החברים של ג'ורג'

הפתעת ניו המפשייר: נסתפק במשפט קצר, כי זה כואב: אוי. נקווה שבפעמים הבאות ילך יותר טוב. לא ככה הייתי צריך לפתוח את הבוקר.

ירד לגמרי מהפסים: אני יודע שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, חייב כותרת כל שבוע ושמזמן לא צעקו עליו בבית כנסת או שנדמה היה לו שמישהו ירק בכיוונו. אבל בכל זאת.

הציטוט הבא הוא מתוך ידיעה שהודלפה ל-Ynet על ידי שטרן או מי מטעמו (איך אני יודע? כי אני עדיין שומע את היחצ"ן שכתב אותה): "עם זאת, חולי סכרת, חרשים ואלו הלוקים בשיתוק מוחין ימשיכו להתנדב בלבד ולא יוכלו להתגייס לצבא. באגף משאבי אנוש מבטיחים כי כל המבקש להתנדב מבין אוכלוסיות אלה – יזכה להליך מהיר. בתוך כך, ממשיכים בצה"ל לבחון את נושא גיוס החיילים הסובלים מאוטיזם. החלטה בעניין עוד לא התקבלה ובחינת הנושא נמשכת על מנת לאפשר גם לאלה הסובלים מהמחלה בצורה קלה – להתגייס לצבא".

כשקראתי את זה נזכרתי באותה פקודת גיוס נוראה שהוציאה הממשלה הבריטית בסוף 1917, שגייסה עיוורים, נכים, חרשים ומשוגעים לשורות הצבא. אבל, אלים רחומים, הצבא הבריטי היה אז אחרי קרב איפר השלישי, שבו הצליח מוכה השטיון שבכל הגנרלים – ששטרן, עם כל טמטומו, לא מתקרב לקרסוליו – דגלאס הייג לטבוח ב-400,000 מאנשיו. בריטניה היתה על סף מה שנראה כתבוסה סופית. האם ספגנו מכה דומה לזו באחרונה? מי ההזוי שהעלה על דעתו לגייס משותקי מוחין? מי הבנזונה נטול החמלה שחושב שלאוטיסט יש איזשהו סיכוי לשרוד את האכזר שבריטואלים הישראלים, הטירונות?

תאמרו: אתה עושה לעצמך חיים קלים, נטפלת לאבסורד. נכון. אבל האבסורד היה שם. ועיקר הידיעה – "החיילים [הסובלים מאסטמה או בעיות נפשיות – יצ"ג] יישלחו לחזית, ליחידות תומכות-לחימה, אך במקביל יהנו מתנאים מקלים בשירותם, בהתאם לבעיותיהם הבריאותיות והנפשיות" – לא כל כך רחוק מן האבסורד.

והבעיה של מספר המתאבדים הגואה תהיה כבר של יורשו של שטרן, שיקפיד כנראה גם הוא לטאטא אותה מתחת לשטיח. יש לקוות שכמה מהאוטיסטים שישימו קץ לחייהם בטירונות יקחו איתם גם כמה מנוגשיהם, רצוי קצינים. אולי כך הרשעות הזו, שמבוססת אך ורק על הסנטימנט של "אותי דפקו לשלוש שנים, אז גם אתם תדפקו", תגיע לקיצה.

סוגרים את הבאסטה: בחוגים ללימודים קלאסיים (גילוי נאות: אני בוגר גאה של החוג לתרבות קלאסית באוניברסיטת תל אביב, והשנים בהן למדתי בו היו מהמאושרות שבחיי) כבר מחשבים את קיצם לאחור. פרופ' בנימין איזק, איש חכם ובעל חוש הומור עצוב, מקווה שהחוג עוד יהיה שם בעוד עשור. בכלל לא בטוח; לא אם זה תלוי בפקידים הבלתי נבחרים במשרד האוצר, המנהלים את חיינו – ובפוליטיקאים הנכנעים להם ללא קרב.

תמיד היה קשה להגן על נחיצותם של הלימודים הקלאסיים. אחרי הכל, הם לא מי יודע מועילים במכולת, וגם לא מקדמים אותך במילימטר לעבר התואר הנכסף בהנהלת חשבונות. ומי יכול להתלונן על אובדנן של לשונות יוון ורומא, כאשר בוגרי בתי הספר שלנו אינם יודעים אפילו עברית, וכאשר סטודנטים אינם מסוגלים לנסח משפט ברור?

