הפרקים ה-200 וה-201 של הסדרה סאות' פארק צונזרו משמעותית, ואי אפשר לצפות בהם באתר התכנית ברשת, משום שהם תוקפים את הצנזורה העצמית של התקשורת סביב דמותו של מייסד האיסלם מוחמד. מי שרוצה לצפות בפרקים האלה, מקבל הודעת צנזורה. למעשה, התאגיד שמממן את התכנית – ויאקום – הסיר גם את הפרקים הקודמים של הסדרה שיש בהם אזכור כלשהו של מוחמד מהרשת.

למה? ובכן, קבוצה מוסלמית כלשהי העתיקה סימן רשום של מועצת י"ש, ושלחה לאולפני הסדרה מכתב מנומס שאומר שהם אמנם נגד זה וכו', אבל אין להם שליטה על הפסיכים ויכול להיות שיוצרי הסידרה, טריי פארקר ומאט סטון, יגמרו כמו תיאו ואן גוך, מה שיהיה נורא מצער ובכל מקרה לא מדובר באיום אלא באזהרה.

תיאו ואן גוך, כזכור, היה הבמאי של "כניעה", סרט קצר שנכתב על ידי עייאן הירסי עלי ותיאר את מצבן של נשים תחת האיסלם. הוא נרצח על ידי פסיכי מוסלמי, מוחמד בויארי, ברחובות אמסטרדם בנובמבר 2004. בויארי ירה בו תחילה ואחר כך שחט אותו. סוכנות הידיעות רויטרס סירבה תחילה להתייחס לאידיאולוגיה בה החזיק בויארי, וכינתה אותו בשבוע הראשון לאחר הרצח " צפון אפריקני".

ההדחקה הזו של האיום פינתה את מקומה להבלטה של זהותם הדתית של המאיימים, וזה אמנם הגיוני לגמרי – כך צריך היה להיות מלכתחילה, במקום להאשים את "אפריקה" או "אסיה" במעשי הטרור – אבל ספק אם הטרוריסטים חשבו על המשמעויות של זה. סאות' פארק פתחה משחטה לפרות קדושות, ואמנם המטרה העיקרית שלהם היתה מטרה רכה – ההונאה הסיינטולוגית – הרי שהיא נכנסה כמעט בכל דת אפשרית. מה שהם עשו למורמונים – הצגת הזיוף של מסמכי הקודש שלהם, והבלטת הפרשה של לוסי האריס – היה מרשים במיוחד.

אז עכשיו המוסלמים – לא ראיתי אף איש דת בכיר, ודאי לא סוני, שייצא נגד האיום הזה – מזכירים לארצות הברית שהם בריונים פסיכים ושלא כדאי להתעסק איתם. ויאקום כבר חוטפת את הריקושטים של הצנזורה הפחדנית שלה. לזכותה ייאמר שקל מאד להיות אמיץ בתיאוריה, וקצת יותר קשה להחזיק בעמדה הזו כשאתה ניצב מול אלמנות ויתומים של עובדיך שאיזה מסומם-מוחמד חיסל בפיגוע. בניגוד לסיינטולוגים, לקתולים, ליהודים, מורמונים ואפילו בפטיסטים, האפשרות של פיגוע מוחמדיני היא אפשרות סבירה בהחלט.

ופה נמצא הבור התודעתי שהטרוריסטים לא מזהים: פחד מוביל לשנאה. את זה ידעו כבר הדמויות של שייקספיר. כשהטרוריסטים המוסלמים מחזירים לתודעה המערבית את הטרור האיסלמי – היה קצת שקט בשנים האחרונות, מפני שהטרור הופנה בעיקר כלפי מוסלמים אחרים – הם מוודאים בפעולותיהם שמיליוני מוסלמים יתקשו להשתלב במערב. אם הסממן העיקרי של הדת שלך הוא רצחנות וחוסר מזעזע בחוש הומור, אל תתפלא אם התגובה תהיה דחיה, אל סף הגזענות. אף אחד לא רוצה לבוא במגע עם אנשים שהפיוז שלהם ניצת מסיבות לא ברורות. אף אחד לא אוהב ללכת על ביצים, מפני שלך תדע איזו הערה תמימה שלך תביא לבן שיחך את הסעיף. זה, אגב, בדיוק מה שהם רוצים: מניעת השתלבות של מוסלמים בחברה. הקורבנות הראשונים שלהם הם מוסלמים רגילים.

סביר שיש מוסלמים שפויים, כפי שסביר שיש יהודים שפויים. מוסלמים נוטים לכנות תגובות עוינות לדתם כ"איסלמופוביה": בהתחשב שהמובן הראשוני של "פוביה" הוא פחד, הם צודקים בהחלט. איסלמופוביה היא התגובה השפויה. כפי שכל מיני טיפוסים ממשיכים להבהיר לנו, יש בהחלט ממה לפחד. וכשהפחד מומר בשנאה, מוסלמים ששתקו ועמדו מן הצד יוכלו להאשים בעיקר את עצמם.

