מחר הוא 'יום שלישי הגדול' (Super Tuesday), במסגרתו ייערכו פריימריז ב-20 מדינות אמריקניות. מאז הפוסט בנושא שנכתב ערב הקאוקוס באיווה, השתנו כמה דברים. בצד הרפובליקני, כפי שחשבתי, רודי ג'וליאני – איש קטן שמחפש מרפסת, כפי שכינה אותו אנדרו סאליוון – נמחק מן המפה; במפתיע, ג'ון מק'קיין מסתמן כמועמד המפלגה הרפובליקנית. בצד הדמוקרטי, נשרו כל המועמדים פרט לאובאמה וקלינטון.

הזרקור של תשומת הלב הבינלאומית נשאר, שלא במקרה, על המירוץ הדמוקרטי. לא סביר ש'סופר טיוזדיי' יכריע את המירוץ הזה: לשני המתמודדים יש מספר דומה של נציגים בוועידת המפלגה, ואלא אם יקרה מחר משהו דרמטי מאד, זה לא ישתנה.

יתרונה של קלינטון על אובאמה בסקרים הלאומיים נמחק; לפני שנה, היא נהנתה מהפרש דו ספרתי. עכשיו הוא בתחום טעות הדגימה – שני אחוזים. מאז איווה, ניצחה קלינטון באופן מרשים בניו המפשייר ובנוואדה; אובאמה ניצח בנוק אאוט בדרום קרולינה. המגמה היא בעליל בכיוון אובאמה.

ובהחלט יתכן שההפרש הזה הוא מעשה ידיה של קלינטון הרבה יותר מזה של אובאמה.

* * * * *

המטה של קלינטון היה בפאניקה אחרי איווה. ההפתעה של ניו המפשייר הכתה שם יותר מבכל מקום אחר; רבים שם היו משוכנעים – בהסתמך על הסקרים – שבאותו ערב, קלינטון תישא את נאום הפרישה שלה.

שני דברים הצילו את קלינטון בניו המפשייר: רגע הדמעות שלה, ושובו לשדה המערכה של בעלה, ביל קלינטון. הדמעות משכו אליה את קולות הנשים, ולניו המפשייר זה הספיק. אבל תגובות פראיות של פמיניסטיות וארגוני פמיניסטים גרמו לה נזק.

למשל, נשיאת הארגון הפמיניסטי NOW בניו יורק, מרסיה פאפאס, הוציאה הודעה היסטרית לעיתונות לאחר שהסנאטור קנדי הודיע על תמיכה באובאמה. פאפאס צווחה ש"עכשיו הגיעה הבגידה הגדולה מכולן! הוא גומל לנו בנטישה! הוא בחר בגבר החדש במקומנו. הוא הצטרף לשורות הגברים הפרוגרסיבים הלבנים שלא יכולים או לא מוכנים לסבול את האפשרות של הילארי קלינטון כנשיאה (הם יאמרו, כמובן, שהם תומכים בנשיאה, רק לא זו)". סימני הקריאה במקור.

נסיון אחר של קלינטון לצייר עצמה כנפגעת הגיעה ב"פרשת ההתעלמות". קלינטון התקדמה לעבר אובאמה וקנדי על גבעת הקפיטול; כשהושיטה יד לקנדי, אובאמה פנה לאחור. לדבריו, הוא פנה לברך סנאטורית אחרת. קלינטון טענה שהוא העליב אותה במכוון – אף שהושיטה את ידה לא אליו, אלא אל קנדי, שלחץ אותה. הקמפיין של קלינטון ניסה לנפח את הפרשה, והשחקנית וופי גולדברג טענה שהאירוע הזכיר לה "הפשטה בפומבי".

אלא כל האירועים הקטנים האלה – ואירועים מטרידים יותר, כמו אמירתה של קלינטון שמי שלא ירצה לרכוש את ביטוח הבריאות החובה שלה עשוי "להפגע במשכורתו" – היו עשויים להשכח אלמלא שב בעלה אל הבמה. התוצאה היתה שגם שקרים קטנים ומטומטמים – קלינטון טענה, בפגישה עם מטפס ההרים אדמונד הילארי, שהיא נקראת על שמו; היא נולדה כשבע שנים לפני שכבש את האוורסט – שבים לרדוף אותה. צצה מחדש גם המילה הרעה ההיא, שמציינת את הסימביוזה בין הנשיא לשעבר למועמדת לנשיאות: בילארי.

* * * * *

נשיאים-לשעבר של ארה"ב אמורים, עם תום כהונתם, להתפוגג. מותר להם לעסוק בעסקים, לכתוב ספרים, לעיתים נדירות לכתוב איזה מאמר דעה מיושב; מותר להם לייעץ לנשיאים אחרים ולשאת הרצאות יוקרתיות; הם לא אמורים להתערב שוב בפוליטיקה.

ביל קלינטון התערב בפוליטיקה באופן הבוטה ביותר. בין ניו המפשייר לדרום קרוליינה, הוא שימש ככלב התקיפה של הילארי: הוא תקף, היא התחמקה מאחריות. בעימות עם אובאמה, ערב הפריימריז בדרום קרוליינה, הוא האשים אותה בכך שסילפה את עמדתו. היא ענתה: "לא אמרתי דבר כזה". אובאמה: "בעלך אמר". קלינטון: "ובכן, הוא לא כאן, אני פה". אובאמה: "אני כבר לא יודע מול מי משניכם אני מתמודד".

התשואות שגרף אובאמה אחרי השורה הזו הראו לקלינטונים שיש להם בעיה. לאחר התבוסה הקשה בדרום קרוליינה – אובאמה הביס את הקלינטונים בהפרש של 27 אחוזים – ביל הוריד פרופיל, לא לפני שהספיק להשוות את אובאמה לג'סי ג'קסון. הפעם האחרונה שנרשמה התערבות נשיאותית דומה היתה ב-1960, כשהארי טרומן תקף בחריפות את מועמדותו של ג'ון קנדי. אבל אז, אשתו של טרומן לא היתה מועמדת, והוא הגביל את עצמו לנאום אחד בוועידת המפלגה.

ופתאום נזכרו האמריקנים בפסיכודרמה הקלינטונית, שלא זכתה לכיסוי בישראל – ההערצה פה לקלינטון העלימה את כל השערוריות הקטנות – ונזכרו למה לא אהבו אותה. כל סיפורי השכרת חדר השינה של לינקולן לתורמים מהוליווד, החנינה השערורייתית למארק ריץ', ההוצאה להורג לצרכי תעמולה של האסיר המפגר ריקי ריי רקטור, שכה לא הבין את מצבו עד שביקש לשמור את עוגת הארוחה האחרונה שלו "לאחר כך" – כל אלה ועוד, צפו שוב.

