ישראל וסין הלאומנית, סיפור אמריקאי
אמש (ה') התחיל השימוע של צ'אק הייגל לתפקיד מזכיר ההגנה האמריקאי. המינוי של הייגל נחשב לסטירת לחי לבנימין נתניהו מצד ברק אובמה, מכמה סיבות. הייגל נחשב לפחות פרו-ישראלי מבין הבכירים בוושינגטון, ופעם הוא אפילו העז לדבר על הכוח המוגזם של הלובי היהודי. עד לאחרונה הוא התנגד נחרצות לתקיפה באיראן, והמינוי שלו נתפס כעוד דרך לוודא שאם נתניהו חושב שהוא יוכל להפעיל את הלובי היהודי (בשמו המדויק יותר, הלובי הליכודניקי – כבר רבין אמר לאיפא"ק לסתום את הפה, וזיהה את הנטיות הימניות שלו) כדי לאלץ את ארה"ב לתקוף עבורו את איראן, שישכח מזה. הוא יצטרך להתמודד עם מזכיר הגנה עוין לעצם הרעיון.
לימין הקיצוני האמריקאי יש מטבע לשון בעייתית. הוא מכנה את גבעת הקפיטול Zionist Occupied Ground ואת הממשל האמריקאי Zionist Occupied Government או בקיצור ZOG. השימוש בביטוי הזה נחשב כמזהה אוטומטי של אדם כאנטישמי. הבעיה היא, שבצורה שבה ישראל מתנהלת בארה"ב, בניצוחו של האמריקנולוג הידוע בנימין נתניהו, הביטוי הזה הופך יותר ויותר סביר ליותר ויותר אמריקאים.
כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסנאטור לינדזי גרהאם דורש מהייגל להסביר את ההתבטאות שלו, ודורש ממנו לתת שם של בנאדם אחד שאי פעם חש מאוים כתוצאה מהלובי הליכודניקי. אני מניח שהרבה אמריקאים שראו את הסרטון חשבו מיד על הייגל כמי שמאוים כך. הייגל, גיבור מלחמה, שהבין זמן קצר אחר הפלישה לעיראק את האיוולת שבמלחמה ההיא ויצא כנגד מפלגתו שלו, נראה כאן כמתגונן מאיזה אינקוויזיטור, שמייצג שילוב של אינטרסים של ממשלה זרה ועשור של כשלונות מהדהדים במדיניות חוץ. בחודש האחרון, איפא"ק וארגונים אחרים, ממומנים בין השאר על ידי הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, הציפו את ארה"ב בפרסומות נגד מינויו של הייגל. מעניין איך ולמה זה קרה.
החשיבה המקובלת היא שהנשיא אובמה חזק דיו כדי להעביר את המינוי של הייגל; הצלחה של הלובי למנוע אותו תהיה הפתעה. בדרך, האמריקאים מגלים משהו על אחת מקבוצות השתדלנות היותר חזקות בארצם, וסביר להניח שהם לא אוהבים את מה שהם רואים. משטר נתניהו כבר הצליח להפוך את ההזדהות עם ישראל, ברמת פעילי השטח, לעניין רפובליקני בלבד, ולהגביר את העוינות לישראל – היא הופכת למזוהה יותר, מטבע הדברים, עם הימין האמריקאי – בקרב פעילי השטח הדמוקרטים. זו רק שאלה של זמן, ולא יותר מדי זמן, עד שהתפיסה הזו תחלחל גם לנבחרים הדמוקרטים. העובדה שהימין האמריקאי מתייצב, כמעט אוטומטית, לצד נתניהו ולא לצד אובמה – שהוא מרשה לעצמו לתקוף את הנשיא האמריקאי גם מירושלים – משייכת את ישראל, במידה של צדק, עם חרחור המלחמה כנגד איראן ועם המלחמה הכושלת בעיראק. אנשים עוד לא שכחו שאת המלחמה ההיא תכננו אנשים שפחות מעשור קודם לכן הציעו לנתניהו להפיל את המשטר העיראקי.
אף אחד, פרט לימין הקיצוני, עוד לא מדבר על כך שלימין הפרו-ליכודניקי בארה"ב יש בעיית נאמנות כפולה. מדברים על טשטוש נאמנות – האמירה הבוטה ביותר היא זו של הייגל, "אני סנאטור אמריקאי, לא ישראלי" – ואובמה עצמו מתרחק מהתבטאויות בנושא כמו מאש. אבל אני בהחלט יכול לראות יריב דמוקרטי של גרהאם או מק'קיין (על אחת כמה וכמה, ג'ו ליברמן) משתמש בדיוק בטיעון כזה בפריימריז הבאים, והופך את הגלגל: מאלץ את הסנאטור להסביר איך הוא נאמן לארה"ב יותר מאשר למדינה זרה.
