הישורת האחרונה: מחר יתפרסם דו"ח וינוגרד, וכולם נכנסים לכוננות ספיגה. אביר מסדר האתרוגים ובכיר משת"פיו של אולמרט בתקשורת הישראלית, יואל מרקוס, כתב הבוקר – כמנהגו – עוד טור שמטרתו לשכנע אותנו להסיר את מר המוות מעל חביבו. הטיעון העיקרי שלו הוא שהדחתו של אולמרט תביא ל"תוהו ובוהו פוליטי", ושיציבות המשטר היא מעל לכל.

את הטיעון על "תוהו ובוהו" ריסק יפה – גם הוא מעל דפי "הארץ" – משה נגבי. הטענה שהדחת אולמרט תביא לבחירות היא ספין; שינוי החוק לאחר ביטול הבחירה הישירה איננו מאפשר זאת. ואם על יציבות המשטר דיברנו, אין דבר שיערער יותר את המשטר הדמוקרטי בישראל מאשר ראש ממשלה שנוא, הנאחז בציפורניים בקרנות המזבח תוך שימוש בכל שטיק פוליטי אפשרי.

מרקוס זוכה בנקודה כשהוא מציין – עובדה מאד לא פופולרית – שהאחראי הראשי לכשלון המלחמה הוא דן שחצן. אבל תפקידה של הממשלה איננו להיות חותמת גומי של הצבא, תפקידה הוא למשול בשום שכל. בהסתערות קדימה למלחמה בעקבות חלוץ, שקדם לה דיון קצרצר, נכשל אולמרט במבחן העליון הזה: הוא הוציא את ישראל למלחמה כשהיא בלתי מוכנה, מבלי שיהיו למלחמה יעדים הניתנים להשגה. אילו היתה המלחמה נצחון פנומנלי, אילו הצליחו כוחות צה"ל במבצע מרשים לחלץ את החטופים או למצער לחסל את נסראללה ולהביס את החיזבאללה בשדה הקרב, אולמרט היה תובע – בצדק – את חלקו בתהילה. ראוי שישא גם במחיר הכשלון.

בתוך כך, הבהמה הירוקה כבר מתכוננת לחטוף את השטוזה, ומתחילה לילל שאמירת האמת אודותיה תפגע במוראל. צה"ל, כהרגלו, רוצה למנוע דיווח-אמת. נראה שהפעם זה לא ילך לו. עם זאת, הוא יכול להתנחם בכך שבעוד יומיים הישראלי הממוצע לא יזכור מה כתבה ועדת וינוגרד על צה"ל; ככל שהבהמה נכשלת, כך היא הופכת לפופולרית יותר.

מצעד הבהמות: בכנסת דנו היום באחת מהצעות החוק האוויליות ביותר שעלו בה אי פעם: ההצעה לאסור בחוק על מצעדי גאווה בירושלים. על החוק עצמו מיותר להכביר מילים; יש רק לציין שהוא שומט את הקרקע מתחת לטענה שירושלים היא בירתה הלאומית של ישראל. אילו אכן היתה ירושלים בירת ישראל, איש לא היה מעלה על דעתו לאסור עריכת הפגנה בעיר שהיא מרכז הלאום.

וכמובן, הדיון הזה הוציא את הרע ביותר מאחינו חובשי הכיפה. חבר הכנסת אלי גבאי (מפד"ל) דרש לערוך את המצעד "בסדום"; ההומופוב הבולט בכנסת, נסים זאב (ש"ס) קרא לטפל בהומוסקסואליות "כמו בשפעת העופות". עוד יום מוצלח לדמוקרטיה הישראלית.

אין דומה לה: חברת הכנסת אסתרינה "דוקטורט בגזענות" טרטמן (ישראל ביתנו) עושה כל מאמץ אפשרי להפוך לנלעגת שבין חברי המשכן, ואין מה לומר – לפחות בתחום הזה היא מצליחה, ובגדול.

