מבקר המדינה פרסם אמש (א'), בחוסר רצון ניכר, את הדו"ח על פרשת אשכנזי, שנודעה בציבור שלא בצדק תחילה כפרשת מסמך גלנט ואח"כ כפרשת הרפז. המידע שעולה ממסמכי המבקר, שחלק ניכר ממנו מתבסס על ההקלטות של שיחותיו של אשכנזי עם מקורביו, מבהיר שהיה לנו כאן רמטכ”ל שהיה קרוב מאד לפוטש, שקשר נגד הממונים עליו, ושהכווין את הכפופים לו – ראש וראשון להם הרל"ש שלו, קולונל ארז וינר – לפעול נגד הדרג המדיני.

בצר לו, ניסה וינר, כמה ימים לפני פרסום הדו"ח, למנוע את פרסומו. הוא דרש מבג"צ לבטל את הביקורת עליו המופיעה בדו"ח. זה סוג של חוצפה – הדרישה לבטל מסמך ביקורת רשמי, שעמלו עליו זמן רב – ששמור כנראה רק לקולונלים ולגנרלים. עלוב פיקוד העורף בעת מלחמת לבנון השניה, יצחק ("ג'רי") גרשון, עתר לבג"צ כדי למנוע ממבקר המדינה לדרוש את הדחתו. גרשון סירב לפקודה של שר הבטחון עמיר פרץ לגייס את כוחות פיקוד העורף ולפרוס אותם בצפון. למרבה הצער, הוא לא הועמד בפני כיתת יורים בשל סירוב פקודה בזמן מלחמה, אבל הוא נאלץ לפרוש זמן קצר לאחר מכן.

היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, שמשמש הרבה יותר כקונסיליירי משפחתי מאשר כיועץ שאמור לייצג את האינטרסים של הציבור, הסתכסך בפומבי עם מבקר המדינה היוצא כאשר הלה דרש חקירה פלילית בפרשת אשכנזי. קשה לראות, בעקבות המידע שפורסם אמש, איך אפשר להמנע מחקירה כזו. אבל סמכו על ויינשטיין שיצליח למסמס אותה; בשביל זה מינו אותו.

ראשית, ישנה עדותו של הרפז עצמו. מדובר בנוכל, אבל לא בטיפש. כשהוא הבין שאשכנזי ו-ווינר מתכוונים להשאיר אותו לשאת לבד באחריות, הוא שינה את גרסתו. הוא כתב למבקר במאי 2012 ש"אספתי מידע על שר הביטחון, יוני קורן ועל האלוף גלנט… שיתפתי בקביעות את הרמטכ"ל אשכנזי, רעייתו ועוזרו אל"מ וינר. הם, באופן ישיר או באמצעות דובר צה"ל דאגו להעבירו לתקשורת… רצף האירועים… מוכיחים כי הרמטכ"ל רעייתו ואל"מ וינר הם שהפעילו, יזמו, היו מודעים באופן מלא לכל אחד מהנושאים והשלבים והיו מעורבים לעומק בביצוע, בניגוד מוחלט להיתממות שלהם כפי שמצוטטת בטיוטת הדו"ח לפיה היו פסיביים לחלוטין." זו טענה שכמובן יש להתייחס אליה בזהירות, אבל ראוי היה לחקור אותה היטב: להעניק להרפז מעמד של עד מדינה כדי שיוכל, חופשי מאימת הדין, לומר לנו בדיוק מה קרה כאן. וזה, כמובן, מה שוויינשטיין לא היה מוכן לעשות. רק זה היה חסר לו: חקירה פלילית נגד רמטכ"ל והרל"ש הנאמן שלו.

שנית, כל הפרטים מסתדרים היטב עם מה שכותב הרפז למבקר במאי 2012. יש די והותר ראיות לכך שהמעורבים ידעו שהם קושרים קשר. הרפז ו-ווינר מדברים בקודים על שימוש בתקשורת "נקיה" (מכשיר סלולר של וינר שלא יהיה מוכר למישהו אחר); אשכנזי עצמו הקפיד לא לבוא במגע ישיר עם הרפז, אבל אשתו רונית שלחה לו 984 מסרונים. ברגע השיא של הפרשה, כשהמסמך נחשף בתקשורת ומתחילה חקירת משטרה, אשכנזי יוצא מהלשכה, הולך לבית של חברים ומנהל משם שיחה בת 18 דקות עם הרפז – אחרי שרונית אשכנזי משיגה אותו. השיחה הזו לא הוקלטה, משום שלא בוצעה מהלשכה. במקביל, וינר מנהל שתי שיחות עם הרפז, באורך כ-25 דקות, שאינן מוקלטות, למרות שהן מתבצעות מלשכת הרמטכ"ל. אשכנזי טוען שהוא בסך הכל אמר להרפז שהם הולכים למסור למשטרה את המסמך ושהרפז יצטרך לאשר את זה. לא יודע, אבל זה נשמע קצת קצר מדי בשביל 18 דקות. ולמה שתי השיחות, שבאופן חריג אינן מתועדות, בין וינר והרפז? זה זועק מתיאום ראיות.

