החברים של ג'ורג'

ואיש אחד טוען שהוא אחי

הפיגוע בישיבת מרכז הרב חשף, בתוך ימים ספורים, את כל המוגלה שהיא התפיסה הדתית-לאומנית. השילוב יוצא הדופן של רגשות עליונות מעורבים בתחושת נחיתות – הפער הבלתי נסבל בין דעתו של המגזר על עצמו ובין דעתם של אחרים עליו, שלא לדבר על מקומו – התפוצץ ברעש.

בעוד אורי אורבך משוויץ בחינוך הנהדר ובנוער יוצא הדופן, וטוען ש"זה הציבור הכי טוב בארץ", מגיע אחד מרבני הישיבה ומתבכיין ש"אם היה פיגוע באוניברסיטה העברית, הזעזוע היה גדול יותר". הוא לא אומר את זה במפורש – את זה משאירים לטוקבקיסטים – אבל אפשר לשמוע כאן היטב את הכמיהה ל"פיגוע בשנקין", זה ש'יישר' את אנשי השמאל, שרווחת כל כך בחוגי הימין הקניבלי.

מבזק לתולעת: כבר היה פיגוע באוניברסיטה העברית, ביולי 2002. שבעה בני אדם נרצחו. כשזה קרה, העיתונות לא נתנה סיקור יומיומי, במשך שלושה ימים ויותר, לאוניברסיטה העברית; היא לא הקדישה מאמרים מתחנפים להיסטוריה שלה, משנות ה-20 והלאה; ובאופן כללי נתנה לפיגוע כיסוי הרבה יותר קטן. זה היה פיגוע אחד מני רבים.

הפיגוע היה בתקופתו של אריאל שרון, ראש הממשלה המושחת והאדיש ביותר לקורבנות, שנבחר בתמיכה נלהבת של המחנה החרד"לי. הוא לא טרח אפילו להגיע לאתר הפיגוע. ביום שישי, יבבו חובשי הכיפות וצווחו ש"אף שר לא הגיע להלוויות". כשהגיעה יולי תמיר לביקור הזדהות בישיבה, היא הותקפה פיזית על ידי האספסוף המתלהם. תגובתם של ראשי הישיבה? הם הודיעו שהממשלה היא "ממשלה נבובה", דרשו את החלפתה, הביעו את רצונם העז בטרנספר, ולקינוח – הודיעו לראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהוא פרסונה נון גראטה בישיבה. הספק מרשים ליום אחד.

שוב ושוב משתבחים החרד"לים בנוער הנפלא שלהם. איזה יופי של נוער: צעקות "בוגדת" ובעיטות כלפי שרת החינוך, נוער שהאלימות האינהרנטית שלו מפחידה את ראשי הישיבה שלו עד כדי כך שהם לא מוכנים שראש הממשלה – השנוא בקרב הנערים – יגיע למקום. לך תדע מה יקרה אם אולמרט יכנס לשם, אחרי הכל. ואחרי כל זה, כמובן, הם ייללו שהתקשורת נגדם. לכלל חינוך לנימוס בסיסי – שלא מקללים אורחת ולא בועטים בה, שראש הממשלה, גם אם הוא לא מוצא חן בעיניך, הוא ראש הממשלה – הם עוד לא הגיעו, וניתן לנחש שגם לא יגיעו.

יסוד התרעלה, כמובן, הוא התפיסה של ישראל כ"יסוד כס אלוהים בעולם" – יסוד בלבד. המדינה איננה עומדת, מבחינת החרד"לים, בפני עצמה. מטרתה איננה לאפשר מסגרת חיים נוחה לאזרחיה ולשפר את מצבם, אלא לשמש בסיס להגשמת ההיסטוריה האלוהית ולהגעת המשיח, משיח הדמים של היהדות האשכנזית, משיח שיהרוג את רוב הלא-יהודים וישעבד את השאר. כל זמן שהמדינה עשתה את שלה – כבשה את השטחים, סייעה, בקריצה ובמישרין, להתנחלויות, ויצרה תיאוקרטיה שהניחה לרבנים לקבוע את זהותם של תושביה – החרד"לים צעדו איתה. כשהחמור המיועד של המשיח החליט שהוא רוצה לנוח, שנמאס לו מכיבוש – פתאום הפך "מיטב הנוער" לאויב המדינה ולאויבו של חלק גדול מהעם.

