נביל שעת, אחד מאנשי המשא ומתן של הרש"פ, הודיע שלשום (ד') שהרש"פ לא תקבל את דרישתה של ישראל, שהיא תוכר כמדינה יהודית. דברים דומים נאמרו מוקדם יותר השבוע על ידי שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל רייט: הוא קרא להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית "דבר מדאיג".

לא במקרה הציב נתניהו את הדרישה הזו: זו צורה טובה לוודא שהמשא ומתן ייכשל, ובאופן כזה שיאפשר להטיל את כל האשמה על הפלסטינים. מה אתם רוצים, הוא יאמר, הם אפילו לא מוכנים להכיר בנו כמדינה יהודית!

ובצדק אין הם מוכנים.

* * * * *

אלי ישי אמר לא מזמן – המוח שלי עדיין מתעקם סביב האמירה הזו – שהמרת דתו של אדם ליהדות אורתודוקסית עושה בו שינוי פיזיולוגי: הוא מקבל את "הגן היהודי". מסתבר, כהערת אגב, שבניגוד לבנקאים גרמנים, לשרים ישראלים מותר לדבר על גנים יהודיים.

ההסבר הסלחני ביותר לדבריו של ישי הוא שבבורותו, הוא בלבל בין גנטיקה ובין התפיסה הקבלית המקובלת מאד שאומרת שנשמתם של לא-יהודים שעוברים גיור היא בעצם "נשמה מזרע ישראל". ניר בן ארצי, עמוס בחסידים שוטים, מסביר ש"לחסידי אומות העולם, שעזרו והצילו יהודים מציפורני הנאצים ימח שמם, היה שורש של נשמה יהודית מאבותם, מאתיים או שלוש מאות שנה קודם לכן. זה ברור כי בטבע הגוי אין מקום לרחמים, כיון שאין לו נשמה. הרחמים באים מהנשמה, שהיא חלק אלוק ממעל, מהקב"ה שהוא רחום וחנון. לכן גוי כמו בעלי חיים, אין בהם נשמה ולא רחמים".

רוב היהודים הישראלים לא מחזיקים בדעה קיצונית כמו זו של בן ארצי ורבני "תורת המלך", אבל הם מקבלים ללא היסוס את תפיסת עליונותם של היהודים על הלא-יהודים. בן למשפחה יהודית שכורך את גורלו במי שאינו/אינה יהודית, הוא טרגדיה משפחתית – גם, לעיתים קרובות מאד, במשפחות חילוניות-לכאורה. ישראל שומרת היטב על טוהר הגזע: היא איננה מאפשרת נישואים בין יהודים ללא יהודים.

הגזענות הזו – ולא תירוצי "המצב הבטחוני" – היא הסיבה לאפליה המתמשכת שמפעילה ישראל כלפי הלא-יהודים החיים בה. ישראל מפלה שיטתית לא רק את ערבייה המוסלמים, אלא גם את הנוצרים, הדרוזים והצ'רקסים – למרות ששתי העדות האחרונות משרתות בצה"ל. כפי שיכולים להעיד גם הבדואים, גם השירות בצה"ל – שבכל מדינה שאיננה פולקיסטית הוא כרטיס הכניסה האולטימטיבי לחברה – לא מאפשר להם לדלג מעל משוכת מוצאם. משעה שהם פושטים את מדיהם, הם חוזרים להיות "גויים".

מעניינת ההיסטריה בישראל כנגד "התבוללות": שיעור הנישואים בין יהודים ללא יהודים בישראל הוא אפסי. בשנות השמונים הוא עמד על 0.04% מכלל הזוגות הנישאים, ואפילו אם נניח שמאז הוא עלה פי עשרה, אנחנו עדיין מדברים על פחות ממחצית האחוז. יוסי ביילין הציע בשעתו מערכת של "גיור חילוני"; לא פשוט יותר להקים מערכת ראויה של הענקת אזרחות בישראל, שאיננה נשענת על מוצא או על אמונה דתית? כנראה שלא.

התומכים בגירושם של 400 הילדים הזרים מדברים כאילו הם והוריהם יביאו לקץ המדינה היהודית. אותם אנשים עצמם – בן דרור ימיני הוא דוגמא נהדרת – ניצבים לעיתים קרובות בשורה הראשונה של האנשים שמתרעמים על "חומרות" בגיור. כלומר, מבחינתם, כל זמן שילד אפריקני שומר על דת אבותיו, הוא פצצה דמוגרפית מהלכת, שיש לגרש במהירות – אבל משעה שאמר "רוצה אני" ועבר טבילה, הוא עובר מטמורפזה מופלאה וכעת הוא מיסודות מדינת ישראל שאין לערער עליהם. אם יש הבדל גדול בין התפיסה הזו ובין התפיסה של אלי ישי והקבלה, אני מתקשה להבחין בו.

סקר שנערך לאחרונה מצא שרק 42% מהיהודים הישראלים מגדירים את עצמם כחילונים. בהתחשב במספר של חילונים-לכאורה שצמים ביום כיפור, סביר להניח שהמספרים האמיתיים נמוכים יותר. אפשר להניח במידה רבה של בטחון, אם כן, שהתפיסה הגזענית הזו משותפת לרוב היהודים בישראל.

