החברים של ג'ורג'

שוב משתפת התקשורת פעולה עם מניפולציה, כביכול אנשים מתים הם “בנים” חיים

אחד מרגעי השפל בהיסטוריה של ישראל, ובפרט של התקשורת שלה, ×”×™×” הרגע בשנת 2008 שבו השיב החיזבאללה את גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב. עד הרגע האחרון, ממשלת אולמרט והתקשורת פמפמו את התקווה השקרית ש”הבנים” שבים הביתה – כלומר, שמה שמגיע הוא לא ארון עם שרידי גופה מג’יפ שחטף פגיעה ישירה מטיל, אלא שבויים שאיכשהו שרדו.

אנחנו יודעים היום שאולמרט ידע, שבוע לתוך מלחמת לבנון, את מה שצה”ל הסתיר ממנו אף שידע זאת מיום החטיפה עצמו: שגולדווסר ורגב נהרגו במקום. מובן מאליו למה אולמרט תמך בהצגה הדוחה הזו – הוא ×”×™×” צריך לקושש איכשהו תמיכה ציבורית ובציבור הנקרופילי הישראלי, החזרת גופות היא איכשהו שווה ערך להחזרת אנשים חיים.

הגבולות בין חיים ומוות התטשטשו כל כך, הסגידה לחלקי גופות עלתה כל כך, שבשניים מאירועי הדמים בציר פילדלפי (זוכרים אותו? לא? מצוין. מתנגדי ההתנתקות מעדיפים את זה כך) חמושי צה”ל זחלו בחול של רפיח, כשהם נוברים בו במסרקות, בחיפוש אחרי חתיכות בשר אדם. כלומר, סיכנו את חייהם הממשיים, האמיתיים, כדי להציל פיסות בשר נטולות חיים. ולציבור הישראלי זו נראתה משימה סבירה לחלוטין.

עכשיו אנחנו זוכים לחזרה גנרלית על גרוטסקת הגופות של אולמרט. משפחותיהם של חללי צה”ל שמקום קבורתם לא נודע, אורון שאול והדר גולדין, האשימו אמש (ב’) את נתניהו בכך שהוא הפר את הבטחתו להם ביחס להסכם הטורקי ודרשו את השבת “הבנים” הביתה, גם במחיר עיכוב או שיבוש ההסכם.

אם מישהו אומר שנתניהו שיקר לו, אני אקבל את הטענה בלי חקירה ודרישה. ואף על פי כן, שתי המשפחות מבצעות מניפולציה בדעת הקהל – כרגיל, בסיוע מתמסר של התקשורת המסחרית. שאול וגולדין מתים. אין שום ראיה לכך שהם בחיים, ובמקרה גלעד שליט (למשל), החמאס שיחרר כל כמה חודשים הוכחות לכך שהוא אכן ×—×™. גם ההיסטריה סביב שליט היתה מוגזמת, אבל מה שהולך פה פורץ גבולות.

חיילים הם רכוש הציבור. הם נשלחים למות ולהרוג כדי לקדם את המטרות שבהם בחר הציבור. בלובשם מדים הם מקבלים על עצמם את הסיכונים הללו. הם מקבלים על עצמם גם סיכונים אחרים, שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליהם בפומבי: את הסיכון שיהפכו לנכים לשארית ימי חייהם, את הסיכון שיסבלו מפוסט טראומה ולא יצאו לעולם מהקרבות שאליהם שלחנו אותם, את הסיכון שהם יישבו ואת הסיכון שהם ייעדרו. כלומר, את הסיכון שמשפחתם לעולם לא תדע מה גורלם.

זה המחיר של החזקת צבא. מי שלא רוצה לשלם אותו, ואני לגמרי מבין את הרצון הזה, מוזמן לפעול לביטולו של גיוס החובה ולשכנע את ילדיו לא להתגייס. אבל הוא לא יכול לכפוף את כל הציבור לצורך הפרטי שלו.

אילו אלו היו אכן שבויים, ניחא. יש אנשים, הם בחיים, אפשר להחזיר אותם והם יוכלו להשתקם. ממשלה צריכה לעשות הרבה – לא הכל, אבל הרבה – כדי להשיב שבויים. גולדין ושאול אינם שבויים. הם פיסות בשר.

והקלות שבה מחליקים פה מהמצב ששרידי גופה מקבלים מעמד של חיים, היא גם הקלות שבה עוברים לקיצוניות ההפוכה: מצב שבו אנחנו רוצחים, בנוהל קרונוס, את החיילים שלנו-עצמנו כדי שלא יהפכו לשבויים. בימים אלה יש דיווחים על כך שהרמטכ”ל מבטל בשקט את הנוהל, ויש לקוות שהם נכונים. בינתיים, צריך להחזיר סוג של שפיות: אנחנו נעשה הרבה עבור אנשים חיים ולא ניתן דבר תמורות גופות.

