החברים של ג'ורג'

בעיית נתניהו של הילארי

לראש ממשלתנו הבא – אני מניח, כנראה בטעות, שאם אחזור על העובדה הזו שוב ושוב יהיה קל יותר לחיות איתה – יש בעיה מצערת: דמיון פעיל מדי. בתור שחקן תפקידים ותיק, בורא עולמות בסופי שבוע, ומי ששלח ידו – לא בהצלחה – בכתיבת בדיון, אני לא במצב למחות על כך שנתניהו נוטה לפנטז (חיילים בריטים בירושלים שלאחר המנדט [טעות, די מטומטמת, שלי – יצ"ג], גנדי כשר מועיל בממשלתו, שאפשר לחיות משכר מינימום אבל לא מאלף דולר, ששביתת הסטודנטים הסתיימה בתקופתו תוך ימים, ויש להניח ששכחתי משהו); היו לי פנטזיות פרועות יותר. הבעיה היא שהצ'יזבטים האלו חוצים את הקו האדום הבוהק שכל שחקן תפקידים לומד שאסור אפילו להתקרב אליו: הגבול בין בדיון ומציאות. ברגע שהשניים מתערבבים, כשקשה להפריד ביניהם, מצבך קשה.

הבעיה של נתניהו היא, כמובן, בעייתם של אנשים שזוכרים. לרוב הציבור הישראלי אין זכרון ממשי. אפשר שזו תוצאת נטייתו לצפות בטלוויזיה בידורית: בספרו האחרון, מתאר אומברטו אקו כיצד התחייב ראש הממשלה ברלוסקוני למדיניות מסוימת בשידור חי, ויומיים לאחר מכן הכחיש את אותה התחייבות, שוב בשידור. קוראי העיתונים לא ידעו את נפשם מזעם, אבל היו מיעוט: רוב האיטלקים, שצריכת התקשורת העיקרית שלהם באה מהטלוויזיה, לא הבחינו שיש כאן בעיה. השקר של ברלוסקוני עבר בשלום; אולי זה יעבוד גם לנתניהו.

לאחרונה הצטרפה שחקנית חדשה למועדון משפצי הזכרון: הילארי קלינטון, המתמודדת על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. ציינתי כאן בעבר שפעולותיה של שרה נתניהו עשויות ליצור לנו 'בילארי' משלנו; ראוי, אם כן, לציין מה קורה בצד השני של המשוואה.

בשבועיים האחרונים נקטה קלינטון במספר טקטיקות שבלשון עדינה נקרא להן שנויות במחלוקת. היא הוציאה פרסומת שמטרתה להטיל אימה בבוחרים דמוקרטיים מפני בחירה בברק אובאמה (לפרודיה מוצלחת ראו כאן). דמוקרטים רבים חשבו שחצתה את הקווים, כשאמרה "אני מביאה נסיון רב לבית הלבן, לסנאטור מק'קיין יש נסיון רב, לסנאטור אובאמה יש נאום שהוא נשא ב-2002". זה לא דבר שאתה עושה במערכת בחירות. גם העובדה שהשחירה את פניו של אובאמה, פשוטו כמשמעו, נתפסת כתרגיל מלוכלך. ולפני שלושה ימים, נאלץ הקמפיין של קלינטון להפרד ממתרים שהרים לה תרומות בסך 100,000 דולר, לאחר שהתברר שהוא היה מעורב בהפקת סרט אנטישמי במיוחד.

באמצעות הפרסומת, ניסתה קלינטון לטעון שיש לה נסיון בתחום הבטחון הלאומי ויחסי החוץ, וכן בניהול משברים. יועציה העלו ארבע טענות: ראשית, שקלינטון שיחקה תפקיד חשוב בשיחות השלום בצפון אירלנד; שנית, שהיא נשאה ונתנה עם ממשלת מקדוניה כדי שתניח לפליטים מקוסובו להכנס לשטחה ב-1999; שלישית, הנאום שהיא נשאה בבייג'ינג ב-1995; רביעית, וחשוב מכל, שהיא ניסתה לשכנע את בעלה להתערב צבאית בעת רצח העם ברואנדה ב-1994.

נתחיל מרואנדה. הבלוגרית הילזוי – תומכת אובאמה – עשתה עבודה טובה באיסוף החומר בנושא. המדיניות האמריקנית ברואנדה היתה בזויה במיוחד: ממשל קלינטון, עדיין מתאושש מהאסון של המשימה בסומאליה, לא רק שלא התערב צבאית ברואנדה (ובכירים בו אומרים שהתערבות צבאית מעולם לא היתה אופציה) – הוא פעל כמיטב יכולתו כדי להקטין את נוכחות כוח המשימה של האו"מ ברואנדה.

