מפני חשש שעטנז
הסממן היחודי, אולי היחיד, של הדת היהודית הוא הפיכת הרתיעה מערבוב לעקרון דתי: הדת היהודית אוסרת על חרישה בשור וחמור יחדיו, והיא אוסרת, פעמיים, גם על בגד משני סוגי בדים: בספר דברים נכתב "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו", ובספר ויקרא נכתב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך." המילה לא מוכרת משום מקור אחר.
היהדות לא אוהבת ערבוב, אם כן. היא מעדיפה את הקטגוריות שלה נקיות ובהירות. איסור הערבוב הגדול מכולם, כמובן, הוא על ערבוב בין ישראל לעמים. מותר לחשוד – ולא יהודים חושדים בכך כבר יותר מ-2,000 שנים – שכל איסורי הכשרות מיועדים בדיוק לשם כך: למנוע מצב שבו יהודים ונוכרים יכולים לאכול זה עם זה. כי כידוע, היום אתה אוכל את הצלי שלו ומחרתיים, רחמנא ליצלן, תציע לו את בתך לאישה. מי ששם לב לכך שאיסורי הכשרות הלכו והחמירו דווקא עם עליית המודרנה ונפילת חומות הגטו, ימצא בכך אישור לתפיסה הזו: יותר מששמרה הכשרות מפני חרון אפו של החבר הדמיוני האובסססיבי, היא שמרה על יהודים מפיתויי העולם החיצון. הציניקנים יאמרו שהיא גם שמרה על צאן מרעיתם של הרבנים מפני תעיה בשדות זרים, מה שהיה עשוי לגרום פגיעה קשה בפרנסתם.
בפעם האחרונה שקבוצה של יהודים טענה שהיא "חוזרת לציון," היא מצאה לתדהמתה שהמקום כבר מאוכלס על ידי המוני עם הארץ של יהודים, אלה שלא הוגלו לבבל, והשרצים הקטנים לא שמעו על כך שאסור להם לקחת נשות זרים. הפעולה הראשונה של שבי ציון, זו שמתחילה בפועל את ההיסטוריה היהודית – מהבית הראשון יש לנו רק צללים – היא הצו של עזרא הסופר, שהוציא מן היהדות את היהודים שלא גירשו את נשותיהן הנוכריות.
מבחינה זו, ישראל מציגה אתגר יוצא דופן ליהדות. היא חתיכת ערבוב. המילה "ישראלי" יכולה לומר כל מיני דברים. מקימיה רצו שהיא תהיה שם נרדף ל"יהודי," או על כל פנים יהודי שמימש את עצמו; אבל המדינה הכילה גם שיעור גדול במיוחד של לא יהודים, שגם הם – לאור העובדה שישראל רצתה להתקבל לאו"ם – זכו רשמית באזרחית.
"רשמית," כי האזרחות הישראלית של הלא-יהודים אף פעם לא היתה שווה יותר מדי. בשנותיה הראשונות של המדינה הציונית, הלא-יהודים חיו ברובם המכריע תחת שלטון צבאי. זה הסתיים אמנם בדצמבר 1966, אבל כמה חודשים לאחר מכן החל שלטון צבאי על אוכלוסיה לא יהודית גדולה אחרת. זמן קצר לאחר הקמת המדינה, כבר הצטרף מקף למילה "ישראלי": סתם ישראלי הוא כמובן יהודי, מי שאיננו יהודי הוא "ערבי ישראלי."