וזו הסיבה שאסור להניח לישראל להגדיר את עצמה כמדינה יהודית: אם לפני שנים אפשר היה עוד לטעון שמדינה יהודית פירושה "מדינת חזון הנביאים", היום כבר אי אפשר לטעון זאת. הגזענות הזו איננה חדשה, כמובן, אפילו לא במחוזות חילוניים למהדרין: בשנות השלושים מנעה מפא"י, אמונה רשמית על אחוות עמים, את הקמתו של גן משותף לילדים יהודים וערבים בחיפה, בטענה של חשש לנישואי תערובת. בכל פעם, ציין תום שגב, שהאתוס של אחוות עמים פגש באתוס האתנוצנטרי היהודי, הראשון נסוג מפני האחרון.

כרבע מאוכלוסיית ישראל איננה יהודית אורתודוקסית. האוכלוסיה הזו איננה יכולה להשתלב בישראל היהודית, וזאת לא בשל סכנות בטחוניות אלא בשל גזענותה הממאירה של קבוצת הרוב, גזענות שרק מתגברת עם השנים. בשום פנים אין להסכים להכרה בינלאומית בגזענות הזו – ודרישה מהרשות הפלסטינית להכיר במעמד הפלסטינים הישראלים כמיעוט נסבל לכל היותר, לא יכולה להיחשב לדרישה הגונה. הגיע הזמן להודיע לישראל שאם היא רוצה להיחשב כחברה במועדון המדינות הנאורות, היא תצטרך להפסיק להיות מדינה אתנוקרטית.

קרי, היא תצטרך להפוך – כמו שדרשה שולמית אלוני לפני עשורים, כמו שצריכה להיות כל מדינה – למדינת כל אזרחיה. אבל מתקבל הרושם ששנאת המין האנושי של יהודי ישראל לא תאפשר להם לבצע את המהפך הזה, וישראל לא תדע שלום, עד שתקרוס.

(יוסי גורביץ)

ההתנחלות נוקדים קיבלה לאחרונה תקנה חדשה: היא אוסרת על רוסים שיהדותם מפוקפקת להתגורר בה. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ', מראשי המסיתים בכנסת, מ ז ו ע ז ע ת.

התגובה הראשונה היא צחוק חלול. פתאום מסתבר שערימת גזענים שטוהר דמם הוא כל מה שיש להם לא מפנה את הקריטריון המפלה שלה כלפי ערבים בלבד, אלא מסרבת להכיר ב"גיור הדגמ"ח" הישראלי – התפיסה שאומרת שאם שירתת בצבא, אלא אם כן אתה דרוזי או נוצרי, אתה יהודי – ומתעקשת על הקריטריון הגזעני הקדום. שמאלוב-ברקוביץ' דווקא צריכה להבין אותם: היא, שרואה את אל נקמות יהוה בענני אפר, לא יכולה לריב עם אנשים שרוצים לחזור דווקא למקורות שלהם.

יש כמה משמעויות משעשעות להחלטה של נוקדים. למשל, יולי אדלשטיין, שר התעמולה שלנו, לא יוכל להתגורר שם. אבא שלו הוא כומר אורתודוקסי. המסביר הרשמי של ישראל לא מספיק יהודי בשביל נוקדים. צריך לתהות אם בנימין נתניהו, שהתחתן פעם על ידי רב רפורמי, מספיק טוב בשביל נוקדים; הבת המוצנעת שלו, נועה נתניהו, ודאי לא. התושב המפורסם ביותר של נוקדים הוא הגרוטסקה של שר חוץ שלנו, אביגדור ליברמן. מסתבר שבנוקדים אתה יכול בריון שהורשע בתקיפת ילדים ולהיחשב מאבני הקהילה, אבל אם יש ספק כלשהו באשר ליהדותך, תצטרך לגרור את עצמך למקום אחר. התגובה ההזויה שייכת לדובר האגודה לזכויות האזרח, שציין ש"ההחלטה שלא לקבל אדם ליישוב אך בשל טעמים של גזע, דת, מין וכדומה היא אסורה ומהווה אפליה פסולה". אפליה פסולה? על פי איזה חוק? נוקדים איננה נמצאת בישראל והחוק הישראלי לא חל עליה. עצם קיומה של נוקדים הוא אפליה פסולה.

ליברמן, כזכור, הצהיר כמה פעמים – ואף הפך את הנושא לחלק מהמצע שלו – שהוא תומך בנישואים אזרחיים, כדי לאפשר למאות אלפי מהגרים רוסים להנשא בישראל. אחר כך הוא ויתר ודיבר על "ברית הזוגיות", גרסה מצומצמת יותר שתאפשר להם להנשא רק בינם ובין עצמם, ובהסכמת הרבנות. גם זה נתקע. אולי טוב שכך: אולי הבוחרים של ליברמן יפיקו את הלקח מכך שהם לא מספיק טובים כדי לגור בהתנחלות שלו. אחד המתנחלים הקיצוניים יותר הבהיר את הנקודה: "צריך להתבדל מהגויים במסחר, בהכל. במיוחד מלגור אותם. זה יכול להיות פתח להתבוללות, לעבודה זרה. זה פתח לצרות אחרות. הם יכולים להסית אותנו לעבירות שיהודים בדרך כלל לא עושים, כמו עבודה זרה, גילוי עריות, כל מיני סטיות כאלה או אחרות. לכן אין להם מקום ביישוב שלנו. באופן עקרוני, זה שהם משרתים בצבא זה בעיה. אסור שהם יהיו בצבא." כי שירות צבאי, כידוע, הוא אדנות, במיוחד כשהחייל הלא יהודי הוא קצין. ראוי לשים לב לשתי נקודות כאן: התפיסה הבסיסית שלא יהודים חשודים אוטומטית בגילוי עריות ובסטיות מיניות (השולחן ערוך אוסר, למשל, להשאיל להם בהמות). הנקודה השניה היא הפחד הנורא מהתבוללות.