טרטמן העלתה בקריאה טרומית חוק שסוגר פרצה נוראה: היא תובעת שמשרד הפנים יחיל את התאריך העברי החל משקיעת החמה ולא משעת חצות. אין ספק שזה נושא חשוב ביותר, שצריך לגזול זמן יקר מחברי הכנסת.

החלק המשעשע – והנלעג – הוא התגובות לכתבה. נרשם מבול חשוד של תגובות אוהדות לטרטמן, רובן בנוסח "כל הכבוד". עכשיו צריך הקורא הנבון להכריע האם נתקף העם בגל אהדה לטרטמן ולחוק הטיפשי שלה, או שמא היא ואנשיה עסוקים בכתיבת טוקבקים. היא לא תהיה הראשונה – עמיר פרץ, נמסר, שקל להעסיק חיילות בכתיבת טוקבקים התומכים בו במהלך המלחמה. מי ששיקרה באשר לתארים שלה, שקר שלקח יומיים לפרק, ולאחר מכן לא התפטרה אלא תקפה את התקשורת – ובכן, בואו נאמר שיותר מדי בושה כנראה אין לה.

ואם אנחנו כבר בעניין זה, ראוי לציין שמסע ההפחדה – שעליו כבר כתבתי כאן – של טרטמן נמשך: באמצעות איום בתביעת דיבה, היא הצליחה לאחרונה לסתום ליהונתן קלינגר את הפה. אין ספק, היא שווה כל שקל שאנחנו משלמים לה.

קשר נגד הציבור: רני "רעה, רעה" רהב, קונסול הכבוד של איי מרשל, שלח אתמול מכתב (ולווט מגישה עוד שירות לציבור ומפרסמת את תוכנו) לנשיא המדינה, שמעון פרס. במכתב, מפציר הקונסול הטרי בפרס לחון את עמרי שרון, שבית המשפט סיים לאחרונה את המשחקים שלו וקבע כי ירצה את עונשו.

המכתב של רהב רצוף פירכות והטעיות. "בהחלטה היום", כותב רהב, "נשאר עונשו של עמרי שרון על כנו למרות שהודה במיוחס לו". טעות – או שקר – ראשונה: העונש המקורי שנגזר על עמרי שרון היה תשעה חודשים. הוא הופחת בערעור לשבעה חודשים. יתר על כן, ההודאה של שרון באה כחלק מעסקת טיעון; אילו לא היה מודה, היה צפוי לעונש כבד יותר. האם סבור רהב – אם אכן יש לו מחשבה עצמאית משלו, שכן הוא שכיר דעה – שמי שמודה בפשעו פטור מעונש?

הלאה. רהב כותב ש"מדובר בתקדים במסגרתו נקבע לראשונה עונש מאסר בשל עבירה זו". טעות – או שקר – שניה: שרון הורשע לא רק ברישום כוזב במסמכי תאגיד (ואגב, אני לא משפטן אבל אני סבור שהיו מי שישבו בכלא בשל עבירה זו), אלא גם בעדות שקר. האם רהב לא מכיר את העובדות, או שהוא מנסה לייפות אותן עבור לקוח?

רהב כותב עוד ש"שני בניו [של שרון – יצ"ג] סועדים אותו יומם וליל… עמרי שרון מטפל באביו 24 שעות ביממה". גוזמא: אין להניח ששרון ג'וניור נמצא לצד מיטת אביו 24 שעות ביממה. יתר על כן, הטיפול בשרון מתבצע על ידי רופאים, על חשבון הציבור, וספק אם נוכחותם של עמרי וגלעד מועילה במשהו. יתר על כן, השופטת שגזרה את דינו של שרון אמרה במפורש כי היא מתחשבת במצבו של אביו.

לא הייתי מתייחס למכתבו של רהב – האיש חי בבועה נלעגת משלו – אלמלא עובדה קריטית שאיש לא התייחס אליה: הפשע של עמרי לא היה "סתם" רישום כוזב במסמכי תאגיד, ולא עדות שקר מן השורה. מה שביצע עמרי היה הזרמת כסף בלתי חוקי לקמפיין של אביו. היינו, קשר נגד הציבור וקשר נגד הדמוקרטיה הישראלית. על כך, הוא ראוי לעונש חמור פי כמה.