וינר עצמו נתפס מוקלט כשהוא דוחק בהרפז להשיג מסמכים מפלילים כנגד השר שלו, ובשלב מסוים מבקש מידע מפליל על אלוף שנחשד כמי שעבר למחנה של השר. הרפז רומז שקצין אחר, שמתנגד לחונטה, נמצא בקשרים לא ראויים עם הרל"שית שלו, ו-ווינר – המועמד לתפקיד קצין חינוך ראשי, כן? – רוצה את החומר כדי שיוכל לשמש אותו, ככל הנראה לסחיטה.

אשכנזי טוען, כמובן, שהוא לא ידע ולא שמע, אבל הוא נתפס מוקלט משוחח עם וינר על אחד מנסיונות ההכפשה של האחרון כלפי הרל"ש של ברק, יוני קורן – וינר ניסה למכור לו את קורן כבכיר בקרן החדשה לישראל. עכשיו מתחיל וינר, שקולט שהוא הולך לאכול אותה וחזק, להגיד שהוא בסך הכל מילא פקודות. הוא הולך לטעון, נרמז בתקשורת, שהפקודות שקיבל מאשכנזי אולי לא היו חוקיות אבל חד משמעית לא היו בלתי חוקיות בעליל, ועל כן הוא היה צריך לציית להן.

חמוד מצידו. הנהלים הצבאיים קובעים שחייל אכן צריך לציית לפקודה בלתי חוקית, אבל הוא חייב לדווח עליה. וינר לא רק לא דיווח, הוא היה מעורב אקטיבית בקנוניה נגד הממונים האזרחיים על הצבא. אשכנזי עצמו כבר נתפס בשקר, כשטען באוזני חברי המטכ"ל שהוא לא מכיר את הרפז, ושהלז איננו מבאי ביתו. הרפז ביקר בביתו של אשכנזי כמה וכמה פעמים.

מאחר והיועץ המשפטי למשפחה לא כשיר לחקור את הפרשה, ומאחר וראש הממשלה מתכוון לטרפד את היוזמה להקמת ועדת חקירה, נותר לצה"ל עצמו לחקור את הפרשה. את וינר צריך להעמיד למשפט צבאי, ובמינימום לזרוק לכלא לכמה שנים טובות ולשלול ממנו את דרגותיו. גם את אשכנזי יהיה צורך להעמיד לדין, אבל אני לא חושב שמישהו רואה את זה קורה.

המסמך הבסיסי של הצבא המוסרי יותר מהחמאס, "רוח צה"ל," שנכתב עבורו על ידי פילוסוף מדופלם, מכיל מספר ערכים רלוונטיים שהמעורבים עברו עליהם. אחריות: "החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו." אמינות: "החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות." דוגמא אישית: "החייל ינהג על פי הנדרש ממנו ויקיים את שהוא דורש מזולתו, מתוך הכרה ביכולתו ובאחריותו, בצבא ומחוצה לו, להוות דוגמה ראויה." ההדגשות שלי.

פעם, לא כל כך מזמן, "פאק באמינות", שקר קטן ככל שיהיה, היה מספיק בשביל להדיח צוער מבית הספר לקצינים. מי יודע, אולי הם עוד עדיין עושים את זה. אם הרמטכ"ל הנוכחי לא רוצה שמסמך הבסיס של הצבא שלו יהיה לשנינה וללעג, אם הוא לא רוצה שקציני בית הספר לקצינים יצטרכו לעבור קורס קומיקאים כדי לדבר על "פאק באמינות" בלי להתפוצץ מצחוק, אם הוא לא רוצה שכל טוראי יידע שיש דין אחד לחפ"ש ודין אחר לגנרל, הוא חייב להעמיד את הקצינים המעורבים – אשכנזי, וינר, הרפז, וכל קצין אחר שהיה מעורב בפרשה – בפני בית דין משמעתי ולזרוק אותם בקלון מהצבא. עם כל הטררם: טקס פומבי של תלישת דרגות. טקסים הם חלק מרכזי מהפעילות הצבאית, ממסדר בוקר ועד הצדעה לדגל. זו אחת הדרכים שלו להבהיר לאנשים שנמצאים במסגרתו שהם לא אזרחים.