על פניו, מדובר בבולשיט מזוקק. איך בדיוק אמורים יהודים בישראל, ועוד בהתנחלות, להתבולל? איך, לעזאזל, הם יעשו את זה? החוקים הישראליים לא מאפשרים "נישואי תערובת" – השם הנתעב שמהדרום האמריקני פס לפני ארבעים שנה ועדיין מלחש כאן – כי הם מחייבים נישואים באמצעות טקס דתי. לא במקרה אין בישראל נישואים אזרחיים; לא במקרה נסוג ליברמן מהדרישה הזו. נישואים אזרחיים פירושם הפסקת יכולתה של המדינה לפקח על חיי האישות של אזרחיה. וזה מה ששווה היהדות הגאה שלכם? מבט אחד מעפעף מצעירה בלונדינית והכל נגמר? זה כל מה שהיא שווה?

ועדיין מדובר בפחד אמיתי מאד. אמיתי מספיק בשביל להניע חלק ניכר מאוכלוסיית נוקדים להעביר תקנה שהם לא יכולים שלא לדעת שתוציא להם שם רע. של נוקדים מציג לנו, עם זאת, צורת גזענות שכמעט לא מוכרת מחוץ לקבוצה היהודית. הפחד הגזעני הרגיל הוא מפני חילול דמה של הנערה על ידי שחור שיער או עור כלשהו, והוא ומשלב היטב שוביניזם עם שנאת זרים, כביכול אין לזר דבר אחר המעסיק אותו פרט לכיבושה של בת השבט. גזענים יהודים אינם, כמובן, נקיים מהפחד הזה – הפחד שבאובדן השליטה על האשה – ויעידו אנשי יד לאחים. אלא שכאן מופיע פחד חריג, הפחד מפני חילול דמו של הגבר. "אם אתה מקבל עשר משפחות שהאמא לא יהודייה, אז יש להן 30 ילדים, ומחר הבן שלך מתאהב בחתיכה של השכנה," אמר מזכיר ההתנחבלות, "זו בעיה קשה".

זה, בעצם, הפחד היהודי הקמאי ביותר: הוא מופיע כבר בספר במדבר.

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף. 

(למעשה, כשחושבים על זה, הוא מופיע כבר בספר בראשית, בפרשת יוסף ואשת פוטיפר, אבל לכך יש פחות השלכות: יוסף, אחרי הכל, נושא אשה נכרית, אסנת. מקרה אחר, הסיפור המשונה של שמשון שהוא כנראה קדום מאד, מזהיר מפני בוגדנותה של האשה הנוכריה.)

האיסור על שכיבה עם לא יהודיה הופך לחוק בתקופה קדומה מאד, בעת בניית המקדש השני, כאשר עזרא מצווה על היהודים לגרש את נשותיהם הזרות, ומי שלא עושה זאת מגורש מהקהילה. בעקבות התקדים של פנחס, והחוק של עזרא, נוצרה לאורך השנים קטגוריה של "בועל ארמית" – יהודי שמקיים יחסי מין עם נשים נוכריות. דינו מעניין: הוא איננו נידון בבית דין, אלא "קנאים פוגעים בו", כלומר מותר לכל אדם שיטען אחר כך שהוא התכוון לשם שמיים לחסל אותו. ישנם מקרים מועטים בלבד של "קנאים פוגעים בו": מקרה אחר הוא דין מוסר. כלומר, העבירה היא כל כך חמורה, עד שהיא יוצאת מכלל יכולת שפיטתו של בית דין רבני. הרבנים קישרו בין סמיכות הפרשיות בין "אשת יפת תואר" – המצווה ההלכתית המקדדת אונס שבויות מלחמה – ובין "בן סורר ומורה" כדי לומר שעונשו של יהודי שיקח את השלל הזה המותר לו בחוק קדום הוא בן שאותו יהיה צריך להרוג.

זו רק שכבת העלית, זו של ההלכה. מתחתיתה רובצת שכבת הצואה הרותחת של האגדה והקבלה, התת מודע המודחק – במקרה הטוב – של היהדות. זו עסוקה גם כך באובססיביות משונה בסכנה האיומה של אובדן נוזלי הגוף הקדושים של היהודי, ואם השחתת זרע לבטלה היא עבירה איומה, שיש לכפר עליה, שכן היא מביאה להולדתם של שדים, ליליות ומזיקים, יהודי החולק את זרעו הקדוש עם שיקסע, לא עלינו, מביא למצב גרוע הרבה, הרבה יותר: בהולידו ילד גוי, הוא מסלק את המחיצות "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים". הוא, בקצרה, מקרקר עולם במלכות שדי. כל כך מסוכן, עד שהרמב"ם הורה, כזכור, להרוג ילדה לא יהודיה בת שלוש, אם איזה פדופיל יהודי אנס אותה.

