הסיוט הלאומי הארוך שלנו הסתיים: שנה וחצי כמעט לאחר אירועי המלחמה בלבנון, ועדת וינוגרד הגישה את הדו"ח שלה. הוא מתון, שקול, וחוששני שהוא ייקבר קבורת חמור.

הסיבה לכך היא פשוטה: הוועדה לא סיפקה את מה שההמון הזועם – וזעמו היה מוצדק – רצה ממנה: את ראשו של אולמרט. הוועדה קבעה שהדרג המדיני נושא באחריות חלקית – וגם היא בגלל שהאמין לפנטזיות של צה"ל.

את עיקרה של האחריות משליכה הוועדה, בצדק מוחלט, לפתחה של הבהמה הירוקה: בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל, נקבע במפורש ש"ארגון כמו צבאי עמד במשך שבועות מול הצבא החזק במזרח התיכון, ירי הרקטות נמשך במהלך כל המלחמה. צה"ל לא סיפק לו מענה אפקטיבי. רקם החיים שובש, ותושבים עזבו בתיהם וישבו במקלטים. לאחר תקופה של פעולות מוגבלות וסמוך להחלטה על הפסקת האש, ישראל יצאה למבצע רחב שלא עמד בציפיות ולא סיפק את התוצאות שציפו ממנו". במילים הברורות ביותר, כותבת הוועדה (עמ' 306 במסמך הדיגיטלי) כי "אנו נאלצים לקבוע כי למרות היבטים רבים של עבודה מקצועית ומסודרת, ולמרות מסירות רבה של המפקדים והלוחמים, לא ביצעו היחידות שלחמו במסגרת הפיקוד [פיקוד צפון – יצ"ג] את עיקר המשימות שהוטלו עליהן" (ההדגשה במקור). די בכך להצדיק את דברי "מקורבי אולמרט" כלפי אספסוף המ"פים.

הוועדה (עמ' 298 במסמך הדיגיטלי) מציינת שהרמטכ"ל לא הפעיל את מוצב הפיקוד העליון – בניגוד לנהליו של הצבא עצמו – והתוצאה היתה דיונים חלקיים בלבד. הרמטכ"ל חלוץ, בשחצנות אופיינית, אמר כי "המצפ"ה הופעל, אם כי דיוני הרמטכ"ל לא נערכו בו". כלומר, הדיונים היו חסרי ערך. המטכ"ל עצמו כונס רק פעם אחת, ב-12 ביולי.

צה"ל, קובעת הוועדה (עמ' 300 במסמך הדיגיטלי) המשיך להתייחס כאילו זו עוד פעולת בט"ש – ואכן, פעולות בט"ש הן כל מה שצה"ל למד לעשות בשנים האחרונות. מכאן ההתקדמות האיטית, מכאן חשיבות פינויים של פצועים על חשבון עמידה במשימה, מכאן הבהלה והפאניקה: החיזבאללה לא התנהג כמו אסופת בני 16 עם קלץ'. כפי שידע כל חייל שנתקע בלבנון ונאלץ לבזוז מזון, המערך הלוגיסטי של צה"ל לא נערך לעימות (עמ' 301).

כלום לא היה די בכך, צה"ל התייחס לאזרחים כאל גורם מפריע, שעיקר תפקידו הוא לספוג מכות במקום הצבא. צה"ל לא גייס מילואים של פיקוד העורף כדי לסייע לאזרחים (וזה, כזכור, היה סירוב פקודה הגובל בבגידה בעת מלחמה של העלוב יצחק גרשון); צה"ל גם נמנע (עמ' 302) "ממתן מענה ראוי לקיצור משך הלחימה".

