בתולדות הממשל הישראלי שמור מקום של כבוד לעז המיתולוגית, משכיחת הסכסוכים. על פי האגדה, ניגש יהודי לרב ואמר לו שחייו אינם חיים, כי בני משפחתו מתקוטטים ללא הרף בחדר הקטן שבו נאלצים כולם לחיות. מה עליו לעשות? "הכנס עז לחדר," פוסק הרב. היהודי מגרד בפדחתו, אבל מציית. כעבור שבוע שואל הרב את היהודי איך החיים. הרבה יותר גרוע, הוא משיב. העז בכל מקום, אוכלת כל דבר, מטילה את גלליה ללא התחשבות; כל דרי החדר מורטים את שערותיהם. הוצא את העז, מורה לו הרב. כעבור מספר ימים, שואל הרב את היהודי מה מצבו. הרבה יותר טוב, כבוד הרב! יש לנו כל כך הרבה יותר מקום עכשיו!

שיטת העז חביבה על שני המשרדים החזקים בישראל, משרד האוצר ומשרד הבטחון. הראשון מודיע מדי עונת תקציב על עדר עזים – פגיעה בחינוך, פגיעה ברווחה, פגיעה בכל דבר בעצם, סעיף מיוחד בחוק ההסדרים שמפנה את הקשישים הישראלים לדיור מוגן על קרחון אינואיטי (המילה "אסקימוסי" משמעה "אוכל בשר חי" והאינואיט אינם אוהבים אותה), וכן הלאה. מתחוללת סערה עזה בציבור, חברי כנסת חוגרים שק ואפר בשידור חי, והאוצר מוציא את רוב העזים, פרט לאלה שממש הכרחיות לחיסול מדינת הרווחה הישראלית, וכולם נושמים לרווחה ולא שמים לב למה שקרה בפועל.

משרד הבטחון מפעיל את השיטה, אבל בשינוי גרסה. בכל פעם שנדרש בור השומן הגדול ביותר במדינה להצטמצם קצת, הוא מודיע שאמנם כולנו רוצים שהוא יקצץ במספר הנגדים המיותרים ויוציא את הקצינים לפנסיה רק חמש שנים לפנינו במקום 25, אבל הוא דווקא מעדיף לקצץ באיזו טייסת ובאמצעי המיגון שעל פי שקריו מיועדים להגן על אזרחי המדינה. התוצאה דומה: כולם נבהלים ונסוגים, וצה"ל מקושש כמה תקנים חדשים ולא נחוצים לקצינים חסרי תועלת או תוחלת שיאכלו את לחם הציבור עד יומם האחרון.

בנימין נתניהו ייזכר בתולדות הממשל הישראלי כגרסה משודרגת של יצחק שמיר, חוסר עשיה נוסח הבורבונים שמשולב בהסתה ארסית נגד המחנה הליברלי הישראלי. אבל, בכל זאת, נתניהו הצליח להמציא חידוש בסדרי הממשל שלנו: עז התקיפה, הכלאה בין עז לרוטווילר.

הבוקר הודיעו מקורביו של נתניהו שהוא החליט שלא להעלות לדיון בממשלה את הערעור על הצעות החוק לחיסול עמותות זכויות האדם. כל זמן שהממשלה לא דנה בהם מחדש, תהליך החקיקה שלהם לא יכול להתקדם. ודוק: נתניהו לא חיסל את החוקים הללו, מה שיכול היה לעשות אילו היה משליך את מלוא כובד משקלו לנושא. הוא פשוט השעה אותם. עז התקיפה לא יצאה מהחדר; היא פשוט רובצת מתחת לשולחן.

זה רמז בוטה לארגוני זכויות האדם: אם תמתחו עלי יותר מדי ביקורת, אשסה בכם שוב את אקוניס ודנון. אם תכתבו דו"ח קטלני על מה שעושה הממשלה שלי בשטחים – כמו, למשל, לספח שטחים מהגדה לקיבוץ דתי שנמצא בישראל – יכול להיות שתמצאו את עצמכן בלי תקציב ועם המון סיבוכים משפטיים. צוואר יפה יש לכם, לא חראם?

