בתחילת 2007, אחרי שהחמאס השתלט על רצועת עזה, החליטה ממשלת ישראל להטיל חנק כלכלי על הרצועה כדי להעניש קולקטיבית את תושביה על בחירתם. כניסתם של מוצרי מזון לרצועה הוגבלה משמעותית. כדי להמנע ממצב של רעב המוני ברצועת עזה, שיש להניח שהיה מצטלם רע מאד, ערכו במערכת הבטחון עבודת מטה כדי לקבוע כמה מזון צריך העזתי הממוצע לקבל לפני שיגיע למצב של רעב. התשובה של מערכת הבטחון היתה שיש לאפשר כניסה יומית (חמישה ימים בשבוע) לרצועה של 106 משאיות מזון וציוד הכרחי אחר, כדי לאפשר לעזתי הממוצע גישה לכ-2,279 קלוריות מדי יום.

תחקיר של "הארץ" חשף את דבר קיומו של המסמך בתחילת 2009, ומאז ניהלה עמותת גישה מאבק משפטי ממושך כדי לחשוף את המסמך. בצה"ל ומערכת הבטחון נקטו בעמדה הקבועה שלהם, ושיקרו: הם טענו שאין מסמך כזה. אחר כך האלוף במיל' עמוס גלעד נאלץ להודות שהמסמך קיים; למותר לציין שהנסיון של גוף שממומן בכספי הציבור להוליך שולל את הציבור לא נענשו בשום צורה. במערכת הבטחון התנגדו בעקשנות לחשיפת המסמכים, בטענה – שמיד נראה שהיא לוקה בחוסר תום לב, אם לא בשקר ממש – שהמסמך הזה שימש רק כטיוטה ומעולם לא יושם. בסופו של דבר, בספטמבר האחרון הורה בג"צ למתאם הפעולות בשטחים לחשוף את המסמך, והלז עשה זאת בחוסר רצון בולט כחודש לאחר מכן.

טיוטה בלבד? אם אתם קונים את זה, יש לי בדרן מולטי-מיליונר למכור לכם על תקן של נציג מעמד הביניים. זוכרים את המספר 106 משאיות? ובכן, מתן וילנאי, מי ששימש בשעתו כסגן שר הבטחון, הורה להגביל את כניסת המשאיות לרצועה ל-106 בלבד. איזה צירוף מקרים.

עוד דוגמא: הכמות שקובעות המצגות של המתפ"ש – אפשר לראות אותן כאן – לכניסת בשר לרצועה עומדת על 300 עגלים מדי שבוע. וראה זה פלא, בתשובת הצבא לבג"צ בדרישה להכניס יותר בשר לרצועה, נאמר ש"הגורמים הרלוונטיים במערכת הבטחון מצאו כי […] די בכמות שבועית של 300 עגלים כדי לענות על הצרכים ההומניטריים ברצועת עזה." באותו המסמך, כותב הצבא ש"לא רמת הביקוש המסחרי למוצר היא המכתיבה את נפח האספקה של אותו המוצר לרצועה, אלא אך הצורך הממשי במוצר לצריכה ישירה (להבדיל מאגירת מלאי)." ההדגשות שלי. כלומר, הגוף שתחילה שיקר והכחיש את קיומו של המסמך, מצפה עכשיו שנאמין לו שהוא שימש רק כטיוטה, למרות שהוא שימש את מקבלי ההחלטות לפחות פעמיים בקביעת כמות המזון שנכנסה לרצועה.

גם ההערה על החשש ש-1.4 מיליוני בני אדם, שהגיל החציוני שלהם הוא 17.9, ראויה לציון. מדיניות ההרעבה-לייט (מדיניות הדיאטה?) של אהוד אולמרט, אהוד ברק ועמוס גלעד הובילה לכך שבתקופות מסוימות נוצר מחסור ברצועה במוצרי יסוד כמו קמח, אורז, שמן ומוצרי חלב. רעב של ממש לא היה – רק זה היה חסר לישראל, שבכלא הפתוח הגדול שהיא מנהלת, כדברי ראש ממשלת בריטניה, יפרוץ רעב; חשבו מה זה היה עושה לתקציב ה-Hasbara – אבל מחסור היה גם היה.

הסיבה לכך היא, בין השאר, שמערכת הבטחון לא הצליחה לעמוד ביעד של 106 משאיות ביום. כפי שמעיד הגרף הזה של גישה, רוב הזמן לא נכנסו לרצועה 106 משאיות; בחלק ניכר מהזמן נכנסו הרבה פחות מכך. רצוי להזכיר שחלק ניכר מתושבי הרצועה הם קטינים – מחצית מתושבי הרצועה, כזכור, בני פחות מ-17.9 שנים – ושישראל הגבילה גם את הכנסת מוצרי החלב לרצועה. על פי טענותיהם של ארגוני או"ם שונים, נרשמה תת תזונה ניכרת בקרב ילדים.

הסיבה לכך שמשאיות לא נכנסו כסדרן היתה מדיניות הענישה הקולקטיבית של ישראל וצה"ל: בכל פעם שפרצה התלקחות כלשהי, ישראל היתה סוגרת את המעברים. בשלב מסוים, פנתה גישה לבג"צ כדי שיורה לצבא להכניס אחרי כל סגירה כזו כמות מוגברת של משאיות, כדי לכסות את החסר אפילו לשיטתו של עמוס גלעד. אף אחד לא יופתע, אני מניח, כשישמע שהחרשים והרשעים שמאכלסים את המוסד הזה דחו את העתירה.

כל זה התרסק באחת עם ההתקפה הישראלית על המרמרה והטבח שבוצע שם (ולפני שיהיו טענות על המונח, חמושים שמסתערים על הפגנה, הורגים תשעה מאנשיה ופוצעים עוד 60, כשהם יורים יותר קליעים ממספר האנשים על הספינה, מבצעים טבח). פתאום כל מדיניות הדיאטה משתנה באחת. פתאום, אין עוד סיכון בטחוני בכך שהעזתים יאגרו מזון. פתאום, הגרף של גישה שמציין את מספר המשאיות שנכנסות לרצועה מזנק בחדות. פתאום, החרשים והרשעים שסירבו להגדיל את מספר המשאיות הנכנסות לרצועה נחשפים כשוטים ופתאים, שבולעים ברצון את הצ'יזבטים של לובשי המדים על "סכנה בטחונית" שמגולמת בחלב, כוסברה, ובשר עגל – "סכנה בטחונית" שמתפוגגת בתוך ימים, כשהצורך המבוהל להסיט את דעת העולם ממה שמתרחש ברצועה ומה שכבר קרה על המרמרה גובר על הרצון להתעלל בתושביה (חלקם הגדול, נזכיר שוב, ילדים) כדי להתנקם בהם על בחירתם הפוליטית.

ייאמר מפורשות: למצור ומדיניות הדיאטה לא היה דבר וחצי דבר עם מדיניות בטחונית. החוק הבינלאומי מכיר באפשרות של מצור. המצור צריך, עם זאת, להיות קצר ולהיות מוטל לצרכים צבאיים דוחקים. הפעלת לחץ על אוכלוסיה באמצעות יצירת מה שהאו"ם כינה "חוסר בטחון תזונתי" כדי שזו תפנה כלפי קבוצות החמושים הפועלות בתוכה היא עבירה על חוקי המלחמה. היא גם לא צריכה להפתיע אף אחד, בהתחשב בכך שפגיעה באוכלוסיה כדי להטיל עליה טרור ולמנוע ממנה לתמוך בחמושים המתנגדים לחמושי צה"ל היא מדיניות קבועה של אהוד ברק מאז מבצע "דין וחשבון", ב-1993. אמנת ז'נבה אוסרת על פגיעה במחסני מזון; בג"צ קיבל את עמדת המדינה, שפגיעה כזו מותרת כל זמן שהיא עדיין תאפשר "את המשך פעולתם ברמה הנדרשת להשרדות האוכלוסיה." (סעיף 48 כאן – זהירות, מסמך).

במרחק שעה וחצי מכאן, פחות מכך בשעות הבוקר המוקדמות, חיים כמעט מיליון וחצי בני אדם. חלקם הגדול מהם ילדים. כספי המסים שלנו, ולובשי המדים ועוטי הגלימות שלנו הקפידו, במשך שלוש שנים כמעט, על יישומה של מדיניות התעללות בהם. הם היו, רובם ככולם, אנשים רגילים. הם קיבלו פקודות ויישמו צווים, דחו עתירות וכתבו בלשון משפטית על סבירות ועל סכנות.

