רונן שובל יכול להתנחם בדבר אחד: אי אפשר לקרוא לו נאצי. בית המשפט קבע שהוא לא נאצי. שובל מסתובב בישראל כשהוא אחד האנשים הבודדים שיש להם אישור רשמי שהם לא נאצים. בהתחשב בעובדה שבית המשפט קבע, הרבה בזכות עדותו של שובל עצמו, ש"אם תרצו" היא תנועה בעלת סממנים פאשיסטיים, גם זה משהו.

בשבוע שעבר, בשקט יחסי – כנראה תוך ניצול חופשת החג – הכריע בית המשפט המחוזי בירושלים (זהירות, מסמך) באחד המשפטים היותר חשובים בשנים האחרונות: תביעת סתימת הפיות (SLAPP) של התנועה הפאשיסטית "אם תרצו" כנגד קבוצת הפייסבוק "אם תרצו תנועה פאשיסטית." התביעה, בסך 2.6 מיליוני שקלים (!), העלתה שלוש טענות: האחת, שעצם הכינוי "פאשיסטית" כלפי "אם תרצו" היא הוצאת דיבה; השניה, ש"אם תרצו" הואשמה בפרסום קריקטורות כמו-נאציות (למשל, הקריקטורה המפורסמת נגד פרופ' נעמי חזן); ושלישית, התייחסות של רועי ילין כלפי "אם תרצו" שממנה השתמע כביכול "אם תרצו" דוגלת בתורת הגזע. בית המשפט דחה את שתי הטענות הראשונות וקיבל את השלישית.

אבל הוא לא הסתפק בדחיית הטענות: בסעיף 20 של פסק הדין, קובע השופט רפאל יעקובי ש"כמו כן, בשיח המלומדים שעליו העיד העד פרסיקו (ראו קישור קודם – יצ"ג) במה שנוגע למקורות ההשוואה (השראה? – יצ"ג) של רונן שובל (פילוסופים שהם מחוגי הדעות של הפאשיזם) ובדברים שאמר במסגרתו שובל עצמו, יש חיזוק לקיום מכנה משותף מסוים בין עמדותיה של התובעת לבין עקרונות מסוימים שביסוד הפאשיזם. לאור כל האמור ובכלל, יש להחיל בקשר לפרסום זה את ההגנה שעניינה אמת הפרסום." ההדגשה שלי.

במילים אחרות, בית המשפט קבע שהטענה ש"אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית חוסה תחת מלכת ההגנות בתחום הדיבה: "אמת דיברתי." בית המשפט השתכנע, ונתן פסק דין בהתאם, ש"אם תרצו" היא תנועה כמו-פאשיסטית. בהמשך אותו הסעיף, הוא גם קובע שבאשר לטענה ש"אם תרצו" השתמשה בכלים של התנועה הנאצית – הקריקטורות שלה – הרי ש"עיון בפרסום ובמקור ההשוואה (שוב, השראה? – יצ"ג) מגלה כי אכן יש אמת בדבר." ההדגשה שלי. באותו הסעיף, קובע השופט יעקובי כי היה עניין ציבורי בפרסומים של קבוצת "אם תרצו – תנועה פאשיסטית."

וואו. רונן שובל נפל במלכודת הקלאסית: תביעת דיבה, כלי נשק שמטבעו הוא חרב פיפיות, שמתהפכת נגד המגיש שלה. הוא מצטרף לשורה ארוכה ומפוארת של אנשים שנפלו בפח שטמנו במו ידם, מאוסקר וויילד האומלל ועד אריאל שרון. לא יכול היה לקרות לבריון דוחה יותר.

צריך להכניס את תביעת הדיבה הזו למסגרת הזמן שלה. כיום, "אם תרצו" היא צל של עצמה. היא GONGO שנחשף יותר מדי ושאיבד את אמון הציבור, כמו גם חלק ניכר מן התומכים שלו. שורה של חשיפות, חלק מהן בבלוג הזה, קילפו מעליה את ציפוי "תנועת המרכז הציונית" שלה. זמנה עבר; היא כרגע בעיקר כלי לקידומו של שובל עצמו.

אבל התביעה הוגשה בשנת 2010, שנת השיא של "אם תרצו", השנה שבה היא היתה בשיאה, השנה שבה היא היתה הפגיון הנוצץ ביותר בידי לשכת ראש הממשלה כנגד מתנגדיה מבית. השנה שבה עיתון מרכזי בישראל – למרבה השמחה, זה כבר לא המצב – התמסר כולו לקמפיין של "אם תרצו" ולשכת ראש הממשלה כנגד הקרן החדשה לישראל ושאר ארגוני שמאל. באותה השנה, היא היתה ארגון מאיים למדי – והיא הפעילה כלי בריוני של סתימת פיות, בדמות תביעה בסך 2.6 מיליוני שקלים כנגד אנשים שברור היה שאין להם את הכסף הזה. המטרה היתה לסתום את פיותיהם של כל מי שמעז לומר את האמת – ש"אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית, שרונן שובל הוא פולקיסט, שישראל פוסעת במהירות לעבר מיליטריזציה ואנטי-ליברליות. אם "אם תרצו" היתה מנצחת, על חופש הביטוי – "אם תרצו," כפי שאפשר היה לראות פעם אחר פעם, הפכה אותו לחופש שיסוי – בישראל היתה מונחתת מכה קשה. "אם תרצו", נזכיר, לא הסתפקה בתביעה ההיא: היא הגישה נגדי, פעמיים, תלונות שווא במשטרה. הפחדה, בריונות, סתימת פיות – זו "אם תרצו."

ועכשיו הבלון התפוצץ. עכשיו "אם תרצו" היא, רשמית, תנועה פאשיסטית. עכשיו, יש לקוות, מגיעה הפארסה הזו לסיומה, אפשר להשתעשע בכך ש"אם תרצו" הפסידה גם את אגרת בית המשפט הבלתי מבוטלת (כ-65,000 ₪).

כאן המקום להזכיר לדראון עולם את המשת"פים שבלעדיהם לא היו בריוני הקש של "אם תרצו" מטילים צל ארוך ומאיים כל כך: בן כספית ובן דרור ימיני. כספית הוא זה שמכר לנו את "אם תרצו" כתנועת מרכז והכניס לעיתון מרכזי את עלילת הדם על ארגון חשאי שבוחש מאחורי הקלעים במטרה למוטט את מדינת ישראל. כספית הוא זה שסיפר לנו שרונן שובל הוא בחור חביב, אמנם מיוצאי תא כתום אבל זה עבר לו, שהוא בסך הכל איש הייטק שדואג לדמותה הציונית של ישראל. כספית הוא זה שהעניק לבריונות הממוסדת של "אם תרצו," על קשריה ללשכת ראש הממשלה (שאותה, אירונית, הוא מתעב כל כך – איך ההרגשה להיות אידיוט מועיל?), את חותמת ההכשר שבלעדיה היא היתה מתקשה לבוא בקהל. אשר לימיני – טוב, מיותר להרחיב.

ובכל זאת: זה לא מקרה שימיני וכספית היו השופרים העיקריים בתקשורת של "אם תרצו." שניהם אנשי המרכז הרדיקלי הישראלי, ולא במקרה "אם תרצו" קסמה כל כך לאנשי המרכז הרדיקלי. לא במקרה – משום שהמרכז הרדיקלי עצמו, זה שאומר שצריך להגיע להסכם עם הפלסטינים למען ישראל של משטר ההפרדה אבל לא מוכן לשמוע על כך שהמשטר הציוני בנוי על אדני אוון, זה שאוטם את אוזניו, או מתרץ, כל מעשה נבלה וזוועה של חמושי צה"ל, זה שמבחינתו עצם הדיון ברעיון של מדינה שאיננה מדינת העם האדונים בלבד הוא בגידה – מרכז רדיקלי שנע מבן כספית עבור ביאיר לפיד עבור בימיני עבור בדן מרגלית עבור ב… – נמצא גם הוא מרחק פסע בלבד מן הפאשיזם. לא במקרה, בלעו כספית וימיני את השקר של "אם תרצו" ולא נודע כי בא אל קרבם: הוא היה דומה כל כך למה שהם מספרים לעצמם על עצמם.