כן, ערביי ישראל – האוכלוסיה שאיננה שייכת לעם האדונים – קיבלו רשמית את זכות הבחירה. בפועל, עד 1966 ולא מעט גם אחר כך, נסיונות של פלסטינים ישראלים לממש אותה נתקלו בהתנכלות של השלטונות. מק"י, המפלגה שכמעט לבדה יצגה את הפלסטינים הישראלים, סבלה מהתנכלות בלתי פוסקת, ופקידי ממשל – ביניהם שוטרי חרש, אנשי השב"כ וגם הקת"מים של משטרת ישראל – הטילו אימה על פעילים שלה ועל מצביעים מן השורה (ד"ר הלל כהן כתב על זה היטב ב"ערבים טובים.") משטר ההיתרים שמוכר היום לפלסטינים בשטחים הכבושים היה, לפני שנות דור, מוכר היטב גם לערביי ישראל. מפא"י יצרה שורה של מפלגות לווין ערביות שתפקידן היה לשמש כסוכנים שלה בקרב ערביי ישראל. אחד הידועים שבח"כים המאולפים של בן גוריון היה סייף א דין זועבי. כשאתם שומעים את העמדות הרדיקליות לכאורה של חנין זועבי – התפיסה שגם לא יהודים הם שווי זכויות – מן הראוי לזכור גם את הפריט הזה בהיסטוריה המשפחתית שלה. גם כאשר מימשו פלסטינים ישראלים את זכות ההצבעה הפורמלית שלהם, המפלגות שבהן בחרו מעולם לא היו חלק מקואליציה ישראלית, כלומר לא קיבלו את הגישה למשאבים שכל מפלגה ישראלית אחרת קיבלה.
אף שספק אם יש דוגמא למיעוט שסבל כל כך הרבה והפגין סובלנות רבה כל כך כלפי רודפיו, לאורך כל ההיסטוריה של ישראל, הרוב היהודי עסק באובססיביות בשאלה "מה יהיה עם ערביי ישראל," או, בניסוח אחר, מתי אפשר יהיה להכריז עליהם רשמית כאויבים ולהפטר מהם.
פרדוקסלית, השנים הראשונות של שלטון הימין היו חיוביות ליחסי יהודים וישראלים-פלסטינים. בסופו של דבר, לימין הישראלי היה גרעין רפובליקני שוויוני שהיה חסר במידה רבה במפא"י. לא במקרה, חרות של בגין הצביעה פעם אחר פעם בעד ביטול המשטר הצבאי. לא במקרה, כשרץ בנימין בגין לכנסת ב-1999, הוא חזר שוב ושוב על התפיסה שלפלסטינים הישראלים צריכות להיות זכויות שוות. לא במקרה, רובי ריבלין – רוויזיוניסט ותיק – מדבר על מדינה דו לאומית שבה כל האזרחים יהיו שווים.
החזון הזה, במרכז ובימין הישראלי, כבר לא קיים בפועל. לאורך שנות השמונים והתשעים, ככל שגבר הרצון הפלסטיני-ישראלי בהשתלבות בישראל, כך גבר הרצון היהודי בהפרדה. הערבוב היה מפחיד מדי. אהרן ברק, שופט ליברלי לכאורה, כתב בהכרעת קעדאן, שבה פסק שלמדינה אסור להפלות את אזרחיה הלא יהודים בהקצאת קרקע, שזו היתה אחת ההחלטות הקשות שקיבל. שנות ממשלת רבין השניה היו השנים הטובות ביותר ליחסי יהודים וישראלים פלסטינים: אף שרשמית המפלגות הערביות לא היו חלק מהקואליציה, היעדר "רוב יהודי" בכנסת אילץ את רבין וממשלתו להשען עליהן. ובהתאם, ממשלת רבין השניה השקיעה באוכלוסיה הערבית יותר מכל ממשלה ישראלית לפניה – או אחריה.
המודוס ויוונדי המהוסס והעדין הזה התרסק באחת בשנת 2000, כשמשטרת ישראל טבחה במפגינים ישראלים-פלסטינים. השוטרים הונעו, בין השאר, על ידי קריאותיו ברדיו של ברק למנוע את "חלוקת המדינה לשתיים", כפי שכינה את חסימת הכבישים בוואדי ערא. עוד קודם לכן, האכזבה בקרב ערביי ישראל מברק היתה עצומה – אפילו יותר מהאכזבה ממנו באוכלוסיה היהודית. הוא לא היה רבין שני; הוא העדיף להתחנף לימין, בתקוות שווא שזה יתמוך בממשלתו (זה לא קרה, כידוע.)
