בטוב זה לא ייגמר: כשאירע המקרה הראשון של רצח אב על ידי בנו, מספר פלוטארכוס, נבוכו הרומאים: אף חוק לא טיפל באפשרות הזו. היא כלל לא עלתה על הדעת. מאז זרמו הרבה מים בטיבר, אבל אפשר לומר בוודאות שהאנשים שכתבו את חוק יסוד: הנשיא, לא חשבו שבמשרה הזו יכהן אי פעם אנס, ושיהיה צורך לגרד אותו מהכסא.

החשוד מספר אחת במדינה נחוש להצמד לקרנות המזבח. יש לו פחות משנה לגרור, והוא יעשה הכל כדי לסיים אותה. מה יש לו להפסיד? את שמו הטוב? החסינות שלו קונה לו עוד תשעה חודשים עד שבכלל יצטרך להגיע לבית משפט. קצב לא יילך מרצונו.

הבעיה היא, מצד שני, שגם אי אפשר לאלץ אותו ללכת. בניגוד למה שמקובל לכתוב בכותרות העיתונים, מזוז לא יכול להגיש נגד קצב כתב אישום. אם קצב יגרור את א' לאולם שאגאל ויאנוס אותה שם, לעיני כל חברי הכנסת, עדיין אי אפשר יהיה להגיש נגדו כתב אישום. החסינות שהוענקה לנשיא היא טוטאלית.

המקסימום שמזוז יוכל לעשות הוא להודיע לכנסת שהוא רוצה להעמיד את קצב לדין, ושהיא מתבקשת להדיח אותו מתפקידו. כדי לעשות את זה, צריך 20 ח"כים שיגישו בקשה כזו. סביר שיימצאו, אם גם בקושי. אבל האם מישהו באמת חושב, שיימצאו 90 ח"כים – הרוב הנדרש – שיצביעו בעד הדחת קצב? קצב, אחרי הכל, נהנה מתמיכתם של השובניסטים, אלו שבטוחים שכל הנשים זונות, שכל אשה שניה מגישה תלונת-שווא על אונס, ושמציפים את הטוקבקים בקריאות "תהיה חזק, קצב, האמת תנצח".

האנשים האלה הם, לעיתים קרובות מאד, גברים ממוצא יהודי-ערבי. ש"ס בחרה את קצב, והיא גם תשאיר אותו בתפקיד, למרות הפאדיחה האיומה שהפך להיות הנשיא המזרחי המסורתי הראשון. מה שמביא אותנו ל…

נאמנות כפולה. אחת המורסות הפחות אלגנטיות שבגוף הפוליטי הישראלי הוא חבר הכנסת ניסים זאב. זאב, מוהל במקצועו – וגם שם, לפחות על פי התביעות שהוגשו נגדו, הוא לא היה הצלחה גדולה – מייצג את הפנים הרעות של ש"ס. או, ליתר דיוק, הרעות יותר. זאב ידוע בהתבטאויותיו כלפי הומוסקסואלים, נשים ושאר ציבורים שש"ס לא חפצה ביקרן.

היום כתב זאב מאמר דעה ב-ynet. בבואו להגן על אותה הצבעה אומללה בשנת 2000, העלה זאב טענה חדשנית: המתלוננות כנגד קצב לא צרחו, ומכאן – על פי הכללים שנקבעו במאה השביעית לפני הספירה – שלא היה אונס. במחשבה שניה, אני חוזר בי מהרעיון שמדובר בטענה חדשנית.

אלה חוקי ההלכה, אומר זאב, ומי אנחנו שנחלוק עליו. ראוי, אמנם, לשאול אותו מדוע לא יישא הנשיא את הנשים שאנס – האשה, אחרי הכל, נקנית גם בביאה – אבל נניח לזה. בהחלט יתכן שהתשובה תהיה הרבה יותר גרועה ממה שחשבנו.

חילונים נוהגים ללעוג לפסקי הלכה, במיוחד מפי רבנים ספרדים, משום שהם נראים, ובכן, נלעגים. אבל מה שנראה כבדיחה מצחיקה בעמוד האחרון של העיתון, בהחלט יכול להגמר בבכי לדורות במשכן הכנסת. אחרי הכל, זאב הוא בין האנשים המופקדים על קביעת מעמד האשה, והנה הוא אומר בריש גלי ששבועתו לכנסת – הוא נשבע, או ליתר דיוק הצהיר, שישמור על חוקי מדינת ישראל – תפלה בעיניו לעומת ההלכה. וההלכה, אותה מפלצת זקנה הקובעת שנערה מאורסת הנאנסת ואינה צורחת דינה מוות יחד עם אונסה, עומדת לימין קצב. ובישראל, להלכה יש דיוויזיות.

לא, קצב לא יילך. לא, הכנסת לא תדיח אותו. ואם הוא יהיה נאלח במיוחד, הוא יימלט שבועיים לפני סוף כהונתו לאיזו מדינה שאין לה הסכמי הסגרה עם ישראל.

עבד כי ימלוך. דני סימן משמש, במינוי ביזארי במיוחד מתקופת אהוד ברק, כראש לשכת העיתונאים הממשלתית. סיפורי הזוועה של עיתונאים שנאלצו לבוא איתו במגע יכולים לפרנס ספר קטן ונאה. שוב ושוב נמסר כי סימן נהנה מתחושת הכוח שלו והוא מקפיד להתעלל בעיתונאים, במיוחד זרים – אכן, צעד חכם מצד גורם במלחמה על שמה המטונף מיום ליום של ישראל. חכם רק פחות מהמינוי של מירי רגב.

עיתון "הארץ" ניסה לראיין את סימן, כדי להבין מדוע הוא מתעמר בכתב ה"פרנקפורטה אלגמיינה צייטונג" המוצב בארץ, יורג ברמר. לזכותו של ברמר יש לומר שהוא נלחם חזרה בשרץ הקטן, ומשרד החוץ הגרמני פנה בתלונה רשמית לשגריר ישראל.

בחלקים שפורסמו הבוקר במאמר, ושאינם מופיעים עוד, מתבטא סימן בלשון בלתי נסבלת. הוא מצהיר על כך הוא נהנה "לדפוק" את ברמר, מאיים לשלול את תעודות העיתונאי של כל אנשי הארץ, ושאר פנינים. יש לקוות שהחלקים הוסרו לא משום שסימן – שאגב, אמור להנפיק גם את תעודת העיתונאי שלי – ניסה לממש את איומו; יש לקוות עוד יותר שאם סימן חייב בהחלט לחיות על חשבון הציבור, שהוא יועבר בקרוב לתפקיד מתאים יותר – נניח, תופס כלבים בשיבטא, ושהמאמר ב"הארץ" יהיה זרז לכך.

(יוסי גורביץ)