זה לא תמיד היה כך, ויעיד מקרה רות: העובדה שספר רות נשאר בתנ"ך ולא נערך החוצה (כמו ספר יהודית וספר טוביה, למשל) למרות שאין בו שום שמץ של גיור ולמרות שלפי כל הראיות בועז שוכב עם רות בגורן בלי לדרוש שיביאו לפניו בית דין, אומרת שהיו זמנים אחרים שגם הצנזורים של התנ"ך לא הצליחו להעלים. אבל במשך 1,300 שנים בערך יהודי שהחליט להרחיב את מאגר הגנים של צאצאיו נחשב לסוג הבזוי ביותר של בוגד בגזע: אפילו מומרים לא זכו לשנאה כזו, ודמם לא הותר כך (אם כי, כזכור, האתוס של יהודי אשכנז גרס שיש לרצוח את הילדים לפני שאפשר יהיה לטמא אותם בטבילה, מה שכונה באופימיזם "קידוש השם").

בחירה באשה לא יהודיה היתה, ברוב מוחלט של המקרים, החלטה מודעת לעזוב את היהדות – דת שגם כך נמצאת בחרדת נטישה אלימה ומוצדקת, דת שרוב בניה נטשו אותה לאורך השנים. עצם האפשרות של בחירה כזו כיום מכניסה את היהדות להתקף, ולא רק את הרבנים. זוכרים את הקמפיין נגד התבוללות של הסוכנות היהודית? מה זה היה, לעזאזל?

בדיוק מה שקורה בנוקדים, ובמימון המדינה. עם כל הציפוי החילוני, אין כמעט חילונים שיסכימו שילדיהם – במיוחד בניהם – יתחתנו עם לא יהודים. אנחנו ממשיכים היום את הזוהמה הרוחנית של הרבנים, מעזרא והלאה. בדרך כלל, האנשים שעושים את זה מחפשים תירוצים; השואה היא תירוץ מקובל. בנוקדים פשוט הפסיקו לתרץ.

(יוסי גורביץ)

המגינים האוטומטיים של היהדות האורתודוקסית, שלמרבה הפליאה הם לעיתים קרובות דווקא יהודים חילונים לכאורה, נוהגים לצטט להגנתה שורה של הלכות כמו "מכלכלים עניי נוכרים עם עניי ישראל", "קוברים מתי עכו"ם עם מתי ישראל" ואפילו "שואלים בשלום גויים" – אל יהיה הדבר קל בעיניכם – תוך שהם משמיטים, או לא מבינים, את הסיפא: "מפני דרכי שלום".

"דרכי שלום" אין משמעם נסיון לקדם שלום בעולם, אלא הבנה של יחסי הכוחות שבהם התגרות יהודית בגויים נגמרת בדרך כלל באלימות, ויש הרבה יותר לא-יהודים מיהודים. "דרכי שלום" מתבטלות כאשר "יד ישראל תקיפה", כלומר כאשר ליהודים יש הזדמנות לעשות פוגרומים משלהם באין מפריע.

מי שלא הבין את זה עד כה, קיבל לאחרונה שורה של תזכורות. שמואל אליהו, רבה של צפת, אסר על יהודים להשכיר דירות לערבים, וציין שמדובר באיסור הלכתי; חמש שנים חלפו והוא עדיין בתפקידו, מאחר והתיק נגדו נסגר. עוד בצפת, עמותה יהודיסטית כלשהי מנסה לשכנע בעלי עסקים – בדרכי נועם, כמובן – שלא להעסיק לא-יהודים שלא הסכימו לחתום על התחייבות למלא את "שבע מצוות בני נוח".

מי שהשלה את עצמו שהבעיה מוגבלת לאזורים פרובינציאליים כמו צפת ודאי הופתע השבוע כש-25 רבנים חתמו על קריאה שלא להשכיר או למכור דירות לפליטים בתל אביב. הרבנים, כמקובל, הסוו את הקריאה כנסיון התגוננות מפני גל האלימות שלכאורה מביאים הפליטים, ורב איש חב"ד – תנועה שגזענותה אמנותה – חזר על המיתוס הגזעני הידוע ש"הם נטפלים לבנות שלנו". אחרים דיברו על החשש היהודי הקמאי מחילול הגזע, מ"נישואי תערובת". אבל כאשר נשאלו בנושא הם לא היססו לומר שזו הלכה. אחד החותמים, מיכאל אראבוב, הסביר ש"על-פי ההלכה אנחנו חייבים לשמור על ארצנו ולא להשכיר דירות לגויים".

ההלכה המדוברת מתבססת על מצוות "לא תחנם". המצווה הזו, שמקורה בספר דברים 7:1-2, אוסרת על פי ההלכה "לתת חניה בקרקע", כלומר לאפשר ללא-יהודים להתגורר בארץ ישראל, "לתת מתנת חינם", כלומר להעניק מתנה חינם אין כסף ללא-יהודים, ו"לתת להם חן", כלומר לדבר בשבחם.

המצווה הראשונה לא היתה בעלת משמעות במאות הארוכות שמאז חיבור התלמוד, אבל שתי המצוות האחרות עשו את שלהן להרעלת היחסים בין יהודים ובני אדם אחרים. עכשיו, כשיש ליהודים קצת כוח והם יכולים להיות קוזאקים כפי שמדוכאים תמיד רצו להיות, המצווה הראשונה חוזרת לפעולה.