אז לכו, תהיו ארגוני זכויות אדם כמו שאנחנו אוהבים אותם – כאלה שיאפשרו לנו להמשיך להעמיד פנים בעולם שיש כאן דמוקרטיה. רק אל תמתחו את החבל, רק הקפידו להתבונן שוב ושוב מסביבכם, בחשש; אולי העז כבר שוחררה.

אני מכיר הרבה מאד אנשים בסצינת ארגוני זכויות האדם. ללא יוצא מן הכלל, הם אנשים אמיצים, דעתניים, שהאידיאלים שלהם חשובים להם יותר מעושר. אם מישהו מהם מקבל, כפי שהוציאה "אם תרצו" את דיבתם, 9,000 יורו בחודש, טרם פגשתי בו. אבל אנשים ערוכים, בסופו של דבר, למאבק שיש לו הכרעה ברורה. מצב מעורפל יותר, שבו האיום תלוי מעליך כל העת ולעולם אינך יודע אם תוכל להלחם בו כראוי ולדעת אם ניצחת או הפסדת, הוא מצב שוחק הרבה יותר. מצבו של אסיר שיודע מתי ישוחרר טוב לאין שיעור, גם אם נידון ל-20 שנים, מזה של עצור מנהלי, שאיננו יודע אם בתום ששת החודשים שלו יחליט מנגנון האופל לעצור אותו שוב. לא במקרה, רוצה נתניהו להכניס את ארגוני זכויות האדם למצב אי הוודאות הזה. אולי, מי יודע, הם יצנזרו את עצמם. אולי הם יתחילו לחשוב שוב על כל מילה שהם כותבים. אולי נוריד את המשפט הקשה.

וזו תהיה התבוסה הקשה מכולן.

ועוד דבר אחד: מקורביו של האנס הבכיר קצב מאיימים עלינו בתקשורת בימים האחרונים שאם לא יוותרו לו, לא יחננו לו, לא יקצצו לו, הוא ייאלץ להתאבד. אל תאיימו עלינו, בבקשה. אם קצב רוצה להתאבד, שיילך על זה, שיהיה לו בהצלחה, ויפה שעה אחת קודם. אל תבקשו שנחזיק אותו, כי תופתעו לגלות עד כמה לא בא לנו. רק, אם כבר, שיואיל לעשות את זה במקום שבו הוא לא יהיה לטורח על עובד ציבור, שיתענה אחר כך ברגשות אשם. קצב, אחרי הכל, כבר הרס מספיק חיים של עובדות ציבור.

(יוסי גורביץ)

קודם כל, העובדות. בית המשפט המחוזי בתל אביב מצא היום את משה קצב אשם בשני מעשי אונס בא' ממשרד התיירות, במעשה מגונה והטרדה מינית של ל' מבית הנשיא ובהטרדה מינית של ה' מבית הנשיא. במילים אחרות, משה קצב הוא עבריין מין סדרתי. הוא גם שקרן ומשבש ראיות, אבל זה יחסית זניח.

אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה. קצב ודאי שלא. בש"ס ודאי מקללים את הרגע שבו החליטו שהכלומניק חובש הכיפה הוא הזדמנות נאה לתקוע עוד אצבע בעינו של שמעון פרס ובחרו בו לנשיא.

הפרקליטות, שהביאה להרשעה חד משמעית של התולעת, גם היא יוצאת וביצה מרוחה על פרצופה: אחרי הכל, היא ניסתה להגיע להסכם טיעון עם קצב, במסגרתו היה מורשע בסעיפים חמורים הרבה פחות – ואחר כך עוד הגנה על ההסכם הזה בבית המשפט, כשהיא מכפישה את המתלוננות. אולי צריכים שם לאמץ את הלקח הזה: לא עוד הסכמי טיעון. כל חשד שמבשיל לכלל כתב אישום יעלה לדיון ויישפט על פי הראיות – אלא אם הנאשם מודה מראש בסעיפי האשמה החמורים, ומבקש את רחמי בית המשפט. אז יש מקום להתחשבות. אם אין אפשרות סבירה להרשעה של מישהו באונס, אז אסור שאונס יופיע בכתב האישום, כשכל מטרתו היא הטלת אימה על הנאשם כדי שיודה בסעיפים חמורים פחות. ואחרי כל זה, תהיה: מה היה קורה אלמלא היתה הפרקליטות מחליטה לפסול את עדותה של א' מבית הנשיא? מה היה קורה, אילו למזוז לא היתה רתיעה מפני אנשי שררה – אותה רתיעה שהביאה להחלטה המשונה, אם להיות מנומסים, בפרשת האי היווני?