אז נקנח בשיר טוב, ונזכיר – עם חלוף הענן הזה מעל ראשינו – את מה ששינן האפיפיור יוחנן פאולוס השני לעמים המשועבדים של מזרח אירופה הקומוניסטית: אל תפחדו כלל. כאן גם המקום להזכיר את האנשים האמיצים שהעמידו את עצמם מול סכנה של קנס בלתי סביר ואת עורכי הדין שהתייצבו לצידם, כמו גם את הקהילה שמימנה חלק ניכר מההגנה המשפטית. יהיו עוד קרבות, אבל בקרב הזה ניצחנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יש ברנש בשם אליהו זייני, שבעוונותינו מושך משכורת מן הציבור הן כראש ישיבת משתמטים ("ישיבת הסדר" הוא השם המקובל) והן כרב הטכניון. אף אחד לא חשד אף פעם בזייני שהוא מאור הגולה, או אפילו תאורת חירום, אבל נראה שהוא התעלה על עצמו הפעם.

זייני פסק לאחרונה שלנשים אסור להנהיג טקסים ציבוריים, אלא אם אלו טקסים לנשים בלבד. הוא נימק את הפסיקה בגדרי צניעות, אם כי בהחלט יכול היה לפסוק שאין להעמיד אשה על גבר. יש פסיקות מפורשות בנושא, ומותר להניח שזייני התייחס לנושא הצניעות פשוט משום שהוא סקסי יותר במגזר שלו כרגע. בעלי זכרון עשויים לזכור שלא כל כך מזמן, גנזה הרבנות הצבאית ספר שבין שאר התועבות שבו, קבע שרצוי למנוע מקצינות להתקין מזוזות, וזאת משום "כל כבודה בת מלך פנימה." או, במילים אחרות, צניעות. בעלי זכרון ארוך אף יותר יזכרו את זייני כמי שרמז בגסות שהסיבה שאובמה שונא – לדעתו – את ישראל היא שאובמה הוא בן לגזע עבדים.

כמה הערות קצרות. קודם כל, אין שום דבר רדיקלי במה שזייני והרבנות הצבאית עושים. הם בסך הכל מקדמים את שלוש הברכות שאומר כל גבר יהודי מדי בוקר: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אשה, וברוך שלא עשני עבד. לברכות הללו יש אידיאולוגיה אנטי-אנושית ברורה מאד. קשה לחשוב על דת אחרת שהכניסה שנאה לחלקים גדולים כל כך של האנושות לתוך הליטורגיה היומית שלה. זייני ודומיו בסך הכל מנסים להפוך את האמונה האישית שלהם לחוק המקום.

שנית, ממש לא ברור לי מדוע הטכניון צריך רב, אבל גם בהנחה שהוא צריך כזה – לא שמעתי שיש לו אמאם או כומר – יש מגוון רבנים פחות אפלים מזייני. כל זמן שהוא ממשיך לשמש כרב הטכניון אחרי האמירות האלה, ההנחה צריכה להיות שהטכניון מקבל אותן. כיוון שכך, כל אדם בעל השקפה נאורה צריך לשקול שוב תרומה לטכניון או תמיכה בו.

שלישית, הטכניון קשור קשר הדוק למה שמכונה במקומותינו סיליקון ואדי, המקבילה המקומית של עמק הסיליקון. קדמה טכנולוגית והשלכת נשים לחלק האחורי של האוטובוס לא הולכים יד ביד, לא לאורך זמן על כל פנים. יש סיבה לכך שלא שמעתם על סקטור ההייטק המשגשג של פקיסטן או על "סיליקון ואדי" בסעודיה: חברה שמשקיעה מאמצים ניכרים בדיכוי 51% מהאוכלוסיה שלה בתואנות דתיות עוינת אינהרנטית לקדימה ולפיתוח (לא שעמק הסילי-קון הוא הצלחה מפוארת בשילוב נשים, על פי שום קנה מידה). אם לטכניון יש שאיפות להיות משהו שהוא מעבר למוסד שמקבל כסף ומכשיר מהנדסים, קרי אם יש לו אתוס כלשהו של קדמה, זייני צריך להסתפק בג'וב האקדמי שלו ובתפקיד ראש הישיבה. על תפקיד הרב הוא צריך לוותר.

רביעית, וחשוב מכל, פעם בחודש בערך צץ מישהו, או במקרים מגונים במיוחד מישהי, ומצהיר שאין צורך בפמיניזם ושהוא סיים את תפקידו ההיסטורי. קדחת. מהפכת שחרור הנשים היא מהצעירות שבמהפכות, מאלה שעדיין רחוקות לסיים את תפקידן, ומהמאוימות ביותר. צריך לזכור שכל זמן שבמישור הציבורי שלנו יש בהמות נוסח זייני ודומיו, שרוצות לשלול את זכותן של נשים להיות נוכחות במישור הציבורי, המאבק הפמיניסטי לא רק שלא הסתיים, הוא בקושי התחיל. בנקודה הזו חשוב לשים לב למשהו נוסף שכתב זייני: אין בעיה, לדבריו, שגבר ירקוד מול נשים, אבל אסור בשום פנים ואופן שאשה תרקוד מול גברים.

למה? כי מאחורי הדברים האלה, עומדת התפיסה שאשה היא בסופו של דבר פסיבית. היא לא מפותה או מגורה באותה הקלות שגבר ניתן לפיתוי. האשה היא שטן מדיח שכל תפקידו, מימי הבריאה והלאה, הוא להפיל את הגבר למצולות. אנחנו מכירים את המיתוס הזה מחווה דרך פנדורה. לגבר מותר לעשות כרצונו, הוא יכול לרקוד; לאשה אסור. הוא יכול לפעול בציבור; לה אסור. גבר יכול לשיר לנשים, אבל קול באשה ערווה.

וכל זמן שבלשונו של מנקן, לא נחדל להיות מנומסים כלפי האמונה התפלה, כל זמן שלא נלחם בה בכל עוז עד שהיא תובס, עד שיוטל בה מום, עד שתהיה לנצח בזויה ומגוחכת, זכויותיהן של 51% מהאוכלוסיה בישראל תהיינה תמיד בסכנה של דריסה, של גלגול לאחור, של החזרה למקום שבו זייני רוצה אותן – במעמד שווה לזה של עבדים ושפחות.

וזייני כאן, כמובן, פשוט כנציג היומי של האחים היהודים. והם, נזכיר, שותפים בכירים בממשלת נתניהו.

הערה מנהלתית: אני יוצא מחרתיים לחופשה שתמשך עד יום ראשון. במהלכה לא סביר במיוחד שיהיו פוסטים, אם כי אני עשוי להשתטות ולכתוב אחד גם מחר או בימי החופשה. אני מאחל לקוראי הבלוג הנאה ורוגע מסוף השבוע הארוך שלפנינו.

(יוסי גורביץ)

באפריל 2003, כיומיים אחרי התמונה המפורסמת של הפלת פסלו של סדאם בכיכר בגדאדית, התרבו הדיווחים על כך שביזה פושטת בעיר הבירה. בין השאר, נבזזו מוזיאונים שהכילו שכיות חמדה ועתיקות בעלות חשיבות היסטורית וארכיאולוגית עצומה. מזכיר ההגנה רמספלד נשאל על כך באחת ממסיבות העיתונאים שנהג לערוך. רמפסלד, אדיש לחלוטין לעובדה שכאחראי הצבאי בשטח זה תפקידו למנוע ביזה ולהגן על האוכלוסיה, משך בכתפיו: "Stuff happens," אמר. זה קורה. לימים למדנו שזה קרה בעיקר משום שרמספלד התעקש שהכוח הצבאי שייצא לעיראק יהיה קטן הרבה יותר משדרש הצבא. רמספלד רצה הדגמה של הלם ואימה; זו מצריכה צבא קטן וזריז. כשהעז הרמטכ"ל האמריקאי בחודשים קודם לפלישה, אריק שינסקי, לומר שהכיבוש של עיראק יצריך מאות אלפי חיילים, רמספלד ושאר חברי הקנוניה הניאו-קונית תקפו אותו בחריפות. פרישתו זמן קצר לאחר מכן, אף שתוכננה מראש, נראתה כהדחה.

ביום חמישי חזר ה-stuff happens של רמספלד ונשך את אובמה. מה שאמור היה להיות הצבעה פורמלית למדי בפרלמנט הבריטי על הצעת תמיכה ביציאה למלחמה בסוריה הסתיימה בתבוסה מהדהדת של ראש הממשלה קאמרון. בפעם הראשונה במאתיים שנה ויותר ראש ממשלה הגיש לפרלמנט בקשה ליציאה למלחמה, וזה דחה אותה. חשוב לציין שבימים כתיקונם, לקאמרון יש רוב יציב מאד בפרלמנט: כ-60 מחברי מפלגתו, השמרנים, הביעו את התנגדותם להצעה, מי בסירוב חד להגיע להצבעה ומי, כאשר גבר הלחץ, בהצבעה נגד ראש הממשלה.