(יוסי גורביץ)

קשה לי לכתוב נגד ח"כ מרינה סולודקין (קדימה), כי היא מסוג הח"כים שאני מעריץ: עושה המון עבודה אפורה, בשקט וביעילות, למען המצביעים שלה. ב-2006, כשהרמנו – "אנחנו" זה איתמר שאלתיאל ואני, עם תקציב לעפיפון – את אתר הבחירות של נענע, ניסינו לראות מי מהח"כים מגיב לבקשות הציבור. יצרנו דמות פיקטיבית שהתלוננה על תקלה מסוימת – אני לא זוכר מה בדיוק – ושלחנו פניות לשורה ארוכה של חברי כנסת. סולודקין הגיבה מיד וביקשה פרטים נוספים כדי שתוכל לסייע. אני חושב שהיא הגיבה תוך פחות משעה. זה גם מה ששמעתי עליה מכל אחד אחר: מישהי שבאמת נמצאת בכנסת כדי לעבוד, ושבאמת אכפת לה מהמצביעים – ושכותרות לא כל כך מעניינות אותה. אם היו לנו עוד עשרים מרינה סולודקיניות, הדימוי של הכנסת היה אחר, ובצדק.

אבל היא לא מתירה לי הרבה ברירות. בצעד שכל כולו חיפוש כותרות, הודיעה סולודקין ל"מעריב" שבכוונתה להגיש הצעת חוק שתאסור על לבישת הניקאב והבורקה – אתם יודעים, האהלים האלה שנשים מוסלמיות אדוקות, או שבעלן אדוק, לובשות. לדבריה, הצעת החוק עלתה בדעתה לאחר שביקרה בצרפת וראתה שם נשים לבושות בורקה, ולמדה שיש חוק צרפתי האוסר על כך. סולודקין מתעקשת שהצעת החוק שלה איננה אנטי-מוסלמית, משום שמבחינתה היא צריכה לחול גם על תופעות משונות כמו "אמא טאליבן".

זה, במחילה, תירוץ קלוש. "אמא טאליבן" הגיעה לכותרות לאחר שהתעללה בילדיה. היא לא מהווה דוגמא לשום דבר: פלג הנשים החרדיות שאליו היא משתייכת, שהחליט ללבוש מקבילה של בורקה, הוא זעיר ומונה כמה עשרות נשים בודדות. ודווקא במקרה הזה, אפשר לטעון שמדובר בהחלטה מודעת ועצמאית, כי לבישת הבורקה היא לצנינים בעיני הרבנים, שלא יודעים איך לאכול את התופעה. העובדה שחלק מהנשים הללו אוסרות למעשה על בעליהן לגעת בהן מעמידה אותן קרוב מאד למרד בסמכות הגברית שכפויה עליהן – ואולי זו, בעצם, המטרה.

לבישת הניקאב והבורקה עומדת במוקד של ויכוח רחב, ואני מסכים עם סולודקין – ועם המחוקקים הצרפתים – שסירבו לקבל את הטענה שמדובר בבחירה אישית לגיטימית של נשים מוסלמיות. בהרבה מאד מקרים לא מדובר בבחירה אישית, אלא בכפיה – ובהרבה מקרים, כשנערה מתחילה ללבוש את האוהל בבית הספר, זו פתיחה של תהליך החזרה בתשובה של שאר התלמידות, תהליך שכפיה והטלת אימה הם חלק מודע ממנו. יש כמה נשים שהחליטו לאמץ את המנהג כמחאה על חפצונן של נשים בתעשיית הפרסום – אבל הן משמשות, במודע או שלא במודע, כתירוץ של גופים אפלים הרבה יותר.

החוק הצרפתי מעודן הרבה יותר ממה שמציעה סולודקין: הוא אוסר על לבישת הניקאב והבורקה במבני ציבור, אבל רק שם. כלומר, אם את הגעת למגע עם השלטון שלנו, הרפובליקה החילונית הצרפתית – בבית ספר, או בתור לפקיד – את תכבדי את החילוניות ולא תלבשי את מה שנתפס בעינינו כמיועד להשפיל אותך. אגב, החוק הצרפתי, כפי שהוא מיושם, אוסר גם על חבישת כיפה גדולה. הוא אוסר על סממני דת בכלל במבני ציבור. העובדה שסולודקין ראתה נשים עטויות ניקאב ברחובות צרפת מצביעה על מוגבלותו של החוק – וזה של סולודקין איננו עושה את ההבחנה הזו, ובכך הוא הופך לחוק ממשי של כפיה.

אם סולודקין רוצה שניקח ברצינות את הטענה שלה שלא מדובר בצעד אנטי-מוסלמי, הנה שתי הצעות לתיקון: ראשית, כאמור, להגביל את האיסור למבני ציבור – ושנית, לאסור גם על חבישת כיסוי ראש, לא רק ניקאב. כיסוי ראש לנשים הוא ההבעה היהודית של תפיסתן כמפתות נצחיות, עד כדי כך שעצם קווצת שיער יש בו כדי לרגש מינית את הגברבר האורתודוקסי. ראוי לציין שהדרישה הזו לכיסוי ראש נאכפת בחוק באיראן, בדיוק מאותה סיבה. אם סולודקין רוצה להיאבק בדיכוי נשים, היא צריכה להיאבק גם בדיכוי החרדי.

