ארגון ימין ישראלי, "צעד ימינה" – הוא מגדיר את עצמו כארגון שמטרתו היא "עיסוק בפעולות הסברה וקירוב בין הציבור הישראלי והימין המסורתי" – פרסם בימים האחרונים הודעת תמיכה נלהבת במפלגת החירות האוסטרית ובמועמדה, היינץ כריסטיאן שטראכה. ההודעה כוללת צילום של שטראכה כשהוא מצטלם, מחויך, עם חמושי צה"ל. אתם עשויים לזכור את מפלגת החירות האוסטרית כמפלגתו של יורג היידר. בשנת 2000, כשהיידר נכנס לממשלת אוסטריה, ישראל החזירה את השגריר להתייעצויות, הכריזה על היידר כאישיות בלתי רצויה, אמרה שממשלת אוסטריה מכילה "אלמנטים ניאו נאציים," והגדירה את כניסתה לממשלה כ"יום שחור לדמוקרטיה האוסטרית ויום עצוב למשפחת האומות החופשיות." גם האיחוד האירופי קיבל בחוסר הבנה את כניסתה של מפלגת החירות לממשלת אוסטריה, והטיל שורה של סנקציות על אוסטריה, שבסופו של דבר אילצו את היידר להתפטר, אך האיחוד הודיע כי לא יסיר את הסנקציות עד שהמפלגה תוצא מהקואליציה.

מפלגת החירות, כמובן, איננה מפלגה ניאו-נאצית באופן רשמי; החוק האוסטרי (והגרמני) אוסר על מפלגות כאלה להתמודד בבחירות. היא התחליף הרך והחוקי למפלגה ניאו-נאצית. שטראכה עצמו נתפס בעבר בהצבעה במועל יד (הוא טען שהוא בסך הכל הזמין בירה), ומאוחר יותר נכח בקהל שבו היו מספר תומכי מפלגה גלוחי ראש שהשמיעו קריאות "הייל היטלר" (הוא טען שאלו היו פרובוקטורים שהוזמנו על ידי עיתונאים.) שום דבר מרשיע, בינתיים – אבל למה דמות בעייתית בלשון המעטה הופכת למושא הערצה בחלקים של הימין הישראלי?

תמיכה בתנועות פרוטו-נאציות או עם הקשרים ניאו-נאציים לא מוגבלות ל"צעד ימינה," שהיא על פי כל הסימנים תנועה קיקיונית, אם היא בכלל קיימת מחוץ לפייסבוק. הימין היהודי מפלרטט עם הימין הקיצוני האירופי כבר די הרבה זמן. כפי שכבר ראינו, הימין הישראלי הביע תמיכה ב-English Defense League, אף שמנהיגת הפלג היהודי שלו התפטרה משום שהארגון הכיל אלמנטים ניאו נאציים. והמהלך הזה לא מוגבל לסתם ארגוני ימין: שר החוץ ליברמן הביע בעבר שאיפה ליותר שיתוף פעולה עם מפלגות הימין האירופאיות, וסגן השר איוב קרא אף נפגש עם שטראכה עצמו, מה שקומם עליו את יהודי אוסטריה. אבל מה הם מבינים. שגריר ישראל באו"ם, אשף ה-hasbara רון פרושאור, נפגש עם מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת, מארין לה פן – יש לציין שלה פן עצמה מתונה משמעותית מליברמן, למשל, והיא כבר אמרה שאם היתה אומרת חלק מהדברים שהימין היהודי מרשה לעצמו, היא היתה בכלא – ואחר כך טען שזו היתה אי הבנה. כנראה שהוא לא הבין עם מי הוא מצטלם, או שהוא חושב ששאר העולם מטומטם.

מה קורה כאן? איך הפכה מפלגת החירות האוסטרית בתוך עשור ומשהו ממוחרמת רשמית על ידי ישראל למושא ערגה של חלקים מהימין היהודי, שמנסה לספק לה לגיטימציה? חלק מזה, כמובן, הוא הרצון למצוא בעלי ברית. הניאו נאצים האירופאים זקוקים ללגיטימציה; היכולת שלהם לומר ברצינות שחלק מחבריהם הטובים ביותר הם יהודים מספקת כזו. בתמורה, הם מביעים תמיכה בעמדותיו של הימין היודו-נאצי בישראל. זה, מצידו, יכול לטעון בפני שאר הציבור הישראלי – או ליתר דיוק היהודי – שמה שהוא עושה זוכה ללגיטימציה באירופה.