ואגב, היא כלל לא מוגבלת לכמה רבנים בתל אביב, שהשפעתם היא רק על המוכנים למלא אחרי מצוותיהם. היום יתחיל סמינר של משרד המשפטים, שהנושא שלו הוא "ארץ ישראל: חזון והגשמה". בין המשתתפים יהיה הרב הקנאי דב ליאור, שנחשד בשעתו שהיה המאור הרבני של המחתרת הראשונה ואחד החשודים במתן הסמכות ההלכתית ליגאל עמיר בבואו לרצוח את יצחק רבין. משתתף אחר הוא פרופ' נחום רקובר, שבדיון על הדה קרימינליזציה של יחסים הומוסקסואלים הביא לכנסת את דעת ההלכה: שמדובר בשווה ערך למשכב בהמה. אחד הסעיפים שעל סדר יומם של המאורות הגדולים האלה של "המשפט העברי" – אחד הבולטים בסוסים הטרוייאנים שהוכנסו אל חומות הדמוקרטיה הישראלית – הוא "לא תחנם".

כן, כן: אלה לא רק רבנים. זה משרד המשפטים שלכם. ההוא שאמור להגן על הדמוקרטיה הישראלית. כשזוכרים שיעקב נאמן נשבע לחתור תחת החוק "צעד אחר צעד", עד שיקרוס החוק ותשאר רק ההלכה, זה לא צריך להפתיע. אבל בהחלט צריך להדאיג.

היהדות תמיד היתה מפלצת. רוב הזמן היא היתה מפלצת נטולת שיניים. עכשיו המצב משתנה – וכשמוסיפים על כך את תאוות הנקמה בהיסטוריה של יהודים רבים שקורבניותם היא יהדותם, מקבלים תערובת נפיצה במיוחד.

(יוסי גורביץ)

נו, אפילו הפצ"ר חובש הכיפה אביחי מנדלבליט לא יכול היה להתעלם מערימת הראיות שנאספו, והוא הורה היום (ג') על הגשת כתב אישום כנגד חייל שחשוד בכך שירה למוות בשתי נשים פלסטיניות שלא היוו לו כל סכנה ושהניפו דגלים לבנים במהלך "עופרת יצוקה". באותה הזדמנות, פיזר מנדלבליט עוד כמה כתבי אישום, וניסה להשאיר את ימי הדמים ההם מאחורי צה"ל.

סמ"ר ס' הוא לא היחיד, כזכור. במארס האחרון הועמדו לדין שני לוחמים נועזים שהשתמשו בילד בן תשע כמגלה מוקשים. דו"ח חדש של הוועד נגד עינויים וארגון עדאללה מספק עדויות חדשות על מה שעשו חיילינו האמיצים במהלך המבצע: בין השאר, הם השתמשו בילדים ובמפגרים כמגנים אנושיים, שהלכו לפני הכוח כדי לספוג במקומו את אש המחבלים. על פי העדויות, לוחמינו העשויים ללא חת היו שולחים ילדים באיומי נשק לתוך בניין, אחר כך היו שולחים פנימה כלב גישוש, ורק לאחר שזה האחרון השתכנע שהמקום בטוח, הם היו חומקים אליו גם הם. חשבתי שהשימוש במפגרים כאמצעי לחימה מוגבל לאנשי אל קאעדה בעיראק ולדמויות בדיוניות של ג'וזף קונראד. טעיתי: מסתבר שגם בצבא המוסרי יותר מהחמאס יודעים איך להשתמש בהם.

כשיצא הדו"ח של "שוברים שתיקה" לפני שנה, שעדויות מתוכו מאוששות היום בחוסר רצון על ידי הפצ"ר ושאר גורמים רשמיים, כותביו הואשמו בבגידה ובפנטזיות. כל מיני בדרנים שיסו בהם, בתחנה הצבאית הרשמית, בריונים חרדים. את הלינץ' הציבורי שעשו בשופט גולדסטון כולם זוכרים. היום אנחנו יודעים מי צדק ומי חיפה על פשע. וחשוב לזכור: טיוח פשעים הוא השיטה הצבאית האוטומטית. זו מהותה של תפיסת "הרעות". מה שראינו עד כה הוא רק קצה הקרחון.

כל המבצע ההוא התנהל כשמטרתו מלכתחילה למנוע כל סכנה של פגיעה ב"ילדים", מעל כולו ריחפה רוחו של "הילד" השבוי גלעד שליט, וכדי למנוע סכנה מהראשונים וכדי לנקום את העוול שנעשה לשני, נשפך כמים דמם של ילדים אמיתיים. קצינים אמרו לחיילים לירות בלי אבחנה, ורבנים הסיתו לרצח פלסטינים, גם אם הם ילדים. הרב הראשי הצבאי דאז, רונצקי, נתפס אחר כך נושא דרשות מתלהבות על "ארור מונע חרבו מדם". מי שרצה לדעת, ידע; הרוב הגדול העדיף לא לדעת.

אבל זה לא התחיל עם התדריכים ערב "עופרת יצוקה" ולא התחיל עם רונצקי. בהחלט יתכן שזה התחיל עם סיפורי המוסר.