לשמעון פרס יש עבר מוכתם בתחום זה: הוא המתיק את עונשה של נעמי בלומנטל, שביצעה עבירה דומה מאד לזו שביצע עמרי שרון, והסיר מעליה את מר הכלא. אם יחנון, או ימתיק את עונשו, של שרון, הוא יקבע שוב נורמה פסולה בתכלית: שיש חוק אחד לאזרח הקטן, שמשחד פקיד עיריה, וחוק אחר לחבר הכנסת שמשחד את בוחריו ומביא לבחירה פסולה בפוליטיקאי. לפרס יצא שם רע גם כך; מוטב שלא יוסיף עליו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

זמן קצר לאחר הדיון שהיה כאן לאחרונה – על תיאוריות קונספירציה, מאסונים, ציונים ומחורפנות מוסלמית – נתקלתי בספרו החדש של אומברטו אקו, Turning Back the Clock, בידיעה משעשעת למדי, לפחות במבט ראשון.

מסתבר שבשנת 2001 אסרה ממשלת סעודיה על יבוא משחקי, סרטי וקומיקסי פוקמון לארצה. זה לא היה התקף נדיר של טעם טוב: היתה כאן בעיה הלכתית – וקונספירטיבית. בשנת 2003, הוציא איש הדת הבכיר יוסוף אל קרדאווי – שבהקבלה גסה ניתן לומר שמעמדו מקביל לזה של עובדיה יוסף בקרב יהודי המזרח בישראל – פאתווה האוסרת על שימוש במוצרי פוקימון, וטעמיו עמו.

לאחר ששיבח את מתרגמי הסדרה על הערבית הקלאסית המשובחת שלהם, מסביר קרדאווי ש"הופצץ" בפניות של הורים שרצו לדעת האם מותר לצפות בסדרה ולשחק במשחקים, ועל בדק את הנושא לעומק, ובין השאר צפה בסדרה. משעשה כן – ויאמר לזכותו שהבדיקה שלו הרבה יותר מעמיקה מזו המקובלת בקרב פוסקי ההלכה שלנו, האוסרים על ספרים מבלי שקראו אותם כלל – הוא אסר על פוקימון מכל וכל.

לאיסור היו כמה סיבות. ראשית, היצורים בפוקימון עוברים אבולוציה – ויש בכך משום תמיכה "בתיאוריה השנויה במחלוקת של דארווין". שנית, הסדרה מציגה יצורים לא קיימים, וכמנהגם של אבות חמורי סבר מסולון והלאה, לקרדאווי יש בעיה משמעותית עם הצגת דברים חסרי ביסוס במציאות. שלישית, הסדרה אלימה, מציגה את החיים כסדרה של קרבות, ועל כן בעייתית לילדים. רביעית, משחק הקלפים מעודד הימורים. עד כאן, שמרנות גרידא. וזה בסדר: אין לצפות מיוסוף קרדאווי או מעובדיה יוסף להיות חברים נושאי כרטיס במרצ.

הסיבות האחרונות, מצד שני, מדאיגות יותר. קרדאווי מצביע על ה-Hexa Star, או, בנוסח של אקו, "הכוכב בעל שש הפינות", כעל סמל "שיש לו קשר לציונים ולבונים החופשיים". יתר על כן, בסדרה מופיעים משולשים, שלדברי קרדאווי הם סמל מאסוני מובהק. קרדאווי הגון דיו כדי להודות שאיננו יודע אם יש אמת בטענה שחלק מהדמויות אומרות ביפנית "אני יהודי", או "היה יהודי" – "משום שכמה יפנים הכחישו זאת; על כן איננו יכולים לפסוק בנושא כה שנוי במחלוקת".