כולם הבינו שהמאמץ שמשקיע ביל בקמפיין יביא, כמעט בהכרח, לכך שהוא יקבל תפקיד מפתח בממשל קלינטון השלישי. זה עיקום, או כיפוף של החוקה; ונושא השושלת, שקלינטון ניסתה להדחיק, מצא את עצמו לפתע במרכז העניין. הוושינגטון פוסט הקדיש ביום שלישי שעבר את כל דף המאמרים שלו לביקורת על תופעת בילארי.

והתוצאה היתה התעניינות תקשורתית מחודשת בבני הזוג. בסוף השבוע שעבר חשף הניו יורק טיימס את הסקנדל, שטוקבקים כבר הספיקו לכנות "בוראטגייט". ביל קלינטון תמך באיש עסקים אמריקני הפועל בקזחסטן; הוא נסע למקום והשמיע הצהרות אוהדות לרודן המקומי – בניגוד לעמדת ממשל בוש, עברה בוטה על הקודים המקובלים – ושיבח את מדיניות זכויות האדם שלו, שארגוני זכויות אדם ראו בה נאורות יחסית לעומת ג'ינג'ס חאן. התוצאה היתה שקלינטון גרף 30 מיליונים מאיש העסקים המרוצה. לא ייעשה כן במקומותינו? בושה מעולם לא היתה הצד החזק של הקלינטונים. חודש אחד של חשיפה מחודשת לשניהם, ואמריקנים כבר מתחילים לומר שהם סובלים מ"עייפות קלינטון".

קלינטון הצהירה שוב ושוב שהסיבה לתמוך בה היא "35 שנות נסיון", אם כי היא העלימה את העובדה שהיא מחזיקה בתפקיד נבחר ארבע שנים פחות מאובאמה. כשעיתונאים התחילו לחפור ב-35 השנים הללו, הם גילו שבשש מתוכן – 1986-1992 – היא היתה חברה בחבר המנהלים של וולמארט, אולי החברה השנואה ביותר בשמאל האמריקני (תוך תחרות צמודה מצד האליברטון ובלאקווטר). באותן שנים בדיוק, אגב, ניהלה וולמארט את הקרב העקשני והמוצלח שלה כנגד ארגוני העובדים. קלינטון לא ניסתה להגן עליהם; ב-1990 היא אמרה לבעלי המניות ש"אני תמיד גאה בוולמארט ובמה שאנחנו עושים".

היא היתה אז אלמונית לחלוטין. עלייתו של בעלה הקפיצה אותה אל אור הזרקורים. שמו, קשריו, כספו – אלה הקפיצו אותה אל הסנאט ואל המירוץ לנשיאות. כשנזקקה לכלב תקיפה, היא פנתה אליו. בלעדיו, כלל לא ברור שהיתה מגיעה לאן שהגיעה, ואילו הגיעה לא היתה מתחילה את המירוץ מנקודת הזינוק שלה.

האם זה פמיניזם? אולי מהזן המועדף על מרסיה פאפאס.

עדכון: בפעם השניה בתוך חודש, ובפעם השניה ערב פריימריז חשוב, דמעה הילארי שוב – הפעם ערב הפריימריז הצמודים מאד בקונקטיקט. מה שמעלה שאלות מציקות על האותנטיות של הדמעות שנתנו לה את ניו המפשייר, ושאלה מציקה נוספת: האם מועמד בעל פין היה מצליח להשאר במרוץ אחרי שנתי תקריות כאלה?

תיקון – הכינוי "איש קטן שמחפש מרפסת" הוצמד לרודי ג'וליאני על ידי הקומיקאי ג'ימי ברסלין. אני מודה לרחביה על המידע.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

על ראש הפשלונר בוער הכובע: הזכרון הציבורי קצר פה, אז רצוי להזכיר: הרעיון שאולמרט יצא למבצע של הרגע האחרון והרג 33 חיילים למען מטרה פוליטית, הוא של בוגי "משה" יעלון, שכינה את ימי המלחמה האחרונים "ספין מושחת".

אם לא שמעתם מבוגי מאז יום רביעי, זה לא במקרה. ועדת וינוגרד ריסקה את התיאוריה הזו. מעולם לא היו לה רגליים: הצעת התקיפה נדחפה בעוצמה על ידי הצבא – דן חלוץ אף הודיע לממשלה בפסקנות ש"אין הצעה אחרת", כשמופז ניסה להעלות הצעה כזו בדיוק – ואולמרט היה זה שהיסס.

האם היה כאן ספין? כן, כנראה. אבל הוא היה מצד הצבא. חלוץ דרש מבצע אחרון של תשעים שעות; אחרי יומיים, הוא הסתפק בשישים; והוא הורה לעצור את ההתקדמות אחרי 24 שעות בלבד. למה הוא עצר, כשהוא טען שוב ושוב ש"אי אפשר לעצור"? 33 ההרוגים. הנסיון הנואש שלו לארגן 'תמונת נצחון' היה אמור להוציא את שמו של צה"ל – ואת שמו שלו – מן הביצה שבה שקע.

זה לא עבד. אבל בוגי הוא האחרון שרשאי לפתוח את הלוע. הוא היה הרמטכ"ל שקדם לחלוץ, והוא היה סגן הרמטכ"ל המשפיע ביותר בעשרים השנה האחרונות – מאז אהוד ברק. הוא פיקח על הפיכתו של צה"ל לכוח בט"ש, הגה את תפיסת "הקטיושות יחלידו" שרווחה בשש השנים שבהן צה"ל לא היה בלבנון, ופיקד על צבא שיותר ויותר ויתר על עמידה במשימות למען המנעות מנפגעים. מאז שניסה לסחוט את אריאל שרון כדי לקבל שנה רביעית בתפקיד ונכשל, הוא משפריץ ארס לעבר מחליפיו והמערכת הפוליטית. אם יש כאן ספינר, הריהו הצדקן הידוע מגרופית.

שמחה קטנה לאיד: הסקר של 'ידיעות אחרונות' הראה הבוקר, לראשונה מאז חזרתו של ברק לפוליטיקה, שאולמרט עקף את ברק בסקרים. אמנם, עם 18% קצת קשה ללכת למכולת – במיוחד כשנתניהו מסתובב עם 30% – אבל זה לוקח 14%.

