החברים של ג'ורג'

נגיף ושמו גזענות

(תודה לגלינה ווקס.)

מגפת הפוליו חוזרת לישראל, ונלווים לה צלילים צורמים במיוחד. הבהרה: הפוסט הזה לא יעסוק בוויכוח הדמה סביב שאלת החיסון. אין לי כוח לעובדי אלילים ומתנגדים למדע שממשיכים להתבסס על מחקר שהוכח כמזויף. הנושא הוא אחר, והוא שאלת יחסה של ישראל היהודית לאחרים החיים בקרבה.

הנגיף הגיע, על פי ההערכות, ממצרים. שרת הבריאות, עוד הברקה מוצלחת של יאיר לפיד, מיהרה להודיע ש"חדר לטריטוריה שלנו אויב," והרטוריקה של חלק ניכר מכלי התקשורת בהתאם. כלי התקשורת המרכזיים מסרבים לתת פתחון פה לטענה חסרת הבסיס שמקור המחלה הוא בפליטים ("מסתננים," בז'ארגון התקשורתי הישראלי, שבלע את העמדות של משרד ראש הממשלה), אבל מי שעוקב אחרי הטוקבקים ואחרי אתרי ההסתה הקבועים, כולל זה של תושבי דרום תל אביב, ימצא אותה פושה מתחת לפני השטח.

לטענה הזו אין בסיס, ומכמה סיבות. ראשית, כבר כמעט שאין הגעה של פליטים לישראל. השיטה של בניית מחנות ריכוז כנראה מוכיחה את עצמה. ראש הממשלה התהדר לאחרונה בכך שהשיעור ירד לאפס פליטים מדי חודש, אבל ככל הנראה הוא מפריז כהרגלו ומגיעים שלושה-ארבעה מהם; אלה נלקחים מיד למחנות הריכוז. ניתן היה לצפות, אם כן, שאם הם נושאי המחלה, היא תופיע במחנות. אבל לא, היא מופיעה בעיקר בערים ערביות או מעורבות – רמלה, לוד, קלנסואה, ג'לגוליה, כפר ברא והיוצאת מן הכלל היא אשדוד – וגם בקרב בדואים בנגב.

האם האשמה היא בילידים המפגרים, כפי שרומזים חלק מכלי התקשורת? לא ממש. מצב מערכת הבריאות במגזר הערבי מחפיר, שיעור תמותת התינוקות שם גבוה משמעותית מזה שבישראל היהודית, והבעיה היא בספקית שירותי הבריאות, המדינה הציונית.

מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, אמר בצדקנות ש"קשה לי עם שיעור החיסון הנמוך ברהט." וואלה. אם ככה, אולי רצוי היה שהוא ידאג לכך שיהיה שם צוות רפואי שיכול לספק חיסונים: ברהט אין אחיות ובפזורה הבדואית גם אין ניידות. הורים בדואים שרוצים לחסן את ילדיהם צריכים לעבור הרבה יותר מכשולים מאשר הורים יהודים.

זו לא טעות, זו מדיניות: בסוף שנת 2009, הודיע משרד הבריאות שהוא סוגר שלוש תחנות טיפת חלב בישובים הבדואים. התירוץ שלו היה שיש מחסור באחיות במחוז. כלבתא, במטותא. אם היה נרשם מחסור באחיות בישוב יהודי, קשה להאמין שמשרד הבריאות היה מושך כך בכתפיו. הוא היה מעניק לאחיות תמריצים גבוהים לטפל בחולים בישוב ההוא. אגב, הורים לילדים בדואים התלוננו על כך שהם לא יכולים לחסן את ילדיהם כבר אז.