רק שספק אם הציבור היהודי מסומם הדת, או ליתר דיוק אדי השמועות על הדת, שמשוכנע שאם לא נאספו כל חלקי הגופה אז האל היוצמח שלו – ×–×” שעובדים עליו כל פסח ומשכנעים אותו שאם הקפנו עיר בחוט, אז היא בית אחד – ×™×”×™×” בכלל מסוגל להבין מהי שפיות.

אגב, על פי הדיווחים מוחזקים בעזה שני ישראלים: הישאם א סייד ואברה מנגיסטו. אנחנו לא מדברים עליהם מכמה סיבות: הם לא חיילים, והם משתייכים לשתי קבוצות שוליים כל אחד – מנגיסטו הוא יוצא אתיופיה הלוקה בנפשו וא סייד הוא בדואי הלוקה בנפשו. החברה הישראלית כבר התרגלה לזרוק את האנשים האלה לכלבים, אז לא אכפת לה יותר מדי. אבל גופות של חיילים? ×–×” משהו אחר לגמרי. ×–×” מביא את התקשורת.

ועוד דבר אחד: אני לגמרי בעד השינוי שביצע נתניהו בנהלי הקבינט, ועל כך שהוא אשכרה מעדכן את השרים שלו לפני הסכם (בניגוד, למשל, להסכם הפסקת האש אחרי צוק איתן) כך שהם יוכלו להתייחס אליו ברצינות. אבל, אם יורשה לי, שאלה: מה עם לעדכן את הציבור? יכול להיות שגם לו יש משהו לומר על הסכם בין ישראל וטורקיה. אולי כדאי שגם הוא יידע על מה הקבינט יצביע, כדי שיוכל להביע את דעתו בפני הקבינט כל זמן שיש לה ערך? אתם יודעים, התפיסה הזו שהציבור משתתף בדמוקרטיה? מצד שני, נתניהו הוביל את הליכוד לשתי מערכות בחירות ללא מצע ועדיין ניצח, אז כנראה שאני מגזים בתפיסה שהציבור רוצה לדעת – על כל פנים, ציבור מצביעיו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ההכשה האחרונה של יעלון: האם בית המשפט יורה לשוברים שתיקה לחשוף את העדים שלהם?

מחר (א’) יתייצבו אנשי שוברים שתיקה לקרב משפטי חשוב, אולי החשוב בתולדות הארגון: התמודדות עם הנסיון של הממשלה, באמצעות צה”ל והפרקליטות, לחסל את היכולת של הארגון לגבות עדויות.

כמובן, צה”ל והממשלה לא קוראים לזה ככה. בינואר האחרון, בסיבוב ציד המכשפות שהתחיל עם עד כאן (אנחנו זוכרים שצה”ל סייע בהסוואת זהותו של השתול של עד כאן בתעאיוש, איציק גולדווי, נכון?), פנה צה”ל באמצעות הפרקליטות לבית המשפט בדרישה לחשוף את זהותו של אחד העדים של שוברים שתיקה. לטענת המדינה, האיש מחזיק במידע קריטי לחקירה.

השאלה המשפטית כאן פשוטה: האם שוברים שתיקה הוא ארגון עיתונאי, ועל כן יש לו חסינות? הארגון טוען שהוא כזה מיום הקמתו. בשנת 2004, ניסתה הפרקליטות הצבאית של הרמטכ”ל בוגי יעלון לתפוס את חומרי העדויות של הארגון; בית המשפט גילה ספקנות ניכרת ביחס למהלך הזה, והפרקליטות נסוגה.

אבל אנחנו כבר לא ב-2004. הרבה הגנות נעלמו. יעלון עצמו תקף את הארגון – הנחש בנעליים לא שוכח אף ונדטה – וטען שהוא בוגד; הוא נאלץ לחזור בו אחר כך, אבל את מה שהוא רצה לומר, הוא כבר אמר. אגב, הטענה הזו של יעלון? היא נשענה על נסיון מגושם של “עד כאן”, באמצעות השתול רועי פלד, להעביר לשוברים שתיקה מידע אסור – כלומר, העברת מידע סודי צבאי החוצה. פלד לא הועמד לדין ולא נחקר; כך גם לגבי המפעילים שלו מ”עד כאן.” בינואר, כאמור, הוא עמד מאחורי הנסיון לחסל את פרויקט גביית העדויות של שוברים שתיקה.

כי זה בדיוק מה שזה. אולי הדבר המרעיל ביותר שמייצרת החוויה הצבאית הוא התפיסה של רעות, והביטוי הבסיסי שלה הוא אומרטה, שבועת השתיקה של חברי כנופיה. מעבר לתפיסה שאסור לומר את האמת על חבריך לנשק, אין חייל שלא יודע שאם הוא יחשוף מה באמת קורה ביחידה שלו, כבר ימצאו את הדרך לטפל בו.