וכל זה מזכיר סיפור נשכח, זה של סין הלאומנית.
* * * *
לאמריקאים היה סיפור אהבה עם סין במחצית הראשונה של המאה ה-20. מספרים גדולים של מיסיונרים נסעו לשם, והם שלחו הביתה דיווחים על עם פשוט, עובד אדמה, שפתוח להטפה נוצרית ורווי באידיאלים שנתפסו – אלוהים יודעת איך – כאלה של אמריקה הישנה והטובה; דוגמא קלאסית היא "האדמה הטובה" של פרל בק. התוצאה היתה תרומות גדולות, קבועות, לסין מצד אמריקאים רבים, ואהדה מצד חלקים ניכרים של הממשל.
סין שלאחר המהפכה הלאומית בה היתה מקום בלתי יציב בלשון המעטה, וארה"ב, מטבע הדברים, התייצבה לחלוטין לצד הקומינטאנג, הממשלה הלאומנית שנשלטה על ידי הדיקטטור הצבאי צ'יאנג קאי שק. תוך זמן לא רב הוקם בארה"ב לובי סיני, שהתחזק עוד יותר לאחר נישואיו של צ'יאנג לסונג מיי-לינג, שלמשפחתה היתה השפעה ניכרת בארה"ב, נישואים שלוו זמן קצר לאחר מכן בהתנצרותו של צ'יאנג.
פרשנים חדי עין היו שמים לב לכך שמנהיג שמשנה את דתו לנצרות, דת שאחיזתה בסין היתה זניחה, כנראה לא מקושר יותר מדי למציאות שבארצו. ו"לא מקושר למציאות" הוא כנראה הביטוי שמתאר את צ'יאנג טוב מכל: הוא לא הצליח להבין מה קורה סביבו בעת הפלישה היפנית ב-1937, ועוד פחות מכך כשהתחילה מלחמת האזרחים השניה עם הקומוניסטים ב-1945. הוא היה כל כך לא ערוך, שממשלתו ביקשה מהיפנים הנכנעים להחזיק בעמדותיהם במשך כמה חודשים, עד שיוחלפו על ידי חיילי הקומינטאנג – מהלך שבלשון המעטה לא היה פופולרי בקרב הסינים.
המשטר של צ'יאנג היה אחד הרצחניים ביותר במאה ה-20; רודולף ראמל, שטבע את המונח Democide – רצח המוני על ידי ממשלה – העריך שצ'יאנג נמצא במקום הרביעי ברשימת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, כשהוא מעריך שמספר הנרצחים על ידי משטרו עמד על עשרה מיליונים. כן, הקומוניסטים רצחו כנראה פי ארבעה לפחות, והמפלגה הקומוניסטית הסינית עדיין מחזיקה בשלטון שם, אבל זה, בלשון המעטה, לא כבוד גדול.
יתר על כן, המשטר של צ'יאנג היה אחד המושחתים שידעה המאה ה-20. הוא קיבל כמויות עצומות של ציוד וכסף אמריקאי במהלך מלחמת העולם השניה, ובמקום להשתמש בהם כדי להביס את היפנים, השתמש בהם כדי לקנות טובות הנאה ואת נאמנותם של גנרלים – מונח מודרני שבפועל תיאר אלי-מלחמה מקומיים שנאמנותם למשטר הקומינטאנג היתה רופפת. קצינים אמריקאים תיארו בזוועה כיצד המזון שנשלח לצבא הלאומני פשוט נעלם, משום שהקצינים מכרו אותו כדי לרפד את כיסיהם, והתוצאה היתה רעב המוני בקרב החיילים. בביוגרפיה שלה של ג'וזף סטילוול, מתארת ברברה טאקמן (נהוג לקרוא לה כאן "טוכמן") מקרה של אוגדה סינית שאיבדה, בשל הסוג הזה של שחיתות, 100% מהסד"כ שלה במהלך שנה אחת – מבלי שהיתה מעורכת כלל בלחימה. שנה מאוחר יותר, החליט המפקד שלה – שחשש שיירדף על ידי רוחות החיילים המתים – לשפר את המצב ואשכרה להאכיל את החיילים. בשנה ההיא האוגדה עדיין לא השתתפה בקרב – צ'יאנג לא אהב קרבות, אבל מאד אהב צבאות – אבל עדיין איבדה 45% מכוחה.
