקוראים של הבלוג שהגיעו לפסטיבל הקומיקס כדי לומר שהם אוהבים את מה שנכתב פה. זה סוג הדברים שמדרבנים אותי להמשיך הלאה.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על המצב

בטוב זה לא ייגמר: כשאירע המקרה הראשון של רצח אב על ידי בנו, מספר פלוטארכוס, נבוכו הרומאים: אף חוק לא טיפל באפשרות הזו. היא כלל לא עלתה על הדעת. מאז זרמו הרבה מים בטיבר, אבל אפשר לומר בוודאות שהאנשים שכתבו את חוק יסוד: הנשיא, לא חשבו שבמשרה הזו יכהן אי פעם אנס, ושיהיה צורך לגרד אותו מהכסא.

החשוד מספר אחת במדינה נחוש להצמד לקרנות המזבח. יש לו פחות משנה לגרור, והוא יעשה הכל כדי לסיים אותה. מה יש לו להפסיד? את שמו הטוב? החסינות שלו קונה לו עוד תשעה חודשים עד שבכלל יצטרך להגיע לבית משפט. קצב לא יילך מרצונו.

הבעיה היא, מצד שני, שגם אי אפשר לאלץ אותו ללכת. בניגוד למה שמקובל לכתוב בכותרות העיתונים, מזוז לא יכול להגיש נגד קצב כתב אישום. אם קצב יגרור את א' לאולם שאגאל ויאנוס אותה שם, לעיני כל חברי הכנסת, עדיין אי אפשר יהיה להגיש נגדו כתב אישום. החסינות שהוענקה לנשיא היא טוטאלית.

המקסימום שמזוז יוכל לעשות הוא להודיע לכנסת שהוא רוצה להעמיד את קצב לדין, ושהיא מתבקשת להדיח אותו מתפקידו. כדי לעשות את זה, צריך 20 ח"כים שיגישו בקשה כזו. סביר שיימצאו, אם גם בקושי. אבל האם מישהו באמת חושב, שיימצאו 90 ח"כים – הרוב הנדרש – שיצביעו בעד הדחת קצב? קצב, אחרי הכל, נהנה מתמיכתם של השובניסטים, אלו שבטוחים שכל הנשים זונות, שכל אשה שניה מגישה תלונת-שווא על אונס, ושמציפים את הטוקבקים בקריאות "תהיה חזק, קצב, האמת תנצח".

האנשים האלה הם, לעיתים קרובות מאד, גברים ממוצא יהודי-ערבי. ש"ס בחרה את קצב, והיא גם תשאיר אותו בתפקיד, למרות הפאדיחה האיומה שהפך להיות הנשיא המזרחי המסורתי הראשון. מה שמביא אותנו ל…

נאמנות כפולה. אחת המורסות הפחות אלגנטיות שבגוף הפוליטי הישראלי הוא חבר הכנסת ניסים זאב. זאב, מוהל במקצועו – וגם שם, לפחות על פי התביעות שהוגשו נגדו, הוא לא היה הצלחה גדולה – מייצג את הפנים הרעות של ש"ס. או, ליתר דיוק, הרעות יותר. זאב ידוע בהתבטאויותיו כלפי הומוסקסואלים, נשים ושאר ציבורים שש"ס לא חפצה ביקרן.

היום כתב זאב מאמר דעה ב-ynet. בבואו להגן על אותה הצבעה אומללה בשנת 2000, העלה זאב טענה חדשנית: המתלוננות כנגד קצב לא צרחו, ומכאן – על פי הכללים שנקבעו במאה השביעית לפני הספירה – שלא היה אונס. במחשבה שניה, אני חוזר בי מהרעיון שמדובר בטענה חדשנית.

אלה חוקי ההלכה, אומר זאב, ומי אנחנו שנחלוק עליו. ראוי, אמנם, לשאול אותו מדוע לא יישא הנשיא את הנשים שאנס – האשה, אחרי הכל, נקנית גם בביאה – אבל נניח לזה. בהחלט יתכן שהתשובה תהיה הרבה יותר גרועה ממה שחשבנו.

חילונים נוהגים ללעוג לפסקי הלכה, במיוחד מפי רבנים ספרדים, משום שהם נראים, ובכן, נלעגים. אבל מה שנראה כבדיחה מצחיקה בעמוד האחרון של העיתון, בהחלט יכול להגמר בבכי לדורות במשכן הכנסת. אחרי הכל, זאב הוא בין האנשים המופקדים על קביעת מעמד האשה, והנה הוא אומר בריש גלי ששבועתו לכנסת – הוא נשבע, או ליתר דיוק הצהיר, שישמור על חוקי מדינת ישראל – תפלה בעיניו לעומת ההלכה. וההלכה, אותה מפלצת זקנה הקובעת שנערה מאורסת הנאנסת ואינה צורחת דינה מוות יחד עם אונסה, עומדת לימין קצב. ובישראל, להלכה יש דיוויזיות.

לא, קצב לא יילך. לא, הכנסת לא תדיח אותו. ואם הוא יהיה נאלח במיוחד, הוא יימלט שבועיים לפני סוף כהונתו לאיזו מדינה שאין לה הסכמי הסגרה עם ישראל.

עבד כי ימלוך. דני סימן משמש, במינוי ביזארי במיוחד מתקופת אהוד ברק, כראש לשכת העיתונאים הממשלתית. סיפורי הזוועה של עיתונאים שנאלצו לבוא איתו במגע יכולים לפרנס ספר קטן ונאה. שוב ושוב נמסר כי סימן נהנה מתחושת הכוח שלו והוא מקפיד להתעלל בעיתונאים, במיוחד זרים – אכן, צעד חכם מצד גורם במלחמה על שמה המטונף מיום ליום של ישראל. חכם רק פחות מהמינוי של מירי רגב.

עיתון "הארץ" ניסה לראיין את סימן, כדי להבין מדוע הוא מתעמר בכתב ה"פרנקפורטה אלגמיינה צייטונג" המוצב בארץ, יורג ברמר. לזכותו של ברמר יש לומר שהוא נלחם חזרה בשרץ הקטן, ומשרד החוץ הגרמני פנה בתלונה רשמית לשגריר ישראל.

בחלקים שפורסמו הבוקר במאמר, ושאינם מופיעים עוד, מתבטא סימן בלשון בלתי נסבלת. הוא מצהיר על כך הוא נהנה "לדפוק" את ברמר, מאיים לשלול את תעודות העיתונאי של כל אנשי הארץ, ושאר פנינים. יש לקוות שהחלקים הוסרו לא משום שסימן – שאגב, אמור להנפיק גם את תעודת העיתונאי שלי – ניסה לממש את איומו; יש לקוות עוד יותר שאם סימן חייב בהחלט לחיות על חשבון הציבור, שהוא יועבר בקרוב לתפקיד מתאים יותר – נניח, תופס כלבים בשיבטא, ושהמאמר ב"הארץ" יהיה זרז לכך.

(יוסי גורביץ)