דוגמא אישית: שירתתי במנהל האזרחי בדיר אל בלח. המפקד הישיר שלי (נקרא לו ×¢.ק., כפי שהופיע אח”כ בתקשורת) × ×”×’ להסתובב עם שני בריונים ולהתעלל במקומיים. במקרה אחד, הוא זימן איזה מסכן שנחשד בעבירת בניה (הרחיב מרפסת או משהו – בדיר אל בלח ב-1990, כן?), לקח אותו לחדר החקירות שלו עם שני הבריונים. כעבור כמה דקות הוא התפרץ לחדר המבצעים, חיוור, ואמר שהאיש התעלף לו. רופא של פלוגת המילואים טיפל באיש, וכמובן לא דיווח על כלום. אני התחלתי לכתוב דיווח על התקרית ביומן המבצעים. כתבתי, אבל לא הספקתי להעביר. ×¢.ק. נכנס לחדר המבצעים, הסתכל על היומן, ופשוט תלש את הדף.

היה ברור לי שאין טעם לדבר עם מפקד היחידה. על מצ”ח לא סמכתי. בצר לי, פניתי ליו”ר רצ בפתח תקווה, עו”ד אבי אורן ז”ל (שנרצח כעבור כמה שנים בידי בן עוולה), וזה ציין בפני שלחייל יש זכות חוקית לדבר עם חבר כנסת. הפנה אותי לדדי צוקר. מסרתי לצוקר את הפרטים על התקרית הזו ועוד כמה. צוקר העביר את המידע לבצלם, שהיה אז בחיתוליו. בצלם העבירו אותו ל”חדשות”; כתבה על זה יפה חנה קים.

לקח להם בערך שעה למצוא את השמאלן היחיד ביחידה, ההוא שניסה לכתוב דיווח, ומכאן זה התגלגל הלאה. היה את הטוויסט הלא צפוי בעלילה, כשע.ק. ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלאח ואני נאלצתי לדרוך עליו נשק (משום מה, המהלך הזה גרם לרוב החמושים האחרים בבסיס לסלוח לי על עצם ההדלפה), אבל באופן כללי זה היה פגישה עם ראש המנהל האזרחי, שתחקר אותי באריכות, והבטחה שלא אועמד לדין אם אספר כל מה שאני יודע. כזכור, לא ביצעתי עבירה.

סיפרתי.

את ע.ק. הם בחרו לקדם.

אחרי חצי שנה, כשכולם שכחו מהנושא, הם העמידו לדין. סגן ראש המנהל האזרחי הגיע לבסיס באמצע הלילה כדי לשפוט אותי.

אז לא, אני לא סומך על רשויות צה”ל. אף חייל שפוי לא סומך.

[…]

מה המטרה של חשיפת העדויות? להפחיד. להטיל אימה על מי שחושב לשבור את קשר השתיקה ולספר מה הוא ראה. לומר לו שאם הוא יעצבן מספיק את צה”ל ורשויות ה-hasbara, הוא ייחשף ויבואו איתו חשבון. הבטיחו לך אנונימיות? אנחנו נשקיע את כל המשאבים הנדרשים כדי לחדור אותה. עדיין רוצה לדבר? לא חראם? לא כדאי שתצא להודו, או אולי תסתגר בבוטקה בלילה, עם הנשק והמחסנית בהכנס? אנחנו מבטיחים לשמור על הכבוד שלך: נקרא לזה תאונה.

בפרקליטות טוענים שהם צריכים את זהותו של החייל כדי לסגור תיק חיוני. כלבתא, במטותא.

קודם כל, העדויות בצוק איתן (וזה המקרה שלפנינו) מגיעות עם ציון היחידה, המיקום ובדרך כלל גם התאריך. אם המשטרה הצבאית החוקרת לא מסוגלת למצוא עדים אחרים או ממצאים אחרים, יש לה ולנו בעיה. אגב, היא כנראה לא מסוגלת: החוקרים שלה טובים בהפללה של משתמשים בסמים ולא בהרבה דברים אחרים. ראו למשל המקרה הזה, שבו היא נדרשה ל-11 חודשים של אי-חקירה רק כדי לזהות את יחידת צה”ל שפעלה בגזרה הספציפית. אבל אם היא לא מסוגלת, שתשתפר. לא תחסל את היכולת של חיילים לתאר מה הם ראו.

אגב, זו אותה מצ”ח ואותה פרקליטות צבאית שלא מצאו לנכון לחקור את רועי פלד על ההדלפה הלכאורה מסוכנת שלו, וגם לא התעניינו במיוחד בכך שיש ארגון שלם שעוסק בהדלפת המידע ×”×–×”. זו אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח שעוד לא הצליחו להחליט אם לפתוח בחקירה של הטבח ברפיח בעקבות פקודת חניבעל; אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח ששנתיים לאחר מעשה, אחרי פשע מלחמה מובהק שתועד על ידי הפושע ופורסם על ידי צה”ל (!), עוד לא הצליחה להחליט אם להעמיד לדין את סא”ל נריה ישורון. אגב, היא חוקרת את התיק היחסית פשוט ×”×–×” כבר שנה כמעט. המגזר של הטרור היהודי מנהל מערכה תקשורתית למען הבן היקיר שלו, ישורון, וזו כנראה אחת הסיבות לכך – אבל מותר לחשוד שסיבה אחרת היא הפחד שישורון יפתח את הפה.

