החברים של ג'ורג'

תקציב צה"ל גדל בשנת 2012, כמקובל, בכ-10% מעבר לתקציב שיועד לו, והסתכם – על פי סיכומים ראשוניים – בכ-60 מיליארד שקלים. עכשיו, מעניין לברר למה הוא משמש בעצם. מי הם האויבים המאיימים על מדינת ישראל?

לאורך השנים, נלחמו בישראל צבאותיהן של מצרים, ירדן, סוריה, עיראק (בעיקר חילות משלוח קטנים), וקצת לבנון. במלחמת העצמאות היא נאלצה להתמודד גם עם צבא השחרור של קאוקג'י, שהורכב ממתנדבים מכלל המדינות הערביות – במידה מסוימת, זה היה המודל הראשון של צבא המוג'הדין שלעתיד יביס את ברית המועצות באפגניסטן.

היעיל שבצבאות הללו היה הצבא הירדני, שנבנה על ידי קצינים בריטיים והובל ב-1948 על ידי קצין בריטי, הגנרל סר ג'ון בייגוט גלאב, שנודע בכינויו "פאשה גלאב." אבל הצבא הירדני לא נלחם בישראל מאז 1973 – אז זו היתה בעיקר מחווה שולית ולא מורגשת – ומאז 1970, ישראל ערבה לגבולותיה של ירדן. ב-1994 נחתם הסכם שלום בין ישראל לירדן וצבא ירדן הפך מאז למעשה לבעל ברית.

מצרים היתה, ללא ספק, האיום הצבאי הגדול ביותר על ישראל, לפחות כל זמן שהיתה בחוג הסובייטי. אבל אחרי 1973, מצרים נעה מערבה, וב-1978 נחתם הסכם שלום בינה ובין ישראל. להוציא תקרית איומה אחת בראס בורקה ב-1985, בה טבח חייל מצרי בתיירים ישראלים (היתה גם תקרית ירדנית דומה), הצבא המצרי בעיקרו משתף פעולה עם הצבא הישראלי.

הצבא המצרי נשען על סיוע אמריקאי כבד, של כשני מיליארדי דולרים. מצבו כרגע, עם קריסת המשטר במצרים, מעורער מאד. נסיון שלו לצאת למלחמה עם ישראל – מה שהגנרלים מאד לא רוצים לעשות – ימשוך באחת את הסיוע הצבאי האמריקאי, ונסיון לחזור לשטחים המפורזים של סיני ייגמר בדיוק כמו ב-1967. אפילו אם ממשלה של האחים המוסלמים תרצה לצאת למלחמה עם ישראל כדי לחזק את מעמדה מבית – השבוע קיבלנו תזכורת שאפשר להוציא את האחים המוסלמים מהמחתרת, אבל קשה להוציא מהם את האנטישמי – סביר להניח שיקרו כמה דברים. קודם כל, הצבא צפוי להתנגד. שנית, הממשלה עצמה עשויה להזכר במה שקרה לגנרלים הארגנטינאים שניסו את התרגיל הזה מול הבריטים ב-1982, רק כדי לאבד את השלטון. ושלישית, העם המצרי מוכיח עד כה שהוא לא לגמרי טיפש. בכלל לא בטוח שיקנו שם לוקש כזה. מלחמה כזו צפויה לפורר את הצבא מבית. זאת, כמובן, אם נקבל את התפיסה שהרעיון שממשלות ערב מחרחרות מלחמה עם ישראל כדי להסתיר את הבעיות החברתיות שלהן איננו השלכה (פרויקציה) של מנהיגי ישראל של מנהגיהם-שלהם על השכנים.

הלאה. צבא סוריה מעורב מזה כשנה וחצי במלחמת אזרחים. הוא מרוסק, וגם אם משטר אסד יצליח להחזיק מעמד – בהחלט יתכן, לאור העובדה שאמ"ן חוזה את נפילתו הקרובה – הוא לא צפוי להוות סכנה כלשהי לישראל בעשור הקרוב לפחות. יצוין שמאז שנות השמונים המוקדמות, כלומר מאז הפלישה הישראלית ללבנון, צבא סוריה נמצא ממילא בתפיסת התגוננות כנגד ישראל.

צבא עיראק עדיין מתאושש מהפלישה האמריקאית למדינה. הוא קטן מאד עכשיו, ומונה כ-300 אלף איש. הוא מתמקד בעיקר בשמירה על המולדת משלל כנופיות איסלמיסטיות. היכולת שלו להגיע לישראל – ירדן בדרך, נזכיר – לא קיימת.

הצבא הלבנוני מעולם לא היה גורם בעל משקל בזירה. גורודיש העיר פעם בבוז שהוא מסוגל לכבוש את לבנון עם תזמורת צה"ל. הלבנונים כבר הוכיחו שכיבוש של ארצם הוא רעיון לא חכם במיוחד, ולאף אחד אין חשק מיוחד להכנס לעוד סיבוב עם החיזבאללה, אבל הארגון הזה מעולם לא ניסה לבצע פלישה של ממש לישראל, אלא להגן על אדמתו או להחזיר את השבויים שלו. והוא, איך לומר, קצת עסוק כרגע עם קריסת המשטר הסורי.

מעבר לאויבים ההיסטוריים, ישנה איראן, שפומפמה ב-20 השנים האחרונות על ידי כל הממשלות הישראליות כאויב קיומי. הכוחות הצבאיים שלה, וההוצאות הצבאיות שלה, קטנות משמעותית מאלה של ישראל, והגיאוגרפיה – פתחו מפה, ×–×” עשוי להפתיע אתכם – ממילא הופכת את הרעיון שכוחות שריון או ×—×™"ר איראניים יתנגשו עם כוחות ישראליים לפנטזיה.

אז למה בעצם אנחנו צריכים את חלקו הגדול של צה"ל? אני יכול להבין את התפיסה שקיצוץ בחיל האוויר, בהנחה שיהיה כזה, צריך להיות קטן. אבל למה אנחנו צריכים את כל אוגדות החי"ר והשריון האלה? למה הן טובות? אוגדת שריון, או אוגדת חי"ר, היא מבנה שמיועד להתנגש עם מבנים בגודל דומה. הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה היתה ב-1982, לפני יותר מ-30 שנה. גם אז, האוגדות המסורבלות של צה"ל מצאו את עצמן בעמדת נחיתות מול כוחות גרילה קטנים הרבה יותר. מישהו באמת חושב שיש סיכוי של ממש שאוגדות משוריינות ינהלו קרבות ברמת הגולן כמו שעשו ב-1973? אם לא, למה אנחנו מוציאים עליהן מיליארדים על גבי מיליארדים של כסף?

יש לכך כמה סיבות. קודם כל, ארגונים לא אוהבים לפרק את עצמם. ארגונים צבאיים ודאי לא אוהבים זאת. עם קריסתה המפתיעה של ברית המועצות, עלתה בארה"ב השוועה ל"דיווידנד שלום", קרי לקיצוץ מסיבי בהוצאות הבטחון. אבל הן לא רק שלא קטנו, אלא גברו (אם כי נראה שאובמה ינסה אשכרה לקצץ קיצוץ של ממש הפעם). למערכת "בטחון" תמיד קל לשכנע את הציבור שהוא ניצב בפני איומים. מאחר והחומר המודיעיני סודי, בהגדרה, אז קל לאנשי הצבא לבוא לציבור בארשת חתומה ולומר שאם הוא רק היה יודע מה שהם יודעים, אז הוא היה נענה מיד לכל דרישותיהם. העובדה שלמודיעין הזה לעתים קרובות אין כל בסיס (עמוס גלעד: "העולם יזדעזע כשיגלה מה יש לסדאם חוסיין"), ושאפשר לומר כמעט ללא חשש שקצין המודיעין הממוצע יודע פחות מקורא המגזינים הנבון, היא כנראה הסוד השמור ביותר של מערכות בטחון. מערכת הבטחון האמריקאית הקריצה שלל איומים (זוכרים איך מכרו לנו את סין בתור האיום הגדול הבא?), והתקפת ה-11 בספטמבר באה לה ממש בזמן.

זה נכון על אחת כמה וכמה לצה"ל, הארגון שהוא המקפצה הגדולה ביותר לכוח – בעיקר כוח פוליטי, אבל גם כוח תאגידי – בישראל. אם אתה מצליח להגיע לתפקיד תת אלוף, ובמקרים מסוימים אלוף משנה, עתידך מובטח. בתנאי, כמובן, שתקפיד לומר את מה שהמערכת רוצה לומר: את מה שישמר אותה. השמע מאיים באופן מעורפל, ויהיה בסדר.

ושנית, מה שצה"ל לא כל כך מדבר עליו, ישנו הכיבוש. כזכור, הפעם האחרונה שכוחות של צה"ל ניהלו מלחמה "אמיתית," כלומר לא מלחמת גרילה, היתה ב-1982. עד 1987, אפשר היה לשמור על הגדה והרצועה הכבושות במספר קטן מאד של חיילים. לא אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה: כאן כבר היה צורך באוגדות. בעשור האחרון, צה"ל הקים חטיבת כיבוש ייעודית, כפיר, שמכילה שישה גדודים – ככזו, היא כפולה בגודלה מחטיבה רגילה – והיא עושה את רוב העבודה בגדה. אבל עד הקמתה של כפיר, תפקידו העיקרי של צה"ל מאז 1987 היה תחזוק הכיבוש, ואין כמעט יחידה צה"לית שלא עוסקת בו גם כיום. לכשיקרסו היחסים עם הרשות הפלסטינית, כלומר כשהפלסטינים יגיעו – שוב – למסקנה ששיתוף הפעולה עם ישראל לא מועיל להם, סביר להניח שצה"ל יזדקק שוב להרבה יותר כוחות בגזרת גדמ"ע.