ורובנו בכלל לא שם לב. לא רצה לשים לב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטון והתודה, כמו גם תרומה אישית של טבק. אני רוצה להודות בזאת לקוראים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו הקדים השבוע את הבחירות. אם תשאלו את הפרשנים הפוליטיים שלנו, זה בגלל שהוא מפחד מהזומבי לולמרט: כביכול האיש שבעבר זכה לפופולריות נמוכה משל נסראללה והעיד על עצמו שהוא יודע שהוא ראש ממשלה לא פופולרי, האיש שאך זה הורשע בעבירה פלילית ושבית משפט זיכה אותו למרות שהוא אישר את העובדה שאולמרט קיבל כסף במעטפות, האיש שעדיין עומד בפני כמה משפטים וערעור על זיכויו – כביכול האיש הזה הוא האיום הגדול ביותר על נתניהו.

קשקוש. נתניהו לא מפחד מאולמרט. ספק אם למושיע אולמרט יש קיום מחוץ לדמיונם של הפרשנים. נתניהו לא הקדים את הבחירות כי הוא חשש מלולמרט: הוא הקדים אותן משום שהוא לא יכול היה להעביר תקציב. בקרב הבדיחה הפוליטית המכונה קדימה, שחבריה מחשבים את קיצם לאחור, עוד היה נסיון השבוע להציע לנתניהו דיל דוחה במיוחד, אפילו ביחס להיסטוריה של המפגלה (לא שגיאת כתיב) הזו: הם יתמכו בתקציב, ונתניהו ייתן להם עוד שנה של קיום. רשמית, קדימה היא המפלגה המובילה באופוזיציה.

אבל נתניהו לא רוצה להעביר עכשיו תקציב. לא כשתוך שנה הוא ייאלץ ללכת לבחירות לא משנה מה יקרה. הוא יודע שיזכרו את זה והוא יודע שלמרות שאין כמוהו בנפנוף בדחליל האיראני, הוא פגיע מאד בתחום הכלכלי. בפעם האחרונה שהוא הלך לבחירות ואנשים זכרו אותו בגלל תפקידו הכלכלי, הוא גרף רק 12 מנדטים. מאז, כידוע, קרה לנו לולמרט ונתניהו הצליח לאושש את הליכוד ל-27 מנדטים. זה היה רק לפני ארבע שנים.

אז נתניהו לא רוצה ללכת לבחירות על רקע התקציב. רק זה חסר לו. הוא מתכוון, כמובן, לתקוע לנו את תקציב הזוועות שלו, אבל הוא יעשה את זה רק אחרי הבחירות, כשהוא יכול – להערכתו – לסחוב שלוש שנים עד הבחירות שאחריהן, ועד אז אנשים כבר ישכחו. כמה נורא התקציב המיועד? מספיק נורא שנתניהו לא היה מוכן לחשוף אותו בפני חברות הקואליציה, שמא הדברים ידלפו. ואלה, מצידן, בצדק לא היו מוכנות לקנות את החתול בשק הזה.

כמה שוטים – שיעול, יאיר לפיד, שיעול – אמרו השבוע שהעובדה שנתניהו לא מסוגל להעביר תקציב מעידה על "בעיית משילות" ועל "צורך לשנות את השיטה." בולשיט. הטמבלים שחושבים כך לא מבינים מהי דמוקרטיה: היא לא יכולתו של המנהיג לעשות ככל העולה על רוחו בלי להתחשב בצרכי העם. וההתנגדות הפרלמנטרית הרחבה לתקציב של נתניהו מעידה על כך שהעם לא רוצה את התקציב הזה. אולי אף שום תקציב של נתניהו-שטייניץ. תקציב המדינה הוא הנושא החשוב ביותר שעומד בפני הכנסת. הוא מעיד על סדר העדיפויות שלה. כשהתקציב מכיל כמות נכבדה של תותחים אבל באותה הנשימה מקצץ בסל התרופות, כשהוא מקצץ בתקציבי החינוך ובו זמנית מעביר עוד ועוד נתחים מרכוש הציבור לידי האוליגרכיה הכלכלית שלנו – התהליך מכונה בשם האורווליאני "הפרטה" – הוא מעיד על מפת הדרכים של הממשלה הרבה יותר מכל נאום נמלץ של שריה. הקרב על התקציב הוא לא איזה מכשול מעיק, כפי שסבור הבדרן שאפילו את הפוליטיקה שלנו הוא מנסה להנפיק; הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית. ואם ראש הממשלה לא מסוגל להעביר תקציב, המשמעות היא שהכנסת איבדה בו אמון. החוק אפילו מכיר בכך: ממשלה שלא מסוגלת להעביר תקציב, במקרה הגרוע ביותר עד ה-31 במארס, מביאה בכך פיזור הכנסת ולהתפזרותה-שלה.

כשהפרשנים הפוליטיים מנסים למכור לנו את הדג מדרגת טריות שניה לולמרט, הם מאחזים את עינינו. הם אומרים לנו שזה או נתניהו או אולמרט. אם השטיק הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שזה בדיוק השקר שמכרה לנו ציפי לבני לפני ארבע שנים. הוא אחיזת עיניים כפי שהיה אז.

זה לא "ביבי או ציפי" וזה לא "ביבי או שלי": הבחירות הישירות האחרונות התקיימו בישראל ב-2001. אפשר היה לצפות שפרשנים פוליטיים ישימו לב לכך. אנחנו בוחרים מפלגות, לא מועמדים. מנהיג המפלגה שיוכל להציג לנשיא המדינה את המספר הגדול ביותר של ח"כים שיתמכו בו, הוא זה שירכיב את הממשלה.

חוכמת אנשים מלומדה היא שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. אין שום סיבה טובה שזה יהיה המצב: הסיבה לכך היא שמגרש המשחק לא מאוזן. בבחירות האחרונות שיעור ההצבעה עמד על 63% בלבד. שליש מהמצביעים לא הגיעו לקלפי, בשל ניכור, אדישות, טמטום אידיאולוגי או סתם עצלות. מילה על טמטום אידיאולוגי: אם אתה חושב שהבחירות לא משנות שום דבר, החלטת לוותר על השיטה הדמוקרטית. שזו כמובן זכותך, אבל אתה מאבד בכך את הזכות לקטר בארבע השנים שאחרי הבחירות.

מתוך אותו שליש, חלק ניכר הם מצביעי שמאל או מרכז. הימין הולך להצביע ואצל החרדים יש תופעה מוכרת של הצבעת יתר, באמצעות תעודות זהות של אנשים שהלכו לעולמם. אם מחנה השמאל-מרכז יצליח להביא כמה שיותר אנשים לקלפי, אם נעלה את אחוז ההצבעה ל-80%, המפה הפוליטית תשתנה באופן חד.

אני לא אוהב את שלי יחימוביץ', וחושב שהיא עשתה כמה בחירות פוליטיות מכוערות מאד. אבל אני מעדיף אותה עשרות מונים על פני בנימין נתניהו ומועמדי הדמה שלו, שהבולט שבהם הוא כמובן יאיר לפיד. הלז מסוגל להוריד לטמיון הזדמנות נדירה לחסל את נתניהו: הוא יהיה ציפי לבני של הבחירות האלה, רק שבניגוד אליה הוא ימכור את בוחריו לנתניהו. הוא כבר הודיע שבכוונתו לדרוש תפקיד שר בממשלת נתניהו הבאה. מהתייחסותו של לפיד, שהוא ניאו-ליברל בכל רמ"ח אבריו, ליחימוביץ', ברור למדי שהוא לא יתמוך בממשלה בראשותה, כי קשה להאמין שיחימוביץ' תתן את ידה לחזון הפרטת החינוך של לפיד.

מה ישנו הבחירות? המון. יותר ויותר מהציבור ערים לביזה המתמשכת בתחום הכלכלי. אם נתעורר, הטייקונים לא יאהבו את מה שמחכה להם בכנסת החדשה. תופסק רדיפת מבקשי המקלט. ממשלה אחרת אולי אפילו תבהיר למשטרה ולשב"כ שהיא רואה ברצינות את נושא פוגרומי תג מחיר. הקומפרסור שמקרקש "איראן, איראן" כל בוקר יעבור לאופוזיציה, וכשיסירו מעלינו את ענן ההפחדה הקיומית הבלתי פוסק, פתאום נראה איך בזזו אותנו, ואיך אפשר להחזיר לעצמנו את עתידנו. מי יודע, אולי אפילו יהיה קיצוץ בתקציב הבטחון – מותר לחלום, לא?