במקרה הזה, ראוי לציין לרעה גם את עוכרי הדין של קצב, שעשו את כל התרגיל של קבלת הסכם טיעון וביטול שלו ברגע האחרון. זכור לרע ציון אמיר, שעליו כתבתי ביוני 2007 ש"לאורך כל הפרשה, ניהל אמיר מאבק תקשורתי שאין לו דבר וחצי דבר עם יעוץ משפטי. הוא תקף את א' ואת עורכת הדין שלה. הוא שימש כפה של משה קצב; בין השאר, הוא יצא נגד פרופ' הר-סגור, שהחזיק בדעה לפיה על קצב להתאבד. הוא דרש את ביטול ההליכים נגד קצב בטענה ש"נעשה בו לינץ' תקשורתי", ואיים בתביעת דיבה על אילנה דיין, בשל כתבה קטלנית על השרץ הקטן שהוא מייצג. הוא היה חלק מצוות עורכי הדין שיצאו בקו הנפשע של הפצת טענה שא' היא זונה, ואחר כך הכחשת הטענה הזו – לאחר שנספגה היטב בדעת הקהל. עורכי דין מסוגו של אמיר נוהגים, כאשר הם מגינים על אנס או רוצח, לטעון שהם מגנים בכך על עקרון מקודש: זכותו של כל אדם להגנה משפטית. אבל למאבק הציבורי שניהל אמיר אין דבר עם הגנה משפטית, גם אם האתנן שקיבל לשם כך נקרא רשמית "שכר טרחה". לשכירי חרב ומשכירות גופן יצא מזמן שם רע. הגיע הזמן שמשהו ממנו ידבק גם במשכירי לשונם."

ואחרי שהזכרנו את עוכרי הדין, לא נשכח את הרועצים התקשורתיים, ששיסו את קצב בתקשורת, מתוך מחשבה שזה מה שיציל את הלקוח שלהם – ולעזאזל האמת. זה לא כל כך עבד. מסתבר ששקרים לא מסוגלים לעשות הכל. עדיין לא.

אמרו היום הרבה פעמים שזהו "יום עצוב למדינת ישראל". ממש, ממש לא. מעשי האונס שבהם הורשע קצב נעשו בתקופה שהיה שר התיירות. הוא היה אנס עוד קודם לרגע שבו הפך למועמד הליכוד וש"ס לנשיאות. היום שבו כלומניק מנופח כזה, על כל כוחו וכל איומיו, מוצא את עצמו בדרך לכלא – וכפי שהדברים נראים, לשהות ארוכה שם – הוא יום של שמחה נדירה. אנחנו עוד לא איטליה, לא סין.

נחמה פורתא. אבל זה מה שיש.

(יוסי גורביץ)

טרגדיה: מעקב אחר מהלכיו בשבועות האחרונים של יו"ר העבודה ושר הביטחון, עמיר פרץ, מאפשר לצפות בדאגה כיצד הוא הופך, יום אחר יום, לפואד בן אליעזר. המריבה הזו על המאחזים, בדיוק כשיש לו צרות פנימיות וכשאולמרט פועל להכנסת ליברמן לממשלה, הזכירה מאד את מהלכיו של פואד, קודם התבוסה למצנע.