אם גנץ לא יעשה את זה, וכאמור אני לא רואה אותו מגייס כמות כזו של אומץ לב אזרחי, אז כל אזרח ישראלי צריך לדעת שהנהגת הצבא שלו רואה בזלזול בדרג האזרחי ובחתירה תחתיו התנהגות נורמטיבית, או על כל פנים לא כזו שיש להעניש עליה. צה"ל, במצב כזה, הופך רשמית לאויב של החברה האזרחית הישראלית, והאזרחים הישראלים – כל כמה שיש כאלה – צריכים להתייחס אליו בהתאם.

ועוד דבר אחד: עד היום לא ברור לי מה היו ההישגים של אשכנזי, אם אכן היו כאלה, אבל הפרשה חשפה את ערוותו של לפחות כתב צבאי אחד: רוני דניאל. הלז נתפס כשהוא מלחך את פנכתו של אשכנזי, מקדם את הגרסה של אשכנזי, ואפילו מתדרך אותו מה לומר לתקשורת. אתמול הוא הופיע בערוץ 2 כאילו כלום, ופרשן את הפרשה שהוא עצמו היה חלק ממנה. גם הוא צריך ללכת הביתה, וגם במקרה שלו הבוסים שלו לא יעזו.

(יוסי גורביץ)

אי אפשר היה להתחמק מזה: כל כלי התקשורת היו מלאים בידיעות חגיגיות עד דביקות, שנעות מחנפנות חצר דרך להג פרשנים וכלה בניתוחים מעמיקים על אישיותו של המונארך היוצא והשוואה לזה הנכנס. גבריאל הראשון פשט את מדיו, ובנימין הראשון תפס את מקומו.

זה עוד לא נגמר: מחר יחולקו בעיתונים תמונותיו של השליט הנכנס, והעיתונים ישובו ככלב אל קיאו ויתארו עד זרא את הטקסים – "המרגשים", לדעת הנכנס והיוצא – שאירעו היום. איך נראה האזרח הטרי אשכנזי עם תום הטקס; איך השתתפו השמש השוקעת והשמש העולה יחדיו בתפילה בכותל המערבי, בטקס צלבני למהדרין, על אחת כמה וכמה שמדובר בשני אנשים חילונים; יתוארו האגרת האחרונה של גבריאל והראשונה של בנימין; איך נשא בנימין שני ילדים מראש העין בידיו, בנסיון – המוכר למלכי צרפת מאז המרובינגים, ולמלכי אנגליה עד המלכה אן – להביא מזור באמצעות מגע; ורק חסר טקס השלכת זהב להמון המריע, טקס שבסיומו יפגין הראש והראשון את כוחו במימוש נס פח הדמים – קופה שאין לה תחתית, רליקה שמעביר רמטכ"ל לרמטכ"ל מימי רבין והלאה, ועליה פתשגן המציג מדי אוקטובר את האיום הבטחוני לנציגי משרד האוצר – ויראה איך שבו הזהובים לתקציב הצבא.

נער הייתי וגם זקנתי, וחגיגות כניסת רמטכ"לים לתפקידם תמיד הראו עד כמה ישראל היא צבא שיש לו מדינה. את כל תקוותיהם משליכים הישראלים על הרא"לים; מינויו של ראש ממשלה, שלא לומר נשיא, מחווירים בהשוואה לאלה של שרי הצבא. זה לא חדש. ישראל, בהווייתה, היא דיקטטורה צבאית מרצון שמתירה לפוליטיקאים שלה לשחק בדמוקרטיה בגבולות מוגדרים היטב. ראש הממשלה היחיד שיכול היה להרשות לעצמו להתעמת עם רמטכ"ל היה בן גוריון – והוא היה צריך רק להתמודד עם הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, שהגיע לתפקידו אחרי רמטכ"ל נעדר, יעקב דורי; המסורת עוד לא היתה מקובעת.