וההצבעה הזו היתה נכונה. כך צריך. מלחמה היא ההכרעה הקשה ביותר שגוף מדיני מקבל. מדובר במותם של אלפים (במקרה הטוב), רבים מהם חפים מפשע. למלחמה לא יוצאים, אם לצטט את מאיר דגן, אלא כאשר החרב מונחת על הצוואר. הפרלמנט שאל שאלות נוקבות, הגיע למסקנה שהתכנית של הממשלה לא ברורה ועוד פחות ברור איך היא מתכוונת לצאת מסוריה, והחליט שלא לערב את בריטניה בעוד מלחמה במזרח התיכון. מי שנכווה מתה, אומר הפתגם הבלקני, עושה 'פו' על יוגורט; מי שנכווה בבוש ורמספלד, נזהר מאד גם ממלחמה של אובמה.

זה עצמו נאלץ בסוף השבוע להודיע שהוא מתכוון לצאת למתקפה בסוריה, אבל שבדעתו להיוועץ קודם כל בקונגרס. ושוב, כך צריך. החוקה מעניקה את סמכויות המלחמה לקונגרס – בניגוד לשורה של פרשנים ישראלים אווילים שצווחו הבוקר שהסמכות הזו נתונה לנשיא. לא רק החוקה קובעת כך, גם חוק סמכויות המלחמה, שנחקק אחרי טראומת ויאטנם, אומר זאת. מאז 1941, רק בשני מקרים יצא הנשיא למלחמה ללא הסכמת הקונגרס – בוש האב בהתקפה על פנמה וקלינטון בהתקפה על סרביה. בוש האב טרח וקיבל, בקושי, את הסכמת הקונגרס ליציאה למלחמה בעיראק אחרי כיבוש כוויית; אני עוד זוכר את הפרשנים הימנים שקוננו שההפרש הקל בקונגרס הציג את בוש כ"חלש." לא משנה: באומת פוקס שלחופי הים התיכון מיהרו לקבוע שהעובדה שאובמה מציית לחוק אומרת שהוא "חלש," וכידוע היהודים הישראלים בזים לאנשים חלשים, תוך שהם מקרינים את התפיסה הזו על ה"ערבים."

ציות לחוק הוא חולשה? זה באמת מעניין. יש שם לאנשים שמתעלמים מרצון העם שלהם, מהחוק ומהפרלמנט ועושים כראות עיניהם: קוראים להם עריצים. בישראל, זה לא משנה. הבטיחו לפרשנים הבטחוניים שלנו צעצוע ובסוף לא נתנו אותו. הם נוהמים ורוקעים ברגליים. "גורמים מדיניים" אמרו ש"אובמה פחדן." וואלה. איך אמר תוקדידס על מלחמות האזרחים בערים היווניות? "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית."

אין ספק: המצב שבו הנשיא איננו פועל אלא באישור הקונגרס, וזה עצמו איננו מצביע מבלי להקשיב לרחשי לב העם, גרוע עשרות מונים מהמצב שבו מתכנסת ממשלה, מנהלת דיון של כעשרים דקות – זמן קצר לאחר שאחד השרים הבכירים ביצע מעשה מגונה בחיילת – ואחר כך יוצאת למלחמה מבלי לדבר בכלל עם הפרלמנט. אותו היא מערבת רק כמה ימים אחר כך, בנאום נמלץ מלווה בקריאות "עד כאן" ודפיקה על הדוכן, ורק כדי שיקבל דיווח. אם היה דיון בפרלמנט, מישהו עוד עשוי היה לשאול: רגע, בדקתם אופציות אחרות? רגע, הצפון בכלל מוכן למלחמה עכשיו? רגע, איך אתם מתכננים לסיים את המלחמה? הראשון הוא פחדנות; השני – אלימות פראית – הוא גבריות נוהמת. ראינו כמה טוב זה הלך.

ומתחת לפני השטח, רוחשת האנלוגיה ההיסטורית היחידה שמכירים הישראלים: הסכם מינכן. חצי מהפרשנים של העיתון הנפוץ במדינה, בעוונותינו בטאון לשכת ראש הממשלה ואתרי ההימורים "ישראל היום," השתמשו באנלוגיה הזו. זלמן שובל דיבר על Perfidious Albion, "אלביון הבוגדנית," כאילו שמישהו הבטיח לו משהו; כאילו שלישראל יש איזו זכות מוקנית שנערים בני המערב ימותו כדי להפיל את אויביה.

מבחינת הישראלים, כל דיקטטור בשנקל הוא היטלר. מבחינתם, השליט המעורער של מדינה עם תל"ג שמזכיר את אפריקה וצבא שמזמן הפך לאסופת מיליציות, שעסוק במלחמת השרדות פראית עם חצי מהמדינה שלו ושאין לו אלא להשתמש בנשק טרור נגד אזרחיו, הוא שווה ערך לרודן הטוטאלי של המעצמה החזקה ביותר באירופה, שהצבא שלו מתחרה על תואר הצבא המוצלח בהיסטוריה, ושהשמיד את אחרוני האנשים שיכלו לאיים פנימית על שלטונו ביוני 1934. אין שום דמיון, אבל הישראלים אוהבים את ההשוואה: נאצר, סדאם, אסד (האב והבן) כיכבו כולם בתפקיד. מצד שני, כמובן, אם העריץ מועיל ובעל ברית – כפי שהיה אידי אמין עד שהמלחמה בדרום סודאן נגמרה וישראל הפסיקה את תמיכתה בו – או שהוא סתם להוט אחרי תעשיית הנשק שלנו, אז הוא שולט ביד ברזל ובהכרח לא יגונה. ראוי גם לעמוד על כך שבישראלים, ובמיוחד בתקשורת שלהם, יש אלמנט לא בריא של הערצת כוח: בבחירות 2003, העיתונות סגדה רובה ככולה לשרון, והלעיגה את מצנע. היא לא השתנתה. היא עדיין מעדיפה את השולף מטקסס, על שלל כשלונותיו ואסונותיו, על הפרופסור למשפטים הזהיר והשקט משיקאגו, על שלל הצלחותיו.

ראוי שנלמד כולנו מהמערב, שמתעשת כעת מעשורים של עליונות הממשלה על הפרלמנט – עליונות שהבסיס שלה היה במידה ניכרת החשש, לא נטול הבסיס, שבמצב של התקפה גרעינית פשוט לא יהיה זמן לכנס את הפרלמנט – ושנזכור שהחוק הישראלי מעניק את סמכות הכרזת המלחמה לממשלה. זו, מצידה, מאצילה אותו לקבינט, שמצידו מאציל אותו בשנים האחרונות למטבחונים למיניהם. רצוי, לקראת האפשרות של מלחמה כנגד איראן – הסיכוי שארה"ב תצא למלחמה כזו, לאור ההתנגדות הציבורית למלחמה בסוריה, הוא נמוך עד אפסי – שנתקן את החוק ונעביר את הנושא לדיון בכנסת כולה. זו צפויה להיות שפויה יותר מהקבינט, להיות קשובה יותר לצרכי העם, לשאול כמה שאלות הכרחיות שהגנרלים ושרי הבטחון ישמחו להתחמק מהן.

אחרי הכל, ראש הממשלה כבר הצהיר שעל נושא קטן יותר, הנסיגה מהשטחים הכבושים, הוא ידרוש משאל עם. אם זה המצב, על אחת כמה וכמה שמלחמה היא עניין לכנסת, לא לממשלה, ודאי לא לגוף מצומצם יותר. המחליטים חייבים לשמוע כמה שיותר דעות, ושיהיו בהם אנשים בעלי ספקנות אינטלקטואלית, לא רק אנשי מערכת הבטחון בעבר ובהווה ואנשים שכבר הודיעו שהם תמיד מקבלים את עמדת מערכת הבטחון.

המערב מעכל כעת את הלקח שלימדו אותו ג'ורג' וו. בוש ודונלד רמספלד, שיצאו למלחמה מטומטמת וחסרת פשר, וגייסו אחר כך טיעונים הומניסטיים כדי להגן עליה. התוצאה המתבקשת היא שגם כאשר יש צורך זועק בהתערבות צבאית הומניסטית, כמו בסוריה – התערבות, יש לציין, שממשל אובמה כלל לא ניסה לקחת על עצמו; הוא הודיע שהמטרה היא לא הפלת המשטר ולא הפצצת הנשק הכימי של סוריה – הזיוף מקשה על המנהיגים לגייס את דעת הקהל לדבר האמיתי. בסופו של דבר, לא בוש ולא רמספלד שילמו את המחיר של מדיניותם הנפשעת (וכן, יציאה למלחמה ללא עילה וללא תכנון היא פשע): תחילה שילמו אותו העיראקים, ועכשיו משלמים אותו הסורים. ובעוד קורבנותיהם העקיפים נחנקים מגז, רמספלד מוכר ספרים ובוש, בפעם האחרונה ששמעתי, מצייר חתולים.