מאז, החוטים נפרמים במהירות, ויהודים רבים פועלים בנחישות כדי לסלק את סכנת ה"שעטנז" שבמונח "ישראלי." פעם הוא כלל גם לא יהודים? לא עוד. המטרה היא לרוקן את המונח "ישראלי" מתוכן, להשאיר רק את "יהודי." שמעון גפסו, ראש העיריה הגזען של נצרת עילית, אישש השבוע את מה שפוסט ציונים ידעו תמיד: שהציונות היא גזענות ושהיא, כדבריו של גפסו, בנויה על אתוס של רצח עם וטיהור אתני. מפחידים יותר מגפסו, שהוא לאומן יהודי בלתי מוסווה, היו דבריו של מתי גולן, שקרא בפועל להעמיד בישראל משטר של הפרדה בין יהודים ולא יהודים. הם מעידים על האופן שבו הפך המרכז לכאורה של יהודי ישראל לגזעני ורדיקלי בפני עצמו.
גולן אפילו לא טרח לכתוב שאם כבר הפרדה, אז הבסיס צריך להיות "נפרדים אך שווים," כנראה משום שהוא יודע שההיסטוריה מוכיחה שהרעיון הזה הוא הבל בלתי ניתן ליישום במקרה הטוב והסוואה לגזענות ממארת במקרה הרע. שוויון לא מעניין את המרכז הישראלי יותר.
ובדרך, המונח "ישראלי" מאבד משמעות. במהירות, נוצר כאן רוב שדורש במפגיע – עכשיו, כשהדרישה איננה מובנת מאליה כפי שהיתה עד שנות השבעים – ש"ישראלי" יהיה שווה ערך ל"יהודי": שהלא יהודים החיים בישראל יידחקו למעמד של נתינים. מיעוט גדול כבר תומך בשלילת זכות ההצבעה של הפלסטינים הישראלים, כלומר הסרת עלה התאנה של הדמוקרטיה הישראלית, והכנסת כבר העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק שתשלול מהם בפועל את הזכות הזו. לא במישרין, כמובן: הגזענות היהודית במדינת ישראל לעולם איננה נקראת בשמה בגלוי. היא תמיד פועלת בעקיפין. הפעם, הדרישה היא "רק" להעלות את אחוז החסימה לכזה שהיסטורית, המפלגות הערביות לא הגיעו אליו.
וכשיגיע הפיצוץ, שרבים מן היהודים מקווים – בגלוי או בסתר – שיסתיים בנכבה שניה, תוכל היהדות הקמאית שמקננת בליבם של רוב הישראלים לפלוט אנחת רווחה: סכנת ההתערבבות הוסרה.
עוד דבר אחד: מוקדם יותר השבוע, תהיתי האם בנימין נתניהו יבחר בישראל או במתנחלים, והאם כדי לשמור על האחרונים הוא יפסיק את הסיוע האירופי בתחום המדע והטכנולוגיה לישראל. היום אנחנו יודעים את התשובה: נתניהו מעדיף את יצהר על פני ההייטק והמדע הישראלי. מה שמפתיע הוא עד כמה זה לא היה מפתיע. יש עתיד, בתגובה, לא אמרה דבר והמשיכה למכור את מעמד הביניים הישראלי למתקראים אחים מן הגבעות.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
כולם מכים על חטא כשהם שומעים את הברק.
Great post, but correct:
שלא גירשו את נשותיהן הלא נוכריות.
מחנה השמאל או מחנה הריכוז.
ישראל – שמו השני של יעקב, אבי האומה. משם נלקח. ולשם הושב.
וכן – היהדות רוצה לשמור על זהותה. מה לעשות?!
"היהדות" לא רוצה שום דבר, כי זה מונח מופשט ולא ישות שמסוגלת לרצות דברים.
יהודים מסוימים, לעומת זאת, רוצים לשמור על טוהר הגזע, ומכסים את זה במלים מכובסות על זהות.
ואפרופו גזענות, כמה צבעים וגזעים יש ביהדות??? סתם בשביל הקטע…
מלה אחת: עמנואל.
עוד שתים: תרומות דם.
עוד שלוש: הקמתה של ש"ס.
עוד ארבע: סובייטים לשעבר פסולי חתון.