כל זה לא היה ידוע לציבור האמריקאי, שהאמין בפיקציה על כך שצ'יאנג הוא אחד מ"ארבעת הגדולים." הסיבה שהוא לא ידע על כך היתה שהלובי הסיני החזק מאד, חזק גם בממשל וגם בתקשורת, בלם את כל המידע המעיק הזה. כשסטילוול, ששימש רשמית כיועץ צבאי לצ'יאנג וקלט מה קורה בחצרו מהר מאד, ניסה להשכיל את הציבור ואת הממשל, הוא הסתבך קשות וכמעט שהודח על ידי גנרלים אמריקאים שהיו נאמנים ללובי הסיני יותר מאשר לארצם.
התוצאות היו במידה רבה טראגיות. האמריקאים הימרו על צ'יאנג גם במלחמת האזרחים השניה, שפרצה אחרי מלחמת העולם השניה, וזאת משום שלא היה להם מושג עד כמה שנוא המשטר שלו בסין. רוב התושבים לא תמכו בקומוניסטים – זה נכון פחות או יותר לכל מדינה – הם פשוט שנאו את צ'יאנג ומשטרו. האמריקאים העבירו לו כמויות גדולות של ציוד, אבל הבינו מספיק כדי להמנע מלהכניס כוחות קרקע לסין.
ויום אחד, ב-1949, התעוררו האמריקאים כשסין – המדינה הידידותית לכאורה, השותפה לכאורה לשאיפות האמריקאיות, שנהנתה מסיוע אמריקאי חסר תקדים – הפכה קומוניסטית, ואף אחד לא סיפר להם שזה קרה. בבת אחת, סין הפכה לאויב, ולאויב דמוני.
* * * *
האמריקאי הממוצע – ובמיוחד היהודי האמריקאי הממוצע – לא מכיר את ישראל. הוא יודע שהיא נהנית מסיוע רחב היקף, הוא מאמין – תוצאה של אפקט ארוך שנים של הלובי הישראלי – שהיא מחזיקה באידיאלים כמו-אמריקאיים, "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון." הוא יודע, אם הוא קורא עיתונים, שיש איזו בעיה עם הפלסטינים וטרור, אבל הוא מאמין שישראל נמצאת בצידה של ארה"ב.
פתאום הוא מתחיל לקלוט שישראל מנסה לגרור את המדינה שלו לעוד מלחמה במזרח התיכון. פתאום הוא מתחיל לקלוט שיש לה השפעה לא סבירה על המערכת הפוליטית שלו. יותר ויותר הוא שומע דברים לא נוחים עליה: הדרת נשים באוטובוסים, למשל, או מניעת כניסת נשים לכותל, שזעזעה חלקים בממסד היהודי. המידע הזה עובר כי, מה לעשות, התקשורת האמריקאית יותר פלורליסטית היום משהיתה בשנות הארבעים – ומשום שהרשת מאפשרת לעקוף את כל התקשורת הממוסדת מלכתחילה. הדור הצעיר מתחיל להתייחס לישראל כפי שפקידים במשרד החוץ האמריקאי התחילו להתייחס לסין הלאומנית בסוף שנות הארבעים: בחשדנות שיש בה גם שמץ איבה. כשהם יתחילו להבין שהתעמולה הישראלית על "מדינה דמוקרטית" עם ערכים אמריקאים נכונה לכמה שכונות, בעיקר בתל אביב, ושהמפלגה המובילה בירושלים היתה מפלגה אורתודוקסית שמדירה נשים במוצהר, ההזדהות עם ישראל תצטמצם מהר מאד. אם נתניהו והלובי הליכודניקי אכן יצליחו להוציא את ארה"ב למלחמה עם איראן, כל זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שחושבים.
הסיפור, מבחינת צ'יאנג והנאמנים שלו, נגמר יחסית בסדר. הם איבדו את סין, אבל השתלטו על טיוואן, וארה"ב ערבה לעצמאותה של זו מהמשטר הקומוניסטי עד היום. הסיפור נראה קצת אחרת מבחינת מיליוני התומכים שהם השאירו מאחור. לא צריך לדאוג לנתניהו ובנט אם ארה"ב תפסיק יום אחד, כשתקלוט מה באמת קורה פה, לתמוך בישראל; נתניהו תמיד יוכל לנסוע, כפי שאמרה אשתו, לארץ אחרת – ושהמדינה תשרף.
לרוב הישראלים אין אופציה כזו.
הערה מנהלתית א': החל מיום ראשון הקרוב, אספק שירותי פרילאנס לעמותת "יש דין", ספציפית אשמש כבלוגר שלה. העמדות שמופיעות בבלוג הזה מייצגות אך ורק את עמדתי ואין לראות בהן, אלא אם נכתב אחרת, כמייצגות את עמדותיה של "יש דין."
הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
מה שהכי בולט בצליבה שערך הסנאטור הרפובליקני להייגל היה שהוא ניסה לגרור אותו לאמירות קונטרוברסיאליות. הרי ברור שהייגל יכול לתת שמות של חברי קונגרס המפחדים מהלובי היהודי ושל פעולות מטומטמות שעשתה ארה"ב במזה"ת כתוצאה מהשפעה ישראלית, אבל כל אמירה כזו מצדו היתה מסכלת את מינויו. הוא עשה בשכל ששתק וספג את העלבון.
יוסי, תוכל לתת מראה מקום לנתון על כך שצ'יאנג קאי-שק הוא במקום הרביעי ברשימת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה ושהוא רצח עשרה מיליון אנשים? זה חדש לי. עד כה חשבתי שהוא היה רוצח המונים קטן יחסית.
אני לא יודע לגבי מספר רביעי, אבל סיכום של המספרים אפשר למצוא בספר:
China's Bloody Century: Genocide and Mass Murder Since 1900 By R. J. Rumme
וראה שם בנספח 1
תודה. אפשר לראות חלקים מהספר בגוגל:
http://books.google.co.il/books?id=iIEPoEL4lG0C&printsec=frontcover#v=onepage&q&f=false
עמוד 6 שם אומר את מה שיוסי אמר.
"אבל אני בהחלט יכול לראות יריב דמוקרטי של גרהאם או מק'קיין (על אחת כמה וכמה, ג'ו ליברמן"……
נו, א-שוין. יריב דמוקרטי עתידי לליברמן? זה יהיה חדשות לליברמן שכבר לא נמצא בסנאט (למעשה הוא הודיע כבר לפני יותר משנה שהוא לא הולך לרוץ יותר). מזל שאתה לא רואה יריב עתידי לארלן ספקטר, כי ארלן ידידנו כבר אוכל הרבה זמן סלט ירקות שורש.
ולינדזי גרהאם מפחד שיריב דמוקרטי יעשה שימוש באהדתו לישראל? אתה יודע בכלל מאיזה מדינה מגיע אותו גרהאם? רמז: זו מדינה שנמצאת מדרום לקרולינה הצפונית. זו מדינה שאם אתה יורק בכיוון אקראי אתה פוגע לפחות בארבע כנסיות בפטיסטיות, שתי מתודיסטיות ומספר אקראי של פנטקוסטליות.
אהדה לישראל זה לא בדיוק חסרון שם.
הטעויות האלה רק מראות על חוסר הבנה בפוליטיקה האמריקאית. למשל המחשבה שאובמה מביא את הייגל "לנקום בישראל", או בכלל כדי לקבוע מדיניות.
אז הנה מבזק חדשות: ישראל היא לא מרכז העולם, אובמה לא הולך לישון כל לילה וחושב איך הוא יכול לדפוק את ביבי והתפקיד המרכזי של שר ההגנה הבא (ולא משנה מי הוא) יהיה להיות הפנים הציבוריות של הקיצוצים הנרחבים שהפנטגון עומד לעבור ולוודא שהנסיגה מאפגניסטן תתנהל כמו שצריך. ישראל אפילו לא על הרדאר.
בקיצור – לא להאמין לכל פלוץ של גלן גרינוולד.
כן, שום קשר לישראל. בגלל זה רוב השימוע הוקדש לישראל. ככה, בלי קשר.
דעה ציבורית, והלכאה ציבורית של יריב פוליטי לא חייבים להיות קשורים למהלכי הכוח האמיתיים שמתוכננים. גם אצלנו מעדיפים לדבר ולהתנצח על סוגיות אחרות מאשר על הקיצוצים, למרות שכולם יודעים שזה מה שברקע.
חוץ מזה אני לא חושב שהיו יכולים להאכיל את הייגל חצץ על מה שאובמה מתכנן שהוא יעשה, אבל בהחלט אפשר להוריד מהפופולריות שלו ולהוציא אותו טמבל כשתופסים אותו ככה במילים.
מה שאני מנסה להגיד זה שמה שחרטא מציע דווקא נשמע הגיוני. למרות שאני מודע שאני לא יודע כלום על הפוליטיקה המאריקאית.
זה נכון רק חלקית. הנושאים שאמורים להסיח את הדעת הם גם נושאים חשובים מאוד שנמצאים בלב השיח הציבורי. כך לודגמה אתה שומע יחסית מעט על התקציב, אבל הרבה מאוד על גיוס חרדים – נושא שנוי במחלוקת עוד מקום המדינה.
מה שחרטא טוען זה שהסנטורים בזבזו את השימוע על משהו שלא מעניין אף אחד בארה"ב. זה מה שנשמע לי מגוחך.