אבל צריך להתלונן, צריך למחות, כי התרבות הקלאסית היא העמוד האחרון, המט ליפול, של כל מה בתרבותנו שאיננו קנאות דתית מצד אחד וריקנות בככנטית נוסח תרבות נינט וספירס מצד שני. כל השאלות הגדולות, וחלק גדול מהתשובות הראויות להזכר, נמצא שם. מיהו אדם; כיצד ראוי אדם שיתנהג בעולם; מה היחס הראוי בין אדם לחברה; העזה אינסופית לשאול, נכונות להסתכן במוות למען השאלה. כל הנשגב (והרבה מן הנמוך; היוונים היו עם ביזארי) נמצא שם.

המידע הזה שרד את קריסת האימפריה והכיבוש הברברי, את נפילת ביזנטיון והמנוסה המבוהלת מערבה, והקים לתחיה את המערב בזמן הרנסנס. מבעית לחשוב שאחרי כל זה, מילטון פרידמן, בשילוב ידיים עם הרב כדורי ותרבות הסלבס, יהיו מה שיכבו את הלפיד הזה, לפחות בפרובינציה המזרח תיכונית הזו, שתמיד התנודדה בין פרס ורומא.

שיטח מצליח: כפרילנסר, יש מספר כלי תקשורת שאני כותב בהם. אחד מהם הוא ערוץ הצרכנות של נענע10, שבו יש לי טור נשכני ויחסית קבוע מדי שבת. בטור האחרון, התייחסתי אגבית לפרשיות העבר של אחת מחברות הכנסת הנלעגות ביותר; קראתי לה אסתרינה 'דוקטורט בגזענות' טרטמן. כפי שאפשר לראות, כל מילה משמשת כעוגן לקישור לפרשיה המתאימה של חברת הכנסת.

מיד קפץ עלי רוגזו של היועץ הפרלמנטרי שלה, מאיר בן שימול, ששלח אימייל זועם למערכת. משם האימייל הגיע אלי. התקשרתי אל בן שימול ושאלתי אותו במה אני יכול לעזור לו. הוא הודיע לי שצורת הכתיבה שלי אינה מקובלת עליו. שאלתי בנימוס אם הוא חולק על העובדה שהבוסית שלו הסתבכה בפרשת זיוף תארים. הוא הודה שלא. שאלתי אותו, אם כן, מה הוא רוצה מחיי.

הוא טען שטרטמן איננה גזענית. אמרתי לו שאני חולק עליו, ושכל אדם סביר יחלוק עליו. הוא אמר ש-120 ערבים שלחו אליה בקשות לעזרה, ונענו. אמרתי לו שהדפוס הזה, שבו פוליטיקאי גזען בכל זאת עושה משהו פרטני עבור האוכלוסיה הנפגעת, מוכר למדי ממדינות דרום ארה"ב.

כאן החליט בן שימול להתחיל לרמוז שהוא שוקל תביעת דיבה. אמרתי לו "בכיף. בוא נלך על זה, יהיה מעניין". הוא התחיל לצרוח שאני מתכוון לבנות את עצמי על תביעת הדיבה שלו (שטרם הגיש, כזכור, ושבה נפנף כאיום). אמרתי לו בנימוס שזו לא שאיפתי, אבל אם הוא ייקח אותי לבית משפט, אני אלך על הגנת 'אמת דיברתי' ואשיג חותמת של בית משפט שהח"כית שלו גזענית; ההחלטה שלך, אמרתי לו.

הוא רצה לדבר עם העורך שלי. נתתי לו את המספר. העורך גיבה אותי ולעס לו את הצורה. הוא איים לדבר עם העורך הראשי, ובזה זה נגמר. היו כמה פרפורי לב, אבל – כמו כמעט תמיד – זה היה איום-סרק, שיטת מצליח. אם אני או העורך היינו נבהלים, הידיעה הלא מחמיאה היתה יורדת. כל מה שהוא הפסיד היה כמה דקות של שיחת טלפון.

יש בין קוראי הבלוג הזה עוד כמה כותבים. כלל האצבע הוא פשוט: כל זמן שדיברתם אמת, ויש בזה עניין לציבור, אתם פחות או יותר מחוסנים. יחצ"נים ודוברים אוהבים לאיים, אבל המעבר לצעד משפטי של ממש בדרך כלל לא קורה. היו זהירים – אבל אל תפחדו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)