הלקח כאן פשוט למדי: כדאי לפוליטיקאים לומר מה הם חושבים. ברק הבטיח נחרצות – למרות השקרים של האתרוגן יאיר לפיד – לפרוש מהממשלה. מאז ההבטחה ההיא, הוא עושה כל תרגיל אפשרי כדי לא לעמוד במילתו. ברק מעולם לא הצטיין בעמידה במילתו, כפי שיודע כל מי שזוכר איך בסוף שבוע אחד הכריז ברק על "מהפכה חילונית" ביום שישי, שהפכה ל"מהפכה אזרחית" במוצ"ש והתאדתה לחלוטין ביום ראשון.

אני לא מחבב את אולמרט ואני מאמין שהוא צריך ללכת הביתה – ועל כך, למטה – אבל מאז שחל אצלו המהפך המחשבתי, הוא לא מהסס לומר את דעתו. הוא תקף בחריפות את המתנחבלים, הוא שימש כלב התקיפה של שרון לאורך כל ההתנתקות, והוא הודיע – בניגוד לעצת הספינרים שלו – על תכנית ההתכנסות במהלך הבחירות.

שניהם היו מוקד כשלונות. של ברק היו גדולים משמעותית יותר.

קצת חסד: דו"ח וינוגרד עשה חסד עם האדם המושמץ ביותר במלחמה, עמיר פרץ. הוא לא גאון צבאי גדול, וקבלת תיק הבטחון היתה עדיין שגיאה מצידו, אבל אין ספק שהוא היה שר בטחון יותר טוב מבוגי, למשל.

הוא התעקש – בניגוד לדעתו של חלוץ – לפתוח את המלחמה בהשמדת הטילים לטווח בינוני וארוך של החיזבאללה. זו היתה ההצלחה העיקרית במלחמה, והיא נבעה מתפיסתו של פרץ שהאזרחים לא צריכים להיות השכפ"ץ של צה"ל.

מאותה סיבה הוא הורה לעלוב יצחק גרשון לשלוח את כוחות פיקוד העורף לסייע לישובים המופגזים. גרשון, שהקטין ראש במידה שבמדינה נורמלית היתה מעמידה אותו מול כיתת יורים, לא ביצע את הפקודה.

הטעות שלו, כמו זו של אולמרט, היתה להאמין למה שהקצינים הבכירים אמרו להם. לשרון זה לא היה קורה; הוא היה מורגל בשקריה של הבהמה – והיה השקרן המוצלח יותר.

ובכל זאת, הביתה: אז אולמרט הוא לא ערפד ששותה דם חיילים כדי לעלות כמה נקודות בסקרים – למעשה, הוא צריך להודות לבוגי על הספין האידיוטי הזה, שהסיט את האש מהבעיות האמיתיות שלו – אבל הוא עדיין צריך להתפטר.

ועדת וינוגרד ציינה, והלשכה של אולמרט אוהבת לשכוח, שדו"ח הביניים שלה הוא חלק מהדו"ח הסופי. ודו"ח הביניים היה קטלני. אולמרט יצא למלחמה בלי לבדוק את מצב הצבא, בלי לבדוק אופציות אחרות, בלי לנסות דיפלומטיה.

אמנם, חלוץ תקע לו – ולנו – סכין בגב. אמנם, הבהמה הירוקה איבדה את כל הבלמים אחרי שדפקו אותה פעם שניה בשלושה שבועות. אבל מלחמה איננה דבר שיוצאים אליו בקלות ראש. מעבר לכך, מי שלא הצליח להשתלט על הבהמה כשהיא חוטפת את הג'ננה, לא בטוח שיצליח לעשות זאת בפעם הבאה כשהיא תכנס להתקף. יתר על כן, היה ויעלה צורך ממשי לצאת למלחמה – עזה נראית כמו המטרה הברורה כאן – אסור שיעמוד בראש הממשלה אדם שאיננו נהנה מאמון הציבור, ושכבר כשל במלחמה אחת. ומעבר לכל: ראש ממשלה שנוא, שאיננו מתפטר ומנצל תכסיסים פוליטיים ואת חולשתם של פוליטיקאים אחרים כדי לשרוד, שוחק את האמון במערכת הפוליטית כולה.

ועם כל הכבוד, ישראל חשובה יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הישורת האחרונה: מחר יתפרסם דו"ח וינוגרד, וכולם נכנסים לכוננות ספיגה. אביר מסדר האתרוגים ובכיר משת"פיו של אולמרט בתקשורת הישראלית, יואל מרקוס, כתב הבוקר – כמנהגו – עוד טור שמטרתו לשכנע אותנו להסיר את מר המוות מעל חביבו. הטיעון העיקרי שלו הוא שהדחתו של אולמרט תביא ל"תוהו ובוהו פוליטי", ושיציבות המשטר היא מעל לכל.

את הטיעון על "תוהו ובוהו" ריסק יפה – גם הוא מעל דפי "הארץ" – משה נגבי. הטענה שהדחת אולמרט תביא לבחירות היא ספין; שינוי החוק לאחר ביטול הבחירה הישירה איננו מאפשר זאת. ואם על יציבות המשטר דיברנו, אין דבר שיערער יותר את המשטר הדמוקרטי בישראל מאשר ראש ממשלה שנוא, הנאחז בציפורניים בקרנות המזבח תוך שימוש בכל שטיק פוליטי אפשרי.

מרקוס זוכה בנקודה כשהוא מציין – עובדה מאד לא פופולרית – שהאחראי הראשי לכשלון המלחמה הוא דן שחצן. אבל תפקידה של הממשלה איננו להיות חותמת גומי של הצבא, תפקידה הוא למשול בשום שכל. בהסתערות קדימה למלחמה בעקבות חלוץ, שקדם לה דיון קצרצר, נכשל אולמרט במבחן העליון הזה: הוא הוציא את ישראל למלחמה כשהיא בלתי מוכנה, מבלי שיהיו למלחמה יעדים הניתנים להשגה. אילו היתה המלחמה נצחון פנומנלי, אילו הצליחו כוחות צה"ל במבצע מרשים לחלץ את החטופים או למצער לחסל את נסראללה ולהביס את החיזבאללה בשדה הקרב, אולמרט היה תובע – בצדק – את חלקו בתהילה. ראוי שישא גם במחיר הכשלון.

בתוך כך, הבהמה הירוקה כבר מתכוננת לחטוף את השטוזה, ומתחילה לילל שאמירת האמת אודותיה תפגע במוראל. צה"ל, כהרגלו, רוצה למנוע דיווח-אמת. נראה שהפעם זה לא ילך לו. עם זאת, הוא יכול להתנחם בכך שבעוד יומיים הישראלי הממוצע לא יזכור מה כתבה ועדת וינוגרד על צה"ל; ככל שהבהמה נכשלת, כך היא הופכת לפופולרית יותר.