העסקאות האפלות עם מועצת יש"ע – נוריד חלק מהמאחזים, אתם לא תתנגדו, ואנחנו נכשיר את השאר – הן בבואה מדויקת להתנהלותו של פואד כשר ביטחון. הגמגום סביב כניסת ליברמן לממשלה, חוסר היכולת לומר בנאום חד "לא, על גופתי"; חוסר היכולת למנף את 19 המנדטים שלו, שבלעדיהם אין לאולמרט ממשלה יציבה; אובדן השליטה על חברי המפלגה שלו-עצמו, וכשלונו בהבהרת הנקודה שאם העבודה תתמוך בליברמן, היא גמורה – פואד, פואד, ועוד פעם פואד.

ואני, מכל האנשים, הייתי צריך לדעת.

פארסה: החשוד הבכיר ביותר במדינה נסוג לקו הגנה אחורי. בטקס הכנסת ספר תורה לישיבה מיותרת במיוחד, אמר כבוד נשיא מדינת ישראל, משה קצב, את הדברים הבאים: "אל תתלוננו ואל תכעסו… אל תכעסו על מי שבדורנו אינו בקיא בעיקרי היהדות ואיננו יודע תורה (…) מה הם אשמים? במה הם חטאו שאנחנו באים אליהם בטענות, בביקורת, תוקפים אותם, מסרבים לקבל אותם, מסרבים לקרב אותם?… נדמה לי שאלה תינוקות שנשבו, הרב, הם גדלו במשטרים שמנעו מהם את לימוד היהדות, את לימוד התורה. זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו. כל אחד ואחד מאתנו אילו היה במשטר הקומוניסטי, הסובייטי, בארצות הגוש המזרחי (…) – עלול חס וחלילה להיות באותו מצב…”

זו, למעשה, לא עמדה חדשה מצד קצב: הנשיא הדתי ביותר בתולדות המדינה הצליח להוכיח, שוב ושוב, למה אסור להניח לחובשי כיפה להגיע למשרות ציבוריות. כמו הפונדמנטליסטים האמריקנים, הם אינם מצליחים להבין את ההבדל בין מה שעליהם לעשות כעובדי ציבור ובין עמדתם הדתית. אבל למה אמר קצב את הדברים דווקא עכשיו?

מפני שהוא הבין שהמשחק נגמר. שהממלכתיות שלו התקלפה ולא נותר ממנה דבר. על כן הוא נסוג אל בעלי בריתו הטבעיים, אלו שסבורים שכל הנשים מפתות, כל הנאנסות אשמות, ואשה שנאנסה אסורה על בעלה. להם הוא מזמר את הזמירות שהם תמיד אוהבים לשמוע: על כך שהם הציבור הנבחר, ושהאנשים המקיימים אותם, המשלמים את דמי מחייתם ונלחמים למען קיומם, הם בעצם "תינוקות שנשבו".

הוא משחק אותה אריה דרעי. באומן הוא כבר היה. עכשיו הוא החוזר בתשובה, המוקף ברשעים. וכשהוא ייכנס לכלא, שליש מהציבור יאמין שהוא נפל למלכודת. בהחלט יתכן שקצב מתחיל עכשיו קריירה חדשה, של רב מסוגף. או, לפחות, מנסה: אריה דרעי פעל רבות למען ציבור הבוחרים שלו, והציל את ישראל מאסון אסטרטגי במלחמת המפרץ הראשונה. קצב לא עשה דבר, מעולם, עבור אף אחד שלא היה חבר מרכז ליכוד. מה שעבד לדרעי, יכול מאד שלא יעבוד לקצב.

היסטוריה: ב-29 באוקטובר 1956, נתן אל"מ ישכה כרמי הוראה לאכוף עוצר משעות הצהרים בשורה של כפרים בגבול עם ירדן. כשנשאל על ידי אחד המג"דים שלו, שמואל מלינקי איש מג”ב, מה לעשות בכפריים החוזרים מהעבודה, שלא ידעו על העוצר – באותו זמן היו הישובים הערביים בישראל תחת משטר צבאי, ועוצר לילה היה דבר נפוץ, אך לא כן עוצר בצהרים – ענה כרמי "אללה ירחמו".