שאלת התערבותה של קלינטון היא בעייתית. ראשית, בכלל לא בטוח שהתערבות בנושאי בטחון לאומי היא בסמכותה, והדבר מעלה שאלות לא נוחות על "הנשיאות הכפולה" שמנסה כעת לחזור. שנית, כפי שמציינת הילזוי בצדק, אם הילארי לא הצליחה לשכנע את בעלה אפילו להמנע מהקטנת כוח האו"ם ברואנדה, במה בדיוק יש לה נסיון? ושלישית, גרוע מכל, אם היתה התערבות של הילארי, היא לא הותירה שום סימן: אף מסמך לא מעיד על כך, בכירי ממשל אינם זוכרים אירוע כזה – והוא נשמט הן מהביוגרפיה של קלינטון והן מהביוגרפיה של בעלה.

"אופציית הילארי" בשאלת רואנדה – התערבות, יש לציין, שמשמשת גם למירוק מורשת בעלה, כביכול דן בכלל באפשרות להתערב צבאית שם – הופיעה, חמושה וצווחת קריאות קרב כאתנה מראשו של זאוס, רק עם הפריימריז של 2008, או, ליתר דיוק, כשהסתבר שהפריימריז לא יהיו הכתרה שסופה ידוע מראש. הטענה הזו מכעיסה במיוחד, כי היא באה זמן קצר לאחר שיועצתו של אובאמה, סמנתה פאוור, נאלצה להתפטר. פאוור, מומחית בעלת שם עולמי לנושאי רצח עם, שהתמחתה ברצח העם ברואנדה ובאוזלת ידה של ארה"ב במהלכו, פלטה במהלך ראיון שקלינטון היא "מפלצת", ושילמה את המחיר המתבקש. האשה שיכלה, יותר מכל אדם אחר, לחשוף את המשחקים של הקלינטונים בפרשת רואנדה מושתקת כעת.

הלאה. טענתה של קלינטון שהיא שיחקה תפקיד בעל משקל בהסכם השלום בצפון אירלנד עוררה גיחוך בקרב אנשים שהיו מעורבים בתהליך. קלינטון ציירה את עצמה כמי שנפגשה עם הצדדים הניצים – אבל, בפועל, היא שתתה תה עם קבוצת נשים בעד שלום (וקיבלה מהן את הקומקום, אחרי שהעירה שהוא נושא חן בעיניה). זה ודאי לא הזיק אבל כנראה גם לא הועיל – והאירוע המונומנטלי הזה בתולדות הסכסוך העתיק בעולם לא זכה, גם הוא, לרישום כלשהו באוטוביוגרפיה של קלינטון.

קלינטון אכן הגיעה למקדוניה – יחד עם בתה צ'לסי והבדרנים שריל קרו וסינבד. לא בדיוק המרשם הקלאסי לקבוצת דיפלומטים כבדת משקל. יתר על כן, קלינטון טענה שהמקדונים נתנו לפליטים מקוסובו להכנס לשטחם בעקבות לחץ שהפעילה – אבל, דא עקא, מסתבר שהמקדונים פתחו את הגבול יום לפני שקלינטון נחתה שם.

אשר לסין, קלינטון נשאה נאום בבייג'ינג, שתקף – בזהירות – את עמדותיה של ממשלת סין כלפי נשים. נחמד, אבל זה רק נאום, וכזה שלא היה ממש שנוי במחלוקת – או בעל השפעה. קלינטון ציינה את הנאום הזה כהוכחה ליכולתה לטיפול במשברים. סוזן רייס, אחת מיועצותיו של אובאמה, פטרה את הנושא ב"איך נשיאת נאום בבייג'ינג מקרינה על ניהול משברים? לא היה משבר, ולא היה מה לנהל".

כל פוליטיקאי מייפה את הביוגרפיה שלו. שיפוץ מסיבי כזה הוא נדיר, והוא נובע מהעובדה שקלינטון מדברת שוב ושוב על "נסיון", כאשר הן היא והן יריבה לא החזיקו בשום תפקיד ביצועי, וכאשר ברזומה שלו יש, מה לעשות, יותר שנים כפקיד נבחר מאשר לה. על כן, השנים ההן, שבהן שימשה כקישוט של הבית הלבן, חייבות להכנס איכשהו למשוואה. יש לקוות שבניגוד לנתניהו, שנראה כאילו הוא מאמין במלוא הכנות בכל דבר הבל שהוא אומר, קלינטון יודעת שהיא משקרת.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

13 תגובות על ”בעיית נתניהו של הילארי“

  1. שריל קרואו לא בדרנית – היא זמרת.

    ובכלל, ארה"ב מעולם לא הצטיירה כגזענית יותר מעכשיו: אלו המתנגדים לאובאמה, עושים זאת משום שהוא שחור(ככלל, לא כולם). אלו אשר תומכים באובאמה. עושים זאת משום שהוא שחור(ככלל, לא כולם). אז מה בעצם ההבדל בינהם?
    ואגב, אם הייתה לי זכות הצבעה, הייתי מצביע לאובאמה. גם בגלל הצבע. גם בגלל הרעיון שאולי הוא היחיד שיש עוד סיכוי כלשהו שיעשה משהו אחר(וזה לא בגלל הצבע. זה בגלל הגיל והססמאות הנהדרות).
    וביבי – שמע, אם כל הרע שיש בבנאדם הזה, אני חושב שהוא היחיד מבין דור ההמשך (ביבי-ברק-אודיחמודי) שבאמת ניסה לעשות משהו לפי אמונה בדרך, גם אם הדרך לא בדיוק היתה הכי טובה מבחינתי. זה לזכותו.