שימו לב לרטוריקה של "צעד ימינה": המדובר במאבק שיקבע "אם אירופה תיפול לידי מהגרים בלתי חוקיים אשר מנסים לפרק את התרבות היהודית נוצרית ביבשת לטובת אידיאולוגיה דתית אסלאמית או שזו תשמר את ערכי הליברליזם והמוסר המערביים." כי אין שימור טוב יותר של ערכי הליברליות והמוסר המערביים מאשר במפלגות החזית של הניאו-נאצים. "צעד ימינה" בלעה את הרטוריקה של הימין האוסטרי ולא נודע כי בא אל קרבה.

לימין היהודי, לפחות לחלקו, יש בעיה. הוא נורא רוצה להיות נאצי, אבל אסור לו. אחרי הכל, הוא מחזיק בעמדות נאציות: הוא משוכנע שיש גזע עליון ("עם נבחר"), שיש לו זכויות עליונות על פני אחרים, שהם כלל אינם בני אדם ושאין כל מקום להתחשב בזכויותיהם, שכן אין להם כאלה כלל והם אף אינם בגדר של בני אדם. ניתן לראות זאת בקלות, למשל, בשמחה הזולגת מעמודי הימין ברשת על מותם של פלסטינים, סורים, או עובדים זרים. חשוב לציין שלחלק מהימין היהודי אין כל בעיה: הפלג הדתי תמיד היה פרוטו-נאצי בחלקו הגדול. לכותבי "תורת המלך" לא היתה שום בעיה לאמץ עמדות נאציות, ולאחים היהודים לא היתה שום בעיה עם קרבה עם אנשי "תורת המלך."

אבל לימין היהודי החילוני זה קשה יותר. אחרי הכל, הוא גדל על התפיסה שמה שהנאצים עשו היה "לא בסדר," והוא למד בבית הספר שהדרך לאושוויץ נסללה בחוקי נירנברג. ספק אם זה נכון – ספק גדול אם ההנהגה הנאצית החליטה על השמדה לפני אוגוסט-ספטמבר 1941 – אבל זה מה שלימדו אותו. והוא יודע שהוא מתקרב מאד לעמדות הנאציות הקלאסיות. והוא זקוק ללגיטימציה כדי לדלג על העכבות שלו.

ואת הלגיטימיציה הזו הוא מקבל מהימין הכמעט ניאו-נאצי האירופאי. אתם בסדר, אומר שטראכה לאנשי הימין היהודי, אתם ואני באותה הסירה. יש לנו אויב משותף וערכים משותפים. אתם לא באמת יודו-נאצים כמו שאני לא באמת ניאו-נאצי. תראו, אנחנו כבר לא שונאים אתכם. יש לנו אויב חדש – כזה שאותו גם אתם יכולים לשנוא בלי להרגיש אשמים עם זה, כזה שאפשר לרדוף בלי להרגיש את סבא שלך מביט עליך בבעתה. אנחנו שונאים מוסלמים וגם אתם; אנחנו חושבים, כמוכם, שעובדים זרים מביאים את קץ הציוויליזיזציה המערבית, והפעם אנחנו ניתן לכם להעמיד פנים שאתם חלק ממנה. ואפילו החלק הליברלי והמוסרי שלה! הנה, אנחנו משחררים אתכם מהטאבו שלכם. היש ידידים טובים מאיתנו?

מעניין, בהקשר זה, להביט על מה שחושב הימין היודו-נאצי על זכויות העובדים. בפוסט של "צעד ימינה," הם כותבים שהמאבק הוא לא רק נגד האיסלם ונגד יהודים שונאי עצמם (כאלה שמסרבים לפתוח סניף של מקדונלדז בהתנחלויות), אלא גם כנגד "האיגודים השמנים אשר הינם תלויים כגופה שמנה על רגלי הכלכלה האירופית." האיגודים, אומרים לנו, הם כלי שבולם את הכלכלה. תראו את גוגל ואפל – שם אין איגודי עובדים, תראו איזו יזמות.