שוטריו של מלינקי טבחו ב-43 מתושבי כפר קאסם. הם הורידו אותם מכלי הרכב שלהם, העמידו אותם בשורה, וירו בהם למוות. באבי-יאר בישראל. אחד מהם, במשפטו, יאמר בלי מצמוץ או האשמה עצמית "פעלנו כמו הנאצים".

ממשלת בן גוריון, שבדיוק חרחרה מלחמה כנגד מצרים, ניסתה להסתיר את הטבח באמצעות הצנזורה. חבר הכנסת תופיק טובי עשה שימוש מופתי בחסינותו הפרלמנטרית, והציג את העובדות מעל בימת הכנסת. הממשלה נאלצה להודות בטבח, העמידה את השוטרים לדין – כרמי קיבל קנס של אגורה אחת, הכפופים לנו נידונו לתקופות מאסר שונות – וערכה "סולחה" עם תושבי הכפר. כל הרוצחים שוחררו בתוך שנה אחת; בשקט, סידרה להם הממשלה גם עבודות.

ביום ראשון הקרוב צפוי אביגדור ליברמן להכנס לממשלה על תקן "שר לאסטרטגיה". ליברמן רוצה בגירושם של ערביי ישראל, והכריז שצריך לתלות את חברי הכנסת שלהם. ביום ראשון, ה-29 באוקטובר 2006, 50 שנה אחרי טבח כפר קאסם, תכריז מדינת ישראל רשמית ש-20% מאזרחיה הם אויבים.

(יוסי גורביץ)

קצב עוד לא הודח, וכבר מרחפים העייטים מעל גוויתו הפוליטית. מי לא שם? הרב ישראל לאו, מלא "אהבת ישראל" מזויפת ומתקתקה; שמעון פרס שוב אומר "למה אני צריך את זה", כמו תמיד לפני שהוא מתכונן לתבוסה מפוארת נוספת; והספינמייסטרים של אולמרט הציגו הבוקר את המועמד האולטימטיבי: אלי ויזל.

את לאו אפשר לפטור במשיכת כתף. אחרי קצב, אף אחד לא ימנה לנשיא אדם שהסתבך בעבר בשערוריית מין. במקרה של לאו זו רק פרשיה מחוץ לנישואין, אבל בכל זאת. על פרס אין טעם להכביר מילים. האם הגיוני למנות אדם בגיל 83 לתפקיד שנמשך שבע שנים? האם מישהו חושב שלפרס יש סיכוי בהצבעה כלשהי?

אבל הדבר המכעיס ביותר הוא השפן ששלף אולמרט. כן, הרעיון של הזמנת מלומד בעל שם עולמי מחו"ל נוסה פעם – לאיינשטיין היה מספיק שכל להשאר בפרינסטון – אבל מה שהיה מותר בשנתה הראשונה של המדינה, ספק אם הוא ראוי עכשיו. ישראל קיימת כמעט 60 שנים; הרעיון שיש צורך להזמין אליה נשיא מן העולם, נשיא שהצעד הראשון שיעשה קודם להכתרתו יהיה קבלת אזרחות, הוא מעליב.

האם באמת אזלו האזרחים הישראלים המוכשרים לתפקיד? האם אנחנו חייבים לקבל עלינו דמות ייצוגית, שעד כה – במשך 58 שנים – לא טרחה להתגורר כאן? אלי ויזל הוא ניצול שואה וסופר מפורסם. אומרים שהוא אפילו יודע עברית. אבל האם די בכך כדי להכשיר אותו לנשיאות ישראל?

יתר על כן, מינויו של ויזל ירתק את המדינה בעבותות ברזל למיתוס הציוני, על פיה המדינה שייכת ליהודי כל העולם. הוא יהווה פגיעה חמורה באזרחי ישראל הערבים, שיצטרכו לבלוע מישהו שנבחר לנשיא על שום יהדותו ולא ישראליותו, והוא יחזק את התפיסה לגבי נאמנותם הכפולה של יהודי העולם. אחרי הכל, אם אחד מהבולטים שביהודי ארה"ב יכול להיות נשיא ישראלי, ואין לו שום בעיה עם המרת הלאום שלו, מה צריך לחשוב על כל השאר?