או שנקבל את ההנחה שאין כל אפשרות לשינוי ושעדיף שבכלל לא ננסה, ואז פשוט נמשיך הלאה במסלול המוכר. יהיה אמנם רע הרבה יותר, אבל לא נצפה לשום דבר אחר. אני לא יודע בקשר אליכם, אבל זה לא סוג המדינה שאני רוצה לחיות בה. ביום שאאמין שאי אפשר לשנות כאן יותר, אתחיל לחפש את דרכי במקום אחר.

אנחנו עוד לא שם. להיפך: אנחנו בצומת דרכים שבה אפשר להנחית מכה אנושה על בנימין נתניהו ועל כל מה שהוא מייצג. אנחנו פשוט צריכים להביא כמה שיותר אנשים לקלפי – ולא להפסיק לדבר על הסיבה שהלכנו לבחירות האלה: תקציב, תקציב, תקציב. התקציב שלבנימין נתניהו אין אומץ להציג.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(עדכון: עקב תלונות של קוראים, שמצאתי בהן צדק, שיניתי את הכותרת. – יצ”ג)

במסגרת החידושים וההמצאות של מפלגת "יש דיווידנד" של יאיר לפיד, דיווחנו כבר על כך שלפיד מבטיח תשואה של 4% שנתיים למשקיעים במפלגה שלו, והיום נתקלתי אישית בכך שהמפלגה מצפה שאנשים ישלמו כדי להשתתף בכנסי הבחירות שלה: הוזמנתי לאירוע של המפלגה בשבת בתל אביב, הסכמתי – אני מודה ומתוודה שהמטרה היתה לשאול את לפיד שאלות קשות, כיוון שהעיתונאים הממוסדים לא עושים את זה – והיום קיבלתי מייל שמבקש ממני לתאם את הגעתי עם קופת אתר האירוע. בבדיקה טלפונית, התברר שאני אמור להשליש להם 60 ₪ כדי לזכות בעונג לשמוע את יאיר לפיד מסביר לי למה אני צריך להצביע עבורו ולפעול למענו, כדי שיוכל להחזיר למשקיעים את כספם. ויתרתי על התענוג.

אבל זה בוטנים לעומת הידיעה הקצרה של "ידיעות" הבוקר. לידיעה אין אישור, אבל היא מריחה כמו הדלפה: היא מתארת את רשימת המועמדים של לפיד, זו שטרם נחשפה אבל צפויה להיחשף בקרוב (ניחוש: לפיד ינצל לשם כך את הטור האחרון שלו ב"7 ימים," ביום שישי הבא.)

ברשימה בלט מיד שמה של האתון הרשמית של צה"ל, האלוף במיל' אלעזר שטרן. על פניו, זה לא צריך להפתיע: תכנית גיוס החרדים של לפיד מבוססת במישרין על זו של שטרן, והקשקשת של שטרן על "ערכים" ועל כך ש"כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו כאילו יצא מאושוויץ" מתאימות ללפיד כמו גנב אמל"ח להנהגת "אם תרצו."

יש רק בעיה אחת: כבר הוכח משפטית שלפיד היה שותפו של שטרן לדבר עבירה בהוצאת מסמכים מצה"ל כדי להכפיש חייל. כזכור, לאחר שהחייל חננאל דיין סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ בעקבות ההתנתקות, הדליף שטרן – אז ראש אכ"א – ללפיד פרטים מתיקו האישי של דיין. לפיד כתב טור רווי השמצות אישיות ולגלוגים על שמו של דיין, שתבע אותו תביעת דיבה. לפיד התגלה כעיתונאי קטן מאד ומיהר לחשוף את המקור שלו. בתגובה, דיין תבע גם את שטרן. זה נגמר בכך שהמדינה שילמה עבור שטרן פיצויים לדיין.

אף אחד לא יצא טוב מהסיפור ההוא: לפיד נחשף כזרזיר עט שכותב טורים עבור בכירים בצה"ל עם עתיד פוליטי, כמי שמשתף פעולה בקשר של אלוף נגד חוגר, וכמי שאין לו את האומץ לעמוד בתביעת דיבה שהרוויח ביושר ולהגן על מקורותיו. שטרן, שרוממות ה"ערכים" תמיד בפיו, בגד בכל ערך צה"לי, עבר לכאורה על החוק והפר את חובת האמונים שלו כלפי חננאל דין – הכל למען רווח יח"צ פעוט וקצר ימים. למותר לציין שכל זה לא הוזכר ולו בשמץ בעיתון של לפיד.

אז עכשיו שטרן, שהדליף ללפיד מסמכים פנימיים שעל חשאיותם הופקד, ושציפה – בצדק, כפי שהסתבר – שהציבור הוא זה שישלם את הקנס על הפשע שהוא ביצע, הופך לחבר ברשימה של לפיד. מותר להעריך ששטרן, שיודע שהוא שרף את עצמו בציבור חובשי הכיפות בשל תמיכתו בהתנתקות, משתמש בלפיד כדי להכנס לכנסת מטעם תנועה חילונית לכאורה; מותר להעריך שלפיד, שמדבר הרבה מאד על השירות הצבאי בתור ג'ובניק, משתמש בשטרן כדי שזה יאציל הילה צבאית על הרשימה של "יש דיווידנד." כלומר, הם מתנהלים בדיוק כמו בימים הטובים ההם.

יש שם להתנהלות כזו. ולא, הוא לא "פוליטיקה חדשה."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ב"שלום עכשיו" יוצאים עכשיו ביוזמה שמטרתה לשכנע אנשים שעדיין אפשר לפנות התנחלויות. הם מספקים מפה שמראה שרובם של המתנחלים חיים ב"גושים", ושרוב ההתנחלויות שפזורות בגדה כמסמרים בלי ראש – מה שהן בדיוק נועדו להיות, מוקשים חיים כדי למנוע הסדר מדיני – מכילות מספר זעום של מתנחלים. הם צודקים. הבעיה היא שזה לא משנה.

רוח רפאים מבעתת את הציבוריות הישראלית: זו של מלחמת האזרחים שהמתנחלים מאיימים בה כבר שני דורות, תמיד במחסה של "אין לנו שליטה על המשוגעים" – אותם משוגעים שהם מקפידים לממן, לחבק וכפי שראינו לאחרונה, גם לקבל כשליחי ציבור.

השאלה של פינוי המתנחלים איננה רק שאלה לוגיסטית, אם כי גם זו מטלה שכלל לא ברור שצה"ל יהיה מסוגל לעמוד בה. ההתנתקות דרשה את פינויים של 8,000 מתנחלים בלבד, משטח רצוף יחסית. היא הצריכה הפעלת חלק עצום מהסד"כ של צה"ל; הפעם אנחנו מדברים על מספרים גדולים משמעותית, והפעם המטרה היא לפנות את הפסיכים שבפסיכים. אז ריחפה מעל לכל שאלת המרד הצבאי: זה לא התרחש בסופו של דבר, אבל צריך לזכור את החרדה בצה"ל ואת הדרישות שמי שיעסוק בפינוי עצמו לא יהיה הצבא, אלא המשטרה. המצב בגדה לא דומה, המתנחלים מפוזרים הרבה יותר, והם הוכיחו כבר את נכונותם לאלימות, ודאי מול פינוי מ"שטחי אבות." אם לצטט את הפרשנים שלנו בעת המהפכה המצרית, עפרה לא תהיה נווה דקלים.

המתנחלים יעשו כמיטב יכולתם להצית מלחמת אזרחים, כי הם לוחצים בעקביות על כל הכפתורים של הטראומה של הציבור היהודי. מי שזוכר איך הם אילצו ילדים לחקות את הילד שמרים ידיים מול הנאצים, או ניסו לשחזר את מסע הנצחון של טיטוס כשכמה מהם סוחבים העתק של מנורת שבעת הקנים, יודע שלא תהיה להם יותר מדי בעיה ללחוץ על הכפתור האדום הזה. ההצדקות התיאולוגיות כבר נזעקות במשך שנים מכל עלון ומכל אתר: ערב רב, מרד ביהוה.

ואז אנחנו מגיעים אל היהודי ישראלי הממוצע, בהנחה שיש דבר כזה. הוא לא מי יודע מה אוהד מתנחלים, אבל ממש לא מפריע לו כשמתעללים בערבים או מנשלים אותם – כל זמן שזה לא פוגע בציפור הלאומית, ההסברה. המתנחלים לוחשים לו מסר פשוט מאד: אתה צריך לבחור בין אי-פינוי ומלחמה עם הפלסטינים, שממילא מתנהלת – כך אומרים לו כל הזמן – בעצימות נמוכה, ובין פינוי ומלחמת אזרחים.