בשנת 2010, לקח ארגון עדאלה את משרד הבריאות לבג"צ בטענה לאפליה. וראה זה פלא: כשזה הגיע לבית המשפט, הסכים משרד הבריאות לפתוח מחדש שתיים מתוך שלוש התחנות שסגר – לאחר שהודה שהוא גיבש תכנית לתמרוץ אחיות אבל, באופן משונה, לא מצא לנכון ליישם אותה. כשהסכים משרד הבריאות, בלחץ בית המשפט, לפתוח שתיים משלוש התחנות, הוא טרח להדגיש שהן תפעלנה במתכונת חלקית בלבד. ככה זה כשאתה לא יהודי במדינת כל יהודיה: החיים שלך ושל ילדיך שווים פחות.

יש רק בעיה אחת. בניגוד לפקידי משרד הבריאות ולגזענים הקטנים מהתגובות, נגיף הפוליו לא מבחין בין דם לדם. הוא משתק והורג בלי הבחנה. באירוניה מרה, ההזנחה המכוונת של משרד הבריאות חוזרת אליו כבומרנג, וכעת היא מסכנת את חייהם של בני העם הנבחר.

במדינה נורמלית יותר, אפשר היה לצפות שהממשלה ופקידיה ילמדו את הלקח: שהזנחת מגזר אחד בשל מוצאו תפגע בסופו של דבר בכולם.

אבל אנחנו חיים בישראל, אז לא הייתי בונה על זה יותר מדי.

(יוסי גורביץ)

עזבו אתכם, כולה נשים

בג"צ קבע היום (א'), ללא ספק בסבר פנים נחוש, כי אין לאפשר עוד הפרדה בין גברים ונשים ברחובות מאה שערים. ההפרדה מתבצעת למרות פסק דין קודם של בג"צ בנושא שהמשטרה לא טורחת לאכוף. מפקד מחוז ירושלים, ניצב ניסו "חרא עליהם, שישרפו" שחם, אמר שמדובר במראות מזעזעים, אבל ההבטחה שלו – שבשנה הבאה "נראה מראות פחות קשים מאלו" – לא בהכרח מעודדת. ראוי לציין שהשופטים לא הורו על ביטול ההפרדה מיד.

את המשטרה אפשר להבין. היא לא מעוניינת בשמירה על זכויות האזרח של נשים, או זכויות אזרח בכלל; היא מעוניינת שיהיה שקט, שמה הרבה יותר דגש על הסדר מאשר על החוק. מה היא צריכה עכשיו את הכאב ראש הזה, להתעמת עם הפלג היותר שואף אקשן ופחות שפוי של החרדים? המשטרה, נזכיר, גם התנגדה להפגנה במאה שערים בשנה שעברה, במחאה על אותה מדיניות הפרדה בדיוק.

את הפרקליטות, שמעוניינת ב"הדברות", כאילו תפקידה הוא לא אכיפת החוק, קצת קשה יותר להבין – עד שנזכרים שמדובר בפרקליטות של יעקב נאמן, שלוחו לדבר עבירה של אביגדור ליברמן, האיש שרוצה להעמיד פה את חוקי התלמוד. הפרקליטות הזו כבר אימצה את עמדת החרדים באשר לגיור, וכבר אמרה לבג"צ שיש להגן על החרדים "מפני המודרניות ואיומי ההשכלה."

בג"צ לא קיבל את דברי ההבל של הפרקליטות, וציין שחלה החמרה והקצנה במצב. הוא אפילו נשמע מוטרד מכך. לא מספיק עד כדי להורות על הסרת המחיצות עד הלילה, כמובן. הוא דחה את ההכרעה לשנה הבאה. בייניש לא תהיה שם כדי לקבל את ההכרעה.

הכניעה לחרדים – ההפרדה בקווי האוטובוס, הבריונות שאיש לא נענש עליה בבית שמש – לא נבלמת בירושלים וסביבתה. אף אחד לא בלם אותה, והיא הגיעה גם לפתח תקווה. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שלחה לי את הכרזה הבאה, לקראת הילולה של אדמו"ר בזוז בפתח תקווה. בקטן, למטה – אפשר לראות לפי ההדגשה הקלוקלת שלי – אפשר לראות שיש הפרדה מוחלטת בין נשים וגברים במה שהוא, עדיין, שטח ציבורי בפתח תקווה. גברים מסלנט פינת הרצל, נשים מאחד העם פינת חפץ חיים. mishkoltz

לתשומת לב מיוחדת ראויים אורחי הכבוד: ראש העיריה יצחק אוחיון, שזה עוד סביר בערך, ו….מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו. גלאון אמרה על כך ש"ההחלטה של בג"צ האוסרת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי היא רק המלצה."