מאיפה להתחיל? אפל לא יזמה דבר מימיה. היא לא המציאה שום דבר חדש. לכל היותר היא לקחה המצאות קיימות – רובן, אגב, פותחו בכספי ציבור – וארזה אותן מחדש עם עיצוב משוכלל. גוגל היא אכן חברה חדשנית במיוחד ואכן אין בה איגוד עובדים. אבל עובדי גוגל זקוקים לאיגוד פחות משאר העובדים משום שהם פועלים בשוק שבו יש מחסור בעובדים (בארה"ב, על כל פנים.) הם מקבלים משכורות יוצאות דופן והטבות חריגות משום שהם יכולים לקחת את עצמם למקום עבודה אחר בקלות. הימין – לא רק הישראלי – מקפיד להביא דוגמאות משוק ההייטק, בדיוק משום שהוא לא מהווה דוגמא לכלום. רוב מוחלט של העובדים פועל בשוק שבו ניתן להחליף אותם בקלות יחסית, וכדי שלא יתדרדרו לעוני הם זקוקים לאיגוד כאוויר לנשימה. ואגב, אולי גם עובדי ההייטק זקוקים לאיגוד: גוגל, אפל, אינטל וערימה של חברות נוספות קשרו בחשאי נגד העובדים שלהן ונכנסו להסכם חשאי שקבע שהחברות לא ידוגו זו את עובדיה של זו, ובכך דיכאו את יכולת המיקוח של עובדיהן. עובד שהיה מחבל במקום העבודה שלו היה הולך לכלא; בוס שקושר מאחורי גבו של העובד שלו כדי שזה לא ימצא מקום עבודה טוב יותר יקבל, במקרה הקיצוני, קנס. מנפלאות השוק החופשי.

אבל, אם לחזור לנושא, כאשר הימין היודו-נאצי מוחה כנגד זכויות עובדים ומנסה לשבור אותן, הוא פוסע במסלול שבו פסעה גם גרמניה הנאצית. זו אילצה את העובדים שלה, מהמאוגדים ביותר בעולם בשעתו, להצטרף לאיגוד ממשלתי שפשוט מכר את הזכויות שלהם למעבידים. הרבה מזה היה תחת האצטלה של בטחון לאומי והצורך לנהל משק בזמן מלחמה, איכשהו, הבוסים הגדולים יצאו מהמלחמה עם הרבה יותר כסף מאשר העובדים שלהם, שאיבדו את הזכויות שלהם במהירות. לגמרי לא במקרה, גרמניה של היום היא אחת המדינות עם האיגודים המקצועיים החזקים ביותר.

ככה זה: האצטלה של דיבור נמלץ על עם אדונים תמיד מסתירה את העובדה שגם במשטר שבו "אם עבד, אם הלך, נוצרת בן מלך", יש מעמדות, יש מי שמרוויח יותר – הרבה יותר – ופשוט אסור לדבר על זה. הרצון לעוצמה של הימין היודו-נאצי לא יוביל אפילו לחברה שבה כל היהודים יהיו אדונים שווים: שימו לב למה שכותבים אורי אליצור ובמיוחד משה פייגלין: הקפיטליזם שלהם חזירי במיוחד. האידיאולוגיה של "עם האדונים," בסופו של דבר, משרתת תמיד את האדונים ולא את העם. צבת בצבת עשויה: מי שמפתה את ההמונים להביא לשלילת זכויותיהם של אחרים, ישלול במהלך הבא גם את זכויותיהם שלהם.

אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כתב מישהו, הרי זה משום שלא הקשיבו לה בפעם הקודמת. רצוי שנכרה אוזן. משהו ישן מתחיל כאן.

עדכון: באדיבות הקורא אמיר וקסמן, נחשפתי לקישור הזה, ממנו עולה שכמה פעילים בכירים במפלגת החירות הביעו את דעותיהם האמיתיות במה שאמורה היתה להיות קבוצת פייסבוק סגורה. אין כאן הפתעות, רק אישוש למה שידע כל מי שעיניו בראשו.

(יוסי גורביץ)