המעשה ההגיוני אחרי פרשת קצב – בעצם, גם לפניה – הוא לבטל את הנשיאות. מינויו של ויזל כנשיא יהיה סטירת לחי לכל אזרח ישראלי: לא הצמחתם מתוכם, אומרים לנו אדלר ושות', אף אישיות דגולה יותר מקצב. לא, תודה. נסתפק בנגיד בנק מיובא. הוא, לפחות, לא אמור לייצג אותנו, רק לווסת את הריבית.

(יוסי גורביץ)

בטוב זה לא ייגמר: כשאירע המקרה הראשון של רצח אב על ידי בנו, מספר פלוטארכוס, נבוכו הרומאים: אף חוק לא טיפל באפשרות הזו. היא כלל לא עלתה על הדעת. מאז זרמו הרבה מים בטיבר, אבל אפשר לומר בוודאות שהאנשים שכתבו את חוק יסוד: הנשיא, לא חשבו שבמשרה הזו יכהן אי פעם אנס, ושיהיה צורך לגרד אותו מהכסא.

החשוד מספר אחת במדינה נחוש להצמד לקרנות המזבח. יש לו פחות משנה לגרור, והוא יעשה הכל כדי לסיים אותה. מה יש לו להפסיד? את שמו הטוב? החסינות שלו קונה לו עוד תשעה חודשים עד שבכלל יצטרך להגיע לבית משפט. קצב לא יילך מרצונו.

הבעיה היא, מצד שני, שגם אי אפשר לאלץ אותו ללכת. בניגוד למה שמקובל לכתוב בכותרות העיתונים, מזוז לא יכול להגיש נגד קצב כתב אישום. אם קצב יגרור את א' לאולם שאגאל ויאנוס אותה שם, לעיני כל חברי הכנסת, עדיין אי אפשר יהיה להגיש נגדו כתב אישום. החסינות שהוענקה לנשיא היא טוטאלית.

המקסימום שמזוז יוכל לעשות הוא להודיע לכנסת שהוא רוצה להעמיד את קצב לדין, ושהיא מתבקשת להדיח אותו מתפקידו. כדי לעשות את זה, צריך 20 ח"כים שיגישו בקשה כזו. סביר שיימצאו, אם גם בקושי. אבל האם מישהו באמת חושב, שיימצאו 90 ח"כים – הרוב הנדרש – שיצביעו בעד הדחת קצב? קצב, אחרי הכל, נהנה מתמיכתם של השובניסטים, אלו שבטוחים שכל הנשים זונות, שכל אשה שניה מגישה תלונת-שווא על אונס, ושמציפים את הטוקבקים בקריאות "תהיה חזק, קצב, האמת תנצח".

האנשים האלה הם, לעיתים קרובות מאד, גברים ממוצא יהודי-ערבי. ש"ס בחרה את קצב, והיא גם תשאיר אותו בתפקיד, למרות הפאדיחה האיומה שהפך להיות הנשיא המזרחי המסורתי הראשון. מה שמביא אותנו ל…

נאמנות כפולה. אחת המורסות הפחות אלגנטיות שבגוף הפוליטי הישראלי הוא חבר הכנסת ניסים זאב. זאב, מוהל במקצועו – וגם שם, לפחות על פי התביעות שהוגשו נגדו, הוא לא היה הצלחה גדולה – מייצג את הפנים הרעות של ש"ס. או, ליתר דיוק, הרעות יותר. זאב ידוע בהתבטאויותיו כלפי הומוסקסואלים, נשים ושאר ציבורים שש"ס לא חפצה ביקרן.

היום כתב זאב מאמר דעה ב-ynet. בבואו להגן על אותה הצבעה אומללה בשנת 2000, העלה זאב טענה חדשנית: המתלוננות כנגד קצב לא צרחו, ומכאן – על פי הכללים שנקבעו במאה השביעית לפני הספירה – שלא היה אונס. במחשבה שניה, אני חוזר בי מהרעיון שמדובר בטענה חדשנית.

