החברים של ג'ורג'

מרוחים שוב על הפרצוף

הפארסה של השבוע האחרון מראה שהמחלקה היהודית של השב”כ צריכה טלטול רציני. והצעה להיפותזה

בשבוע שעבר, עצרה המחלקה היהודית של השב”כ שלושה חשודים, כולם מישיבת “פרי הארץ” ברחלים, בחשד לרציחתה באבנים של אעישה א-ראבי, לפני כחודשיים; בהתאם לנוהל הרגיל שלה, היא מנעה מהם גישה לעורכי דין. ימים ספורים לאחר מכן, עצרה המשטרה החשאית עוד שניים מתלמידי הישיבה. היום (ה’) היא נאלצה בבושת פנים לשחרר ארבעה מהם.

העיתוי של המעצרים היה, בלשון המעטה, לא מוצלח: בשבוע שעבר פסל בית המשפט הודאות שחילצה המשטרה החשאית מחשוד בטרור יהודי בפרשת הצתת כנסיית הדגים והלחם. פסילת ההודאות הללו מעמידה את הפרקליטות והמשטרה החשאית במצב בעייתי: החשוד העיקרי בפרשה הורשע, בין השאר, על סמך ההודאות שנפסלו כעת. בית המשפט ציין, בעדינות המקובלת, ש”לא ניתן לשלול את טענת הנאשם כי במהלך חקירת שב”כ הופנתה כנגדו אלימות חד פעמית וצעקות.” כמקובל בבתי המשפט שלנו במצב כזה, לא הורתה השופטת על פתיחת חקירה בשאלה האם צעיר בן 15 עונה על ידי חוקריו. הפסילה הזו מצטרפת לפסילות ביוני האחרון של הודאות אחרות שהוצאו על ידי המשטרה החשאית בעינויים. המצב שבו בית משפט פוסל הודאה הוא נדיר שבנדירים. צריך לזכור שמספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שנחקר בישראל עבר עינויים הוא אפס (0).

כך שבערך רבע שעה לאחר מעצרם של שלושת תלמידי “פרי הארץ” הראשונים, טענו ראשי הישיבה ועורכי דינם של העצורים שהם עוברים עינויים. אין לדעת אם זה אכן המצב: במשטרה החשאית טענו השבוע שהחקירה של הקטינים האלה לא מוגדרת כ”חקירת צורך”, השם הנקי לחקירה שבה מותר לנקוט בעינויים באישור פרקליט בכיר, אשר על כן, טענה המשטרה החשאית, חזקה על חוקריה שהם לא קשרו אף אחד בקשירת בננה (שם נקי לסוג צליבה), קשרו אותו לכסא עם בד מסריח על הראש במשך שעות, מנעו ממנו שיטתית שינה (tormentum insomniae בלשון האינקוויזיציה, והעינוי היעיל ביותר של הנ.ק.וו.ד.), שמו בד על ראשו והכו אותו מזוויות שונות, סגרו אותו בתא קפוא, העבירו אותו לתא לוהט, מנעו ממנו גישה לשירותים, או שמו אותו בתא עם שתול שאיים לרצוח או לאנוס אותו.

אתם רשאים להאמין למשטרה החשאית שהיא לא עשתה אף אחד מאלה, אם בא לכם. אני אשמור על ספקנות.

המשטרה החשאית החלה לגלות סימני מצוקה בתחילת השבוע: היא שחררה סרטונים, שאת האמינות שלהם איננו יודעים, בהם נראים לכאורה החשודים שורפים דגל ישראל, מקללים את המשטר הציוני, ומציירים צלב קרס בתוך מגן דוד. יתכן שכל זה נכון, אבל הפרה של חוק הדגל היא לא סיבה למעצר, ודאי לא סיבה למעצר בלי עורך דין. ויכול להיות שהנערים הללו לא מעריכים את הציונות יותר מדי, אבל למיטב ידיעתי השב”כ עוד לא אושר כמשטרת מחשבות. ברגע שהמשטרה החשאית הוציאה את החומרים הללו, היה ברור למדי שיש לה בעיה במחלקת הראיות; שאם לא כן, לא היתה נצרכת להשחרת שמם של החשודים. אם זה כל מה שיש לכם, אתם בבעיה.