הסד"כ של צה"ל עומד כעת, על פי פרסומים זרים, על כ-176,500 חמושים בסדיר ועוד כ-445,000 אנשי מילואים. בשנות השמונים, סד"כ הסדיר היה קטן משמעותית ונאמד בכ-100,000. האיומים הצבאיים, כפי שראינו, לא גדלו מאז שנות השמונים, להיפך; ואף על פי כן הצבא גדל, ותקציבו גדל. הוא גדול מדי על ישראל.

גודל הצבא, והכיבוש, הם שני האיומים העיקריים על החברה הישראלית. אי אפשר יהיה לבנות כאן חברת רווחה, כל עוד הצבא גדל בעקביות ואוכל יותר ויותר מכספי המסים, בלי שום פרופורציה לאיומים האמיתיים על ישראל. ואם אנחנו רוצים לצמצם את הצבא למחצית ולהחזיר אותו לגודל שפוי יותר, לא נוכל לעשות את זה אם אנחנו משמרים את הכיבוש. שזה, כזכור, רוב מה שהצבא עושה. כנגד המהלך השפוי הזה ניצבות שתי קבוצות לחץ יוצאות דופן: הצבא ויוצאיו, שמחזיקים בחלק ניכר מתפקידי המפתח בביורוקרטיה ובממשלה הישראלית; והמתנחלים, שהצבא מאפשר את קיום מדינת הרווחה שלהם, ושמחזיקים בכוח דיספרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.

וכל זמן שנאפשר לשליטים שלנו לנפנף בדחלילים – האחרון הוא איום במלחמה עם סוריה, או בפלישה ללבנון, עקב החשש שאסד יאבד שליטה על הנשק הכימי שלו; שוב אנחנו נדרשים לצאת למלחמה בשל חשש היפותטי – אי אפשר יהיה לשקם את החברה, את מערכת הבריאות, את מערכת החינוך, את מערכת התחבורה ואת כל מה שהופך את החיים לראויים למחיה.

אם על ישראל לחיות, על צה"ל לעבור דיאטה חריפה.

(יוסי גורביץ)

ללא מעצורים: ידיעה שפורסמה זמן קצר לאחר הבחירות אמרה שראש הממשלה נתניהו מתכוון להחזיר רשמית לתפקידו את המטריד המיני החביב עליו, נתן אשל. הלז, כזכור, נאלץ לעבור למינוי בלתי רשמי בלבד בעקבות חשיפת העובדה שצילם עובדת לשכה הכפופה לו מתחת לחצאיתה. הפרשה עצבנה מאד את נתניהו בשעתו, משום שהיא אילצה אותו להרחיק זמנית את אשל, והוא בחר לרדוף דווקא את חושפיה. הבחירות מאחורינו, ונראה שנתניהו חושב עכשיו שהוא לא יצטרך לשלם שום מחיר ציבורי על קידומו מחדש של אשל.

הנה מבחן ראשון ל"פוליטיקה החדשה" של השותף הבכיר של נתניהו, יאיר לפיד: האם הוא יודיע לנתניהו שהוא לא מוכן לראות את מי שהורחק משירות המדינה בשל הטרדה מינית כנציג של נתניהו במשא ומתן. זה, כמובן, צפוי להעלות את לפיד על מסלול התנגשות עם נתניהו ועוד יותר מכך עם השליטה של החצר המקיאווליסטית שלו, שרה נתניהו (אני מבקש את סליחתו של ניקולו מקיאוולי על שרבוב שמו לחצרו של בנימין הראשון), כך שסביר מאד שזה לא יקרה. לפיד יאמר שיש דברים חשובים יותר, דוחקים יותר, קריטיים יותר, מאשר הרחקת מטריד בכיר ממועצות המדינה; זה הרי התירוץ הקבוע. לפיד יוכל, להגנתו, לנפנף במספר הרב – והמבורך – של נשים ברשימה שלו. נראה אם יש להן משהו לומר בנושא.

מצד שני, לפיד תמיד יוכל לומר להגנתו שהקונסיליירי של ציפי לבני הוא העבריין חיים רמון, שבניגוד לאשל אשכרה הורשע בבית משפט, ושהתקשורת לא אומרת על כך, לחרפתה, מילה.

באותה ידיעה דווח שנתניהו שוקל להחזיר לתפקיד בכיר בלשכה את יואב הורוביץ, תורם כבד של "אם תרצו." כנראה שנתניהו משוכנע שהורוביץ כבר השלים את משימתו בסירוס השידור הציבורי. מעניינים הנימוקים שמוזכרים להדחתו של מנכ"ל הלשכה הנוכחי, הראל לוקר: "קרבת הדם" שלו למזכיר הצבאי המודח, יוחנן לוקר. זה, כזכור, היה אחד משלושת בכירי הלשכה שחשפו את פרשת אשל. כך פועלת חצר נתניהו.

אמרתי לכם: סנטימנט לא ראוי, אני יודע, ובכל זאת.

לפני שנה ניסחתי את הבעיה העיקרית שלי עם לפיד כך: "יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת."

וכפי שהדברים נראים כעת, זה בדיוק מה שעומד לקרות. לפיד שמט את כל קלפי המיקוח שלו כשהודיע שאין בכוונתו לתמוך בגוש חוסם נתניהו. זה מהלך מדהים בטמטומו, משום שהוא מציב את לפיד כנכנס אוטומטית לממשלת נתניהו, ובהתאם מוריד את המחיר שלו. עכשיו, אחרי הכל, הוא יתקשה להשאר מחוץ לקואליציה, גם אם יוצע לו מחיר נמוך מדי, משום שזה ייראה כמו "כיסאולוגיה."

במהלך קמפיין הבחירות, לפיד אמר שוב ושוב שהוא "לא רוצה להחרים אף אחד," להוציא כמובן חנין זועבי או מוחמד ברכה, מחברי הכנסת השנואים בישראל. השבוע הוא חזר על גרסה גזענית יותר של האמירה הזו, כשהוא אומר שהוא לא ישב עם "הזועביז." לפיד התגאה שברשימה שלו יש מגוון רחב של תושבי ישראל, בין השאר בכך שיש בה שני נציגים ליהדות אתיופיה; אבל אין בה ולו ערבי ישראלי אחד. ללפיד יש בעיה עם זועבי, שלא עשתה דבר, אבל אין לו בעיה לשבת בקואליציה עם זאב אלקין, שמסר מידע על תנועות צה"ל למתנחלים שאת פעילותם היו התנועות הללו אמורות לסכל – הגדרת בית הספר של בגידה. סביר שלפיד, כמו חלק ניכר מהמצביעים שלו, לא יבינו כלל את ההשוואה. מה ישראלי בעיניך? גזענות, רק מהוגנת לכאורה, לא כזו הבוטה של בן ארי.

במקום דיבורים על שוויון כלכלי, נדבר מעתה על "שוויון בנטל." הדחליל של גיוס החרדים יחליף, בממשלה החדשה, את הדחליל האיראני. אל דאגה: זה לא יקרה. התכנית של לפיד מדברת על תקופת חסד של חמש שנים שרק לאחריה יגיע הגיוס. החרדים יודעים היטב שבעוד חמש שנים, המפלגה של לפיד תהיה איפה שנמצאת קדימה היום – קדימה שאף היא הניפה את הנס הזה.

לא יהיה גיוס חרדים, וטוב שכך. גיוס כזה יזיק לכולם. הוא יעלה סכומים עצומים של כסף, יגייס עשרות אלפי אנשים שלצבא אין כל צורך בהם – הוא סובל מעודף כוח אדם כבר עכשיו – ויסיג לאחור את מעמדן של הנשים. כל זה צפוי להיות מלווה במהומות לא פשוטות, וכל הדם, האש ותמרות העשן הללו יסתירו את העובדה שכשהכל יסתיים בפשרה כלשהי, צה"ל יהיה כשיר פחות, ההוצאות עליו יעלו במיליארדים, החברה תהיה מיליטריסטית יותר – ושוויונית הרבה פחות. בחסות נושא הדמה הזה, ההתרוששות של רוב החברה תמשך, ומלחמת המעמדות שמנהל נתניהו תמשיך להעביר את העושר הלאומי מהמעמדות הנמוכים למאיון העליון.

זה, אחרי הכל, מה שעשה נתניהו כשר אוצר עם אביו של לפיד. ולאב היו שרידים של חמלה כלפי חלשים שלבן, דור שני לשושלת אצולה חילונית, מי שלא נאלץ לחיות מימיו בעוני והתרגל לחשוב שכל מי שלא מיליונר יכול להאשים רק את עצמו, מזמן אין.