אלה חוקי ההלכה, אומר זאב, ומי אנחנו שנחלוק עליו. ראוי, אמנם, לשאול אותו מדוע לא יישא הנשיא את הנשים שאנס – האשה, אחרי הכל, נקנית גם בביאה – אבל נניח לזה. בהחלט יתכן שהתשובה תהיה הרבה יותר גרועה ממה שחשבנו.

חילונים נוהגים ללעוג לפסקי הלכה, במיוחד מפי רבנים ספרדים, משום שהם נראים, ובכן, נלעגים. אבל מה שנראה כבדיחה מצחיקה בעמוד האחרון של העיתון, בהחלט יכול להגמר בבכי לדורות במשכן הכנסת. אחרי הכל, זאב הוא בין האנשים המופקדים על קביעת מעמד האשה, והנה הוא אומר בריש גלי ששבועתו לכנסת – הוא נשבע, או ליתר דיוק הצהיר, שישמור על חוקי מדינת ישראל – תפלה בעיניו לעומת ההלכה. וההלכה, אותה מפלצת זקנה הקובעת שנערה מאורסת הנאנסת ואינה צורחת דינה מוות יחד עם אונסה, עומדת לימין קצב. ובישראל, להלכה יש דיוויזיות.

לא, קצב לא יילך. לא, הכנסת לא תדיח אותו. ואם הוא יהיה נאלח במיוחד, הוא יימלט שבועיים לפני סוף כהונתו לאיזו מדינה שאין לה הסכמי הסגרה עם ישראל.

עבד כי ימלוך. דני סימן משמש, במינוי ביזארי במיוחד מתקופת אהוד ברק, כראש לשכת העיתונאים הממשלתית. סיפורי הזוועה של עיתונאים שנאלצו לבוא איתו במגע יכולים לפרנס ספר קטן ונאה. שוב ושוב נמסר כי סימן נהנה מתחושת הכוח שלו והוא מקפיד להתעלל בעיתונאים, במיוחד זרים – אכן, צעד חכם מצד גורם במלחמה על שמה המטונף מיום ליום של ישראל. חכם רק פחות מהמינוי של מירי רגב.

עיתון "הארץ" ניסה לראיין את סימן, כדי להבין מדוע הוא מתעמר בכתב ה"פרנקפורטה אלגמיינה צייטונג" המוצב בארץ, יורג ברמר. לזכותו של ברמר יש לומר שהוא נלחם חזרה בשרץ הקטן, ומשרד החוץ הגרמני פנה בתלונה רשמית לשגריר ישראל.

בחלקים שפורסמו הבוקר במאמר, ושאינם מופיעים עוד, מתבטא סימן בלשון בלתי נסבלת. הוא מצהיר על כך הוא נהנה "לדפוק" את ברמר, מאיים לשלול את תעודות העיתונאי של כל אנשי הארץ, ושאר פנינים. יש לקוות שהחלקים הוסרו לא משום שסימן – שאגב, אמור להנפיק גם את תעודת העיתונאי שלי – ניסה לממש את איומו; יש לקוות עוד יותר שאם סימן חייב בהחלט לחיות על חשבון הציבור, שהוא יועבר בקרוב לתפקיד מתאים יותר – נניח, תופס כלבים בשיבטא, ושהמאמר ב"הארץ" יהיה זרז לכך.

(יוסי גורביץ)

אם למשה קצב היה שכל, וחוש תזמון, הוא היה מתפטר ב-12 ביולי בשעה 22:00. הידיעה היתה נבלעת בשאון התותחים. וכשהמלחמה היתה מסתיימת, הכנסת היתה בוחרת נשיא חדש, והאזרחים היו מודים בשקט לנשיא לשעבר על שפטר אותם מעונשה של שערוריה מיותרת.

אלא ששכל מעולם לא היה לקצב. היה לו מזל מדהים – השמועות על מעלליו כבעל סמכות כלפי הכפופות לו מתרוצצות, כמסתבר, כבר 20 שנים. המזל היה ששמו תמיד עורר גיחוך. קצב? שערוריית מין? תעשה לי טובה. אבל פורטונה היא שליטה הפכפכה.