הסיכוי ששתי ההצעות תאומצנה, כמו הסיכוי שהצעת החוק הזה תעבור, הוא קרוב לאפסי. וחבל. סולודקין אולי מקוששת כך כמה קולות של אנטי-מוסלמים – לא צעד מסובך במיוחד בישראל – אבל מאבדת שם טוב שנצבר בשנים ארוכות של עבודה. יש המאבד עולמו בשעה אחת וכו'.

(יוסי גורביץ)

למה לבנת עדיין פה? במהלך הסופ"ש, עשתה לימור לבנת שורה של מאמצים נואשים וכושלים להרחיק את עצמה מ"פליטת קינסלי", שבה אמרה ש"נפלנו על ממשל נורא". פליטת קינסלי (Kinsley Gaffe, במקור) היא תקלה, שבמהלכה אומר פוליטיקאי את האמת. כלומר, אומר מה הוא חושב באמת מבלי להתייחס לאפשרות שדבריו ידווחו.

במקרה של לבנת, שיש לה עבר ארוך בהתחנפות לאנשי מרכז הליכוד, ראוי לתהות אם אכן מדובר בפליטה או בתרגיל מחושב, שהביא בחשבון את הנזק המזערי שייגרם לה (עם אופציה לנזק רציני למשהו שולי יותר, כמו יחסי ישראל- ארה"ב) ואת הרווח הפוליטי הניכר שתגרוף בקרב האינדיאנים (לא ביטוי שלי) של מרכז הליכוד.

כך או כך, לא ברור מדוע היא עדיין משמשת כשרת התרבות. ראש ממשלתנו המנוזל, בנימין נתניהו, מיהר להתחמק. הוא הודיע שדבריה של לבנת אינם מייצגים אותו. שזה נחמד, אבל לא מדויק.

נתניהו יכול לומר שאחיו, אשתו, ילדיו, אביו והביוגרף שלו לא מייצגים אותו, וכנראה יצדק. הוא לא יכול לומר את זה על שרה בממשלתו. לממשלה יש אחריות קולקטיבית. כל השרים חייבים בה. לכל השרים יש אחריות כלפי הממשלה וכלפי יחסי החוץ של מדינת ישראל. במדינה נורמלית, שיש לה מסורת אמיתית של אחריות קולקטיבית, לבנת היתה מתפטרת כבר במוצאי שבת.

אבל אנחנו חיים בישראל. וכשפירומן סדרתי משמש כשר החוץ, כשהוא חושב בטעות שתפקידו הוא להביא לסיומם של הקשרים הללו, קצת קשה להתלונן על לימון חומצת.

מה, לעזאזל… הבורגנים הטובים של שווייץ הלכו אתמול לקלפיות, והסבו תבוסה נדירה לממשלת הקואליציה שלהם: 57.5% מהם תמכו בתיקון לחוקה הפדרלית שאוסר על בניית צריחים למסגדים. הממשלה היתה משוכנעת שהתיקון לא יעבור. היא טעתה.

כל הסיפור הזה משונה: האיסור הוא לא על בניית מסגדים, אלא על בניית צריחים; בכל שווייץ יש ארבעה צריחי מסגדים בדיוק; ובניגוד למה שמתרחש בישראל – באוזני שמעתי את המואזין מחריש את התפילות בכנסיית הקבר – הם גם לא מרעישים. בשווייץ יש חוקים נוקשים בכל מה שקשור לרעש, ולמסגדים אין פטור. להצבעה אין, למעשה, שום משמעות פרקטית. הייתי יכול להבין חוקים שאוסרים על כניסת מטיפים מוסלמים שלא עומדים בפיקוח ממשלתי – חוקים כאלה, אחרי הכל, קיימים בכל מדינות האיסלם, ואין סיבה שהמערב לא יאמץ דווקא את המנהג המוסלמי הזה – או חוקים שאוסרים על הגירה מוסלמית בכלל. אפילו חוקים שאוסרים על בניית מסגדים היו נראים הגיוניים יותר. אבל תקנות ארכיטקטוניות?

אז מה העניין? ככל הנראה, מדובר בקריאת המואזין להשכמה של אירופה. המפלגות הפופוליסטיות בדנמרק והולנד מיהרו גם הן להודיע שהן רוצות משאל עם דומה. הסבירות שהן תקבלנה את מבוקשן נמוכה, אבל המסר הוא ברור מאד: אתם יכולים להתפלל חמש פעמים ביום, ובכיוון מכה אם זה ממש מה שעושה לכם את זה, אבל אל תנסו להכניס לכאן את המנהגים הפוליטיים שלכם, כי סבלנותנו פוקעת. אתם יכולים להתפלל – אבל לא לכפות בורקה, אפילו לא על הבנות שלכם; אתם יכולים להתפלל, אבל תשכחו ממילת נשים; אתם יכולים להתפלל, אבל רצח על כבוד המשפחה לא יהיה פה; אתם יכולים להתפלל, אבל לא נסבול נסיונות לשנות את התרבות שלנו. אתם רוצים להגר? השאירו את התרבות שלכם מאחור וקבלו את זו שלנו. בקצרה, היו מוסלמים בביתכם ובני אדם בצאתכם.