סוסים טרויאניים: כצפוי, חלק ניכר מהמתנחלים שהתפקדו לליכוד כלל לא הצביעו לו. הם הצביעו לבנט או למפלגה שאומרת בגלוי את מה שבנט ומצביעיו אומרים רק בארוחות הקידוש ובעלוני בתי הכנסת. המשמעות היא שחלק ניכר מחברי הכנסת של הליכוד נאמנים למנהיגים פוליטיים ורבנים זרים. מצד שני, הליכוד יכול להאשים בעיקר את עצמו: מי שטבע את הדוקטרינה של "בשביל ארץ ישראל מותר לשקר" היה ראש ממשלה מן הליכוד, יצחק שמיר. הוא ודאי לא העלה על דעתו שהיא תופנה כנגד מפלגתו, אבל להיסטוריה חוש אירוניה ידוע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ופתאום, בבום, חזרנו לנושא האמיתי של הבחירות הללו: התקציב שהממשלה תצטרך להעביר אחרי הבחירות, התקציב שבנימין נתניהו כל כך לא רצה להעביר שהוא העדיף להקדים את הבחירות. עד כה הכל עבד מצוין מבחינת נתניהו: דיברו על איראן, דיברו על המריבות בגוש המרכז, דיברו בכלל הרבה על עניינים אישיים, ולא דיברו על הנושא העיקרי, הפיל הלבן של הבחירות האלה. נראה שזו היתה הסיבה שנתניהו התעקש על בחירות מהירות כל כך, כמעט בניגוד לחוק (הוא נאלץ לדחות אותן אחרי שיו"ר הכנסת אמר לו שלא ניתן ללכת לבחירות בפחות משלושה חודשים): הוא רצה שכולם יהיו עסוקים בהתארגנות ובדיווחים מתנשפים על מרוץ הסוסים, ולא יהיה זמן לדבר על הדבר האמיתי. אבל, שבוע לפני הבחירות, התרגיל התפקשש לו. הסיבה: הגרעון של שנת 2012 כפול כמעט מגודלו המיועד, והוא יעמוד על כמעט 40 מיליארדי שקלים במקום כ-20.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העדיף להמשיך ולהרדים אותנו. הוא אמר בתגובה לידיעה על עליית הגרעון שהוא "לא ישפיע על האזרחים." בפעם האחרונה שנתניהו נאלץ להתמודד על תפקיד ראש הממשלה כמי שמגן על כסאו, הוא לא הפסיק לדבר על הגרעון. עכשיו הוא לא רוצה שנדבר עליו.

לפעמים נראה שכמו הפרסומאים של "התנועה" של ציפי לבני, גם נתניהו יצא לקמפיין הבחירות של 2013 מתוך התערבות שהוא יוכל להשתין על ראשיהם של האזרחים וחלק ניכר מהם, על כל פנים מספיק כדי לאפשר את בחירתו מחדש, יאמרו לעצמם שמדובר בגשם. לא רק שנתניהו משנה עכשיו את העמדה ההיסטורית שלו לגבי גרעונות (וזה בסדר, הוא יודע שהתקשורת לא תזכור לו את זה, ושלציבור אין זכרון היסטורי כלל), הליכוד היה המפלגה היחידה שסירבה לענות על השאלה כיצד תטפל בגירעון – והיא גם המפלגה הגדולה היחידה שכלל אין לה מצע. זה הרי מדהים: מפלגת השלטון הולכת לבחירות כשהיא אפילו לא מעמידה פנים שיש לה כוונה להודיע לאזרחים מה יש בדעתה לעשות. נתניהו רוצה שכלל אזרחי ישראל יתנהגו כמו מתפקדי הליכוד, שאישרו את ההסכם עם ליברמן מבלי לראות אותו, ואם הם אכן יפעלו כך הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

אחת הסיבות לגרעון היא העובדה שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמתנהלת על פי תקציב דו שנתי. הנתונים של תקציב 2012 תוכננו ב-2010. תקציב דו שנתי לא מאפשר גמישות. במדינה נורמלית, אחרי כשלון כזה, הגאון שעלה על הרעיון של תקציב דו שנתי – שמסרס משמעותית, ולא במקרה, את יכולתה של הכנסת לפקח על הזרוע המבצעת – היה עולה על טיל ונשלח לבלות יותר זמן עם משפחתו. בישראל, האיש שמשגר טילים לוגיים לאלוהים וחזרה נשאר בתפקידו.

יש שתי דרכים לסגור גרעון, כמובן בהנחה שחושבים שהוא דבר שלילי בהכרח. ניתן להעלות מסים וניתן לצמצם שירותים לאזרח, מה שהאוצר מעדיף לכנות "קיצוץ בתקציב," מילים שמסתירות את המשמעות שעבור אותם מסים יקבל האזרח פחות שירותים. נתניהו אמר שהוא מתנגד להעלאת מסים – כל זמן, כמובן, שאלה מסים ישירים. ארבעת העשירונים התחתונים לא מגיעים לרף מס ההכנסה. מס ההכנסה מכביד במיוחד על העשירון העליון – וזו הסיבה שנתניהו מוריד אותו, יחד עם מס החברות (שפעם, לא כל כך מזמן, עמד על 36%). אבל בין הגזירות ששוקלים עכשיו באוצר כדי לחסום את הבור שנפער כתוצאה מכך שהתאגידים והעשירים לא משלמים את חלקם, מדברים על העלאה מיידית של המע"מ ל-18%, אחרי שלפני פחות מחצי שנה העלו אותו מהיום למחר באחוז. מדברים על הטלת מע"מ גם על פירות וירקות – והפעם האוצר מתכוון להתייצב מאחורי העלאת המס הזה עם התרגיל הרגיל שלו, זה של העז.

מע"מ הוא מס רגרסיבי בהגדרה: הוא חל באותה המידה על אלה שיש להם ועל אלה שאין להם. ולאלה שיש להם, בדרך כלל גם יש דרך להתחמק מהמע"מ. הם יכולים, למשל, להפוך את עצמם לחברה. זה מה שעשה זוג ירושלמי שמפעיל חברה בשם נתניהו ב.ש.; הזוג עשוי להיות מוכר לכם. הגבר טען שנסיון לגיטימי לשלוח אותו הביתה בבחירות הוא "נסיון להפיל אותי", האשה אמרה שאם בעלה לא יקבל את הג'וב שכל כך מגיע לו – כנראה לא תפקיד שר האוצר האיטלקי – אז "נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזו תישרף." כשנתניהו התפטר מתפקידו כשר אוצר, הוא טען אחר כך שהוא חי מפנסיה של כארבעת אלפים שקלים ושאי אפשר לחיות מהסכום הזה. התקשורת, כרגיל, לא בדקה את הנתונים וזה היה שקר גס – הסכום היה גדול הרבה יותר – אבל האיש שאומר שאי אפשר לחיות מארבעת אלפים שקלים נעמד על הרגליים האחוריות כדי ששכר המינימום לא יעבור את קו ארבעת אלפים השקלים. וגם על זה התקשורת לא דיברה יותר מדי.

שניה, לא גמרנו. זוכרים את פרשת הרווחים הכלואים? 27 מיליארדים במסים שנתניהו ושטייניץ חילקו במתנה לתאגידים, תוך כדי שנחשפת העובדה שהם שילמו רק 3.3% במסים? אלה 27 מיליארד שקלים, מסתבר, שהיינו די צריכים. עכשיו אנחנו נשלם על ההנחה של התאגידים מהשירותים שלנו.

צה"ל חגג גם השנה, וחרג כהרגלו גם השנה מהתקציב שלו בכעשרה אחוזים. וזה בסדר, אנחנו נשלם. גם על 11 המיליארדים של מתקפת הפנטזיה שלא היתה על איראן. אבל, מבחינת ראש הממשלה, אלה היו 11 המיליארדים הטובים ביותר שהוציא אי פעם: הם אפשרו לו למקד את תשומת הלב של הציבור בדחליל האיראני ולא במה שראש הממשלה עושה לכלכלה או לסיכוי של קיום בשלום עם הפלסטינים.

אגב, זוכרים את הגז שנתנו לתשובה? ההוא שההכנסות ממנו היו אמורות לעבור לקרן יעודית למען עתיד החינוך? אז תשכחו מהכסף. הוא יתחיל להכנס רק עוד חמש שנים. עד אז, אנחנו נממן את ההגנה על הקידוחים שמכניסים כסף רק לתשובה. נשלם על זה 700 מיליוני שקלים. בשלב ראשון, לפחות: חיל הים דורש שלושה מיליארדים כדי להגן על תשובה. כלומר, אנחנו נשלם על ההגנה של תשובה מהכסף שהוא אמור היה להעביר לנו. מבריק, לא? ובסופו של דבר, שר התשתיות עוזי לנדאו ניצח: האיש, שכיהן כשר מטעם סיעת תשובה ביתנו, הודיע בשעתו שישראל תצא למלחמה כדי להגן על הגז של תשובה – אבל הוא יילחם עד חורמה כדי למנוע מתשובה לשלם תמלוגים גבוהים יותר. וזה בדיוק מה שקורה.

ולצד כל אלה, יהיו הגזירות. באוצר מתכננים לא רק להעלות את המע"מ, אלא גם לקצץ את תקציב הרכישות של הממשלה בשני מיליארדי שקלים – מה שאומר שהציוד שיעמוד לרשות הציבור יהיה מיושן יותר וכושל יותר; להקפיא גיוס עובדים חדשים במגזר הציבורי, כך שפחות עובדים יעמדו לרשות הציבור, כי מדי שנה פורשים אנשים לפנסיה; על פי אותו ההגיון, לקצץ משמעותית את מספר עובדי המדינה; לבטל את העלאת השכר שהובטחה לעובדי המגזר הציבורי, כי הבטחות לא צריך לקיים ועובדים ממורמרים שצריכים למלא גם את תפקידם של עובדים שפוטרו הם בהכרח עובדים שנותנים שירות טוב יותר; דחיית סלילת כבישים והנחת מסילות ברזל, כי השקעה בתשתית זה לחלשים; קיצוץ חד בקצבאות הילדים; דחיית תכנית ה"התעצמות" של הכבאים (הולך להיות כיף בקיץ); דחיית גיוס שוטרים וסוהרים, כי היאוש לא צפוי לגרום לעליה בפשיעה; וקיצוץ של שלושה מיליארדי שקלים בתקציב הבטחון. יישום הסעיף האחרון צפוי להיות מלווה במטס חגיגי של חזירים.