אחר כך, בעווית נוספת, פשטה המשטרה על ישיבת “פרי הארץ” וחילקה זימונים לחקירה לכל התלמידים. אז החור בחקירה היה כבר גלוי לעיניים בלתי מזוינות. במילים אחרות, כמו תיקי טרור יהודי אחרים, גם תיק אעישה א-ראבי עומד לגווע בקול ענות חלושה.

לפני שאסביר למה לדעתי צריך לפרק את המחלקה היהודית ולבנות אחרת במקומה, צריך לומר דבר אחר לזכותה. היא מתמודדת עם אתגר שאחותה, המחלקה הערבית, פטורה ממנו: החשודים שהיא עוצרת הם שליחי ציבור של הרבה מאד אנשים. יש להם כוח פוליטי. ברגע שהם נעצרים, יש מערכת שלמה שמזנקת להגן עליהם, מערכת שממהרת לשנן סיסמאות על זכויות אדם שהיא שוללת ממי שאיננו יהודי. המערכת הזו, שמורכבת מרבנים, חברי כנסת, עורכי דין ואנשי ציבור, צבועה כמובן; זה לא משנה את העובדה שהיא פה, ושכפי שציינה הבוקר זהבה גלאון, יש לה כוח לא מבוטל.

אבל זה לכל היותר טיעון לעונש. מה, לא ידעתם שזה המצב? בכירי המחלקה היהודית ידעו את זה כבר בפרשת המחתרת הראשונה, בשנות ה-80.

אז מה הבעיה פה? היא כפולה. קודם כל, המטרה של החקירות. המחלקה היהודית, והזרוע המשטרתית המקבילה שלה פשל”א (מפלג פשיעה לאומנית), מחפשים הודאות. לרוע המזל, גם כשפשל”א עושה מאמצים ראויים לציון, היא נכשלת. החיפוש אחרי הודאות הוא נקודת התורפה הן של פשל”א הן של המשטרה החשאית. חוברת שפרסם נועם פדרמן לפני שנים ארוכות מדגישה את הנקודה הזו, ומורה לנחקר לסתום את הפה.

(נזכיר שוב שמדובר בעצה הטובה ביותר שיכול לקבל כל נחקר. אל תענו לשאלות, לא משנה איזה תרגיל מוכרים לכם. אם החוקר מציג לכם סרטון וידאו שבו רואים אתכם דוקרים את המפכ”ל ואחר כך מטגנים אותו תוך שאתם מקריאים את פרטי תעודת הזהות שלכם, עדיין אל תענו על השאלות. זכרו: אם הם רוצים הודאה, הם צריכים אותה.)

מדהים שהחוברת הזו עדיין רודפת את חוקרי המחלקה היהודית כבר יותר מ-15 שנים. זה אומר שהם לא הצליחו לרענן את שיטות החקירה שלהם – ושהם נשענים שוב ושוב על אותה השיטה, שבירתו של הנחקר. אם הנחקר מכיר את זכויותיו, מודע לתרגילי החקירה ומצויד בכוח הנפשי לסתום את הפה למרות הכל, למחלקה היהודית אין מה לעשות. היא לא יודעת איך לאסוף ראיות אחרות.

כלי בעייתי נוסף הוא המעצר. בחקירה אידיאלית, המעצר הוא השלב האחרון. יש לך מספיק ראיות כנגד החשוד, ואז אתה בא וקוטף אותו, מציג לו את הראיות ומקווה גם להודאה; יש-יש, אין-אין. בהעדר הודאה, אתה הולך לבית המשפט ומציג את הראיות שלך.

יותר ויותר מתקבל הרושם שמבחינת פשל”א והשב”כ המעצר הוא לא סיום החקירה, אלא כלי מרכזי בה. הנחקר ברשותך, שופט אוטומטי מונע ממנו עורך דין, ועכשיו רק צריך לטלטל אותו עד שיש הודאה. ומהודאה, בדרך כלל, משחרר רק המוות.