ואם זו הבחירה שבפני היהודי הישראלי הממוצע, אז הוא יעדיף להלחם בפלסטינים על פני מלחמה במתנחלים. הפלסטינים, מבחינתו, הם האויב הטבעי; מלחמה איתם היא המצב הטבעי. מלחמת אזרחים היא טרגדיה איומה, שאליה הוא לא מוכן להכנס – ודאי לא על סמך מילה של מנהיג פלסטיני כלשהו.

המתנחלים יודעים את זה. גם חלק ניכר מהפוליטיקאים יודעים את זה. לא במקרה רק אריאל שרון, הברוטלי והערמומי שבמנהיגים הישראלים, היה מסוגל לבצע את ההתנתקות ולאלץ את המתנחלים לקבל את עסקת עזה-תמורת-הגדה שלו. הם ידעו שהוא יהיה מסוגל, בלי למצמץ, למעוך את המרד שלהם, יישפך כמה דם שיישפך. שרון הפחיד אותם. אין אף מנהיג ישראלי אחר שמפחיד אותם, והם משתלטים על הצבא יחידה אחרי יחידה. הם לא מפחדים. הדבר היחיד שיעמוד בפני מלחמת אזרחים היא נחישות ממלכתית: תגובת פלדה על כל פרובוקציה של המתנחלים. שימוש בכל הכלים של המפקד הצבאי נגד התנחלויות. עוצר, סגר, הריסת בתים – הכל. וזה לא יקרה, כי לאף אחד בהנהגה, לא האזרחית ועל אחת כמה וכמה לא הצבאית – אם חשבתם שהפוליטיקאים שלנו חסרי עמוד שדרה, עוד לא ראיתם את הקולונלים והגנרלים – אין את אומץ הלב האזרחי הנדרש.

ועל כן נצא, במידה של ודאות, לעוד מלחמה עם הפלסטינים. לא היום, אולי גם לא מחרתיים, אבל נצא. ואם בדרך תצא האש מן האטד ותאכל את ישראל כולה, שרידי המתנחלים יסבירו אחר כך, למי שיישאר כדי להקשיב, שזה משום שלא היינו יהודים טובים מספיק.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשנעצר יגאל עמיר לאחר רצח רבין, בימים שבהם עוד היה מקובל לכתוב את האמת ולא לטייח אותה – להזכיר את פתיחת הבקבוקים בתפוח עם הידיעה על הרצח; את הריקודים של משלחת "בני עקיבא" בפולין; את העובדה שעמיר לא היה "עשב שוטה" אלא פעל כחלק ממחתרת של בחורי ישיבות הסדר – הוא אמר משהו שהתקשורת הישראלית והציבור הישראלי העדיפו לשכוח: שהוא לא היה אדם פרטי, שהוא פעל כשליח ציבור, שאם הציבור (כמובן, הציבור "שלו") לא היה מאחוריו, הוא לא היה יכול לעשות את זה.

ציבור חובשי הכיפות נכנס לפאניקה קלה כתוצאה מחשיפת האמת הלא נעימה הזו, והתחיל – זמנית – תהליך של התרחקות מעמיר ומהחוגים שסבבו אותו. זה היה קל יחסית: עמיר היה משולי המחנה. כשהאש ליחכה במישהי שהגיעה מלב הממסד של המתנחלים, מרגלית הר שפי – מי שכזכור לא רק לא התריעה על הפשע המתקרב, אלא ביררה עבור עמיר איך לפרוץ לנשקיה של ההתנחלות שלה, והלכה עבורו לשלמה אבינר כדי לקבל פסק "דין רודף" על רבין – השורות התאחדו סביבה מיד. היא התקבלה בהתנחלות שלה, לאחר שחרורה, בשירת "עוצו עצה ותופר." מאחורי הקלעים, כמובן, כבר בשנה שלאחר הרצח נמצאו בבתי ספר דתיים שורה של התבטאויות אוהדות לעמיר ולרצח, ועם קריסת הסכמי אוסלו בדם ואש, הדעות הללו התחילו לנוע אל המיינסטרים.

המתנחלים, כמובן, מכחישים בתוקף את המושג של "שליח ציבור." מעניין, על כן, לבחון את התנהלותו של חלק מהממסד המתנחל בפרשת צבי סטרוק. על פרשת החטיפה והתקיפה של קטין פלסטיני שבה הורשע הלז, בנה של מייסדת "ארגון זכויות האדם ביש"ע" (זוכרים את הטענה של הימין, שהאנטי-ציונים "אימצו לעצמם את שפת זכויות האדם"? כמו בהרבה שקרים אחרים שלהם, מדובר בהשלכה), כתבתי כאן. למרבה השמחה, ערעורה של הפרקליטות על קולת עונשו של סטרוק – 18 חודשי מאסר בסך הכל – התקבל, והעונש הוכפל לשלוש שנות מאסר.

בימים אלה צריך סטרוק להתחיל לרצות את עונשו. כמקובל במקרה של אדם שהורשע בחטיפה והתעללות של קטין, נערכה לו מסיבת פרידה. בין המשתתפים בה ניתן למצוא את החשוד הקבוע, דב ליאור, כמו גם את חיים "מגן הפדופילים" דרוקמן ואת חבר הכנסת אריה אלדד (האיחוד הלאומני).

למה לעזאזל מטריחים אנשים כמו ליאור, דרוקמן ואלדד את עצמם למסיבה של סטרוק? כדי להבהיר לכל מי שצריך הבהרה שיכול להיות שהוא יפול, אבל יש מי שעומד מאחוריו, ושכשהוא ישתחרר – בעגלא ובזמן קריב – יהיה מי שידאג לו. לא לו גורלו של פושע מורשע מן השורה. לו יש קהילה תומכת, שתדע להעניק לגיבור ישראל את הגמול המגיע לו. ליאור אמר זאת כמעט במפורש: "צביקה לא נתפס כאדם פרטי. הוא מייצג ציבור ויישוב שכל הנושא שלו זה הרחבת ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו. יש התנגדות מרשעים מבחוץ ואנשים בתוך עמנו. הלבישו לו תיק ותפרו אותו. הוא צריך לדעת שנתפס על דבר שיש בו ערך חינוכי חשוב: שידעו שיש אנשים שמוכנים בתוך מסירת נפש עצמית להציל את הארץ, מה שיביא את הביטחון והשלום." ההדגשות שלי.

אז חטיפת קטין והתעללות בו הופכת ל"מסירות נפש עצמית להציל את הארץ," מסירות נפש נגד השלטון המרושע כמובן. ואם חטפת והתעללת בקטין פלסטיני במסגרת הנסיונות לגרש את הפלסטינים מעל אדמתם – סטרוק שורץ באש קודש, אחד המאחזים היותר ידועים לשמצה בשל הפגיעה בשכניהם – אז אתה גם, אליבא דליאור וכל מי שלא קם ומחה, גם הופך לשליח ציבור.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שממשלת נתניהו תתלונן על "ההסתה הפלסטינית."

(יוסי גורביץ)

איך התנדפו להם עשרה מיליארדים

אלא אם נתניהו מטורף יותר משנהוג לחשוב, ישראל לא תתקוף את איראן בעתיד הקרוב. עד לאחרונה, טען נתניהו בעקשנות שישראל חייבת לתקוף את איראן קודם לבחירות בארה"ב. זה היה נסיון מחושב להפעיל לחץ על נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ולקדם את המועמד הרפובליקני, מיט רומני. המתקפה הפסיכולוגית הזו נכשלה: אובמה, קר כקרח, לא מצמץ; הוא הגדיר את דבריו של נתניהו כ"רעש רקע," סירב בעקשנות לשנות את עמדתו, ולנתניהו לא היתה ברירה אלא ללכת לקנוסה שלו, עצרת האו"ם ולשאת שם נאום נסיגה. הקשקוש על הפצצה עם הפתיל ("זו פצצה, וזה הפתיל" – אולי רגע השפל של ראשי הממשלה הישראלים לדורותיהם. זה יורשו של בן גוריון ובגין?), שמשך את תשומת הלב של כולם, הסתיר עובדה חשובה אחת: נתניהו הודיע שהוא דוחה את האיום בהתקפה על איראן לאביב או לקיץ. עד אז, מפלצת הספגטי המעופפת גדולה, וכנראה שנהיה כבר אחרי בחירות.