מוסיפה: תפילות בנפרד בחטיבת ביניים ממ"ד. אשכנזיות לכאן – ספרדיות לשם (מתימן הספרדית, למשל… …ומעיראק הספרדית… וכן, מכל צפון אפריקה)
"אתן לא יכולות להתפלל ביחד, זו לא אותה תפילה." 1978
תרומות הדם לא קשורות. גם אני לא יכולתי לתרום דם אחרי שביקרתי באפריקה. כל עוד מדובר באנשים שחיו באפריקה ולא בילדיהם אין כאן גזענות. דרך אגב, גם מי שגר בבריטניה מעל תקופה מסויימת (6 חדשים במצטבר, אם אני זוכר נכון) לא יכול לתרום דם.
ועוד חמש: סנסקריטיזציה בקרב אתיופים, מזרחים וספרדים.
איזה "רצח עם" ביצעה הציונות?
כפי שזה נראה כרגע, עם ישראל.
אווווווווֹ!
(הקשר: https://www.youtube.com/watch?v=sRkE_Gv6ALM)
אם אנחנו מבססים את הזכויות שלנו על הארץ על יהושוע בן נון אז השמדת עממי כנען היא ג'נוסייד לכל דבר ועניין.
אז צריך לכתוב :"היהדות בנויה על אתוס של רצח עם".
אופס….אנטישמיות…
לא, סתם עובדות. גם מיתוס המערב הפרוע שעליו בנויה ארה"ב היה השמדה שיטתית של האינדיאנים, מה לעשות.
אבל בוא נתנחם בכך שכשהקימו את האו"ם הפסוק היחידי שמצאו שמתאים לשים מעל דלת הכניסה(ונמצא שם עד היום) הוא הפסוק הרביעי מפרק ב בספר ישעיהו ולא הפסוק "if you have to shoot shoot don't talk" ….
ספר יהושע הוא עובדות ושופטים המיתוס? כדאי ללמוד קצת מקרא.
דווקא כשמאלני (ואפילו רדיקלי) וחילוני עליי לציין, שמאמריך גובלים לעתים באנטישמיות.
מה אנטישמי במאמר, ספציפית?
אמר גובל, לא אמר אנטישמי. והוא לא צריך להסביר, כי הוא ציין שהוא שמאל רדיקלי. כלומר הוא כמעט תמיד מסכים עם המחבר, ולכן כאשר הוא מציין איזושהי ביקורת, יש לקבל אותה כנכונה, אחרת הוא לא היה טורח.
איכשהו כל פעם כשמישהו מביא מאמר או תגובה בנוסח של [אני בעצמי שמאלני]+[אבל…] יוצא שמדובר בלאומן היסטרי
+1
לול.
מאמר מצויין כדרכך. עם זאת ההערה על חנין זועבי לא במקומה. היא אינה שלוחה של סייף א דיין זועבי. מדובר באשה אמיצה וישרת דרך.
+ 1
אמנם היא אישה, אבל יש לה דעות ומעשים משלה וראוי לשפוט אותה לפיהם ולא לפי מעשי בני משפחתה.
בלי קשר למעשיה ודעותיה של חנין זועבי, סייף א-דין זועבי התנדב ל"הגנה" עוד בתקופה שבה הסיכוי לקבל על זה כדור (בראש) היה גבוה יותר מהסיכוי לקבל על זה עיטור.
אפשר לחשוב עליו מה שרוצים, מאולף הוא לא היה מעולם.
למעשה רבים מהפלסטינים שהצליחו להישאר בשטח שהיה למדינת ישראל ב-1948 לא הוכרו כאזרחים אלא רק כתושבי קבע בישראל. זאת בשל התנאים המצטברים הדרקוניים שנקבעו בסעיף 3 לחוק האזרחות שנחקק בשנת 1982 המתייחס לאזרחות של לא יהודים בישראל
(זאת בניגוד להסדר הנדיב ורחב הלב שנקבע באותו החוק לגבי אזרחות של יהודים בישראל). לכן רבים מהם וילדיהם אחריהם היו נטולי אזרחות ומכאן ללא יכולת להשפיע על המשטר שהוחל עליהם. רק בשנת 1980 תוקן מצב זה באופן חלקי, כשלחוק הוסף סעיף 3א והתאפשר למקצתם לקבל אזרחות.