אבל אין ספק שמשהו כמו חגיגות הפרישה של אשכנזי לא נראה בזירה המזרח תיכונית מאז המשתה המפורסם ההוא של אחשוורוש. שני הרמטכ"לים שלפניו פרשו תחת עננה, ולא היה להם זמן למסע הנצחון המתמשך של אשכנזי. צריך, לדעתי, לחזור עד כניסת אהוד ברק לתפקידו כדי לראות התמסרות תקשורתית דומה, וספק אם היה משהו דומה קודם לכן.

ועל פניו, זה משונה מאד. אחרי הכל, אם מעל בוגי הפורש רבצה עננה, מעל אשכנזי פרושה חזית רוסית. הוא לא פומפיוס החוזר מנצח, הוא לא ג'ורג' וושינגטון שמפרק את צבאו אחרי הנצחון, הוא לא ז'וקוב השב מברלין. אז מה פשר הצהלות והחגיגות החריגות? התשובה המתבקשת היא שלאשכנזי עמד אשף היח"צ אבי בניהו. מזמן לא עשו כל כך מעטים כל כך הרבה עבור אנשים כל כך בלתי ראויים. אבל, עם כל הכבוד, זה כנראה לא העניין, או לפחות לא כל העניין.

צריך לתהות אם לא מדובר בדיסוננס קוגניטיבי עמוק, אם כל הקשקושים האלה על "שיקום הצבא" – גנץ, בצעד שרומס את המיתולוגיה של בניהו, קרא היום לצבא "לחזור לעבודה" – השיגו את ההיפך הגמור. אחרי הכל, אשכנזי מוריש לגנץ צבא פגוע וחבול, עמוס תככי גנרלים כפי שלא נראו מאז מלחמת יום הכיפורים. המודיעין הצבאי, כולם יודעים, לא מסוגל לנבא אם מחר תזרח השמש. כמעט כל צעד צבאי שבוצע תחת אשכנזי גבה מחיר מדיני חריף, מההתקפה הפראית על עזה ועד ההתקפה הפראית לא פחות על המרמרה. הצבא שמוריש אשכנזי לגנץ נמצא במתקפה העזה ביותר על הלגיטימציה של פעילותו אי פעם.

דוגמא מצוינת להדחקה ולניתוק האלה ניתן למצוא במכתב ששלחה עדנה ממן, אם לחייל, לאשכנזי במסגרת הפרויקט המבחיל במיוחד של "מעריב" של שליחת מכתבי פרידה לאשכנזי: " הדאגה שלי לבני היתה כמו כל אמא אחרת: שחלילה לא יתקרר וכמובן לא לשכוח לאכול טוב, ואתה נתת לנו ביטחון שחיילינו נמצאים במקום בטוח".

אבל תפקידם של חיילים אינו "להיות בטוחים", הוא להבטיח את בטחונם של האזרחים. הפירמידה הזו התהפכה מזמן: כבר עשרות בשנים שהמדינה משרתת את הצבא במקום שהוא ישרת אותה, ואם הישראלים היו מוכנים לקבל הרוגים בקרב אזרחיהם, הם לא היו מסוגלים לסבול אבידות בקרב חייליהם. הם ספגו מאות הרוגים בפיגועי התאבדות במהלך האינתיפאדה השניה, אבל 121 חיילים הרוגים הורידו אותם על ברכיהם – וכמעט שאף אחד לא ספר את 44 האזרחים שנהרגו.

אשכנזי לא שינה את המצב הזה. להיפך: הנכונות להפעיל אש כדי למנוע סיכון מהחייילים רק גברה, והגיעה לאבסורד שבו במהלך "עופרת יצוקה", כמחצית מהרוגי צה"ל היו מאש ידידותית. מי שיורה בלי לוודא מה המטרה שלו, מחסל גם את חייליו שלו. צה"ל, כפי שהוא קיים כיום, הוא נזק מתמשך לישראל. הוא לא מצליח לחזור לימי התהילה שלו, לימי אנטבה – וכל זה רק יוצר ערגה חזקה יותר לימים ההם, שמתורגמת להערצה עיוורת לאנשים שאין כל סיבה להעריץ וספק אם יש סיבה להעריך. ואולי זו הסיבה לחגיגות: התקווה הנואשת שאולי לואי חדש ישנה את המצב, יוציא אותנו מהבוץ. זה נכשל כל פעם, אבל זה לא מפריע לקוות שוב. והבוץ הפעם עמוק כל כך: המצביאים התגלו כקושרים וכנוכלים. גנץ, נזכיר, גם הוא היה חלק מקשר השתיקה סביב מסמך הרפז-אשכנזי.