זה לא מקרה שכל זה יוצא עכשיו, שבוע לפני הבחירות. נתניהו משוכנע שהציבור איבד את התקווה לשנות, ושאין לו כוח עוד לשמוע על הבחירות. אבל ההיסטוריה רוויה מהפכים, שום דבר לא קבוע מראש, ורבים מהאנשים שהתגרו בגורלם כמו נתניהו שילמו על כך מחיר כבד. בעוד שבוע נלך אל הקלפי, ונשלח את נתניהו ושטייניץ אל מקומם הראוי: פח האשפה של ההיסטוריה. וכדאי שזה יהיה עכשיו, כי אם נתניהו מסוגל עכשיו ללכת לבחירות בלי להציע אפילו מצע, לכו תדעו מה הוא ירשה לעצמו לקראת הבחירות הבאות.

ועוד דבר אחד: והליצן של מערכת הבחירות, יאיר לפיד, כינס היום מסיבת עיתונאים כדי… לדרוש משורה של מפלגות שאף אחת מהן לא תסכים לשלוח לממשלה מישהו בתפקיד סגן שר. לפיד טוען שמדובר בתפקיד מיותר, מה שנכון, ושהוא עולה הרבה כסף, שזה בולשיט. אנחנו מדברים על עשרות מיליארדים ולפיד משחק בבוטנים. הפתרון האחר שלו לבעיית הגרעון ×”×™×” קיצוץ תקציב הישיבות, שזה ×”×™×” יכול להיות נחמד אלמלא כל תקציב הישיבות קטן ממיליארד שקלים. לפיד, חשוב לציין, סירב להתחייב שלא לשבת בממשלה שיש בה שרים ללא תיק, מה שהפך את המחווה שלו לפחות מריקה. בנוסף, הוא שלח מכתבים בלשון זכר ("נדע שגם אתה מתחייב לכך…") לזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', מה שמעיד על רמת הרצינות שבה הוא רואה את תפקידו. כשזה נחשף, הוא מחק את הפוסטים הללו – והעיד בכך שהוא לא מבין את העידן שבו הוא ×—×™ וגם מה הוא חושב על מצביעיו. (צילום המסך באדיבות ערן ×›×¥).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מבקר המדינה פרסם אמש (א'), בחוסר רצון ניכר, את הדו"ח על פרשת אשכנזי, שנודעה בציבור שלא בצדק תחילה כפרשת מסמך גלנט ואח"כ כפרשת הרפז. המידע שעולה ממסמכי המבקר, שחלק ניכר ממנו מתבסס על ההקלטות של שיחותיו של אשכנזי עם מקורביו, מבהיר שהיה לנו כאן רמטכ”ל שהיה קרוב מאד לפוטש, שקשר נגד הממונים עליו, ושהכווין את הכפופים לו – ראש וראשון להם הרל"ש שלו, קולונל ארז וינר – לפעול נגד הדרג המדיני.

בצר לו, ניסה וינר, כמה ימים לפני פרסום הדו"ח, למנוע את פרסומו. הוא דרש מבג"צ לבטל את הביקורת עליו המופיעה בדו"ח. זה סוג של חוצפה – הדרישה לבטל מסמך ביקורת רשמי, שעמלו עליו זמן רב – ששמור כנראה רק לקולונלים ולגנרלים. עלוב פיקוד העורף בעת מלחמת לבנון השניה, יצחק ("ג'רי") גרשון, עתר לבג"צ כדי למנוע ממבקר המדינה לדרוש את הדחתו. גרשון סירב לפקודה של שר הבטחון עמיר פרץ לגייס את כוחות פיקוד העורף ולפרוס אותם בצפון. למרבה הצער, הוא לא הועמד בפני כיתת יורים בשל סירוב פקודה בזמן מלחמה, אבל הוא נאלץ לפרוש זמן קצר לאחר מכן.

היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, שמשמש הרבה יותר כקונסיליירי משפחתי מאשר כיועץ שאמור לייצג את האינטרסים של הציבור, הסתכסך בפומבי עם מבקר המדינה היוצא כאשר הלה דרש חקירה פלילית בפרשת אשכנזי. קשה לראות, בעקבות המידע שפורסם אמש, איך אפשר להמנע מחקירה כזו. אבל סמכו על ויינשטיין שיצליח למסמס אותה; בשביל זה מינו אותו.

ראשית, ישנה עדותו של הרפז עצמו. מדובר בנוכל, אבל לא בטיפש. כשהוא הבין שאשכנזי ו-ווינר מתכוונים להשאיר אותו לשאת לבד באחריות, הוא שינה את גרסתו. הוא כתב למבקר במאי 2012 ש"אספתי מידע על שר הביטחון, יוני קורן ועל האלוף גלנט… שיתפתי בקביעות את הרמטכ"ל אשכנזי, רעייתו ועוזרו אל"מ וינר. הם, באופן ישיר או באמצעות דובר צה"ל דאגו להעבירו לתקשורת… רצף האירועים… מוכיחים ×›×™ הרמטכ"ל רעייתו ואל"מ וינר הם שהפעילו, יזמו, היו מודעים באופן מלא לכל אחד מהנושאים והשלבים והיו מעורבים לעומק בביצוע, בניגוד מוחלט להיתממות שלהם כפי שמצוטטת בטיוטת הדו"×— לפיה היו פסיביים לחלוטין." זו טענה שכמובן יש להתייחס אליה בזהירות, אבל ראוי ×”×™×” לחקור אותה היטב: להעניק להרפז מעמד של עד מדינה כדי שיוכל, חופשי מאימת הדין, לומר לנו בדיוק מה קרה כאן. וזה, כמובן, מה שוויינשטיין לא ×”×™×” מוכן לעשות. רק ×–×” ×”×™×” חסר לו: חקירה פלילית נגד רמטכ"ל והרל"ש הנאמן שלו.

שנית, כל הפרטים מסתדרים היטב עם מה שכותב הרפז למבקר במאי 2012. יש די והותר ראיות לכך שהמעורבים ידעו שהם קושרים קשר. הרפז ו-ווינר מדברים בקודים על שימוש בתקשורת "נקיה" (מכשיר סלולר של וינר שלא יהיה מוכר למישהו אחר); אשכנזי עצמו הקפיד לא לבוא במגע ישיר עם הרפז, אבל אשתו רונית שלחה לו 984 מסרונים. ברגע השיא של הפרשה, כשהמסמך נחשף בתקשורת ומתחילה חקירת משטרה, אשכנזי יוצא מהלשכה, הולך לבית של חברים ומנהל משם שיחה בת 18 דקות עם הרפז – אחרי שרונית אשכנזי משיגה אותו. השיחה הזו לא הוקלטה, משום שלא בוצעה מהלשכה. במקביל, וינר מנהל שתי שיחות עם הרפז, באורך כ-25 דקות, שאינן מוקלטות, למרות שהן מתבצעות מלשכת הרמטכ"ל. אשכנזי טוען שהוא בסך הכל אמר להרפז שהם הולכים למסור למשטרה את המסמך ושהרפז יצטרך לאשר את זה. לא יודע, אבל זה נשמע קצת קצר מדי בשביל 18 דקות. ולמה שתי השיחות, שבאופן חריג אינן מתועדות, בין וינר והרפז? זה זועק מתיאום ראיות.

וינר עצמו נתפס מוקלט כשהוא דוחק בהרפז להשיג מסמכים מפלילים כנגד השר שלו, ובשלב מסוים מבקש מידע מפליל על אלוף שנחשד כמי שעבר למחנה של השר. הרפז רומז שקצין אחר, שמתנגד לחונטה, נמצא בקשרים לא ראויים עם הרל"שית שלו, ו-ווינר – המועמד לתפקיד קצין חינוך ראשי, כן? – רוצה את החומר כדי שיוכל לשמש אותו, ככל הנראה לסחיטה.

אשכנזי טוען, כמובן, שהוא לא ידע ולא שמע, אבל הוא נתפס מוקלט משוחח עם וינר על אחד מנסיונות ההכפשה של האחרון כלפי הרל"ש של ברק, יוני קורן – וינר ניסה למכור לו את קורן כבכיר בקרן החדשה לישראל. עכשיו מתחיל וינר, שקולט שהוא הולך לאכול אותה וחזק, להגיד שהוא בסך הכל מילא פקודות. הוא הולך לטעון, נרמז בתקשורת, שהפקודות שקיבל מאשכנזי אולי לא היו חוקיות אבל חד משמעית לא היו בלתי חוקיות בעליל, ועל כן הוא היה צריך לציית להן.

חמוד מצידו. הנהלים הצבאיים קובעים שחייל אכן צריך לציית לפקודה בלתי חוקית, אבל הוא חייב לדווח עליה. וינר לא רק לא דיווח, הוא היה מעורב אקטיבית בקנוניה נגד הממונים האזרחיים על הצבא. אשכנזי עצמו כבר נתפס בשקר, כשטען באוזני חברי המטכ"ל שהוא לא מכיר את הרפז, ושהלז איננו מבאי ביתו. הרפז ביקר בביתו של אשכנזי כמה וכמה פעמים.

מאחר והיועץ המשפטי למשפחה לא כשיר לחקור את הפרשה, ומאחר וראש הממשלה מתכוון לטרפד את היוזמה להקמת ועדת חקירה, נותר לצה"ל עצמו לחקור את הפרשה. את וינר צריך להעמיד למשפט צבאי, ובמינימום לזרוק לכלא לכמה שנים טובות ולשלול ממנו את דרגותיו. גם את אשכנזי יהיה צורך להעמיד לדין, אבל אני לא חושב שמישהו רואה את זה קורה.

