המיליונים שהולכים לפיצוי קורבנות הטבח על המרמרה הם תוצאה של צבא שיצא משליטה ותקשורת רצועה

בנימין נתניהו, גאון אסטרטגי, שוב הצליח להגיע לעסקה אחרי שקנה את הדגים הבאושים, הולקה וגורש מהעיר: הוא הודיע היום (ב’) על חתימת הסכם עם טורקיה, במסגרתו התחייבה ישראל לפצות את קורבנות הטבח על המרמרה ב-21 מיליוני דולרים. הציבור הישראלי, שהוטעה על ידי הצבא, הממשלה והתקשורת שלו בפרשה, לא מבין איך זה קרה. אז הנה תזכורת.

עד מאי 2010, ניהלה ישראל מדיניות של כמעט-הרעבה של רצועת עזה. עמוס גלעד ספר את הקלוריות שיכלו תושבי רצועת עזה לקבל, ואסר עליהם לייבא שוקולד או צעצועים. המדיניות הזו לוותה בשתיקה מתמדת של התקשורת היהודית, וכאשר העזה עמותת גישה לדרוש את המידע על מדיניות הכמעט-רעב באמצעות בתי המשפט, התועמלן הלאומי בן דרור ימיני הגדיר את המידע כמשמש ל”תעמולת זוועה נגד המדינה.”

שורה של משטי הזדהות עם תושבי רצועת עזה, אחד האזורים האומללים בעולם, נועדו להעלות את התודעה העולמית לנסיבות המצור על עזה. ישראל הניחה לחלק מהם להכנס. את המשט שהספינה המרכזית בו היתה המאווי מרמרה החליטו צה”ל והממשלה לעצור.

ימים ספורים קודם למשט, הודיע “קצין בכיר” בצה”ל שיש לצה”ל “חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות […] אנחנו רוצים להמנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות ניאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון.”

בלילה של ה-31 במאי, הסתער הקומנדו הימי על המשט שהמרמרה היתה הספינה המרכזית בו. כפי שמצא דו”ח האו”ם בנושא של ועדת פאלמר (כאן המסמך עצמו, כאן ההתייחסות המפורטת שלי אליו), חמושי צה”ל ירו על הספינה אש חיה ממסוקים ומספינות לפני שניסו להסתער עליה; ה”מוצא האחרון” שתיאר צה”ל היה בפועל המוצא הראשון. חמושי צה”ל ירו על הספינה 308 קליעים חיים – ואלה הנתונים של ישראל.

כשהכל נגמר, היו תשעה הרוגים על הסיפון של המאווי מרמרה וכ-50 פצועים מירי צה”ל – זאת, כשגם לטענת צה”ל מספר האנשים שהיו מעורבים בתקיפה של חמושים היה כמחצית מכך, כ-30. חמישה מן ההרוגים נורו מגבם ובטטח קצר; שלושה מהם נורו בעורפם; אחד מהם נורה על ידי ספינה של צה”ל, כשהחזיק נשק להשמדה המונית בדמות צינור כיבוי אש; אחד מהם, פורקם דוגאן, נורה בעורפו, כשהוא שוכב על הסיפון, מטווח אפס, במה שהוועדה היתה קרובה מאד לומר שהוא רצח בסנגון הוצאה להורג (סעיף 128 לדו”ח שלה.) נציג צה”ל לא הצליח להסביר את הפגיעות (סעיף 127) או לספק כל הוכחות שהאנשים הללו היו חמושים (סעיף 128).

אבל דו”ח פאלמר יצא בספטמבר 2011, שנה וחצי אחרי האירועים. בינתיים, יצא צה”ל במהירות למתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי. השלב הראשון שלה היה האפלה. ישראל נמנעה מלמסור גרסה ראשונית במשך כ-12 שעות. אחר כך, יצאה הגרסה שאמרה שחיילי צה”ל הותקפו על ידי טרוריסטים בזמן שהם ניסו להשתלט על הספינה בדרכי שלום; החלו להפיץ את הגרסה השקרית על פיה החמושים הישראלים הגיעו לספינה כשהם מצוידים באקדחי פיינטבול בלבד ושהם הפכו לקורבן ללינץ’. דובר צה”ל העלים או השמיד את כל המידע העצמאי שצולם על הספינה ומעולם לא שחרר את המידע שהוא עצמו צילם, פרט לכמה עשרות שניות. אירוע ההשתלטות נמשך שעות.

מה קרה שם? לפי אחת הגרסאות של צה”ל, והוא החליף גרסאות כמו גרביים, חלק מהחמושים נתפסו כבני ערובה. עם זאת, צה”ל נאלץ להודות שמתוך שלושה בני ערובה כאלה (שקיבלו טיפול רפואי ולא היו בסכנת חיים), שניים נמלטו. הם לא היו אזוקים או קשורים. זו כנראה גרסה שיש לה קשר למציאות: חייל או שניים נתפסו, אבד איתם הקשר, וקצין כלשהו איבד את העשתונות והורה להגביר את הירי (זה, כזכור, החל עוד קודם להסתערות) ולירות בכל מה שזז.

היינו יכולים לדעת מה קרה, אם צה”ל היה טורח לשחרר את הצילומים של האנשים על הספינה או את אלה שלו; אבל, כמו כל פושע, צה”ל בחר להשמיד ראיות.

למזלו, היתה לו תקשורת מאולפת. היא מיהרה לפמפם את הגרסה שלו, מיהרה לשתף פעולה עם האגדה על כך שהחמושים הסתערו על הספינה בלי נשק חם, תוך שהיא פשוט לא מדברת על כך שהיו שם 60 נפגעים מאש חיה, ואחר כך עשתה הכל כדי לקבור את דו”ח פאלמר באי דיווח עליו. כשישראל הקימה דמיקולו של ועדת חקירה, ועדת טירקל, הרמטכ”ל מיהר להודיע שהוא לא יאפשר לחיילים להופיע בפני ועדת החקירה; הוא ורק הוא אחראי. כפי שהסתבר לנו שנה ומשהו אחר כך, אשכנזי אולי לא היה גנרל מוצלח כל כך, אבל בטיוח וקשירת קשר לביצוע פשע הוא היה מדופלם.

אז לא היתה עדות רשמית של החיילים על מה שהתרחש שם. את התיעוד צה”ל העלים או השמיד. והתקשורת היהודית התאמצה מאד לא לשאול מה באמת קרה שם.

המצב הזה היה מאד נוח לממשלת נתניהו. היא לא היתה צריכה להתמודד עם שאלות קשות. היא יכלה להתקרבן ולהאשים את ממשלת טורקיה במה שאתם לא רוצים. גם העובדה שלא היה נשק על המרמרה לא בלבלה את התקשורת היהודית, והיא הפיצה לכל עבר את התמונות של כמה סכינים שנתפסו על הספינה.

כתוצאה מן הסיוע הארטילרי התקשורתי, צה”ל חמק משאלות כמו איך הוא הצליח להפוך פשיטה על ספינה לא חמושה לאסון אסטרטגי. כולם היו עסוקים בלחבק את הילדים שלנו וליילל שהם עברו לינץ’, ואף אחד לא שאל שאלות על שיקול דעת.

אבל טורקיה היא לא ישראל, והיא המשיכה במשבר דיפלומטי עם ישראל על רצח אזרחיה במשך שש שנים. היום, כשלוש שנים אחרי ההתנצלות הרשמית, ישראל הודיעה שהיא תשלם פיצויים של 21 מיליוני דולרים לקורבנות הפשיטה של צה”ל. בתמורה הטורקים צפויים להעביר חוק שיגנוז את התביעות שהוגשו נגד ישראל ונגד שורה של קצינים ושרים בבתי משפט טורקיים.

מעבר לסיוע שישראל מספקת לארדואן בחיסול מערכת המשפט העצמאית בארצו, יש פה שתי נקודות חשובות. ישראל מודה במשתמע שלתביעות הללו היה בסיס. אתה לא משלם 21 מיליונים ללא סיבה. יתר על כן, משהו שהתקשורת היהודית שוב מתעלמת ממנו: ארדואן אולי יכול להעביר חוק ולקבור את התביעות בארצו, אבל אין לו השפעה על ההליכים בהאג. ואלה כבר נפתחו, ביוזמת איי קומורו (שהמאווי מרמרה היתה רשומה בהם.) בניגוד לעמדת התובעת בבית הדין, שסבורה שהטבח על המרמרה היה כנראה פשע מלחמה אבל שהוא לא עולה לדרגת החומרה (gravity) הנדרשת להעמדה לדין בבית המשפט הבינלאומי, השופטים דווקא חושבים שכן.

עוד שתי נקודות שצריך לשים אליהן לב כי התקשורת מתעלמת מהן: נתניהו טוען שהוא קיבל מכתב מארדואן שמורה לשירותי המודיעין שלו לפעול כמיטב יכולתם לשחרור הנעדרים הישראלים ברצועת עזה. יכול שיש מכתב כזה, יכול להיות שאין, יכול להיות שיש מכתב אבל שהנוסח שלו מעורפל משמעותית ממה שנתניהו טוען, ויכול להיות שמדובר במכתב כסת”ח ששירותי המודיעין של טורקיה יודעים שהם צריכים להתעלם ממנו. אין לנו מושג, שכן אף אחד לא ראה את המכתב, אבל הטענה של נתניהו – הידוע באמינותו – דווחה בכלי התקשורת כעובדה.