אבל על שוברים שתיקה, פתאום הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מגלים אומץ. והם אומרים לנו שמה פתאום, אין פה שום דבר פוליטי, אנחנו רק רוצים לסגור תיק. אם אתם מאמינים לזה, טוב, נו, אתם בטח גם מאמינים ליאיר לפיד.

אבל אם אתם לא מאמינים, מחר ייערך הדיון בנושא בבית המשפט השלום בפתח תקווה (בית המשפט המאולף של מערכת הבטחון; איזו מקריות), ברח’ בזל 1, בשעה 14:00. בואו להראות לאנשים שמתעקשים להדליק נר מול החושך שהם לא לבד.

ועוד דבר אחד: רוני דניאל התפוצץ אתמול (ו’) והודיע שהוא לא יכול יותר, הוא לא היה מתנגד לזה שהילדים שלו יעזבו את המדינה. הטריגר להחלטה הזו, כמסתבר, היה הפגנת מחאה של תומכי גופשטיין מול ביתו של יעלון, שבה הם חגגו את ההדחה שלו. לא שמענו את דניאל כשהגופשטיינים השתוללו בירושלים והכו פלסטינים; לא שמענו אותו כשגופשטיין זומן להעיד בכנסת כעד מומחה לנושאי סכנת ההתבוללות. הפגנה מול בית יעלון, זה מה ששבר אותו. אומר עליו, ועל פלג שלם של דת הדגמ”ח הרבה דברים. רובם לא חיוביים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מכון סופרי התקריות נאלץ לדווח, במבוכה מסוימת, על ירידה חדה באנטישמיות בשנת 2015. מה קרה?

אירוע מביך קרה למרכז קנטור לחקר האנטישמיות בדרך אל הדו”ח השנתי שלו, שמשוחרר מסורתית ערב יום השואה: הוא גילה שהאנטישמיות התכווצה. בשנת 2015 היו ברחבי העולם כולו 410 תקריות אנטישמיות בלבד, בהשוואה ל-766 תקריות שנרשמו ב-2014. כלומר, ירידה של 40% בערך. הליגה נגד השמצה מצאה נתונים דומים: בצרפת, למשל, ירידה במספר האנשים שמביעים עמדות אנטישמיות מ-37% ל-17% ב-2015 לעומת 2014.

פה צריך לזכור שהקריטריונים של ה-ADL להגדרת גמישים משהו: ב-2014 היא טענה שרבע מהעולם (!) אנטישמי. מבחינתה, האמירה שחלק מהיהודים נאמנים לישראל יותר מאשר למולדתם (היי שוב, שלדון אדלסון!) היא אנטישמית; האמירה שליהודים יש “יותר מדי כוח” בתחום הפיננסים (ביחס למה? היא לא שואלת) היא אנטישמית; כך גם האמירה שיהודים מדברים יותר מדי על השואה, או שהם חושבים שהם טובים יותר מאנשים אחרים, וכן הלאה. רב מוסמך גילה להפתעתו שהוא, על פי ההגדרות של הליגה שלא מוכנה להכיר בשואה הארמנית, אנטישמי. אם הוא אנטישמי, אני לא יודע מה הסיכוי של סתם גוי (מותר להשתמש במילה הזו בהקשרים האלה?) לצאת בלי פגע מהסקר הזה.

אז בואו נניח שרבע מהעולם אכן אנטישמי. זה שם אותנו עם, המממ, בערך 1.7 מיליארדי אנטישמים בעולם. הרבה מאד אנשים. כל האנשים האלה ביחד קוששו בשנת 2015 410 תקריות אלימות בלבד. זה די מעט. אפילו אם נניח שכל אחת מהתקריות הללו בוצעה על ידי אדם שונה, וזה לא סביר, אז אם הסיכוי שלך לפגוש סתם אנטישמי הוא 1:4 בחו”ל, הסיכוי שהוא גם יהיה אלים הוא 1:4,250,000 בערך, כלומר טיפה יותר משליש מהסיכוי שלך לזכות בפרס הגדול בלוטו הבריטי. האוכלוסיה האנטישמית היא כמסתבר אוכלוסיה רגועה למדי: אמנם, אין לי נתונים עדכניים ביחס למספר הכולל של תקיפות אלימות מצד מתנחלים, אבל בשנת 2013 הוא היה 399. אני יודע שהוא ירד מאז תחילת אינתיפאדת החיים עצמם (פתאום נהיה מסוכן לתקוף פלסטינים), אבל אין שום ספק שאוכלוסיית המתנחלים היא אוכלוסיה הרבה יותר אלימה מאוכלוסיית האנטישמים, שב-2013 הצליחה להפיק רק 594 תקריות אלימות. משום מה, לא כל כך מדברים על זה.