מצעד הבהמות: בכנסת דנו היום באחת מהצעות החוק האוויליות ביותר שעלו בה אי פעם: ההצעה לאסור בחוק על מצעדי גאווה בירושלים. על החוק עצמו מיותר להכביר מילים; יש רק לציין שהוא שומט את הקרקע מתחת לטענה שירושלים היא בירתה הלאומית של ישראל. אילו אכן היתה ירושלים בירת ישראל, איש לא היה מעלה על דעתו לאסור עריכת הפגנה בעיר שהיא מרכז הלאום.

וכמובן, הדיון הזה הוציא את הרע ביותר מאחינו חובשי הכיפה. חבר הכנסת אלי גבאי (מפד"ל) דרש לערוך את המצעד "בסדום"; ההומופוב הבולט בכנסת, נסים זאב (ש"ס) קרא לטפל בהומוסקסואליות "כמו בשפעת העופות". עוד יום מוצלח לדמוקרטיה הישראלית.

אין דומה לה: חברת הכנסת אסתרינה "דוקטורט בגזענות" טרטמן (ישראל ביתנו) עושה כל מאמץ אפשרי להפוך לנלעגת שבין חברי המשכן, ואין מה לומר – לפחות בתחום הזה היא מצליחה, ובגדול.

טרטמן העלתה בקריאה טרומית חוק שסוגר פרצה נוראה: היא תובעת שמשרד הפנים יחיל את התאריך העברי החל משקיעת החמה ולא משעת חצות. אין ספק שזה נושא חשוב ביותר, שצריך לגזול זמן יקר מחברי הכנסת.

החלק המשעשע – והנלעג – הוא התגובות לכתבה. נרשם מבול חשוד של תגובות אוהדות לטרטמן, רובן בנוסח "כל הכבוד". עכשיו צריך הקורא הנבון להכריע האם נתקף העם בגל אהדה לטרטמן ולחוק הטיפשי שלה, או שמא היא ואנשיה עסוקים בכתיבת טוקבקים. היא לא תהיה הראשונה – עמיר פרץ, נמסר, שקל להעסיק חיילות בכתיבת טוקבקים התומכים בו במהלך המלחמה. מי ששיקרה באשר לתארים שלה, שקר שלקח יומיים לפרק, ולאחר מכן לא התפטרה אלא תקפה את התקשורת – ובכן, בואו נאמר שיותר מדי בושה כנראה אין לה.

ואם אנחנו כבר בעניין זה, ראוי לציין שמסע ההפחדה – שעליו כבר כתבתי כאן – של טרטמן נמשך: באמצעות איום בתביעת דיבה, היא הצליחה לאחרונה לסתום ליהונתן קלינגר את הפה. אין ספק, היא שווה כל שקל שאנחנו משלמים לה.

קשר נגד הציבור: רני "רעה, רעה" רהב, קונסול הכבוד של איי מרשל, שלח אתמול מכתב (ולווט מגישה עוד שירות לציבור ומפרסמת את תוכנו) לנשיא המדינה, שמעון פרס. במכתב, מפציר הקונסול הטרי בפרס לחון את עמרי שרון, שבית המשפט סיים לאחרונה את המשחקים שלו וקבע כי ירצה את עונשו.

המכתב של רהב רצוף פירכות והטעיות. "בהחלטה היום", כותב רהב, "נשאר עונשו של עמרי שרון על כנו למרות שהודה במיוחס לו". טעות – או שקר – ראשונה: העונש המקורי שנגזר על עמרי שרון היה תשעה חודשים. הוא הופחת בערעור לשבעה חודשים. יתר על כן, ההודאה של שרון באה כחלק מעסקת טיעון; אילו לא היה מודה, היה צפוי לעונש כבד יותר. האם סבור רהב – אם אכן יש לו מחשבה עצמאית משלו, שכן הוא שכיר דעה – שמי שמודה בפשעו פטור מעונש?

הלאה. רהב כותב ש"מדובר בתקדים במסגרתו נקבע לראשונה עונש מאסר בשל עבירה זו". טעות – או שקר – שניה: שרון הורשע לא רק ברישום כוזב במסמכי תאגיד (ואגב, אני לא משפטן אבל אני סבור שהיו מי שישבו בכלא בשל עבירה זו), אלא גם בעדות שקר. האם רהב לא מכיר את העובדות, או שהוא מנסה לייפות אותן עבור לקוח?

רהב כותב עוד ש"שני בניו [של שרון – יצ"ג] סועדים אותו יומם וליל… עמרי שרון מטפל באביו 24 שעות ביממה". גוזמא: אין להניח ששרון ג'וניור נמצא לצד מיטת אביו 24 שעות ביממה. יתר על כן, הטיפול בשרון מתבצע על ידי רופאים, על חשבון הציבור, וספק אם נוכחותם של עמרי וגלעד מועילה במשהו. יתר על כן, השופטת שגזרה את דינו של שרון אמרה במפורש כי היא מתחשבת במצבו של אביו.

לא הייתי מתייחס למכתבו של רהב – האיש חי בבועה נלעגת משלו – אלמלא עובדה קריטית שאיש לא התייחס אליה: הפשע של עמרי לא היה "סתם" רישום כוזב במסמכי תאגיד, ולא עדות שקר מן השורה. מה שביצע עמרי היה הזרמת כסף בלתי חוקי לקמפיין של אביו. היינו, קשר נגד הציבור וקשר נגד הדמוקרטיה הישראלית. על כך, הוא ראוי לעונש חמור פי כמה.

לשמעון פרס יש עבר מוכתם בתחום זה: הוא המתיק את עונשה של נעמי בלומנטל, שביצעה עבירה דומה מאד לזו שביצע עמרי שרון, והסיר מעליה את מר הכלא. אם יחנון, או ימתיק את עונשו, של שרון, הוא יקבע שוב נורמה פסולה בתכלית: שיש חוק אחד לאזרח הקטן, שמשחד פקיד עיריה, וחוק אחר לחבר הכנסת שמשחד את בוחריו ומביא לבחירה פסולה בפוליטיקאי. לפרס יצא שם רע גם כך; מוטב שלא יוסיף עליו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

זמן קצר לאחר הדיון שהיה כאן לאחרונה – על תיאוריות קונספירציה, מאסונים, ציונים ומחורפנות מוסלמית – נתקלתי בספרו החדש של אומברטו אקו, Turning Back the Clock, בידיעה משעשעת למדי, לפחות במבט ראשון.