המסמך הבסיסי של הצבא המוסרי יותר מהחמאס, "רוח צה"ל," שנכתב עבורו על ידי פילוסוף מדופלם, מכיל מספר ערכים רלוונטיים שהמעורבים עברו עליהם. אחריות: "החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו." אמינות: "החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות." דוגמא אישית: "החייל ינהג על פי הנדרש ממנו ויקיים את שהוא דורש מזולתו, מתוך הכרה ביכולתו ובאחריותו, בצבא ומחוצה לו, להוות דוגמה ראויה." ההדגשות שלי.

פעם, לא כל כך מזמן, "פאק באמינות", שקר קטן ככל שיהיה, היה מספיק בשביל להדיח צוער מבית הספר לקצינים. מי יודע, אולי הם עוד עדיין עושים את זה. אם הרמטכ"ל הנוכחי לא רוצה שמסמך הבסיס של הצבא שלו יהיה לשנינה וללעג, אם הוא לא רוצה שקציני בית הספר לקצינים יצטרכו לעבור קורס קומיקאים כדי לדבר על "פאק באמינות" בלי להתפוצץ מצחוק, אם הוא לא רוצה שכל טוראי יידע שיש דין אחד לחפ"ש ודין אחר לגנרל, הוא חייב להעמיד את הקצינים המעורבים – אשכנזי, וינר, הרפז, וכל קצין אחר שהיה מעורב בפרשה – בפני בית דין משמעתי ולזרוק אותם בקלון מהצבא. עם כל הטררם: טקס פומבי של תלישת דרגות. טקסים הם חלק מרכזי מהפעילות הצבאית, ממסדר בוקר ועד הצדעה לדגל. זו אחת הדרכים שלו להבהיר לאנשים שנמצאים במסגרתו שהם לא אזרחים.

אם גנץ לא יעשה את זה, וכאמור אני לא רואה אותו מגייס כמות כזו של אומץ לב אזרחי, אז כל אזרח ישראלי צריך לדעת שהנהגת הצבא שלו רואה בזלזול בדרג האזרחי ובחתירה תחתיו התנהגות נורמטיבית, או על כל פנים לא כזו שיש להעניש עליה. צה"ל, במצב כזה, הופך רשמית לאויב של החברה האזרחית הישראלית, והאזרחים הישראלים – כל כמה שיש כאלה – צריכים להתייחס אליו בהתאם.

ועוד דבר אחד: עד היום לא ברור לי מה היו ההישגים של אשכנזי, אם אכן היו כאלה, אבל הפרשה חשפה את ערוותו של לפחות כתב צבאי אחד: רוני דניאל. הלז נתפס כשהוא מלחך את פנכתו של אשכנזי, מקדם את הגרסה של אשכנזי, ואפילו מתדרך אותו מה לומר לתקשורת. אתמול הוא הופיע בערוץ 2 כאילו כלום, ופרשן את הפרשה שהוא עצמו היה חלק ממנה. גם הוא צריך ללכת הביתה, וגם במקרה שלו הבוסים שלו לא יעזו.

(יוסי גורביץ)

שלשום (ד'), חגג מוחמד זיאד עוואד סליימה, נער כבד שמיעה מחברון, את יום הולדתו ה-17. הוא יצא לקנות עוגות, והגיע למחסום של צה"ל. עד כאן אין מחלוקת על העובדות. מפה הכל משתבש.

על פי הגרסה הצה"לית הרשמית, שוטרת מג"ב, נ.מ., הבחינה בסליימה כשהוא מתעמת עם חייל אחר, תופס את החייל, משתמש בו כמגן אנושי ומצמיד אקדח לראשו. נ.מ. הגיבה במהירות ובקור רוח, וירתה שלושה כדורים בסליימה, שנפל מת. רק לאחר מכן הבחינה נ.מ. שהאקדח שבו כביכול השתמש סליימה כדי לחטוף את החייל היה בעצם מצית דמוי אקדח.

מיד לאחר מכן הפכה נ.מ. לגיבורה לזמן קצר בתקשורת הישראלית. נטען שהיא הרגה "מחבל" ודובר רבות על "גבורתה." צה"ל מיהר לפרסם את שמה ואת תמונתה, ורק למחרת, כשהתחילו להגיע איומי הרצח על מי שירתה בילד בן 17 בלתי חמוש, מיהרו כלי התקשורת להסיר את הפרטים האלה. קצת מאוחר מדי: בתאוותו להציג תמונות של חמושים שלא עסוקים במנוסה מבוהלת, מיהר צה"ל להעמיד את נ.מ. בסכנה. התקשורת הישראלית, ראוי לציין, התמסרה לצה"ל בשני המקרים. היא התגלתה במלוא תיעובה: סליימה לא היה בשום צורה "מחבל", ואוי לגבורה של ירי בנער לא חמוש. במקרה הטוב ביותר, מבחינת כוחות הכיבוש ונ.מ., סליימה ביצע כאן מה שמכונה בארה"ב Suicide by cop: הביא שוטר לכך שיירה בו. לשמחה מה זו עושה?

אלא שעם חלוף השעות, הסיפור של נ.מ. התחיל להיראות בעייתי יותר. כפי שהבחין הבלוגר נועם ר., צילומי גופתו של סליימה מעידים שהוא לא נורה בראשו. מה שמעלה את השאלה המעניינת איך ירתה נ.מ. שלושה כדורים באדם שהשתמש בגופו של חייל אחר כדי להגן על עצמו. השוטרים שנכחו במקום מיהרו למחוק את התמונות שהיו במצלמתו של מתנדב "בצלם." איך אמרו חמושים ישראלים השבוע? "המצלמות הם הקריפטונייט שלנו."

ובכן, אמרתי לעצמי, חברון היא אחד המקומות היותר מרושתים במצלמות אבטחה. קצינים בכירים אמרו זאת בעצמם. סמח"ט בחברון אמר לפני כחודשיים שיש שם כמעט מאה מצלמות במעגל סגור. הרמתי טלפון לדובר צה"ל ושאלתי מתי נוכל לראות את הסרטון של מצלמת האבטחה שמתעד את התקרית. החיילת החביבה בצד השני חזרה אלי כעבור כמה דקות, והודיעה לי שאם יש סרטון כזה, דובר צה"ל לא מודע לו, ועל כל פנים הוא לא משחרר חומרים כאלה. היא גם התקשתה להבין למה מישהו יפקפק בגרסת דובר צה"ל. זה כבר התחיל להיות מעניין, כי כשצה"ל טוען שאין לו תיעוד שצריך להיות לו, אני חושב מיד על כל הצילומים ההם שבוצעו על המרמרה, שנעלמו משום מה אחרי הטבח שבוצע עליה.

מן הראוי לציין בשלב זה שאנחנו לא יודעים מה קרה שם, אבל בו זמנית לומר שרצוי לא להסתמך על הגרסאות של דובר צה"ל. כבר היו לנו מקרים של פלסטינים שתקפו בקלשון שהפך באורח פלא למזרק, ומקרה של חמושים מפוחדים שירו למוות בפלסטיני שהחזיק בבקבוק. בשני המקרים האלה, דובר צה"ל עמד – לפחות בהתחלה – לצידם של החמושים.

הבוקר (ו'), עצרו חמושי צה"ל בחברון שני עיתונאים של רויטרס, האשימו אותם בכך שהם "אנשי בצלם," תקפו אותם פיזית, הפשיטו אותם באמצע הרחוב, השליכו לעברם רימון גז ואחר כך הסתלקו עם המצלמה שלהם. אני תוהה למה הם היו מפוחדים כל כך ממי שהם חשבו שהם אנשי "בצלם," מה היה להם להסתיר. אולי הם יודעים מה באמת קרה שם, כשילד בן 17 שיצא לקנות עוגות ליום ההולדת פגש לוחמת מג"ב ולא חזר משם.

על כל פנים, הגיע הזמן להוציא את חקירת מקרי המוות האלה מידי צה"ל, ולהעביר אותה לגוף אזרחי נחוש. רק כשהחמושים לא יוכלו לסמוך על קשר שתיקה אוטומטי בעקבות הרג בלתי סביר, הם יתחילו לפחד לבצע מקרי הרג כאלה. צה"ל, מצידו, ירוויח קצת יותר אמינות, ולא יצטרך לתהות למה אנשים מפקפקים אוטומטית בגרסה שלו. הסיכוי שזה יקרה, יש להניח, נמוך למדי. צה"ל עסוק מדי בהגנה על החמושים שלו, שכבר מייבבים שמפקירים אותם.

ועוד דבר אחד: הבלוגר אישתון דיווח שהוא נמצא כרגע תחת חקירה משולבת של המשטרה ומצ"ח, ושהוא לא יכול לדווח על פרטי החקירה. לדבריו, מטרתה היא "להשתיק, לפגוע ולסחוט מידע פרטי ומוגן בנסיון להפליל אותי ואחרים." אין לי מידע נוסף.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט הזה פורסם בשעתו ביוני 2007, לרגל 40 שנה לכיבוש. הבלוג פעל אז בבלוגלי, מערכת שלא קיימת יותר ושהמידע שהיה בה אבד. לרגל יום השנה ה-25 לאינתיפאדה הראשונה אני מביא אותו שוב, בשינוי כותרת. – יצ”ג)

בשלהי 1989 השתתפתי, כבורג קטן מאד, במערכה צבאית, שלמרבה הצער איננה זוכה להערכה הראויה לה. אין לה אות; היא איננה זוכה לכותרות בעיתונים, ואין המציין את יום השנה שלה. אין לה אפילו שם רשמי. מעטים הזוכרים אותה, את מלחמת המתפרות הגדולה, פרט לאלה שלחמו בשוחותיה. כמעט כולם מצולקים: מי מהם מוכה סיוטים, מי שכל יד מכה בחוזקה בדלת מזכירה לו את נעורי קלגסותו; מי מהם שהחצינו את האימה והאלימות אל הקרובים להם.