להגיד שישראל אינה על הרדאר זו הגזמה פרעית. לכל הפחות, לאובמה יש כנראה עמדה ברורה ביחס לתקיפת איראן (הוא אינו מעונין בכך, נקודה), וישראל משחקת תפקיד חשוב בכל מה שקשור לשאלה הזאת. לכן, המינוי של הייגל — מתנגד מושבע של תקיפה — הוא הגיוני מאוד.
מצד שני, הן אובמה והן הממסד הפוליטי האמריקאי בכללותו אינם מעונינים בעימות רציני עם ישראל, ולא יהיו מעוניינים בו בעתיד הנראה לעין. יתר על כן, הם זקוקים לישראל לכל מיני צרכים כלכליים (סחר בנשק) ובטחוניים (השגת מודיעין) גם יחד. כדי לעצבן את האמריקאים, ישראל צריכה לעשות משהו יוצא מגדר הרגיל, ונתניהו מספיק חכם כדי לא לעשות את זה.
בקיצור, היחסים עם ארה"ב יישארו פחות או יותר כפי שהם היו בעשור האחרון, עם הייגל או בלעדיו. אם תתרחש תפנית בתחום הזה, היא תקח הרבה מאוד זמן, ותהיה קשורה כנראה יותר לחילופי דורות ולגורמים דמוגרפיים בארה"ב יותר מאשר למשהו אחר.
אם הבנתי נכון, רוב הסיוע האמריקאי לישראל הוא ברכישת נשק אמריקאי. כלומר, הנשיא לוקח כסף מהאזרח האמריקאי, מעביר אותו לכיסיהם של יצרני נשק גדולים כמו מקדונלד-דאגלס או ג'נרל דיינמיקס כשבדרך הכסף עושה סיבוב בישראל שגם לוקחת עמלה.
יש לזה כמה יתרונות אגב, נשק שנוסה בישראל הוא בעל תו איכות גבוה מאד.
אבל כך או כך, הנשיא האמריקאי צריך עדיין את ישראל כדי שיוכל להלבין באמצעותה את התשלומים ליצרני הנשק. אני מניח שגם בסין של צ'אנג קאי צ'ק הסתובב הרבה נשק אמריקאי ונשאלת השאלה, כמה מהסיוע האמריקאי לסין היה בגלל הסינים וכמה בגלל שזה משתלם מאד פוליטית לתת כסף ליצרני הנשק הכבדים וליצור מקומות עבודה במשק האמריקאי באיצטלה של סיוע חוץ.
בעבר היה סיוע אזרחי, אבל מזה כמה שנים שכל הסיוע האמריקני לישראל הוא צבאי. הסיוע הצבאי ניתן ברובו הגדול בצורה של דולרים לרכישת נשק אמריקני – כלומר ישראל אינה יכולה להשתמש בכספי הסיוע כדי לקנות, נאמר, נשק אירופי. חלק מהכסף יכול לשמש לרכישת מערכות שיוצרו בישראל, אמנם.
אדם אחד שמאוים ע"י הלובי הישראלי?
מילא הייגל עצמו (זה לא היה נתפס טוב אילו הוא היה מזכיר את עצמו בהקשר הזה). אבל מה עם רון פול, למשל? לאיש היו סיכויים לא רעים לצאת ראשון בפריימריז באיווה — שבמידה רבה קובעים את גורל המועמדים בהמשך הקמפיין — והלובי עשה כל מאמץ כדי לסכל את בחירתו, בלי שהוא התאמץ יותר מדי להסתיר זאת.
דבר אחד מטומטם שארה"ב עשתה בלחץ הלובי הישראלי? נו, הדבר הזה שהנשיא שלפני אובמה נכנס אליו במאאס 2003, ושגרם לבזבוז חייהם של 4,000 חיילים אמריקאיים, של מאות אלפי אזרחים עיראקים, ושל כמה טריליוני דולרים. למה הייגל לא הזכיר את הדברים האלה?
http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3444393,00.html
"Chief of staff of former secretary of state reveals that large number of senior Israeli officials warned Bush administration that invasion of Iraq would be destabilizing to region. 'The Israelis were telling us Iraq is not the enemy – Iran is the enemy,' he says "
עוד מיתוס נופץ. ישראל לא רצתה את הפלישה לעיראק ובטח שלא הייתה זו שגרמה לה.
זה לא כזה פשוט.
In April 2002, Saddam Hussein increased from $10,000 to $25,000 the money offered to families of Palestinian suicide/homicide bombers. The rules for rewarding suicide/homicide bombers [were] strict and insist[ed] that only someone who blows himself up with a belt of explosives gets the full payment. Payments [were] made on a strict scale, with different amounts for wounds, disablement, death as a "martyr" and $25,000 for a suicide bomber.