אז מתקפת העצבים של נתניהו נכשלה. צריך לשאול כמה היא עלתה לנו. יש, כמובן, כמה נתונים שאי אפשר לכמת: כמה נזק ייגרם לישראל מכך שנשיא אמריקאי שבחירתו מחדש נראית כעת בטוחה למדי ישים אותה, ואת ראש הממשלה, בתחתית סולם העדיפויות שלו; כמה נזק ייגרם לישראל בציבור הליברלי האמריקאי, כמו גם בציבור הכללי, כאשר יתחילו להבין שם שישראל היא לא בעל ברית אלא במקרה הטוב משקולת על ארה"ב ועל יחסיה במזרח התיכון. מזכיר ההגנה לשעבר של ארה"ב, רוברט גייטס, אמר בקיץ האחרון לאובמה שישראל היא "בעל ברית כפוי טובה." במסגרת מלחמת הצללים בין ממשל אובמה לנתניהו וברק, הודלף המידע הזה. גייטס אמר לאחרונה בנוסף שלא לישראל ולא לארה"ב יש את היכולת הצבאית לעצור את תכנית הגרעין של איראן, ויתר על כן שהתקפה כזו רק תחיש את בניית הפצצה האיראנית. החלק הראשון לא חדש – האמריקאים חשפו את ערוותה של ישראל כבר לפני חודשיים. בכך הוא, במקרה הטוב, מסמן טריטוריה עבור פלג בממשל שיתנגד להתקפה עתידית על איראן, ובמקרה הרע – מבחינתו של נתניהו; אני מתנגד למלחמה באיראן בלי התקפה איראנית גלויה על ישראל או ארה"ב – מתווה דרך לנשיא אובמה לסגת מהרעיון של תקיפה שם.

שנים אמרו לנו שנתניהו הוא מומחה לאמריקה, אבל שנים הוא נכשל בהבנת ארה"ב. טוב, נו, גם אמרו לנו שהוא היה שגריר מבריק באו"ם. אז אמרו לנו. מסתבר שהוא לא יכול לנאום שם בלי לנופף בשרטוט של פצצת קומיקס או של אושוויץ (קיטש ומוות, מישהו?), לכו תדעו מה הלך שם לפני 25 שנים, כשהוא היה השגריר. אף אחד לא שם לב. יש מצב שאנחנו צריכים לנשום אנחת רווחה על כך.

אז את הנזקים שגרם לנו נתניהו בציבור האמריקאי ובעולם קשה לכמת, אבל יש חישוב פחות מסובך: כמה עלתה לנו מתקפת העצבים שלו. עד כה, כתב עמוס הראל ב"הארץ," ישראל השקיעה בהכנות לתקיפת איראן – זה היה צריך להיראות אמיתי – עשרה מיליארדי שקלים. נחום ברנע, ב"מוסף לשבת" של שלשום (ו'), נוקב בסכום דומה: הוא כותב שנתניהו וברק השקיעו בהכנות למתקפה כ-11 מיליארדי שקלים, שהם כשלושה מיליארדי דולרים. הוא מקנח ב"אילו הייתי נשיא אמריקאי, הייתי מסיק שיש אירוניה מסוימת במדינה שמקבלת מאמריקה סיוע צבאי נדיב ומשקיעה אותו בהפעלת לחץ על אמריקה. מישהו עשוי להסיק שישראל נושכת את היד שמאכילה אותה."

אז ישראל הוציאה בין עשרה ל-11 מיליארדי שקלים על מתקפת העצבים. מאיפה הגיע הנתון? לא הראל ולא ברנע כותבים מה המקור שלהם, אבל אני אסתכן בניחוש זהיר ואומר שמדובר ב"מקבל ההחלטות" הידוע, אהוד ברק, שכהרגלו העקרבי עקץ את הצפרדע שנושאת אותו ועכשיו צריך לצאת למתקפת נגד בתקשורת.

כלומר, הוצאנו לפחות עשרה מיליארדי שקלים על כלום. כסף שהיה יכול ללכת לבריאות , לחינוך, לתשתיות, נעלם כמו אדי דלק. תחת מעטה חשאיות שכנראה לעולם לא יוסר, כי אנחנו לא נדרוש בזעם שיסירו אותו, שיחקו בגורל שלנו בקזינו – משחק המלחמה של נתניהו וברק עשוי היה בקלות לצאת משליטה – והפסידו שם סכומים בל ייאמנו. ואף אחד לא יתן את הדין; מעט מאד אנשים בגלל ידרשו שיינתן דין, כי כשזה מגיע לבטחון, אנחנו נותנים לנבחרים שלנו צ'ק פתוח. צריך גם לומר שעשרת המיליארדים האלה הם אמנם כסף גדול, אבל קטן יחסית בהשוואה לסכומים שצה"ל דרש ב-20 השנים האחרונות כדי להתכונן למתקפה באיראן. גם מי שבזבז את הכספים האלה לא ייענש, וכנראה ייהנה מפנסיה שמנה על חשבוננו. כשהשרים רוצים להוציא כמה מיליונים עלובים על מכוניות פאר, המדינה רועשת. כשעשרה מיליארדים מתפוגגים וכל מה שנשאר מהם הוא נזק מדיני וחיזוק תדמיתה של ישראל ככלב שוטה, אף אחד לא דורש הסברים.

וכמובן, זה לא כל הכסף שהלך. שטייניץ חילק השבוע תופינים לחברות הענק: ועדת הכספים אישרה לפני כשבוע וחצי את הפטור ממס בסך 27 מיליארדי דולרים (ה"רווחים הכלואים") שדרש שר האוצר. כשזה מגיע להוצאות חינוך, בריאות ותשתית הניאו-ליברלים ששולטים בנו דורשים קיצוצים בלתי פוסקים – אבל כשזה מגיע לקופות של האוליגרכים, הם פתאום רחבי לב.

ההתנהלות הזו לא מוגבלת לפוליטיקאים: השופטת ורדה אלשיך, שרק לאחרונה עמדה על סף הדחה וניצלה באופן מפתיע בשל התערבות חריגה של שר המשפטים יעקב נאמן – שותף באחד ממשרדי עורכי הדין היוקרתיים והמקושרים ביותר בישראל – אישרה לאוליגרך יצחק תשובה למחוק חוב לציבור של 1.4 מיליארדים. על התנהלותו של תשובה כתבה אלשיך ש"בעל השליטה, שנטען כלפיו כי הבטיח בעבר לתמוך בחברות בשליטתו, לא רק מסתתר מאחורי עיקרון הישות המשפטית הנפרדת. עוד עולות נגדו טענות קשות ביותר, של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת, כמעט בבחינת 'הפרדת הפרה החולה מן העדר.'" גבירתי השופטת, אנחנו לא מצפים ממך להיות פרשנית. את הג'וב הזה תשאירי לנו. לך יש סמכות ביצועית. אם השתכנעת שתשובה "מסתתר מאחורי עקרון הישות המשפטית הנפרדת," בעודו מחזיק – בין השאר – את עתודות הגז של ישראל, למה לעזאזל אישרת את העסקה? למה לא דרשת לבצע הליך של הרמת מסך? כן, הציגו לך הסכם – אבל אם הוא לא היה ראוי, למה אישרת אותו?

קשה שלא להסכים עם יגאל סרנה, שכתב היטב ש"לכן בכל פעם שיצעקו לכם: איראן! תצעקו בחזרה: ביזה. תזכרו כי צעקת 'איראן' של ביבי אינה למען הצל נפשכם או נפש ילדיכם, אלא להגנה על זכות הביזה. איראן היא רק קמפיין הסחת דעת שמתבצע בשיתוף פעולה מלא בין מר אחמניגא'ד למר נתניהו, שני פוליטיקאים פטפטנים- מסיתים- רבי- אנטרסים שלאחד יש זכייני משמרות המהפכה שהפכו עשירים כקורח, ולאחר, משמרות טייקונים וחברי מרכז. בשני הצדדים נגרף הון רב בחסות הסחת הדעת הלאומנית." ועל הסחת הדעת הזו אנחנו שילמנו. היא עלתה לנו עשרה מיליארדים.

והנה הנושא שצריך לעמוד במרכז מערכת הבחירות הקרובה: כמה עולה לנו ההפחדה שלך, נתניהו?

