שר החינוך הפעלתן מאד שלנו, שי פירון, מיהר להודיע אמש (ז'), עם התקבל הידיעה על מותו של אריאל שרון, על כך שהמורים יקדישו חלק מהשיעור היום ל"מורשת שרון," וזאת בהתבסס על מערכי שיעור שהוכנו מראש ושאמורים היו להיות מחולקים הבוקר. כמה מעריך השר את המורים שלו וכמה את הצורך בפרסום, אפשר להבין מהידיעה הזו: כמה זמן יהיה למורה להכין ברצינות מערך שיעור כזה? כמה זמן יהיה לו ללמוד חומר שלא נמצא במצגת?

עוד זה מדבר וזה בא: השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', מיהר להורות למשטרה לפתוח בחקירה סביב פרסומים שהביעו שמחה על מות שרון. "מדובר בהתנהלות בזויה," רשף השר, "ואיני מתכוון לעבור לסדר היום בנושא זה. אני רואה בחומרה רבה התנהלות עבריינית שכזו וביקשתי מגורמי המשטרה לטפל בנושא במהירות ובמקצועיות." אוי. השר לבטחון פנים איננו יודע את תפקידו. תפקיד המשטרה איננו לאכוף קונפורמיות מחשבתית, אלא לחקור עבירות על החוק. הבעת שמחה על מותו של אדם איננה עבירה על החוק, גם אם זה מעצבן המוני קרנפים.

אז הנה כמה מילים על מורשת שרון, ואני מזמין את אהרונוביץ לחקור אותי בעקבותיהם.

מי שיעקוב אחרי התקשורת הישראלית בימים האחרונים, עשוי לחשוב ששרון היה סבא חביב, שנכנס לפוליטיקה הישראלית לפני קצת יותר מעשור, ושהאירוע מעורר המחלוקת ביותר בחייו היה ההתנתקות. סוציולוגים מדברים על סוכני זכרון, הגופים הממסדיים שתפקידם לשמר זכרון, ותמיד זכרון מסוים: בן גוריון מקים המדינה, לא התככן הערמומי שכמעט גרר את המדינה הצעירה למלחמת אזרחים כדי לשמר את עליונותו הפוליטית, לא הגמד הארסי וקר הדם שהשמדת יהודי אירופה עניינה אותו רק ככלי לקידום התכנית הציונית; את בגין הם זוכרים בגלל הסכם השלום עם מצרים, ומלחמת לבנון, יחד עם מערכת הבחירות האיומה של 1981, נמוגות אל הערפל; מרבין הם זוכרים רק את הרצח, וגם אותו בזווית מרוככת במיוחד, שבה אין רוצח ואין הסתה; וכן הלאה. ולצד סוכני הזכרון ישנם סוכני השכחה, אלה שדואגים שיהיה לכם קשה מאד לשמוע על כך שבן גוריון העדיף להציל חצי מיליון ילדים ולא מיליון, ובלבד שמחצית המיליון תנחת בחלקת הארץ שבה הוא כבר היה עסקן פוליטי בעל מעמד. סוכני השכחה מעלימים את חלקו של בגין במלחמת לבנון, הם מעלימים את העובדה שקבוצה שלמה באוכלוסיה שאגה "בדם ואש/את רבין נגרש" לפני פחות מ-20 שנה.

סוכני השכחה משייפים את הקצוות, מעלימים את הצדדים הלא סימפטיים, ומתיישרים תמיד למרכז. חריגה לימין או לשמאל עשויה, אחרי הכל, לעורר מחלוקת, וסוכני השכחה שונאים מחלוקת. זו עוד עשויה לגרור עניין בסוגיה המושכחת.

ואחרי ההקדמה הזו, אריאל שרון כפי שיש לזכור אותו: איש דמים היה מנעוריו. הוא שימש כמפקדה של יחידה 101, שביצעה שורה של פשעי מלחמה, כפי שאנשיה מתחילים להודות אחרי שנים. אחד היותר ידועים שבהם הוא ההתקפה על קיביה, פעולת תגמול (מבצע שושנה, בשמה הרשמי, על שם ששונה קניאס שנרצחה עם ילדיה ביהוד ושמותה היווה את העילה לפעולה). בפקודת המבצע שכתב שרון לקראת הפשיטה, הוא קבע ש"הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש ורכוש."  הפקודה בוצעה במלואה, וכ-60 אזרחים נרצחו בבתיהם. שרון וחייליו יטענו אחר כך שהם לא הבחינו בהם בעת שפוצצו עליהם את בתיהם. טענה זו, איך לומר, לא מתיישבת עם לשון הפקודה – ששרון יודה בה רק עשרות שנים אחר כך.

בחחילת 1955, יצא אחד מפקודיו של שרון, מאיר הר ציון, עם שלושה חברים אחרים מיחידה 101 למסע נקמה פרטי בירדן: הוא רצח בני שבט בדואי שנחשד ברצח אחותו של הר ציון. שרון ידע על מסע הנקמה, ועל פי חלק מהעדויות אף מסר להר ציון את כלי הנשק שישמש אותו. לא הר ציון ולא שרון הועמדו לדין על כך.

פחות או יותר באותה התקופה, שולח שרון צנחנים להכות את אורי אבנרי, עורך עיתון האופוזיציה "העולם הזה," שהעלה להשחית את חמתו של משטר בן גוריון. לא ברור אם ההתקפה הזו נעשתה בידיעתו, באי ידיעתו או בקריצתו של הגמד הארסי.

שלוש שנים אחרי קיביה, שרון גורר את חטיבת הצנחנים לקרב המיותר במיתלה. הוא לא קיבל אישור להסתער על המיצרים, ולכן שכנע את הפיקוד שיותר לו לשלוח "כוח סיור" למקום. הוא שלח גדוד שלם. התוצאה היתה קרב שבו נהרגו 38 צנחנים לשווא. סוכני הזכרון של צה"ל מיהרו לבלשט את הציבור, ולשכנע אותו שזה היה קרב גבורה, מה שאכן היה, תוך השמטת העובדה שהוא היה המיותר שבקרבות המלחמה. בשולי הקרב, רצח אחד מפקודיו של שרון, אריה בירו, מ"פ בגדוד 890, עשרות שבויי מלחמה מצרים. לימים יתחרט על כך שלא טרח להסיר את החבלים שקשרו את ידיהם של השבויים לאחר הרצח; הדבר איפשר למצרים לגלות שהם נרצחו לאחר שנלכדו. בירו המשיך בצה"ל והגיע לדרגת תא"ל. אף אחד לא טרח לברר מה ידע המפקד שלו, שרון, על הטבח.

ערב מלחמת ששת הימים, כשהממשלה מגלה סימנים של עמידה בלחץ שמפעיל עליה הצבא לצאת למלחמה, מציע שרון לפורום מטכ"ל לבצע הפיכה צבאית. הוא מעריך שהדבר אף יתקבל באנחת רווחה על ידי הממשלה. ההצעה מוסרת ללא דיון, ושרון לא מועמד לדין ומוצא להורג, כנדרש, בעוון בגידה.

מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן השעות היפות של שרון, והוא מתגלה כטקטיקן בחסד. במלחמת יום הכיפורים, עם זאת, מגלים המטכ"ל והממשלה ששרון, כדבריו של בן גוריון, לא נגמל מאמירת אי אמת. הנצחונות – אף אחד לא מדבר על ההזנחה המכוונת שנהג שרון, כאלוף פיקוד, בקו בר לב, מתוך סלידה אישית מהרעיון של מגננה – מזניקים את שרון אל הזירה הפוליטית.

כשר חקלאות ועוד יותר מכך כשר בטחון, שרון הוא אבי ההתנחלויות בגדה המערבית כפי שאנחנו מכירים אותן כיום. חלק ניכר מהתרגילים המסריחים, השקרים וההונאות שמלווים כל בניה יהודית מעבר לקו הירוק רשומים על שמו. הוא תוקע התנחלויות כמסמרים ללא ראש, מתוך ידיעה מוחלטת שחוסר היכולת לפנות אותן הוא מה שימנע את הקמתה של המדינה הפלסטינית. המסמרים נטולי הראש האלה, שמבטיחים מלחמת נצח, הם המורשת הקבועה ביותר של שרון.

ב-1982, מוליך שרון שולל – בסיוע נרחב של צה"ל – את ממשלת ישראל ויוצא למבצע רחב הרבה יותר מהמתוכנן בלבנון. הוא אומר לממשלה שהוא מיישם את תכנית "אורנים קטן," כשבפועל הוא מיישם את "אורנים גדול." המטרה של התכנית – לגרש את אש"ף מלבנון ולהנחית מכת מוות על השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. היא מוצגת לציבור כמבצע קצר, שמטרתו היא להרחיק את הקטיושות של הפלסטינים מגבול ישראל. סוכני השכחה מצליחים להעלים את העובדה שבין ישראל לאש"ף היה הסכם שביתת נשק שנשמר היטב במשך 13 חודש, ושהופר כשישראל תקפה מהאוויר את בסיסי אש"ף.

המלחמה היא האירוע המפלג ביותר עד אז בהיסטוריה של ישראל. השקרים של צה"ל, שרון והממשלה הם בלתי סבירים ונחשפים כמגוחכים תוך זמן קצר. התקשורת, כמובן, עוברת לדום: מאחר ושרון הודיע לבגין שלא היו הרוגים בעת כיבוש הבופור – לא ברור אם טעה או שכהרגלו שיקר – ובגין חזר על הדברים בפני כתבים, אף עיתון לא מעז לשבור את המילה של ראש הממשלה. מי שרוצה לדעת מה קרה בבופור, צריך לקרוא את מודעות האבל.

נקודת השפל במלחמה, מבחינת חלקים ניכרים של הציבור הישראלי, היה הטבח בסברה ושתילה. סוכני הזכרון נטעו בלב הציבור הישראלי שזה היה טבח שביצעו נוצרים במוסלמים. טכנית זה היה נכון – אבל הועלמו כמה עובדות קריטיות. כגון, שצה"ל חימש את הטובחים; כגון, שצה"ל כיתר את מערב ביירות; כגון, שהם נכנסו למערב ביירות בהזמנה של צה"ל ובסיוע של צה"ל; כגון, שצה"ל ירה פגזי תאורה שאיפשרו את הטבח ואחר כך סייע לפלנגות להעלים את הגופות.

הטבח מכה בתדהמה את הציבור הישראלי, מגיעה הפגנת ה-400 אלף המיתולוגית, ובסופו של דבר מוקמת ועדת כהן. זו פוסקת שקציני צה"ל ידעו על הטבח בזמן אמת ולא פעלו בנחרצות לסיומו. היא ממליצה לשרון, כשר האחראי, להתפטר. שרון מסרב. הממשלה שוקלת לדחות את המלצות הוועדה. הפגנה נערכת בירושלים. אספסוף מוסת תוקף אותה באלימות חסרת תקדים; אחד מראשי המסיתים הוא צחי הנגבי. בסוף ההפגנה, משליך עבריין קטן ואיש ימין, יונה אברושמי, רימון לתוך קהל המפגינים. אמיל גרינצווייג נרצח, שבעה אחרים נפצעים. הפצועים מותקפים על ידי האספסוף גם בתוך חדר המיון.