(http://en.wikipedia.org/wiki/Governmental_positions_on_the_Iraq_War_prior_to_the_2003_invasion_of_Iraq#Israel)
לישראל היה מניע מובהק לתמוך בהפלת משטרו של סדאם חוסיין. האנשים בוושינגטון שקידמו את תקיפת עיראק (ה"נאו-קונז") היו, באופן מוזר, תומכים קולניים של ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני (דבר שלא היה אז מובן מאליו במפלגה הרפובליקאית, לאור ההיסטוריה של תקופת בוש האב).
ישראל הרוויחה המון מהכיבוש האמריקאי של עיראק (למשל, גדלה מאוד ההשפעה של זרועות הבטחון של ישראל על צבא ארה"ב בכל הקשור לטכניקות של ניהול כיבוש ואיסוף מודיעין). למעשה, מאז כיבוש עיראק ע"י ארה"ב שיתוף פעולה בין צמרת צה"ל לצמרת של צבא ארה"ב הפך לדבר שבשגרה.
זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז. כדי לשכנע שזה משהו אחר, צריך יותר מאמירה של פקיד בדימוס (שגם אינה שוללת במפורש את האינטרס הישראלי בהפלת סדאם).
ראש המטה של מזכירת המדינה בזמן הפלישה לעיראק אומר שבכירים ישראלים העבירו לארה"ב מסרים נגד הפלישה. איזה עוד ראיה צריך עבור זה?
כמובן שלישראל היה אינטרס בהחלשות עיראק של סדאם. זה לא אומר שהיא גרמה לפלישה לעיראק. יש לישראל אינטרס גם בהחלשות של סוריה של אסד, זה לא אומר שהיא גרמה למלחמת האזרחים. הישראלים כבר ב-2003 התמקדו באיראן והבינו שהפלת סדאם חוסיין תשנה את מאזן הכוחות האזורי לטובת איראן (סדאם היה כוח נגדי שעמד מול איראן וריסן אותה).
מה שציטטת הוא לא בדיוק מסרים נגד הפלישה. זה יותר כמו "אם תפלשו, אתם צפויים להסתבך במקומות אלה ואלה, והמצב הכללי באזור יהיה פחות יציב". "פחות יציב" זה לא בהכרח "פחות טוב".
לגבי פלישה אמריקאית לעיראק, לישראל לא רק היה אינטרס. היו לה גם אמצעים להשפיע על קבלת ההחלטות בעניין, וגם הישגים ברורים כתוצאה מקבלת אותן החלטות. זה עדיין אינו מוכיח שהלובי הישראלי דרבן את ממשל בוש הבן לפלוש לעיראק, אבל הופך את זה להנחה סבירה מאוד. זה שהייגל נמנע מלהעלות את ההנחה הזאת ולו בתור אפשרות, ונותן במקום זאת לגרהם לשים אותו ללעג, מלמד כמה דברים לא מחמיאים על השיח הפוליטי האמריקאי.
הייגל עשה בשכל שלא נכנס להתפלמסות הזאת. הוא לא עשה בשכל שלא עקץ את זה שתבע ממנו תשובות של כן או לא.
מבלי שהיתה מעורכת כלל בלחימה—typo
הייתי רוצה להתעלם לרגע מהנושא הישראלי, ולהתייחס לנושא הסיני שבו אני מתמחה.
לצערי, מעט מאד דברים במה שיוסי גורביץ' כתב כאן על סין קרובים אפילו למציאות. הוא מתבסס על מחקרים מיושנים, בעיקר אלו של ברברה טוכמן, שמעטים בתחום לוקחים היום ברצינות. לא יאומן כי יסופר, טוכמן פשוט לא הבינה מה קרה במשטרו של צ'יאנג – כי לא ידעה לקרוא סינית. כמה היסטוריונים "ישנים" אחריה דווקא כן ידעו לקרוא סינית, אבל עיניהם עוורו מהערצה לקומוניסטים.
והנה היום, היסטוריונים חדשים כהאנס ון דר ואן וג'יי טיילור הפריכו כמעט את כל המיתוסים על ג'יאנג. גנרל סטילוול עולה במחקרים האלה כמפקד שטח אמיץ ומוכשר, אבל כרמטכ"ל גרוע שבגרועים, שלא הבין כלל את המציאות הסינית ואת האילוצים בהם צ'יאנג היה נתון. המשטר של צ'יאנג היה אכן מושחת, אבל הרבה פחות ממה שתיארו אותו. הוא כן השתמש בסיוע האמריקאי כהלכה, לפחות במקרים מסויימים, ומאד (אבל מאד) הבין איפה הוא נמצא במהלך המלחמה מול היפנים.