שנית, ראש ממשלת טורקיה הודיע היום שההסכם מכיל התייחסות לשאלת המצור על רצועת עזה, שעדיין בעינו – אם כי בעקבות אירועי המרמרה, הסירה ישראל את מרבית מדיניות החנק של עמוס גלעד. נתניהו הכחיש. כדאי יהיה מאד לבחון את ההסכם הזה, כשמישהו סוף סוף יזכה לקבל אותו, בשבע עיניים. הסבירות שנתניהו משקר גבוהה למדי.

אז מה היה לנו? מדיניות אנטי-אנושית של מניעת צעצועים ושוקולד מאוכלוסיה שהגיל החציוני שלה היה בשעת המצור 17; כשל אסטרטגי של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, כמה קילומטרים מהחופים שלו, בשל הבעיה הקבועה שלו, משמעת ירי; העלמת כל המידע הרלוונטי על ידי הצבא; עיתונות נרצעת שלא מעיזה להצביע על העובדות הללו; ועדת חקירה שמסכימה שהחיילים המעורבים לא יעידו בפניה (וששנתיים אחר כך, לגמרי במקרה, מוציאה דו”ח שקובע שצה”ל לא יודע לחקור חשדות לפשעי מלחמה); ובסופו של דבר, כניעה לדרישות הטורקיות מלפני שלוש וארבע שנים.

נהדר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התקווה הלבנה הגדולה לשעבר, גבי אשכנזי, נחשד במעורבות בפוטש נגד הממשלה – ולא, לא בנושא ההדלפה לעיתונאים

זוכרים איך לפני כמה שנים, כשגבי אשכנזי יצא בחגיגות פרישה מצה”ל שנמשכו חצי שנה, דיברו בו כעל ראש הממשלה הבא? אז אוי לנו אם זה יהיה המצב. אפשר היה לדעת את זה עוד קודם, אבל בימים האחרונים הוגדשה הסיאה.

בימים אלה מתנהלות שתי חקירות כנגד מקורבי אשכנזי. האחת, שגרפה הרבה מאד כותרות, מדברת על כך שאשכנזי וחבר חנפיו הדליפו מידע סודי מאד לעיתונאים, כדי לקדם את שמו הטוב של הגנרליסימו. על אותו הדבר בדיוק, הלכה החפ”שית ענת קם לשנים ארוכות בכלא. אם אשכנזי אכן ניצל את מעמדו כדי להדליף מסמכים סודיים, אין שום סיבה שהוא יהיה בכלא פחות מקם. יתר על כן, יש לציין את התירוץ המעניין של שניים מחנפיו של אשכנזי, אבי בניהו והקולונל וינר: הם טענו שהם אכן החזיקו מסמכים מסווגים, בניגוד לנהלים, אבל שהסיווג של המסמכים היה עניין טכני בלבד. זו טענה יהירה בחוצפתה, שספק אם מישהו אחר היה מעז להעלות. אם אכן אשכנזי היה מעורב בהדלפת מסמכים מסווגים, יש להעמיד אותו לדין באשמת ריגול חמור. כל משהו שהוא פחות מכך הוא עילה לאובדן אמון הציבור בעקרון בסיסי של המשפט: לא תהדר פני גדול.

אבל הסיפור הזה הוא לא הסיפור המטריד באמת. התואר הזה שמור לפרשת אמיר קין. הלז משמש כמלמ”ב, אולי הגוף העלום והמטיל אימה ביותר משלל מנגנוני האופל שלנו. קודמו בתפקיד היה יחיאל חורב הידוע לשמצה, שהחזיק בתפקיד 21 שנים – מתכון קלאסי להסתאבות. המלמ”ב (ממונה לבטחון מערכת הבטחון) אחראי, ובכן, על בטחון המידע בתוך מערכת הבטחון. קין קיבל הודעה מנתניהו שהוא עומד לפתוח בחקירת שב”כ כנגד מדליפים ממערכת הבטחון בנושא איראן. על פי החשד, קין מיהר לעדכן את אשכנזי שחקירה כזו עומדת להתרחש.

במילים אחרות, קין – שידע שראש הממשלה שלו הורה על חקירה – שיבש את החקירה, והזהיר חשוד עיקרי בה, הרמטכ”ל; הוא סייע לרמטכ”ל לעקוף את הפיקוח האזרחי על הצבא, כמו גם להמלט מעונש על כך שהדליף מידע בניגוד לדעת ראש הממשלה.

קשה לחשוב על מקרה מובהק יותר של מעילה באמון ושל חתירה מצד גורמי בטחון תחת הממשלה שלה לכאורה הם נשבעו אמונים. אם החשדות הללו יוכחו כנכונים, גבי אשכנזי צריך לשבת בכלא שנים ארוכות – לא לפני שהוא יודח מהצבא בטקס רשמי נוסח דרייפוס. מי שמגלה סלחנות כלפי התנהלות כזו של לובשי מדים כלפי הדרג האזרחי מזמין פוטש של ממש.

הדברים האלה, יש להזכיר, נכתבים בימים שבהם אנחנו רואים כיצד הרמטכ”ל המכהן מנהל מרד שקט בצבא, ומודיע על ביטול אימונים, בנסיון להפעיל את דעת הקהל נגד הממשלה המכהנת. אולי כדאי שאשכנזי יצטרף לגנץ, לאחר שזה יחנוך – מבפנים – את אגף האלופים החדש והמפואר בכלא שש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבל מספר שיא של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה – 13 מהן. אני רוצה להודות כאן בזאת לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

מבקר המדינה פרסם אמש (א'), בחוסר רצון ניכר, את הדו"ח על פרשת אשכנזי, שנודעה בציבור שלא בצדק תחילה כפרשת מסמך גלנט ואח"כ כפרשת הרפז. המידע שעולה ממסמכי המבקר, שחלק ניכר ממנו מתבסס על ההקלטות של שיחותיו של אשכנזי עם מקורביו, מבהיר שהיה לנו כאן רמטכ”ל שהיה קרוב מאד לפוטש, שקשר נגד הממונים עליו, ושהכווין את הכפופים לו – ראש וראשון להם הרל"ש שלו, קולונל ארז וינר – לפעול נגד הדרג המדיני.

בצר לו, ניסה וינר, כמה ימים לפני פרסום הדו"ח, למנוע את פרסומו. הוא דרש מבג"צ לבטל את הביקורת עליו המופיעה בדו"ח. זה סוג של חוצפה – הדרישה לבטל מסמך ביקורת רשמי, שעמלו עליו זמן רב – ששמור כנראה רק לקולונלים ולגנרלים. עלוב פיקוד העורף בעת מלחמת לבנון השניה, יצחק ("ג'רי") גרשון, עתר לבג"צ כדי למנוע ממבקר המדינה לדרוש את הדחתו. גרשון סירב לפקודה של שר הבטחון עמיר פרץ לגייס את כוחות פיקוד העורף ולפרוס אותם בצפון. למרבה הצער, הוא לא הועמד בפני כיתת יורים בשל סירוב פקודה בזמן מלחמה, אבל הוא נאלץ לפרוש זמן קצר לאחר מכן.

היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, שמשמש הרבה יותר כקונסיליירי משפחתי מאשר כיועץ שאמור לייצג את האינטרסים של הציבור, הסתכסך בפומבי עם מבקר המדינה היוצא כאשר הלה דרש חקירה פלילית בפרשת אשכנזי. קשה לראות, בעקבות המידע שפורסם אמש, איך אפשר להמנע מחקירה כזו. אבל סמכו על ויינשטיין שיצליח למסמס אותה; בשביל זה מינו אותו.

ראשית, ישנה עדותו של הרפז עצמו. מדובר בנוכל, אבל לא בטיפש. כשהוא הבין שאשכנזי ו-ווינר מתכוונים להשאיר אותו לשאת לבד באחריות, הוא שינה את גרסתו. הוא כתב למבקר במאי 2012 ש"אספתי מידע על שר הביטחון, יוני קורן ועל האלוף גלנט… שיתפתי בקביעות את הרמטכ"ל אשכנזי, רעייתו ועוזרו אל"מ וינר. הם, באופן ישיר או באמצעות דובר צה"ל דאגו להעבירו לתקשורת… רצף האירועים… מוכיחים כי הרמטכ"ל רעייתו ואל"מ וינר הם שהפעילו, יזמו, היו מודעים באופן מלא לכל אחד מהנושאים והשלבים והיו מעורבים לעומק בביצוע, בניגוד מוחלט להיתממות שלהם כפי שמצוטטת בטיוטת הדו"ח לפיה היו פסיביים לחלוטין." זו טענה שכמובן יש להתייחס אליה בזהירות, אבל ראוי היה לחקור אותה היטב: להעניק להרפז מעמד של עד מדינה כדי שיוכל, חופשי מאימת הדין, לומר לנו בדיוק מה קרה כאן. וזה, כמובן, מה שוויינשטיין לא היה מוכן לעשות. רק זה היה חסר לו: חקירה פלילית נגד רמטכ"ל והרל"ש הנאמן שלו.