מסתבר שבשנת 2001 אסרה ממשלת סעודיה על יבוא משחקי, סרטי וקומיקסי פוקמון לארצה. זה לא היה התקף נדיר של טעם טוב: היתה כאן בעיה הלכתית – וקונספירטיבית. בשנת 2003, הוציא איש הדת הבכיר יוסוף אל קרדאווי – שבהקבלה גסה ניתן לומר שמעמדו מקביל לזה של עובדיה יוסף בקרב יהודי המזרח בישראל – פאתווה האוסרת על שימוש במוצרי פוקימון, וטעמיו עמו.

לאחר ששיבח את מתרגמי הסדרה על הערבית הקלאסית המשובחת שלהם, מסביר קרדאווי ש"הופצץ" בפניות של הורים שרצו לדעת האם מותר לצפות בסדרה ולשחק במשחקים, ועל בדק את הנושא לעומק, ובין השאר צפה בסדרה. משעשה כן – ויאמר לזכותו שהבדיקה שלו הרבה יותר מעמיקה מזו המקובלת בקרב פוסקי ההלכה שלנו, האוסרים על ספרים מבלי שקראו אותם כלל – הוא אסר על פוקימון מכל וכל.

לאיסור היו כמה סיבות. ראשית, היצורים בפוקימון עוברים אבולוציה – ויש בכך משום תמיכה "בתיאוריה השנויה במחלוקת של דארווין". שנית, הסדרה מציגה יצורים לא קיימים, וכמנהגם של אבות חמורי סבר מסולון והלאה, לקרדאווי יש בעיה משמעותית עם הצגת דברים חסרי ביסוס במציאות. שלישית, הסדרה אלימה, מציגה את החיים כסדרה של קרבות, ועל כן בעייתית לילדים. רביעית, משחק הקלפים מעודד הימורים. עד כאן, שמרנות גרידא. וזה בסדר: אין לצפות מיוסוף קרדאווי או מעובדיה יוסף להיות חברים נושאי כרטיס במרצ.

הסיבות האחרונות, מצד שני, מדאיגות יותר. קרדאווי מצביע על ה-Hexa Star, או, בנוסח של אקו, "הכוכב בעל שש הפינות", כעל סמל "שיש לו קשר לציונים ולבונים החופשיים". יתר על כן, בסדרה מופיעים משולשים, שלדברי קרדאווי הם סמל מאסוני מובהק. קרדאווי הגון דיו כדי להודות שאיננו יודע אם יש אמת בטענה שחלק מהדמויות אומרות ביפנית "אני יהודי", או "היה יהודי" – "משום שכמה יפנים הכחישו זאת; על כן איננו יכולים לפסוק בנושא כה שנוי במחלוקת".

הנה הוא כאן, לפנינו, הקשר הישיר – לא רק במוחה הרעוע של חברת מועצה מרוטרדם, אלא גם בפסיקתו של אחד החשובים שבפוסקים המוסלמים – בין הציונות ובין המאסוניות; הקישור שהופיע בחוקיה של עיראק תחת סדאם חוסיין, שאסרה על "כל צורות הציונות, המאסוניות בכלל זה"; הנה היא כאן לפנינו, הקנוניה העתיקה, שמנציחה את עצמה באמצעות התיווך של אותו זיוף ישן, "הפרוטוקולים של זקני ציון" – שלגמרי לא במקרה, הם מהספרים המצליחים בעולם הערבי, שאיננו מרבה לתרגם ספרים.

* * * * *

למקהלה הקבועה שתצוץ ודאי עכשיו, ותשאל למה אני כותב את זה, ולמה בעצם אנחנו צריכים לדעת את זה, ולמה זה טוב חוץ מחרחור מדנים, יש כמה תשובות. הדמגוגית והמהירה – שאיננה נטולת ערך, למרות זאת – היא שהם כנראה לא מחו כשפורסמו כמה מהפאתוות היותר נלעגות של עובדיה יוסף (הקלאסית, כמובן, היא זו שאוסרת תלישת שערות מהאף בשבת); מדוע הם נזעקים יותר כאשר הזוהמה המחשבתית האיסלמית נחשפת ללעג לו היא ראויה? האם זה משום שלאחינו בני עדות הקאלאץ' יש נטיה להתפוצץ מזעם?

התשובות האחרות מורכבות יותר. אני חושב שהשמאל – הישראלי והעולמי – עושה עכשיו עוד טעות ענקית מהסוג שקבר אותו במלחמה הקרה. אז הוא תקף שוב ושוב את מי שמנע את כיבושה של מערב אירופה והפיכתה לפרובינציה סובייטית; אז הוא עצם את עיניו לזוועות הקומוניזם ולסבלם של הכבושים על ידיו; היום הוא עוצם עיניים מול האידיאולוגיה הסלפיסטית שפושה בקרב המהגרים לאירופה, מתעלם מהאנטישמיות שלהם ומשנאת האדם שלהם. פעם, הקומוניסטים דיקלמו סיסמאות על אהבת שלום ואהבת אדם כשהם התכוננו למלחמת כיבוש; היום מדקלמים לנו ש"איסלם פירושו שלום", וכל מיני חלאות מכסים את עצמם ברטוריקה על "זכויות מיעוטים" תוך שהם משוררים על העונג שבעריפת ראשים.

ושוב, סביר להניח שיש מוסלמים לא מעטים שכל זה גורם להם בחילה. אבל זה הצד הליברלי שלהם, זה שנחשף למערב. עד כה הם לא הראו כל יכולת לעמוד מול המיינסטרים הסלפיסטי – שרוכש לעצמו תומכים דווקא במערב. הדור הראשון של מוסלמים שהיגר מערבה ידע מדוע הוא נוטש מאחור את ארצות הפיגור; הדור השני לא הכיר את מרוקו, פקיסטן או סוריה. הוא לא היה פקיסטני, סורי או מרוקני; הוא היה רק מוסלמי. הוא בז לחברה שקלטה אותו, שציפתה ממנו לאמץ את ערכיה. והבוז והניכור הזה הפכו מהר מאד לשנאה.

מכאן העליה של חיזב אוט-תחריר, שרוצה להקים ח'ליפות עולמית; מכאן המשיכה לתיאוריות קונספירציה ישועיות מיושנות, כי הן מסבירות שהצלחתה של ישראל – והיא הצלחה על פי כל קנה מידה – והפיגור הערבי (ומדינות ערב מפגרות על פי כל קנה מידה) נובעות לא מערכיה המערביים-ברובם של ישראל, אלא מאיזה קשר אפל. מכאן האנטישמיות: לא רק בשל כיבושה של ישראל, אלא בשל העובדה שהישגיהם של שישה מיליוני יהודים עולים עשרות מונים, בכל קנה מידה, על הישגיהם של כמיליארד מוסלמים.