טרור יהודי הוא איום ניכר על המדינה. הוא, לעתים קרובות, איום אסטרטגי. הנערים שבקצה החוליה שלו הם רק קצה השרשרת. יש מאחוריהם תשתית. השבוע למדנו שכמה בחורי ישיבה נסעו בשבת מיצהר ל”פרי הארץ” אחרי רצח א-ראבי כדי לתדרך את החשודים ברצח איך להתמודד עם חקירת השב”כ (קרי, לסתום את הפה.) זה, בפני עצמו, לא מפתיע. העובדה שרבנים בכירים, כמו דב ליאור (אלא מי?) התייצבו לצידם, כבר מדאיגה יותר. דב ליאור, כזכור, יושב מדי פעם ליד בנימין נתניהו. דב ליאור מושך משכורת ממדינת ישראל; דב ליאור הוא סוג של הממסד. יש לציין שלאחר פסק ההלכה שלו שמאשר שיבוש חקירה, ליאור לא נחקר. המשטרה כבר יודעת שאין לה את הכוח לזה.

ומאחר ואנחנו בכל זאת צריכים לפתור את בעיית הטרור היהודי, להלן כמה הצעות:

א. לפרק את המחלקה היהודית ואת פשל”א ולבנות יחידה חדשה, אינטגרטיבית. המטרה של היחידה הזו לא תהיה להשיג הודאות – זה יחזיר אותה למסלול הישן, הרע ויותר מכל, הכושל – אלא איסוף ראיות. מעצר יהיה מבחינתה אופציה אחרונה, רק כאשר יש די ראיות או כשמעצר הוא הכרחי לסיכול פיגוע שעומד להתממש.

ב. מטרה מרכזית של היחידה החדשה תהיה לא הטיפול בבחורי הישיבה הספציפיים שמבצעים פיגוע, אלא בתשתית הטרור היהודי: ישיבות, רבנים, חברי כנסת. מי מממן, מי מחבר פרט לפרט ויוצר חוליה, מי מפיץ את התו”ל, מי נותן הכשר רבני, מי משמש כמשבש חקירה מול הרשויות. בעשרות השנים האחרונות הצטבר במדינות מערביות קורפוס מידע עצום על הדרך להיאבק בפשיעה מאורגנת וארגוני טרור ביתיים. את הכלים האלה, תוך הבנה שלמחבלים יש נציגים בממשלה ובכנסת ופעולה זהירה ומדודה בהתאם, יש להפנות אל ארגוני הטרור היהודיים.

ג. לקחת גדוד של מג”ב ולהפוך אותו לגדוד יעודי לנושא. יש בסך הכל כמה מאות מעורבים בארגוני הטרור היהודיים. זהותם ידועה. שימו שוטר על כל אחד מהם 24 שעות ביממה. המעקב צריך להיות הכי בוטה שאפשר; מבחינתי שיסתובבו עם סיכת “סכל טרור יהודי, שאל אותי כיצד.” מטרות המעקב צריכות לחוש שהן במעקב. ואז יקרה אחת משתיים: או שהארגון – הרופף מאד, כולו אד הוקי – ישותק, משום שהפרטים והחוליות שלו לא יעזו לפעול בשל המעקב; או שהם יעשו טעות.

כל זה, כמובן, מצריך משאבים, ולא מעט מהם. לגמרי יתכן שראש הממשלה (האחראי על השב”כ) והנער לעניינים מלוכלכים (שאחראי על המשטרה) לא ירצו להקצות אותם כדי לא להסתבך עם המתנחלים ותומכי הטרור האחרים. לגמרי יתכן שהם יקצו ליחידות הללו את הבררה שבאנשיהם – שזה בערך מה שקרה למחוז ש”י של המשטרה. במקרה כזה, ראש המחלקה היהודית החדש צריך לצאת בהתפטרות פומבית מאד ולתאר את מה שקרה. אחרי הכל, אם אתה מופקד על מניעת איום אסטרטגי, זו חובתך כעובד ציבור. ואין דבר אחר שיפחיד את הקודקודים שמעלימים עין מהטרור היהודי.