שנית, כל הפרטים מסתדרים היטב עם מה שכותב הרפז למבקר במאי 2012. יש די והותר ראיות לכך שהמעורבים ידעו שהם קושרים קשר. הרפז ו-ווינר מדברים בקודים על שימוש בתקשורת "נקיה" (מכשיר סלולר של וינר שלא יהיה מוכר למישהו אחר); אשכנזי עצמו הקפיד לא לבוא במגע ישיר עם הרפז, אבל אשתו רונית שלחה לו 984 מסרונים. ברגע השיא של הפרשה, כשהמסמך נחשף בתקשורת ומתחילה חקירת משטרה, אשכנזי יוצא מהלשכה, הולך לבית של חברים ומנהל משם שיחה בת 18 דקות עם הרפז – אחרי שרונית אשכנזי משיגה אותו. השיחה הזו לא הוקלטה, משום שלא בוצעה מהלשכה. במקביל, וינר מנהל שתי שיחות עם הרפז, באורך כ-25 דקות, שאינן מוקלטות, למרות שהן מתבצעות מלשכת הרמטכ"ל. אשכנזי טוען שהוא בסך הכל אמר להרפז שהם הולכים למסור למשטרה את המסמך ושהרפז יצטרך לאשר את זה. לא יודע, אבל זה נשמע קצת קצר מדי בשביל 18 דקות. ולמה שתי השיחות, שבאופן חריג אינן מתועדות, בין וינר והרפז? זה זועק מתיאום ראיות.

וינר עצמו נתפס מוקלט כשהוא דוחק בהרפז להשיג מסמכים מפלילים כנגד השר שלו, ובשלב מסוים מבקש מידע מפליל על אלוף שנחשד כמי שעבר למחנה של השר. הרפז רומז שקצין אחר, שמתנגד לחונטה, נמצא בקשרים לא ראויים עם הרל"שית שלו, ו-ווינר – המועמד לתפקיד קצין חינוך ראשי, כן? – רוצה את החומר כדי שיוכל לשמש אותו, ככל הנראה לסחיטה.

אשכנזי טוען, כמובן, שהוא לא ידע ולא שמע, אבל הוא נתפס מוקלט משוחח עם וינר על אחד מנסיונות ההכפשה של האחרון כלפי הרל"ש של ברק, יוני קורן – וינר ניסה למכור לו את קורן כבכיר בקרן החדשה לישראל. עכשיו מתחיל וינר, שקולט שהוא הולך לאכול אותה וחזק, להגיד שהוא בסך הכל מילא פקודות. הוא הולך לטעון, נרמז בתקשורת, שהפקודות שקיבל מאשכנזי אולי לא היו חוקיות אבל חד משמעית לא היו בלתי חוקיות בעליל, ועל כן הוא היה צריך לציית להן.

חמוד מצידו. הנהלים הצבאיים קובעים שחייל אכן צריך לציית לפקודה בלתי חוקית, אבל הוא חייב לדווח עליה. וינר לא רק לא דיווח, הוא היה מעורב אקטיבית בקנוניה נגד הממונים האזרחיים על הצבא. אשכנזי עצמו כבר נתפס בשקר, כשטען באוזני חברי המטכ"ל שהוא לא מכיר את הרפז, ושהלז איננו מבאי ביתו. הרפז ביקר בביתו של אשכנזי כמה וכמה פעמים.

מאחר והיועץ המשפטי למשפחה לא כשיר לחקור את הפרשה, ומאחר וראש הממשלה מתכוון לטרפד את היוזמה להקמת ועדת חקירה, נותר לצה"ל עצמו לחקור את הפרשה. את וינר צריך להעמיד למשפט צבאי, ובמינימום לזרוק לכלא לכמה שנים טובות ולשלול ממנו את דרגותיו. גם את אשכנזי יהיה צורך להעמיד לדין, אבל אני לא חושב שמישהו רואה את זה קורה.

המסמך הבסיסי של הצבא המוסרי יותר מהחמאס, "רוח צה"ל," שנכתב עבורו על ידי פילוסוף מדופלם, מכיל מספר ערכים רלוונטיים שהמעורבים עברו עליהם. אחריות: "החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו." אמינות: "החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות." דוגמא אישית: "החייל ינהג על פי הנדרש ממנו ויקיים את שהוא דורש מזולתו, מתוך הכרה ביכולתו ובאחריותו, בצבא ומחוצה לו, להוות דוגמה ראויה." ההדגשות שלי.

פעם, לא כל כך מזמן, "פאק באמינות", שקר קטן ככל שיהיה, היה מספיק בשביל להדיח צוער מבית הספר לקצינים. מי יודע, אולי הם עוד עדיין עושים את זה. אם הרמטכ"ל הנוכחי לא רוצה שמסמך הבסיס של הצבא שלו יהיה לשנינה וללעג, אם הוא לא רוצה שקציני בית הספר לקצינים יצטרכו לעבור קורס קומיקאים כדי לדבר על "פאק באמינות" בלי להתפוצץ מצחוק, אם הוא לא רוצה שכל טוראי יידע שיש דין אחד לחפ"ש ודין אחר לגנרל, הוא חייב להעמיד את הקצינים המעורבים – אשכנזי, וינר, הרפז, וכל קצין אחר שהיה מעורב בפרשה – בפני בית דין משמעתי ולזרוק אותם בקלון מהצבא. עם כל הטררם: טקס פומבי של תלישת דרגות. טקסים הם חלק מרכזי מהפעילות הצבאית, ממסדר בוקר ועד הצדעה לדגל. זו אחת הדרכים שלו להבהיר לאנשים שנמצאים במסגרתו שהם לא אזרחים.

אם גנץ לא יעשה את זה, וכאמור אני לא רואה אותו מגייס כמות כזו של אומץ לב אזרחי, אז כל אזרח ישראלי צריך לדעת שהנהגת הצבא שלו רואה בזלזול בדרג האזרחי ובחתירה תחתיו התנהגות נורמטיבית, או על כל פנים לא כזו שיש להעניש עליה. צה"ל, במצב כזה, הופך רשמית לאויב של החברה האזרחית הישראלית, והאזרחים הישראלים – כל כמה שיש כאלה – צריכים להתייחס אליו בהתאם.

ועוד דבר אחד: עד היום לא ברור לי מה היו ההישגים של אשכנזי, אם אכן היו כאלה, אבל הפרשה חשפה את ערוותו של לפחות כתב צבאי אחד: רוני דניאל. הלז נתפס כשהוא מלחך את פנכתו של אשכנזי, מקדם את הגרסה של אשכנזי, ואפילו מתדרך אותו מה לומר לתקשורת. אתמול הוא הופיע בערוץ 2 כאילו כלום, ופרשן את הפרשה שהוא עצמו היה חלק ממנה. גם הוא צריך ללכת הביתה, וגם במקרה שלו הבוסים שלו לא יעזו.

(יוסי גורביץ)

תחקיר "עובדה" ששודר אמש (ב') צריך לטלטל כל ישראלי שעוד אכפת לו איך המדינה הזו מתנהלת. על פי התחקיר, לפני כשנתיים הורה נתניהו לרמטכ"ל דאז, גבריאל אשכנזי, להיערך לשלב האחרון לפני תקיפה באיראן, כשהוא עושה זאת ללא הסכמת או ידיעת הקבינט, שהיא הכרחית. אשכנזי וראש המוסד דאז, מאיר דגן, התנגדו; דגן האשים את נתניהו וברק בתכנית "לגנוב מלחמה" ואמר לשניים שהם "עלולים לקבל החלטה בלתי חוקית על יציאה למלחמה." יש קונה עולמו בשעה אחת.

נתניהו לא התייחס לדברים, אבל גם לא הכחיש אותם; ברק אישר אותם פחות או יותר, אבל טען שהבעיה היתה שהצ'ילבה שלו, אשכנזי, טען שהצבא לא מוכן למלחמה. אשכנזי, שנראה שמשפט חוקתי הוא לא הצד החזק שלו, טען בתגובה שהוא סבר שהצבא דווקא מסוגל לבצע את התקיפה, אבל שזו תהיה שגיאה אסטרטגית. לא נוכל להכריע בשאלה מי מן השניים אומר פחות אמת – הנסיון מצביע שזה יהיה דווקא אשכנזי – אבל מה שברור הוא שאשכנזי עדיין לא מבין את תפקידו. מפקד צבא שאומר להנהגה האזרחית שלו "מה שאתם מבקשים הוא בלתי אפשרי ורק יביא לקורבנות שווא בקרב חיילי" עושה היטב את תפקידו; מפקד צבא שאומר "זה אפשרי, אבל אני מבין באסטרטגיה יותר ממכם, ולכן זה לא יקרה" מתקרב באופן מסוכן לפוטש.

אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מה קרה שם. אנחנו לא יודעים, למשל, מתי התרחשה הישיבה הזו. האם היא התרחשה ערב הבחירות לקונגרס, באופן שהתקיפה תיתן רוח גבית למועמדי הסניף האמריקאי של שלדון אדלסון? האם היא התרחשה זמן קצר אחרי פיאסקו המרמרה, והיתה מיועדת בין השאר להסחת דעת מכשלי הממשלה, שאף גררו ועדת חקירה? מה היה כל כך לחוץ ב-2010, אם רק לפני חודש ומשהו הודה נתניהו שיש זמן עד קיץ 2013? מה גרם לקדחת המלחמה שהתחדשה לפני חצי שנה? בינתיים, כל מה שנותר לנו הוא ספקולציות.