וכל זמן שהצבא הוא מושא התקווה של ישראל, לא תהיה לה תקווה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם למישהו עוד היה ספק שיואב גלנט לא ראוי לפיקוד, אז תת אלוף צבי פוגל הסיר אתמול את הספק. פוגל, ראש המטה של גלנט כשהלז שירת כאלוף פיקוד הדרום, אישר בהנאה ש"אנחנו, המפקדים הבכירים" הדיחו את חושף פרשיית גלנט, קלמן ליבסקינד, מתפקיד המילואים שלו.

לדברי פוגל, "למה הוא חיכה שאנחנו, המפקדים הבכירים, נגיד לו 'לך הביתה', ואז הוא התחיל לייבב כמו תינוק או כמו חתול מוכה על זה שאנחנו משלחים אותו? כי אתה לא יכול להיות חייל בפיקוד אצל אלוף הפיקוד, כשאתה כותב שהוא לא יכול להיות אלוף. אתה מבין את המוסר הכפול?"

כלומר, מבחינת יואב גלנט וחבר חנפיו, מותר להם להפעיל את סמכותם הצבאית כדי לפגוע באזרחים שמותחים עליהם ביקורת, והכל מתוך תפיסה שתפקידם של החיילים הוא לשרת את הקצינים. בצבא נורמלי, תפקידם של חיילים הוא לשרת את הצבא, לא את החנרליסמו של אותו הרגע. חיילים, לשיטתו של גלנט, הם וסאלים פאודליים של האלוף, והם נשארים כאלה גם כאשר הם עוברים לאזרחות. הצבא זה אני, אומר האלוף – בקרוב במילואים, יש לקוות – יואב גלנט.

כבר ראינו שלגלנט אין בעיה לשכנע קצינים לשקר לרשויות אזרחיות, עכשיו אנחנו רואים שאין לו בעיה להפעיל את כוחו כדי לפגוע באויבים באזרחות. בצבא נורמלי, הדרגות של גלנט היו נתלשות בגלל ניצול לרעה כזה של כוח כלפי חוגר. אבל צה"ל אף פעם לא היה צבא – ויותר ויותר הוא הופך לחונטה. בעקבות הפרשות האחרונות, פרסמו היום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" כתבה על תרבות השקר של הצבא. בין הפרטים מסמרי השיער (למשל, קולונל שמודה שדו"חות הערכה על פקודים נכתבות לפי רצון המפקד ולא לפי הערכה אמיתית של יכולותיהם), קבר העיתון פרט חשוב: כנגד החנרל גדי אייזנקוט, ששמו הוזכר שוב כמועמד לרמטכ"לות, חשוד הועלו טענות כי נתן תצהיר כוזב בפרשת עימאד פארס, וכי הוא מכחיש שניהל שיחה איתו ששני חוקרי מצ"ח אמרו שהיו עדים לה.

אם כל המקרים האלה, כמו גם החקירה החדשה והנמרצת בפרשת מסמך אשכנזי-הרפז, תביא לטיהור בצה"ל, ולהדחתם המיידית של כל הקולונלים והחנרלים שניהלו את צה"ל – כלי ציבורי – כאילו היה אחוזה פרטית, עוד יצא מכל זה משהו טוב. אם נמשיך להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, החונטה תעמיק את שורשיה. אם גלנט ייצא מהפרשה הזו בלי משפט צבאי, כל קצין בכיר אחר ילמד שאפשר לפגוע בעיתונאים ללא חשש.

אבל על מה אני מדבר? אנחנו עוסקים בצבא, שהקודקודים שלו – ביניהם אייזנקוט – התייצבו להגנתו של קולונל עמרי בורברג, שהורה לחייל שלו לירות באדם כפות ואחר כך ניסה להפיל עליו את התיק, וטענו שזה לא "מעיד עליו כמפקד". ואכן, דרגותיו של בורברג לא נשללו. של החייל, דווקא כן. החונטה יודעת לשמור על אנשיה, ועד שהאזרחים לא יכירו שמדובר בחונטה, שום דבר לא ישתנה.