ככה זה.

(יוסי גורביץ)

לא 2003, יותר כמו 1991: בימים האחרונים, אומרים לנו, מוטרדים בצה"ל ומערכת הבטחון מן ההיסטוריה הפושה בציבור לקראת המלחמה הממשמשת ובאה בסוריה. כדי להוכיח לנו שהוא מחובר לרחשי לב ההמון, הודיע אתמול (ד') דובר צה"ל שהסבירות לירי סורי לעבר ישראל "נמוכה." בטוב הטעם והמודעות העצמית המפורסמת של דו"צ, הוא יצא בהצהרה הזו שבועיים לפני יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. זה, איך לומר, לא סייע.

התומכים בתיאוריית חכמת ההמונים יכולים להצביע על כך שבזמן שמערכת הבטחון היתה שאננה לגמרי ב-1991 ושלחה מומחים להודיע לנו שלא יקרה כלום כתוצאה ממלחמת המפרץ, הציבור היה הרבה יותר חשדן וטרח אשכרה להתארגן לקראת מלחמה. ב-2003, כשהאמריקאים עמדו לפלוש לעיראק ולסלק סופית את סדאם, המערכת יצאה בשלל התראות אימה ושר הבטחון הצטלם פעם אחר פעם עם ערכת המגן שלו. הוא היה פחות או יותר היחיד שעשה את זה. עד כה, ההמון הישראלי מוכיח שהערכת המודיעין הפרטית שלו מוצלחת יותר מזו של מערכת הבטחון. זו, להגנתה, יכולה לומר שהיא צריכה להשען על אמ"ן.

אז כשאנחנו צריכים לבחור בין המומחים של מערכת הבטחון, שאומרים שלא יקרה כלום, ובין ההמון, אולי כדאי להקשיב לאחרון. כשלעצמי, נכנסתי אתמול להתערבות פומבית שאומרת שאם ההתקפה האמריקאית בסוריה תמשך יותר מיממה, סוריה תירה לעבר ישראל.

על פי עקרון דומה, אולי הגיע הזמן להפסיק את המשחק המגוחך של נסיון להסתיר היכן פגעו הרקטות. רקטות אינן ארטילריה מקובעת, הן אינן ניתנות לאיכון בקלות – אם בכלל – משום שאם הן רוצות לשרוד הן צריכות להיות בתנועה, והן הרבה יותר מדויקות. ממילא המידע המדויק יעבור תוך זמן קצר במדיה החברתית. אולי כדאי שהפעם יחסכו מאיתנו פאניקה וקונספירציות ופשוט יפרסמו את המידע כמה שיותר מהר.

מה יהיה: רע מאד, ככל הנראה. למרבה הפאדיחה, האתר הפארודי האניון מספק תמונה מדויקת יותר של חוסר יכולת הפעולה בסוריה מכפי שמספקים כל כלי התקשורת הישראלים.

אשמח להתבדות, אבל אסד לא יוכל להערכתי להבליג על התקפה אמריקאית, והדרך שלו – כמו של סדאם ב-1991 – לקושש קצת סימפטיה בעולם הערבי תהיה ירי לכאן. צריך לזכור שבתפיסת הקונספירציה הרווחת בעולם הערבי, זו שישראל עושה הכל כדי לאושש, אין הבדל מהותי בין ישראל וארה"ב; האחרונה נתפסת כמופעלת על ידי הראשונה. חיילים אמריקאים בבגדאד שמעו ב-2003 את התושבים מתייחסים לפטרול אמריקאי שעבר קודם לכן כאל ה"יהודים." מהבחינה הזו, אם ננסה לקרוא לרגע את מוחו של אסד, ירי על ישראל לא יהיה גרירה של מדינה לא מעורבת למלחמה, אלא ענישה של מי שהתחילה את כל הבלגאן נגדו מלכתחילה. העובדה שישראל הרשתה לעצמה לנצל את החולשה של אסד בשנים האחרונות כדי לתקוף את סוריה מספר פעמים כנראה לא תועיל.

כשסדאם עשה את זה ב-1991, הוא רצה לפרק את הקואליציה הערבית שהתייצבה מולו. ראש הממשלה אז היה, למרבה המזל – כנראה הנקודה היחידה בכל הכהונה שלו שבה הביטוי הזה היה במקומו – יצחק שמיר, שבעורקיו זרמו מי קרח. עם קצת עזרה מאריה דרעי, הוא הצליח לבלום את הנסיון של צה"ל לגרור אותנו גם למלחמה הזו, תכנית שכללה הנחתת כוחות במערב עיראק ופלישה לירדן (!) כדי לחבור אליהם. הגאון האנליטי שמאחורי התכנית ההיא היה, איך לא, אהוד ברק.

ראש הממשלה כיום הוא בנימין נתניהו, שלא נודע ביכולתו לעמוד בלחצים ושבעורקיו זורמת בעיקר זיעה. יש לו צבא שמזמן לא עשה משהו מעניין ושר בטחון שכבר הגדיר את החברה האזרחית כחוליה החלשה. היכולת של נתניהו למנוע פעולה צבאית, אם בכלל ירצה, אחרי כמה טילים על מרכזי האוכלוסיה של ישראל, מוגבלת. ואם ישראל תגיב, זו תהיה הזמנה להתערבות של החיזבאללה, ומכאן הדרך לפתיחת שערי הגיהנום בדמות מלחמה אזורית קצרה למדי.

בהתחשב שהפטרון של אסד, פוטין, ישמח מאד לחרוך את זקנו של הדוד סם על ידי פגיעה בווסאל שלו, יש לכל זה פוטנציאל נפיץ מאד. ואף על פי כן, אני מסרב לאסוף ערכת מגן.

לא מטרה מותרת: מדי פעם אני נזכר בגעגוע בדוד לוי, אחד הפוליטיקאים המתונים והשפויים שחיו כאן, דמות שונה משמעותית מהקריקטורות הגזעניות שציירו יריביו, בוודאי במערכת הבחירות המחרידה של 1981 (לא ניתן לתאר, הייתם צריכים לחיות אז.) מלחמת המפרץ של 1991 היתה אחד מרגעי הנפילה של לוי: הוא דחק אז בממשלה לחלק בציבור מסכות גז.

הכוונה היתה כנראה טובה, אבל המסר היה אסוני. הוא אמר בעצם שישראל נערכת לכך שאזרחיה יהיו מטרות להתקפה בנשק להשמדה המונית. אני מסרב לראות את עצמי ככזה ואני מסרב, כאמור, לשאת ערכת מגן.

המסר הישראלי צריך להיות הפוך לגמרי: האזרחים שלנו הם לא מטרה, ומי שיפעיל נשק להשמדה המונית נגדנו יגלה על בשרו שיש לנו נשק להשמדה המונית, רק הרבה, הרבה יותר יעיל. האיומים הסוריים – המובנים כשלעצמם, בהתחשב – יכלו להיות תואנה מצוינת לסיום מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. לנשק גרעיני, אחרי הכל, יש רק תפקיד אחד: הרתעה.

והערה לסיום על דו"צ: אתמול (ד') הותקפו חמושי צה"ל על ידי הקוזאקים של יצהר. הסיבה: הצבא העז להביא עובדים לא יהודים ךמקום, מה שלא מצא חן בעיני המקומיים. מזכירות ההתנחבלות הודיעה לצה"ל, על פי הדיווחים, שהיא לא מסכימה לעובדים פלסטינים בשטחה. בצה"ל, ייאמר לשבחם, התעלמו. פרצו מהומות. הפורעים השליכו אבנים על החיילים והשחיתו כלי רכב. בתגובה, אמרו בצה"ל בשעות הערב בשם "גורם צבאי בכיר" ש"רעולי פנים תקפו באבנים הבוקר ביצהר רכב ובו ישב קצין צה"ל, ניפצו את השמשות וניקבו את הצמיגים. רואים זאת בחומרה."

וואלה. אני זוכר במעומעם שכשבתחילת השבוע, הותקפו חמושים בקלנדיה באבנים, הם לא "ראו זאת בחומרה", אלא פתחו באש, הרגו שלושה אנשים – ביניהם עובד אונר"א שהיה בכלל בדרך לעבודה – ופצעו יותר מתריסר אחרים, ביניהם שישה פצועים קשה. מסתבר שאבנים יהודיות מסוכנות פחות מאבנים פלסטיניות. צה"ל, יש לציין, פועל כאן ברוח הדברים של דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, שאמר בשעתו לכרמלה מנשה, אחרי התקפה על מח"ט על ידי קוזאק יהוה חמוש באבנים, ש"אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

ככה זה.