הפיקוד של כוחותינו המזוינים היה כה רשלן, קובעת הוועדה, עד שפקודות מבצע הכילו פריטים שנפסלו – משום שהם נעשו בשיטת copy-paste (עמ' 304). על חוסר נהירותן של הפקודות, ועל השפה הפרטית של גל הירש (אגב, בספר "אש על כוחותינו" יש גירסה שלישית למשמעות של "השתבללות"), כבר נאמר הכל. הוועדה קובעת בנוסף (עמ' 305) שהמטכ"ל הפיץ כל כך הרבה מלל, ש"לא ברור כי מפקדים בכירים יכלו להספיק לקרוא בכולם תוך כדי לחימה".

הוועדה קובעת (עמ' 313), בלשון עדינה מאד, שאחת הבעיות בממשק בין המטכ"ל ובין קציני פיקוד צפון, נבע מבין השאר מ"פירוש לא נכון של ערך הריעות, שגרם להמנעות ולהיסוס בנקיטת צעדים אישיים קשים, הקשור גם הוא לתחושה כללית של חוסר דחיפות וחוסר חשיבות של לוחות זמנים ושל הישגים מבצעיים". צה"ל לא נערך למערכה קרקעית, ולא הצליח לזהות, עד שלב מאוחר מאד, ש"הבעיה האמיתית שנוצרה היתה תקיפת העורף על ידי הרקטות קצרות הטווח של החיזבאללה" (עמ' 314).

יש עוד הרבה חומר, וזה רק הדו"ח הגלוי לציבור. הבעיה היא שזה לא משנה. הציבור רוצה את ראשו של אולמרט; הוא לא רוצה לשמוע שהבהמה הקדושה שלו נכשלה. הוא לא רצה לשמוע את זה בזמן המלחמה, ובטח לא עכשיו, כשחלף כל כך הרבה זמן. על כן, כבר החלו המתלהמים, המעמידים את צה"ל מעל למדינה שהוא אמור לשרת, לתקוף את הוועדה. זו ועדה מטעם, הם אומרים, שמקריבה את הדרג הצבאי כדי לכפות על הדרג המדיני. הדו"ח לא יקרא כלל; הוא כל כולו דברי כפירה. ההתפרעות והתפרצויות הרגש של תומר בוהדנה, לא הדברים השקולים של וינוגרד ושני האלופים שבוועדה, הם שיתנו את הטון.

וכך היה מראש. ראוי לציין שצה"ל לא תקף את הוועדה (אם כי נקט בצעדי מנע כלפיה, כגון בג"צים שמנעו את הדחתה של הקצונה הבכירה, שבמדינה מתוקנת היתה מתאבדת או פורשת). לא, ההתקפות באות בעיקר מציבור היהודים הגאים. כבר הורגלנו בכך שהצבא תוקע סכין בגב המדינה, אבל אני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שאני רואה ציבור שתוקע לעצמו סכין בגב רק כדי להגן על צבא שסרח ויצא מכלל שליטה.

כי שקיעתו של דו"ח וינוגרד תביא לתוצאה הברורה: הדרגים שסרחו לא יודחו, הצבא לא יתקן את עצמו – הוא לא מסוגל, הוא רגיל בעיקר לשקר לעצמו – ובפעם הבאה שתוטל על צה"ל משימה סבוכה יותר מציד אדם בקסבה, הוא ייכשל. קצינים צעירים, מורעלים ולהוטים – הדור הבא של התומר בוהדנים – ימצאו את עצמם במבחן שהם לא יוכלו לו, ויראו את אנשיהם מחוסלים, את משימותיהם בלתי מושלמות, את המדינה עליה היו אמורים להגן הופכת לשק החול שלהם.

וכשהם יחזרו מהחזית, הם – והציבור איתם – לא יאשימו את תומר בוהדנה; הם יאשימו את הפוליטיקאי האומלל התורן. ככה זה, כשלצבא ניתנת ממלכה. ככה זה, כשהפוליטיקאים כולם נתפסים מושחתים והקצינים כולם כמלאכי שרת. ככה זה, כשהאידיאל היחיד הוא חיים על החרב, אידיאל שכל הסוטה ממנו מסתכן באובדן אזרחותו.

ככה זה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)