השמאל והאיסלמיסטים נפגשים בנקודת השקה אחת: התיעוב כלפי הקולוניאליזם המערבי. המוסלמים מציגים את עצמם כמיעוט מדוכא, והשמאל תמיד נופל למלכודת הזו. לצורך התמיכה במדוכאים עלי אדמות, השמאל מתעלם מהאנטישמיות, מהלך המחשבה הקונספירטיבי, משנאת ההומוסקסואלים, ממעמדן הנחות אינהרנטית של הנשים המוסלמיות (והוא מגיע עד כדי הגנה על המנהגים התרבותיים של מילת נשים המיובאים למערב) – קיבינימט, הוא מתעלם מכך שהמוסלמים הם הציבור הריאקציונרי ביותר בעולם.

לצורך כך, השמאל גם מטאטא את ההיסטוריה של האיסלם. מסעות הצלב מובאים כדוגמא לתוקפנות מערבית – תוך התעלמות מהכיבוש המוסלמי של אפריקה הנוצרית, אסיה הקטנה הנוצרית, ספרד, הפלישה לצרפת, הפשיטות על חופי איטליה וצרפת. הוא מתעלם מהפרובוקציות המוסלמיות כלפי הנוצרים בפלסטינה, ששימשו כעילה למסעות הצלב; והדיבורים על "הסובלנות של האיסלם" מעלימים את העובדה שהכנסיה הגדולה ביותר בעולם – האגיה סופיה שבקונסטנטינופול – משמשת היום כמסגד.

ההיסטוריה של העבדות היא דוגמא נוספת. כולם יודעים שהאמריקנים המרושעים שיעבדו אפריקנים. מעטים יודעים שמספר העבדים שנחטפו לארה"ב מאפריקה הוא כ-645,000, ושמספר העבדים שנחטפו מאפריקה לארצות האיסלם הוא יותר מ-11,000,000 (אמנם, בתקופה ארוכה יותר); שסחר העבדים האפריקני בוצע בעיקרו על ידי ערבים; שמספר העבדים שנחטפו מאירופה לארצות האיסלם בין 1500 ל-1800 עומד על יותר ממיליון; שמדי שנה חטפו הטורקים בתחומי שלטונם בארצות הנצרות – הונגריה, בולגריה, יוגוסלביה – אלפי ילדים נוצרים לעבדות, בחלקה עבדות מינית. האיסלם, שעדיין מקדש את העבדות, מעולם לא נדרש להתנצל על כל זה; בערב הסעודית נהגה העבדות כחוק עד 1963; בסודאן, עד 2007; בניז'ר היא עדיין בתוקף. רוב השמאלנים הטובים שלנו אפילו לא יודעים את העובדות הללו. הן לא בקאנון.

וכשאנחנו – כאנשי שמאל – מעדיפים לא לראות את כל זה; כשאנחנו – מתוך תפיסה רלטיוויסטית מטופשת להפליא – לא מאלצים את המהגרים המוסלמים להתעמת עם עברם ועם הערכים שהם גוררים איתם מארצות הפיגור אל העולם החופשי; כשאנחנו מאפשרים בשתיקה לנורמות של מילת נשים ושל רצח על 'כבוד המשפחה' לחלחל לחברות הליברליות שנבנו במערב בעמל רב; כשאנחנו עוצמים עיניים מול המארה של תיאוריית הקונספירציה של המאסונים-הציונים – אותה תיאוריית קונספירציה ששימשה כה יפה את הנאצים – אנחנו משמשים כאידיוטים מועילים של הרעילה באידיאולוגיות, זו הטוענת כי האדם הוא עבדם של כהנים וכתבי דת.

בעימות האידיאולוגי הגדול של המאה העשרים – העולם החופשי מול הפאשיזם, הן זה האדום הן זה החום – נכשל השמאל בצורה מבישה; חלק ניכר ממנו התייצב בצד הדיקטטורות הגרועות ביותר בהיסטוריה האנושית. רצוי שבמה שמסתמן כעימות של המאה ה-21 – זה מול האיסלמו-פאשיזם, מושג נכון גם אם ג'ורג' בוש משתמש בו – יהיה השמאל, סוף סוף, בצד הצודק.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אופס: כתב 'הארץ' ברק רביד פרסם אתמול ידיעה, ממנה עולה שבכיר בטחוני ישראלי מסר לאמריקנים כמה עצות אחיתופל באשר ליחסים עם איראן. עד כאן, הכל כרגיל. אלא שבפסקה לאחר מכן, מתואר הבכיר כ'דגן' – ככל הנראה ראש מוסדנו ומפקד יחידת החיסול 'רימון' לשעבר, מאיר דגן.

איך זה קרה? זו כנראה ידיעה שלא לציטוט, שאיכשהו, באיזה קצר תקשורת בין הכתב ובין המשכתב, מרחה את שם הבכיר בגדול. יש להניח שהאחראי לכך משכתב כרגע את קורות החיים שלו, ושרביד יתקשה לקבל סקופים נוספים מדגן, אפילו עייפים כמו זה.

דגן, אחרי הכל, בסך הכל חזר לתפיסה שימיה כימי המוסד – 'האסטרטגיה המרחבית' – על פיה יש להשתמש במתחים אתניים ודתיים במדינות הסובבות אותנו כדי לגרום להם להתעסק בעצמם ולא בנו. עד כה, היא לא מי יודע מה הוכיחה את עצמה, והרעיון לשסות פרסים באזרים הוא לא בדיוק מה שיפיל את השלטון האיראני – ודאי לא כשהשיסוי מגיע באמצעות יחידות לוחמת התעמולה שיעילותן יצאה לשמצה של ארה"ב. דוברי אזרית, משום מה, לא ממהרים להתגייס למודיעין האמריקני.

טוב לדעת שזו רמת העצות של ראש מה שמתואר כארגון מודיעין מתוחכם.

החיפוש הנואש אחר המוסלמי המתון: יש, כמסתבר, חברת מועצה ברוטרדם בשם בוכרה איסמאילי. הנ"ל, ממוצא מרוקני, חברה במפלגת העבודה ההולנדית. לפני כמה ימים קיבלה איסמאילי מכתב מתושב רוטרדם שמחה על תמיכתה בארגון האיסלמיסטי חיזב אוט-תחריר, שנחשב לארגון ג'יהאדיסטי. איסמאילי שלחה לו בתגובה את הטקסט הזה. הוא שווה קריאה.