למעשה, שוב בניגוד למיתוס המקובל, צ'יאנג היה מי שניהל את עיקר הלחימה מול הכובש היפני. חוקרים שטענו אחרת הסתמכו, כרגיל, על תעמולה מבית מדרשו של מאו. אין ספק שלגואומינדאנג היו מספר כשלונות צורבים בחלק הראשון של הלחימה, אבל הם השתפרו, הצליחו להחזיק מעמד, ללכוד את היפנים בבוץ ולהתיש אותם. כפי שכותב האנס ון דר ואן, מדיניות החוץ של צ'יאנג היה גם זו ששמרה על שלמות סין, ואף סין העממית הרוויחה ממנה.
אחד הדברים שהפתיעו אותי כתייר בסין היו התשבוחות ששמעתי ממספר מדריכי תיירים סיניים לצ'יאנג קאי שק. הם דברו עליו ועל מאו כמנהיגים שהצעידו את סין למאה ה-20.
זה דווקא קשור לשיח החדש שמקובל היום בסין העממית. היום הנטייה, אפילו של השלטון (לא תמיד ולא בכל מקום, אבל לעיתים קרובות) היא להציג את צ'יאנג קאי שק כפטריוט שטעה והוטעה על ידי יועצים רעים, ולא כרשע גמור כמו פעם.
זה גם קשור לחימום מסויים של היחסים עם טייוואן ולמצב הפוליטי שם. הרי הגואומינדאנג היא המפלגה שתומכת בעיקרון של "סין אחת", לעומת המפלגה השנייה שנוטה לתמוך בעצמאות ובדלנות טייוואנית. מכיוון שבפועל הגואומינדאנג הפכה לבעלת הברית של סין העממית, טבעי שגם היחס לצ'יאנג ישתפר בדיעבד.
איך יש לבטא את שמו אותו מנהיג סיני?
מבדח שבאותה נשימה גורביץ כותב "טוקמן" תוך התנשאות על המכנים אותה טוכמן, ושוגה בשורה של תעתיקים מסינית.
במנדרינית יש לומר ג'יאנג ג'יה שי.
ואיך קראו לו כשעוד היה בחיים? כשהייתי ילד עיר הבירה של סין היתה פקין ולא בייג'ין. השינוי בשם הוא חדש יחסית ומישהו אמר לי פעם שמדובר בשתי צורות הגייה שמקובלות בחלקים שונים של סין והוחלט לקבוע את הסטנדרט לפי ההגייה השניה. עדיין, רובנו אומרים עדייו "קונג פו" ולא "גונג"…
אני לא מכיר שום תעתיק מוסכם ומקובל של סינית בעברית. אבל בעיקרון זה עובד כך.
בסינית הכתב של הסימניות אחיד בכל הדיאלקטים, אבל ההגייה שונה. השם נכתב כ-蒋介石 – מכאן מתחילה התסבוכת.
שמו האמיתי של מנהיג סין הלאומנית, בשפה המנדרינית, נהגה כ-Jiang Jie She (ג'יאנג ג'ייה-שי). עם זאת, מורו הנערץ, אבי המהפכה הסינית סון יאט סן, נהג להגות את שמו כמקובל בקנטונזית- Chiang Kai Shek. מתוך כבוד לסון, נהג צ'יאנג להשתמש בהגייה הזאת ואף כתב כך את שמו באנגלית. אז באנגלית מקובל לכתוב: Chiang Kai Shek או Jiang Jie Shi, ושניהם בסדר. ביפנית דרך אגב קוראים לו שוֹ קאי סֶקִי.
עבר זמן והנה זה הגיע. השמאל הרדיקאלי הישראלי מאמץ בגאווה מושגים של הימין הרדיקאלי האנטישמי של אירופה וארה"ב. הניתוח שמוצג פה היה יכול בקלות להופיע בjew-watch.
בינתיים הימין הישראלי הוא זה שמשתמש במילים כמו "יהודונים" לתיאור מתנגדיו.
ואגב, לא נעים להרוס את האופטימיות שלכם לגבי המאבק בישראל, אבל:
http://blogs.jpost.com/content/young-jews-are-pro-israel
http://www.gallup.com/poll/153092/Americans-Continue-Tilt-Pro-Israel.aspx
http://www.haaretz.com/jewish-world/jewish-world-news/poll-young-american-jews-are-growing-more-attached-to-israel-1.449960
התמיכה בישראל היא במגמת עליה בקרב רפובליקאים, דמוקרטים ועצמאים כאחד. לא במגמת ירידה. אמנם התיאוריה שהיהודים האמריקאים מתנתקים מישראל נפוצה בקרב השמאל הרדיקאלי, אך בעקבות המאמר של פיטר ביינהארט נעשו מגוון סקרים שהראו בדיוק ההפך. יהודים אמריקאים צעירים מתנגדים יותר לחלוקת ירושלים מאשר מבוגרים. יש בקרבם רוב לתמיכה באיראן במקרה שדיפלומטיה לא מצליחה. התמיכה בפלסטינים היא מזערית. התמיכה שלהם בישראל חזקה.