וכנראה לא המלצה חשובה כל כך, אם מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו להתעלם ממנה. נו, אתם יודעים – אלה רק נשים. רק מיעוט שולי של 51%.

(יוסי גורביץ)

הבלוף מתחיל להיחשף

כבדים, האירופאים האלה.

ג'ון מרטין, ראש מחלקת תעסוקה, כוח אדם ועניינים חברתיים ב-OECD, ניצל את ביקורו האחרון בישראל כדי לנזוף בממשלה, אותה האשים בחוסר רצינות ובזלזול בבעיות החברתיות בישראל. בהתייחסו לבעיית התעסוקה במגזר הערבי, הוא אמר שישראל איננה עושה מספיק כדי לקדם את המגזר, וקבע שיש להשקיע סכומים גדולים הרבה יותר במועצות המקומיות הערביות.

דבריו של מרטין מגיעים בשבוע שבו הבטיח בנימין נתניהו חגיגית, בין טיסה לטיסה, להשקיע 800 מיליוני שקלים במגזר הערבי במשך חמש שנים. כלומר, כ-160 מיליוני שקלים לשנה, כלומר פחות מרבע מ-700 מיליוני השקלים שאישרה ועדת הכספים בחטף, מעכשיו לעכשיו, כתוספת בלתי מוסברת לצרכי משרד הבטחון. נתניהו לא הצליח לוותר על ההזדמנות להכניס קטנה לאורחיו הערבים, וקרא להם לחקות את היזמות של המהגרים הקוריאנים בארצות הברית, תוך שהוא משבח את החינוך שקיבלו האחרונים. חבל שמישהו לא הזכיר לו איך הזניחה ישראל לדורותיה את מערכת החינוך הערבית, תוך שהיא גוזלת במקביל את אדמותיהם ומסרבת בעקשנות לאפשר להן תכניות מתאר, כך שכל הבניה הערבית בישראל היא בלתי חוקית אפריורי.

למי שבכל זאת מתרשם מהסכום שעליו הודיע נתניהו, נזכיר שבהצהרות ממשלת ישראל ממש טובה: אריאל שרון, כראש ממשלה, הבטיח חגיגית להשקיע ארבעה מיליארדי שקלים – סכום גדול פי חמישה מזה שמבטיח נתניהו – בשיקום המגזר הערבי. איכשהו, זה לא קרה.

יממה קודם לדברים של מרטין, פורסם מחקר של משרד התמ"ת, שמצא ש-80% מהאקדמאים הערבים בישראל אינם עובדים במקצועם. 44% מהאקדמאים הערבים משמשים כמורים, למרות שלא למדו הוראה. הסיבה לכך, הן לדברי הסטודנטים והן לדברי התמ"ת, היא גזענות יהודית, שלדברי בכירים במשרד מוסווית לעיתים כהעדפת יוצאי צבא, גם במשרות שבהן בהעדפה כזו אין כל הגיון.

בהתחשב בכך שישראל הקפידה לאורך השנים למנוע עד כמה שאפשר את התפתחותה של תעשיה במגזר הערבי, לרוב הצעירים הערבים המחפשים תעסוקה אין ברירה אלא לחפש אותה בערים אחרות. שם הם נתקלים בסירוב להשכיר להם דירות, מה שמקשה עליהם למצוא עבודה. וכל זה קרה לפני תנועות "עבודה יהודית" למיניהן. מהבחינה הזו, ממשלת ישראל יודעת היטב את נפש בהמותיה.