הסיכוי שתחטוף ברק גבוה משמעותית יותר: הוא 1:3000. כלומר, בערך פי 1,300 גבוה יותר מהסיכוי שתותקף על ידי אנטישמי. מסיבות שטרם הובהרו, מערכת החינוך הישראלית לא מקדישה מספיק מאמץ להתגוננות מפני הסכנה מפני ברקים.

רגע, תאמרו לי, רגע. למה אתה משתמש בנתונים של 2015 ולא של 2014? כי אני הולך לטעון שמה שהיה ב-2014 לא היה אנטישמיות פר סה.

למה ב-2015 יש פחות אנטישמיות מאשר ב-2014? בדיוק מאותה הסיבה שב-2009 היתה עליה באנטישמיות: כי ב-2014 טבחה המדינה היהודית בתושבי רצועת עזה ושרפה, חנקה, והרגה במיתות משונות 2,200 מהם, כ-500 מהם ילדים. בשנת 2009, טענה הליגה להשמצת לא יהודים ששליש מהספרדים אנטישמים; ואף על פי כן, למרות שבספרד חיו אז כ-40 מיליון תושבים, היא נאלצה להודות שהיו שם רק שלוש תקריות אנטישמיות.

ואפילו הליגה נאלצה להודות שיש פה בעיה: אחת התקריות היתה ונדליזם בבית חב”ד וריסוס הכתובת “רוצחים”, והליגה אמרה בחירוק שיניים שמדובר היה במחאה על מדיניות ישראל; תקרית אחרת היתה על פניה אנטישמית פרופר (תקיפה של בית כנסת ושמש); והתקרית השלישית היתה צעקות אנטישמיות כלפי השגריר הישראלי בספרד, שהליגה הודתה שהיה מוכר בציבור בשל הופעותיו במהלך מבצע “עופרת יצוקה.”

אופס.

עסקני האנטישמיות נוהגים לטעון שהאמירה שיהודים אחראים לאנטישמיות היא אנטישמית בעצמה, כפי שהיינו מכנים אנשים שאומרים שנשים אחראיות לתקיפה מינית מיזוגנים. לכאורה זו טענה מוצדקת; בפועל יש כאן אחיזת עיניים. הניסוח הנכון הוא “מדינת היהודים אחראית לאנטישמיות, או למצער לחלק ניכר ממנה.”

פעולותיה של ישראל, וזה כבר מדיד, מעוררות אנטישמיות. גלים של אנטישמיות מגיעים אחרי שאנחנו צולים ילדים ומחריבים ערים. הם תגובה לפעולותיה של ישראל. זו אולי לא תגובה חכמה, ובעליל לא תגובה מוצדקת – אבל לגמרי הגיונית. אחרי הכל, ישראל שוב ושוב אומרת שהסירוב להכיר בה כמדינת היהודים הוא אנטישמיות. ואם היא מדינת היהודים, ואם היא טוענת שהיא מוסמכת לייצג את כל היהודים בעולם (כפי שהיא אכן טוענת), ואם ראש הממשלה שלה נוחת בצרפת אחרי פיגוע כדי לקרוא ליהודים לשוב למולדתם, התוצאה הבלתי נמנעת היא שמי שרוצה לפגוע בישראל ואין לו ישראלי להוציא עליו את זעמו, יסתפק ביהודי. אחרי הכל, ישראל אומרת שהיא נציגתו; האם ×–×” לא הופך אותו, בעיני אדם חמום מוח ואלים, לנציגה?

אם ישראל היתה רצינית בדאגתה ליהודי העולם, היא היתה שוקלת היטב את פעולותיה הצבאיות ומביאה בחשבון את העובדה שפעולות צבאיות לא מדודות יגררו תקריות אנטישמיות. אבל כפי שדאע”ש נהנית מעליה בשנאת מוסלמים ולמעשה מדרבנת אותה, ×›×™ שנאת מוסלמים היא כלי גיוס עיקרי שלה, כך גם ישראל נהנית מהאנטישמיות. למעשה, ישראל נהנית ממנה פי שניים: מצד אחד, היא יכולה לגייס לשורותיה יהודים חדשים, ולוודא שהם כבר יגיעו עם שנאת זרים מובנית; מצד שני, היא יכולה להפחיד את אזרחיה – שרבים מהם מחפשים את הדרך החוצה – שיש זאב מסוכן בחוץ.

זה יהיה הרבה פחות מפחיד, אחרי הכל, אם היא תאמר להם שהסיכוי שהם יפגעו מברק בשנה שבה היא לא יוצאת להפצצת משפחות גבוה פי 1,300 מהסיכוי שהם יפגעו מאנטישמי.