וזאת יש לדעת: מלחמת המתפרות הגדולה היתה מלחמה רצינית לחלוטין. רוב מנינו של צה"ל עסק בה, לפחות חלק מן הזמן. היא נועדה למנוע את איום ההשמדה הנורא, זה שריחף מעל כולנו כאשר הצליחו נערי עזה לתלות דגל פלסטיני במקום כלשהו. היא גם גבתה קורבנות בנפש, אם כי לא בצד הישראלי: רבים, רבים נהרגו בנסיון לתלות את הבד השחור-ירוק-לבן-אדום. חלקם התחשמלו, כשטיפסו על עמודי חשמל; אחרים, על גגות מסגדים או מבנים גבוהים אחרים, נדירים כל כך בנוף של עזה והגדה, נורו. רבים אחרים נהרגו כשנדרשו, באיומי נשק, לפנות את הדגלים הבלתי מושגים הללו.

אבל האיומים והירי היו השלב האחרון, הנואש, השלב שלאחר התבוסה, לאחר שהאויב הניף את דגלו על מוצב ישראלי – וכל עמוד חשמל, כל מבנה, נתפס לצורך העניין כמוצב. רק שני דגלים הורשו להתנופף ברצועה: דגל ישראל ודגל הגולגלות והעצמות הצלובות של יחידות החרמ"ש של רפיח.

וכדי להקדים את הרעה, נערך מאמץ מודיעיני מרשים. שטינקרים – משת"פים, קראנו להם – היו מתלחששים עם אנשי השב"כ, באזרחי ועוזי, או עם היע"ע (היועץ לענייני ערבים), ומוסרים מידע חשאי על מיקומה של עוד מתפרה בלתי רשמית, עוד שכן שהחל לקנות לאחרונה כמות בלתי סבירה של בד, עוד נערות שהחלו לאחרונה לרקום דווקא את הצבעים האסורים. כוח צבאי כלשהו – אנשי מג"ב, מנהל אזרחי, סתם חיילים – היו מכתרים את המקום, ואחר פורצים פנימה.

אזרחים שהיו נתפסים ברחוב כשהם לובשים את הבגדים האסורים, נצטוו להתפשט, לעיתים בפומבי: הנערים היו מסירים את חולצותיהם, הנערות אולצו, לעיתים, להסיר את שמלותיהן. לאחר שהוסר הבד הקטלני, העצורים היו נכבלים באזיקוני פלסטיק, עיניהם היו מכוסות בבד לניקוי רובים שנהדק היטב, והם היו נלקחים אל מתקן מעצר כלשהו, ומערכת שלמה היתה מתעוררת. עוד נגיע אליה.

הבדים היו מגיעים אל פקידים כלשהם, שהיו, כמוני, פוסעים אחת לשבוע אל המשרפה שבבסיס, ומעלים בעשן את סמל תקוותיו של עם אחר.

* * * *

מערכה נוספת ניטשה כנגד הכרוזים. קשה להבין זאת כיום, בעידן האינטרנט, אבל באותה תקופה לא היו לכבושים כל אמצעי תקשורת בלתי מנוטרים. אחזקת פקס היתה טעונה אישור המושל הצבאי. טלפונים – מעטים כל כך – היו נתונים להאזנות, או כך הניחו כולם.

הפלסטינים יוכלו יום אחד לכתוב את ספר הגבורה של מלחמת הכרוזים. הם היו אמצעי התקשורת העיקרי של הנכבשים. כולם – פתח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני, המפקדה הכללית שניסתה לתאם בין כולם – היו מנפיקים כרוזים. כדי להודיע על עמדה חדשה, על ימי שביתה, כדי לקרוא להמשך המאבק, לעודד את הרעבים והמושפלים.

קבוצה קטנה של פעילים, נתונה למרדף קנאי מצד כל זרועות הבטחון, היתה מנפיקה את הכרוז. בלדרים היו מעבירים אותם בחשאי לבתי דפוס מחתרתיים, שהיו מדפיסים כמות קטנה, שהיתה מחולקת לפעילים בכל אזור. מיד לאחר שהופצו, החלו כוחותינו האמיצים בנסיון רווי חרון וחוסר תוחלת להעלמתם. היע"ע, מצידו, היה כותב חוות דעת מלומדת על תוכן הכרוז. הבלדרים או הכותבים, לכשנתפסו – והם נתפסו במקרים רבים – היו מועברים, אזיקונים על הידיים ופלנלית על העיניים, למתקן מעצר.

* * * * *

והיו האינקוויזיטורים, שוב אנשי יע"ע והשב"כ. הללו היו תרים אחרי ספרים אסורים, חוברות מסוכנות, קלטות שהיוו איום על בטחון המדינה. מסוכן היה להיות איש אוהב ספר בימים ההם; ספרים שהיו מותרים בישראל, עיתונים שהוצאו על ידי התנועה האיסלמית בישראל עצמה, היו עילה לחקירה מצד משטרת המחשבות ולתקופת מאסר. והשאלת ספרים ללא רשיון מהמושל הצבאי היתה עבירה חמורה עוד יותר. מי שכתב על חוויותיו בחקירה הישראלית, היה מוצא עצמו מהר מאד ניצב מול כתב אישום אחר.

* * * * *

והיתה המערכה חסרת התוחלת מכולן, זו שניטשה כנגד הסיסמאות וכותביהן. בלילה היו יוצאים צעירים, ומרססים את התרסתם על הקירות. עזה כולה נראתה כגוש גרפיטי גדול. והחיילים היו אורבים, והשב"כ היה אוסף מידע מודיעיני, ומי שהיה טיפש מספיק לכתוב סיסמאות לאור יום, היה מסתכן בנפשו; היה צפוי להיירות, לעיתים ללא אזהרה.

* * * * *

וכל זה היה מתנקז למערכת משפטית שהאינקוויזיציה היתה יכולה רק לקנא בה. נחשד אדם בכתיבת סיסמא, או בקריאת ספר אסור, או – חלילה – בכתיבת כרוז, ניתן היה לעוצרו ללא משפט ומבלי להבהיר לו במה הוא חשוד. אפשר שמעצר מנהלי הוא הגרוע שבעונשים שהפעילה ישראל. אסיר מן המניין, משנשפט, יכול היה לדעת מתי יבוא יום שחרורו. עצור מנהלי היה נעצר תחילה לשישה חודשים, אבל לעולם לא יכול היה לדעת אם ישוחרר. אפשר שישוחרר; אפשר שצו המעצר יחודש. לעיתים, ביום השחרור; לעיתים, מתוך סאדיזם או רשלנות, יום לאחר ששוחרר, לאחר ששב לביתו.

בכל רחבי הגדה ישבו עורכי דין, ותרגמו בשקדנות את מעשי המורדים לסעיפים מתוך אותם חוקי זוועה, תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, עליהם אמר מנחם בגין כי הם גרועים מן החוקים הנאציים. אבל משעלה לשלטון, לא יכול היה לבטלם; הוא אסר על השב"כ לענות, אבל לא יכול היה לקחת ממערכת הבטחון את החוקים הללו, החוקים שבלעדיהם היה הכיבוש מתקשה להתקיים. הם עדיין בתוקף, אגב, והם בתוקף גם במדינת ישראל; ויעידו טלי פחימה ונועם פדרמן.

עורכי דין צעירים היו ניגשים אל השופט הצבאי, ומגישים לו כתב אישום דרקוני. הדפסת חומר מדיני, ללא אישור המפקד הצבאי, היא סעיף 6 לצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת, 1967. תפירת דגל פלסטין או לבישתו נאסרו מתוקף סעיף 7 (א) (א) לאותו צו דלעיל, ומתוקף תקנה 85 (1) (ו). ויש גם סעיפים אחרים, רבים מהם.

לעורך הדין של העצור לא היה כל סיכוי – אלא אם התביעה היתה מגזימה בפראות. אם היתה מאשימה, למשל, אדם בתמיכה בארגון בתקופה בה הארגון עוד לא היה קיים. אז אפשר שהשופט, שהוא בכל זאת משפטן ובעל הכרה עצמית, היה מתרגז על השימוש בו כחותמת גומי.

אבל לרוב החזיק התובע בשרוולו קלף מנצח: “חומר סודי", שהנאשם או עורך דינו מנועים מלעיין בו. באינקוויזיציה, שאף היא השתמשה בשיטה זו – שיטה שכבר הנאורים שברומאים אסרו עליה במפורש, והורו למושליהם שאין להתייחס להלשנות שמקורן אינו ידוע – היתה מתירה לנאשם לציין את שמות האנשים החורשים לו רעה; ואם היו אלה המעידים נגדו, הנאשם היה משוחרר, והמאשים היה מוצא את עצמו לעיתים קרובות על המוקד במקום קורבנו. אפילו זכות זו נשללה מהעצורים הפלסטינים במערכת המשפט שהפעלנו – ועדיין אנו מפעילים – בשטחים. למעשה, נותרה לפרקליטיהם של העצורים רק שיטה אחת: הגעה להסדר טיעון, במסגרתו יימחקו חלק מן האישומים.

ושופטים כתבו פסקי דין מלומדים, המעידים על התחבטות בין ערכי זכויות האדם והבטחון. אבל הבטחון כמעט תמיד ניצח. ופסקי הדין נכתבו, לעיתים קרובות מאד, בכתב יד. מערכת המשפט בשטחים לא היתה חשובה מספיק כדי שיבוזבזו עליה מחשבים.