אבל, בינתיים, למדנו מה באמת עמד מאחורי מאבק האדירים בין ראשי מערכת הבטחון ונתניהו וברק בשנתיים האחרונות. אם מאיר דגן אכן חשש לפני שנתיים שנתניהו וברק עומדים "לגנוב מלחמה," הרי שכל האזהרות שלו היו במקומן, ובמשתמע מי שזינקו להגנתם של נתניהו וברק שימשו, במודע או שלא במודע, כאידיוטים מועילים שלהם. הנושא הזה מאיר באור אחר את מלחמת הלשכות המלוכלכת בין ברק ובין אשכנזי (ואשכנזי עדיין אשם יותר; המצב שבו רמטכ"ל ינסה לשתול סוכנים בלשכת הממונה האזרחי עליו הוא בלתי נסבל).

ומעל לכל, שבה וצצה במלוא כיעורה השאלה האם נתניהו וברק אכן ניסו למנות את יואב גלנט כרמטכ"ל מטעם, שלא יעשה להם בעיות כשירצו לתקוף את איראן – כלומר, ניסו למנות אותו כדי שיפרק את שסתום הבטחון האחרון ביניהם ובין תקיפה בלתי חוקית של מדינה שרשמית, נזכיר, איננה במצב מלחמה עם ישראל (להבדיל, למשל, מסוריה או סודאן).

זו אחת משתי שאלות שנתניהו וברק, כמי שעומדים שוב לבחירה, חייבים עליהן תשובות לציבור הבוחרים. השניה היא האם הם אכן ניסו לצאת למלחמה באופן בלתי חוקי, ואם זה לא המצב – למה זה הרושם שקיבלה מערכת הבטחון.

אבל, כמובן, השאלה הזו לא תשאל והם לא יענו. לציבור לא אכפת. העוגנים החוקתיים של ישראל כל כך רופפים, שמותר להניח שרוב הציבור לא יודע שהממשלה, ולא ראש הממשלה או שר הבטחון, היא המפקדת על הצבא; ואם היה יודע, עדיין לא היה מבין מה הבעיה. מלחמה, מבחינתו, היא מצב של קבע, והחלטה על יציאה למלחמה שקולה בעיניו להחלטה ליציאה על מבצע – כלומר, מערכה בתוך מלחמה שכבר מתנהלת. במצב כזה, ואחרי שבמשך 20 שנה טחנו לו את השכל עם תפיסה של ראש ממשלה שהוא בעצם חצי נשיא ולא ראשון בין שווים, רוב הציבור לא מבין אפילו מה הבעיה כאן. עוד סיבה להחליף את נתניהו, הפעם במישהו שמחזיק בשיקול דעת רב יותר.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הוספתי עוד שני עמודים (מעין פוסטים קבועים) לרשימת העמודים של הבלוג. אחד מהם מסביר מדוע אני תומך במרצ, והשני מה יש לי נגד יאיר לפיד. שניהם הם בעצם פוסטים שכבר נכתבו בעבר, אבל העמוד של לפיד מכיל קישורים לפוסטים רלוונטיים נוספים בנושא. שני העמודים האלה יהיו כאן לאורך הבחירות, ואחר כך אחשוב שוב האם להשאיר אותם או להסיר אותם. כמו כן, המראה של הבלוג עבר ניקוי קל; אני רוצה להודות לנועם ר.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע שעבר פורסם דו"ח פאלמר (אפשר לקרוא אותו כאן – זהירות, PDF) שעוסק בתקרית המשט וההסתערות על המאווי מרמרה לפני כשנה. לדו"ח, אם לבצע הפשטה, יש שתי מסקנות עיקריות: שהמצור הימי של ישראל על רצועת עזה חוקי, ומשכך נובע שלישראל יש זכות לאכוף אותו; ושההסתערות על המשט היתה פרועה וחסרת פרופורציה.

בישראל, מטבע הדברים, מיהרו לאמץ את החלק הראשון ולהצניע כמידת האפשר את החלק השני. לנתניהו היתה אפילו החוצפה להודיע שישראל מקבלת את הראשון ודוחה את השני. אני אתייחס בקצרה לחלק הראשון, אבל – מאחר ואני חושב שמותם של תשעה בני אדם ופציעתם של עשרות חשובים יותר מאשר שאלת חוקיות המצור – אתייחס בעיקר לחלק הראשון.

קודם כל, דו"ח פאלמר הוא חיה משונה מאד. חברי הוועדה לא חקרו שום דבר בעצמם והם נשענים רק על הדו"חות שטורקיה וישראל מסרו להם. הוועדה היתה צריכה להחליט האם המצור הימי על רצועת עזה הוא חוקי. הבעיה העיקרית היתה שבין ישראל ובין רצועת עזה אין מצב לוחמה רשמי, בין השאר משום שישראל לא הכירה מעולם בחמאס כצד לוחם. ועדת פאלמר פתרה את הבעיה על ידי כך שהכירה בחמאס (סעיף 73) כצד לוחם. באותו הסעיף, מציינת הוועדה שהיא מודעת לכך ש"בהתאם לחוק הלחימה, מדינה איננה יכולה להשען על חלק מתקנותיו אך להתעלם מאחרות." עבדכם הנאמן לא משפטן בינלאומי, אבל על פניו ועדת פאלמר הכירה באנשי החמאס כלוחמים, שזכאים לכל ההגנות בהתאם. כלומר, אי אפשר יותר להתייחס אליהם כפושעים או להחזיק אותם במעצר מנהלי והם זכאים לכל ההטבות של שבויים". במשך עשורים, נאבקה ישראל למנוע הכרה בלוחמים פלסטינים כבלוחמים; מאחר וראש הממשלה מיהר לאמץ את החלק העוסק במצור, אפשר לומר שהמאבק הזה נגמר. למיטב הבנתי, כלי התקשורת – שמיהרו בששון לאמץ את הנראטיב של לשכת ראש הממשלה; מי רוצה לעצבן את הקוראים במתיחת ביקורת על צה"ל – לא התייחסו לנקודה הזו. אולי צריך להנחות בהתאם את כלי התקשורת: לא עוד "מחבלים", הצליל הסובייטי כל כך; לא עוד "טרוריסטים"; אמור מעתה, "לוחמי החמאס." ראש הממשלה אישר.

ועדת פאלמר עוקפת עוד מוקש בדרך להכרזה על המצור הימי: הדרישה שהאכיפה שלו תהיה עקבית. היא רואה את המצור הימי כמתחיל בינואר 2009 (סעיף 76) תוך התעלמות מכך שאולמרט הניח בעבר לכמה משטים להגיע לעזה. בסעיף 77 מגלה הוועדה תמימות נהדרת, או שמא נאיביות אווילית, כשהיא טוענת שאין קשר בין מדיניות המצור היבשתי של ישראל על הרצועה למצור הימי, וכי המצור הימי היה מיועד רק למניעת העברת נשק. היא מתעלמת מכך שגם ציוד שמגיע בדרך הים צריך לעבור דרך המעברים של ישראל – ושהמדיניות של ישראל כלל לא מוגבלת למניעת הברחת נשק. היא מונעת, בין השאר, הכנסת ציוד בניה בתואנה שהחמאס יכול להשתמש בו לבניית בונקרים. לחמאס יש די והותר חומרי בניה, תודה ששאלתם, בגלל השליטה שלו במנהרות; סתם עזתים שרוצים לבנות בית, או כאלה שרוצים לשקם את בית הספר שלהם שהחריבה ישראל, מוצאים את עצמם בבעיה. יתר על כן, המדיניות הישראלית באשר למצור מוצהרת: מטרתה היא לא צבאית גרידא, אלא הפעלת לחץ כלכלי על האוכלוסיה והענשתה בשל תמיכתה בחמאס. מברק אמריקני שהודלף לוויקיליקס ציין ש"פקידים ישראלים אישרו פעמים רבות שהם מתכוונים להשאיר את הכלכלה העזתית על סף קריסה מבלי לדחוף אותה אל מעבר לצוק."

עמותת גישה מציינת שהחוק הבינלאומי – שכפי שציינה הוועדה, "אין להשען על חלק מתקנותיו אך להתעלם מאחרות" – קובע שיש לאפשר לתושבי הרצועה חופש תנועה ומסחר המוגבל אך ורק לפי צרכים בטחוניים. זה, כידוע, לא המצב, אבל על זה לוועדת פאלמר לא היה מה לומר.

נעבור לחלק המעניין באמת: מה קרה על המרמרה. הוועדה נוזפת בישראל חמורות על כך שביצעה את ההתקפה הרחק מחופי הרצועה, על כך שביצעה אותה בשעת בוקר וללא ההתרעה המקובלת בחוק הבינלאומי – כגון קריאות, ירי אזהרה וכדומה. זאת, למרות שפקודת המבצע הצבאית קבעה שיש להשתמש באזהרות הללו, כמו גם להודיע לספינות טרם ההסתערות ש"חיל הים נאלץ לנקוט בכל האמצעים" (סעיפים 110-111). הוועדה קובעת כי ההחלטה לבצע את ההסתערות עם שחר וללא התרעה נבעה מרצונה של ישראל למנוע פרסום, לא פחות מאשר מסיבות מבצעיות (112). היא קובעת עוד כי ההסתערות, כפי שבוצעה, התייחסה למשט כאילו היה איום צבאי מיידי בעוד שהמצב רחוק היה מלהיות כך (114), והגיעה למסקנה שההסתערות חסרת ההתראה על הספינות היתה גורם מכריע בהתדרדרות המצב לאלימות (115). היא אומרת שאילו טרח צה"ל לספק התרעה על ההסתערות – למשל, על ידי ירי הרתעתי – בהחלט יתכן שהרוחות היו נרגעות והתקרית היתה נמנעת. הוועדה מותחת ביקורת גם על כך שלא נעשה שימוש באמצעים לא-קטלניים.