לאחר מעשה, טענה איסמאילי כי כתבה אותו בהתקף של זעם, משום שהדואר שקיבלה היה 'דואר שנאה'. נניח, לצורך הדיון, שהיא צודקת ושהמכתב הוגש לה על ידי איש קו קלוקס קלאן בגלימות לבנות. נתעלם, אם כן, מהטון הפרוע והלא ראוי (הטוקבקיסיטי, הייתי אומר) של התגובה ונתייחס לשתי נקודות.

האחת, היא מכנה את הנמען – פעמיים – 'עובד שטן'. זהו כינוי מקובל בקרב איסלמיסטים למי שאינם מוסלמים. הכינוי השני, המדאיג יותר, הוא 'בונה חופשי… חחחח…. אתה לא חופשי, אתה עבד של השטן".

תיאוריית הקונספירציה הכלל-מוסלמית נתקעה אי שם בשנות השלושים, והושפעה קשות מתיאוריות קונספירציה קתוליות (ופאשיסטיות, והיתה חפיפה בין השניים) של התקופה. האזכור של הבונים החופשיים מופיע גם באמנת החמאס, שנכתבה במקומות שספק אם עין בונה חופשי שזפה מימיה. זה לא חשוב: 'בונה חופשי' מתמזג יפה מאד – גם בחשיבה הקתולית וגם בחשיבה המוסלמית, אם ניתן לקרוא להן כך – עם 'יהודי', 'בולשביק', ו'בעל הון'. זה שם קוד כולל ל'ההם' ששולטים בעולם ודופקים את האנשים הישרים למען מטרה מרושעת כלשהי. האנטישמיות היא בת לוויה קבועה של התיאוריה הזו.

כלומר, יש לנו 'מוסלמית מתונה', חברה במפלגת העבודה, מודל של השתלבות בחברה האירופית – שבו זמנית היא תומכת של ארגון קיצוני במיוחד וברגע הראשון שנשרף לה פיוז היא נסוגה אוטומטית לתיאורית קונספירציה אנטישמית. נהדר.

הרבנים להגנת הפדופיל: ארה"ב דורשת את הסגרתו של יהודי המתגורר בישראל, החשוד כי ביצע שורה של מעשים מגונים בקטינים. לעזרתו נחלצו שורה של רבנים ישראלים, הדורשים למנוע את ההסגרה.

הסיבה (או התירוץ) הוא שהשרץ הקטן מסרב לתת גט לאשתו, והיא מעריכה – בצדק, ככל הנראה – שברגע שהוא יהיה מאחורי הסורגים באיזה כלא פדרלי, גט היא כבר לא תראה ממנו. אז כדי לארגן את הגט, דורשים הרבנים לעכב את ההסגרה – בנימוק שהאשה תהיה 'עגונה'.

כל החוליים של המערכת הרבנית נמצאים בסיפור הזה: יכולתו של גבר להפוך את אשתו לשפחתו ובו זמנית לחמוק מצדק בעזרת כמה מזוקנים ומערכת חוקים שונאת-נשים; הנימוק השקט שמאחורי הסיפור, והוא הנימוק ההלכתי שאין מסגירים יהודים לידי לא יהודים; והפחד הרבני מחידושים. הרי בקלות ניתן היה להכריז שקידושיו של פדופיל בטלים, משום שהאשה לא היתה מתחתנת איתו אילו ידעה את סודו. בקלות – אבל היה צורך באומץ לעמוד מול האספסוף המחמיר, והיה צריך גם להסביר איך הוסגר יהודי כשר לידי ערלים.

וזה קורה כאן, לא בריאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הייתי אתמול בשדרות. קצת פחות משעתיים. רובם בתוך אותו מבנה. ענייני עבודה. אודה ואבוש: פחדתי.

כששלחו אותי לשם, אמרתי לעצמי שיותר גרוע מעזה זה לא יוכל להיות, והרי בעזה הייתי שנתיים וכמעט שלא פחדתי. מסתבר שהייתי אז צעיר וטיפש, כי החשש התחיל לנקר איך שנכנסתי לעיירה. זה היה פחד אחר, לא מוכר. הפחד שמשהו, אין דרך טובה יותר לנסח את זה, יפול עליך מהשמיים ויגמור את הקריירה שלך. משהו שבכלל לא תספיק לראות, כנראה שגם לא לשמוע. הסיכויים שזה יקרה נמוכים, סטטיסטית, מהסיכון להדרס בחציית כביש. ובכל זאת.

עשיתי את שבאתי לעשות ועפתי מהמקום במהירות האפשרית. כשאשקלון היתה מולי התקשרתי לחבר טוב ואמרתי לו 'אני יוצא עכשיו מטווח הקסאמים'. היה הצחוק הזה שנלווה להודאה-למחצה בחולשה. בנסיעה היתה, כמובן, הסקרנות האנתרופולוגית של תייר מארצות המרכז המוגנות, שבא לראות כיצד חיים הנייטיבז בערבות הדרום הפראיות, התקווה הקלושה לראות קסאם – ממרחק בטוח, כמובן; משהו לספר עליו, ואולי גם לצלם.

בכל מקום בעיירה אפשר לראות עמדות מחסה מבוטנות, עם שלטים של פיקוד העורף, שכמעט ומורים לתושבים להודות למדינה על רוב חסדה. ואני לא מבין איך הם נשארים שם. התשובה המרירה היא, כמובן, ששדרות היא ישראל בזעיר אנפין: כל מי שיכול, בורח; נשארים רק מי שאינם יכולים לברוח, או מי שבנו כאן את עולמם לפני האינתיפאדה השניה, יודעים שערך הנדל"ן שלהם שווה לאפס, ויודעים שלא יוכלו כלכלית לבנות את עצמם מחדש במקום אחר.

אני לא זוכר מי היה האידיוט חסר הרגישות – בני ציפר הוא מועמד בולט – שהחליט לפני שבוע ללעוג לנפגעי החרדה. ב"הארץ" תיארו מה משמעותה של פגיעת חרדה: ילדים שקופאים באמצע הרחוב. הסירנות מייללות, איזו רקטה שועטת בכיוונם, והם לא מסוגלים לזוז. אני לא יודע איך אפשר לחיות ככה.