חובשי כיפות מתהדרים בכך ש"אצלנו אין פושעים". זה משונה, כי פושעי ישראל אוהבים להופיע בפני שופטים עם כיפה על ראשם. לאף אחד אין נתונים, אבל לפחות בתחום עבירות המין, טוען ד"ר אביעד הכהן ש-95% מכתבי האישום המוגשים בירושלים בגין עבירות מין הן כנגד חרדים או דתיים, וסקר של ארגון "קולך" – ארגון פמיניסטי דתי – העלה שתדירות ההטרדות המיניות בקרב חובשי הכיפות עולה ב-30% על התדירות בציבור החילוני.

נניח שזה לא נכון. עדיין יש הבדל משמעותי בין שני המגזרים: הפשיעה החילונית היא פשיעה נטולת אידיאולוגיה. הוריהם של הפושעים לא מתגאים בהם והם לא זוכים לגיבוי של מוסדות החינוך שלהם. מנגד, יש זן של פשיעה דתית שהוא אידיאולוגי במובהק, על סף מרד, ושנתמך על ידי הממסד חובש הכיפה. (כהערה אישית, יש משהו דפוק במיוחד במרד נעורים שמנותב על ידי הורים ומורים, אבל זה כבר סיפור אחר).

ואולי האירועים בישיבת מרכז הרב לא צריכים להפתיע אותנו. החרד"לים הרי תמיד בנו עצמם על גופותיהם. כל פיגוע כנגד מתנחלים היה תירוץ לעוד התנחלות. ואסור לשכוח, אף פעם אסור לשכוח, שהטבח איננו חד צדדי: כשייבב ראש הישיבה ש"איך נשמח באדר הזה", אני משוכנע שאני לא היחיד שחשב על פורים שמח אחר, פורים שנחגג היטב בישיבות החרד"ל, פורים שבני המגזר הזה שכנעו את עצמם שהיה מוצדק, שהרוצח שביצע אותו ידע מראש על מזימה של המתפללים שטבח – ושרק במקרה הוציא לעצמו פוליסת ביטוח מוגדלת לפני הטבח. טרוריסטים דתיים תמיד היו איתנו ותמיד העדפנו להסתכל הצידה; גם הקריאה של ראש ישיבה ניו יורקי השבוע לחסל ראש ממשלה שיוותר בירושלים, תשכח.

ביום חמישי בוצע טבח בישיבת מרכז הרב. ביום שישי היתה הארץ עטופת יגון. ביום ראשון הצליחו החרד"לים שוב לבעוט בדלי. אולי הפעם, בגלל סמיכות המקרים, נזכור מה הם חושבים עלינו, ואת הכיעור של פניו האמיתיות של "מיטב הנוער".

כנראה שלא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • יובל

    והנה שני אייטמים שאני מנחש שתאהב:
    הראשון – דב ליאור, מהרבנים הקיצוניים והמסוכנים ביותר שישנם (זה שאישר לחלל שבת כדי למנוע פינוי ישובים) מסביר ש-"כל מי שרוצה להכניע ולהשמיד את עם ישראל יש לו דין עמלק, על כל המשתמע מכך" (רק להזכיר – "על כל המשתמע מכך" = השמדת עם).
    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/172599
    השני – טור באותו אתר נהדר, המסביר ש-"אכן, "זכינו" לאויבים. יש אויבים ערבים ויש אויבים יהודים".
    http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/7379

  • ygurvitz

    יובל, החסר משוגעים אנוכי כי הבאת גם את אלה להשתגע עלי?

  • הם באמת סוחטים את הלימון הזה עד תומו. בסגנון "אשרי יתום אני". וכן, גם אני חשבתי על ה"פורים שמח" של חנן פורת, אז.