האמת? רעיון לא רע בכלל. ואם כבר פתרונות יצירתיים לבעיית הפונדמנטליזם…

לדרוך על יהוה: לפני כשבוע המלצתי על כמה דרכים לרמיסת רגשותיהם העדינים של החרדים, מתוך תקווה שהם יבינו את הרמז – שאפשר לשבש, בקלות, גם את חייהם – ומתקבל הרושם שזה בדיוק מה שקרה.

מפגיני-נגד פיזרו תמונות פורנו בקרב הקהל הקדוש, הציגו גרפיטי ענק וככל הנראה לא מחמיא המתייחס למנהיג העדה החרדית, טוביה ווייס, והדובדבן שבקצפת – מרחו כתובת "יהוה" ענקית על הכביש, במטרה לאלץ את המפגינים לדרוך עליה. הרבנים נאלצו לבלות שעות ארוכות בנסיון למצוא פתרון לבעיה האחרונה – את שם הדמון אסור, מצד אחד, לבזות אבל מצד שני אסור למחוק – והצליחו למצוא פתרון יצירתי מרשים, פריצת דרך של ממש בתחום ההתמחות האורתודוקסי של הונאת האל (פרטים בקישור למעלה). אם רק היו מפנים את היצירתיות הזו להתמודדות עם הצורך לחיות בעולם המודרני, הרבה אומללות היתה נמנעת.

והתוצאה היתה שבשבת האחרונה, היו רק עשרות מפגינים מול אינטל, במקום מאות. המסר עבר. כך צריך.

ובינתיים, במדינת יהודה… הממשלה החליטה החלטת-דמיקולו על הקפאת הבניה בהתנחלויות – אותה החלטה שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים בעשור האחרון – ושר בטחוננו היקר הכניס את הקריצה המקובלת, ואמר שהבניה שכבר החלה תמשך, והוא גם אישר הקמת 28 מבני ציבור, כי כידוע לא יעלה על הדעת ש"הגידול הטבעי" ייפסק. גידול טבעי, כזכור, הוא זכות השמורה ליהודים החיים בגדה המערבית בלבד.

הקריצה הזו לא מספיקה למועצת י"ש, והיא שוב בודקת את גבולות ההמרדה. ביום חמישי היא הודיעה שהחלטת הממשלה "איננה לגיטימית" ושהיא "תמשיך בבניין הארץ עם הממשלה או בלעדיה". היום היא הודיעה שהיא אוסרת על הכנסת "פקחי הבניין של ביבי" לתחום ההתנחלויות.

לפני יותר מעשור, בזמן מהומות "זו ארצנו" של פייגלין, איים היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, להכריז על מועצת יש"ע כעל גוף ממריד. היא נסוגה, כמו תמיד כשמופעל נגדה כוח נחוש. הגיע הזמן להפסיק את גלגולי העיניים של הבריונים האלה, שמצד אחד מעוררים מהומות ופוגרומים ומצד שני מיתממים ואומרים ש"אין לנו שליטה על הקנאים".

זה, כמובן, לא יקרה. הממשלה, הרי, שותפה לקריצות. היא בסך הכל רוצה לסחוב ארבע שנים, עד שהפריץ הנוכחי ימות – או עד שישראל תמות. ריקוד המעגל המשולב בין הממשלה למתנחלים כל כך שקוף, שבמו ידיה שומטת הממשלה את בסיס הלגיטימציה שלה, שנשען על התפיסה שהיא מדווחת אמת לאזרחיה. ממשלה שלא מפסיקה לשקר, ושקרים גסים כל כך, מזמינה את פריחתן של תיאוריות קונספירציה ואת אובדן האמון בה. אכן, השתלבות במרחב.

(יוסי גורביץ)

נאומו של ברק אובאמה בקהיר שלשום (חמישי) היה נאום מרשים מאד. יש לי שורה של בעיות איתו – על כך מיד – אבל הוא לא פחד ולא נרתע. צריך להעריך את האומץ של אדם שעומד באחת המדינות האנטישמיות ביותר בעולם, מדינה שמנסה למנות ליו"ר אונסק"ו אפרטצ'יק שהצהיר שישרוף ספרים ישראלים – ולומר להם שארה"ב תמשיך לעמוד מאחורי ישראל, שהכחשת השואה היא "בורות ושנאה", ושהחזרה הבלתי פוסקת על סטריאוטיפים אנטישמיים רק מונעת מישראלים לפעול לעבר שלום. הוא העז להזכיר את דארפור.