* * * * *

כנער, גדלתי על סיפורי מוסר הלחימה של כוחותינו המזוינים: על הרועה הזקן ההוא של הל"ה, שבשל רחמיהם של אנשי הפלמ"ח יכול היה להזעיק את הכפריים (סיפור שלא הבנתי, כי לא ברור לי מי יכול היה לספר אותו); והסיפור ההוא, שאולי אכן היה, על ימי המרדפים בבקעת הירדן והמחבלים שהסתתרו מאחורי נשים וילדים וירו מאחוריהם לעבר חיילי צה"ל.

הסיפורים האלה תמיד היו דו משמעיים: לכאורה, הם הצביעו על עליונותו המוסרית של החייל העברי, אבל בשל סיומם הם תמיד רמזו לשומעים שעליהם, אם חפצי חיים הם, להתגבר על המוסר הבוגדני ולהרוג באויב, לנפץ את עוללה של בת בבל אל הסלע. ולעזאזל המוסר, החיים חשובים יותר מן המוסר.

אין לדעת כמה מהסיפורים האלה זכר ס' כשירה בשתי נשים לא חמושות, שהניפו דגל לבן. האם הם הזכירו לו שמאחורי דגל לבן עשוי להסתתר אויב חמוש? האם הם לחשו לו שכיבוד דגל לבן הוא מעשה לאנשים "מוסריים" בלבד, ולו יש מוסר אחר, מוסר יהודי? האם הזקן ההוא שנרצח ביריה מהגג, שתועד באופן מצרר כל כך על ידי "שוברי שתיקה", הזכיר למ"פ שהורה לירות בו את הזקן של הל"ה?

הדילמות המוסריות שמציגים הסיפורים האלה פשוטות למדי: התשובה היא שאנחנו לא נהיה פושעי מלחמה, גם אם אחרים כן, ושכדי שלא להפוך למפלצות שיורות בנשים וילדים אנחנו מוכנים להסתכן בכך שמישהו יבגוד בנו. תשובה אחרת משמעה, כפי שצה"ל מוכיח שוב ושוב, הרג חסר תוחלת של חפים מפשע מתוך החשש שמא מי מהם יהווה סכנה. אבל לא מה שסיפרו לנו, מבית הספר היסודי והלאה. לימדו אותנו לירות קודם ולבכות אחר כך. בשנים האחרונות, עם גבור ההיסטריה של "סכנה לילדים", פשוט ויתרו על העמדת הפנים של הבכי.

ונשארו עם פשעי המלחמה.

(יוסי גורביץ)

מרצ'נדייזינג: אני מניח שזה היה חייב לקרות בסופו של דבר. גלעד שליט, אחרי הכל, הפך לסלבריטאי שבניגוד לכל בני מעמדו, מוכר לכל ישראלי וישראלי. אז עכשיו מגיע, בעקבות ספר הילדים, קו המוצרים השני.

משפחת שליט מארגנת צעדה, במטרה ללחוץ על ממשלת ישראל להסכים לתנאי העסקה של החמאס. התנהלותה של משפחת שליט זוכה לתמיכה צפויה לחלוטין של חוטפי בנם; הדבר היחיד המפתיע הוא פומביותה של התמיכה הזו, שלכל מסע פרסום אחר היתה מזיקה. אבל מסתבר שהמותג של גלעד שליט, הילד של כולנו, עומד יפה גם בעובדה שהצעדה שלו נתמכת על ידי וועדות ההתנגדות.

אנחנו שומעים, באדיבותו של מעריב, על הצעדה של משפחת שליט כבר שלושה שבועות כמעט. העיתון משקיע שטח פרסום עצום בקידום אירוע שטרם התרחש, ובין השאר החליטו שם לקרוא לקוראי מעריב ובעצם לישראלים כולם לענוד סרט צהוב לאות הזדהות. אלוהים יודע למה דווקא סרט צהוב (במעריב אמרו, בטעות, שמדובר בסמל בינלאומי לפדיון שבויים, בעוד שמדובר בסמל אמריקני לתקווה לשובם של חיילים שיצאו למלחמה); אולי בגלל שטלאי צהוב מסמל משהו שונה ולסרטים כחולים וכתומים כבר יש משמעות משלהם.

למה משקיע מעריב כל כך הרבה מאמץ בנושא? קודם כל, מפני שיש לו היסטוריה אומללה משלו בתחום (זוכרים את הקמפיינים של "די לאלימות" ו"איפה הבושה"?), ושנית משום שיש כמה וכמה בעלי עסקים גדולים שנותנים לכל הבלגאן הזה חסות, כשהבולט שבהם הוא רמי לוי, בעל רשת השיווק שניסה לאחרונה לרכב על גל העוינות לטורקיה והודיע שיפסיק לייבא מוצרים טורקיים. גלעד שליט, כמסתבר, הוא מותג לא מסוכן, שעסקים יכולים להשתמש בו ללא חשש.

במקביל מפעיל קונצרטיום שליט – משפחה, מטה מאבק, יחצ"נים, מרצ'נדייזינג, אלי הון, וסיוע עיתונאי כבד – לחץ כבד על צה"ל. הם דרשו – וקיבלו את הסכמת הצבא – שאחותו של שליט, הדס, תוכל להשתתף בצעדה למרות שהיא חיילת וכל חייל אחר שהיה משתתף בעצרת פוליטית היה עף, בצדק, לכלא. דרישה אחרת של הקונצרטיום, להפוך את חיילי חטיבה 188 למשתתפים בהפגנה נגד הממשלה, נדחתה. בינתיים. בקונצרטיום מכנים את חיילי החטיבה "חיילי יחידתו של גלעד". הם לא. חיילי היחידה שלו, אלה מהם שלא נהרגו בפעולה בה נחטף ושנשכחו מזמן מלב, השתחררו לכל המאוחר לפני שנה. אבל אם נתייחס אליהם כאילו הם חבריו לנשק של הסלב עצמו, אולי זה יעודד את הסחיטה הרגשית.