ההלם מרצח גרינצווייג מאלץ את הממשלה להעביר את שרון מתפקידו. הוא מעביר שני עשורים בדשדוש במי אפסיים, תוך תככים בלתי פוסקים, ועם פרישתו של נתניהו מראשות הליכוד ב-1999, ממהר להשתלט על המפלגה. הוא הופך לראש ממשלה אחרי תחילת האינתיפאדה השניה – שהוא, בסיור הפרובוקטיבי שלו בהר הבית, אחד הזרזים לה.

השנים 2001-2004 היו שנות הדמים הגדולות. תחת שליטתו של שרון, נהרגו יותר ישראלים מפעולות טרור מאשר בכל תקופה אחרת. שרון מנהל מאבק התשה אכזרי. המטרה שלו היא לכתוש את הרשות הפלסטינית ולטחון את הסכמי אוסלו לאבק. על כל פיגוע של החמאס, צה"ל, בהוראתו, פוגע במתקני הרשות ובאנשיה. שרון שופך דם ישראלים כמים על מזבח הטרנספר הלא כל כך שקט. המטרה: פגיעה אנושה במעמד הביניים הפלסטיני, עד שיברח.

מוקדם מדי לומר אם האסטרטגיה הזו השיגה את מטרתה. כמויות הדם, היהודי והפלסטיני, שמוכן שרון לשפוך כדי להכניע את הרשות היא פנומנלית. בתוך כל זה, מוצא את עצמו שרון בבעיה לא צפויה: מעשיו המושחתים לאורך השנים שבים וחוזרים אליו. הפרקליטות מנסה לברר איך לעזאזל קיבל בנו, גלעד, שלושה מיליונים כדי לגלוש באינטרנט מהקבלן – שלימים יורשע בפלילים – דודי אפל.

לחוץ על ידי החקירות ועל ידי השחיקה במעמדה של ישראל, חושש מיוזמת ז'נבה, יוצא שרון לתכנית ההתנתקות. המטרה: העמדת פנים של נסיגה, כדי להוכיח את חוסר האפשרות בנסיגה. שרון מסרב לנהל משא ומתן עם הפלסטינים בנושא, גם אחרי שערפאת מת ומוחלף באבו מאזן. הוא מתעקש על מהלך חד צדדי. הוא מתעקש, למעשה, על נצחון החמאס. זה לא היה באג: זה היה פיצ'ר.

בדרך, צריך שרון להתמודד עם המתנחלים. אלה, שהעריצו את שרון, מגלים כעת איך נראים החיים כשדחפור השקרים הדורסני מתהפך עליהם. שרון מתעלם מהתבוסה במרכז הליכוד, מעביר את חוק ההתנתקות בכנסת – ומאלץ את נתניהו להצביע עבורו ארבע פעמים, אחרי שהאחרון מובס בליל ה"פוטש בננה," ה-26.10.2004 , נסיון כושל להדיח את שרון – ואחר כך פשוט מיישם. כשהרמטכ"ל בוגי "משה" יעלון אומר לתקשורת שנסיגה תהיה "רוח גבית לטרור," שרון לא ממצמץ ויעלון הופך לאחד הרמטכ"לים הבודדים שלא מקבלים שנה רביעית בתפקיד.

והשוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח: אחרי ההתנתקות, פושע המלחמה אריאל שרון הוא גיבור ישראל. הוא אלילה של התקשורת, שקושרת לו כתר אחרי כתר. בליכוד מעריצים אותו פחות, אז הוא מפצל אותו ויוצר את "קדימה", מפלגת שלד נטולת אידיאולוגיה ששרון תופר למידותיו.

המהלך הזה היה המהלך האחרון של שרון. זמן קצר לאחריו, ואחרי סקרים שהראו ש"קדימה" בראשותו צפויה לזכות בכ-50 מנדטים, הוא לקה בשבץ הראשון שלו. מקורביו, כהרגלם, שיקרו ואמרו שהכל בסדר. חודש אחר כך לקה שרון בשבץ השני.

ואתמול הוא מת סוף סוף, אחרי שנים ארוכות של נזק בלתי נתפס לישראל, לצבאה, למוסר שלה, לחייה הפוליטיים, אחרי עשורים ארוכים של שפיכת דם נקיים. התקשורת הישראלית, ברובה, מיהרה לטאטא חלק גדול ממה שנכתב כאן. זה יעצבן קוראים. הם יכולים להפסיק לקרוא. זה לא בריא לתפוצה.

אז כותבים אגדות יפות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ב') את הצעת החוק (שם זמני: תקנת גזילת כבשת הרש) שתאסור על פליטים להוציא מישראל כסף שהרוויחו בה. בכוונת ועדת השרים לדחוף אותה עוד השבוע, כדי שהכנסת תספיק לדון בה עוד קודם שתצא לפגרה. זה כנראה בוער מאד. במקביל, הגיש משרד הפנים עוד הצעת חוק שמטרתה לבער את הרע מקרבנו, כלומר את הלא יהודים. על פי הצעת החוק, "מהגר עבודה" – מונח ה-Hasbara למבקש מקלט – לא יוכל לערער על החלטת משרד הפנים לגרש אותו, אלא רק לאחר שיגורש. אפשר לשמוע, מבעד למילים, את הצחקוק של המשפטן ערל הלב שכתב את ההצעה הזו. היה ויטען הפליט כי נשקפת לו סכנה במדינת מוצאו, יחליט קצין ביקורת הגבולות על גורלו והאם מותר לו להגיש עתירה לבית משפט. במקביל, על פי הצעת החוק, יוכלו פקחי יחידת עוז – שנקראת כך כנראה משום שהשם "בריונים פחדנים" היה ארוך מדי – לעכב גם זרים שיש להם אשרות כדין, ולהפעיל נגדם כוח במידת הצורך. הרמז בוטה: עופו מכאן, לפני שפלוגות הסער ("לבוא לתוך בית, יש בזה ריגוש. אתה רוצה למצוא אותם […] בעל הבית הכחיש, אבל ידענו שהיא שם, מסתתרת. היא התחבאה מאחורי קיר. החזיקה ילד קטן בן שלוש. התינוק לא צייץ, אבל אז היא התחילה לבכות") שלנו יתחילו להרביץ לכם ברחוב. ולא מעניין אותנו איזה אישורים אנחנו עצמנו נתנו לכם. והאספסוף היהודי מאושר.

ובעוד ממשלתנו רוצה לעקוף את בתי המשפט במאבקה להגנת טוהר הדם היהודי – אימת ה"התבוללות" מבצבצת מאחורי כמעט כל הצהרותיה בנושא – היא מבקשת מבג"צ לתת לה פטור מפינוי המאחז מגרון שבגדה המערבית. טוב, לא פטור: רק דחיה. עוד דחיה. אחת מיני רבות. התירוץ הפעם מקורי: מאחר והמדינה לא פינתה את מגרון בתאריך הפינוי המיועד, סוף מארס, היא טוענת שעכשיו רמדאן והחיילים שלה לא יכולים כי הם צמי… אה, לא, סליחה: היא טוענת שהיא חוששת שהמתנחלים "יתסיסו את השטח ב"תקופה רגישה." אבל השטח, הרי תמיד "רגיש". והמתנחלים תמיד מנסים להתסיס אותו. זה כל ההגיון של פוגרומי תג מחיר. מכאן עולה השאלה איך עלוב הפיקוד ידע רק עכשיו שהגיע הרמדאן, ומה זה אומר על שאר יכולות החיזוי שלו. בקיצור, אומרת הממשלה, אין לנו לא את היכולת ולא את הרצון לאכוף את פסיקות בית המשפט. בבקשה, וותרו לנו. אגב, במקביל – ובחשאי – העבירה הממשלה עוד 6.7 מיליונים כפיצוי לגנבי האדמות של מגרון. מעבר לעשרות המיליונים שהיא כבר העבירה להם, למקרה שהיה ספק.

ואם לצבא אין אומץ להתמודד עם מתנחלים, מסתבר שלהתמודד עם פלסטינים דווקא יש לו. שר הבטחון הורה על פינויים של שמונה כפרים בגדה המערבית. יש לו נימוק חדשני: חיילי צה"ל צריכים להתאמן, ואין להעלות על הדעת שהם יעשו את זה בשטחי האש הנרחבים שצה"ל כבר מחזיק – רוב הנגב, למשל – בישראל עצמה. הצבא ירשה, בחסדו, לתושבים לעבד את השטחים ולרעות צאן בזמן שבו החיילים אינם מתאמנים, כמו גם בשבתות, חגי ישראל, וחודש אחד נוסף.

גניבת האדמות הזו איננה חדשה. צה"ל ניסה לבצע אותה בשנות ה-90. הכפרים עמדו שם מאמצע המאה ה-19, ועד 1997 – כ-30 שנים אחרי שהפך לכוח כובש בגדה – לא ניסה הצבא לטעון שמדובר ב"כפרים לא חוקיים". להיפך, הוא הכיר בהם כדיירי קבע. פתאום, ב-1999, הכריז צה"ל שהם "שוהים לא חוקיים בשטח אש." בג"צ הוציא צווים שאישרו את שיבת התושבים לבתיהם, אבל בינתיים הספיק צה"ל להחריב את רוב המבנים, ואחר כך פירש את הצו באופן המצומצם ביותר שבאפשר, והניח רק לעותרים ולא לבני משפחותיהם לשוב לאדמותיהם. בשנת 2000, הזדרז המנהל האזרחי לקבוע ש"אין תושבי קבע באזור." זו שיטה ציונית ישנה, שבאמצעותה הוחרמו אדמות רבות בשנות החמישים: לאלץ תושבי אזור חקלאי לצאת ממנו לשנה – לעתים קרובות בתואנה של צורך באימונים צבאיים – ואז, אחרי שנה, להודיע שמדובר בשטח שלא ישבו בו כבר שנה, ולהלאים אותו. להלאים? סליחה, השטחים האלה הועברו תוך זמן קצר לקיבוצים וישובים אחרים, כפי שהאדמות בדרום הר חברון תהפוכנה תוך זמן קצר להתנחלויות.

ברק יודע שהוא יכול לעשות את זה דווקא עכשיו משום שהציבור הישראלי לא יתנגד לשום מעשה נבלה בשטחים, במיוחד אם יש לו תירוץ בטחוני מקליש, ומשום שהתקשורת עסוקה כרגע בסרחון שעולה מגווייתה הנרקבת של קדימה. התרגיל האחרון הונדס על ידי נתניהו וצחי הנגבי, מי שקשר יחד איתו בפרשת בראון-חברון. עליו יש לומר שני דברים בלבד: קודם כל, שכאשר בנימין נתניהו מנסה לפרק מפלגה שזכתה במספר הגדול ביותר של קולות, הוא – כמאמרו של קווינטוס לוטאטיוס קטולוס על יוליוס קיסר – הוא כבר איננו חותר תחת יסודות המדינה, הוא תוקף אותה באיל ניגוח. לדמוקרטיה יש כללי משחק, ואותם משנים בזהירות רבה מאד.