לגבי "נתניהו מעדיף את יצהר על פני ההייטק והמדע הישראלי", זה לא לגמרי מדוייק.
אם תסתכל בדרישות האירופאיות שישראל תנסה לשנות במו"מ, תראה שהן באמת קצת מוגזמות. אם המטרה של ישראל היא באמת לשנות אותן ולחיות עם הדרישה שהכסף לא יעבור לפרויקטים בשטחים, זו פשרה שיכולה לעבוד בהחלט.
ציטוט:
——
ראשית, ישראל מתנגדת לדרישה לפיה חברות או גופים ישראלים יהיו חייבים להגיש תצהיר כתוב לקרנות של האיחוד האירופי שבו הן מתחייבות כי אין להן כל קשרים ישירים או עקיפים עם גורמים בהתנחלויות בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברמת הגולן.
שנית, ישראל מתנגדת גם לסעיף שקובע כי גופים ישראלים לא יהיו זכאים להלוואות אירופיות אם יש להם קשר עקיף להתנחלויות. למשל, חברת טבע לא היתה זכאית להלוואה של 200 מיליון יורו שקיבלה מהאיחוד האירופי, רק בגלל שיש לה מפעל בהר חוצבים מעבר לקו הירוק בירושלים. ישראל סבורה שמדובר בדרישה טוטאלית שחורגת מהשאלה לאן יילך הכסף האירופי וכי אם לא יוצב כאן קו אדום, עלולה הדרישה הזו להתרחב.
ההסתייגות השלישית קשורה לדרישה האירופית להכניס סעיף טריטוריאלי בהסכם שקובע מפורשות שישראל מכירה בכך שאינה ריבונית מעבר לקווי 1967 ולכן ההסכם אינו חל על שטחים אלה.
"לא נחתום על ההנחיות כמו שהן", אמר בכיר ישראלי שהשתתף בישיבה שכינס נתניהו. "מצד שני יש רצון לנהל מו"מ עם האיחוד האירופי כדי שהסכם Horizon 2020 והסכמים נוספים כן יוכלו לצאת לפועל. אם שום דבר לא ישתנה זה יהיה בלתי אפשרי לחתום. אנחנו רוצים למצוא פתרון יצירתי. נפעל מול הנציבות האירופית בבריסל ומול כל 28 הבירות של המדינות החברות ונסביר שזה מצב משברי אמיתי שדורש פתרון".
——
"סעיף טריטוריאלי בהסכם שקובע מפורשות שישראל מכירה בכך שאינה ריבונית מעבר לקווי 1967"
ואללה. זה רק אני שרואה כאן דמיון מפתיע ל"הצהרת נאמנות" מבית מדרשו של ליברמן?
מבלי להכנס לויכוח על עצם החוק האירופי, בהנתן שהם החליטו לא לממן גופים מעבר לקו הירוק, אני לא רואה למה הסעיפים האלה דרקוניים.
1. לגבי התצהיר הכתוב. הרי זו בדיוק מהות החוק, אם אתה רוצה להיות ממומן, אתה צריך להצהיר שאתה לא עובד מעבר לקו הירוק.
2. הדוגמא של טבע היא התממות. נגיד שטבע מקבלת הלוואה, החברה יכולה להעביר את הכסף למחלקה שפועלת בתוך הקו הירוק, ולהעביר בתקציב הפנימי כסף מאותה מחלקה למחלקה שעובדת מעבר לקו הירוק. אי אפשר באמת להבטיח שהכסף שמושקע מעבר לקו הירוק הוא "כסף אחר" מהכסף שהתקבל.
3. זה באמת נראה לא קשור לענייני מימון, אבל דווקא פה לא אמורה להיות לישראל בעיה. הרי ישראל בעצמה מצהירה שריבונותה אינה חלה בשטחים (לגבי מזרח ירושלים והגולן – זו אולי בעיה).
1. עצם מסירתו של תצהיר כתוב אינה מהווה בעיה. התוכן שלו כן.