עוד דבר אחד: זוכרים את אגדת הסכין בגב של חמושי צה"ל, על כך שמשפטנים ופוליטיקאים מרושעים כובלים את ידיהם והם לא יכולים להרוג פלסטינים במידת הצורך, ושהם נאלצים לצאת לשטח עם עורך דין צמוד? אז מדובר בשקר מוחלט, וזה מוכח אמפירית.

(יוסי גורביץ)

הבוקר (ג'), בסביבות השעה 01:00, הגיעו פקחי עיריית תל אביב לבית הקפה אלבי שבדרום תל אביב, וטענו כי הוא פועל מחוץ לשעות העיסוק שלו, ודרשו לתת לו דו"ח. העובדות שהיו במקום הכחישו את הטענה, ציינו כי הן נעלו כבר את בית הקפה והיו עסוקות בנקיון ובבדיקת הקופה, וסירבו לקבל את הדו"ח. תוך שניות הגיעו למקום מה שמכונה בדרך כלל "כוחות גדולים של משטרה ומג"ב," הגישו לעסק צו סגירה ועצרו את השתיים. במקום היו כ-30 שוטרים, והם הגיעו בחמישה כלי רכב לפחות.

זה חתיכת סד"כ למשטרת תל אביב. במשמרות לילה מן המנין יש בממוצע 29 ניידות בתל אביב (אני רוצה להודות לשי אלקין על ההפניה). כלומר, קצת יותר משישית מכלל הניידות בתל אביב הופנו בלילה האחרון למניעת הסכנה האיומה שבקיומו של בית קפה אלטרנטיבי. ההטרדה נמשכה גם היום: בשעות הצהרים פשטה המשטרה, הפעם בכוחות יס"מ, על בית הקפה והיא דרשה מהנמצאים במקום להזדהות ולעזוב. הכוחות עדיין שם.

הדרישה להזדהות לא מקרית. היא זו שמסבירה לנו את הסיבה לפעלתנות המשונה הזו של משטרת תל אביב. לפני כשבועיים נתקלה הפעילה אורטל בן דיין בקבוצת שוטרים שהחלה להתנכל למשפחה פלסטינית שישבה בבית הקפה, ודרשה מהם הסברים. אחד השוטרים כינה אותה "שמאלנית מפגרת," וכשבן דיין דרשה ממנו להזדהות, דרשו ממנה השוטרים להזדהות. כשסירבה – ולשוטר אין סמכות חוקית לדרוש מאדם להזדהות אם הוא לא חשוד בביצוע עבירה – הם עצרו אותה.

המעצר השרירותי הזה גרר רעש ציבורי ניכר, חברי כנסת דרשו לחקור את המשטרה, ובן דיין שוחררה אחרי שהסכימה להזדהות בבית המשפט המחוזי. כשהשתחררה, חשפה בן דיין את שמו של השוטר שעצר אותה – מלווין בר-ששת אבודרהם – ובאותה הזדמנות, גם סטטוסים גזעניים שפרסם בפייסבוק. זה היה קצת יותר מדי כאב ראש למפכ"ל ביום אחד, ובר-ששת אבודרהם כבר לא מקבל משכורת ציבורית.

המשטרה יצאה מן התקרית כשביצה על פרצופה, כתוצאה מאומץ לב אזרחי נדיר וראוי להערכה של בן דיין, והיא לא שיפרה את מצבה כשמסרה גרסאות מטומטמות לתקשורת. המשטרה טענה, בו זמנית ומבלי להבין את הסתירה הנלעגת בדברים, שבן דיין סירבה להזדהות ושהיא "מוכרת למשטרה." וואלה. היא גם טענה שהשוטר לא אמר שבן דיין היא "שמאלנית מטומטמת," אלא אמר לחברו "פנה שמאלה." נראה שבדוברות המשטרה מעסיקים את האנשים שנכשלו בבחינות של דובר צה"ל.

אז במשטרה החליטו לנקום ולהראות ליושבי האלבי למי יש יותר גדול, או, כפי שניסח את זה ג'ון בראון היטב, לבצע פעולת תג מחיר. לשוטרים בכל העולם יש נטיה כנופייתית מוכרת – היתה תקופה, כתב דיוויד סיימון ב-Homicide, ששוטרי באלטימור התגאו בכך שהם חברים בכנופיה החזקה ביותר בעיר – ולמשטרת תל אביב אין, כמסתבר, בעיה שהתושבים ידעו את זה. הם פועלים כדי להטיל אימה על אנשים שלא ביצעו פשע. הם מרגילים אתכם לבריונות מצד לובשי מדים: היום הם דורשים ממכם להזדהות ללא סיבה, מחר הם יעכבו אתכם ללא סיבה טובה. אסור לנו לגלוש במדרון החלקלק הזה. אנחנו צריכים להזכיר למשטרה שהיא עובדת אצלנו, לא להיפך.

איתמר שאלתיאל סיכם את פרשת האלבי בתמצות קולע, כהרגלו: "זה לא רק שהמשטרה פועלת כמו מאפיה, זה שהשוטרים רוצים שתדעו שכך הם עובדים, שלא תעזו להרים ראש." אז אנחנו מרימים. הערב תהיה משמרת מחאה ב-20:00 מול האלבי, רח' הגדוד העברי 1, תל אביב. בואו, ואל תשכחו להביא מצלמות וכלי שידור אחרים. זכרו: המצלמות הן הקריפטונייט של החמושים. בגדה וגם בישראל. היו אח קטן.

עוד דבר אחד: אתמול בבוקר טען דובר צה"ל שכוחותיו בקלנדיה הותקפו על ידי לא פחות מ-1,500 פלסטינים, סד"כ שווה ערך לחטיבה מתוגברת. מה אני אגיד לכם, ממש שחזור של קרב תרמופילאי. בערב, המספר כבר ירד ל-300. איך נקרא לכוח שמעריך את הכוח המאיים עליו כגדול פי חמש (לפחות – גם הנתון של 300 עשוי להיות מוגזם) מכפי שהוא באמת? הזוי? מנותק מהמציאות? שקרן מטעמי תקשורת וכסת"ח משפטי? לא מקצועי, זה בטוח.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה"ל הרגו הבוקר (ב') שלושה פלסטינים ופצעו עוד כ-15 מהם במחנה הפליטים קלנדיה; מצבם של שישה מן הפצועים מוגדר כקשה. כוח של מסתערבים נכנס לקלנדיה, הסתבך, והזעיק עזרה. החמושים טענו באמצעות דובר צה"ל שהם "חשו סכנה לחייהם."

כמה הערות. קודם לכל, לנושא "סכנת החיים": הופץ היום וידאו שבו רואים כלי רכב של צה"ל כשהם מותקפים באבנים וקרשים. זה נראה לא סימפטי, בלשון המעטה, ומנסיון אישי גם ההרגשה בתוך רכב במצב כזה היא לא משהו. אבל סכנת חיים אין שם. כלי הרכב ממוגנים בדיוק כדי לעמוד בסוג כזה של התקפות. העניין הוא, כמובן, שצה"ל כבר מזמן לא מעניש חיילים על הרג, כל זמן שהם יכולים לומר שהם "חשים" בסכנה; הצבא הרגיל את חמושיו לכך שעצם התחושה הסובייקטיבית של סכנה, גם אם הקשר בינה ובין המציאות האובייקטיבית רופף, די בה כדי להתיר הרג. כתוצאה מכך, אין לנו צבא אלא ערב רב של חמושים מבוהלים תמידית – לא ברור מה גרוע יותר, אם הם אכן פחדנים עד כדי כך או שמדובר בשקר לצרכי חקירה – שרואה גם בקשיש שמתיישב במיטתו סכנה שאין מנוס אלא מלירות בה. שיהיה להם בהצלחה במלחמה הבאה עם אויב של ממש.

שנית, המיקום. קלנדיה היא שטח פלסטיני מובהק. הפשיטה עליה – כמוה מתרחשות מדי לילה; שימו לב למבזקים על מספר מעצרי ה"מבוקשים" מדי בוקר – מעידה על כך שהקשקוש על כך שהפלסטינים שולטים על עצמם, שרוב הפלסטינים בכלל לא רואים חמושים ישראלים, ושכל מה שנשאר הוא שטחי סי שהם שטחים פתוחים הוא שקר גס. הכיבוש מעולם לא נפסק, הוא רק שינה – וכלי התקשורת בישראל הפסיקו לדווח עליו, אלא כאשר יש הרוגים. המפיץ העיקרי של הבדותה הזו הוא מנהיג האחים היהודים, נפתלי בנט, שפשוט לא הולך לו בזמן האחרון עם השקרים. למזלו, יש לצידו מכונת שקרים שפולטת כאלה על בסיס יומי, לעתים על בסיס שעה, ושמרתקת אליה את העיתונאים. (בהערת אגב, על הרבה מהשקרים וסתם השטויות של יאיר לפיד אין לי זמן וכוח להגיב כאן; מומלץ לעקוב מדי פעם אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג. אלא אם אתם לא בפייסבוק. לא אני אהיה מי שיפיל אתכם למלכודת הזו.)