מה שנתניהו אומר למצביעי המפלגה הגדולה ביותר בישראל פשוט מאד: אתם יכולים לבחור במי שתרצו, ואני יודע שההצבעה שלכם היתה מיועדת במיוחד נגדי, וזה לא ישנה שום דבר. אני אשחית כמה מהנבחרים שלכם ואפרק את המפלגה שבה בחרתם. הקול שלכם, שהיה הצבעה אסטרטגית נגדי, רק ישמש אותי לעשות בכם מעשה מגונה. מה צריכים המצביעים ההמומים של קדימה להבין ממה שקרה? בדיוק את מה שרוצה נתניהו שיבינו: אל תטרחו להגיע לקלפי. אין טעם. ספק אם יש מסר ארסי יותר למשטר דמוקרטי מן המסר הזה. וזה, התרגיל המסריח הזה, היה פחות או יותר כל מה שעשה נתניהו בכל שנות הקדנציה הנוכחית שלו. הוא התחיל בתרגיל המסריח, אולי המסריח מכל התרגילים המסריחים – כן, זה כשר, אל תטרחו לומר; אבל זה כל כך מסריח – כבר ב-2009. כל זה, כדי לשמר את עצמו בשלטון. הוא הרי לא עושה שום דבר.

מה שמוביל אותנו לצחי הנגבי. התולעת הורשע לא כל כך מזמן בעבירה שיש עמה קלון, והתפטר מהכנסת. ההרשעה לוותה בקולות נהי של פרשנים פוליטיים, שהנגבי – כמו חיים רמון, עוד עבריין שמנסה כעת לחזור לפוליטיקה – סיפק להם לא מעט מידע לאורך השנים. הם סיפרו לנו איך העבריין הצעיר, שתקף סטודנטים ערבים באוניברסיטה, ואחר כך התבצר באנדרטה בימית, ואחר כך הוביל את מסע ההתקפה על ההפגנה שבה נרצח אמיל גרינצווייג, ואחר כך הוביל את השיסוי כנגד יצחק רבין (הנגבי הוא כנראה הפוליטיקאי היחיד במדינה פסוודו-דמוקרטית ששמו נקשר בשתי התנקשויות פוליטיות), ואחר כך קשר עם נתניהו ודרעי בפרשת בראון-חברון ושיקר לממשלה באשר לעמדתו של נשיא בית המשפט העליון, ואחר כך הסתבך בפרשת מינויים פוליטיים עליהם השתחץ בעלון פנימי של הליכוד – ובכן, הם ניסו למכור לנו את בריון הקשקשים הזה בעניבה כפוליטיקאי שקול, מרוסן, שלמד את לקח נעוריו הפרועים; הם ניסו למכור לנו אותו כמנהיג המחר, וכהרגלם עם פוליטיקאים מורשעים שאהודים עליהם – שוב רמון, אהוד אולמרט – הם המעיטו במכוון בחשיבות ההרשעה שלו. נו, מה קרה? כולה עדות שקר. אני מקווה שאחרי התרגיל הזה, שחשף את הנגבי הישן והרע, הם יהיו מסוגלים להסתכל בעצמם במראה.

ואם היו חסרות סיבות לשמוח על התפגרותה של קדימה, מפלגה שנוצרה במפורש ללא אידיאולוגיה וככלי לחלוקת ג'ובים לאנשיה, הנה עוד אחת: הח"כ יובל צלנר שלה לא יהיה בכנסת הבאה. בראיון שהעניק ל"7 ימים" האחרון, טען צלנר שהוא ואשתו דפנה שחר גם יחד לא גומרים את החודש, שהם מעמד בינוני מתנדנד. עכשיו, צלנר הוא ח"כ. המשכורת שלו עומדת על כ-37,000 אלף ₪ ברוטו. בראיון אומרת שחר שהיא מרוויחה סכום דומה. כלומר, ביחד הם מכניסים כ-74 אלף ₪. כדי להיחשב בעשירון העליון בישראל, בית אב צריך הכנסה ברוטו של 45,123 ₪. צלנר ושחר נמצאים בעשירון העליון – ובמקום טוב בו – ואיכשהו לא מודעים לכך. מחבר כנסת הייתי מצפה שיהיה מחובר יותר לציבור. אבל, כאמור, זה בסדר: לא נצטרך לשאת את צלנר עוד זמן רב. צלנר, שכיהן חלק קצר מאד מהקדנציה, יוכל להתנחם במענק "ההסתגלות" שהוא יקבל עם פרישתו, בשווי של משכורת לכל שנת שירות בכנסת.

וכמובן, מעל לכל זה, ריחפו הלהבות. עד כה הציתו את עצמם כשבעה בני אדם. זה מלחיץ מאד את הממשלה. זו צורת המחאה האולטימטיבית, אחרי הכל, הצהרת אי האמון שאין גדולה ממנה. זו לא הצהרה של תקווה; זו הצהרה של יאוש. שנה אחרי קיץ התקווה, הצליח נתניהו לחסל אותה. אנשים התחילו להבין שהממשלה שלו בהחלט מסוגלת להתעלם מהם ומהעובדה שהיא אמורה לשרת אותם, וששום דבר לא ישתנה בעתיד הנראה לעין. כל מה שנשאר להם הוא יריקת הבוז היוקדת האחרונה.

עכשיו, כמובן, אלה לא האנשים היחידים שמתאבדים מסיבות כלכליות. יש בישראל מדי שנה מספר גדול מאד של מתאבדים – קשה מאד להגיע לנתונים מדויקים הן בשל הסטיגמה הן בשל העובדה שישראל עדיין נשלטת במידה רבה על ידי רבנים, והם עשויים להקשות על קבורתו של אדם שנטל את נפשו בכפו. בדיקה שנערכה לאחרונה על ידי משרד הבריאות העלתה כי מספר ההתאבדויות גבוה בכ-22% מכפי שדווח. כמו רוב המתאבדים, המתאבדים מסיבה כלכלית – אין לדעת מה מספרם – עושים זאת בדרך כלל בצנעה. המתאבדים של הימים האחרונים לא מאפשרים לממשלה לטאטא אותם אל מתחת לשטיח. הם תובעים תגובה. והתגובה היא היסטרית: נתניהו הגדיר את ההצתה העצמית של משה סילמן כ"טרגדיה אישית", למרות שהיה מדובר באקט פוליטי מובהק. גם המציתים האחרים מעידים על כוונה פוליטית. היא אינה רצויה – רק החיים ישנו את המציאות – אבל את ממשלת happy-happy-joy-joy של נתניהו היא מבעיתה. היא שוברת את האשליה האחרונה שנותרה לנתניהו: הנוכל נוסח יוון עדיין שכנע חלק ניכר מהציבור (והתקשורת) שהוא אשף כלכלי. הלהבות מאירות את האמת, ואם יש משהו שהאשליין נתניהו לא עומד בו הוא האמת.

לפני כעשור, אחרי שבעלה הודח בפועל על ידי שרון, אמרה שרה נתניהו "למה להתאמץ? נרד מהארץ ושהמדינה תשרף." ובכן, היא נשרפת. במילותיו "הנוראות" של אוליבר קרומוול, שהוטחו מאות שנים אחר כך בפני נוויל צ'מברליין, "ישבתם כאן זמן רב יותר מכל תועלת שהבאתם לאחרונה… לכו, אני אומר, ודי לכם. בשם האל, לכו!"

(יוסי גורביץ)

נתחיל מהצדדים החיוביים של הדיל בין נתניהו ומופז. הבדיחה הקלושה שנקראת יאיר לפיד לא תסחוב עוד שנה וחצי, והסכנה של עוד שינוי-ד"ש-גמלאים נראית פחות סבירה. לפיד יילל הבוקר ש"זו בדיוק הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמכוערת, שהגיע הזמן להעיף מחיינו. פוליטיקה של כסאות במקום של עקרונות, של ג'ובים במקום של טובת הציבור, של אינטרסים של הקבוצה במקום של המדינה כולה." ספציפית, אין כל כך ג'ובים בדיל הזה – רק תפקיד אחד של שר ללא תיק. לא שברור על מה לפיד מתלונן: הוא עצמו אמר שייכנס לכל קואליציה וגינה את לבני על כך שלא נכנסה לממשלת נתניהו. עכשיו מופז נכנס. אז מה הוא רוצה? מצד שני, זה לפיד. אל תחפשו הגיון ועקיבות. לא בשביל זה הוא פה.

קדימה, מפלגה שהמוטו שלה היה צריך להיות "הוצאנו את השחיתות מהליכוד", גם היא נראית כמחוסלת. למה, בעצם, יצביע לה מישהו? רוב מצביעיה תמכו בה כי ציפי לבני הבטיחה להם "רק לא נתניהו." לבני כבר לא שם, אבל המפלגה בחיקו של נתניהו. אם היו צפויים לה עשרה מנדטים קודם לתרגיל המסריח של מופז, עכשיו היא נמצאת במצבה של מפלגת העצמאות. בהתחשב בכך שהמפלגה הוקמה כדי לספק פלטפורמה לאריאל שרון בימיו האחרונים, שאחד ממקימיה – מאיר שטרית – אמר עליה בגאווה ש"אין לה אידיאולוגיה", ושהיא שימשה מפלט לאופורטוניסטים ולדוחים שבין הפוליטיקאים הישראלים (שלום שוב לשמעון פרס ודליה איציק), היא סחבה הרבה יותר מדי. עכשיו המנדטים שלה צפויים להתפזר. ואם לפיד לא יהיה שם, ולא נראה שלבדרן הזה יש מספיק אורך רוח, המפה הפוליטית הישראלית צפויה להיראות מעניינת מאד.

יום טוב גם לבן דרור ימיני, שלפני פחות משנתיים החליט ששאול מופז "נכנע לברנז'ה האנטי ציונית." היום האנטי-ציוני ההוא הפך להיות המשנה לראש הממשלה. אל תתעכב, בן דרור: החומות האחרונות הובקעו, הגיע הזמן לחפש את הטיסה האחרונה החוצה.

מופז שרד בקושי את הפליק-פלאק הקודם שלו, כששלח מכתב למתפקדי הליכוד שבו טען בלהט ש"הליכוד הוא הבית" בעודו עורק לקדימה של אריאל שרון; אף פוליטיקאי לא יכול לשרוד שני מהלכים כאלה. מופז היה חסר בושה עד כדי כך שאתמול הוא עוד העז להתגולל על שלי יחימוביץ' ולהאשים אותה ב"קומבינה עם נתניהו."