  2. דודי קינג הגיב:

    תומאס,
    להצביע תוך התעלמות מצבעו של אובאמה זה להצביע תוך התעלמות מהמציאות. בודאי שזה רלוונטי, וכל עוד השחורים הם קבוצה שסובלת מאפליה מערכתית בארה"ב זה אפילו ראוי. להתנהג כאילו אין לצבע שלו שום משמעות זו לא ליבראליות, זה התחסדות פוליטקלי-קורקט, ולראשומה מזה שנים יש תחושה שארה"ב סוף-סוף משתחררת מהתפישה המזיקה הזו.

  3. חנן כהן הגיב:

    והרי אנקדוטה.

    אחרי הבחירות של 96 תליתי מעל שולחן העבודה שלי את התמונה של ביבי שחילקו בעיתונים.

    שאלו אותי למה *אני* תולה את התמונה שלו ואמרתי "כדי לא לשכוח מי ראש הממשלה שלי".

    יותר ויותר אני מבין שאני צריך להכין מקום בלוח השעם.

  4. דודי גבאי הגיב:

    לשקר זה ממש גרוע.

    הסיפור עם החיילים הבריטיים למשל הוא שקר.

    ביבי (שאני רחוק מאד מאד מלהיות חסיד שלו) אמר שראה חיילים מתאמנים במתקנים בריטיים, לא חיילים בריטים. העיתון שגה בתמלול (אני מניח שבתום לב) ומערכת "7 ימים" הבהירה זאת בהודעה בטעות כעבור שבועיים.

    זה כמובן לא מנע מהשקר להתפרסם שוב ושוב, והנה עוד פעם.

    יחס חלק גדול מהתקשורת לנתניהו עויין ולא הוגן במידה כזו, שהדבר מחזק אותו בחוגים מסוימים ומשיג תוצאה הפוכה מהרצוי.

    העובדה שידיעות תומך בגרסת נתניהו לגבי הראיון לא צריכה לחדש לך. בבלוג זה ממש כתבת זאת בעצמך.
    http://friendsofgeorge.blogli.co.il/archives/107

  5. ygurvitz הגיב:

    "ביבי (שאני רחוק מאד מאד מלהיות חסיד שלו) אמר שראה חיילים מתאמנים במתקנים בריטיים, לא חיילים בריטים. העיתון שגה בתמלול (אני מניח שבתום לב) ומערכת ”7 ימים“ הבהירה זאת בהודעה בטעות כעבור שבועיים." וואלה! אתה כמובן צודק. ועכשיו אני מרגיש לגמרי מטומטם, במיוחד בהנתן מה שכתבתי… לא יודע איך זה קרה. תיקון יבוא מיד.

  6. ygurvitz הגיב:

    תוקן.

  7. יהושאפט הגיב:

    מה קשר צבע עור? אני הייתי תומך באובאמה כי הוא גבר.

    אבל צחוק בצד — אם הייתי יכול להצביע הייתי מצביע אובאמה פשוט בגלל קלינטון.

  8. ygurvitz הגיב:

    "שריל קרואו לא בדרנית – היא זמרת." וזמרות אין בדרניות?

  9. דודי הגיב:

    יוסי, כשאני חושב על כך (זו לא הייתה הכוונה המקורית כשהערתי) לפנינו דוגמה קטנה לדבר שקורה כל הזמן לכל אחד. הזיכרון הוא דבר דינמי, חלקלק ובמידה רבה מטעה. שאל אנשים (למשל בני זוג) על פרטי אירוע שחוו מלפני שנה או עשור: סביר שתקבל תיאורים שונים, וחשוב יותר – סביר שהשוני בגירסאות לא יהיה מקרי. אפשר להניח למשל שעמדתך כלפי נתניהו קשורה לכך, ששכחת עובדה שמשחקת לטובתו.

    לכן צריך הרבה יותר משתיים-שלוש החלקות מהסוג של "כשגנדי היה שר בממשלתי" כדי לבסס את הטענה שביבי הוא פנטזיונר. לעומת זאת, לטענה שהוא דמגוג (יותר מהמקובל בפוליטיקה) על גבול השקרנות ומעבר לו אפשר למצוא הוכחות רבות.

  10. אבי הגיב:

    צריך גם להזכיר שהוא יצא בהצהרה שהציעו לו להיות שר האוצר או נגיד איטליה והוא סירב, בעוד והתברר שחבר באופוזיציה שעמו ביבי שוחח טען שהוא התלוצץ בלבד והיה בהלם מטענתו זו של ביבי (מה עוד שהוא היה באופוזיציה ולא יכל להבטיח לביבי משרות שכאלו).

  11. אביה הגיב:

    עם ישראל זקוק לנתניהו הגאון 180 IQ
    לכו תבדקו

טראקבקים/פינגבקים

  1. The Daily Dolly 10/03/2008 at The Daily Dolly
  2. דברים שאני רואה מאיפה שאני עומד » קוריוז פאתטי