צה"ל, כזכור, טען שאנשיו לא ירו עד שהותקפו על ידי המון זועם. אין ספק שהיתה שם התקפה מצד המון זועם ואף מאורגן, אבל הוועדה מוצאת שהטענה של צה"ל, איך לומר, מאותגרת מציאותית. חורי קליעים נמצאו בסיפונים העליונים של המרמרה, שבעליל נראה כי נורו מלמעלה, והיא מניחה שירי בוצע ממסוקים לעבר הספינה. היא גם מקבלת את הטענה הטורקית שירי בוצע לעבר הספינה מסירות חיל הים שהקיפו אותה (סעיף 122). כל זה שולל את הטענה של צה"ל על "ירי מדויק".

עוד שלילה של הטענה הזו מגיעה מכמות הקליעים: חמושי צה"ל ירו על המרמרה, לדבריהם (126), 308 קליעים חיים, 264 כדורי פיינטבול, ו-87 קליעי beanbag (סוג של חימוש עטוף בבד שאמור לרכך את הפגיעה). שבעה מן ההרוגים הטורקים ספגו מספר של פגיעות לאזורים רגישים של הגוף, חמישה מהם נורו מאחור (ושלושה מהם נורו בעורפם), שניים נורו מכדור מדויק אחד (אחד בין העיניים, השני בצוואר), ולפחות אחד מהם, פורקן דוגאן, נורה בעורפו מטווח אפס לאחר שככל הנראה כבר שכב פצוע עם קליע ברגל, בפרצוף ובגב. הוועדה נזהרת מאד לא לומר שהוא נרצח בסגנון הוצאה להורג (סעיף 128). הנציג הישראלי לא הצליח להסביר את נסיבות הפגיעה בכל אחד מהמקרים, ואמר שבהתחשב במצב אי אפשר לברר אותן (127), מה שאומר כל מה שצריך לומר על איכות התחקירים שצה"ל השתבח בהם. צה"ל לא הצליח לספק כל ראיה שהאנשים שהרג היו חמושים (128), ואחד הטורקים שנהרג מכדור מסירה חולפת החזיק, כשנורה, נשק להשמדה המונית בדמות צינור לכיבוי אש (שם). נציגי ישראל לא הצליחו לתת הסברים מספקים לאירועים הללו.

הוועדה מציינת עוד שצה"ל הפעיל אלימות – אמנם לא קטלנית – כלפי הנמצאים בספינות האחרות, אף שהללו לא גילו התנגדות (132), ומתייחסת ארוכות (135-145) להתעללות, להתעמרות ולביזה שחוו העצורים בידי צה"ל.

ונעבור, ברשותכם, לפיל שבאמצע החדר. במהלך ההשתלטות על המשט, החרים צה"ל את כל המדיה המגנטית שהיתה שם, בכלל זה תמונות וסרטונים שתיעדו את ההשתלטות. הוא שחרר כמה סרטונים קצרים מאד שצילם בעצמו, אבל עד כה – שנה ושלושה חודשים לאחר מעשה – הוא נמנע מלהפיץ את הסרטון המלא של ההשתלטות על המרמרה, כפי שצולם על ידיו, או את המדיה שתפס. דו"ח פאלמר מסביר לנו למה: היינו רואים אקסטזה משתוללת של אלימות לא רק מצד בריוני ה-IHH, אלא גם מצד טובי בחורינו, שירו על המרמרה 659 קליעים מסוגים שונים – כלומר, יותר מקליע אחד על כל אדם שהיה על המרמרה או יותר מ-20 קליעים על כל פעיל שלטענת צה"ל היה מעורב באלימות. זה לא "ירי מבוקר"; זו השתוללות חסרת רסן, שככל הנראה – כפי שנכתב כאן לפני שנה – הגיעה לאחר ששלושה חיילים נלכדו על ידי אנשי המרמרה.

לצה"ל, נזכיר בפעם המי יודע כמה, היתה הזדמנות מצוינת להוכיח שהוא צודק: הוא רק צריך היה לשחרר את המדיה שתפס ואת הסרטים שצילם בעצמו. הוא לא עשה את זה, והוא כנראה יודע למה. גם העובדה שהרמטכ"ל גבי אשכנזי סירב לאפשר לחיילים להעיד בפני ועדת טירקל מדברת בעד עצמה: הוא סירב לאפשר חקירה בפועל של הפעולה הצבאית. כנראה, שוב, שהוא ידע למה.

צה"ל לא רק הסתער על המרמרה בניגוד לפקודות המבצע שלו-עצמו (שכזכור, קבעו כי יש לספק אזהרה לפני ההסתערות), לא רק עשה את זה בנסיון אומלל במיוחד להמנע מפרסום (כאילו שהיתה אפשרות לכך), ולא רק השתולל עליה – הוא גם החריב את הסיכויים לשקם את היחסים עם טורקיה. הצבא אמר שוב ושוב שהתנצלות בפני טורקיה תהיה "השפלה של אנשי השייטת", ובכך העמיד מכשול בלתי אפשרי בפני הפוליטיקאים הישראלים. במיוחד כשמדובר בבנימין נתניהו, שהקולות שהוא מנסה לגרוף מימין חשובים לו יותר ממעמדה המדיני של ישראל, סירב להתנצל. תחילה, כתב בסוף השבוע נחום ברנע, הוא אמר לאמריקנים שהוא חושש שאם יתנצל, יפרוש ליברמן מן הממשלה. האמריקנים דיברו עם ליברמן, שאמר שלא יפרוש. נתניהו דרש ממנו הודעה בפומבי, לא רק בדלתיים סגורות; ליברמן מסר כזו. ואז הודיע נתניהו לאמריקנים שהוא לא יכול להתנצל, כי בדיוק יש מחאה ציבורית וזה לא נראה טוב.

כמובן, יש עוד פוליטיקאים שרוכבים על הסיפור הזה – ארדואן, בתור התחלה, שצריך התלהמות פטריוטית ואמצעי לגייס את הצבא הטורקי סביבו בזמן שהוא מחסל את ההנהגה שלו ואת עצמאותו – אבל שוב מדהים לראות איך פאשלה צבאית ברמת הפלוגה מגייסת את ישראל כולה להגנה עליה, במחירים מדיניים מדהימים.

המנה העיקרית, יש לחשוש, תגיע בעוד שלושה שבועות בערך.

ועוד דבר אחד: הגבר-גבר גבי אשכנזי הוא, כמסתבר, האחרון בשורה של קצינים בכירים שלא נגמלו מאי אמירת אמת. הוא אמר לקציני המטכ"ל שבועז הרפז "לא היה מבני ביתו", אמר לאחרים שהוא לא זוכר אותו כל כך – ועכשיו מסתבר שהוא ביקר אצלו בבית לא פעם ולא פעמיים, ושבין הסלולר שלו לסלולר של אשתו של אשכנזי הוחלפו יותר מ-1,500 מסרונים. זו האחרונה גם העבירה לו חומר על פרשת הקרקעות של גלנט. אשכנזי, למדנו לדעת, ידע בדיוק מתי ישודר "מסמך גלנט", וראש המטה שלו, שהדליף את המסמך החוצה, הזהיר את הרפז שהמשטרה בדרך אליו. "קשר הקולונלים" נראה ברור מאי פעם. בצבא מתוקן, קצין שהיה קושר בצורה כזו נגד אחד מפקודיו ונגד הממונה עליו, הכל תוך שהוא מכחיש שהוא רוצה שנה חמישית בתפקיד, היה מקבל אקדח עם כדור אחד וגם יודע מה לעשות בו. מאחר ויש לנו עסק עם צה"ל, לאשכנזי צפויה להיות קריירה פוליטית מפוארת.

(יוסי גורביץ)

עוד לא הספקנו להפטר מגבי אשכנזי, וכבר יש מי שרוצים שניקח אותו בחזרה: שורה של חברי כנסת – בעיקר ממפלגת סקטור השחיתות, קדימה – הודיעו שהם מתכוונים להעלות, שוב, הצעת חוק שתבטל את חוק הצינון ותאפשר לאשכנזי להכנס לחיים הפוליטיים כבר בבחירות הקרובות. הם זוכים לתמיכה נלהבת של חבר מפלגתם, הנשיא שמעון פרס, שבהתערבות שכבר הורגלנו לה בהליך הפוליטי הצהיר שהוא מתנגד לחוק, כי "חבל לאבד אדם כמו אשכנזי". בעיקום העובדות שהורגלנו לקבל מפרס, הוא אומר ש"מי שסומכים עליו שינהיג את צה"ל ואת מערכת הביטחון, יש לסמוך עליו שלא יערב פוליטיקה בשיקוליו לפני הפרישה". כדי שלא לערב שיקולים פוליטיים בהחלטותיו, ימים ספורים לפני שהוא הופך לפוליטיקאי, צריך קצין להיות מלאך. צה"ל, כמו כל צבא אחר (או, בעצם, כל גוף אנושי אחר), מפגין מחסור בולט במלאכים, וספק אם מלאכיות היא תכונה שמישהו שייך אי פעם לאשכנזי.