כמו הרבה אזרחים אחרים, בהיתי הבוקר במסך שלי (העיתונים המודפסים היו בלתי רלוונטיים) ופלטתי WTF. רק אתמול הלכנו לבחירות. רק אתמול נתניהו השתחץ שהוא לא מפחד מבחירות. מסתבר שהוא בכל זאת מפחד. לכך שהוא שיקר ודיבר איתנו על בחירות, אף אחד לא התייחס; לשקרים של נתניהו התרגלנו. גם העובדה שמי שקידם את התפקיד המסריח היה המטריד המיני – לכאורה, כמובן לכאורה – נתן אשל לא משכה יותר מדי תשומת לב: תוך זמן קצר מאד מהדחתו מתפקידו הממלכתי הוא שב להיות יד ימינו של נתניהו.

המחשבה הראשונה היתה ששאול מופז הוא תולעת חסרת עמוד שדרה או שמץ של אמינות. השניה היתה שהוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע ביותר בתולדות ישראל: אהוד ברק, עם חמישה חברי כנסת נדיפים, סחט מנתניהו ארבעה תפקידי שר, ביניהם את תפקיד שר הבטחון. מופז, עם כמעט פי שישה חברי כנסת, הצליח להוציא מנתניהו רק תפקיד סגן שר ואת התפקיד חסר המשמעות של המשנה הבכיר לראש הממשלה (המשנה הזוטר הוא סילבן שלום; התואר עצמו, ריק מכל תוכן, לא היה בא לעולם אלמלא תאוות הכבוד הריק של שמעון פרס). אשר לטענות שקדימה תתמזג שוב עם הליכוד – זה עשוי היה, אולי, לעבוד לפני חמש שנים. לא עוד. בליכוד יש הרבה יותר מתנחלים ודתיים, וחברי הכנסת של הליכוד לא ירצו להתחרות עם אנשי קדימה. או שמופז היה טיפש מאד, או שהוא היה מבועת מאד וידע שסופו הפוליטי לפניו; שהוא ניצח בבחירות בקדימה רק כדי לאבד 20 מנדטים ולהזכר כמי שחיסל את המפלגה.

או ש. בהיסטוריה הישראלית, יש תקדים לראש מפלגה גדולה שנכנס לממשלת אחדות, כשהוא לוקח לעצמו רק תפקיד של שר בלי תיק: מנחם בגין, שנכנס לממשלת האחדות הראשונה, זו של לוי אשכול. הימים היו ימי ההמתנה קודם למתקפה הישראלית במלחמת ששת הימים, בגין נימק את הכניסה לממשלה באחריות לאומית. התקופה הזו בממשלה של מי שעד כה תואר כדמון אוכל כל – בן גוריון נהג להשוות אותו להיטלר – העניקה לו לגיטימציה שהיתה הכרחית לזכות בשלטון כעשור אחר כך.

מופז לא זקוק ללגיטימציה כזו. הוא כבר היה שר הבטחון ושר התחבורה. הוא חלק מהממסד, לא מישהו שמנסה להכנס אליו. אז למה הוא מסכים להכנס לממשלת נתניהו בתנאיו של בגין?

אולי בגלל שהוא, אכן, הפוליטיקאי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל. אבל צריך לשקול את האפשרות שכמו בגין, כראש האופוזיציה הוא יודע שישראל עומדת לצאת להתקפה גורלית, ויודע שמה שנראה הבוקר כמעשה האופורטוניזם הגרוע ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז ששמעון פרס הפסיד פעם אחת יותר מדי – ועוד ללא אשכנזי – וערק לקדימה, עשוי להיראות עוד שבועיים באור אחר לגמרי: כהענקת סיוע לממשלה בשעתה הקשה ביותר.

הבה נקווה שהוא בכל זאת יתברר כטמבל.

ועוד דבר אחד: בג"צ דחה היום את העתירה לביטול מצב החירום בישראל. העתירה נידונה בפני בג"צ, בהפסקות, במשך 13 שנים בלבד. עורך הדין של האגודה לזכויות האזרח, דן יקיר, הגיב כך על ההחלטה: " מצער שבג"ץ הותיר על כנו את המצב הלא נורמלי, לפיו המדינה נמצאת תחת הכרזה של מצב חירום מתמשך במשך 64 שנים. במשך 13 השנים בהם היתה העתירה תלויה ועומדת יכולה היתה הממשלה להשלים את תהליך תיקון החקיקה הנדרש. ההכרזה על מצב חירום והחקיקה שתוקפה מותנה במצב החירום מקנים סמכויות דרקוניות ומרחיקות לכת לממשלה. דווקא ביום בו הוקמה הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה מתגבר החשש מפני שימוש לרעה בסמכויות אלה תוך פגיעה בזכויות אדם בסיסיות. במקום להציב מחסום מפני השימוש בסמכויות מרחיקות הלכת שמקנה ההכרזה בג"ץ הסתפקו השופטים בהמלצה לממשלה להשלים את מה שלא הושלם במשך 13 שנים. השבועות האחרונים הראו – ולא לראשונה – שהממשלה איננה מזדרזת ליישם פסקי דין של ביהמ"ש העליון, ולפיכך ספק אם תשעה להמלצות שופטי בג"ץ."

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד רשם השבוע את המפלגה שלו, "יש עתיד – בראשות יאיר לפיד." אתמול (ה') חשף ערוץ 2 גם את התקנון שלה, והתפרסמו שמות מייסדי המפלגה.

במילה אחת: אוי. בשתי מילים: אוי ואבוי. בין מייסדי המפלגה, אפשר למצוא את לפיד עצמו (הגיוני), את בנו (הגיוני, בערך), את אשתו (לא נסחפנו?), את אמו (מה לעזאזל?), נגן שמלווה את לפיד בהופעותיו (WTF?), המאמן האישי של לפיד (!!!1!!), והמאפרת שלו (I don't want to live on the planet anymore). לא ברשימה: המוהל של לפיד והגננת שלו.

בקיצור, נראה שלפיד התקשה מאד לסגור את רשימת 100 מייסדי המפלגה. יכול להיות שאנשים רציניים לא רצו להיות מעורבים במיזם המפוקפק הזה. מותר לתהות עד כמה רציניים המאפרת של לפיד, הנגן שלו והמאמן שלו בכוונותיהם הפוליטיות, וכמה כובד ראש השקיעו לפני שחתמו על הניירת.

וזה עוד כלום לעומת התקנון. לפיד שריין לעצמו את הנהגת המפלגה לשתי קדנציות, עד בחירות 2020. למפלגה שלו לא יהיו פריימריז או בחירות פנימיות בקרב הפעילים, משום שלפיד שומר לעצמו את הזכות לקבוע את רשימת המתמודדים לכנסת של הרשימה. הוא יוכל להכניס לרשימה אנשים שאינם חברי המפלגה, אם כי הוא יצטרך לצמצם את מספרם לכרבע ממספר המועמדים – בקיצור, הוא יוכל להכניס אליה סלבריטאים שלא היה להם כוח לעשות את המינימום הנדרש של התפקדות למפלגה שלו.

לפיד יהיה זה שינהל את המו"מ הקואליציוני מטעם המפלגה, ויקבע מי יהיו השרים מטעמה – אם חשבתם לרגע שיש לו כוונה לשבת באופוזיציה, תשכחו מזה. הוא לא הגיע לפוליטיקה כדי לעבוד קשה. לפיד ישמש גם כיו"ר הנהגת המפלגה, ובכל מקרה של מחלוקת בהנהגה – דעתו היא זו שתכריע.

מה שאנחנו רואים פה הוא לא מפלגה. מפלגה אמורה לייצג את הציבור, ועל כן היא מנסה למשוך אותו אליה ולגרום לו להצטרף אליה ולהשתתף בקביעת עתידה. "יש עתיד" היא רשימה שמנוהלת על ידי יאיר לפיד, שהמקבילות היחידות בפוליטיקה הישראלית אליה הן ש"ס, שמנוהלת על ידי עובדיה יוסף ו"ישראל ביתנו," שמנוהלת על ידי אביגדור ליברמן. הראשונה היא מפלגה תיאוקרטית ששואבת את הסמכות שלה מ"ספר תורה מהלך", והשניה היא מפלגה פוסט-סובייטית שסובלת מהערצת מנהיגים קשה, ושיש בה יותר סמכויות למנהיג משהיו למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסובייטית.

יאיר לפיד לא רוצה שהישראלי הממוצע יקבל קול במפלגה שלו. זה לא צריך להפתיע: לפיד, בסופו של דבר, הוא הכל חוץ מהישראלי הממוצע. ספק אם יש דבר המעיד על הניתוק בין לפיד ובין הישראלים כמו הצורך שלו לרשום את הנגן שלו, המאמן שלו, המאפרת ואת בני משפחתו כמייסדי המפלגה; מתגנב החשד שהאיש שמתיימר להיות הישראלי מכולם פשוט לא מכיר הרבה ישראלים.

התקנון של "יש לפיד" נובע מטראומות פוליטיות. לפיד זוכר היטב מה קרה לשינוי, כשהחברים שלה ניסו להשפיע על הכיוון של המפלגה, בסוף ימיו של אביו: היא קרסה ולא שרדה. אפשר גם להרגיש כאן את חותמו של המנטור של לפיד, אהוד אולמרט, ואת זה של אורי שני, הרועץ הפוליטי המיועד שלו: שניהם אנשיו של אריאל שרון, והתקנון הזה מזכיר מאד את התקנון הראשון של קדימה, שנתפר למידותיו של שרון. התקנון ההוא, כזכור, היה אמור למנוע דיונים מעיקים במפלגה ולבנות שלד פוליטי שיאפשר לראש המפלגה להכניס לכנסת ערימה של אנשים שתלויים בו לחלוטין, ושיהיו צייתנים בהתאם.

"יש עתיד" היתה אמורה להיות תחליף נקי לפוליטיקה הישראלית. בפועל, היא הדבר הנפוטיסטי ביותר שקיים בנוף הפוליטי הישראלי (להוציא, אולי, ש"ס – אבל בפעם האחרונה שבדקתי, העוזרים האישיים של יוסף לא היו ברשימת מייסדי המפלגה), והיא מיועדת לשמור על צייתנות מקסימלית כשלפיד ימכור את המפלגה לכל המרבה במחיר אחרי הבחירות – ויש להניח שההעדפה שלו תהיה נתניהו.

"יש עתיד" – כי נפוטיזם זה הכי ישראלי.

ועוד דבר אחד: במכללת הגליל המערבי חששו שהסטודנטים הפלסטינים הישראלים לא יכבדו את טקס יום הזכרון, אז מצאו שם פתרון מקורי ומתחשב ברגשותיהם של 40% מהסטודנטים שלהם: הם עקרו חלק מהספסלים, הרטיבו אחרים, ונעלו את הכיתות והקפיטריה כדי שגם אם מישהו ירצה לשבת, הוא לא יוכל. כלומר, כפו על הסטודנטים הפגנת תמיכה בטקס. לתפארת מדינת כל יהודיה.