2. מה שאתה מתאר הוא לא המקרה הקיצוני ביותר שהדרישה האירופית גוררת. מקרה קיצוני יותר יהיה אם חברת טבע תרכוש, נאמר, שולחנות מנגריית יוסי הפועלת במעלה אדומים. גם בדרך הזאת הכסף האירופי יכול להגיע לגורם הפועל בהתנחלות. בלי קשר לשאלה אם חרם על גורמים המקיימים סוג כזה של קשר להתנחלויות מוצדק או לא, מדובר בצעד דרקוני.
3. מזרח ירושלים והגולן — בדיוק.
"בלי קשר לשאלה אם חרם על גורמים המקיימים סוג כזה של קשר להתנחלויות מוצדק או לא"
אבל זו בדיוק השאלה, לא? הם החליטו שהתשובה שלהם חיובית ולכן הם לא יתמכו במי שמקיים קשר כזה.
אתה לא מבחין בין חרם ישיר לשניוני.
הערת אגב, הר חוצבים ברורבו המוחלט בתוך הקו הירוק
גפסו הוא גזען נאלח. (שנדרש לנימוקים ציוניים ברמת שוק מחנה יהודה בדיוק כאשר המשטרה ממליצה להעמיד אותו לדין ותושבי עירו — גם היהודים שבהם — לא ממש מרוצים ממנו. מעניין, מעניין…)
אבל מה אתה רוצה ממתי גולן? הוא אינו פוליטיקאי ואינו קורא להקים בשום מקום משטר כזה או אחר. הוא פובליציסט, שמציין עובדה בסיסית: לבני אדם יש נטייה להעדיף לחיות בסביבת אנשים הדומים להם.
עכשיו, זה שהנטייה הזאת קיימת אינו אומר שרצוי לעודד אותה, ויש גם אינסוף דרכים להגדיר "דומים" (חלק מהם, שאינם קשורים לשאלת היותו של אדם יהודי או ערבי, מופיעים במאמר של גולן עצמו). אבל בהקשר החברתי הקיים במדינת ישראל, ליהודים אכן יש נטייה לרצות לחיות בקרב יהודים (בד"כ מסוג מסוים), ולערבים יש נטייה לרצות לחיות בקרב ערבים (כנ"ל). להתעלם מהנטייה הזאת יהיה מטופש.
הרצון לחיות בלי ערבים הוא גזעני, אבל מה שבאמת גזעני הוא לא להבין שיש רצונות שאינם לגיטימיים ואוסר להתשחב בהם כבסיס מדיניות. לא כל מה שאני רוצה אני גם חשוב שמוצדק לנהוג על פיו.
הרצון לחיות בלי ערבים יכול להתבטא ברמות שונות — החל מאם שמזהירה את בתה בת הטיפש-עשרה "דיר באלאק אם תצאי עם ערבי", עבור במר גפסו ונצרת-עילית-היהודית שלו, וכלה בשאיפה לצמצם את הגירתם של ערבים למדינת ישראל (או לכל מדינה לא-ערבית אחרת, לצורך העניין). בכל אחת מהרמות האלה, ניתן לבטא את הרצון הנ"ל בדרכים לגיטימיות ובכאלה שלא. ספציפית לגבי נצרת-עילית, ניתן בקלות לשמר רוב יהודי מכריע בעיר בלי כל ההצהרות האידיוטיות של גפסו (שממילא לא ברור עד כמה הן ניתנות ליישום באופן חוקי).
מה שכן, גפסו מבלבל בין "אנחנו רוצים שהערבים יהיו מיעוט בעיר" ובין "אנחנו לא רוצים ערבים בעיר בכלל". הדבר הראשון יכול להיות לגיטימי (תלוי בדרכי היישום), השני — לא. בהתחשב בעיתוי ובמצבו של גפסו, אני נוטה לראות בבלבול הזה הרבה יותר ציניות מטיפשות.
אני לא מבין למה האירופאים לא מחרימים את ישראל לגמרי, הרי רוב העם הימני בחר בממשלה ימנית, רוב העם מעדיף משטר אפרטהייד גזעני,אם כך שיתכבד וישלם את המחיר על טיפשותו,לא רק בחרם על התנחלויות, אלא חרם טוטאלי כמו שנעשה כלפי דרום אפריקה בזמנו
זה בדיוק מה שהיה ראוי שיעשו האירופאים כבר ב1970, לפני שהשרץ שגשג והתעצם.