מותר לתהות מהן, בעצם, הסגולות הייחודיות שניחן בהן אשכנזי, שהופכות אותו להכרחי כל כך למערכת הפוליטית שלנו. במהלך שנות כהונתו, התכונות שבהן הצטיין אשכנזי היו שתיקה רועמת תוך ניהול פוליטיקת-לשכות קטנה ומלוכלכת. אין לנו מושג מהן עמדותיו הפוליטיות, להוציא שהצבא צריך להיות מעל לפוליטיקאים, ועל כך יעידו העובדות: הוא לא היסס לנזוף בראש הממשלה נתניהו (הוא התנצל אחר כך), הוא ניהל מלחמה ממושכת בשר הממונה עליו (תוך ניצול העובדה שהאיש מגעיל את השועלים), והוא הרשה לעצמו לתקוף החלטות ממשלה. קשה להמנע מן המסקנה שהסיבה היחידה שהפוליטיקאים רוצים את אשכנזי לצידם היא העובדה שלפני חמש דקות הוא ענד דרגות רב אלוף. מותר לתהות אם שלטון הקצינים הישראלי (דיין, רבין, וייצמן, ברק, שרון, במידה מסוימת נתניהו) היה הצלחה גדולה כל כך; להזכיר שראשי הממשלה המוצלחים של ישראל (אשכול, בגין, במידה מסוימת בן גוריון) היו אזרחים במובהק.

אפשר, כמובן, לטעון שכל דורשי טובתו של אשכנזי הם בעצם דורשי רעתו: שהם רוצים למנות אותו למשרה יצוגית של כבוד, להוריד אותו בדרגה מרמטכ"ל לראש ממשלה, מהאדם הפופולרי ביותר במדינה למושא חרפה. אבל מה שחשוב כאן הוא הבוז לחוק, שמושרש עמוק בתרבות הפוליטית הישראלית.

החוק מפריע? לא נכפוף את ראשנו בפניו, נשנה אותו. ברק, משנכנס לתפקיד ראש הממשלה, מיהר לשנות את חוק יסוד (!) הממשלה, כדי שיוכל למנות את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות ישראל, שאפילו ממשלת נתניהו לא משתווה לה. בשלהי כהונתו הארוכה מדי של ברק, ניסו בליכוד ברצינות לשנות את חוק יסוד ראש הממשלה, כדי שבנימין נתניהו – שהתפטר מן הכנסת והיה אז רק "אזרח מודאג" – יוכל להתמודד מול ברק. התרגיל שעשה אז ברק – התפטרותו, בלי פיזור הכנסת – לא היה רק תרגיל ציני, שתקע את ראש הממשלה שבא אחריו עם כנסת לעומתית ובמידה רבה לא רלוונטית, הוא גם שכנע את נתניהו לא להתמודד – החלטה שעליה הוא התחרט מרות לאחר מכן.

הרעיון הזה, שחייה של מדינת ישראל אינם חיים בלי אשכנזי כלוחץ תינוקות ומנשק ידיים, שולח את חברי הכנסת להתעלל שוב בחוק, ומוכיח שוב שבישראל החוק הוא בדיחה. אם חברי הכנסת היו רציניים באשר לתפיסה שלהם, שחוק הצינון מזיק, אז הם היו מחילים אותו על הדור הבא של הקצינים, ודורשים שאשכנזי יקבל את הדין ושלא ישנו את חוקי המשחק עבורו. העובדה שהם לא עושים זאת אומרת מה הם חושבים על חשיבותו של החוק. וכאשר זו גישתם של המחוקקים, מה לנו כי נלין על העם?

הערה מנהלתית: אמש התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול, ואני מאחל לתורם שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיהם של פוליטיקאים.

(יוסי גורביץ)

אי אפשר היה להתחמק מזה: כל כלי התקשורת היו מלאים בידיעות חגיגיות עד דביקות, שנעות מחנפנות חצר דרך להג פרשנים וכלה בניתוחים מעמיקים על אישיותו של המונארך היוצא והשוואה לזה הנכנס. גבריאל הראשון פשט את מדיו, ובנימין הראשון תפס את מקומו.

זה עוד לא נגמר: מחר יחולקו בעיתונים תמונותיו של השליט הנכנס, והעיתונים ישובו ככלב אל קיאו ויתארו עד זרא את הטקסים – "המרגשים", לדעת הנכנס והיוצא – שאירעו היום. איך נראה האזרח הטרי אשכנזי עם תום הטקס; איך השתתפו השמש השוקעת והשמש העולה יחדיו בתפילה בכותל המערבי, בטקס צלבני למהדרין, על אחת כמה וכמה שמדובר בשני אנשים חילונים; יתוארו האגרת האחרונה של גבריאל והראשונה של בנימין; איך נשא בנימין שני ילדים מראש העין בידיו, בנסיון – המוכר למלכי צרפת מאז המרובינגים, ולמלכי אנגליה עד המלכה אן – להביא מזור באמצעות מגע; ורק חסר טקס השלכת זהב להמון המריע, טקס שבסיומו יפגין הראש והראשון את כוחו במימוש נס פח הדמים – קופה שאין לה תחתית, רליקה שמעביר רמטכ"ל לרמטכ"ל מימי רבין והלאה, ועליה פתשגן המציג מדי אוקטובר את האיום הבטחוני לנציגי משרד האוצר – ויראה איך שבו הזהובים לתקציב הצבא.

נער הייתי וגם זקנתי, וחגיגות כניסת רמטכ"לים לתפקידם תמיד הראו עד כמה ישראל היא צבא שיש לו מדינה. את כל תקוותיהם משליכים הישראלים על הרא"לים; מינויו של ראש ממשלה, שלא לומר נשיא, מחווירים בהשוואה לאלה של שרי הצבא. זה לא חדש. ישראל, בהווייתה, היא דיקטטורה צבאית מרצון שמתירה לפוליטיקאים שלה לשחק בדמוקרטיה בגבולות מוגדרים היטב. ראש הממשלה היחיד שיכול היה להרשות לעצמו להתעמת עם רמטכ"ל היה בן גוריון – והוא היה צריך רק להתמודד עם הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, שהגיע לתפקידו אחרי רמטכ"ל נעדר, יעקב דורי; המסורת עוד לא היתה מקובעת.

אבל אין ספק שמשהו כמו חגיגות הפרישה של אשכנזי לא נראה בזירה המזרח תיכונית מאז המשתה המפורסם ההוא של אחשוורוש. שני הרמטכ"לים שלפניו פרשו תחת עננה, ולא היה להם זמן למסע הנצחון המתמשך של אשכנזי. צריך, לדעתי, לחזור עד כניסת אהוד ברק לתפקידו כדי לראות התמסרות תקשורתית דומה, וספק אם היה משהו דומה קודם לכן.

ועל פניו, זה משונה מאד. אחרי הכל, אם מעל בוגי הפורש רבצה עננה, מעל אשכנזי פרושה חזית רוסית. הוא לא פומפיוס החוזר מנצח, הוא לא ג'ורג' וושינגטון שמפרק את צבאו אחרי הנצחון, הוא לא ז'וקוב השב מברלין. אז מה פשר הצהלות והחגיגות החריגות? התשובה המתבקשת היא שלאשכנזי עמד אשף היח"צ אבי בניהו. מזמן לא עשו כל כך מעטים כל כך הרבה עבור אנשים כל כך בלתי ראויים. אבל, עם כל הכבוד, זה כנראה לא העניין, או לפחות לא כל העניין.

צריך לתהות אם לא מדובר בדיסוננס קוגניטיבי עמוק, אם כל הקשקושים האלה על "שיקום הצבא" – גנץ, בצעד שרומס את המיתולוגיה של בניהו, קרא היום לצבא "לחזור לעבודה" – השיגו את ההיפך הגמור. אחרי הכל, אשכנזי מוריש לגנץ צבא פגוע וחבול, עמוס תככי גנרלים כפי שלא נראו מאז מלחמת יום הכיפורים. המודיעין הצבאי, כולם יודעים, לא מסוגל לנבא אם מחר תזרח השמש. כמעט כל צעד צבאי שבוצע תחת אשכנזי גבה מחיר מדיני חריף, מההתקפה הפראית על עזה ועד ההתקפה הפראית לא פחות על המרמרה. הצבא שמוריש אשכנזי לגנץ נמצא במתקפה העזה ביותר על הלגיטימציה של פעילותו אי פעם.

דוגמא מצוינת להדחקה ולניתוק האלה ניתן למצוא במכתב ששלחה עדנה ממן, אם לחייל, לאשכנזי במסגרת הפרויקט המבחיל במיוחד של "מעריב" של שליחת מכתבי פרידה לאשכנזי: " הדאגה שלי לבני היתה כמו כל אמא אחרת: שחלילה לא יתקרר וכמובן לא לשכוח לאכול טוב, ואתה נתת לנו ביטחון שחיילינו נמצאים במקום בטוח".

אבל תפקידם של חיילים אינו "להיות בטוחים", הוא להבטיח את בטחונם של האזרחים. הפירמידה הזו התהפכה מזמן: כבר עשרות בשנים שהמדינה משרתת את הצבא במקום שהוא ישרת אותה, ואם הישראלים היו מוכנים לקבל הרוגים בקרב אזרחיהם, הם לא היו מסוגלים לסבול אבידות בקרב חייליהם. הם ספגו מאות הרוגים בפיגועי התאבדות במהלך האינתיפאדה השניה, אבל 121 חיילים הרוגים הורידו אותם על ברכיהם – וכמעט שאף אחד לא ספר את 44 האזרחים שנהרגו.