מעולם לא פעל כאן מכבש יח"צ כזה. כמו לפני החזרת הגוויות מלבנון, התקשורת מתגייסת כמעט כולה לצידו של הקונצרטיום. היא לא שואלת שאלות והיא מעלימה את הצד השני של הדיון. היא גם לא תשלם את המחיר, כשיהיה. נטען במעריב ש-20,000 הודיעו במסרוני SMS שהם יגיעו לצעדה; נראה כמה אכן יגיעו, כי צעדה בכל זאת דורשת קצת יותר מ-SMS. כשיצלמו אותם מהאוויר, רצוי יהיה שמישהו ישאל מי מהצועדים יירצח או ייחטף בעתיד על ידי משוחררי עסקת שליט.

דם תמורת גז: שר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו – תודו ששמחתם לשכוח מקיומו – נאם אתמול (ה') נאום חוצב להבות. לנדאו, שחזר מן הנשיה הפוליטית באמצעות מפלגת "ישראל ביתנו", הודיע שישראל "לא תהסס להשתמש בכוח" כדי להגן על מצבורי הגז שנתגלו לאחרונה ושלבנון טוענת שהם שייכים לה.

אני לא יודע למי שייכים מצבורי הגז; חוסר האמון שלי בממשלת ישראל קטן אך במעט מזה שיש לי בהצהרות ממשלת לבנון. בכל זאת, יש שתי בעיות קשות בדברי לנדאו. קודם כל, האם הממשלה הסכימה לאיום הזה? האם היא התכנסה, דנה בשאלה הזו, והחליטה שהיא אכן מוכנה לצאת למלחמה עבור מצבורי הגז, והסמיכה את השר לנדאו להשמיע איומים בנושא? אם לא, באיזו זכות שר שתפקידו הוא רגולטורי במהותו מעז לקבוע מדיניות חוץ עצמאית, במיוחד בהתחשב בחשש למלחמה עם לבנון הקיץ?

הבעיה השניה קשה יותר. לפני כשלושה שבועות הודיע לנדאו שהוא יתנגד בתוקף לתכנית האוצר להעלות את אחוזי התמלוגים של ישראל מהמרבצים; הוא אף כינה את תכניתו של האוצר להינות גם הוא מ-140 המיליארדים המשוערים של יצחק תשובה "חזרה לימי פראבדה וצ'ה גווארה".

כלומר, מצד אחד לנדאו מתנגד שישראל תיהנה ממצבורי הגז, ומצד שני הוא מוכן להתחייב שהיא תשפוך את דם צעיריה עבורו. ספק אם נראה אי פעם בישראל שילוב כה דוחה של פטריוטיזם וקפיטליזם חזירי, בין התפיסה שהאזרחים חייבים הכל למדינה ובין התפיסה שהמדינה מצידה משאירה אותם לחסדיה הענוגים של היד הנעלמה. רק חסר היה שלנדאו יאמר "ההולכים למות יברכוך, תשובה".

למותר לציין שדה מארקר, שדיווח על דבריו של לנדאו אתמול, לא הזכיר את מה שהוא אמר לפני שלושה שבועות. הכנסת דבריו של שר לקונטקסט היא, אחרי הכל, הטיה פוליטית של הטקסט.

(יוסי גורביץ)

ההפיכה האמונית עושה עוד צעד קדימה: אליקים לבנון, שבעוונותיהם הרבים של תושבי אלון מורה משמש כרב ההתנחלות, הורה בתחילת השבוע לאחת מהמתנחלות במקום שלא להתמודד על תפקיד בוועד המקומי. לבנון העלה שני נימוקים: ראשית, ההלכה אוסרת על הענקת שררה לנשים; שנית, ישנה בעיית "התערובת בין נשים וגברים".

הטענה השניה, הנפוצה כל כך, על הפרת צניעות, נראית מופרכת מאי פעם. האם מעלה לבנון על דעתו שחברת המועצה תגיע לישיבותיה באופן שבו תיארו הסוטים שבכותבי התלמוד את הופעתה של ושתי לפני אחשוורוש? האם הוא מאמין באמת ובתמים שעצם נוכחותה של חברת מועצה בקרב מספר גברים – ביניהם הוא עצמו – תגרום לפריצת אורגיה המונית? תגרום לחברי מועצה מקשישים ומכובדים לפרוץ בריקודי חשק? כנראה שלא, והיא הנותנת: טענת ה"צניעות" לא מיועדת, בבסיסה, למנוע הילולות בכחנליות; היא מיועדת להשאיר את האשה "במקומה".

לבנון כלל לא מסתיר זאת. כשפרצה המהומה התקשורתית, הוא כתב בנחת מזכר עבור וויינט, ובו טען שכל העסק הוא בעצם הסדר טבעי. תפקידו הטבעי של הגבר הוא להיות בחוץ, תפקידה הטבעי של האשה הוא להיות בפנים הבית, וכל נסיון לערער על הטבע לא יצלח. הטיעונים לא חדשים: אותם הטיעונים עצמם, בשינויים קלים, מופיעים כבר אצל קסנופון, מושמים בפיו של סוקרטס. הם ימשיכו לשמש כטיעונים הבסיסיים של כל משטר פטריארכלי באשר הוא. לבנון דורש ש"אשה תשפיע במזכירות דרך בעלה", כי זה הסדר הטבעי של הדברים.