עד כאן ההצעות, מכאן ההיפותזה.

נניח, לצורך הדיון, שרמת התפקוד של המחלקה היהודית של השב”כ זהה לזו של המחלקה הערבית; נניח שכמות הפאשלות של המחלקה הערבית, כמות מעצרי השווא, כמות העינויים המיותרים שלה, זהה פרופורציונלית לכמות השגיאות, הפאשלות, מעצרי השווא והעינויים המיותרים של המחלקה היהודית. אחרי הכל, המחלקה היהודית היא סוג של קבוצת ביקורת: מילולית, יש עליה ביקורת. סוג של, בכל מקרה.

נניח, לצורך הדיון, שהמחלקה הערבית של השב”כ עושה לפלסטינים את מה שהמחלקה היהודית עושה למתנחלים, רק על ספידים. היום, כבר דווח, קראו פרק תהילים בבית הכנסת באלון מורה “למען הצלת חטופי השב”כ.” נניח שהשב”כ הוא סיבה מובילה לשנאת ישראלים – לא שחסרות סיבות אחרות – ושלא נוכל למדוד אי פעם את רוחב השפעתה.

נניח, בקצרה, שהמחלקה הערבית כפי שהיא מתנהלת בגדה היא סכנה אסטרטגית של ממש למדינת ישראל, מרעום במטען חבלה; נניח שאין לנו כל יכולת לדעת את הפאשלות שלה והחריגות שלה, כי הן סודיות; ונניח שאין עליה בעצם כל פיקוח.

מה עכשיו?

הודעה חשובה: לאחר שנועצתי ביועצים חורשי טוב, אחשדרפנים ואחרים, הובהר לי שהסיכוי שלי להבחר בפריימריז במרצ דומה לסיכוי שבנימין נתניהו יתפס בטעות אומר אמת. בהתאם, אני חוזר בי מהכוונה להתמודד. אני רוצה להודות למי שתמך בי, ולמי שהתפקד. הפריימריז עדיין יהיו ב-14 בפברואר. הצביעו והשפיעו.

(יוסי גורביץ)

עוד "שליח ציבור"

כשנעצר יגאל עמיר לאחר רצח רבין, בימים שבהם עוד היה מקובל לכתוב את האמת ולא לטייח אותה – להזכיר את פתיחת הבקבוקים בתפוח עם הידיעה על הרצח; את הריקודים של משלחת "בני עקיבא" בפולין; את העובדה שעמיר לא היה "עשב שוטה" אלא פעל כחלק ממחתרת של בחורי ישיבות הסדר – הוא אמר משהו שהתקשורת הישראלית והציבור הישראלי העדיפו לשכוח: שהוא לא היה אדם פרטי, שהוא פעל כשליח ציבור, שאם הציבור (כמובן, הציבור "שלו") לא היה מאחוריו, הוא לא היה יכול לעשות את זה.

ציבור חובשי הכיפות נכנס לפאניקה קלה כתוצאה מחשיפת האמת הלא נעימה הזו, והתחיל – זמנית – תהליך של התרחקות מעמיר ומהחוגים שסבבו אותו. זה היה קל יחסית: עמיר היה משולי המחנה. כשהאש ליחכה במישהי שהגיעה מלב הממסד של המתנחלים, מרגלית הר שפי – מי שכזכור לא רק לא התריעה על הפשע המתקרב, אלא ביררה עבור עמיר איך לפרוץ לנשקיה של ההתנחלות שלה, והלכה עבורו לשלמה אבינר כדי לקבל פסק "דין רודף" על רבין – השורות התאחדו סביבה מיד. היא התקבלה בהתנחלות שלה, לאחר שחרורה, בשירת "עוצו עצה ותופר." מאחורי הקלעים, כמובן, כבר בשנה שלאחר הרצח נמצאו בבתי ספר דתיים שורה של התבטאויות אוהדות לעמיר ולרצח, ועם קריסת הסכמי אוסלו בדם ואש, הדעות הללו התחילו לנוע אל המיינסטרים.