הנקודה השלישית היא אולי החשובה מכל: עליונות אינסטינקט הציד על פני כל שיקול אחר. יש להניח שהאדם שנחטף הבוקר (כן, נחטף – מצד אחד הוא לא יזכה לתנאים של שבוי ומצד שני, הוא לא יראה עורך דין בעתיד הקרוב, והוא צפוי לעינויים) לא היה בדיוק איימאן אל זוואהירי. אילו היה מבוקש כבד, סביר הרבה יותר שהיה מחוסל מהאוויר או בירי ממארב, ולפני שלוש שנים צה"ל הודיע לנו שעקב השת"פ עם הפלסטינים כבר כמעט שלא נותרו מבוקשים. סביר להניח שבשב"כ ובצה"ל מודעים לכך שזו רק שאלה של זמן עד שפעולת מעצר כזו תסתבך. לפני כשנה וחצי, כזכור, הסתבכה משימת אימון של מסתערבים וזה נגמר בהרג של פלסטיני.

להרג כמו שאירע הבוקר יש פוטנציאל להדליק את הגדה כולה, ובצדק. כמו כן, הוא מסוגל לפגוע בשיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית, שיתוף הפעולה שהוא הגורם המרכזי – הוא ולא גדר, הוא ולא שב"כ – בכך שאין פיגועים בשנים האחרונות. יש גבול לכמות הפעמים שבה קצינים פלסטינים מסוגלים לספוג פשיטות של צה"ל בשטח פלסטיני, ודאי כאלה שנגמרות בהרוגים אזרחיים. יש גבול לכמות הפעמים שבהם אתה יכול להסתכל לעצמך במראה לפני שאין לך ברירה אלא להודות בכך שאתה משתף פעולה עם האויב – לשם מטרה טובה, כמובן, המטרה של הקמת מדינתך העצמאית; אלא שזו איננה מתקרבת ולו כמלוא הנימה, ואתה נשאר עם התהיה האם שיתוף הפעולה עם האויב לא היה רק בעייתי מוסרית אלא גם שגוי טקטית.

שיקול כזה היה מצמצמם משמעותית את הפעולות של צה"ל והשב"כ בשטחי איי. אבל, כפי שמעידים מעצרי הלילה הבלתי פוסקים, זה לא מה שקורה. הסיבה לכך היא העובדה שהשב"כ – וראשיו הודו בכך – מפעיל שיקול טקטי צר. המטרה שלו, ולחלוטין אפשר להבין אותו ואת רכזיו, היא למנוע פיגועים או אפילו חשש לפיגועים. אם יש לו חשוד, הוא ירצה לעצור אותו. מותר לחשוד שהמח"טים של צה"ל, בוגרי האינתיפאדה השניה, אנשים שכל מהותם היא ציד מבוקשים ומי שאטסטרגיה מבחינתם היא קורס שהם דילגו עליו בפו"מ כי לא היה זמן, לא בדיוק מהווים בלם לתפיסה הזו.

אבל השיקול הטקטי חותר תחת השיקול האסטרטגי. ומסתבר שכמו במהלך האינתיפאדה השניה, אין מי שרואה את התמונה הרחבה יותר. אז הצית החיסול של ראאד כרמי גל של פיגועים אחרי שכמעט וכבר הושג שקט. אף אחד לא צריך להתפלא אם זה גם מה שיקרה עכשיו. צה"ל הרג 14 פלסטינים מאז תחילת השנה, ועוד היד נטויה.

אבו מאזן לא רוצה במאבק המזוין. הבעיה שדרגי השטח מסוגלים לצאת להתקפות גם בלי הנחיות מלמעלה – כפי שקרה לפני 13 שנים – ואז, שוב, יהיה לנו חודש אוקטובר שבו יירה צה"ל מיליון כדורים, אנחנו נשמע על כך שנתיים-שלוש לאחר מעשה, והגלגל יחזור על עצמו.

המתנחלים ונתניהו יחככו ידיים, צה"ל יהיה מרוצה מהיכולת הטקטית שלו, השב"כ ירוץ לסתום את הסכר שפתאום התמלא חורים, ואנחנו נאסוף את הגופות מבתי הקפה והאוטובוסים. התקרית שאחריה תתפוצץ הגדה – אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודשיים – תהיה קטנה ולא חשובה, אבל היא תהיה רק המרעום שיפעיל את המטען. לא הרצח של פראנץ פרדיננד הוביל למלחמת העולם הראשונה; הוא היה רק המצת לחומרי התבערה שכבר נאספו.

ככה זה, במדינה שהממשלה היא בה בסך הכל הזרוע המדינית של הצבא.

עוד דבר אחד: במהלך האינתיפאדה השניה, נהוג היה לומר אצלנו שערפאת אומר דבר אחד באנגלית ודבר שונה מאד בערבית. משעשע, על כן, לצפות במנהיג האחים היהודים בנט נוקט באותה השיטה עצמה: אומר דבר אחד בעברית לקהל שלו ודבר אחר באנגלית ליהודי ארה"ב. איש ההייטק הידוע כנראה עוד לא עלה על זה שדי קל להשוות היום בין הודעה לעיתונות באנגלית ובעברית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

משטר אסד רצח בשבוע שעבר כאלף איש באמצעות כלי נשק כימיים, ככל הנראה לא בפעם הראשונה. בתגובה, ממשלת ישראל – זו שחרטה על דגלה את "לעולם לא עוד" ופעמיים בשנה מאשימה את העולם שהוא לא טרח להפציץ את אושוויץ – נמנעה מלהפציץ את הבסיסים שלו, נרתעה מלהשמיד את קני הארטילריה שלו, לא העלתה על דעתה לחסל את שאריות חיל האוויר שלו, ובאופן כללי לא נתנה לחיל האוויר שלה לצאת מההאנגרים, זאת למרות שספק אם יש חיל אוויר אחר שמיומן כל כך בפעולה במרחב האווירי הסורי, וודאי אין חיל אוויר שסמוך לזירה כל כך. אסד רוצח את בני עמו בגז, וישראל שותקת.

רגע, יזדעקו עכשיו הישראלים שצקצקו בלשונם בהנאה על כך שממשל אובמה טרם פלש לסוריה, מה אתה עושה? אתה לא יודע כמה זה מסוכן? לא ראית שרון בן ישי כבר התחיל להפיץ את תרחישי האימה של מה שיקרה לנו אם ארה"ב תפעל? יש לך מושג במה אנחנו יכולים להסתבך? כן, יש לי. וזה בדיוק מה שמרתיע את אובמה. האיש שעסוק בשנים האחרונות בחילוצם של הכוחות האמריקאים משתי המלחמות שקודמו הצית בקלות דעת נפשעת בשתי מדינות מוסלמיות לא רוצה לראות את ארה"ב נגררת למלחמה נוספת במדינה מוסלמית (כלומר, כל זמן שאף אחד לא מדבר על מה שהוא עושה בתימן, שם הוא מנהל מלחמה שקופה כמעט – היא מנוהלת בעיקרה על ידי תקיפות מל"טים – ומלוכלכת מאד.)

אוקיי, אני שומע אתכם. ואני לא באמת תומך בתקיפה ישראלית בסוריה, בשום צורה. הבה נסייע לסורים בדרך אחרת: נפתח את הגבול ונקבל פליטים. בשעתו התגאתה ישראל שהיא שולחת צוותי חילוץ לכל מקום שיש בו אסון הומניטרי, מטורקיה ועד האיטי. יש אסון הומניטרי בגבול הצפוני שלנו. בואו נאפשר לפליטים להכנס ונעניק להם סיוע.

וכאן – מול הצעה קונקרטית וסבירה – אתה רואה את היהודים הישראלים נעמדים על הרגלים האחוריות. פליטים? לא יעלה על הדעת. הם ירצו את מקומות העבודה שלנו. הם יצאו עם נשותינו. יש לנו מספיק ערבים גם ככה. זו מדינה יהודית. שהאחים הערבים שלהם יעזרו להם. מה זה ענייננו? ערבים הורגים ערבים, איך אנחנו קשורים?