(יוסי גורביץ)

(טל שניידר, בלוגרית שמאד שווה לקרוא, החלה לאחרונה לאסוף מימון כדי לערוך סקר בקרב מצביעי קדימה, עדיין המפלגה הגדולה בישראל. אני חושב שזה פרויקט עיתונות אזרחות חשוב, תרמתי לו, והנה טל מסבירה אותו במילותיה שלה. – יצ"ג)

אנשים שואלים אותי למה בכלל לערוך סקר פוליטי בקרב מתפקדי קדימה? את מי זה מעניין? המפלגה הזו על הפנים (אני מצטטת מן הזכרון), מלכתחילה היתה שענטז של כל מיני טיפוסים פוליטיים ומפלגה שאין לה אג'נדה פוליטית ממוקדת, שלא תתלונן על כך שהפכה למיותרת בהוויה הפוליטת הישראלית תוך כמה שנים.

מפלגת קדימה היא היום המפלגה הגדולה בישראל מבחינת מספר המנדטים בכנסת (28) ויש לה ציבור מתפקדים של כ-106 אלף איש (מתוכם לכ-96 אלף יש זכות בחירה בהצבעת הפריימריז לראשות המפלגה). לליכוד, מפלגת השלטון, עם 27 מנדטים בכנסת, יש ציבור מתפקדים גדול יותר, של כ-160 אלף איש. בבחירות לראשות העבודה בספטמבר האחרון היו כ-66 אלף בעלי זכות הצבעה (מספר המתפקדים שלהם גדול מכך ונע ככל הנראה בסביבות ה-80 אלף איש)

קדימה, שהתחילה בגדול, הולכת ומתכווצת למול עינינו. המעמד של מנהיגיה נחלש בעיני הציבור, למרות שראשיה חוזרים ואומרים שהם האלטרנטיבה השלטונית, קשה למצוא מישהו היום שרואה בהם ככאלה. אז את מי זה מעניין לערוך סקר פוליטי בקרב מתפקדי המפלגה? מה זה משנה מה חושבים המתפקדים של מפלגה שתחזיק בין עשרה מנדטים לשנים עשר מנדטים?

אני מזכירה לכל השואלים, שאת התחושה שיש להם כלפי קדימה כיום, הם מקבלים מטורי דעה, מכתבות בעיתונות וכן, גם מסקרים. מאיפה להם שקדימה מתכווצת? איפה הם שמעו על זה? אנשים יודעים שקדימה נחלשה, שקדימה לא מהווה אלטרנטיבה, שקדימה בצרות, כי סוקר אחר סוקר התקשרו לכ-400 איש ושאלו אותם לדעתם.

האמת, שכשהעלתי את הפרויקט שלי (http://bit.ly/xUThQt ) לעריכת סקר עצמאי, שקוף בקרב מתפקדי קדימה (רעיון שנבע אך ורק מן העובדה שאף אחד אחר, כלי תקשורת או מכון סקרים, לא ביצע סקר, ולא כי יש לי תוכניות להחליף מקצוע) ידעתי שתהיה חשדנות. תוצאות הבחירות לראשות קדימה ב 2008, בהן לבני ניצחה אך ורק בפער של 431 קולות הותירו את בעלי המקצוע בתחום מדממים. רוב הסוקרים חזו שהיא תנצח בפער גדול והאמת בשטח היתה כמעט שוויון בינה לבין מופז.

לא תיארתי לעצמי שהחשדנות תהיה כלפי סקרים, בשל היותם סקרים. כמה גולשים כתבו לי – למה צריך סקרים, לא עדיף ללכת לקלפי ביום הבוחר ופשוט להצביע? בלי שיש איזה כלי שמשפיע על ההחלטה? אדם אחד כתב לי באימייל (ציטוט מדויק): “אינני מבין למה חשוב שיהיה סקר. סקרים מתקשרים אצלי ל"חוק העדר.'"

את האמת, אני מגרדת בראשי. מגרדת בראשי שוב. ממתי סקר משפיע על ההחלטה? איך יתכן שאנשים בדמוקרטיה, דמוקרטיה כמו שלנו הישראלית, לא מבינים שיש דבר אחד בלבד בעולם שמשפיע על החלטת הבוחר – וזה הבן אדם עצמו.

אם אדם החליט להצביע כי הוא קרא איזה סקר, או קרא איזה מאמר, או שהשכן שלו אמר לו להצביע כך או כך, זו עדיין ההחלטה שלו. מי שהושפע מסקר, עשה זאת כי החליט להיות מושפע מסקר והאחריות לבחירה שביצע ביום הבוחר, היא עדיין האחריות שלו.

סקר הוא מידע. הוא מידע מקיף, מעמיק, שמבוסס על התקשרות עם 400 איש. כמה שיותר מידע, זמינות גדולה של מידע, כמה שיותר נתונים הנמסרים לציבור הקוראים/הבוחרים בשקיפות מלאה, כך אפשר לשכלל ולקבל החלטות פוליטיות שונות.

החשיבה הזו, שנשב כולנו בבית, נסגור עצמנו מפני מידע, ונלך 'נטורל' לקלפי ביום הבחירות, בלי שהושפענו ממידע – היא פשוט תמוהה, שלא לומר קצת ילדותית.

נניח שהייתי כיום עיתונאית היפר אקטיבית והייתי מחליטה לעשות כתבה על מצבה של מפלגת מרכז, ואיך השפיעו על מתפקדיה שלוש שנים באופוזיציה. לצורך הכתיבה שלי הייתי יוצאת לשוחח עם אנשי המפלגה. בעולם אידיאלי של עיתונות (שלא קיים כיום) עורך היה אומר לי, תשיגי כמה שיותר עובדות, שלא נכתוב סתם על רגשות של אחד או שניים מן המפלגה. אז הייתי בטח מתקשרת לכמה? עשרה אנשים? חמישה עשר אנשים? (אנחנו משחקים ב'נדמה לי', כן? מה שתיארתי לא קורה במציאות)

הייתי שואלת אותם 'אחרי שלוש שנים באופוזיציה מה את/ה חושב על המפלגה?', 'מה את/ה חושב על העומדת בראשה?', 'מי לדעתך צריך להנהיג?' וכו'. את הכתבה הזו הייתי מפרסמת בעיתון נייר כלשהו וכולם היו קוראים ומושפעים? היו קוראים ומצקצקים בלשונם, אוי, איך שהמפלגה התדרדרה. אז למה לא להתקשר בצורה מסודרת ל 400 איש ולשאול אותם, ולהעזר באשת מקצוע, סטיסטיקאית שמבינה את העבודה ולקבל מענה ממסה של נשאלים?

מי שמאמין שבשיטה דמוקרטית צריך אדם מקסימום מידע בידיו, יודע להעריך את החשיבות ואת העניין העיתונאי בפרויקט שאני מרימה.

(ותודה לקוראי הבלוג של גורביץ על שאירחתם אותי כאן)

(טל שניידר)

גם מי שהתרגל לחוצפת שקריו של בנימין נתניהו נאלץ לשפשף הערב את העיניים: נתניהו התייצב בכנסת מול האופוזיציה והאשים אותה בתכנית ההתנתקות. "אתם הכנסתם את איראן לעזה, ואנחנו נוציא אותה משם… עזבתי את הממשלה כי לא הייתי מוכן להיות חלק מההתנתקות… אמרתי שיעופו טילים מעזה לבאר שבע." שאר ההתבטאויות של נתניהו מתייחסות לאובססיית איראן שלו וראויות לדיון אחר (אם כי שווה להתבונן בהתבטאויותיו של הדובר לשעבר שלו, אופיר אקוניס, ולתהות על הדמיון שבינן לבין אלה נתניהו.) נתמקד לכמה דקות בשקרים הבוטים של נתניהו על ההתנתקות.

עובדות: בנימין נתניהו שימש כשר האוצר של ממשלת שרון השניה. במאבק נגד ההתנתקות, לא נשמע קולו בציבור. הוא אמנם ניסה, ב-26 באוקטובר 2004, להפיל את חוק ההתנתקות, אך – במה שסילבן שלום, בשנינה נדירה, כינה "הפוטש בננה" – התקפל בפני שרון, נכנס לאולם הכנסת והצביע בעד החוק. הוא יצביע בכנסת עוד שלוש פעמים בעד תכנית ההתנתקות. הוא היה שר האוצר שהעביר את תקציב ההתנתקות.

פעלה אז בליכוד קבוצה שכונתה על ידי חנפי שרון בתקשורת "מורדי הליכוד", שהיתה למעשה נאמנה לעקרונות הליכוד; מי שסטה מהם היה שרון. נתניהו יכול היה להתחבר אליהם ולארגן כוח שיפיל את שרון. הוא לא עשה את זה. הוא לא הצטרף אליהם גם כששרון זרק לפח את משאל מתפקדי הליכוד. לא, הוא שמר על הכסא. אפילו בוגי יעלון עשה יותר נגד ההתנתקות מנתניהו, ושילם מחיר כבד יותר, אם כי הוא יילל על זה שנים אחר כך.

רק שבוע לפני ההתנתקות, כשהבין שאם הוא נשאר בממשלה הוא מקבל גט כריתות מהימין הדתי, שהוא בסיס הכוח האמיתי שלו – באירוע של חב"ד, שהכתירה אותו ב-1996, הוא התקבל בצעקות וכמעט אלימות – שבר נתניהו ימינה. הוא התפטר ברעש, ומכאן ואילך תקף את שרון. זה היה חסר כל משמעות פוליטית: המרד של כפר מימון (זוכרים אותו?) כבר נשבר, חלוץ כרמטכ"ל וראש אכ"א שלו אלעזר שטרן דיכאו ניצני מרד בתוך הצבא, ולכולם כבר היה ברור שההתנתקות תתרחש. הרבנים הממסדיים כבר עבדו על הדיל השקט שלהם עם הצבא, שיאפשר לכולם לבכות אבל יאפשר גם פינוי באלימות מינימלית. בנימין נתניהו אחראי להתנתקות הרבה יותר משלמה אבינר, למשל, אבל לימין הדתי חשוב לטהר את נתניהו מהבגידה הגדולה ביותר בארץ ישראל השלמה, אז מטשטשים את ההסטוריה.

ההתנתקות אירעה לפני פחות משבע שנים, וכבר נפוץ נראטיב לפיו מי שהיה אחראי להתנתקות לא היה הליכוד, אלא קדימה. זו שטות מוחלטת: ההתנתקות החלה בפועל ב-15 באוגוסט 2005, שרון דיבר עליה לראשונה בפומבי בסוף 2003, ושרון פרש מהליכוד והקים את קדימה בסוף חודש נובמבר 2005, כלומר כשלושה חודשים מאוחר יותר. אבל אפילו מי שמכהנים בעוונותינו כפרשנים בכירים נופלים בנראטיב הזה: בן כספית כתב לאחרונה, ואף עורך לא תיקן אותו, ש"אריאל שרון, שרצה לצאת מעזה ולהיפטר מצרחני המרכז וקבלני הקולות, הלך והקים את קדימה."