אשכנזי לא שינה את המצב הזה. להיפך: הנכונות להפעיל אש כדי למנוע סיכון מהחייילים רק גברה, והגיעה לאבסורד שבו במהלך "עופרת יצוקה", כמחצית מהרוגי צה"ל היו מאש ידידותית. מי שיורה בלי לוודא מה המטרה שלו, מחסל גם את חייליו שלו. צה"ל, כפי שהוא קיים כיום, הוא נזק מתמשך לישראל. הוא לא מצליח לחזור לימי התהילה שלו, לימי אנטבה – וכל זה רק יוצר ערגה חזקה יותר לימים ההם, שמתורגמת להערצה עיוורת לאנשים שאין כל סיבה להעריץ וספק אם יש סיבה להעריך. ואולי זו הסיבה לחגיגות: התקווה הנואשת שאולי לואי חדש ישנה את המצב, יוציא אותנו מהבוץ. זה נכשל כל פעם, אבל זה לא מפריע לקוות שוב. והבוץ הפעם עמוק כל כך: המצביאים התגלו כקושרים וכנוכלים. גנץ, נזכיר, גם הוא היה חלק מקשר השתיקה סביב מסמך הרפז-אשכנזי.

וכל זמן שהצבא הוא מושא התקווה של ישראל, לא תהיה לה תקווה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מחר נפטר סוף סוף מגבי אשכנזי, שיילך לעשות לביתו (גלנט, כשיפטור אותנו מנוכחותו, ודאי ילך לעשות לטירתו), ובדיוק עכשיו מתחילים להתחוור כמה אמיתות לא נעימות באשר לאשכנזי.

שני עיתונאים, אחד מסוג החנפים והמקורבים לשררה (דן "החבר המאוכזב" מרגלית) ואחד חופר שו-שו ותיק, שכבר מצא את עצמו בצד הלא נכון של מנגנוני האופל (רונן ברגמן), חושפים בספר חדש הרבה מהמוגלה של ימי אשכנזי. הם מעלים מספר טענות נגדו: שהוא הסתיר את הקשרים ההדוקים בינו ובין בועז הרפז, מזייף המסמך; שהוא גונן על הרפז, שאותו הוא ממשיך לטעון שהוא כלל לא מכיר, במשך שנים; שאשכנזי "לא אמר אמת" לוועדה שבדקה ב-2005 את שאלת הסיווג הבטחוני של הרפז; שהרפז שימש כחפרפרת של אשכנזי בלשכתו של שר הבטחון אהוד ברק; והם רומזים למעורבות עמוקה הרבה יותר של אשכנזי בזיוף מסמך הרפז – בין השאר, הם טוענים שאשכנזי ביקש שהרפז "יעלה את המידע שהשיג על הכתב", ושכנראה שאשכנזי הכיר כמה גרסאות של המסמך.

התגובה של דובר אשכנזי – בניהו איננו דובר צה"ל, לא באמת; הוא האיש מאחורי מסע הפרידה המתוקשר מאד של אשכנזי מצה"ל, כנראה מסע הפרידה הארוך ביותר אי פעם – ראויה לציטוט: "הרמטכ"ל וצה"ל אינם מוצאים לנכון לשתף פעולה עם פרסום דיבתי ומגמתי זה, אשר מכוון לפגוע ברמטכ"ל ערב פרישתו מצה"ל ולהוציא דיבתו רעה. ברור ונהיר כי 'הספר' מונע מרוח גבית של גורמים אינטרסנטיים, והוא נכתב בחופזה על ידי כתבים שכבר הביעו את עמדתם הברורה והבלתי מאוזנת". שתי הערות: קודם כל, שאפו ל"הארץ" על כך שהתייחסו לתגובה הזו כאל "טענה" של דובר צה"ל; יש לקוות שיקפידו על כך בעתיד. שנית, מאחר ובניהו טוען שספרם של מרגלית וברגמן הוא "דיבתי", יש לקוות שכתב תביעה בנושא יוגש בימים הקרובים. אם זה לא מה שיקרה, והניחוש שלי הוא שזה לא יקרה, הנחת היסוד צריכה להיות שמרגלית וברגמן אומרים אמת. ראוי גם לציין שמהתגובה של בניהו נעדרו שני דברים: איום מפורש בתביעה – והכחשה.

נקודה נוספת שהעלה יואב יצחק בסוף השבוע היא החקירה המחודשת, והחשאית, שהורה היועמ"ש, יהודה "עובד זר? אצלי בבית? וואלה?" וינשטיין, לנהל בנושא. בכירים בפרקליטות אמרו שלא מדובר בפרשת המסמך עצמו; יצחק טוען שמדובר בקשרים עסקיים בין "משפחת אשכנזי" ובין הרפז, שקידמו עסקאות בטחוניות מפוקפקות. אשכנזי, נזכיר, פרש מצה"ל, עבר לעסקים, חזר לשמש כמנכ"ל משרד הבטחון ורק אחר כך מונה לתפקיד הרמטכ"ל. לאשכנזי, כפי שחשף דה מרקר ב-2009, יש דמיון עם שר הבטחון שהוא מתעב ועם שר החוץ: גם לו יש בן מוצלח, איתי, בן 30 בסך הכל וכבר מתווך בעסקאות בטחוניות ומקשר בין אביו לסוחרי נשק אחרים. אשכנזי לא דיווח על הקשרים העסקיים הענפים של בנו – למרות שהוא עבד בחברות שעומדות בקשרים עסקיים עם צה"ל. לאשכנזי יש גם חברת "יעוץ", שהוא מסרב לומר מה נעשה בה.

רמטכ"לים מאבדים את שכבת הטפלון שלהם מיד עם שחרורם. במקרה של אשכנזי, מתקבל הרושם, הציפוי נסדק כמה עשרות שעות מוקדם מהרגיל. המשך יבוא. תזכורת: מעולם לא היה רמטכ"ל שאותרג כל כך על ידי כלי התקשורת, שקשרו לו כתרים ותיארו אותו – בלי שום סיבה נראית לעין, פרט למערכת היח"צ המשומנת שלו – כ"משקם צה"ל". אשכנזי נמנע עד כמה שיכול מלהתראיין במהלך כהונתו. כנראה שהוא ידע למה.

(יוסי גורביץ)

כן, הם יכולים: אתמול, לאחר פארסה קצרה בליל חמישי, הבין חוסני מובארק שהמשחק נגמר, והגיש את התפטרותו. המחליף שלו לא יהיה רב המענים של מצרים, עומר סולימאן – היורש המועדף על החונטה הישראלית – אלא המטה הכללי של הצבא. הרודנות ה"יציבה" ביותר במזרח התיכון, זו שראש אמ"ן הבטיח לפני פחות משלושה שבועות שהיא לא הולכת לשום מקום, הגיעה לקיצה. כל זה, תוך שימוש במינימום אלימות מצד המתקוממים. אתמול, על פי הדיווחים, יצאו 20,000,000 מצרים לרחובות, כלומר אחד מכל ארבעה. גם אם הדיווחים מוגזמים פראית, ומספר המפגינים היה עשרה מיליונים "בלבד", קרה כאן משהו שספק אם נראה בתולדות האנושות.

מצרים הלכה בעקבות טוניסיה, ואם הרודנות המצרית קרסה בתוך פחות מחודש, כל הכסאות באזור מתחילים להתנדנד. בימים הקרובים צפויות הפגנות גם בנסיכויות ובאיראן; הבוקר התחילו להגיע דיווחים על הפגנות גדולות באלג'יר. אבל אם הפחד נעלם, ואם כוחות הצבא לא יהיו מוכנים לבצע טבח רחב היקף, אנחנו עומדים לראות גרסה של 1989 בעולם הערבי.

סוף חלק א': בכיכר תחריר חגגו אתמול, ובצדק, ולא רק שם. אבל העבודה האמיתית מתחילה עכשיו. אחרי 60 שנות דיקטטורה, מנאצר והלאה, מצרים מפגרת מאחור באופן משמעותי. הביזה של משטר מובארק דפקה את המדינה עד העצם. עבודת השיקום נראית מייאשת עד מאד. היום שאחרי המהפכה, כשצריך לאסוף את השברים ולהתחיל לבנות, תמיד נראה מייאש יותר.

למצרים יש עוד סיבה לדאגה: האהדה האוטומטית של ההמונים לצבא. כמו בישראל, מעלים על נס גוף שמן, בזבזני עד למאד, שמאז 1973 לא ניהל מלחמה אמיתית ושימש בעיקר ככלי דיכוי. כמו צה"ל, הצבא המצרי גדול על מצרים. אבל למשטר הצבאי החדש תהיה בעיה אחת, אם ינסה להפוך לדיקטטורה צבאית ולא למשטר מעבר: החיילים המצרים כבר הראו חוסר נכונות להפעיל אלימות כדי להגן על משטר מובארק מפני העם. הצבא כרגע מתהדר – כנראה שלא בצדק, כי הוא עינה מאות ואלפי מפגינים – שהוא לא היה אחראי לאלימות כנגד המתקוממים, שהאחראים לה היו הבריונים של המשטר. אחרי הצהרות כאלה, המטכ"ל המצרי יתקשה לפתוח באש על ההמון – פשוט משום שסביר מאד שהחיילים לא יצייתו לפקודה. נוהגים לדבר על "הצבא"; שוכחים שהוא מורכב מכמה עשרות גנרלים, מאות קולונלים – ומאות אלפי חוגרים וקצינים זוטרים. אם החיילים לא היו מוכנים לירות על האזרחים כדי להגן על מובארק, שהיה שליט מצרים כל ימי חייהם, אין סיבה להניח שהם יעשו זאת כדי להגן על טנטאווי.