ופוף, נגיעה אחת ובועת הצביעות מתפוגגת. היא חגגה השבוע בכל רחבי התקשורת היהודית-ישראלית. בן דרור ימיני יצא בטקסט הזוי מהרגיל, ובו האשים את המערב דווקא באחריות למצב בסוריה. הסיבה? במערב יש גורמים שמוחים נגד מדיניות ישראל, אבל (כך חושב ימיני) לא תוקפים את סוריה. לימיני יש בעיה: עלתה הצעה לדיון במועצת הבטחון, ורוסיה וסין הן אלה שהפילו אותה. העובדות לא משנות לו. המערב אשם, כי הוא תמך בדו"ח גולדסטון. ימיני מקדם מזה זמן את התיאוריה הפרוטו-פאשיסטית על שקיעת המערב, תמיד בשל עלייתו של האיסלם, כמעט תמיד תוך סילוף העובדות. למה רוסיה וסין לא מפריעות לו? למה המערב אשם? כי קצת קשה להטיח חרון אף צדקני ברוסיה וסין. מהן אף אחד לא מצפה לכלום. אז הכה במערב והצל את הציונות, או על כל פנים שכנע את העדר המוסת שקורא אותך שכולם נגדנו ובכל מקרה הם צבועים אז מותר לנו לגזול אדמות ולהרוג פלסטינים, או על כל פנים זה לא כל כך נורא, ותראו – סוריה.

עוד אדם שנחשב להוגה דעות של הימין הישראלי, יועז הנדל, כתב טקסט אומלל. "סוריה היא מדינת אויב," כותב הנדל, "אין שם צד שהוא טוב לישראל. שניהם גרועים. אסור לנו להתערב צבאית אבל כמדינה יהודית אנחנו חייבים להקים קול מוסרי. זה המשא ההיסטורי שלנו על הגב. אנחנו חייבים למחות, להפגין נגד אזלת היד המקוממת של העולם המערבי, לשלוח גדודי מסבירנים לעולם שיזעקו בקול גדול. זה נכון כדי שנוכל להסתכל על עצמנו בעוד שנים במראה."

מה אומר הנדל? שאנחנו נפעל צבאית? לא יעלה על הדעת! אבל אנחנו חייבים לשלוח יחידות hasbara מובחרות כדי שיסבירו לשאר העולם למה כשהוא לא פועל צבאית, הוא מבצע עוול מוסרי. עוד כמה עשרות שנים, נוכל להסתכל במראה ולומר לעצמנו שהיינו מוסריים נורא. לא עשינו כלום בעוד עשרות אלפי ילדים נשחטים, אבל לפחות נזפנו בגויים על כך שהם לא עשו כלום. הנדל, כמובן, לא אומר מילה על סיוע הומניטרי ופתיחת הגבול לפליטים. הוא יודע מה צפוי לו אם יעשה את זה. ככה נראה המוסר של הוגה דעות ציוני היום: לא לעשות כלום מול טבח אבל לנזוף בגאון באחרים על כך שהם לא עושים דבר. מה יש לומר, אור לגויים.

הנדל וימיני הם עוד היהודים ההגונים, מהדור הישן יותר. מי שרוצה לראות כיצד נראה הדור הצעיר – דור שלם דורש מבול – של העם הנבחר, מתבקש להסתכל כאן. זהירות: תמונות קשות, שעשויות לזעזע את מה שנשאר מהאמון שלכם במין האנושי. לא בכל יום רואים אנשים שצוהלים למראה טבח של ילדים – בשמם המלא, כן? – ומבקשים עוד. שר החינוך לשעבר סער יכול להיות מרוצה ממעשי ידיו.

אז, אם לסכם: רוב מוחלט של היהודים בישראל מתנגד לסיוע הומניטרי לפליטים מסוריה, ודאי להענקת מקלט זמני להם, על אחת כמה וכמה לפעולה צבאית בסוריה; עם זאת, הוא נהנה מאד מלנופף אצבע מדושנת עונג אל מול פני העולם, ולנהום שהוא "לא עושה כלום"; חלק ממנו סבורים שהצדקנות הזו היא פעולה מוסרית; וחלק אחר מתענג על מותם של ילדים. פני הפוליטיאה היהודית, אוגוסט 2013.

(יוסי גורביץ)

לפני כחודש וחצי, כתב בן דרור ימיני, בעוונותינו פרשן פוליטי מוביל, את הדברים הבאים על ההפיכה במצרים: "אפשר לקרוא לזה הרבה דברים. דמוקרטיה לא הייתה שם. כשהמונים יוצאים לכיכרות, וגורמים להדחת נשיא נבחר, זו לא דמוקרטיה. כשהצבא, פעם נוספת, מגיע לארמון הנשיאות כדי להדיח את הנשיא, זו לא דמוקרטיה. כשנשיא נבחר של מדינה נלקח למעצר בית, זו לא דמוקרטיה […] עם כל הכבוד לקהל הכיכרות, זה הקהל העירוני. זה לא הקהל שמייצג את מצרים. כמובן שמדובר בציבור עם הרבה מאוד כוח, הרי קריינים ופרשנים הצטרפו למהפכת הכיכרות וקראו לסילוקו של מורסי. האם זה מה שהעם המצרי רוצה? פעם אחת כבר התברר שזו הייתה אשליה." מותר לתהות מדוע הציבור העירוני מייצג פחות את מצרים מאשר הציבור הכפרי, ולתהות האם ימיני נופל כאן למלכודת הרומנטית הקלאסית שאומרת שהעיר היא מושחתת ותלושה בעוד שהכפר הוא אותנטי וישר, אבל בתחילת יולי הוא דייק.

היום חוזר ימיני להשתוללות הרגילה שלו. עכשיו הטבח שמבצע המשטר באחים המוסלמים הוא משהו אחר לגמרי, הוא קו ההגנה האחרון על המערב. "המשטר הזמני של מצרים הוא רעה גדולה, אבל הוא האלטרנטיבה היחידה לרעה הרבה יותר גדולה. כך שאניני הטעם יכולים לעקם את האף ללא הפסקה. הבעיה היא שהאנינות הזאת תגרום להנצחת השליטה של האסלאם הרדיקלי במדינה הערבית החשובה ביותר. במקום איראן אחת נקבל שתיים. במקום חמאס ששולט על 1.3 מיליון איש, נקבל חמאס ששולט על למעלה מ-80 מיליון , מצויד באחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון. זה לא יהיה ניצחון לדמוקרטיה. זה יהיה ניצחון לאידאולוגיה רצחנית, גזענית ודכאנית. […] לעולם החופשי הייתה הזדמנות להתייצב באופן חד-משמעי לצד המחנה החילוני. לא משום שהוא הטוב ביותר, אלא משום שהוא הטוב ביותר שיש. אובמה, מנהיג העולם החופשי, ומדינות אירופה מתעקשים להחמיץ אותה."

ככה מצדיקים כל דיקטטורה. הרי תמיד יכולה להיות אלטרנטיבה גרועה יותר. אז בואו נתמוך באנשים שחיסלו את הדמוקרטיה, כלאו את הנשיא הנבחר ואמורים לשחרר בשעות הקרובות את הדיקטטור הקודם מכלאו. בואו נתמוך בחזרתה לשלטון של הכת הצבאית ששלטה במצרים מאז 1952 ביד חזקה ובטרור גדול.

וזה הרי בטוח יעבוד. אחרי הכל, גל הדיכוי הגדול של נאצר הוא שהוליד את הרדיקליזציה של האחים המוסלמים בשנות החמישים והשישים ואת האידיאולוגיה של הג'יהאד האיסלמי, אידיאולוגיה שהמשטר הנאצריסטי הקפיד לספק לה את מנת הקדושים המעונים שהיא נזקקה לה. אחר כך בא הכשלון הגדול של הנאצריזם, מלחמת ששת הימים, והציג את הלאומנות הצבאית הערבית במלוא נביבותה הנלעגת. ומהכשלון ההוא, עלה כפניקס מן האפר האיסלם הרדיקלי. המדינה המערבית-לכאורה – הסתכלו על המדים של הקצינים המצרים; הסתכלו על הטנקים האמריקאים שלהם – נכשלה; הנסיון להתמערב, שבוצע בהיסוס ובאופן חלקי מזה כ-150 שנה, קרס סופית; אם אנחנו רוצים לחזור אל ימי הגדולה שלנו, אנחנו צריכים לאמץ את ערכי האיסלם המסורתיים. ועזבו את זה שאנחנו דומים למוסלמים המקוריים בערך כמו שהחרדים דומים לפרושים של בית שני.