חבל רק שכדי להיות מסוגל לומר את הדברים הללו, הראויים מאד, נכנע אובאמה לגזענות הרכה שאומרת שמוסלמים הם ברברים מפגרים, ושאי אפשר לומר להם את האמת בפנים, כי הם יתפוצצו מזעם. הוא עטף את דבריו במה שנכנה בנימוס "בדיות חסודות" – התפיסה השקרית של האיסלם "הסובלני", "מקדם התרבות"; ראוי לומר שהצורה היחידה שבה הוא קידם את הרנסנס באירופה היתה החרבת קונסטנטינופול, שהובילה מלומדים יוונים להמלט לאירופה, עם ספריהם. האיסלם אולי למד על אמנות הדפוס קודם לכן – אבל סירב להשתמש בה, בשל איסורים דתיים.

אובאמה התמודד בעדינות עם הסוגיה הקשה של זכויות נשים – אף שאמר במפורש שהגיע הזמן שארצות האיסלם תתחלנה לחנך את נשותיהם (בפיגור של, הו, 200 שנים אחרי המערב), הוא אמר שאין לו בעיה עם החיג'אב. זו היתה היתממות או חוסר הבנה: נשים אינן "בוחרות" להצהיר על עצמם כאובייקט טמא, שכל מטרתו לפתות גברים תמימים. אחרים עושים זאת בשבילן, במישרין (באמצעות אלימות), או בעקיפין (באמצעות שטיפת מוח המלווה באיום באלימות). הגישה האירופית הנוקשה, מהבחינה הזו, עדיפה על הגישה האמריקנית הרכה. אבל, שוב, גם המילים הרכות שאמר היו הרבה יותר ממה שכל אדם אחר העז.

הוא גם העז להתמודד עם הנטיה המוסלמית לטרור – מבלי להשתמש במילה עצמה, דבר שדוברים מוסלמים קיבלו בברכה; מסיבה לא ברורה, הם רואים התקפה על "טרור" כהתקפה על האיסלם -  וגם שם דיבר על “קיצוניות”, בלי לחבר בין דת מוחמד ובין הרוצחים אנשים בשמה.

ואולי כל הנימוס הזה מיועד לעורר את הליברלים שבעולם הערבי, להפיח בהם אומץ ולגרום להם להתמודד עם הפנאטים שלהם. אולי זה גם יצליח. אין ספק שבאל קאעדה לא אהבו את הנאום, ותקפו את אובאמה עוד בטרם נשא אותו. אולי זה אפילו יעבוד.

אבל אני סקפטי. יש בעיה אחת מרכזית בתפיסה הזו: הליברלים הערבים הם חלק מהבעיה. הם אלה שמפיצים את אגדת ה"דפקו אותנו", והם אלה שמספקים את ההצדקות לאנטישמיות ולשנאת ישראל. מסקר ראשוני עולה ששלושה סטודנטים ערבים, מתוך חמישה, אומרים שאובאמה איבד אותם כשתקף את הכחשת השואה. ההבדלים ביניהם ובין האחים המוסלמים לא קיימים בתחום הזה. כל זמן שתיאוריית הקונספירציה תהיה האמצעי המוסלמי העיקרי ללימוד היסטוריה, זה לא ישתנה.

* * * * *

זה נכון, כמובן, גם למתחרה הבולטת של האיסלם בתחום ההתקרבנות, ישראל. הנאום – שבו הכריז אובאמה, כאמור, על ברית בל תנתק בין ארה"ב וישראל, כמו גם התקפה על הכחשת השואה והאנטישמיות – התקבל כאן בחמיצות מקיר לקיר. ב"ידיעות", כתב איתן הבר מאמר שכותרתו "יותר חוסיין מברק"; במוסף לשבת של העיתון – שיום קודם לכן דיווח בחלחלה על קיצוני הימין, שחזרו שוב על השטיק הישן ופרסמו תמונות של אובאמה עטוי כאפייה – ציירו את אובאמה כשייח' סעודי, כאפייה, פגיון והכל.

ואובאמה אכן לא עשה לישראל חיים קלים. בבואו להציל את ישראל מעצמה, הוא משתמש בביטויים שלא נשמעו מאז ימי ג'ורג' בוש האב: הוא מדבר על חוסר הלגיטימציה של ההתנחלויות, וקרא להפסקתן; הוא רמז בעדינות לכך שלישראל יש נשק גרעיני (פעם שניה בתוך זמן קצר שממשלת ארה"ב עושה זאת), והוא העז לדבר על הסבל הפלסטיני ועל הצורך במדינה פלסטינית. גם ג'ורג' וו. בוש דיבר שוב ושוב על מדינה פלסטינית, אבל במקרה שלו כולם ידעו שמדובר בקריצה.

זה לא נגמר שם. דובר אחר של הממשל אמר בבוטות ש"ישראל שיקרה לנו כל השנים", מזכירת המדינה הילארי קלינטון אמרה אמש שאין שום תיעוד להבטחות בעל פה של ממשל בוש שמאשרות בניה בהתנחלויות, ומתקבל הרושם שבארה"ב כבר מבינים את משמעות הבלוף של "בניה לצורך ריבוי טבעי" בגדה – השטיק שהצליח, מימי אוסלו והלאה, להכפיל את מספר המתנחלים שם.