  • שני

    אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי בציונות הדתית זאת האהבה העצמית מצד אחד והביקורת העצמית מצד שני. כל מאמר שיחבר דתי-לאומי על ציבורו יכלול שורה אחת מהשתים: "אנחנו צריכים וראויים להוביל!" , "מה עשינו לא טוב? איפה איבדנו את תמיכת העם?".

    גם אורי אורבך שאתה מקשר אליו חוטא בזה: לפני מספר שבועות שיבחת אותו על כך שמבקר את הציבור החרד"לי על ההקצנה בצניעות. (אורי אורבך כינה את זה "צניעותנות", ללא ספק מילה מוצלחת ומתאימה)

    שמעתי את פליטת הפה של "אם היה פיגוע באוניברסיטה העברית…" ולא התרשמתי. אני קוראת לזה פליטת פה, כי קשה לי להאמין שאדם חושב יאמר זאת. האמת העצובה היא שידענו כל כך הרבה פיגועים ואנחנו כבר לא מתרגשים מהם. הסיקור לא היה שונה גם אם הפיגוע היה מתרחש במקום אחר. אני זוכרת בילדותי הרחוקה את קו 5 הראשון שהתפוצץ בתל אביב: ביטלו את כל הקומדיות באותו הערב בערוץ 3 והשמיעו שירים עצובים בגלגלצ כל השבוע. היום זה פשוט לא יקרה.

    אני בהחלט לא מסכימה עם התנהגות חלק מתלמידי הישיבה, אבל אני חושבת שיש נסיבות מקלות. כמו למשל, רצח של שמונה חברים ללימודים. מאכזב אותי גם לראות שהרבנים לא ניסו לרסן את המתפרעים. היתה להם הזדמנות נהדרת להוכיח שהם מעבר לזה, פשוט עצוב שבחרו לפספס אותה.

    (אגב, כיוצאת הציבור הדתי-לאומי אני חייבת להודות שמעולם לא שמעתי חובש כיפה סרוגה משתמש במשפט של "אצלנו אין פושעים". אני מאמינה לך ששמעת אותו, אבל זאת פעם ראשונה בשבילי.)

  • שני

    (יוסי סליחה, כתבתי כל כך הרבה ושכחתי להודות לך על עוד פוסט נהדר, תודה)

  • שמע, אני לא ערכתי מחקר, אבל בלי לספור לייב בלוגינג, אני לא זוכר הספק כל-כך איכותי בהיקף כזה ביממה אחת.

    פוסט בנזונה. נפתח איתו את הבוקר מחר.

  • כתבת היטב, את מה שהם לא רוצים לשמוע וגם לא יכולים להבין.
    מה יצא לנו מזה?

  • הירנוט

    היה פיגוע באוניברסיטה העברית. בסוף יוני 2002 אאל"ט, פיגוע שדומה קצת לפיגוע בבית הרב (המפגע היה עובד אוניברסיטה, בעל תעודת זהות ישראלית).

    העובדה שהרב הנ"ל שכח את קיום הפיגוע הזה (כמו גם אי-אילו פיגועים שקרו בתל אביב) אומר הרבה לגבי "זעזוע היה גדול יותר“

    הוא שכח את קיומו של הפיגוע הנ"ל. לגבי הציונות הדתית מאז ההתנתקות ההרגשה שלי היא שהם שכחו מה זה להיות ישראלים.

  • הירנוט

    וכמובן שיוסי כתב על הפיגוע הנ"ל בפסקה השניה של הפוסט. וברור שלא שמתי לב לזה..

  • שלמה

    יָפִיחַ כְּזָבִים, עֵד שָׁקֶר; וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים, בֵּין אַחִים

  • Pingback: קטעים מוערים מיומנו של עכברוש מסומם»ארכיון הבלוג » השופטים אשר גרוניס, מרים נאור, ואליקים רובינשטיין: אם יבקשו ממני להעיד על האחראים ל()