הבעיה של מרטין היא שהוא מתייחס להצהרותיה של ממשלת ישראל ברצינות: הוא חושב שהחוקים נגד אפליה במקום העבודה מצוינים, ומתלונן על חוסר אכיפה. הוא כנראה עוד לא שמע על כך שממשלת נתניהו דחתה רשמית את הדרישה לחלוקה שווה של משאבי הציבור. סביר להניח שהוא לא יודע מיהו שמואל אליהו. אבל הוא ילמד, ומתקבל הרושם שה-OECD קולט מהר מאד איזו עז הוא קנה כשקיבל את ישראל לשורותיו.

הביקורת של ה-OECD על מדיניות האפליה של ישראל עדינה עדיין; סביר שהיא תהיה עדינה פחות בשנה הבאה, כשישראל תשיל עוד ועוד שכבות של הבלוף של השוויון בין אזרחיה. מישהו אמר דה-לגיטימציה?

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: הדרום נמצא בימים האחרונים תחת התקפת רקטות. אף שבידי צה"ל שתי סוללות של "כיפת ברזל", ששתו מיליארד שקלים מקופת הציבור, הוא לא מציב אותן בדרום: צה"ל מסרב להגן על באר שבע. בניגוד להודעת ה"לכו תמותו" שמסר צה"ל לציבור בדצמבר 2010, הוא אפילו לא מעמיד פנים שהוא צריך את הסוללות כדי להגן על עצמו או שקיימת סכנה להתקפה קרובה על שדות התעופה שלו. הסוללות שם; צה"ל בוחר לא להשתמש בהן, כי חיי אזרחים מזמן לא מהווים שיקול בתפיסה שלו. הציבור האזרחי נדרש להגן בגופו על צה"ל, לא להיפך. עדכון: צה”ל מתכוון להציב את הסוללות ביום ראשון, שבוע אחרי התחלת הירי, אם כי יתכן שיהיה עיכוב של יום-יומיים. מה בוער? אם זו המהירות שבה צה”ל מתכוון להפעיל את המערכת בזמן מלחמה, ספק גדול אם יש בה תועלת כלשהי.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: שעון השבת של החוק הישראלי

לפני זמן מה נחשפו בארה"ב מסמכים מטרידים, שזכו לכינוי "The Torture Memos". המסמכים מפרטים את ניסיונם האמיץ של יועציו המשפטיים של ממשל בוש למצוא הצדקה חוקית לשימוש בטכניקות עינויים מסוימות, ובכללן ה-Waterboarding, הדמיית טביעה. מאחר שעינויים מוגדרים בחוק כגרימת כאב או סבל קיצוניים לנחקר, מאמץ ניכר במסמכים הללו מוקדש לניסיון להוכיח שהחוק חל רק על מקרים שבהם נגרם לנחקר כאב וסבל קיצוניים. מאחר ש-Waterboarding גורם בעיקר סבל, אך לא כאב, הרי ששיטת העינויים הזו חוקית למהדרין. הסרטון הקצר הזה מסביר זאת טוב מכפי שאני אוכל לעשות.

בישראל זה לא היה קורה. מנסחי מזכר העינויים השקיעו מאמץ פרשני אדיר, ולא אלגנטי במיוחד, כדי לעקם את החוק הקיים לכיוון הרצוי להם. בישראל מוקדש מאמץ משפטי שווה ערך, אולם זה מופנה לניסוחו הראשוני של החוק. אין צורך בפרשנויות פתלתלות שיעקמו את החוק, החוק עקום מלכתחילה.

יום אחד יבדוק מישהו כמה כוחות סוס משפטיים נדרשו לישראל ליצירת חוקי האפליה הגזעיים שלה, ואם לדייק – להסוואתה של האפליה הגזעית הזו. החוק הישראלי לא מדבר על גזע; אין בכך צורך. לשם כך תיקנו כאן מגוון של שעוני שבת, התפלפלויות תלמודיות למחצה שמאפשרות למחוקק לומר "יהודים" ו"ערבים" מבלי להשתמש במלים אלו במפורש. הידוע מבין שעוני השבת הללו הוא אותו קונסטרוקט תיאורטי "הזכאי לאזרחות ישראלית מטעם חוק השבות". הכוונה ליהודי, כמובן, רק בלי לומר את השם המפורש.