(יוסי גורביץ)

כשיצאה שלי יחימוביץ' להגנתה של א', היה אופנתי מאד להאשים אותה שהיא אינה מבינה את תפקידה כחברת כנסת, שהיא עדיין פועלת כעיתונאית. אבל הימים האחרונים הוכיחו את צדקתה, כשאמרה שא' מתמודדת עם מנגנון משומן היטב.

אתמול, מסרו מקורות עלומים – הניחוש שלכם טוב כמו שלי – ל"ידיעות אחרונות" מספר משפטים לא מחמיאים מתוך הקלטת המתעדת את שיחתם האחרונה של קצב וא', שהציגו את א' כסחטנית. זה היה צעד די נואש מצד מקורביו של אדם, שהתחמק ממסירת הקלטת הלוהטת הזו במשך שבועיים, למרות בקשת היועץ המשפטי.

א' ועורכת דינה נזקקו למספר שעות כדי להתאושש, אבל אתמול בערב כבר נחתה מכת הנגד. ואיזו מכת-נגד. קצב ממלמל "הכל בינינו היה בהסכמה", וא' מטיחה בו בתשובה "על איזו הסכמה אתה מדבר? אתה פגעת בי וניצלת אותי". לידיעת כבוד הנשיא – אין 'יחסי מין בהסכמה' בין מעביד לעובד.

לגירסתה של א' – ובשלב הזה, כשיש עוד שבע מתלוננות, חשד להאזנות סתר מצד קצב וחשד להענקות חנינות שלא כדין, אין סיבה שנעניק לה משקל פחות מזה של קצב – היא חשדה ש"עיתונאי זר" שפנה אליה הוא למעשה שלוחו של קצב, ועל כך נסובה השיחה ביניהם. קצב, על פי עורכת הדין בראשי, השתמש בשבועיים האלה כדי להגיש קלטת ערוכה היטב, אם לא מבושלת, שממנה נעדרו קטעים קריטיים בשיחה. המשטרה מאשרת שהקלטת שמסר לה קצב קצרה מאד.

וקצב עצמו? הוא בילה את הימים האחרונים באומן, על קברו של נחמן מברסלב. מי שעוד זוכר את פרשת דרעי, וזוכר איך הקפיד גם הצדיק ההוא לנסוע מדי ראש שנה לאומן, יזכור גם את פרצופיהם המחייכים של חתולי ש"ס, כשבחרו את קצב לנשיא: חיוך על השטוזה שהכניסו פעם נוספת לפרס, וחיוך על כך שבחרו מזרחי חובש כיפה לנשיא.

אבל החיוך ההוא היה חיוך סרדוני: הנשיא הספרדי הראשון – משום מה, יצחק נבון לא נחשב; הוא מערכניק מדי – והנשיא חובש הכיפה הראשון חשוד באונס, בהאזנת סתר, בהטרדה סדרתית של כפופות לו. התגלמות הסטריאוטיפ על הגבר המזרחי, שש"ס כל כך רצתה להתרחק ממנו. מאריה דרעי לפחות היו תקוות; התקשורת נשבתה בקסמיו בשנות השמונים, עד שבא מוטי גילת והפך את הקערה על פיה. מקצב איש לא ציפה לדבר. הוא היה משעמם כמו טפט – עד שהסתבר שלא. ועכשיו נזכרים עיתונאים ותיקים בסיפורים שהסתובבו עליו ב-20 השנים האחרונות, סיפורים שנפטרו בבוז. קצב? סקס?

אם יצא דבר טוב מהפרשה הזו, הרי שככל הנראה שבקרוב נפטר ממוסד הנשיאות. אפשר לומר מה שרוצים על קלינטון ומוניקה, אבל היחסים ביניהם היו בהסכמה. מי ירצה להיות האיש שישב בחדר שבו ישב בעבר האנס הבכיר ביותר במדינה?

(יוסי גורביץ)