אבל היתה גם היתה המטריה האמריקנית שלהענקת חסותה לכיבוש היה אפקט מרכזי "בהצלחתו"(ובמקביל – ליישור הקוו ע"י האירופאים). למדיניות האמריקנית היו שיקולים תועלתיים משלהם: בצ'ילי לדוגמה זה התבטא בסיוע בתכנון ותמיכה במהפיכה פאשיסטית רצחנית.
רוב העם ימני? זה מה שהם זועקים תחת כל עץ רענן. בנט קיבל 12 מנדטים, בן ארי לא עבר את אחוז החסימה. יתר המפלגות כולל הליכוד בעד חלוקת הארץ ברמה כזו או אחרת.
רוב מרכז הליכוד מורכב מגזענים של האחים היהודים אבל זה כבר סיפור אחר
מענין, אני מבין שאתה מחשיב את מפלגת העבודה כמפלגת שמאל, הרשה לי לגחך
העבודה היא מרכז לאומני כמו הליכוד אבל לא ימין
רוב העם זה אנדרסטייטמנט, הייתי אומר לפחות 90% מהעם ימני.
השמאל היחיד כאן זה חד"ש (אולי גם בל"ד, אני לא בטוח כי אין להם מצע בעברית) ותראה כמה הצביעו להם.
אין דבר כזה שמאל לאומי (לאומני) או שמאל ציוני. שמאל אמיתי מושתת על זכויות אדם ושוויון כערך עליון, לא על אהבת המדינה או הערצה של איזה אידיאולוגיה שרירותית שהגו הזויים מזוקנים שאוהבים להשען על מרפסות
למען היושר, רוב היהודים יתרצו את העמדה המתבדלת שלהם לא בשנאת ערבים אלא בפחד מהם. אולי בפועל הם באמת גזענים אבל לפחות כלפי חוץ הם מנמקים את ההתבדלות בפחד מפיגועים וזה, מה לעשות, לא לגמרי מופרך.
כולם מתרצים את הגזענות שלהם כך. בגלל זה הומופוביה היא פוביה.
לפחד מהומואים אין שום סיבה קונקרטית ושום הוכחה היסטורית שמשהו רע יכול לקרות. מהבחינה הזאת הפחד מהערבים שונה.
נכון, מקובל גם עלי.
אבל שמעת על "כבדהו וחשדהו" ?
גם אם החשש קיים החלק הראשון לא מומש
להיפך, נראה שהרוב עסוק במרץ ברמיסת כבודם של הערבים בארץ, עד שהחשש הפך לודאי.
אתה כריבון לא יכול להתעמר בעם 60 שנה ולצפות ממנו לרצות בנוכחותך.
הלכנו לחפש דירה ביפו, מצאנו יופי של בית בשכירות נמוכה יחסית ויופי של בעלי בית, חזרנו לסיבוב ביקורת ביום ששי והחלטנו ששכונה של דוסים זה לא בשבילנו, ולא משנה אם אלו ערבים או יהודים.
בדלנות והיבדלות ושנאת הזר היא חלק מה-DNA היהודי עוד מימי 12 השבטים וסיפורי ההתהוות כעם. לא צריך להדביק את הנוירוזות-מיתולוגיות האלה על איסור שעטנז הדתי או על איסור חריש שור וחמור יחדיו. מספיק לראות מה שקורה פנימה בתוך החברה היהודית. השנאה שמופנית החוצה היא רק העודפים…
בניגוד לכל שאר העמים שאוהבים ומכבדים את האחר.
פרשנות עתיקה לאיסור על חריש בשור ובחמור יחד מנמקת אותו בצער בעלי חיים (השור מהיר, החמור איטי, חרישה משותפת תגרום להם סבל). יש גם נימוק של כלאיים.
גם בהבדל מהתפיסות האחרות לגבי הבריאה לדוגמה חיבור של תוכן וצורה. ביהדות מדובר על הפרדה, אור וחושך, שמיים וארץ …