זכרו את המספרים. הם יועילו בפעם הבאה שהמפחידן הלאומי יפער את לועו.

ועוד דבר אחד: בנאום יום השואה שלו טען אמש נתניהו שאונסק”ו העבירה החלטה שלא מכירה בירושלים העתיקה כאתר יהודי. כהרגלו, הוא משקר: הנה ההחלטה של אונסק”ו. היא עשויה לעצבן, אבל היא לא אומרת דבר וחצי דבר על מעמדה של ירושלים כמקודשת ליהדות, רק על כך שישראל מפירה את חובותיה ככוח כובש במקום. בפעם הבאה שמישהו שמחייתו היא על הפצת פחדים מאנטישמיות יטען שמשהו הוא אנטישמי, קראו את האותיות הקטנות. יש סיכוי סביר שהוא בונה על כך שזה בדיוק מה שלא תעשו.

הערה מנהלתית: בשבועות האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. אני חוזר מחופשה ארוכה ביחס באוקראינה, בהדרכתו של שלום בוגוסלבסקי, ואני מקווה שהיא תחזיר לי קצת אנרגיה.

(יוסי גורביץ)

מה מסתתר מאחורי “עקרונות המדינה” של מירי רגב

שרת התרבות, מירי רגב, ממשיכה במסע שלה לצינזור אמנות על רקע פוליטי, והשבוע היא הצליחה לשכגע את אביחי מנדבליט – הבובה החיוורת שמחליפה את היועץ המשפטי הגרוע ביותר עד מינויו, יהודה וינשטיין – לאשר את חוק ה”נאמנות בתרבות” שלה.

מה אומר החוק? ובכן, הוא אוסר על פגיעה ב”עקרונות המדינה” על ידי מוסד תרבותי ומעניש פגיעה בעקרונות הללו בפגיעה בתקציב שלו. ומהם עקרונות המדינה? ובכן, הראשון שבהם – שבו מתמקד הפוסט ×”×–×” – מצהיר קוממיות שאסורה “שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.”

בואו נפרק את זה רגע. המושג “יהודית ודמוקרטית” פרץ לחיינו לפני כ-25 שנים; הוא סעיף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מדובר כנראה בצמד המילים המזיק ביותר לדמוקרטיה הישראלית. ראשית, הוא מבהיר שהמדינה היא קודם כל יהודית ואחר כך דמוקרטית, כלומר שהדמוקרטיה כפופה ליהדות.

שנית, שני המושגים האלה נמצאים בסתירה פנימית. יהדות, כפי שהיא מובנת במדינת ישראל – פרשנויות אחרות אפשריות, אבל אנחנו עוסקים במציאות כפי שהיא – נמצאת בניגוד מובהק לדמוקרטיה. היהדות, כפי שמלמד אותה משרד החינוך, היא דת שגורסת שיהודים הם נזר הבריאה ושכל שאר בני האדם נחותים לעומתם. מדינת ישראל לא מרשה ליהודים ישראלים להנשא עם לא יהודים, והיא מנהלת מאבק נגד נישואי תערובת – כפי שהיא מכנה אותם – בחו”ל. המושג המושמץ ביותר במדינת היהודים הוא מדינת כל אזרחיה, כלומר מעניקה שנוהגת שוויון בין כל מחזיקי האזרחות שלה. ממשלת נתניהו הפילה לפני מספר שנים הצעת חוק של ח”כ אחמד טיבי, שקבעה שהמדינה תקצה את אדמותיה בשוויון. אף שר לא הצביע בעד. בוז’י הרצוג (כן, הוא ×”×™×” שר בממשלת נתניהו בימים שמפלגת העבודה הונהגה על ידי ברק) בחר להמנע.

שוב: אפשר, ככל הנראה, להגיע ליהדות אחרת. ישראל בוחרת שוב ושוב – וזו לא בעיה של ימי נתניהו ובוז’י לא חריג פה; מפא”י סירבה להקים גן משותף לילדים יהודים ופלסטינים בשנות השלושים של המאה הקודמת, מחשש לנישואי תערובת – בפרשנות האתנוצנטרית למונח ×”×–×”. כשמדינה בוחרת במשמעות ספציפית של מושג במשך 70 שנה כמעט, אפשר להניח שזו המשמעות שהיא מייחסת לו בחוקיה.