טוב, הנה פסקה מאחד המאמרים שקישרת אליהם:
As for the support for the policies of the current Israeli government, described in the poll as a “Trust in Israel Index”, under-35’s scored 57 compared to 59 for those aged 35-44, 67 for those between the ages of 55-64 and 70 for those aged 65 and over.
(http://www.haaretz.com/jewish-world/jewish-world-news/poll-young-american-jews-are-growing-more-attached-to-israel-1.449960)
כלומר, כמעט מחצית מיהודים אמריקאים צעירים אינם תומכים במדיניות של ממשלת ישראל הנוכחית, ושיעור המתנגדים בקרב הצעירים גבוה יותר מאשר בקרב המבוגרים יותר.
לא שזה משנה הרבה. תמיכת ארה"ב בישראל תרד ככל שירד המשקל הפוליטי של המגזרים המזוהים עם התמיכה הזאת (נוצרים אוונגליסטים ויהודים). זה יקח זמן, אבל סביר להניח שבסופו של דבר זה יקרה. למשל, אם במפלגה הרפובליקאית הפיקו אי-אלו לקחים מהבחירות האחרונות, סביר להניח שהמועמד שלהם ב-2016 יהיה היספני.
וגם אותו היספני יהיה תומך ישראל הדוק.
התמיכה האמריקאית בישראל נובעת מהרבה סיבות וגודלה הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית או האוונגליסטית מעולם לא הייתה אחת מהם. ארה"ב הפגינה תמיכה חזקה בישראל הרבה לפני שהאוונגליסטים נזכרו שחזרת היהודים תביא את המשיח, והאוכלוסייה היהודית מעולם לא הייתה יותר מ2-3 אחוז מהאוכלוסייה האמריקאית.
תומך ישראל? בוודאי. זה המשחק היחיד בעיר עכשיו. אדוק? לא בטוח. אם הבעת תמיכה בישראל מצדו תהיה באותם מינון וטונים שנוקט אובמה, דיינו. שינוי מהותי של השיח הפוליטי לגבי ישראל בארה"ב יקח הרבה מאוד זמן, אם בכלל.
תמיכה חזקה של ארה"ב בישראל? בעניין הזה היו תקופות שונות. ב-1948, טרומן היה זקוק לכל תמיכה שהוא יכול היה להשיג, ותמיכת היהודים (שהיה להם לא רק הרבה כסף, אלא גם משקל אלקטורלי רב בניו יורק, אז המדינה הגדולה ביותר בארה"ב) בוודאי לא הזיקה.
לאחר מכן, היחס האמריקאי לישראל היה די צונן (ידידותי בד"כ, אבל במגבלות ברורות, ותוכיח תגובת אייזנהאואר למלחמת סיני ב-1956).
המפמה חל ב-1967, כאשר חלוקת העולם לגושים במסגרת המלחמה הקרה הייתה כבר ברורה, וישראל הוכיחה את היכולת שלה להביס מדינות מפתח בגוש הסובייטי במזרח התיכון. בסוף שנות ה-80, עם סיום המלחמה הקרה, התלהבות הממסד האמריקאי מישראל ירדה (אז ממשל רייגן הכיר רשמית באש"ף, ובוש האב התייחס לממשלת שמיר כפי שהתייחס).
מה שכן, הכסף של אילי הון יהודים והלהט הדתי של האוונגליסטים עשו עם הזמן את שלו, ובעיניהם של רוב האמריקאים, ישראל הפכה מבעלת-ברית מדינית (כמו דרום קוריאה או פקיסטאן, למשל) לסוג של ידידה קרובה. יש לזה יתרונות ברורים עבור הישראלים, אבל לגבי הסיכוי של שלום ישראלי-פלסטיני זה אינו מבשר טובות. בכל אופן, היקף התמיכה האמריקאית בישראל צפוי להשתנות עם עליית מגזרים שהזהות הדתית שלהם אינה מייחסת חשיבות רבה לישראל (היספנים-קתולים) ועם צמצום בכוחו הכלכלי של הלובי היהודי (כבר עכשיו חלק גדול מדי של מימון פעילות הלובי הזה תלוי באדם אחד, שלדון איידלסון; הוא לא יחיה לנצח).
עוד פעם העוגיות האלה, יימח שמן.