האמנזיה הציבורית הזו, או שמא שטיון, שמאפשרים לציבור לקבל זכרון שתול של מאורעות שלא היו – מאורעות שהתרחשו בעבר הקרוב מאד – היא זו שמאפשרת לנתניהו להטיל את האחריות להתנתקות על האופוזיציה. הוא יודע שאף אחד לא יזכור, ואם יהיה מי שיזכור, הוא יהסס ולא יזכיר. אחרי הכל, נתניהו תקיף כל כך כשהוא מפנטז. אם ימכור לציבור היסטוריה אלטרנטיבית בנחישות, הוא יודע, יש סיכוי שהגרסה שלה תתקבל. כך יכול היה לזכור את העצות הטובות שנתן לו השר רחבעם זאבי – שמעולם לא היה שר שלו. כך הוא יכול להיחשב גם היום, אחרי שכולם חוץ מנחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב כבר הבינו שהוא האיש שחיסל את מעמד הביניים, ל"קוסם" כלכלי – והכוונה היא לא לכך שהוא מבתר את גופת הכלכלה הישראלית ומעביר אותה לטייקונים. לאחר השבץ השני של שרון, שבועות ספורים אחרי שהתייחס אליו כאל "דיקטטור מחייך", מיהר נתניהו לנכס לעצמו את מורשתו והכריז שהוא היורש הראוי. זה עבד – למרות שמורשת שרון היא ההתנתקות.

בארה"ב כבר מתחילים להתפכח, באיטיות, מאשליית הדיווח העאלק אובייקטיבי, שבו נותנים את זכות הדיבור לנציגי האמת ונציגי השקר. תפקידם של עיתונאים הוא לא למסור תקציר מדויק של שקרי הממשלה; תפקידם הוא לחשוף אותם. התקשורת היתה צריכה לומר על השקר של נתניהו שהוא שקר, ולעורר מהומה. ראו מה קרה לאוסם כשהיא שיחדה – סליחה, "תרמה" – את הוועדה האולימפית. הרעש הזה, הזעם הזה, הסופות האלה, צריך להיות מופנה פחות אל שקרי הפרסומאים הרגילים והרבה יותר אל שקרי הפוליטיקאים שלנו. רק כך, אם נחזיר את העובדות ואת הזכרון אל מה שהופך להיות ממלכת הגרסאות, נוכל לגרש מכאן סוף סוף את הברלוסקוני שלנו.

ועוד דבר אחד: עיתון מצרי מדווח שבספר הזכרונות של הרודן המצרי המודח מובארק טוען האחרון שבמשך שנים הוא שילם לבנימין "פואד" בן אליעזר 25,000 דולרים מדי חודש. בן אליעזר מכחיש בתוקף. לא ברור איך אפשר לחקור את הנושא, בהתחשב במקור, אבל צריך: אסור שעננת החשד ששר הבטחון של ישראל היא לא רק מלחך פנכתו של מובארק אלא גם שכיר שלו תרחף מעל החיים הפוליטיים שלנו. אשתו של קיסר צריכה להיות נקיה מחשד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אתמול (ד') הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק יסוד, שנקראת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (אפשר לראות אותה כאן – זהירות, מסמך). היא הוגשה על ידי אבי דיכטר (קדימה), זאב אלקין (ליכוד) ודוד רותם (ברה"מ ביתנו), כשהיא נתמכת על ידי כל הספקטרום הציוני להוציא מרצ: חתמו עליה חברי כנסת מהאיחוד הלאומי בימין ועד מפלגת העבודה במרכז-שמאל. נרשמה נוכחות כבדה של חברי כנסת מסיעת הזאב בעור כבש, קדימה. מטבע הדברים, מאחר והיא הוגשה על ידי יהודים גאים, היא גם עילגת עד למאד בשפתה.

ההצעה תוארה ב"הארץ" ככזו שמטרתה לשלול את מעמדה של הערבית כשפה רשמית. זה חלק מהעניין, אבל רק חלק קטן. מטרת הצעת החוק כולה היא לסיים אחת ולתמיד את הוויכוח האם ישראל היא קודם כל דמוקרטית או קודם כל יהודית, ולקבוע שמדובר במדינה שהיא יהודית קודם כל ודמוקרטית אחר כך.

עצם שמה של הצעת החוק מעיד על כך, כמו גם העובדה שהמילה "יהודית" על הטיותיה (מדינה יהודית, מורשת יהודית וכן הלאה) מופיעה בהצעת החוק 32 פעמים; המילה "דמוקרטי" או "דמוקרטית" מופיעה ארבע פעמים בלבד, אחת מהן בסעיף העילג שקובע ש"מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי".

המילה "דמוקרטי", כמובן, היא מילה אמורפית. כל אחד יכול לדבר על דמוקרטיה ולהתכוון לדברים אחרים. למשל, סביר להניח שכאשר חבר הכנסת אלקין מדבר על דמוקרטיה, הוא מתכוון להכרעת הרוב של האוכלוסיה היהודית. שאר התושבים הם נספח לא נעים, מבחינתו – ומבחינת חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית.

אבל התפיסה של "יהדות" אמורפית לא פחות. כן, החוק מוריד את מעמדה של השפה הערבית – סעיף 4 (א) קובע שרק העברית היא שפתה הרשמית של ישראל, בעוד שלערבית יש, ע"פ סעיף (ב) שם, "מעמד מיוחד" ולדובריה רק "זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה, הכל כפי שייקבע בחוק" – אבל הבעיה עם החוק הרבה יותר רחבה מזה. לחוק יש תפיסה מאד ברורה של מיהו יהודי: אדון הארץ, בין אם הוא גר בה בין אם לא.

סעיף 3 לחוק מבהיר שאם מישהו רוצה לקרב את אזרחי ישראל הערבים למדינה, שישכח מזה. סמלי המדינה יהיו אך ורק יהודיים והם לא ניתנים לשינוי. בתחילת שנות התשעים, יכלה מבקרת המדינה מרים בן פורת – שנחשבת למקורבת למחנה הרוויזיוניסטי בנוסח הישן – לדבר על הצורך בכך שסמלי המדינה יותאמו גם ללא יהודים, ולפני שנה היא יכלה לסגת קלות מהעמדה הזו ולדבר על הצורך בהמנון נוסף; לא עוד. כל סמלי המדינה יבהירו ללא-יהודים שהם אורחים כאן, החיים בחסדו של הרוב, אז שייזהרו.

סעיפים שש ושבע בעייתיים משמעותית יותר. סעיף שש קובע ש"המדינה תפעל לקיבוץ גלויות ישראל ולהתיישבות יהודית בתחומיה, והיא תקצה ממשאביה למטרות אלו" – כלומר, תשתמש במסים שהיא גובה מתושביה הערביים כדי לנשל אותם מזכויותיהם ולהביא לכאן אנשים שאין להם שום קשר לישראל פרט לדת היהודית. פיתוח התשתיות בישראל יהיה לטובת היהודים, כמובן, אם כי סעיף 9 (ב) קובע שהמדינה "רשאית" להתיר גם לבני דתות אחרות להקים ישובים.

"רשאית", אתם מבינים? היא לא מחויבת ל-20% מהאוכלוסיה שלה, אבל היא "רשאית" להתיר להם להקים ישובים משלהם. היא גם רשאית שלא, מטבע הדברים, ועל כל פנים – החוק הזה מוחק את הסעיף במגילת העצמאות שקובע ש"מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." זה לא צריך להפתיע יותר מדי: ממשלת נתניהו כבר הודיעה רשמית שהיא לא מכירה בו.

סעיף 8 (א) קובע שישראל תבזבז את ממונה – יש לה, כידוע, הרבה יותר מדי כסף וכל שאר בעיותיה נפתרו – גם על "שימור וטיפוח המורשת התרבותית וההיסטורית" של היהודים גם "בתפוצות". אה, כן – גם הלוח העברי, זה שמשהו כמו 80% מהתושבים לא עובדים איתו בימי חול, יוכרז מעתה כלוח הרשמי של המדינה.

סעיף 7(ב) בעייתי הרבה יותר, אולי הבעייתי ביותר בחוק: הוא קובע ש"המדינה תושיט יד לבני העם היהודי הנתונים בצרה ושבי בשל יהדותם." המשמעות היא שהכנסת עומדת לקבוע שיש לה סמכות אקס טריטוריאלית ברחבי העולם, תוך התעלמות מחוקים מקומיים, כלפי יהודים החיים שם ושנתונים, לדעתה האובייקטיבית, ב"צרה ושבי בשל יהדותם". כלומר, בפעם הבאה שמישהו ירצה להאשים יהודים בנאמנות כפולה, הוא יוכל להצביע ישירות על חוק של הכנסת. נזכיר שלמרות שישראל רודפת אחרי היהודים כבר שישים שנה, רובם החליטו שהם מוותרים על התענוג ולא מגיעים אליה; ושמיליון ישראלים, פלוס מינוס, ויתרו גם הם על התענוג שבחיים שבארץ האבות. ישראל תרדוף אותם גם לחו"ל, ואם אין כעת אף יהודי ש"נתון בצרה ושבי בשל יהדותו", היא כבר תדאג שיהיו כאלה ושליהודים בחו"ל לא יהיה טוב מדי. אחרי הכל, אם אין אנטישמיות, אז תמונת הראי שלה – הציונות – מאבדת את סיבת קיומה.

סעיף 13(ב') מציב תחרות קשה לסעיף 7(ב'): הוא קובע שבהיעדר חוק מפורש או תקדים, יפסוק בית המשפט " לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". רק שאין כאלה. יושר, חירות, צדק – הם נשענים כולם על תפיסה של שוויון. בקרב הנביאים היהודים אפשר, בדוחק, למצוא תפיסה כזו. ב"מורשת ישראל", הנוסח שנקבע בחוק ולא בכדי, אין זכר לתפיסה כזו.

רוב האוכלוסיה בישראל, 51% ממנה, הם נשים. האשה נחשבת בחוק העברי לרכוש, והיא נקנית כידוע בשלושה דברים – והמשנה הזו מופיעה באותו פרק שעוסק גם בדרכים לרכישת עבדים ובהמות. הגבר היהודי אומר מדי בוקר "ברוך שלא עשני אשה." אשה, קובע החוק היהודי, דעתה קלה, והיא פסולה לעדות, לא כל שכן לדיינות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לשלטון. דוגמא למה שצפוי לנשים בבית משפט שנוהג על פי "מסורת ישראל", ראינו כשדחף השופט משה דרורי את הרמב"ם לדיון בדריסת גיורת על ידי אברך כשר.

מצבן של הנשים – היהודיות, על כל פנים – עוד טוב לעומת מצבם של הלא-יהודים בישראל; מיותר להרחיב את הדיבור על הצפוי להם אם יופיעו בבית משפט שמושפע מהחוק העברי. חלק לא קטן מהאוכלוסיה מגדיר את עצמו כחילוני, או, בלשון החוק העברי, כאפיקורסים; הפסיקה מאד מפורשת בעניינם. יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל, כתב (שולחן ערוך, יורה דעה, קנח' ב') ש"מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו." ההדגשה שלי. מישהו רוצה להגיע לפני שופט חובש כיפה ללא כיפה, כשהשופט רשאי להסתמך על המורשת היהודית המפוארת של "יושר, חירות, צדק ושלום" של קארו, ו"לבוא בעלילות עד שיסובב הריגתו"? ומה יקרה אם יהודי שאנס לא יהודיה ידרוש את הוצאתה להורג, ברוח הרמב"ם, משום שהיא היתה לו כמוקש ויש לדון אותה כבהמה?