שלישית, חלק גדול מתושבי ישראל איננו יהודי – כחמישית אם נספור רק את הלא-יהודים שחיים בגבולות מדינת ישראל הרשמיים, וקצת פחות ממחצית אם נספור את אלה שמדינת ישראל שולטת בהם בפועל. לפני שמישהו יקפוץ ויאמר שהם אינם אזרחים, שאלה לי אליו. הימין היהודי מנצח בחירות בעקביות משום שכ-400,000 מתנחלים שאינם מתגוררים בגבולות ישראל מצביעים בבחירות בשיעור גבוה. מדוע מוענקת זכות בחירה ליהודי שמתגורר באריאל, אבל לא ליהודי שמתגורר בלוס אנג’לס? מדוע בעצם היהודי המתגורר באריאל נשפט על פי החוק האזרחי הישראלי, בעוד שכנו הפלסטיני נשפט על פי החוק הצבאי? משום שבפועל ישראל סיפחה את הגדה, אבל איננה מוכנה להודות בכך.

×–×” נושא צדדי, חשוב אבל צדדי. הנושא המרכזי הוא שעל פי חוקי מדינת ישראל, למיעוט הגדול שלא מוכן להכיר בקיומה של ישראל כמדינה שהיא קודם כל מדינה יהודית, אין יכולת דמוקרטית לשנות את המצב. החוק אוסר על מפלגות שאינן מקבלות את תפיסת “היהודית והדמוקרטית” להתמודד בבחירות. בפועל, הוא מונע מהמפלגות הללו את היכולת לעשות את מה שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה: לשכנע את שאר האזרחים שתפיסת “יהודית ודמוקרטית” מזיקה ועליה לעבור מן העולם. בישראל, מותר לך לומר את ×–×”, אבל אתה לא יכול לרוץ על ×–×” לכנסת. כלומר, אתה יכול לדבר – כל זמן שאין שום משמעות לדיבור ×”×–×” והוא לא יכול להשפיע על המציאות הפוליטית.

זה לא חדש: מירי רגב לא המציאה כלום. לכל היותר היא שכללה את הרדיפה של הלא-ציונים בישראל. עכשיו היא תוכל לשלול מהם הקצבות תרבותיות שהם קיבלו עד כה בכל זאת.

אבל זה משהו שצריך להזכיר מדי פעם, במיוחד כשאומרים לנו שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון והמדינה המוסרית ביותר בגלקסיה: ישראל איננה דמוקרטיה, משום שהיא לא מאפשרת לאזרחיה לשנות את הגדרתה הבסיסית ביותר בדרכי שלום. היא אתנוקרטיה יהודית שמעדיפה להעמיד פני דמוקרטיה לצרכי hasbara.

ועוד דבר אחד: שר החינוך שלכם חיסל תכנית שמטרתה היתה לזהות גזענות בקרב תלמידים בישראל, שנבנתה בין השאר ביוזמת צה”ל, ואחר כך הביא להדחתו של המדען הראשי של משרד החינוך. מ.ש.ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עיונים במשנתם התיאולוגית של ה”ה ענת ברקו ומיקי זוהר

מי שעוקב אחרי חברי הכנסת של הליכוד בחודשים האחרונים, מתקשה להשתחרר מן הרושם שהם נכנסו לחוזה חשאי שבמסגרתו הם מתחייבים, כל אחד ואחד מהם, להפוך למטורלל התורן מדי שבוע. הח”כ המצטיין הוא כמובן אורן חזן, אבל מיקי זוהר נותן לו פייט יפה, והשבוע עלתה ממצולות האלמוניות המוצדקת גם אחת ענת ברקו.

את הנאום הדי מבולבל של ברקו אפשר לראות כאן. אם לתמצת את דבריה הלא לגמרי סדורים, הרי ש:

א. מאחר ואין פ”א דגושה בערבית, אין דבר כזה עם פלסטיני, שהרי המילה Palestina היוונית-רומאית נהגית ב-P ולא ב-F.

ב. יש איזו ישות פלסטינית, אבל ברקו מתחמקת מלומר שהיא מייצגת עם.

ג. ישראל מושיטה את ידה לשלום לישות הזו.

ד. הקוראן מכיר בארץ ישראל כארצם של בני ישראל (עוד שלילה של הלגיטימיות של הקיום הפלסטיני כעם).

פרה-פרה.

א. ברקו לא מכירה באפשרות של שינוי היסטורי. לפלסטינה יש היסטוריה ארוכה ושמות רבים. שמות הם, היסטורית, הדבר האחרון שנמחק. העובדה שפלסטינים קוראים לעצמם פלסטינים, על אף הפ”א הרפויה, מעידה על העומק ההיסטורי של השם “פלסטין”, בניגוד לטענה הציונית הרווחת שמדובר בהמצאה רומאית שלא תפסה. אגב, את השם “פלסטיני” (על פניו, בפ”א רפויה) אפשר למצוא כבר במדרש רבא, מהמאה השישית; העיתון הפלסטיני פיליסטין (באנגלית הוא קרא לעצמו Palastin) יצא לאור ב-1911, שש שנים לפני שאיזה שר חוץ בריטי הרשה לעצמו לחרוץ את גורלה של פלסטינה בלי לשאול את תושביה.