עכשיו, תגובת הנגד האוטומטית שלי לדרישה הזו היתה לשלול את זכות ההצבעה של נשות אלון מורה, כי אחרי הכל אם הן נדרשות להשפיע במועצה דרך בעליהן, אז אין שום סיבה לתת להן להשפיע על החיים של כולנו. אבל, במחשבה שניה, לבנון היה מאמץ את העצה בשתי ידיים.

הנושא לא חדש והוא אף פעם לא היה צניעות. כאשר כמה חיילי הסדר יצאו מהופעתה של זמרת, זה לא היה משום שהם חששו שהם לא יעמדו בפרץ ולא תהיה להם ברירה אלא לאנוס אותה לעיני היחידה כולה; זה היה נסיון להעמיד נשים "במקומן", כלומר מחוץ למרחב הציבורי. מקומה של אשה הוא רק במרחב הפרטי, כרכושו ("בשלושה דברים האשה נקנית…") של בעלה או של אביה.

נזכיר שחיילי הסדר כבר פרצו במרד וסירבו לקבל הדרכה מחיילות – באישור הרבנים שלהם, ביניהם לבנון, שאסרו על חיובם של חיילים לקבל הדרכה מחיילות. למה? הם לא אמרו, אבל המדובר הוא בדיוק באותו איסור שעכשיו לבנון חושף בפה מלא: איסור על הענקת שררה לנשים. עוד קודם לכן, בקריצה המוכרת לעייפה, הורה הטרוריסט המורשע מרדכי "היה לא תהיה" אליהו לחיילים דתיים שלא לקבל פקודות מנשים, כשאמר שאסור אפילו להקשיב לאשה "נואמת", אם היא מניעה את ידיה. זה היה אחרי שחייילים דתיים סירבו לנסוע ברכב אחד עם אשה, אף שהרבנות הצבאית אישרה זאת. לפני כשנתיים, כשהארגון הדתי "מעיינות הישועה" פרסם את תמונות פעיליו, הוא השחיר את תמונות הנשים. גם אז השתמשו בתירוץ ה"צניעות"; גם אז הוא לא היה רלוונטי. נזכיר גם את יצחק לוי, החרד"לניק הבולט הראשון בממשלה, שכשר התרבות – אבוי לאותה בושה – יצא מאולם בירדן כדי שלא לשמוע זמרת ישראלית שרה.

אז אזהרות לא חסרו לנו. היו המון ניסויי כלים מצד החרד"לניקים לפני שהם הציבו איל ניגוח כזה מול הדמוקרטיה הישראלית. התעלמנו מהן. ומה קורה עכשיו? המועמדת מסירה מיד את מועמדותה, המועצה של אלון מורה מתייצבת לצד הרב, ושדולת הנשים פוצחת בצעד המגוחך של דרישה מאלי ישי להדיח את לבנון. כן, זה בדיוק מה שהוא יעשה. אין ספק.

בארגון "קולך" איימו לעתור לבג"צ כנגד ההחלטה של לבנון. כנגד מה, בעצם? לבנון נתן פסק הלכה. לפסקי הלכה אין, עדיין, משמעות חוקית. המועמדת הסירה את מועמדותה. כנגד מה אפשר לעתור?

ההתנחלות אלון מורה איפשרה, בשתיקתה, את הדרתן של נשים מהמרחב הציבורי שלה. כמה רבנים אחרים, מתונים יותר לכאורה, גמגמו כמה מילים אבל נזהרו מאד שלא לתקוף ישירות את לבנון. שאר אישי הציבור והפוליטיקאים כלל לא התערבו: אחרי הכל, מדובר לכאורה בעסק פנימי של דתיים.

אבל, מאחר וההתקפה הצליחה בלי שום התנגדות ראויה, נסיון העבר מלמד שבקרוב ינסה רב אחר – שמואל אליהו? – לחזור על השטיק בישוב שלו, בתנאי שזה ישוב שבו יש רוב דתי ושחבריו מהססים להתעסק עם רבנים. ואחר כך יהיה עוד אחד. ועוד אחד. עד שסוגיית שלילת זכות ההבחרות של נשים תהיה סוגיה לגיטימית בישראל. זה יקרה, כנראה, תוך שנתיים. וכשזה יקרה, אפשר לסמוך על ראש האופוזיציה היקרה שלנו, ציפי לבני, שתדע היטב את תפקידה כאשה ותתקפל אל המרחב הפרטי – כפי שעשתה עכשיו. אחרי הכל, כבר יש לה נסיון בזה.

במובנים רבים, ההפיכה האמונית של לבנון ושותפיו גרועה יותר מהמצב בקרב החרדים. שם מעולם לא היו לנשים זכויות ולא היתה העמדת פנים של זכויות. המקבילה האמיתית היא החמאס ותנועות האחים המוסלמים: כמוהן, לבנון והחרד"לניקים שוללים זכויות שכבר הוענקו – ברוב המקרים, באפס התנגדות.

בקרוב אצלכם.

(יוסי גורביץ)