הנה הוא כאן, לפנינו, הקשר הישיר – לא רק במוחה הרעוע של חברת מועצה מרוטרדם, אלא גם בפסיקתו של אחד החשובים שבפוסקים המוסלמים – בין הציונות ובין המאסוניות; הקישור שהופיע בחוקיה של עיראק תחת סדאם חוסיין, שאסרה על "כל צורות הציונות, המאסוניות בכלל זה"; הנה היא כאן לפנינו, הקנוניה העתיקה, שמנציחה את עצמה באמצעות התיווך של אותו זיוף ישן, "הפרוטוקולים של זקני ציון" – שלגמרי לא במקרה, הם מהספרים המצליחים בעולם הערבי, שאיננו מרבה לתרגם ספרים.

* * * * *

למקהלה הקבועה שתצוץ ודאי עכשיו, ותשאל למה אני כותב את זה, ולמה בעצם אנחנו צריכים לדעת את זה, ולמה זה טוב חוץ מחרחור מדנים, יש כמה תשובות. הדמגוגית והמהירה – שאיננה נטולת ערך, למרות זאת – היא שהם כנראה לא מחו כשפורסמו כמה מהפאתוות היותר נלעגות של עובדיה יוסף (הקלאסית, כמובן, היא זו שאוסרת תלישת שערות מהאף בשבת); מדוע הם נזעקים יותר כאשר הזוהמה המחשבתית האיסלמית נחשפת ללעג לו היא ראויה? האם זה משום שלאחינו בני עדות הקאלאץ' יש נטיה להתפוצץ מזעם?

התשובות האחרות מורכבות יותר. אני חושב שהשמאל – הישראלי והעולמי – עושה עכשיו עוד טעות ענקית מהסוג שקבר אותו במלחמה הקרה. אז הוא תקף שוב ושוב את מי שמנע את כיבושה של מערב אירופה והפיכתה לפרובינציה סובייטית; אז הוא עצם את עיניו לזוועות הקומוניזם ולסבלם של הכבושים על ידיו; היום הוא עוצם עיניים מול האידיאולוגיה הסלפיסטית שפושה בקרב המהגרים לאירופה, מתעלם מהאנטישמיות שלהם ומשנאת האדם שלהם. פעם, הקומוניסטים דיקלמו סיסמאות על אהבת שלום ואהבת אדם כשהם התכוננו למלחמת כיבוש; היום מדקלמים לנו ש"איסלם פירושו שלום", וכל מיני חלאות מכסים את עצמם ברטוריקה על "זכויות מיעוטים" תוך שהם משוררים על העונג שבעריפת ראשים.

ושוב, סביר להניח שיש מוסלמים לא מעטים שכל זה גורם להם בחילה. אבל זה הצד הליברלי שלהם, זה שנחשף למערב. עד כה הם לא הראו כל יכולת לעמוד מול המיינסטרים הסלפיסטי – שרוכש לעצמו תומכים דווקא במערב. הדור הראשון של מוסלמים שהיגר מערבה ידע מדוע הוא נוטש מאחור את ארצות הפיגור; הדור השני לא הכיר את מרוקו, פקיסטן או סוריה. הוא לא היה פקיסטני, סורי או מרוקני; הוא היה רק מוסלמי. הוא בז לחברה שקלטה אותו, שציפתה ממנו לאמץ את ערכיה. והבוז והניכור הזה הפכו מהר מאד לשנאה.

מכאן העליה של חיזב אוט-תחריר, שרוצה להקים ח'ליפות עולמית; מכאן המשיכה לתיאוריות קונספירציה ישועיות מיושנות, כי הן מסבירות שהצלחתה של ישראל – והיא הצלחה על פי כל קנה מידה – והפיגור הערבי (ומדינות ערב מפגרות על פי כל קנה מידה) נובעות לא מערכיה המערביים-ברובם של ישראל, אלא מאיזה קשר אפל. מכאן האנטישמיות: לא רק בשל כיבושה של ישראל, אלא בשל העובדה שהישגיהם של שישה מיליוני יהודים עולים עשרות מונים, בכל קנה מידה, על הישגיהם של כמיליארד מוסלמים.