ומיד החלו תועמלני הימין הישראלי, כאן ובארה"ב, להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק. דב ליאור אמר ש"אובאמה הלך לעשות שלום עם מוכרי הגמלים", וקרא לגרש את הפלסטינים לסעודיה; קודם לנאום, השווה שר המדע שלנו (!) את הדרישה להפסיק את בלוף ה"ריבוי הטבעי" לגזירות פרעה (ובמשתמע, את פתח תקווה לקרקעית הנילוס, הלוואי שיכולתי לומר במצפון שקט שהוא טועה); הליגה להכחשת השואה הארמנית – אה, סליחה, הליגה נגד השמצה – ייבבה שאובאמה לא אימץ את העמדה הציונית המלאה; ארגון בני ברית מחה בזעף על כך שאובאמה לא ציין את ההפרות הפלסטיניות של הסכמי אוסלו (על אלו הישראליות, כולל טביעת הביטוי "אין תאריכים קדושים", הוא דווקא עבר בשתיקה), ובהפגנה מרשימה של חוסר הבנת הנקרא טען ש"אובאמה פספס הזדמנות לדבר על ההסתה המתמשכת נגד יהודים" בעולם המוסלמי.

איגוד הרבנים האורתודוקסיים של ארה"ב עלה על עובדה מעניינת מאד: אובאמה דיבר על ירושלים כעל עיר יהודית, נוצרית ומוסלמית. ארצות הברית – כמו כל העולם – מעולם לא הכירה בירושלים כבירת ישראל. על פי הסכמי החלוקה של 1947, ירושלים אמורה להיות "גוף נפרד" (Corpus Seperatum), שיישלט על ידי כוח בינלאומי. ביום שישי, חתם אובאמה על המזכר הרגיל, הדוחה את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. אלא שהפעם – על פי דיווח בעיתון אמריקני ימני – הושמט מהמזכר המשפט שהופיע בו בימי בוש: "ממשלי מחויב להתחלת התהליך של העברת שגרירותנו לירושלים". רמז דק?

* * * * *

בקצרה, מתקבל הרושם שממשל אובאמה מכיר את כל השטיקים, את כל הטריקים, את כל הקריצות ושיטות סחר הסוסים – והוא לא הולך ליפול לאף אחד מהבורות האלה. אולי טוב שהיועץ הראשי של הנשיא הוא ישראלי לשעבר.

בקדנציה הקודמת שלו, הפעיל נתניהו את הקונגרס כנגד הנשיא קלינטון. הפעם, מסתבר, זה לא עובד. הקונגרס דמוקרטי וחבריו יודעים שסבלנותם של פעילי השטח שלהם כלפי שטיקים ישראלים נוספים כבר פקעה. בסופו של דבר, לארה"ב לא צריכה להיות בעיה לכופף את ישראל. היא מממנת אותה מזה שנים. ממשל אובאמה כבר רמז שהווטו האוטומטי במועצת הבטחון של האו"ם לא מובטח עוד. לא צריך להפסיק את המימון הצבאי לישראל: מספיק לעכב חלפים לחיל האוויר במשך חצי שנה, או לאסור על ישראל להפעיל ציוד צבאי אמריקני בגדה המערבית, כדי להפוך את מצבה של ישראל לקשה מאד. אולי זה יחזיר אותנו לגודל האמיתי שלנו.

המקציפים מן הימין מתייחסים לאובאמה כאל צורר. עוד שבוע הוא יהיה היטלר. אבל בהחלט יתכן שההיסטוריה תזכור אותו דווקא ככורש השני. בהנחה, כמובן, שהפלסטינים יצליחו להמנע מהדחף הבלתי נשלט שלהם לפוצץ את רכבת ההזדמנויות.

(יוסי גורביץ)

החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

זה היה, בעצם, די צפוי. האו"ם מזמן נשלט על ידי הברברים. לוב קיבלה בשעתו את הנהגת הוועדה לזכויות אדם – ומיד השליכה את ארה"ב מהוועדה. עיראק ואיראן ניהלו, יחדיו, את הוועידה לפירוק נשק. ואתמול חוסלה רשמית הצהרת זכויות האדם האוניברסלית.

על המועצה לזכויות אדם של האו"ם, זו שאין לה שום דבר לעשות חוץ מלגנות את ישראל, כבר כתבתי כאן. בשנים האחרונות, עשה ארגון הוועידה האיסלמית, המאגד שורה של מדינות מוסלמיות, כל מאמץ להביא להגדרת "השמצת דת" – רק דת אחת, כמובן – כפשע. זה לא כל כך הלך: הם הצליחו להעביר רק החלטה בלתי מחייבת, לפני שנה, המגנה "השמצת דת".