האם זה צפוי לקרות? כנראה שלא בשנים הקרובות. מה יקרה עוד עשור, מי יודע. אחרי הכל, שר המשפטים כבר התוודה לפני כמעט שנתיים שבכוונתו להפוך את חוקי ישראל לחוקי התורה חוק אחרי חוק, והוא עדיין בתפקידו. הפרקליטות של נאמן, נזכיר, כבר אימצה את העמדה החרדית בנושא גיורי צה"ל וקבעה שהם לא תקפים. זו אותה הפרקליטות, שתחת נאמן כבר דיברה על "איומי ההשכלה" שהעולם החרדי ניצב מולם.

חוסר הלגיטימיות של החוק מגיע לשיא בסופו: הוא קובע (סעיף 15) ש"אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שקיבלה הכנסת ברוב חבריה." אבל הוא לא דורש שהחוק יתקבל על ידי רוב חברי הכנסת; החוק של ה"ה אלקין, דיכטר ורותם יכול להתקבל ברוב של שני חברים, אבל ביטולו ידרוש 61. ספק אם יש מהלך דמוקרטי פחות מזה, כפיה של הר כגיגית.

אין בחוק הזה הרבה חדש. רוב מה שהוא דורש כבר קיים בפועל – כולל האפליה כנגד הערבית, למרות פסיקות בית המשפט. הוא לא יוצר בישראל מדינת הלכה, אבל הוא מקבע את היסודות הקיימים שלה באמצעות הסוס הטרויאני של "המשפט העברי", והוא שומט סופית את עצם הרעיון שבמדינה יהודית יש, או יכול להיות, שוויון כלשהו. זו ה"מדינה היהודית" שבנימין נתניהו דורש שהפלסטינים יכירו בה: מדינת הפאלוס היהודי-אורתודוקסי, שבה כל האחרים הם לכל היותר מיעוט נסבל, לא חלק לגיטימי ואינטגרלי ממנה.

עדכון: דובי מעיר שסעיף 9 (ב’) נראה כמכוון להכשרת ישובים ליהודים בלבד, כמו הישובים הקהילתיים, ושהוא נראה יותר כמו נסיון לקעקע את בג”צ קעדאן. לשון הסעיף המדוייקת היא “המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת”. אם זו המשמעות הנכונה, אז סעיף אחד של החוק (סעיף 6) מקצה משאבים להתיישבות יהודית ואחר (סעיף 9 (ב)) מאפשר לישובים האלה לאסור על כניסת לא יהודים לתחומם. נהדר.

עדכון 2: מלשכתו של ח”כ דיכטר התקבלה התגובה הבאה:

אין שום קשר בין מספר הפעמים שמילה מסוימת מופיעה לבין מהות הדברים – נהפוכו, עד היום באף חוד יסוד לא נקבעה העובדה שבישראל יתקיים משטר דמוקרטי. הצצה במגילת העצמאות תפתיע רבים כאשר יגלו כי גם שם לא מוזכרת המילה דמוקרטיה. בניגוד לדברים שמוצגים בפוסט, דווקא היותו של של סעיף 2 קצר, מכליל בתוכו כל אלמנט דמוקרטי שביהמ"ש רואה לנכון. אם הסעיף היה מפרט מהם אותם ערכים דמוקרטים היה נוצר מצב הפוך בו מה שלא נכתב לא נחשב כזכות דמוקרטית – כאן למעשה ניתן לביהמ"ש היכולת המלאה לקבוע מה עומד תחת משטר דמוקרטי ומה לא. כמו כן, בניגוד לביטוי האמורפי "מדינה דמוקרטית", המילה "משטר" מכניסה פן פרגמאטי בעל השוואה למשטרים דמוקרטים אחרים , ולביהמ"ש יכולות להכריע בסוגיות אלו.

במידה ובכל זאת מספרים מדברים אליך יותר:

• 9 מתוך 11 חוקי היסוד יוצקים תוכן להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, הן מבחינה מהותית, הן מבחינה פורמלית, ובכך מסייעים להסדרתה החוקית ככזו (מדובר בחוקי היסוד הבאים: הממשלה, נשיא המדינה, הכנסת, השפיטה, הצבא, מבקר המדינה, משק המדינה, חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו). שני חוקי היסוד הנוספים (ירושלים ומקרקעי ישראל) נותנים מענה חלקי בלבד לעיגון אופייה היהודי של המדינה.

לגבי סוגיית השפה:

החוק היחידי שנוגע בנושא השפות הוא חוק מ1922, מימיי המנדט הבריטי, וכיום המצב קצת השתנה… רובו המוחץ של פסקי הדין בנושא קובעים כי לעברית מעמד גבוה יותר משל הערבית.

מעבר לכך, הגדרת הערבית "כבעלת מעמד מיוחד" ועם "זכות נגישות לשונית" – יש להיות כנים עם עצמנו – אנו לא מדינה דו לשונית, אם היינו כזו, פסקי דין היו מובאים בשתי שפות, תפריטים במסעדות היו מוגשים בשתי שפות ועיתונים היו מודפסים כנ"ל.. ב2 שפות. זה לא המצב בישראל:

• בישראל כיום יש שפה רשמית אחת המחייבת באופן גורף את כל הציבוריות הישראלית. לצד בלעדיות גורפת זו קיימים לא מעט חוקים, פסקי דין ופרקטיקות מקובלות, אשר מעניקים מעמד במקרים קונקרטיים לשפה הערבית ולעיתים גם לשפות נוספות כמו רוסית, אמהרית, אנגלית, יידיש או לדינו.

• הפסיקות והפרקטיקות השונות בעניין השפה הערבית אינם נסמכים על סימן 82 אלא על זכויות אדם כלליות לנגישות לשירותי השלטון או לחופש הביטוי, לרבות הפסיקות המרחיבות של שנות התשעים והאלפיים. דוגמא לכך הוא סירובו של בית המשפט העליון לתת פסק דין בעתירת ארגון עדאלה משנת 2002 בה דרש הארגון לאפשר ניהול הליכים משפטיים בערבית כאמור מפורשות בסימן 82.

• קביעה חוקתית לפיה רק העברית היא השפה הרשמית של המדינה לא תפגע במאום בכל אותם הסדרים קונקרטיים שנועדו להגן על דוברי שפות שונות ובעיקר על דוברי הערבית.

לגבי התיישבות יהודית בתחומיה:

יש לציין כי "תחומיה" מדבר על גבולות הקו הירוק. וכן, ככה כולנו הגענו ארצה – בזכות מפעל ההתיישבות. תרצו או לא תרצו (וזו כבר לא אגדה) – לעניין:

• בשנים האחרונות נעשו מאמצים רבים מצד גורמים פוסט ציוניים לפגוע ביכולותיה של מדינת ישראל לקדם התיישבות יהודית (בגבולות הקו הירוק). ניסיונות אלה משתקפים בין השאר באמצעות מגוון עתירות לבית המשפט העליון, ביניהן: בג"צ קציר, בג"צ קק"ל, בג"צ חוות הבודדים ובג"צ רקפת.

• אין בסעיף זה מכדי לגרוע מזכויותיהם של ערביי ישראל ושאר המיעוטים. על המדינה להקפיד על איזון בין המשאבים שהמדינה מספקת להם ובין אלו שהיא מספקת להתיישבות יהודית. הסעיף הזה מאשר למדינה הלאום של עם היהודי לקדם ולעודד התיישבות יהודית, מעמודי התווך של הציונות מאז ומתמיד. אין בסעיף זה בכדי לפגוע בזכותו הפרטית של כל אזרח לטיפול הגון וצודק מטעם המדינה.

לגבי הלוח העברי:

טעות נוספת:

רשום : לוח רשמי, ולא הלוח הרשמי – הבדל מהותי. אין החוק אומר שזהו הלוח הרשמי. אלא אקט סמלי במאפיין חוקי יסוד _עיין ערך: חוק כבוד האדם)

לגבי המשפט העברי:

סעיף 13 מעגן למעשה חוק קיים – "חוק יסודות המשפט". שום דבר חדש תחת השמש. כמו כן, אין פה חיוב לפעול לפי מתודה מסויימת.

• נחיצותו של חוק היסוד מקבלת משנה תוקף במיוחד בזמנים בהם יש המבקשים לבטל את זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארצו. לדוגמא, החלטת 'ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל' לקראת ועידת אנאפוליס ששללה את האפשרות כי ראשי הרשות הפלסטינית יכירו במדינה ישראלית כמדינה יהודית אפילו תמורת הכרה במדינה פלסטינית: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3472417,00.html, וכן הטענה המובאת במסמך החזון של ערביי ישראל כי "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב".

• עיגון אופייה היהודי של מדינת ישראל בחוק יסוד מקדם את מדינת ישראל לקראת כינונה של חוקה שלמה ומקיפה.

• הצעת החוק הנוכחית משקפת את קיומו של קונצנזוס רחב כפי שיעידו על כך מספרם הרב של החתומים על החוק מכל גווני הקשת הפוליטית.

ועוד דבר אחד: הקול המגונה שאתם שומעים הוא האוויר היוצא מהבלון של "ישראל שלי", שנחשפה אתמול ככלי שרת של נתניהו – וכלי שרת כושל. המנהיגה של הקבוצה, איילת שקד הודיעה שהיא וחבר מרעיה ינחתו ברוטשילד כדי לערוך הפגנת תמיכה בנתניהו. בגונגו הזה לא שמעו כנראה שהפגנות תמיכה במנהיג היקר נערכות בסוג מאד מסוים של מדינות. בקבוצה רשומים כ-58,000 חברי פייסבוק. איילת שקד שילבה זרועות עם תנועת המרכז המפורסמת, אם תרצו; ביחד הם הצליחו לגייס 100 איש בערך. זה הכוח האמיתי שלהם – אולי בגלל שהסקרים מראים שבניגוד למתופפי השבט של הסרוגים, אפילו 50% ממצביעי הבית היהודי תומכים במחאה. בפעם הבאה ש"ישראל שלי" והמנהלת שלו, עובדת לשכת נתניהו לשעבר, ינסו לבצע איזה תרגיל מלוכלך, צריך לזכור מי הם: להקת מעודדות כושלת של לשכת נתניהו, שמנהלת מטעמה מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי.

(יוסי גורביץ)

ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, בהנהגת ח"כ דוד רותם, אישרה היום לקריאה שניה ושלישית את "חוק החרם". המשמעות היא שדרכו של החוק – שכזכור, מגדיר חרם פוליטי על מוצרים ישראליים או על מוצרים המיוצרים בהתנחלות כעבירה חוקית, קונס מחרימים ב-30,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק, ומעניש אנשים רטרואקטיבית על תמיכה בחרם – פחות או יותר סלולה. זה כנראה יקרה, ובקרוב.