אבל יש גם שעוני שבת אחרים, יעילים לא פחות. על פי הצעת חוק של ח"כ גדעון עזרא, מורה דרך המוביל קבוצת תיירים שמונה מעל 11 איש חייב להיות אזרח ישראלי. מאחר שהפלסטינים שמתגוררים במזרח ירושלים אינם אזרחי ישראל, הצעת החוק תחסל את פרנסתם של כ-300 מהם.

ועל פי הצעת חוק של ח"כ פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), אדם שכוחות הביטחון הרסו מבנה לא חוקי שהוא בנה, יחויב בהוצאות ההליך. קירשנבאום, לדבריה, התכוונה להטיל את ההוצאות הללו על תושבי אל-עראקיב ואום אל-פאחם, ולא על תושבי המאחזים. הסיבה פשוטה – החוק הישראלי אינו חל על שטחי יהודה ושומרון. חוק אחד לערבים, חוק אחר ליהודים, פשוט אל תאמרו זאת בקול.

הדוגמאות הללו התפרסמו אתמול, והמיוחד בהן, כמו בתיקון לחוק האזרחות, הוא הבוטות. המסכות, סוף סוף, נפלו. ח"כ קירשנבאום אמרה במפורש למה היא מתכוונת, ואף אחד לא קנה את ההתפלפלות של ח"כ עזרא. ישראל מפלה את אזרחיה הערבים במשך שנים, בחוקי סיפוח ובמדיניות גזענית, אבל הח"כים כבר לא חשים צורך להתנצל. מה שהיה חלק ממדיניות בלתי רשמית, מוסווית בפלפול תלמודי, הפך לאמצעי הפשוט והבדוק ביותר להשגת קולות. במלים אחרות: הקריצה הפכה לצ'פחה, שזה, בעצם, כל ישראל על רגל אחת.

המדיניות קיימת שנים. ולעתים האפליה הופכת לכה מובנת מאליה, עד שהיא משמשת כבסיס ליצירת אפליה נוספת. לכרבע מהיישובים הערביים אין תכניות מתאר, ולכן תושביהם לא יכולים לקבל היתר בנייה. ביישובים שבהם המדינה אישרה תכנית מתאר, אישורי הבנייה מתעכבים משום שהמדינה לא טרחה להקים באזור תשתית. מאחר שערבים לא יכולים להשיג היתר בנייה, הם בונים בנייה בלתי חוקית. מאחר שהערבים בונים בנייה בלתי חוקית, ישראלים יכולים לומר לעצמם שהערבים מפרים את החוק בקביעות. מאחר שהערבים מפרים את החוק, ח"כ פאינה קירשנבאום חשה צורך עז לחייב אותם בהוצאות על הריסת בתיהם. נהדר.

אבל הסיבוב האחרון של הגלגל חורג, ככל הנראה, מקווי המתאר שתכננו מייסדי האפליה הזו מלכתחילה. חוקי הגזע שלנו אמורים היו להיראות אחרת, מוגנים בהתפלפלות, נקיים משמות מפורשים. אבל למציאות דינמיקה משלה, וגזענות שקודדה בחוק לא יכולה להישאר לנצח בגבולותיו. היא תשאף החוצה, כי אינך יכול לקיים מציאות של אפליה מבלי לנסות להצדיק אותה הצדקה מתמדת. ובשלב מסוים, את מקום ההיתממות תופסת הצדקנות, ואת מקום הצדקנות – הוולגריות. וזה בערך כל מה שנשאר לנו מיהודית ודמוקרטית.

איתמר שאלתיאל