המתנחלים, כמובן, מכחישים בתוקף את המושג של "שליח ציבור." מעניין, על כן, לבחון את התנהלותו של חלק מהממסד המתנחל בפרשת צבי סטרוק. על פרשת החטיפה והתקיפה של קטין פלסטיני שבה הורשע הלז, בנה של מייסדת "ארגון זכויות האדם ביש"ע" (זוכרים את הטענה של הימין, שהאנטי-ציונים "אימצו לעצמם את שפת זכויות האדם"? כמו בהרבה שקרים אחרים שלהם, מדובר בהשלכה), כתבתי כאן. למרבה השמחה, ערעורה של הפרקליטות על קולת עונשו של סטרוק – 18 חודשי מאסר בסך הכל – התקבל, והעונש הוכפל לשלוש שנות מאסר.

בימים אלה צריך סטרוק להתחיל לרצות את עונשו. כמקובל במקרה של אדם שהורשע בחטיפה והתעללות של קטין, נערכה לו מסיבת פרידה. בין המשתתפים בה ניתן למצוא את החשוד הקבוע, דב ליאור, כמו גם את חיים "מגן הפדופילים" דרוקמן ואת חבר הכנסת אריה אלדד (האיחוד הלאומני).

למה לעזאזל מטריחים אנשים כמו ליאור, דרוקמן ואלדד את עצמם למסיבה של סטרוק? כדי להבהיר לכל מי שצריך הבהרה שיכול להיות שהוא יפול, אבל יש מי שעומד מאחוריו, ושכשהוא ישתחרר – בעגלא ובזמן קריב – יהיה מי שידאג לו. לא לו גורלו של פושע מורשע מן השורה. לו יש קהילה תומכת, שתדע להעניק לגיבור ישראל את הגמול המגיע לו. ליאור אמר זאת כמעט במפורש: "צביקה לא נתפס כאדם פרטי. הוא מייצג ציבור ויישוב שכל הנושא שלו זה הרחבת ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו. יש התנגדות מרשעים מבחוץ ואנשים בתוך עמנו. הלבישו לו תיק ותפרו אותו. הוא צריך לדעת שנתפס על דבר שיש בו ערך חינוכי חשוב: שידעו שיש אנשים שמוכנים בתוך מסירת נפש עצמית להציל את הארץ, מה שיביא את הביטחון והשלום." ההדגשות שלי.

אז חטיפת קטין והתעללות בו הופכת ל"מסירות נפש עצמית להציל את הארץ," מסירות נפש נגד השלטון המרושע כמובן. ואם חטפת והתעללת בקטין פלסטיני במסגרת הנסיונות לגרש את הפלסטינים מעל אדמתם – סטרוק שורץ באש קודש, אחד המאחזים היותר ידועים לשמצה בשל הפגיעה בשכניהם – אז אתה גם, אליבא דליאור וכל מי שלא קם ומחה, גם הופך לשליח ציבור.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שממשלת נתניהו תתלונן על "ההסתה הפלסטינית."

(יוסי גורביץ)

עוד נסיון הסחת דעת של "אם תרצו"

ביום חמישי האחרון, האשימה אותי תנועת "אם תרצו" בהסתה. נאמתי בהפגנה מאולתרת שנערכה מול הקריה במוצאי שבת הקודמת, ובין השאר אמרתי שם ש"ואם רוב האוכלוסייה בישראל לא רוצה לשמוע עכשיו, כשאנחנו אומרים לה את זה בצורה מנומסת, היא תשמע עוד מעט, שזה יאמר לא בנימוס אלא בסנקציות, חרמות…" בהפגנה נשמעו קריאות נוסח "שום דבר לא יעזור, צה"ל הוא ארגון טרור."