* * * * *

אבל המערכה הסמויה מכולן, זו שתולדותיה לא ייכתבו לעולם, היא שבה פירק השב"כ את החברה הפלסטינית. כל דבר בשטחים הכבושים הצריך רשיון: יציאה לישראל, רשיון עבודה בה, רשיון פתיחת עסק, רשיון יבוא, רשיון להפעלת עגלה וחמור. וכמעט כל אחד מהרשיונות הללו הצריך אישור של השב"כ.

אנשים שרצו להתקיים בכבוד, ולא היו מעורבים בשום פעילות פוליטית או אלימה, היו מוזמנים למשרד השב"כ – היה כזה בכל נפה, לפחות אחד – ושם היו קפטן דני או קפטן שלמה מסבירים להם שהם רוצים לתת להם רשיון, אבל. אבל הם רוצים קצת מידע – לא מזיק – על השכן, על האח, על הצעירים בשכונה. ואם לא ניתן המידע, לא רק שנשלל הרשיון; החלו גם ההצקות.

התוצאה היתה פראנויה רחבת היקף ומוצדקת בקרב הפלסטינים. כל אחד נחשד כמשת"פ, ולעיתים קרובות מדי גם היה כזה. השב"כ צמח למימדים מיתולוגיים בקרב נתיניו: רק 300 אנשי שטח הופעלו בגדה וברצועה – על פי מקורות זרים; לאזרחים ישראלים אין זכות לדעת מידע כזה – אבל הם הטילו אימה רבה לא פחות מזו של השטאזי, על עשרות אלפי אנשיו, והוא איפשר – בטרם האינתיפאדה – לשלוט בשטחים באמצעות כוחות צבא זעירים ביחס. במהירות רבה כוסו השטחים הכבושים ברשת בלתי נראית של כבלים, והפלסטינים השואפים להתקומם לא ידעו במי לפגוע: המשת"פים הגלויים – אלו שנשאו נשק – חוסלו במהירות, אבל מי היו השאר?

על פי הערכות שונות, הרגו הפלסטינים מאות רבות מאנשיהם על סמך חשד. לעולם לא נדע עד כמה היה החשד הזה מוצדק, אבל הוא פורר עוד יותר את החברה הפלסטינית. הפחד היה הן מבית ומחוץ, והוא הופנה הן כלפי פעילים להוטים מדי, הן כלפי אנשים שלא הראו להט מהפכני מספיק.

קראנו לזה כיבוש נאור.

* * * * *

כל זה החל הרבה לפני האינתיפאדה. אותן השיטות עצמן הופעלו כלפי ערביי ישראל בעת המשטר הצבאי, שבוטל רק בדצמבר 1966. עם הכיבוש, מיהרו השב"כ, המשטרה והמנהל האזרחי לחזור למה שידעו לעשות היטב בכפרי המשולש והצפון.

ויעילותה של השיטה היתה טמונה במספר האנשים המצומצם שהיו מעורבים בה. רוב הישראלים לא ידעו, ולא רצו לדעת, על המתרחש. הם העדיפו את הפיקציה של הכיבוש הנאור, שהכיבוש שלנו הביא ברכה לנכבשים. הם לא ידעו על האינקוויזיציה שבלשה אחרי עלונים, ספרים, ובדים. לכן היתה ההתקוממות של דצמבר 1987 מפתיעה כל כך. ולכן היתה התגובה רוויית זעם כה רב: מאיפה זה בא לנו, מה קרה, מה הם רוצים?

20 שנה חלפו מהכיבוש עד להתקוממות ההיא. האינתיפאדה הראשונה נשברה. אחיזת החנק היתה חזקה מדי. ההתרסה של השביתות הכלליות ושל מרד המיסים, האלימות הרכה של האבנים נכשלה; הגיעה שעתה של האלימות האמיתית, של הצגת החשבון המלא של הכיבוש.

גם המחבלים המתאבדים, אותה גרוטסקה של מאבק שחרור, לא השיגה את מטרתה. וב-2002, זמן קצר לאחר מבצע חומת מגן, אמרה ילדה בג'נין לכתבת הניו יורק טיימס שהיא רוצה להיות פיזיקאית. למה, הקשתה הכתבת המופתעת. כדי לבנות פצצת אטום, אמרה הילדה, ולפוצץ אותה באמריקה, שעושה לנו את כל זה.

20 שנה חלפו מאז האינתיפאדה הראשונה. הן הצמיתו כל תקווה. ועדיין רובנו מתעקשים שלא להתבונן במה שאנו עושים, במה שאנו מממנים במיסינו. ילדי האינתיפאדה הראשונה הפכו למחבלים מתאבדים; אלוהים יודע למה יהפכו ילדי האינתיפאדה השניה.

(לזכרה של איימן אל המס, “ילדה קטנה, מתה מפחד", שנרצחה בידי חיילי צה"ל באוקטובר 2004 ברפיח.)

(יוסי גורביץ)

מבצע "קלפי יצוקה," או בשמו הרשמי "עמוד ענן," נמצא בדמדומיו. ישראל והפלסטינים הצליחו לפספס אמש (×’') הפסקת אש, מתוך ההתעקשות הילדותית להיות מי שישחיל את הפגז האחרון. כעקרון, הרעיון של הודעה על הפסקת אש שתתחיל מספר שעות לאחר ההכרזה פשוט למדי: מטרתו לוודא שכל הכוחות של שני הצדדים, בלי יוצא מן הכלל, קיבלו את ההוראות לנצור אש וההחלטה אכן תכובד. ישראל, לאורך השנים, ניצלה את המנהג ×”×–×” כדי לחטוף עוד כמה שעות של אש. אני זוכר איך הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, לא ×”×™×” אז אחר – שידרה בהתלהבות את התותחנים שמנצלים את השעות האחרונות לפני הפסקת האש הראשונה במלחמת לבנון הראשונה גם היא כדי לזרות עוד קצת מוות והרס בביירות.

הפסקת אש עוד לא הושגה, אבל כבר אפשר להכריז על "קלפי יצוקה" ככשלון. הוא כשלון מבחינת בנימין נתניהו, שיכול היה להגיע לבחירות כמי שניצח על ארבע שנים שקטות מאד מבחינה בטחונית, והוא מסיים אותם כשתל אביב מופגזת (לראשונה מאז 1991), עם רקטות בכיוון ירושלים (לראשונה מאז 1970) ועם פיגוע ראשון באוטובוס מאז 2005 בערך. כמו ב-1997, אחרי ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל, אז שחרר את מנהיג החמאס אחמד יאסין מן הכלא, המערכה של בנימין "חזק מול האל תצחיקו אותי" נתניהו תגמר, שוב, בהישגים לחמאס.

היא כשלון מבחינת שר הבטחון אהוד ברק, אולי האיש השנוא ביותר בציבוריות הישראלית ובצדק, שהוכיח שוב שהוא לא למד דבר – ושבניגוד לבורבונים, גם הזכרון שלו לא משהו. ברק כבר היה במשחק הזה עצמו, בעופרת יצוקה, והוא ראה מה קרה בלבנון השניה. הוא צריך היה לדעת שהדבר החשוב ביותר לפני פתיחה באש הוא הידיעה איך מפסיקים אותה, מה תנאי היציאה.

היא כשלון מבחינת הכלכלה הישראלית. כדי לחזור לפחות או יותר אותם תנאים שבהם היינו קודם למבצע, הוצאנו שלושה מיליארדי שקלים. כל זה, על רקע בחירות שהוקדמו משום שראש הממשלה ושר האוצר שלו לא היו מוכנים להציג את התקציב. עכשיו יש בור של עוד שלושה מיליארדים, ובאוצר כבר מצאו את דרך למלא אותו מחולייתו; לא, לא, אל תשתטו, לא העלאה של מס החברות או מס ההכנסה על העשירים – העלאה של המע"מ בעוד אחוז. עוד לא שילמתם, וכנראה גם לא תשלמו עד הבחירות; נתניהו ושטייניץ לא מטומטמים לגמרי. החשבונית תגיע אחריהן.

והיא כשלון, בראש ובראשונה, לקדושה שבבהמות ישראל, צה"ל. הוא הוכיח את עצמו ככלי קהה שלא מסוגל לבצע את משימתו. כצפוי, חיל האוויר – שהשנינה הנפוצה אומרת שיש להתייחס אליו לא כחלק מצה"ל אלא ככוח ידידותי, הוא שונה מדי – תקף את המטרות שלו, ובתחילה עשה את זה היטב. אחרי שלושה ימים, המטרות ה"איכותיות", כלומר כאלה שעליהן יש מודיעין מדויק, אזלו, והפגיעות התחילו להיות רנדומליות יותר. משפחה של 12 נפשות; אחר כך משפחה של ארבע נפשות, בכללן שני פעוטות; אחר כך הרימו חוליות המוות המעופפות והאמיצות שלנו בסערה השמימה רכב ובו שלושה עיתונאים.

זה לא חדש, זה לא צריך להפתיע אף אחד: כך זה היה גם בסיבוב הקודם ובזה שבא לפניו. לחיל האוויר יש שלושה ימי חסד. אפשר, וצריך היה, לנצל אותם לעשות עוד משהו, אבל זה לא קרה. זה מצריך אומץ ותעוזה, וכאלה חסרים.

הבעיה העיקרית היא עם צבא היבשה. הוא כמעט שלא נטל חלק במערכה. הממשלה גייסה 75,000 חיילים – ואחר כך לא העזה לעשות איתם כלום. הם שימשו רק כברווזים במטווח; הם נפרסו בשטחים פתוחים, וכתב אל ג'זירה הבחין שהם בעצם חשופים לאש מרגמות. מסתבר שלאותו כתב היה יותר הבנה צבאית מאשר לקצינים הרלוונטיים בצה"ל, כי אתמול נהרג חייל מאש מרגמות.