ביום שישי שעבר הם הצליחו, סוף סוף. במשך חודשים, דחפו קנדה ומדינות מערביות אחרות למינויו מחדש של חוקר בענייני הפרות זכות הביטוי, שהיא זכות המוקנית בהצהרת זכויות האדם האוניברסלית מ-1948. החלטה כה ברורה מאליה נתקלה בהתנגדות עקשנית מצד המדינות הברבריות, מסיבות מובנות.  

ואז הנציג הפקיסטני עלה על רעיון מבריק. המדינות המוסלמיות, נתמכות על ידי סין, רוסיה וקובה, הגישו תיקון להצעה: החוקר ידווח לא רק על הפרות זכות הביטוי, אלא גם על "שימוש לרעה" בזכות הביטוי. כלומר, הפכו את זכות הביטוי על ראשה. אני לא יודע מהו בדיוק "שימוש לרעה", אבל יש לי ניחוש די טוב.

להחלטה קדם מכתב מתחנן (זהירות, PDF) של 21 ארגונים חוץ-ממשלתיים אמיצים ממדינות מוסלמיות,  שמכירים יפה את הממשלות שלהם ויודעים בדיוק איך השטיק הזה ישמש אותן. זה לא עזר, כמובן. ההחלטה התקבלה ברוב של 27:15. המשלחת הבנגלדשית הסבירה את הצבעתה ברצון להמנע מאלימות.

עכשיו, האלימות היא חד כיוונית. היא גם לא מקרית. היא מוכוונת על ידי ממשלות ואנשי דת. אילו היו המדינות המוסלמיות באמת דואגות לשמה של הדת שלהן, הן היו מגנות פחות קריקטורות ויותר פיגועים בשם האיסלם, פחות קריקטוריסטים ויותר ג'יהאדיסטים. זה לא יקרה, כמובן – ולכל זה, המועצה המכובדת לא מתייחסת. היא גם לא הצליחה לעשות משהו במקרה של דארפור, או במקרה של טיבט, או במקרה של בורמה – תומכי הרוצחים הרי יושבים במועצה עצמה.

ג'ון מק'קיין מדבר בימים אלה על רעיון "ליגת הדמוקרטיות": פרישה מהאו"ם והקמת ארגון של מדינות דמוקרטיות. רעיון נהדר, שהופך לבעייתי מאד כשהוא מגיע ממק'קיין. אחרי הכל, האיש תמך במלחמה בעיראק מלכתחילה ורוצה להשאר שם עוד 100 שנים. בהנתן מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית אחרי בוש, לא ברור אם יש לה את הסמכות המוסרית – על כך בקרוב – לקדם את הרעיון המתבקש הזה, אבל נראה ששעתו הגיעה. המסמך המכונן של האו"ם, אחרי הכל, רוקן השבוע מתוכנו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)

גודל העליבות: "פיטנה" של חבר הפרלמנט ההולנדי חרט וילדרס הוא, איך לומר, לא בדיוק יצירת מופת. הוא מכיל מראות קשים, תצלומי תקריב של גופות חרוכות, והוא סרט תעמולה לא מי יודע מה מתוחכם. לא שהוא שגוי; הקישור שהוא עושה בין פסוקי הקוראן, הטפות האמאמים ובין הביצוע בשטח מדויק. ההתמקדות שלו באנטישמיות ובהכחשת השואה – השלט המצמרר ההוא מההפגנות בלונדון בעקבות הקריקטורות, "הכונו לשואה האמיתית" – מציקה לאלה שמעדיפים לטמון את ראשם בחול. הקישור הזה, הצבת המראה הזו, הוא שהפך את וילדרס לאויב הציבור.

בניגוד לשמועות, וילדרס לא שרף או קרע ספר קוראן בשידור חי. זה לא משנה. ההיסטריה נכנסה להילוך גבוה עוד לפני שווילדרס סיים את הכנת הסרט. הדימיפיקציה של הולנד ושל המערב הגיעה לשיאים חדשים. ממשלת הולנד, ערש חירויות הפרט וזכות הדיבור, מחפשת עכשיו אמצעים להעמיד לדין את וילדרס על אמירת האמת, והיא עושה ככל יכולתה כדי למנוע את הקרנת הסרט.

באקט מטומטם במיוחד, מאות הולנדים העלו סרטונים ליו-טיוב שבהם הם מתנצלים על "פיטנה" – סרט שלא הם יצרו ושאין להם שום קשר אליו. ההתנצלות הזו רק משחקת לידיהם של הנעלבים-תמיד ושל הרוצחים בשם אללה. אבל זה מחוויר לעומת הודעתם של אנשי עסקים הולנדים שהם יתבעו את וילדרס, אם עסקיהם במדינות מוסלמיות ייפגעו. קשה לחשוב על התקפה בוטה יותר על חופש הביטוי, מאשר איום בתביעה כנגד אדם האומר משהו בשל פעולתו של גוף שלישי, בלתי תלוי – ויש להוסיף, גוף שנמצא תמידית על סף איש שפיות. 