וראה זה פלא: ימיני מזכיר לנו שבדיוק כזה כשלון עומד בפנינו. מצרים, הוא אומר, נמצאת על סף קריסה: "מצרים היא מדינה חולה. הכסף לקניית חיטה, המזון הבסיסי והעיקרי, הולך להסתיים. מורסי עיכב את היבוא בתקווה, או פנטזיה, שיצליח להסתדר עם אספקה עצמית. התוצאה היא התקרבות מדאיגה לקו האדום. במדינה שרבע מתושביה חיים על פחות מ-1.64 דולר ליום, הקריסה היא רק עניין של זמן." וכשהרעבים ימותו בהמוניהם ברחובות, כי הרי ידוע שמה שמעניין את כת הקצינים המנותקת של מצרים הוא הפלאח או הפרולטר מהנקרופוליס של קהיר, אין ספק שהם יאמצו את הפתרון הפחות גרוע שמציע להם ימיני – אותו פתרון עצמו ששלט במצרים כבר 60 שנים בהצלחה מסחררת כל כך.

וכשהכל ייגמר, ויאספו את מאות אלפי המתים של הרעב של א סיסי – אתה תפסת את השלטון, זה הרעב שלך – האחים המוסלמים יחזרו, חזקים יותר. והפעם, אם יהיו בהם פלגים מתונים שיפצירו ברעבים הזועמים לנסות את הפתרון הדמוקרטי, הם יזכו בבוז מוצדק: כבר ניסינו את זה. כבר הלכנו לבחירות וניצחנו בקלפי, ואז האליטות והצבא בגדו בנו, מייצגיו האמיתיים של העם המצרי, והפעילו את הנשק שאמור היה להגן על העם נגדו. איך אפשר יהיה לשכנע את האחים ללכת שוב אל הקלפי, לנסות שוב את דרך האי-אלימות, כשהצבא טובח בהם והליברלים של מצרים עומדים לצידו או זזים הצידה?

ככה זה. אין קיצורים בדרך לדמוקרטיה. הפיכה צבאית היא אף פעם לא הפתרון. האדם שתומך בחופש יתייצב תמיד נגד זה שנוהג בטנק. כל התפיסה של "הם לא מבינים/לא בשלים/לא מסוגלים/התרבות שלהם לא ערוכה" לדמוקרטיה היא תמיד תפיסה של אליטה מדכאת, בדרך כלל חונטה צבאית. האחים המוסלמים ניצחו בבחירות; מן הראוי היה לתת להם להתמודד עם משבריה של מצרים בלי לעצור את הנשיא שלהם ובלי לטבוח בהם ברחובות.

אם הם היו מצליחים, אז כל הכבוד. הם הצליחו, הם ניצחו, הם הרוויחו ביושר את בחירתם מחדש. אם הם היו נכשלים, אז היו בועטים אותם בקלפי. או שהם היו עושים מעשה יאיר לפיד, מוליכים שולל את הבוחרים שלהם ונבחרים שוב. זה עדיין היה דמוקרטי. כנראה שמה שהיה קורה היה סוג של פשרה: ברית בין האחים המוסלמים ובין הכוחות שלהם הם היו נזקקים כדי לשרוד את המשבר. ככה זה אמור היה לעבוד.

אגב, הפנטזיה המזועזעת של ימיני על "במקום איראן אחת נקבל שתיים. במקום חמאס ששולט על 1.3 מיליון איש, נקבל חמאס ששולט על למעלה מ-80 מיליון , מצויד באחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון"? האחים המוסלמים היו בשלטון במשך שנה. הם לא הגבירו את הדיכוי הדתי במצרים באופן ניכר – היא לא היתה חברה ליברלית גם קודם לכן – ואיך לומר, הם לא בדיוק שלטו על "אחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון."

הליברלים והחילונים של מצרים, כל אלה מהם שלא התייצבו נגד ההפיכה, עומדים בצד הלא נכון של ההיסטוריה. הם ביצעו את הבגידה הקלאסית: הקריבו את חירותה של האומה כדי לשמור על מעמדם. החשש מעלייתם של המעמדות הנמוכים מילא אותם בכזו אימה, עד שהם עשו את מה שניבא אורוול שיעשה ליברל טוב אחרי מגע אמיתי עם השכבות הנמוכות: ירוץ ישר לזרועותיו של הפאשיזם.

אין, כמובן, בכל זה לתמוך באחים המוסלמים, במטרותיהם, בטבח הנתעב שהם מבצעים בימים האחרונים בנוצרים שבמצרים; רק להצביע על כך שזכויות אדם וחופש אינם מוענקים רק לדומים לנו או לאלה הנושאים חן בעינינו, אלא לבני האדם כולם.

אז תבוא הפיכה, כי היא חייבת לבוא. כי למשטר הצבאי במצרים, למרות התמיכה של בן דרור ימיני והממסד הישראלי במשטר א סיסי ("ישראל מתכננת קמפיין שיבהיר למערב שהיציבות במצרים דחופה יותר מדאגה לזכויות אדם" – טוב, בזה יש למערכת ה-Hasbara נסיון רב שנים בישראל עצמה) אין לגיטימציה. רוב העם מתנגד לו, והשכבה הדקיקה שתומכת בו היא בדיוק השכבה שלא תלחם עבורו עד המוות. האיסלמיסטים דווקא ילחמו. בעיה נוספת של המשטר הצבאי הוא ההרכב שלו: הקצינים והחיילים בצבא מצרים באים ממעמדות שונים לגמרי, וזו רק שאלה של זמן עד שהחיילים יקלטו שיש הרבה יותר מהם מאשר קצינים. ושלקצינים אין סמכות מוסרית, רק מקל. ושלחיילים יש יותר מקלות. ובבוא הרעב, הם ייזכרו שהצבא הוא לא מגן האומה, כמעט לעולם איננו מגן האומה; כמעט תמיד הוא שותה את דמה. הם ייזכרו בכך שהצבא המצרי הוא קודם כל מועדון חברים סגור, קודם כל מפעל שמוכר את כל טוב מצרים לשאר העולם, ומכניס את ההכנסות לא לכיסו של העם אלא למספר כיסים מצומצם מאד. ואם הם לא יזכרו בכוחות עצמם, יהיה מי שיזכיר להם.

ואז יגיע ליל סכינים ארוכות של ממש, ובהתאם גם משטר איסלמיסטי מטורף מהרגיל – כמו שהוא צפוי להיות, אחרי שהתגבר במלחמת אזרחים על אנשים שבצדק נתפסים כבוגדים. וכן, המשטר הזה יזכור את העובדה שבעת צרה, ישראל חברה למשטר הבוגדים ופעלה למענו במדינות זרות, כשהיא מנסה להקנות לו את הלגיטימציה נוסח עדיף השטן שאתה מכיר. השגריר הישראלי יגורש, הסכם השלום ייקבר, וימיני והממסד הישראלי יתכווצו לתנוחה החביבה עליהם, העוברית, וייללו על הברברים שמעבר למדבר, שלא הסכימו לקבל על צווארם את מגפו של משטר קצינים – משטר שהם כבר למדו להכיר היטב. אבל מה זה משנה, הרי הם ערבים. וכידוע, שלא כיהודים ושאר בני אדם מפותחים, אין להם עיניים; אין להם ידיים, איברים, מידות, חושים, חיבות, רגשות; הם אינם ניזונים מאותו המזון, אינם נפגעים מאותם כלי הנשק; אם דוקרים אותם, לא ידממו; אם מדגדגים אותם, לא יצחקו; וכאשר עושים להם עוול, לא ינקמו.

כבר היינו בסרט הזה. קראו לו ההפיכה של 1953 באיראן – לגמרי במקרה, ה-CIA שחרר היום (ב') את התיקים של ההפיכה – ובה הודח מועמד פופולרי, מוסאדק, בהפיכה צבאית של מועמד פרו-מערבי לכאורה. זה לקח זמן, אבל התוצאה היתה המהפכה האיסלמית של 1979. כשישראל רותמת את צווארה לכרכרה של החונטה של א סיסי, היא מציבה את עצמה כאויבת העם המצרי. בסיבוב הקודם, ראש אמ"ן העריך שמשטר מובארק יציב שלושה ימים לפני שקרס; ההיסטוריה של אמ"ן מלמדת שלא נקבל הערכה טובה יותר שלושה ימים לפני שמשטר א סיסי יפול אל פח האשפה של ההיסטוריה. כך, בן דרור ימיני, יוצרים את איראן 2.

ההמונים המצרים עוינים לישראל, על כך אין ויכוח; הממסד הישראלי, ושופריו בתקשורת, פועלים להפוך אותם לאויביה. בזה, לשם שינוי, הם כנראה צפויים להצליח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)