החברים של ג'ורג'

כשהבכיר הבטחוני נחשף, הפתולוגיה הקונספירטיבית של 'מוסלמית מתונה', ורבנים נחלצים להגנת פדופיל: שלוש הערות על המצב

אופס: כתב 'הארץ' ברק רביד פרסם אתמול ידיעה, ממנה עולה שבכיר בטחוני ישראלי מסר לאמריקנים כמה עצות אחיתופל באשר ליחסים עם איראן. עד כאן, הכל כרגיל. אלא שבפסקה לאחר מכן, מתואר הבכיר כ'דגן' – ככל הנראה ראש מוסדנו ומפקד יחידת החיסול 'רימון' לשעבר, מאיר דגן.

איך זה קרה? זו כנראה ידיעה שלא לציטוט, שאיכשהו, באיזה קצר תקשורת בין הכתב ובין המשכתב, מרחה את שם הבכיר בגדול. יש להניח שהאחראי לכך משכתב כרגע את קורות החיים שלו, ושרביד יתקשה לקבל סקופים נוספים מדגן, אפילו עייפים כמו זה.

דגן, אחרי הכל, בסך הכל חזר לתפיסה שימיה כימי המוסד – 'האסטרטגיה המרחבית' – על פיה יש להשתמש במתחים אתניים ודתיים במדינות הסובבות אותנו כדי לגרום להם להתעסק בעצמם ולא בנו. עד כה, היא לא מי יודע מה הוכיחה את עצמה, והרעיון לשסות פרסים באזרים הוא לא בדיוק מה שיפיל את השלטון האיראני – ודאי לא כשהשיסוי מגיע באמצעות יחידות לוחמת התעמולה שיעילותן יצאה לשמצה של ארה"ב. דוברי אזרית, משום מה, לא ממהרים להתגייס למודיעין האמריקני.

טוב לדעת שזו רמת העצות של ראש מה שמתואר כארגון מודיעין מתוחכם.

החיפוש הנואש אחר המוסלמי המתון: יש, כמסתבר, חברת מועצה ברוטרדם בשם בוכרה איסמאילי. הנ"ל, ממוצא מרוקני, חברה במפלגת העבודה ההולנדית. לפני כמה ימים קיבלה איסמאילי מכתב מתושב רוטרדם שמחה על תמיכתה בארגון האיסלמיסטי חיזב אוט-תחריר, שנחשב לארגון ג'יהאדיסטי. איסמאילי שלחה לו בתגובה את הטקסט הזה. הוא שווה קריאה.

לאחר מעשה, טענה איסמאילי כי כתבה אותו בהתקף של זעם, משום שהדואר שקיבלה היה 'דואר שנאה'. נניח, לצורך הדיון, שהיא צודקת ושהמכתב הוגש לה על ידי איש קו קלוקס קלאן בגלימות לבנות. נתעלם, אם כן, מהטון הפרוע והלא ראוי (הטוקבקיסיטי, הייתי אומר) של התגובה ונתייחס לשתי נקודות.

האחת, היא מכנה את הנמען – פעמיים – 'עובד שטן'. זהו כינוי מקובל בקרב איסלמיסטים למי שאינם מוסלמים. הכינוי השני, המדאיג יותר, הוא 'בונה חופשי… חחחח…. אתה לא חופשי, אתה עבד של השטן".

תיאוריית הקונספירציה הכלל-מוסלמית נתקעה אי שם בשנות השלושים, והושפעה קשות מתיאוריות קונספירציה קתוליות (ופאשיסטיות, והיתה חפיפה בין השניים) של התקופה. האזכור של הבונים החופשיים מופיע גם באמנת החמאס, שנכתבה במקומות שספק אם עין בונה חופשי שזפה מימיה. זה לא חשוב: 'בונה חופשי' מתמזג יפה מאד – גם בחשיבה הקתולית וגם בחשיבה המוסלמית, אם ניתן לקרוא להן כך – עם 'יהודי', 'בולשביק', ו'בעל הון'. זה שם קוד כולל ל'ההם' ששולטים בעולם ודופקים את האנשים הישרים למען מטרה מרושעת כלשהי. האנטישמיות היא בת לוויה קבועה של התיאוריה הזו.