ההימור הכושל של החונטה הישראלית: לאורך כל המהומות, החונטה הישראלית – בכירי צה"ל, הזרוע המדינית של צה"ל (הממשלה), והמזרחנים שתקועים בתקשורת על תקן פרשנים – הבהירו היטב איפה הם עומדים: לצד מובארק ומול ההמון, אותו תיארו או כאספסוף מוסת או ככלי שרת של האחים המוסלמים.

חוסני מובארק התפטר וברח לשארם א שייח', מקום שספק אם היה יכול להגיע אליו בבטחה אלמלא שיתוף הפעולה של החונטה, שאישרה לו להכניס לשם כוחות צבא, תוך עקיפת הכנסת. כתוצאה מכך, כשתקום ממשלה עממית במצרים, לא תהיה לה שום סיבה להתייחס באהדה לממשלת ישראל. מאליה תעלה גם השאלה איך מוציאים את כוחות הצבא המצרי שאישר ברק להכניס לשארם, בניגוד להסכם השלום, אם הממשלה החדשה לא תרצה לעשות זאת – וספק אם יש ממשלה חדשה שאחד הצעדים הראשונים שלה יכול להיות, מבחינה ציבורית, נסיגה צבאית. ההחלטה הממאירה הזו של ברק עשויה להפוך למשבר הראשון מול מצרים החדשה.

מגף על הפנים, לנצח: מבין פרשני ההבל שלנו זכורה לגנאי מיוחד סמדר פרי, שקוננה על העוול שנעשה למובארק ושתהתה בקול בשידור רדיו למה הוא לא ירה במפגינים כשהכל התחיל. מבחינתה של פרי, מותם של כמה אלפי מצרים והמשך הדיקטטורה – לנצח, כנראה – הם הדבר שנכון לעשותו.

האמירה הזו מזכירה את התהיה שרווחה מאד בציבור הישראלי במהלך האינתיפאדה הראשונה, מדוע לא הרג צה"ל כמה מאות פלסטינים ביום הראשון שלה ובכך בלם את המשכה. הציבור הישראלי מסכין מזה עשרות שנים עם אלימות פוליטית כלפי אנשים "שצריך" לדכא. אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת, הוא קיבל אותה מבכיר החונטה הפורש, גבריאל אשכנזי. הלז אמר לידיעות אחרונות אתמול ש"במזרח התיכון, עדיפה יציבות על דמוקרטיה". או, במילים אחרות, החונטה סבורה שאם על ישראל לשרוד, על הערבים להשאר מדוכאים. אם זה המחיר, עדיף לפרק את ישראל.

משתלבים במרחב: פעם, נהגו בישראל לטעון שאין בעצם עילה לאיבה בין ישראל למדינות ערב, ושהאיבה הזו היא תוצאתה של תעמולה שמיועדת להסיח את דעת הערבים מכשלונות המשטרים שלהם, שמעדיפים צעצועים צבאיים על רווחה.

השבוע, יומיים לפני שבנימין נתניהו נאלץ להודיע על נסיגה מהגזירות החדשות שלו – המילה הפעילה כאן היא "להודיע"; בהתחשב בנסיון העבר, ספק אם הן אכן תבוטלנה – בלע צה"ל עוד 700 מיליוני שקלים, מהרזרבה של 2010, מבלי כמובן להסביר למה הם מיועדים. לא היה דיון של ממש. לשם השוואה, עדכון סל התרופות לשנת 2011 עומד על 300 מיליונים בלבד, התקציב הנמוך ביותר מזה חמש שנים לדברי ח"כ רחל אדטו – ומהתקציב שלו מימנו השנה גם דלק מטוסים.

אם החונטה לא מרוצה מהמצב במצרים, היא יכולה להתנחם בדבר אחד: הוא יאפשר לה להמשיך ולהגדיל את צה"ל בזמן שהציבור בולע כל לוקש. למצרים אין כוונה ואין יכולת לנהל מלחמה עם ישראל; זה לא מפריע לצה"ל לסמן את מצרים כאויב הבא שמצריך את קיומו, אחרי הקריסה המאכזבת של החזית המזרחית.

(יוסי גורביץ)

הממשלה תתכנס ביום ראשון, וככל הנראה – אם לא יהיו פאדיחות נוספות – תורה לפתוח בהליך של מינוי רמטכ"ל חדש. מהלוויה הזו, ככל הנראה, אף אחד כבר לא ייהנה. אבל בכל זאת צריך לומר כמה מילים.

אשכנזי חייב ללכת: למי ששכח, אשכנזי היה חלק מרכזי מפוטש הקולונלים שהפיץ את מסמך הרפז-אשכנזי. אשכנזי לא נתן הסבר מניח את הדעת – או, למעשה, הסבר כלשהו – למערכת היחסים שלו עם בועז הרפז, הוא לא הסביר מדוע שמר מסמך מפליל לכאורה במשך חודשים, הראה אותו לקצינים בכירים אחרים – ואחר כך חשב שהיה צריך לגרוס אותו.

מסמך הרפז, על פי גרסתו של כותבו, נכתב למטרה אחת בלבד: להבטיח לאשכנזי שנה חמישית בתפקיד. זו בדיוק הסיבה שבשלה אין להאריך את כהונתו של אשכנזי: אסור לתת לפוטש הזה להשיג ולו חלק ממטרתו.

נווה בעייתי: בג"צ חמק היום בהצלחה ממבחן נוסף, כשדחה את העתירה למנוע את מינויו של יאיר "עזוב אותי מבג"צ" נווה בתואנה שאין הבדל בין התפקיד שאליו מיועד נווה – ממלא מקום הרמטכ"ל – ובין תפקיד סגן הרמטכ"ל. בזה הם צודקים, כי אין בעצם תפקיד של ממלא מקום הרמטכ"ל (ומאחר וכל הפארסה של מינויו הזמני של נווה בוצעה בידיעתו ואישורו של וינשטיין, צריך לתהות על מידת כשירותו לתפקידו של יועמ"ש שלא יודע את הפרט הבסיסי הזה).

על פשעי מלחמה לא מעכבים קידום בישראל; את זה ידענו כבר מעת מינויו של גלנט. אבל כנגד נווה יכולה לעמוד פרשיה אחרת. עמוס הראל כתב שנאמר לברק ואשכנזי שעליהם לבדוק את המועמדים היטב: "אולי העתיקו בבחינה בתיכון, אולי שרטו מכונית שכנה בחניון ולא דיווחו, אולי נגעו באיזו סמלת". על נושא הסמלת הוא חוזר פעמיים.

נטען שמדובר בשובניזם של הראל. יכול להיות, אבל זה נראה כמו עיתונאי שרומז שיש לו מידע שהוא לא יכול לחשוף בשל חוק לשון הרע. בתחילת העשור הוא הואשם על ידי קצינה בכך שהטריד אותה מינית, אם כי זוכה; ראיתי בשעתו כתבה שהיו שתי תלונות נגדו, אם כי אני לא מצליח למצוא אותה. אם הראל רומז לכך שיש עוד נשים שנפגעו מנווה אך חששו להתלונן, הולך להיות כאן קרקס שכמותו לא ראינו מאז ימי איציק מרדכי. נווה מתעקש שהוא רוצה להיות רמטכ"ל. אם אכן יש מתלוננת שניה, כדאי לו מאד לחשוב על זה שוב.

גלנט בכיין: שודד הקרקעות הנגזל יילל מרה בבג"צ שאכלו לו, שתו לו. עכשיו, במהלך שצריך היה להבהיר לכ ו ל ם חוץ מאהוד ברק שהוא לא ראוי, הוא דורש שיכללו גם אותו בסבב המיועדים החדש לרמטכ"לות.

אם לגלנט היה אכפת לצה"ל, הוא לא היה גורר את הפרשה אחרי החלטת היועץ, ומודיע על פרישתו. אבל הוא חניך אסכולת החווה של שרון, שגרסה שאף פעם אסור לוותר מרצון על תפקיד, כך שהוא נאחז בקרנות המזבח. הוא רוצה להיות רמטכ"ל, גם במחיר פגיעה קשה בשמו של מוסד הרמטכ"לות".

מה יש להם, לגנרלים, שהם בכיינים כל כך? זכור לרע בוגי יעלון ויבבותיו על השנה הרביעית שניסה לסחוט ולא קיבל; הבוגד יצחק גרשון, שקיבל פקודה משר הבטחון פרץ לגייס את המילואים של פיקוד העורף במלחמת לבנון וסירב, עתר לבג"צ נגד נסיונו של מבקר המדינה לקרוא להעמדתו לדין צבאי; הוא פרש זמן קצר לאחר מכן. הגנרלים היו נוזפים חמורות, אם לא יותר מכך, בחוגר שהיה מיילל כפי שהם מייללים. למה אין להם את מינימום היושרה לבלוע, להצדיע ולשתוק?

אשכנזי, גלנט ונווה – ועמיתיהם האפורים מהם, ששמם לא אומר דבר לאיש, פרט לשתדלני הלשכות – הם פניו של המטכ"ל בשנת 2011. לא שזה יגרום לציבור להתפכח: מי שיזכה באדרת הרמטכ"ל יהפוך שוב לאדם החשוב ביותר בישראל, אל-שגג, ובאותה מידה, כמלך לשנה המוקרב עם תום תפקידו, ישוב להיות בן תמותה מן השורה כשיעביר את התפקיד למחליפו.

(יוסי גורביץ)