(יוסי גורביץ)

בשבועות האחרונים אנחנו חוזים בחגיגות השחרור של גבי אשכנזי: הרמטכ"ל יצא לסיור בשוק מחנה יהודה, לבוש כבר בציוויל, והתחכך עם הבוחרים. לשם שינוי, הוא גרר למקום גם את אשתו, רונית, נקודה שלא הייתי מעלה אלמלא הנ"ל שימשה ככל הנראה כ"מרכזיה" בינו ובין בועז הרפז. באותה הזדמנות, הוא גם ערך סיור מוצנע מעט יותר ב"עיר דוד", סיור שהובל על ידי דוד בארי, האיש והדריסה, שבסופו קיבלו חברי המטכ"ל – סטטיסטים בהופעה של אשכנזי – כובעים של העמותה, שלומר שהיא שנויה במחלוקת יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. אשכנזי, מודע לבעייתיות הפוליטית ולנוכחותם של הצלמים (באמת מעניין איך הם הגיעו לשם; יכול להיות שדובר צה"ל, אבי בניהו, שימש גם כדובר השקת הקריירה הפוליטית של אשכנזי, בעודו במדים? ארור החושד בכשרים), לא חבש את הכובע.

לפני כשבוע, הבהיר אשכנזי שבניגוד למיתוס התקשורתי המקובל בעניינו (שוב, שלום לבניהו), הפקת לקחים היא לא בדיוק הצד החזק שלו. בשבוע שעבר שוב נערך השירושנור – למרות שצה"ל מקבל את חלק הארי של התקציב הישראלי, הוא עדיין חש צורך לקבץ נדבות, כנראה כי לחיילים לא נשאר מספיק אחרי שאנשי הקבע לוקחים את שלהם – ובמהלכו התייחס אשכנזי לפרשת מסמך הרפז-אשכנזי.

לאחר שהפיץ את השקרים המקובלים – לאף אחד בצבא, הוא אמר, לא היה חלק בכתיבת המסמך, מתעלם בחינניות מנסיונותיו-שלו להחזיר את הזייפן לשירות מלא ומן העובדה שמי שאחראי להדלפת המסמך הוא ראש הלשכה שלו – ולאחר שרמז בגסות שיש קונספירציה בפרשה (הוא אמר שיש לו שאלות שטרם זכו למענה וש"מתוקף הנסיבות אני לא מברר אותן"), הוא פלט את ההבל הגדול של אותו היום. במבט לאחור, אמר אשכנזי, אילו כעת היה המסמך מתגלגל לידיו, הוא לא היה מחזיק בו במשך חודשיים (ומראה אותו לראש הלשכה ומספר אלופים מעוניינים, שכח להוסיף), אלא פשוט היה גורס אותו. זה המקום לדפוק את הראש במגן המצועצע הקרוב: הלקח של אשכנזי מהפרשה שבה היה מסובך עד צוואר הוא שבפעם הבאה, במקום לפנות לפצ"ר – לשכת אשכנזי, כזכור, שיקרה בתחילת הבלגאן וטענה שעשתה זאת – הוא יעשה את הדבר הנכון וישמיד ראיות. התקשורת הישראלית דיווחה על ההצהרה יוצאת הדופן מבלי לעשות את הדבר הנדרש: להירתע לאחור, ולשאול "רגע, באמת אמרת את מה ששמעתי אותך אומר?"

אתמול, הלך אשכנזי עוד צעד קדימה בקמפיין שלו, ותקף את הממשלה. בנימין נתניהו – מלך אביון, דובר ועובר, דומה לעיוור – יצא לעוד סיבוב של ספין, והודיע שהוא פותר את הבעיה המציקה של תלמידי הישיבות בכך שבעוד חמש שנים תתחיל הממשלה להפסיק להעביר קצבאות לאברכים ובשלב כלשהו (החלק הזה של התכנית לא הגיע להצבעה אתמול), גם תפטור אותם משירות צבאי. איפה הספין פה? בכך שנתניהו לא פתר את הנושא בחקיקה. זה היה שובר את הקואליציה שלו. הוא הסתפק בהחלטת ממשלה, החלטה שכל ממשלה אחרת יכולה לשנות בהצבעה פשוטה. ויהיו כנראה שתי ממשלות בחמש השנים הקרובות. בהחלט אפשר לראות את ציפי לבני, שאת היחס שלה לבעיות דת ומדינה אפשר להגדיר כזגזוג, דוחה את יישום ההחלטה ב, נניח, חמש שנים – כלומר, עושה בדיוק מה שנתניהו עושה והופכת את הנושא לבעיה של מישהו אחר.