כשאתה מגייס 75,000 איש ואז לא עושה איתם כלום, אתה בעצם מודיע שאקדח חיל היבשה שלך ריק מכדורים, ושאין להתייחס אליך ברצינות בפעם הבאה שתודיע על גיוס כללי. אבל מה יכול היה נתניהו לעשות עם הכוח המגושם הזה? כאשר מפעילים כוח יבשתי בתנאים של עזה יש שתי ברירות: או להסתער ולספוג אבידות, או להתכווץ, להפעיל אש כבדה, פראית ולא מדויקת (בעופרת יצוקה, צה"ל הרג לעצמו אותו מספר חיילים שהרג בו החמאס.) בחירה באפשרות השניה מובילה כמעט אוטומטית לתבוסה דיפלומטית, שמשמעה תבוסה במלחמה. אבל האפשרות הראשונה לא קיימת בפועל: הציבור לא מוכן לספוג אבידות בקרב החיילים (מותו של חייל קיבל יותר תשומת לב ממותם של שלושה אזרחים בשבוע שעבר), ואף פוליטיקאי לא יסתכן בעשרות הלוויות של חיילים באמצע קמפיין בחירות.

המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, אבל בישראל העדיפו להחכיר את המדיניות לאנשי הצבא. בעיית עזה איננה חדשה, היא איתנו כבר שבע שנים. ועדיין, בצה"ל – שאחראי גם הערכת המצב הלאומית – לא מצליחים להגיע לתוכנית שתצליח להשיג משהו מעבר לתיקו מדמם. ובהתחשב בהפרשי יחסי הכוחות, תיקו מדמם למיליציה של מדינה עמוסה בציוד הייטק הוא נצחון למיליציות של הצד השני. נצחון בנקודות, אבל נצחון.

צה"ל, בקיצור, לא ממלא את תפקידו הבסיסי: לספק לקברניטיה של ישראל כלים לפתרון בעיה בטחונית. צה"ל, בדמותו של הטרול הטראומתי עמוס גלעד, הוא זה שהוביל מדיניות כושלת בעזה מאז 2006. כשנתניהו ביקש מסמך מדיניות חלופי, צה"ל מנע את הדיון בו – וזו לא אמירה שלי, זו קביעה של מבקר המדינה.

כלומר, מצד אחד, צה"ל לא מסוגל לפתור את בעיית עזה; מצד שני, הוא מונע את עצם הדיון בפתרונות אחרים; ואחר כך הוא לוקח מאיתנו הרבה מאד כסף – כלומר, הרבה מאד כסף מעבר להרבה מאד כסף שהוא לוקח בימים כתיקונם – כפיצוי עבור זה. כבונוס, הוא גם ממחיש לכל המתעניינים שחיל היבשה שלנו, גם אחרי גיוס מילואים שלא נראה מזה שלושה עשורים, לא מסוגל להתמודד עם (במקרה הרע) 20,000 חמושים למחצה מרצועת עזה.

ואז זה לא היה גרוע מספיק, בואו ניקח את זה צעד אחד הלאה. ראש ממשלתנו היקר, כמו גם הצבא, מפמפמים כבר הרבה מאד זמן מלחמה עם איראן. מפקד חיל האוויר כבר זכה לכינוי הרשמי למחצה "אלוף פיקוד איראן." עכשיו, בואו ניקח את ביצועיו של צה"ל בשלוש המערכות הגדולות האחרונות: לבנון השניה, עופרת יצוקה וקלפי יצוקה.

חיל היבשה לא ישחק תפקיד, וטוב שכך. חיל האוויר יקבל את שלושת ימי החסד שלו, כרגיל. הבה נניח שהוא אכן יצליח להוריד כמה מהמטרות החשובות ביותר. אבל: יכולת הפעולה שלו תהיה מוגבלת מאד, ולו משום המרחק הגיאוגרפי. קום לא נמצאת דקה וחצי של טיסה מתל אביב.

חיל האוויר לא מסוגל היה לשתק את ירי הרקטות מלבנון ב-2006 ומעזה ב-2009 ו-2012. זה לא צריך להפתיע: הוא גם לא היה מסוגל לשתק את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981. זה הופסק רק לאחר שהושגה הפסקת אש – והיא הופרה, כרגיל, על ידי ישראל. בהתאם, ודאי בהתחשב ביכולת הפעולה המוגבלת שלו, הוא לא יהיה מסוגל להפסיק את ירי הרקטות מאיראן לישראל. ואלו יהיו הרבה יותר רקטות, כאלה שיעמידו את "כיפת ברזל" במבחן של ממש, והאיראנים לא יהססו לירות אותן לאחר שישראל תתקוף אותם ללא פרובוקציה.

העזתים הוכיחו שהם יודעים לספוג יותר מתושבי ישראל, וסיפורי הגבורה באיראן מתייחסים פחות למלחמה חסרת התוחלת בחזית העיראקית ויותר לסיפוריהם של עירוניים שמצאו את עצמם תחת התקפת טילים רצחנית. מי שרוצה להעיר את השד הזה מרבצו, להזכיר לאיראנים טראומות ישנות ולעורר שנאה לישראל – שבשכבות רחבות באוכלוסיה לא קיימת – שתאפשר למשטר לנהל מלחמת התשה בליסטית עם ישראל, שיהיה לו בהצלחה. רק שלא יאמר לנו שהוא נוהג באחריות.

על עזה יש לישראל כמה מנופים. הראש והראשון שבהם, כמובן, הוא היכולת שלה לחנוק את עזה ולהשיב את המצור על כנו. אחר כך יש השפעה מצרית, והשפעה אמריקאית, ובסופו של דבר גם השפעה טורקית. אף אחד מאלה לא קיים באיראן, שנאנקת גם עתה תחת סנקציות כבדות. כדי להכניע אותה ולהפסיק את המלחמה בישראל, יהיה צורך במערכה של ממש, ואני לא רואה הרבה מתנדבים לבצע אותה. מותר להניח שממשל אובמה לא יסתבך שוב במלחמת יבשה באסיה, במיוחד לא בעוד מדינה מוסלמית.

צה"ל הוא כלי שבור, שלא מועיל אלא רק מזיק למפעיליו. ידענו את ×–×” כבר אחרי מלחמת לבנון השניה. ההיסטריה המיליטריסטית אחרי המלחמה ההיא סייעה להשכיח את הנקודה הזו, ולהעביר את האשמה לכשלון צבאי מובהק לדרג המדיני. אחר כך ×”×’×™×¢ משיח צבאי, גבי אשכנזי, ובעודו מנצל את כספי הציבור כדי לחתור תחת הממונים האזרחיים שלו, מכר לנו צ'יזבטים על כך שהוא "שיקם את צה"ל." רוב הציבור ×”×™×” נכון עד מאד לבלוע את ההבל ×”×–×”, אבל מי שבחן את מה שעשה אשכנזי ראה שהוא מכין את צה"ל, שוב, למלחמת יום הכיפורים – כלומר, לעוד קרב טנקים ענקי ברמת הגולן ובסיני. העידן ×”×–×” חלף, ולא ישוב. העובדה שצה"ל לא מסוגל לגייס מילואים ולטפל בהם כיאות – חיילים התלוננו, כמו ב-2006, על העדר ציוד מתאים ומזון – צריכה לעורר תהיות, כמו למה בעצם יש לצה"ל מערך מילואים גדול אם הוא לא מסוגל לטפל בו או להשתמש בו.

אבל אל דאגה, זה לא קרה אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה בלם החיזבאללה נסיון פלישה ישראלי ללבנון, וזה ודאי לא יקרה עכשיו, אחרי התכתשות קטנה הרבה יותר. הציבור המיליטריסטי ישוב ויישבע אמונים לצה"ל ולחיילים – כשהוא בלתי מודע לכך שהשבועה להגן על חיילים בכל מחיר מחסלת את הצבא, שתפקידו הצונן וחסר הרחמים הוא להמיר את חייהם של חיילים בהשגת יעדים צבאיים. אין כובשים את ההר, אם אין קבר במורד. ולא, הפצצה של ההר עד שאמא שלו תזהה אותו רק באמצעות DNA היא לא תחליף. אף פעם לא היתה. בצה"ל מעדיפים להעמיד פנים שהתהליך הזה הוא אשמת הציבור, שבוגי יעלון אהב להגדיר כחוליה החלשה; הם מתעלמים מחלקו של הצבא בתהליך הזה, כמו מיגון לבסיסים צבאיים אבל לא לישובים או ההחלטה – שנהפכה בלחץ המאורעות – לא להשתמש בכיפת מגן כדי להגן על ערים אלא על בסיסים. אבל בצה"ל רגישים מאד למה שהציבור חושב עליו, וכתוצאה מכך ביצוע המשימה נדחק למקום השני והשמירה על חיי הלוחמים עלתה למקום הראשון. זה סביר, פלוס מינוס, בתנאים וביחס שבהם צה"ל התרגל להלחם: פלוגה חמושה, עם סיוע אווירי, נגד חוליה חסרה של צעירים פלסטינים מכותרים וחמושים למחצה. רק שזה לא קרב, זה ציד אדם. ובקרב, צה"ל כבר מזמן שכח איך מנצחים.

ושוב לא נדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ובעקבות הפיגוע בתל אביב היום: החדשות החיוביות, סוג של, הן שחזרנו לשפיות. פיגוע מערער את הסדר, מקפיץ את כולם. שנות הזומבי 2002-2004 כבר יצאו ממחזור הדם שלנו.

הערה מנהלתית א': אתמול הופעתי הופעה קצרה בטלוויזיה החברתית, וזה עשוי לעניין אתכם.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)