השמאל והאיסלמיסטים נפגשים בנקודת השקה אחת: התיעוב כלפי הקולוניאליזם המערבי. המוסלמים מציגים את עצמם כמיעוט מדוכא, והשמאל תמיד נופל למלכודת הזו. לצורך התמיכה במדוכאים עלי אדמות, השמאל מתעלם מהאנטישמיות, מהלך המחשבה הקונספירטיבי, משנאת ההומוסקסואלים, ממעמדן הנחות אינהרנטית של הנשים המוסלמיות (והוא מגיע עד כדי הגנה על המנהגים התרבותיים של מילת נשים המיובאים למערב) – קיבינימט, הוא מתעלם מכך שהמוסלמים הם הציבור הריאקציונרי ביותר בעולם.

לצורך כך, השמאל גם מטאטא את ההיסטוריה של האיסלם. מסעות הצלב מובאים כדוגמא לתוקפנות מערבית – תוך התעלמות מהכיבוש המוסלמי של אפריקה הנוצרית, אסיה הקטנה הנוצרית, ספרד, הפלישה לצרפת, הפשיטות על חופי איטליה וצרפת. הוא מתעלם מהפרובוקציות המוסלמיות כלפי הנוצרים בפלסטינה, ששימשו כעילה למסעות הצלב; והדיבורים על "הסובלנות של האיסלם" מעלימים את העובדה שהכנסיה הגדולה ביותר בעולם – האגיה סופיה שבקונסטנטינופול – משמשת היום כמסגד.

ההיסטוריה של העבדות היא דוגמא נוספת. כולם יודעים שהאמריקנים המרושעים שיעבדו אפריקנים. מעטים יודעים שמספר העבדים שנחטפו לארה"ב מאפריקה הוא כ-645,000, ושמספר העבדים שנחטפו מאפריקה לארצות האיסלם הוא יותר מ-11,000,000 (אמנם, בתקופה ארוכה יותר); שסחר העבדים האפריקני בוצע בעיקרו על ידי ערבים; שמספר העבדים שנחטפו מאירופה לארצות האיסלם בין 1500 ל-1800 עומד על יותר ממיליון; שמדי שנה חטפו הטורקים בתחומי שלטונם בארצות הנצרות – הונגריה, בולגריה, יוגוסלביה – אלפי ילדים נוצרים לעבדות, בחלקה עבדות מינית. האיסלם, שעדיין מקדש את העבדות, מעולם לא נדרש להתנצל על כל זה; בערב הסעודית נהגה העבדות כחוק עד 1963; בסודאן, עד 2007; בניז'ר היא עדיין בתוקף. רוב השמאלנים הטובים שלנו אפילו לא יודעים את העובדות הללו. הן לא בקאנון.

וכשאנחנו – כאנשי שמאל – מעדיפים לא לראות את כל זה; כשאנחנו – מתוך תפיסה רלטיוויסטית מטופשת להפליא – לא מאלצים את המהגרים המוסלמים להתעמת עם עברם ועם הערכים שהם גוררים איתם מארצות הפיגור אל העולם החופשי; כשאנחנו מאפשרים בשתיקה לנורמות של מילת נשים ושל רצח על 'כבוד המשפחה' לחלחל לחברות הליברליות שנבנו במערב בעמל רב; כשאנחנו עוצמים עיניים מול המארה של תיאוריית הקונספירציה של המאסונים-הציונים – אותה תיאוריית קונספירציה ששימשה כה יפה את הנאצים – אנחנו משמשים כאידיוטים מועילים של הרעילה באידיאולוגיות, זו הטוענת כי האדם הוא עבדם של כהנים וכתבי דת.

בעימות האידיאולוגי הגדול של המאה העשרים – העולם החופשי מול הפאשיזם, הן זה האדום הן זה החום – נכשל השמאל בצורה מבישה; חלק ניכר ממנו התייצב בצד הדיקטטורות הגרועות ביותר בהיסטוריה האנושית. רצוי שבמה שמסתמן כעימות של המאה ה-21 – זה מול האיסלמו-פאשיזם, מושג נכון גם אם ג'ורג' בוש משתמש בו – יהיה השמאל, סוף סוף, בצד הצודק.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)