כלומר, יש לנו 'מוסלמית מתונה', חברה במפלגת העבודה, מודל של השתלבות בחברה האירופית – שבו זמנית היא תומכת של ארגון קיצוני במיוחד וברגע הראשון שנשרף לה פיוז היא נסוגה אוטומטית לתיאורית קונספירציה אנטישמית. נהדר.

הרבנים להגנת הפדופיל: ארה"ב דורשת את הסגרתו של יהודי המתגורר בישראל, החשוד כי ביצע שורה של מעשים מגונים בקטינים. לעזרתו נחלצו שורה של רבנים ישראלים, הדורשים למנוע את ההסגרה.

הסיבה (או התירוץ) הוא שהשרץ הקטן מסרב לתת גט לאשתו, והיא מעריכה – בצדק, ככל הנראה – שברגע שהוא יהיה מאחורי הסורגים באיזה כלא פדרלי, גט היא כבר לא תראה ממנו. אז כדי לארגן את הגט, דורשים הרבנים לעכב את ההסגרה – בנימוק שהאשה תהיה 'עגונה'.

כל החוליים של המערכת הרבנית נמצאים בסיפור הזה: יכולתו של גבר להפוך את אשתו לשפחתו ובו זמנית לחמוק מצדק בעזרת כמה מזוקנים ומערכת חוקים שונאת-נשים; הנימוק השקט שמאחורי הסיפור, והוא הנימוק ההלכתי שאין מסגירים יהודים לידי לא יהודים; והפחד הרבני מחידושים. הרי בקלות ניתן היה להכריז שקידושיו של פדופיל בטלים, משום שהאשה לא היתה מתחתנת איתו אילו ידעה את סודו. בקלות – אבל היה צורך באומץ לעמוד מול האספסוף המחמיר, והיה צריך גם להסביר איך הוסגר יהודי כשר לידי ערלים.

וזה קורה כאן, לא בריאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

חרפת שדרות, סופה של פלסטין

הייתי אתמול בשדרות. קצת פחות משעתיים. רובם בתוך אותו מבנה. ענייני עבודה. אודה ואבוש: פחדתי.

כששלחו אותי לשם, אמרתי לעצמי שיותר גרוע מעזה זה לא יוכל להיות, והרי בעזה הייתי שנתיים וכמעט שלא פחדתי. מסתבר שהייתי אז צעיר וטיפש, כי החשש התחיל לנקר איך שנכנסתי לעיירה. זה היה פחד אחר, לא מוכר. הפחד שמשהו, אין דרך טובה יותר לנסח את זה, יפול עליך מהשמיים ויגמור את הקריירה שלך. משהו שבכלל לא תספיק לראות, כנראה שגם לא לשמוע. הסיכויים שזה יקרה נמוכים, סטטיסטית, מהסיכון להדרס בחציית כביש. ובכל זאת.שדרות, אתמול בצהרים

עשיתי את שבאתי לעשות ועפתי מהמקום במהירות האפשרית. כשאשקלון היתה מולי התקשרתי לחבר טוב ואמרתי לו 'אני יוצא עכשיו מטווח הקסאמים'. היה הצחוק הזה שנלווה להודאה-למחצה בחולשה. בנסיעה היתה, כמובן, הסקרנות האנתרופולוגית של תייר מארצות המרכז המוגנות, שבא לראות כיצד חיים הנייטיבז בערבות הדרום הפראיות, התקווה הקלושה לראות קסאם – ממרחק בטוח, כמובן; משהו לספר עליו, ואולי גם לצלם.