(יוסי גורביץ)

כשעבדכם הנאמן היה עובד כפיה של המדינה, אי אז בסוף שנות השמונים העליזות, משחק רווח בקרב חמושי צה"ל נקרא "משחק איציק." זו היתה גרסה למטומטמים של הרולטה הרוסית: החמוש היה מכוון את נשקו לראשו, דורך במהירות את הנשק ויורה תוך כדי דריכה. הרעיון היה לנקור לפני שהכדור הספיק להכנס לקנה. מטבע הדברים, לא תמיד זה עבד, ובתהליך דרוויניסטי צה"ל נפטר מהאנשים שהיו מטומטמים מכדי שיותר להם לשאת נשק. לשאלה כמה התאבדויות הוסוו כמשחקי איציק אין, כמובן, תשובה.

משחק איציק היה משחק צבאי קלאסי: הוא נבע מהעובדה שהשירות הצבאי נע בין שיעמום מוחלט ובין רגעים קצרים של אימה צורבת (שרוב החיילים, בכל צבא, אינם חווים), והוא היה סוג של מבחן גבריות, במובן הפרימיטיבי של המילה: בוא נראה אותך מספיק "גבר" לסכן את החיים של עבור כלום. ככזה, הוא היה מטאפורה נאה לשירות הצבאי כולו.

אתמול שמעתי על משחק חדש שרווח בצה"ל, משחק התוכי שמו. הוא שונה משהו: המפקד ניגש אל החייל מאחוריו בעודו עובד, שולף את אבר המין שלו ומניח אותו על כתפו של החייל. הלה צריך לומר אז "תוכי."

שני המשחקים שונים מאד. הראשון הוא מבחן גבריות אווילי, אבל כזה שבסופו של דבר דורש מהחייל להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו ולהסתכן בכך שיקריב את חייו. השני הוא מבחן שפיטות: עד כמה החייל מוכן להשפיל את עצמו, להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו שאומרים שהתגובה צריכה להיות צרחה של "איכס, סוטה" וסטירת לחי, ולהכפיף את עצמו למשמעת – משמעת שרואה את שיאה בהשפלתו המינית של הכפוף לה. מפקד שנוהג כך בפקוד שלו אומר לו, בצורה המילולית ביותר שבאפשר, שהוא שם עליו זין, שהוא יכול לזיין אותו, ושאם הוא לא רוצה להסתבך, כדאי שיתרפס.

המקרה של "משחק התוכי" לא בודד. בשנים האחרונות רווחים הדיווחים בתקשורת על התעללות בחיילים שהופכת למסורת. זובורים היו תמיד, כנראה בכל סוג של מסגרת צבאית, אבל בתקופתי לא היה מקובל לאלץ חייל לעשות את צרכיו במכנסיים, ולא היה נהוג להכות חיילים – כפי שהיה המנהג הרווח בגדוד שריון מוביל בצה"ל, בידיעת והסכמת המפקדים – להכות אותם עד שהם אושפזו, או לאלץ אותם לשתות נוזלים דוחים במיוחד תוך שהמפקד מעמיד פנים שהוא "מכין קפה" בפה של החייל, או בכפיתה של חיילים. בדרך כלל הסתפקו בשפיכת צבע על המדים שלך.

מאיפה צץ גל הסאדיזם הזה? מותר להניח שהוא נובע מהעובדה שעיקר התפקיד של צה"ל הוא כיבוש של אוכלוסיה עוינת. בתחילת שנות השמונים הוא עוד נלחם – לא בהצלחה, בואו לא נסחף – והיה לו אתוס של צבא. עשרים שנה אחר כך, ויש לו מנטליות של כוח כיבוש שכבר מזמן שכח מה זה צבא. והמשחקים של החיילים הופכים מהפגנת אומץ אידיוטי להפגנת סאדו-מאזוכיזם. והכל, כמובן, מוסתר תחת ה"רעות" המורעלת של החמושים, קוד האומרטה שלהם.

אשר לחיילים שמוצאים את עצמם במצב כזה, הייתי מציע להם להרהר במקרה של החייל הרומאי טרבוניוס, שבסוף המאה השניה לפנה"ס מצא את עצמו מוקד לחיזוריו הלא רצויים של הקצין שלו. בסופו של דבר, זימן הקצין – קרוב משפחה של הגנרל בעל ההשפעה גאיוס מאריוס – את טרבוניוס לאוהל שלו. טרבוניוס הגיע למרות חששותיו, כי פקודה היא פקודה, אבל כשניסה הקצין לאנוס אותו, טרבוניוס שיפד אותו למוות בחרבו. על המעשה הזה הוא עוטר על ידי מאריוס, וקיקרו מזכיר את שמו כמופת של התנהגות אצילה. עכשיו, סביר להניח שבית דין צבאי שמורכב מקצינים שצמחו בתרבות הרקובה של צה"ל לא יכיר בכך כתקדים ראוי, ועל כן ראוי לחייל להמנע מלהכנע לפיתוי להפעיל כנגד המפקד את נשקו.

אז, לפחות עד שצה"ל יאמץ פומבית את תקדים טרבוניוס, אני ממליץ על ברכייה או שלוש לאשכים של הקצין. זה, בשילוב עם פרסום של תמונה שלו ברשת חברתית מתפתל על הרצפה עם הזרג שלו מתנוסס בפומבי לעין כל, צריכים לפתור את הבעיה. זו, על כל פנים, תהיה שיטה מוצלחת יותר מאשר לנסות לאלץ את צה"ל לנקות את האורוות שלו. ספק אם הרקלס היה עומד במשימה הזו.

(יוסי גורביץ)

נהוג לזלזל, במידה ניכרת של צדק, בחבר הכנסת דני דנון. מדובר, בסופו של דבר, במסית כיכרות זול וחסר תחכום, כל כך זול ונחות שהוא כנראה היה מעורר מידה של אי נחת גם ביוליוס שטרייכר. הסתה פרועה נגד הפליטים, שהתגלגלה לפוגרום? דנון היה שם. טענה שהם משתלטים על בתי כנסת (שבפועל ננטשו על ידי בעליהם)? הוא היה שם. טענה חסרת כל בסיס שבדואים חוטפים אלף נערות יהודיות זהובות שיער מדי שנה? נחשו איזה פרצוף דוחה משביעות רצון עצמית קידם אותה למרות הראיות. מי היה האידיוט שהודיע בכנסת שהוא יערוך דיון מיוחד בעקבות הפיגוע בטולוז כי "לא נאפשר לפוגרומים של ראשית המאה ה-20 לחזור לאדמת אירופה", ודרש אחר כך "עונש מוות על רצח שבוצע על רקע אנטישמי"? ניחשתם נכון. מי קרא לרובי ריבלין "סייען של השמאל בליכוד" תוך שהוא מבטיח "להסיר את הנגע השמאלני"? התשובה ברורה. מי הוביל את המסע לחקירה של ארגוני שמאל על ידי מפלגות הימין? נכון.

אני מודע לבעיה שבכתיבה על דנון: כל אזכור של דנון על ידי שמאלנים מחזקים את אחיזתו של דנון בציבור המצביעים של היהודים העילגים הגאים. בקרב כמה קוראים, הטקסט הזה יכול לשמש כקריאה להצבעה עבור דנון.

ובכל זאת, כי היום הניח דנון מטען חבלה מתחת למה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית: הוא דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את מועמדותה של חנין זועבי לכנסת. הקריאה לפסילתה של בל"ד כולה כנראה תגיע בהמשך.

עכשיו, הח"מ הוא חסיד קטן מאד של בל"ד בכלל וזועבי בפרט. אני חושב, עם זאת, שזועבי עשתה בחסינות שלה את השימוש המקסימלי המותר – ובדיוק בשביל זה היא הוענקה לה; מטרתה לאפשר לה לאתגר עד כמה שאפשר את המשטר. הייתי שמח לראות חברי כנסת אחרים מהשמאל עושים שימוש דומה בחסינות שלהם (דב חנין ניסה לאחרונה, כשניסה להגיע אל שלושת הפליטים שהורשו להכנס לישראל, אבל נהדף). חסינות היא לא כלי לדיון מנומס; היא מיועדת לאפשר לאופוזיציה לתפקד במצב שבו המשטר שובר פעם אחר פעם את כלי המשחק, כפי שעושה משטר נתניהו בעקביות. הכללים נוסחו בתקופת משטר האופל של בן גוריון, שצריך להזכיר שוב שהיה גרוע משמעותית מכל מה שאנחנו חווים כרגע, תקופה שבה האוכלוסיה הערבית עדיין הייתה מוחזקת תחת משטר צבאי. אני חושב שכל מי שהדמוקרטיה הפרלמנטרית יקרה לו צריך לאפשר לחברי הכנסת מרחב בלתי מוגבל כמעט של שימוש בחסינות שלהם. הנזק מח"כ שישתמש בה כדי לעבור על החוק יהיה מוגבל יותר מהנזק שייגרם מהגבלתה של החסינות.