אני יודע שאנחנו גובים מהעזתים מחיר עצום, דיספרופורציונלי, ושחלק ניכר מן ההרוגים היו בלתי מעורבים בלחימה. אבל, עם כל הכבוד, הפלסטינים מנהלים פה את משחק "רחמו על היתום שרצח את הוריו" הקבוע שלהם. החמאס שולט בעזה: הוא העיף משם את הפתח במלחמת אזרחים קטנה, תוך שהוא נשען – לדעתי, בצדק – על העובדה שניצח בבחירות הכלליות. אם הוא לא מסוגל להפסיק את ירי הקסאמים, והוא לא מסוגל כי הדבר יהפוך אותו לבוגד בעיני האספסוף הפלסטיני – ובכן, יש לזה מחיר. גם המשחק הכפול של ירי ארטילרי מתוך שטח בנוי, הסתתרות בקרב אזרחים ויללות כשמגיעה התגובה צריך להפסק.

מי שהגיב על הנסיגה מהרצועה בהמשך הירי לעבר אזרחים, שהוא פשע מלחמה; מי שהחליט לבחור בחמאס; מי שהחליט ששיקום ה'כבוד' שלו באמצעות שיגור רקטות עדיף מחיי שגרה; מי שהחליט שהוא רוצה, אידיאולוגית, לחזור למאה השביעית – לא יכול להתלונן שמוטל עליו מצור. מלחמה היא עסק דו צדדי, ואם אין בעזה חשמל – נו, אז ישראל תורמת את שלה להחזרתה של עזה למאה השביעית. לא נורא. האנומליה הזו, שבה ישראל מופגזת מעזה ובמקביל מספקת לה חשמל, צריכה להפסק. אין אף מדינה בעולם שהיתה מקבלת מצב פסיכי כמו זה שקיים בשדרות.

ואם זה לא יספיק כדי להשבית את הפגזת שדרות, אז כנראה שהגיע הזמן לכבוש מחדש את עזה, והפעם שלא כדי לצאת. הכיבוש יהיה עוולה גדולה, בלי שום ספק, ויהיה מלווה בשורה של מעשי זוועה שגרתיים, אבל הוא עדיין לא יגיע לכדי פשע המלחמה של הפגזת אוכלוסיה אזרחית מדי יום.

הישראלים שתמכו בפתרון שתי המדינות ובנסיגה ישראלית יצאו מנקודת הנחה שהפלסטינים הם רציונליים, ושהם יבינו שהאינטרס העצמי שלהם מחייב אותם לרסן את הקנאים שלהם. תמכתי בפתרון הזה בשנות השמונים, כשהיה צריך לא מעט אומץ לעשות זאת, והבעת הרעיון הזה לוותה לעיתים תכופות באלימות מינורית.

עכשיו, ככל הנראה, צריך לא פחות אומץ כדי לומר שהנחת היסוד הזו – של רציונליות פלסטינית – היתה חסרת בסיס. שהלאומיות הפלסטינית היתה רקובה מלכתחילה, שהיא נבנתה על קורבניות ואומללות שאלו הישראליות מחווירות לעומתן, שהיא קידשה ומקדשת רומנטיקה של דת ואדמה, ושהיה בה יסוד איסלמי עמוק, שתמיד העדפנו לא להביט בו. הנחנו, בטעות, שמוסלמים מסוגלים לדמוקרטיה; שהם מסוגלים לראות בזכויות אדם משהו שהוא מעבר לכלי נשק במלחמת התעמולה. הנחנו, בטעות, שהפלסטינים מסוגלים להסכין לשלטונם של ד'ימי במה שהוגדר כהקדש איסלמי. הפתח, אותו ארגון שדגל ב'מדינה חילונית ודמוקרטית', פתח את כל הכרוזים שלו ב'בשם אללה הרחמן והרחום'. אבל צריך לומר את זה, משום שאני פטריוט ישראלי ולא פטריוט פלסטיני, והפסקת הכיבוש נראתה בעיני כאינטרס ישראלי. לא עוד.

והבחינה המחודשת הזו של המצב נכונה לא רק לרצועת עזה; בגדה, הסתירו בעלי הברית שלנו כביכול, אנשי אבו מאזן, את העובדה שהם מחזיקים בידיהם את מחסלי שני המתנחלים. חזרנו לדפוס הקבוע של שנות התשעים, שבו הרש"פ קורצת לכל הכיוונים, ונעדרת אומץ לעשות את מה שיהפוך אותה מקבוצה של בנדיטים לתנועה לאומית: אכיפת משמעת ויכולת לצאת נגד האינסטינקטים של האספסוף.

כן, אני יודע. ישראל ניהלה משחק כפול והקימה התנחלויות לאורך כל שנות אוסלו. כן, אני יודע. שני הצדדים לא הגיעו לשולחן המשא ומתן בידיים נקיות. אבל אחרי הנסיגה מהרצועה, כ-70% מהישראלים היו מוכנים גם לנסיגה מהגדה; על כך בנתה קדימה, אם מישהו עוד זוכר, את מסע הבחירות שלה. ואז חזרו הקסאמים, ועכשיו יותר מ-70% מהציבור תומך בימין. ואני לא מאשים אותו.

הפלסטינים אוהבים להאשים את ההנהגה האומללה למדי שלהם; אבל הטענה שההנהגה לא קשובה לרחוב הפלסטיני היא שטות. הבעיה שלה היא שהיא קשובה לו מדי, ומפחדת לעמוד מולו.

כשהעובדות משתנות, אני משנה את דעתי. הגיע הזמן לומר שלום לכל זה, ולהפסיק – לפחות לשנות דור – לדבר על הקמת מדינה פלסטינית. לא תהיה בה כל תועלת וסביר להניח שהיא תגרום רק נזק לישראל ולמזרח התיכון כולו, שלא יציב גם כך. לפלסטינים היו מגוון הזדמנויות לקבל מדינה; פעם אחר פעם, הם הוכיחו שהם מעדיפים להרוג יהודים ושהם לא מכירים בקיומה של ישראל, אפילו לא בגבולות 48'. יש להוציא את המתנחלים מהגדה, משום שהתנחלויות הן פשע מלחמה והן גורמות להחרפת היחסים ולדרדור מעמדה של ישראל בעולם. אבל שדרות מוכיחה שאסור להעביר לידי הפלסטינים שליטה בטחונית בשטחים, מהם הם מסוגלים להפגיז את רוב ישראל.

אולי הנסיגה הזו מעמדות אוסלו – הפלסטינים התרגלו לחשוב שהגדה והרצועה כבר שלהם, ושאפשר לנהל משא ומתן על דברים אחרים – תגרום לזעזוע ולבחינה מחודשת בצד הפלסטיני. ההימור שלי הוא שזה לא יקרה, אבל שווה לנסות. לא נשארו הרבה ברירות אחרות.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)