ההחלטה הזו של הממשלה, עד כמה שהיא הגיונית, מאד לא פופולרית בציבור, שחלק ניכר ממנו שואף נקם על כך שהוא עצמו נאלץ לשמש שלוש שנים כעובד כפיה ורוצה שהחרדים יסבלו לא פחות ממנו. אשכנזי רכב על גל הטינה הזה להחלטת ממשלת נתניהו – שהיא, כאמור, הצהרתית בעיקרה – והודיע שהוא מתנגד להצעת הממשלה: הוא חושב שצריך לשלב את החרדים בצבא.

עכשיו, כמובן שזכותו של אשכנזי לחשוב כך ולמעשה יהיה משונה אם הוא יחשוב אחרת, בהיותו הנציג הבכיר ביותר של צה"ל. זכותו להביע את העמדה הזו בפורומים פנימיים, כולל זה של הממשלה עצמה, וזכותו להתריע שאם הממשלה מקבלת החלטה שמחסלת את מודל צבא העם – כפי שבעליל עשתה – הוא לא ישלים עם זה וישאיר את הדרגות על שולחן ראש הממשלה חודשיים לפני הזמן.

מה שאסור לגנרל מכהן במדים הוא לתקוף את החלטות הממשלה לאחר שהתקבלו. הממשלה היא המפקד של אשכנזי, לא הוא המפקד שלה. זו לא הפעם הראשונה שאשכנזי מנסה להעמיד את הממשלה במקומה; לפני כשנה וחצי הוא נכנס בנתניהו בישיבת הממשלה, אם כי אז הוא מיהר להתנצל. אז עוד היו לו, כנראה, אשליות על השנה החמישית הנכספת. עכשיו אין, והוא בוחן את מסלול ההמראה לקריירה הפוליטית. הסקרים כבר מבטיחים לו הצלחה פוליטית ניכרת. אמנם, ההיסטוריה מוכיחה שכאשר גנרל פושט את מעיל הרמטכ"ל ונכנס לפוליטיקה, המניות שלו צונחות מהר יותר מאשר הקריירה של יוצא תוכנית ריאליטי, כך שעל הסקרים לא כדאי לאשכנזי להסתמך, ויש גם חוק צינון – אבל נראה שאשכנזי מתכוון, כמו עמיתו הממורמר בדימוס בוגי יעלון, לבנות את הקריירה שלו על תקיפת הממשלה שלא רצתה בשירותיו, ושהוא מתחיל בזה כבר עכשיו.

ובדיוק כמו בוגי, זה מוכיח שהוא לא ראוי לשמש בתפקיד פוליטי, משום שהוא לא מבין את מבחני היסוד של משטר דמוקרטי: אחד מהם הוא כפיפותו של הדרג הצבאי לדרג הפוליטי. בקדימה, שחושבים שאשכנזי יכול לעזור להם – לבני, על פי שורה של דיווחים, רוצה אותו כתחליף לרמטכ"ל בדימוס המעיק עוד יותר, שאול "חסר החוליות" מופז – ולצורך כך המפלגה עשויה, על פי כל מיני קולות שהיא משמיעה, לבטל את חוק הצינון. אם אכן זה יקרה, יהיה בכך נזק כפול: כניסה של אדם לא ראוי לפוליטיקה, תוך כדי שינוי כללי המשחק לצרכיו האישיים. מדינה מתוקנת איננה מתנהלת כך.

אבל, אחרי הכל, במדינה מתוקנת אשכנזי היה הולך הביתה אחרי שהסתבר שראש הלשכה שלו הדליף מסמך שמטרתו חיסול יריב במטכ"ל, או במקרה קיצוני אתמול, אחרי ההתקפה על הממשלה. ישראל תקבל את המנהיגים שהיא ראויה להם: אחרי הספינר נתניהו יבוא, בשלב כלשהו, הספינר אשכנזי, שלא הצליח להציג הישג של ממש אבל הצליח לעשות הרבה רעש על "שיקום הצבא", ושהיה מעורב עד צווארו – יותר מכל קודמיו עד אהוד ברק – בתככי לשכות, חלקם על גבול הפלילי.

(יוסי גורביץ)