בכל מקום בעיירה אפשר לראות עמדות מחסה מבוטנות, עם שלטים של פיקוד העורף, שכמעט ומורים לתושבים להודות למדינה על רוב חסדה. ואני לא מבין איך הם נשארים שם. התשובה המרירה היא, כמובן, ששדרות היא ישראל בזעיר אנפין: כל מי שיכול, בורח; נשארים רק מי שאינם יכולים לברוח, או מי שבנו כאן את עולמם לפני האינתיפאדה השניה, יודעים שערך הנדל"ן שלהם שווה לאפס, ויודעים שלא יוכלו כלכלית לבנות את עצמם מחדש במקום אחר.

אני לא זוכר מי היה האידיוט חסר הרגישות – בני ציפר הוא מועמד בולט – שהחליט לפני שבוע ללעוג לנפגעי החרדה. ב"הארץ" תיארו מה משמעותה של פגיעת חרדה: ילדים שקופאים באמצע הרחוב. הסירנות מייללות, איזו רקטה שועטת בכיוונם, והם לא מסוגלים לזוז. אני לא יודע איך אפשר לחיות ככה.

אני יודע שאנחנו גובים מהעזתים מחיר עצום, דיספרופורציונלי, ושחלק ניכר מן ההרוגים היו בלתי מעורבים בלחימה. אבל, עם כל הכבוד, הפלסטינים מנהלים פה את משחק "רחמו על היתום שרצח את הוריו" הקבוע שלהם. החמאס שולט בעזה: הוא העיף משם את הפתח במלחמת אזרחים קטנה, תוך שהוא נשען – לדעתי, בצדק – על העובדה שניצח בבחירות הכלליות. אם הוא לא מסוגל להפסיק את ירי הקסאמים, והוא לא מסוגל כי הדבר יהפוך אותו לבוגד בעיני האספסוף הפלסטיני – ובכן, יש לזה מחיר. גם המשחק הכפול של ירי ארטילרי מתוך שטח בנוי, הסתתרות בקרב אזרחים ויללות כשמגיעה התגובה צריך להפסק.

מי שהגיב על הנסיגה מהרצועה בהמשך הירי לעבר אזרחים, שהוא פשע מלחמה; מי שהחליט לבחור בחמאס; מי שהחליט ששיקום ה'כבוד' שלו באמצעות שיגור רקטות עדיף מחיי שגרה; מי שהחליט שהוא רוצה, אידיאולוגית, לחזור למאה השביעית – לא יכול להתלונן שמוטל עליו מצור. מלחמה היא עסק דו צדדי, ואם אין בעזה חשמל – נו, אז ישראל תורמת את שלה להחזרתה של עזה למאה השביעית. לא נורא. האנומליה הזו, שבה ישראל מופגזת מעזה ובמקביל מספקת לה חשמל, צריכה להפסק. אין אף מדינה בעולם שהיתה מקבלת מצב פסיכי כמו זה שקיים בשדרות.

ואם זה לא יספיק כדי להשבית את הפגזת שדרות, אז כנראה שהגיע הזמן לכבוש מחדש את עזה, והפעם שלא כדי לצאת. הכיבוש יהיה עוולה גדולה, בלי שום ספק, ויהיה מלווה בשורה של מעשי זוועה שגרתיים, אבל הוא עדיין לא יגיע לכדי פשע המלחמה של הפגזת אוכלוסיה אזרחית מדי יום.

הישראלים שתמכו בפתרון שתי המדינות ובנסיגה ישראלית יצאו מנקודת הנחה שהפלסטינים הם רציונליים, ושהם יבינו שהאינטרס העצמי שלהם מחייב אותם לרסן את הקנאים שלהם. תמכתי בפתרון הזה בשנות השמונים, כשהיה צריך לא מעט אומץ לעשות זאת, והבעת הרעיון הזה לוותה לעיתים תכופות באלימות מינורית.