שתי הערות, לפני שנגיע לנושא האמיתי: קודם כל, כן – שום דבר לא יעזור, צה"ל הוא ארגון טרור. כתבתי על כך בהרחבה ולא אכנס לזה עכשיו. שנית, איך בדיוק הערות כאלה הן "הסתה"? הסתה כנגד מי? כנגד מה? חשבתי שלאבא של רונן שובל יש מספיק כסף כדי לקנות לו מילון.

אז למה, בעצם, רונן שובל ותנועת-הדמה שלו יצאו בפרסום הזה? כדי להסיח את הדעת, כמובן. זו הרי מהותה של "אם תרצו": להסיח את דעתם של הישראלים מהבעיות האמיתיות שלהם ולעורר אותם כנגד אויב פנימי מדומיין. אין לך איך לגמור את החודש? אין לך ולא תהיה לך פנסיה? תנועת ההתנחלות מארגנת לך מלחמה תמידית שבחסותה בנימין נתניהו יוכל למכור את המדינה לטייקונים? עזוב אותך, זה לא חשוב – יש פוסט ציונים! כאלה שלא מאמינים בספר הראשון של הרצל! (את הספר השני, "אלטנוילד", "אם תרצו" לא ממליצה לקרוא, אולי משום שהיא מזהה את עצמה בדמותו של הנבל, הרב געייר.)

והשבוע היו ל"אם תרצו" שלוש סיבות טובות לנסות להסיח את דעתם של הישראלים. הראשונה, כמובן, היתה הפוגרום שביצעו מתנחלים בבסיס צה"ל. צריך להדגיש: כשאומרים לכם שמדובר ב"קומץ", מרמים אתכם. הפעולה הזו התבצעה בשלושה מוקדים, בו זמנית, והפעילה כ-350 איש – סד"כ של גדוד. הפורעים הגיעו לנקודות המוצא שלהם באמצעות אוטובוסים שמישהו שכר, כלומר היה כאן ארגון וכסף. כל זה מעיק מאד על תנועה של מתנחלים שמתחפשים לסתם ישראלים, וצריך איכשהו להסיח את הדעת מכך. התגובה של "אם תרצו" לאירוע עצמו מאלפת: היא מאשימה את הפורעים בכך ש"הם אימצו את דרכי הפעולה של מחבלים ערבים ושל פעילי שמאל קיצוני." אני לא מכיר שום מקרה שבו פעילי שמאל, או טרוריסטים פלסטינים, נכנסו מעדנות לבסיס של צה"ל, בלי שהש"ג ניסה לעצור אותם, תקפו קצינים בכירים, השליכו בקבוקי תבערה, גרמו נזק לציוד, ואז הסתלקו משם מבלי שאיש מהם נעצר, שלא לדבר על נורה. אני מוכן לאבד אצבע אם רונן שובל יוכל להצביע על אירוע כזה. מה שהיה אמור להיות גינוי לפעולות הפוגרומצ'יקים ש"אם תרצו" מזדהה איתם דרך קבע (שובל, נזכיר, השתתף בהתנגדות לפינוי מאחז עמונה) הפך במהירות לעוד התקפה של "אם תרצו" על מי שאמור להיות האויב האמיתי.

התקרית השניה שחייבה הסחת דעת מהירה היא העובדה שקמפיין שמאלי נמרץ שם קץ בתחילת השבוע לצביעות של בנק לאומי, שאישר ל"אם תרצו" להשתתף בתחרות העמותות שלו, שבהן הן נאלצות לכרכר בפניו כדי שיואיל להשליך להן כמה פרוטות. התקנון של התחרות אוסר על השתתפותן של עמותות פוליטיות, מה שלא הפריע ל"אם תרצו" להשתתף בה. המטרה שלה היתה לגזול תרומות מעמותות שנותנות מזון לאביונים כדי לקדם את עצמה, מטרה שבה קיבלה ככל הנראה סיוע מצבא הקליקים של מועצת יש"ע המוכר כ"ישראל שלי." לאחר מעשה, הם ייללו נוראות ואמרו שהמאבק נגד עמותה פוליטית שמתחרה בתחרות לא פוליטית הוא "סתימת פיות."