בינתיים, מעלה ממשלה בעולם הערבי – הממשלה היחידה של האחים המוסלמים – הצגת בובות לילדים, במסגרתה ילד גיבור שוחט את נשיא ארה"ב בוש והופך את הבית הלבן למסגד גדול. אבל נראה לי שהפעולה הזו, מצד ממשלה שהאיחוד האירופי רוצה להכיר בה, לא תזכה לשבריר מהגינוי שזכה לו סרט תעמולה גס אך מדויק שהופק על אפה ועל חמתה של ממשלת הולנד.

המוגלה מתפרצת החוצה: היום נחשף האירוע השלישי בשבוע האחרון של התעללות בילדים מצד הורה חרדי. המקרה המחריד-במיוחד הזה, אונס הילדים כדי לנקום באב, גורם לך לתהות אם חינוך ליברלי יותר – למשל, כזה שהיה מפגיש את האם עם "מדיאה" של אוריפידס – היה מונע את האירוע.

וכן, זו תופעה דתית. במשטרה כבר מודים שבבני ברק תקיפה מינית היא עבירה הרבה יותר נפוצה מאשר בגוש דן. מי שמכיר את המוסר הדתי הקתולי, הדומה מאד, ומכיר את פרשיות הכמרים הפדופילים, לא יופתע – וגם לא מהעובדה שלרבנים יש עבר שחור של חיפוי על עברייני מין מאנ"ש.

טלי פרקש כתבה טור אמיץ בוויינט, שקורא להפסיק את תפיסת המשטרה והפסיכולוגים כ"מוייסרים", להפסיק עם החיפוי האוטומטי ולהתמודד עם התופעה. יש לקוות, אבל לא הייתי בונה על זה, שהשטפון של השבוע האחרון הוא תוצאה של מחנכים שנמאס להם מקשר השתיקה. אז בפעם הבאה שאיזה מחזיר בתשובה יטיף לכם על החינוך החרדי המשובח, תשאלו אותו בנימוס אם כבר ניפו את כל הפדופילים מרשימת המורים.

פליפ-פלופ: פעם, מזמן, אהוד ברק נהג לומר דברים שליליים על ממשלת אולמרט ולקרוא להתפטרותה. זה היה לפני שהצליח להצטרף אליה כשר בטחון. אחר כך הגיעה ועדת וינוגרד, וברק הפר את הבטחתו, שניתנה לעיני המצלמות, לפרוש מן הממשלה לאחר דו"ח וינוגרד. את ההודעה הזו הוא נתן אז תוך כדי כניסה לישיבת הממשלה, כדי שלעיתונאים לא תהיה אפשרות לשאול שאלות קשות.

לאחרונה, מתקבל הרושם, ברק לא מרוצה בממשלת אולמרט. מצבו בסקרים אומלל – לא שזה משנה, כי אין בחירות אישיות, אבל הפרשנים הפוליטיים התרגלו – ומצבה של מפלגתו לא הרבה יותר טוב. יתר על כן, אולמרט גונב לברק את המצביעים, כשהוא מציב את עצמו בפועל כראש מחנה השלום – היינו, האיש שישיג הסכם-דמה עם אבו מאזן.

אז מה עושה ברק? הוא מודיע להורים שכולים שאולמרט היה צריך להתפטר בעקבות מלחמת לבנון השניה. בוקר טוב, אודי –   אבל מתי בשלה בך התובנה הזו? איפה היית רק לפני חודש וחצי? אתה באמת חושב שהזכרון שלנו כל כך קצר?

כשהשר חובש כיפה: תושבי ישראל למדו מנסיון מר ששרים חובשי כיפה הם צרה צרורה. אם השר מחזיק בתיק החינוך, התוצאות – בערות ויהדות – ידועות. אבל שר חובש כיפה יכול להזיק גם בתיק התיירות: פתאום, טיילת בחברון הופכת לפרוייקט תיירותי מרכזי, והמשרד מוצא את עצמו תומך במאחזים.

וזה לא רק שוחד וזה לא רק בניזרי (אם כי יש לשאוב עידוד מכך שבתיק הזה הורשע לראשונה גם הרב שנתן גושפנקא הלכתית לפשע): אלי ישי הפך את משרד התמ"ס לקרדום לחפור בו קולות. המשרד פתח בשנת 2007 46 קורסים להכשרה מקצועית בתחומי היהדות – ביניהם לא פחות מ-28 קורסים בתחום הפורח של סופרי סת"מ – אבל אף לא קורס אחד ביישומי מחשב, למשל.

כלומר, ישי הפנה את משאבי המשרד שלו לשירות הסקטור המצומצם שלו על חשבון הציבור הכללי. בהתחשב בכך שהמשתתפים בקורסים זוכים לשכר – זעום, אבל שכר – בשל השתתפותם בהם, ובהתחשב בכך שהשוק לא משווע לגדודים חדשים ורעבים לעבודה של כותבי מזוזות, עולה כאן חשד ממשי לשיחוד בוחרים – ועל חשבון הציבור.

מה אפשר לעשות? כלום, כנראה. התרגלנו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)