עכשיו, ככל הנראה, צריך לא פחות אומץ כדי לומר שהנחת היסוד הזו – של רציונליות פלסטינית – היתה חסרת בסיס. שהלאומיות הפלסטינית היתה רקובה מלכתחילה, שהיא נבנתה על קורבניות ואומללות שאלו הישראליות מחווירות לעומתן, שהיא קידשה ומקדשת רומנטיקה של דת ואדמה, ושהיה בה יסוד איסלמי עמוק, שתמיד העדפנו לא להביט בו. הנחנו, בטעות, שמוסלמים מסוגלים לדמוקרטיה; שהם מסוגלים לראות בזכויות אדם משהו שהוא מעבר לכלי נשק במלחמת התעמולה. הנחנו, בטעות, שהפלסטינים מסוגלים להסכין לשלטונם של ד'ימי במה שהוגדר כהקדש איסלמי. הפתח, אותו ארגון שדגל ב'מדינה חילונית ודמוקרטית', פתח את כל הכרוזים שלו ב'בשם אללה הרחמן והרחום'. אבל צריך לומר את זה, משום שאני פטריוט ישראלי ולא פטריוט פלסטיני, והפסקת הכיבוש נראתה בעיני כאינטרס ישראלי. לא עוד.

והבחינה המחודשת הזו של המצב נכונה לא רק לרצועת עזה; בגדה, הסתירו בעלי הברית שלנו כביכול, אנשי אבו מאזן, את העובדה שהם מחזיקים בידיהם את מחסלי שני המתנחלים. חזרנו לדפוס הקבוע של שנות התשעים, שבו הרש"פ קורצת לכל הכיוונים, ונעדרת אומץ לעשות את מה שיהפוך אותה מקבוצה של בנדיטים לתנועה לאומית: אכיפת משמעת ויכולת לצאת נגד האינסטינקטים של האספסוף.

כן, אני יודע. ישראל ניהלה משחק כפול והקימה התנחלויות לאורך כל שנות אוסלו. כן, אני יודע. שני הצדדים לא הגיעו לשולחן המשא ומתן בידיים נקיות. אבל אחרי הנסיגה מהרצועה, כ-70% מהישראלים היו מוכנים גם לנסיגה מהגדה; על כך בנתה קדימה, אם מישהו עוד זוכר, את מסע הבחירות שלה. ואז חזרו הקסאמים, ועכשיו יותר מ-70% מהציבור תומך בימין. ואני לא מאשים אותו.

הפלסטינים אוהבים להאשים את ההנהגה האומללה למדי שלהם; אבל הטענה שההנהגה לא קשובה לרחוב הפלסטיני היא שטות. הבעיה שלה היא שהיא קשובה לו מדי, ומפחדת לעמוד מולו.

כשהעובדות משתנות, אני משנה את דעתי. הגיע הזמן לומר שלום לכל זה, ולהפסיק – לפחות לשנות דור – לדבר על הקמת מדינה פלסטינית. לא תהיה בה כל תועלת וסביר להניח שהיא תגרום רק נזק לישראל ולמזרח התיכון כולו, שלא יציב גם כך. לפלסטינים היו מגוון הזדמנויות לקבל מדינה; פעם אחר פעם, הם הוכיחו שהם מעדיפים להרוג יהודים ושהם לא מכירים בקיומה של ישראל, אפילו לא בגבולות 48'. יש להוציא את המתנחלים מהגדה, משום שהתנחלויות הן פשע מלחמה והן גורמות להחרפת היחסים ולדרדור מעמדה של ישראל בעולם. אבל שדרות מוכיחה שאסור להעביר לידי הפלסטינים שליטה בטחונית בשטחים, מהם הם מסוגלים להפגיז את רוב ישראל.

אולי הנסיגה הזו מעמדות אוסלו – הפלסטינים התרגלו לחשוב שהגדה והרצועה כבר שלהם, ושאפשר לנהל משא ומתן על דברים אחרים – תגרום לזעזוע ולבחינה מחודשת בצד הפלסטיני. ההימור שלי הוא שזה לא יקרה, אבל שווה לנסות. לא נשארו הרבה ברירות אחרות.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)