הגרסה שאושרה היום בוועדה, בניגוד אגב לעמדת משרדי האוצר והחוץ שחששו שהחוק יגביר חרמות בינלאומיים, שונה מעט מהנוסח הקודם וניתן לראות אותו כאן (זהירות, PDF). בגרסה החדשה, שכנראה תעלה להצבעה סופית, יש שלושה שינויים: ראשית, מתבטל האלמנט הרטרואקטיבי של החוק, שהיה מספק תירוץ לבג"צ (בשנת 2023, כנראה) לפסול אותו. שנית, סכום הקנס שיוטל על מעודדי חרם כבר לא קבוע, ונתון לשיקול בית המשפט, אם כי עדיין אין כל צורך בהוכחת נזק. שלישית, החוק הורחב עוד יותר, ומעתה הוא אוסר גם על ארגונים, חברות או עסקים להיות מעורבים בחרם – לרבות סנקציות על חברות וארגונים. סעיף 4 (1) נראה על פניו כמו נסיון לשלול את הפטור ממס של עמותות שמאל בדלת האחורית, בכך שהוא שולל מגופים התומכים בחרם את מעמדם כמוסד ציבורי. בראיון טלפוני עם חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, הוא ציין שמדובר בסעיף שהתחיל את חייו ב"חוק אלקין", שכביכול דרש רק שקיפות מעמותות שמאל אך בפועל היה גם אמצעי ענישה. אלעד ציין עוד כי עמותה שלא מחזיקה באישור פטור ממס על תרומותיה, לא תוכל גם להעניק לתורמים לה את הפטור החלקי ממס שהם רגילים לקבל, ובכך מעודדת הממשלה את מניעת התרומות בשתי דרכים.

עוד קובע סעיף 4 כי חברה שתתמוך בחרם על מוצרי התנחלויות – למשל, החברות שבונות את העיר הפלסטינית רוואבי, שהתחייבו לא לרכוש מוצרי התנחלויות – לא יהיו זכאיות לקבלת ערבויות מטעם המדינה או לקבל הטבות על פי חוק עידוד עידוד השקעות הון או חוק עידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (סעיפים קטנים 4 ו-5 לסעיף 4, בהתאמה).

אלעד מעריך כי סיכוייו של החוק לעבור, בהנתן הכנסת הנוכחית – הוא כינה אותה "הגרועה ביותר לדמוקרטיה בתולדות ישראל", כנראה מתוך אופטימיות לגבי הכנסת הבאה – גבוהים למדי. בהודעה לעיתונות של האגודה, אמר אלעד כי "מה ההיגיון בכך שלאזרחי ישראל יהיה מותר להחרים את הקוטג', אבל לא את הכיבוש? זו חקיקה פוליטית, אנטי-דמוקרטית, מהסוג שהכנסת הנוכחית מקדמת חדשות לבקרים. חרם צרכנים, בין אם אנו מזדהים עם תוכנו ובין אם לאו, הוא כלי מחאה לגיטימי וחלק מחופש הביטוי. למרבה האירוניה, דווקא הצעת החוק הזו תגביר את הביקורת על ישראל בעולם – ובצדק". יצוין שנציגת קואליציית נשים לשלום ציטטה בציוץ את דוד רותם כאומר ש"החוק הבינלאומי לא מעניין אותי".

חוק החרם, שזוכה – נזכיר – גם לתמיכתם של שורה של חברי כנסת ממפלגת המרכז הרדיקלי קדימה, הוא בעצם הוצאה אל מחוץ לחוק של מחנה פוליטי שלם, שסבור שההתנחלויות הן אסון. כשיעבור החוק, גם האמירה הזו תהיה בעייתית – אחרי הכל, היא יכולה לעודד חרם ואפשר לגרור אותך לבית משפט בטענה שפגעת בעסק של איזה בעל עגלה במעלה דלילה. אין צורך להוכיח נזק, אחרי הכל. הכל תלוי עכשיו ביכולתה של האופוזיציה לבלום את החוק. הימור: ציפי "מי ראה, מי שמע" לבני לא תהיה שם.

ועוד דבר אחד: מי שרוצה לראות איך נראה "מלח הארץ", המתנחלים שהכנסת מגינה עליהם כל כך, מוזמן לצפות בסרטון הזה ולראות איך מתנהג הבריון משה דויטש, או כפי שהגדיר אותו איתמר, "נציג הזומבים ביש"ע".

(יוסי גורביץ)

בהפגנת השמאל הגדולה במוצאי שבת, היה נואם מפתיע: מאיר שטרית, האיש והמאגר הביומטרי. הוא תקף בחריפות את הצעת החקירה של ליברמן, ציטט את ז'בוטינסקי כתומך באינדיווידואליות על חשבון קולקטיביות, ונכנס גם בחברי הכנסת מהסיעה שלו שתמכו בהצעה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט "מי?" טיבייב ועתניאל שנלר. הוא אמר עליהם ש"אפשר להוציא את האנשים מהליכוד, אבל אי אפשר להוציא את הליכוד מהאנשים". הוא הזכיר שלכנסת אין סמכויות חקירה, וקרא לאנשים שייקראו להחקר בפניה להתעלם מהזימון. הוא התחייב למשמעת קואליציונית של קדימה בהצבעות העתידיות בנושא ועדת החקירה, כדי להפיל אותה.

אמש תקפה גם ציפי לבני, באיחור מתבקש של שבועיים, את ההחלטה הזו. כמקובל, היא עשתה את זה אחרי שנתניהו – שהוגדר פעם על ידי נחום ברנע כמי "שמתחיל כל משבר כמו מרים משקולות קווקזי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת" – הודיע שהוא שוקל בעצם להפוך את ועדת החקירה לוועדת חקירה "של כל הארגונים הבלתי ממשלתיים". ההתקפלות של נתניהו הודלפה דקות ספורות אחרי הצעדה במוצ"ש. באקורד נלעג במיוחד, אמרו מקורבי נתניהו כי הוא "עוד לא דן בנושא" עם ליברמן, כלומר טרם קיבל את אישורו. כזכור, מוקדם יותר השבוע הודיע נתניהו בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להתקפה של ליברמן על אנשי הליכוד המתונים, ה"פיינשמקרים". ההתקפה על השמאל, מבחינתו של המסית הלאומי, היתה דווקא בסדר גמור.

הבוקר מצטרף אופורטוניסט נוסף מקדימה, שמעון פרס, למקהלת המתנגדים. כהרגלו, הוא ציטט את בן גוריון וכהרגלו, הוא לא אמר שום דבר לפני שבדק לאן נושבת הרוח. מבין כל אלה, האמין ביותר הוא מאיר שטרית; הוא הראה בשורה של מקרים בעבר יכולת מרשימה לעמוד מול הסיעה שלו; בין השאר, היה חבר הכנסת היחיד של הליכוד שנמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב'. מן הראוי לציין ששטרית לבני, כמו רוב חברי מפלגתה, כלל לא נכחה בהצבעה שעליה היא מוחה עכשיו. הם לא לבד: גם עשרה מחברי מפלגת העבודה לא היו שם. מנהיג הסיעה, אהוד ברק, הזכיר לנו שוב מדוע זכה לכינוי "אהוד ברח": יש לו רקורד ארוך של התחמקויות מהצבעות שעשויות, על מוחו האנליטי, לסבך אותו יום אחד. הציניות שלו כלפי בוחריו מתבטאת בסירובו להגיב לשאלות בנושא. הוא כנראה קלט שמבור חוסר הלגיטימיות שבו הוא נמצא, הוא כבר לא יטפס החוצה. אפילו האמריקנים, באיחור קל של עשור אחרי הציבור הישראלי, כבר לא מאמינים לאף מילה שהוא פולט. המקרה המשונה ביותר הוא של חברי הכנסת שי חרמש (קדימה) וטאלב א סאנע: שניהם טוענים שהם היו מקוזזים עם דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי. אולי, באותה הזדמנות, אפשר להפסיק עם המנהג המגונה של קיזוזים? לא בשביל זה אנחנו משלמים לכם. ומי לעזאזל מתקזז בהצבעה כזו?

מכל הנלעגות הזו אפשר להוציא שלוש מסקנות. ראשית, כאשר השמאל – גם השמאל הרדיקלי – מתאחד ויוצא לרחוב, יש לכך השלכות. הוא מאלץ את לבני, פרס ואפילו נתניהו להביע עמדה או להתקפל. שנית, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, קדימה היא לא מפלגה שיכולה לייצג נאמנה אפילו את עמדותיו של השמאל המתון, והגיע הזמן להקים מסגרת שמאל חדשה. העבודה ומרצ סיימו את תפקידן ההיסטורי. למעשה, הן סיימו אותו בשנת 2000, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהרקבון.

שלישית, מעניין מאד לשים לב לתהליך שעובר על השמאל הציוני: אם לפני ארבעה חודשים, ג'ומס עוד אמר שמרצ לעולם לא תהיה בבילעין, הרי שלפני כשבוע וחצי מרצ קראה לאנשיה להגיע לשם; מוסי רז השתתף בהפגנת המחאה נגד הריגת ג'וואהר אבו רחמה, שהיתה קיצונית מאד במונחי השמאל הציוני; ומרצ השתתפה בהפגנה שכללה אלמנטים פוסט-ציוניים ואנטי-ציוניים במובהק. מנגד, קבוצת המתחזים של השמאל הלאומי – "אם תרצו", רק עם התנגדות להתנחלויות ותמיכה דקה בסוציאל-דמוקרטיה – לא הגיעה להפגנה, והוכיחה שהיא בעיקר ספין. ממשלת ליברמן-נתניהו השיגה מטרה אירונית, מבחינתה: רדיקליזציה של השמאל הציוני. אל יאוש.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בעקבות הפוסט על "אם תרצו" מהשבוע שעבר, אפילו השופר שלהם, נרג, מתחיל לסגת מהתמיכה שלו בדו"ח – בן דרור ימיני משתמש בנתונים שהובאו כאן, למרבה הצער בלי קרדיט. עם זאת, שרית מיכאלי מבצלם הפנתה את תשומת לבי לשגיאה שנפלה בטקסט: בעמ' 13 בדו"ח של אם תרצו יש ראיה לכך שקרן אל אקצה, המשמרת את המורשת הערבית והמוסלמית, אכן תרמה כסף ל-WA. לא שברור לי מה פסול בזה, ולא שזה הפריע ל"אם תרצו" לטעון שארגוני זכויות האדם מקבלים כסף מארגונים התומכים בטרור.

הערה מנהלתית ג': באתר "סרוגים" לקחו קשה למדי את הפוסט האחרון, והם יצאו בטקסט מלא שגיאות והשמצות כנגד עבדכם הנאמן. מה שמדהים הוא היכולת של חובשי הכיפות לקחת טקסט שבו נאמר מפורשות שיש להקים מחנות השמדה, ואז ליילל על ההשוואה – שאין בלתה במקרה הזה – בין הרבנים שכתבו את הטקסט ובין המשטר היחיד שהקים מחנות השמדה. מה שמרשים הוא העובדה שבתגובות, לא עושים להם הנחות.

(יוסי גורביץ)