והשלישית, ואולי החשובה מהן – מבחינת "אם תרצו", לפחות – היא התחקיר שפרסם אתמול (ו') שחר גינוסר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות." גינוסר שם יד על מה שנראה כמו החוליה החסרה: כתבתי כאן בשעתו ש"אם תרצו" לא מסרו לרשם העמותות את רשימת התורמים שלהם בשנת 2008 במשך שנתיים, והם קיבלו איום בפירוק. בסופו של דבר הם העבירו את הרשימה, וגינוסר מצא שאחד התורמים הוא יואב הורוביץ, שהשליש ל"אם תרצו" כמעט 75,000 ש"ח. גינוסר גילה שיש שלושה אנשים בשם זה בישראל: אחד מהם הוא חקלאי, אחד רואה חשבון בסוכנות ביטוח – ואחד מהם מקורב לנתניהו. במסמך שהוגש לאחרונה לבית המשפט, מוגדר יואב הורוביץ כ"פעיל ליכוד מרכזי, ששימש כראש המטה האישי של נתניהו." הוא היה מועמדו של נתניהו לתפקיד יו"ר הרשות השניה – עוד נסיון של נתניהו לחסל את התקשורת העצמאית בישראל – והוא מכהן כעת בוועד המנהל של רשות השידור.

הדו"ח החסר של "אם תרצו". האם יואב הורוביץ הוא מקורבו של נתניהו?

האם זה יואב הורוביץ התורם? ב"אם תרצו" סירבו לענות על השאלה. העמותה שבנתה את עצמה על הטענה השקרית שעמותות השמאל מסתירות את מקור ההכנסה שלהן, ענתה לשאלות של גינוסר ב"מוטב לבדוק כיצד מתנהלות עמותות המכפישות את חיילי צה"ל, פועלות בארץ ובעולם בכדי לכבול את ידיו ולהחלישו, פוגעות בזכותם של אזרחי ישראל לחיות בבטחון ומובילות את מסע הדה-לגיטימציה נגד המדינה. עד אז, אנחנו מאחלים הצלחה בנבירה בגנזך רשם העמותות." מה שיש לנו פה הוא לא רק הסחת הדעת הרגילה – תראו, פוסט ציוני! – אלא גם לגלוג ובוז לנסיון לדרוש מ"אם תרצו" את השקיפות שהיא דורשת מאחרים.

ב"אם תרצו" ידעו שביום שישי יפרסם עליהם העיתון הגדול במדינה תחקיר שחושף את צביעותם, אז אין להתפלא על כך שביום חמישי הם ניסו עוד תרגיל הסחת דעת על אנשים שחושבים רעה על המדינה. למרבה השמחה, הפעם זה עבד רק על ערוץ 7. יכול להיות שבלשכת נתניהו צריכים ארגון חזית חדש.

ועוד דבר אחד: המשטרה עצרה השבוע את המורחקים מהגדה בצו מנהלי, ומצאה את עצמה נלחמת באספסוף חובש כיפות. ערוץ שבע דיווח – ואחר כך מחק את הדיווח, אבל שכח למחוק את התגיות – ש"במקביל נאספו סביב הבית תלמידים רבים של ישיבת 'מרכז הרב' הסמוכה והחלו להתעמת עם השוטרים". מרכז הרב היא לא ישיבה קיקיונית, של קיצונים חסרי השפעה: זו ישיבת הדגל של הציונות הדתית. לפני קצת יותר מחצי שנה, נאם שם בנימין נתניהו – כשהוא יושב ליד דב ליאור. ואם כבר, נזכיר לאור דברי הזעזוע של אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי מההתקפות על חיילי צה"ל, שהוא היה אמור לכבד בנוכחותו את דב ליאור – כשזה היה מבוקש לחקירה. ברגע האחרון, בגלל חשיפת הדבר בתקשורת, הוא נרתע. או שמזרחי לא מבין איפה הוא חי, ואז הוא לא צריך להיות בתפקידו, או שהוא מבין טוב מאד איפה הוא חי, ואז הוא לא צריך להיות בתפקידו.

(יוסי גורביץ)