אבל המטרה של דנון איננה זועבי, לא באמת. המטרה שלו היא אמנם להביא לפסילתה של זועבי, אבל יחד איתה להביא למצב שבו חלק נכבד מהאוכלוסיה הישראלית-פלסטינית יכריז על החרמת הבחירות. חרם כזה, שצפוי מאד, יפעיל לחץ כבד גם על חד"ש ומרצ להמנע מהשתתפות בבחירות. אם הן תצטרפנה לחרם, זה יהיה רווח נקי לדנון: הוא יוכל לומר לבוחריו שהוא בעט את השמאל מן הכנסת. אם הן, או חלק מהן, תסרבנה להשתתף בחרם, יווצר קרע שלא יישכח זמן רב בינן ובין חלק ניכר מהציבור הישראלי-פלסטיני. רווח נקי לדנון בכל מקרה.

לדמוקרטיה הישראלית, פרישת המפלגות הערביות מן הכנסת, כמו גם חלק מן השמאל, תהיה מכה אנושה. מעבר לשלטון ללא מצרים של הימין שינבע מכך, הוא יאלץ את השמאל להתמקד רק במאבק חוץ פרלמנטרי – ומאבק כזה סביר להניח שייגרר לאלימות, מה שיוביל לספירלה כונסת של התנתקות השמאל מהציבוריות הישראלית ולהפך.

צריך להזכיר שבבחירות האחרונות, ועדת הבחירות המרכזית – בתמיכת מפלגת העבודה – פסלה לא רק את זועבי, אלא את כל בל"ד, ולמרבה המזל ההחלטה בוטלה על ידי בג"צ. אמנם, בעבר היו מספר מקרים של פסילת מפלגות לא ציוניות – אל ארד בשנות הששים, הרשימה המתקדמת לשלום (שאושרה גם היא בסופו של דבר ע"י בג"צ) ב-1984 – אבל אנחנו כבר לא ב-1984. שנות השמונים היו שנות עליה בהזדהותם של הפלסטינים הישראלים עם ישראל, הזדהות שהגיעה לשיא בימי ממשלת רבין; אחרי רצח רבין, שממשלתו היתה היחידה בהיסטוריה של ישראל שנשענה על קולות ערביים, עשו כל הממשלות כמיטב יכולתן לשכנע אותם שהם לכל היותר אזרחים נסבלים. פסילה של זועבי או בל"ד כרגע – ודנון כנראה יודע שאנחנו הולכים לבחירות – תוביל לטרגדיה. אם לסמוך על נסיון הבחירות האחרונות, מפלגת העבודה תתמוך בכך.

בפעם האחרונה הציל בג"צ את הדמוקרטיה הישראלית. בכלל לא בטוח שזה יקרה גם עכשיו, או שרצוי שזה יקרה. אחרי הכל, הפיכת הכנסת לאזור ליהודים גאים בלבד תבהיר היטב, לישראלים ולעולם כולו, את מהותו של המשטר הציוני. כרגע הוא עושה בחברי הכנסת הערבים את מה שהוא עושה לשמאל כולו: רודף אותם מבית בעודו מנופף בהם כלפי חוץ כהוכחה לכך שמדובר במשטר דמוקרטי. אני מבין את ההגיון הלניניסטי הזה, שאומר שצריך להיות הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב יותר.

מצד שני, ללנין זה לא כל כך הלך, בלשון המעטה. ושבירת הכלים הדמוקרטיים כדי להפוך את דנון ודומיו לקול הרשמי של ישראל נשמעת לי בעייתית מאד. אם הייתי יודע איך בדיוק אפשר היה לצאת מזה, אם הייתי משוכנע שהמוני האזרחים יאמרו לעצמם אחרי שנה ומשהו של משטר דנוניסטי שככה אי אפשר להמשיך, שזו לא דמוקרטיה, הייתי אומר ששווה לנסות את זה.

אבל רוב היהודים הישראלים אינם דמוקרטים ולא יראו שום בעיה עם פרלמנט ליהודים פטריוטים בלבד. ומה שהפרלמנט הזה יעשה – אולי לא כדאי לחשוב על זה יותר מדי, במיוחד לאור הפרסומים הזרים על כך שלישראל יש נשק גרעיני. דבר אחד בטוח: האיש שאחראי על הנשק הגרעיני הישראלי, שמשמש כעת כנשיא המדינה, ימשיך לדברר את המשטר החדש.

הפתרון היחיד הוא התעשתות של הכוחות הפרלמנטריים בישראל, שצריכים להבין שיום אחד גם הם ייחשבו לשמאלניים מדי על ידי דנון וחבר מרעיו, שיבלמו את היוזמה של דנון בוועדת הבחירות המרכזית. מה לעשות: פעולה פוליטית צריכה להתבצע על ידי פוליטיקאים. יותר מדי אנחנו מבקשים מבתי המשפט שיצילו אותנו מעצמנו, ושומטים בכך את הקרקע מתחת לתפיסת האחריות של חברי הכנסת. זו, אחרי הכל, הסיבה שדמגוגים כמו דנון מרשים לעצמם להשתולל כך: הרגלנו אותם שיש מבוגרים אחראים שינקו אחריהם.

אנחנו תלויים, אם כן, ברצונם הטוב ובמחויבותם לדמוקרטיה של מפלגת העבודה וקדימה. זה, בלשון המעטה, לא מעודד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תומאס פרידמן ניסח בשנות השמונים את עקרון הברזל של הפוליטיקה המזרח תיכונית, והישראלית בכלל זה: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר?" בהשלכה לישראל ולכיבוש הפלסטינים, המהלך המחשבתי הזה עובד כך: אם הפלסטינים אינם משתמשים באלימות, ישראל איננה מוכנה לשום ויתורים כלפיהם; אם הם משתמשים בו, אלימות פלסטינית מצדיקה אלימות פראית הרבה יותר מצד ישראל. במשך שנים, ישראל התחסדה בטענה שהפלסטינים לא מסוגלים למחאה לא אלימה, שאלה "איפה הגנדי שלהם"; שבע השנים האחרונות היו שנות הזהב של מחאה לא אלימה. ישראל לא ידעה איך להתמודד איתה – We don't do Gandhi very well, אמר הטרול הטראומטי עמוס גלעד, שלמרות רקורד מדהים של אי הבנות ושגיאות, אפילו ביחס לאמ"ן שבו צמח, עדיין ניצב ביותר מדי צמתי הכרעה – ועל כן מיהרה להכתים אותו כסוג של טרור. כל סוג של התנגדות לישראל הפך לטרור: יש לנו עכשיו טרור דיפלומטי, טרור כלכלי, ובקצב הנוכחי, אם הפלסטינים יתעקשו להמשיך ולהתקיים, לא ירחק היום שבו דני איילון יודיע לעולם שהם משתמשים ב"טרור נשימתי."

שבע שנות שקט לא העניקו לפלסטינים דבר, ורק העמיקו את האחיזה הטורפנית של ישראל ושלוחיה, המתנחלים, באדמת הגדה המערבית. בשנות השבעים כתב חנוך לוין, בשם פלסטיני אלמוני, על הרגע שבו "היאוש יתגבר על הפחד." יש סימנים לכך ששוב, כמו ב-1987 וב-2000, הרגע הזה מתקרב שוב. אז תוכל ישראל היהודית לחזור למצב האהוב עליה, התנוחה העוברית, וליילל שמה כבר עשינו שמצדיק את השנאה הזו.

יש את כל הסיבות להאמין שהמצב הוא בלתי הפיך, שפתרון שתי המדינות כבר גווע ושאנחנו עומדים על סיפה של מדינה דו לאומית, מפלצת שזוחלת לבית לחם כדי להיוולד; הגיעה שעתה. עם כל היופי הנורא שבה, חבלי הלידה שלה צפויים להיות המדממים ביותר בתולדותיו של הסכסוך. כשהציונים מדברים על הסירוב לוותר על "מדינת הלאום היהודית," הם מדברים בפועל על סירוב לוותר על מדינת הפריבילגיות של היהודים, המדינה שבה הם מהווים עם אדונים, המדינה הראשונה בהיסטוריה שבה עצם יציאתך לעולם מרחם אשה יהודיה מעניקה לך זכויות יתר. רוב היהודים הישראלים יהיו מוכנים לבצע הרבה מאד מעשי זוועה כדי לשמור על המשטר הזה – במיוחד לאור דיאטת הפחדים שהמשטר מזין אותם בהם, העובדה שהוא מקפיד לטפח ולדשן את הטראומות שלהם, והפך את העליה לרגל לתאי הגזים בפולין לטקס חניכה. האתון הרשמית של צה"ל, אלעזר שטרן, כבר נער "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ," ורוב היהודים הישראלים הבינו את המילים כהווייתן: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עומד להכנס לאושוויץ. לכך נלווית, כמובן, האימה הטבעית של הכובש ממה שיעשו לו הנכבשים, אם יהיה לאל ידם. הוא מכיר את התנהגותו ויודע איזה עונש היה הוא גובה ממי שהתנהגו אליו כך. אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה קיצון, במאבק שמנהיגיה יהזו לראות בו מאבק של השרדות או השמדה, ישראל תפעיל את כלי הנשק שהיא מחזיקה על פי מקורות זרים. זו, אחרי הכל, מהות קיומם.

הזוועות שצפויים היהודים הישראלים לחולל במאבקם על שימור משטר הפריווילגיות שלהם (אפשר לראות את מה שצפוי לפלסטינים באופן שבו מתייחסים היהודים הישראלים לפליטים אפריקאים שלא מהווים כל סכנה), והעובדה שהקהילה הבינלאומית מגיבה לאט מאד, אם בכלל – מקמבודיה עבור ברואנדה וכלה ביוגוסלביה – למעשי זוועה כאלה, הן הטיעון העיקרי שנותר למען נסיון אחרון להחיות את גוויית תכנית שתי המדינות. מרצ עשתה נסיון כזה בסוף השבוע, והגישה – לראשונה, כך נראה, מאז תכנית ז'נבה – הצעה להסדר מדיני משלה. כל שאר המפלגות היהודיות, בראשן מפלגת העבודה של יחימוביץ', כבר נכנעו לסטטוס קוו שמנסים נתניהו והמתנחלים לכפות, וכלל לא מדברים על הנושא יותר במקרה הטוב, או מקדמים את טיהור אתני או שעבוד, במקרה הפחות טוב.

מהמסמכים שהגיעו אליה נראה שזו תוכנית טובה למדי. העקרון החשוב ביותר שלה הוא ביטול הסכמי אוסלו, שהפכו מזמן לאבן נגף. הסכם אוסלו, נזכיר, היה הסכם מסגרת זמני שאמור היה לבוא לקיצו במאי 1999. נתניהו וברק הרגו אותו, אבל מאז מבעתת הגופה המונשמת שלו את שני הצדדים. הסכם פאריס, המזיק שבהסכמים הנלווים להסכם אוסלו – הוא מעניק לישראל שליטה על הכנסות המסים של הרש"פ, והוא קובע שהמיסוי בשטחי הרש"פ יוצמד לזה שבישראל, למרות הפערים הכלכליים הקיצוניים בין שני החבלים – ייפתח לדיון מחדש.

אוסלו הנציח את מעמדה העליון של ישראל ואת מעמדם של הפלסטינים ככפופים לה. הוא אפילו לא דיבר על מדינה פלסטינית. טיוטת ההסדר שמציעה מרצ מדברת, ראשית כל, על הצהרה של ממשלת ישראל על כך שהיא מקבלת את עקרון חלוקת הארץ, על נסיגה מלאה לקווי 67' תוך חילופי שטחים ביחס של 1:1, ועל חלוקת ירושלים על פי שכונות. במקביל, ישראל תפעל כדי להביא להכרה בינלאומית ברשות הפלסטינית כמדינה עצמאית, תכיר בה מיד כשתוקם, ותפסיק את מדיניות הבידול – כלומר, תחזור ותאפשר לעזה ולגדה להפוך ליחידה מדינית וכלכלית אחת, בכפוף לבחירות ברשות הפלסטינית ולהסכם פיוס עם חמאס.

אז תפנה ישראל למו"מ מול הממשלה הפלסטינית, לראשונה, כאל מול ממשלה שווה. היא תקפיא את כל הבניה בשטחים ותתחיל ליישם חוק פינוי-פיצוי. המו"מ אמור להמשך שנה, ויישומו אמור להמשך עוד ארבע שנים. כדי לקדם את המו"מ עם הפלסטינים, יוקם מנגנון בינלאומי חדש, שבו יינתן יצוג נרחב למדינות האזור: טורקיה, סעודיה, מצרים וירדן. ישראל גם תודיע על קבלת תכנית השלום הערבית, עליה היא לא טרחה לענות בעשור האחרון, ועל נכונות לדון על השבת הגולן לסוריה במסגרת הסכם שלום – אחרי שיקום בסוריה משטר שנהנה מתמיכת הנשלטים.

הבעיה עם התכנית הזו, שהיא ללא ספק יותר טובה מכל תכנית אחרת שהוצעה עד כה, היא הבעיה הקבועה של הסכמי שלום שכוללים פירוק התנחלויות: הסכנה שהמתנחלים יתחילו במלחמת אזרחים. או, לחילופין, ינקטו בטקטיקה שהם שכללו בשנים האחרונות: יהפכו את עצמם למקבילה של אל קאעדה בעיראק ויהרגו בפלסטינים שוב ושוב – תוך שהם מנצלים את אזלת היד שהופכת לעתים לסיוע שקט של כוחות הבטחון הישראלים – עד שהפלסטינים, שהרף שלהם ממילא נמוך יותר של השיעים העיראקים, יגיבו בגל אלימות איום משלהם. והיהודים הישראלים, אחרי גל הפיגועים הראשון, ימהרו לשכוח את גל הפיגועים של המתנחלים, וידחו את הסכמי השלום.

בקיצור, כדי להגיע להסכמי שלום של ממש, גם היהודים וגם הפלסטינים צריכים להבין שהאויב לא נמצא רק בצד השני; יהודים צריכים להבין שגם יהודים יכולים להיות אויבים, וכך גם הפלסטינים; והם צריכים להבין שהמאבק הוא לא בין יהודים ופלסטינים, אלא בין תומכי חירות לתומכי עריצות אתנית. אחרת, כמו בסיבוב הקודם, כל צד יעשה הנחות לטרוריסטים שלו, והתוצאה תהיה גל חסר תקדים של שפיכות דמים.

צריך לזכור שבקרב המתנחלים ובעצם בקרב רוב הדתיים והמסורתיים (ולא מעט חילונים) בישראל, עצם הרעיון של מגע מעמדת שוויון בין יהודים ולא יהודים מאיים: הם משוכנעים, בצדק לאור הנסיון ההיסטורי, שבהנתן בחירה טובה, רוב היהודים יוותרו על יהדותם. השלום מאיים על הרבה מהם לא פחות, ולמעשה יותר, מאשר מלחמה: למצב של מלחמה הם כבר התרגלו. במצב של שלום, חומת הוודאות האתנית-דתית תקרוס, וזה מצב שרוב היהודים לא ערוכים אליו.

כדי להגיע לשלום על בסיס שתי מדינות, אם כן, צריך רוב בשני הצדדים שמוכן להתגבר על ההתניות האתניות שעליהן גדל והתחנך, כדי שיהיה מוכן לדכא בנחישות מיעוט קנאי ואלים שינסה להטביע פתרון כזה בדם. ספק, בלשון המעטה, אם יש רוב כזה. ספק, על כן, אם יש עתיד ךלא מדמם לישראל ופלסטין.

ועוד דבר אחד: בית דין צבאי קיבל עסקת טיעון, במסגרתה נשלחה יאנה גורליק – אזרחית קנדית שעזבה את ישראל בגיל 17, לפני 13 שנים – למאסר בפועל של שלושה חודשים בשל עריקות. גורליק גם חטפה רישום פלילי על כך שהעזה לא לחיות בישראל ובהתאם גם לא לשרת בצה"ל. אם מישהו עוד חשב שלבהמה הירוקה תצמח איזושהי תועלת מעובדת הכפיה גורליק, העובדות שהביאו את השופטים לקבל את עסקת הטיעון היו, בין השאר, שהבהמה הירוקה שחררה את גורליק בשל אי התאמה, וחוסר עניינה של גורליק להשתכן בישראל. מזמן לא הופגנה רשעות כזו ושרירות לב כזו כלפי אזרחית ממוצא יהודי. עצה לעוזבים את ישראל: הקפידו לוותר על אזרחותכם הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)