ב. ברקו מכירה בישות פלסטינית, אבל לא בעם פלסטיני. הימין היהודי הרי מודע לכך שלגיטימיות שלטונית נובעת מהסכמה עממית; מכאן המצוקה שלו בכל פעם שדנים בשאלה הפלסטינית, שהרי ברור שהפלסטינים שוללים את הלגיטימיות של השליטה היהודית בהם.

×’. ישראל כל כך מושיטה את ידה לשלום לפלסטינים, שלפני כשבוע היא הטילה מצור חלקי על עיר הבירה של הישות הפלסטינית, רמאללה, ועל העיירה הפלסטינית קבטיה, זאת בשל אלימות שהפעילו מספר פלסטינים. אגב, הרמטכ”ל איזנקוט אמר לאחרונה ש”זו תהיה טעות מרה להטיל כתרים וסגרים – ×–×” יפעל כנגד האינטרס הישראלי.” אז למה בכל זאת פעל צה”ל כנגד האינטרס הישראלי, כפי שמזהה אותו הרמטכ”ל”? ×›×™ ×–×” מה שרצה הדרג המדיני. נתניהו ויעלון יודעים שאין תועלת בענישה הקולקטיבית הזו של עשרות אלפי בני אדם, יתכן שיש בכך אפילו נזק; אבל הם חוששים מהתגובה של האספסוף הימני, מהמצב שבו בנט ייראה יותר גבר-גבר מהם, יותר מאשר מכך שכמה ישראלים ייהרגו בפיגוע של אנשים שלא יכולים יותר. אחרי הכל, הפיגוע יהרוג ישראלים שלא מסתובבים עם מאבטחים 24 שעות ביממה. הסיכון שבפעולה נגד האינטרס הישראלי לא יחול על נתניהו ובוגי עצמם.

ד. סורה 5 של הקוראן אכן (פסוק 21) מתארת את אללה כנותן את “ארץ הקודש” לבני ישראל – אבל מיד לאחר מכן מגיע סירובם של בני ישראל לעשות זאת. זהו הד לסיפור שמכונה במסורת היהודית חטא המרגלים – ושהוביל לכך שכל אותו בני הדור מתו במדבר. משום מה, ברקו לא מתייחסת לנקודה הזו. כנראה שאינה נוחה לה.

יתר על כן, ברקו מתעלמת מכך שלאל המונותאיסטי יש נטיה ידועה לשמצה לשנות את דעתו. הוא מתחרט על יצירת בני האדם ואחר כך על המבול, הוא מתחרט על המלכת שאול, ובתלמוד הוא מתחרט ואפילו בוכה על החרבת בית המקדש. מהבחינה הזו, הטענה של המוסלמים שיהוה ההפכפך שינה את דעתו והעביר את ברכתו מהיהודים למוסלמים סבירה לגמרי.

כמובן, ישנה הבעיה הקשה מאד של קישור היהודים החיים היום עם “בני ישראל” המקראיים, אבל ברקו מדלגת בקלילות מן המיתולוגיה אל ההיסטוריה. אחרי הכל, מבחינתה – ומבחינת רבים מן הציונים – אין הבדל בין מיתולוגיה להיסטוריה. זכויות מיתיות (”הבטחת האל”) מקבלות בתפיסה ההזויה שלהם, שמערבבת בין מציאות ודמיון ללא היכר, מעמד של זכויות משפטיות מן המנין. ברקו הרי מכחישה את האפשרות של שינוי היסטורי, שבו בני הארץ מתחילים לראות את עצמם כפלסטינים.

ומיד אחרי ברקו, הגיע מיקי זוהר. הלז העלה הצעת חוק, וזו אף עברה בקריאה ראשונה, טרומית, על פיה יציינו מדי שנה את י’ בניסן כ”יום העליה,” משום שעל פי המיתולוגיה (המאוחרת מאד) זה היום שבו פלש יהושע בן נון לכנען. לטענת זוהר, “חוק יום העליה מנטרל את טענת הכיבוש […] אל מול הטוענים מבית ומחוץ, כאילו ישראל היא מדינה ‘כובשת’, אנחנו מזכירים דבר אחד. היינו כאן לפני כולם.”

אני מקבל את הרושם שזוהר לא טרח לקרוא את ספר יהושע. אילו קרא, כנראה שלא ×”×™×” מעלה את הטענה הזו, ×›×™ היא גול עצמי יוצא דופן. יהושע פותח את כיבוש הארץ בהשמדת עם בעיר יריחו: “ויחרימו את כל אשר בעיר, מאיש ועד אשה, מנער ועג זקן, ועד שור ושה וחמור, לפי חרב.” מיד לאחר מכן, מבצעים חמושיו של יהושע רצח עם דומה בעיר ×¢×™: “וישובו כל ישראל ×”×¢×™, ויכו אותה לפי חרב; והיו כל הנופלים ביום ההוא, מאיש ועד אשה, שנים עשר אלף – כל אנשי ×”×¢×™. ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון, עד אשר החרים את כל יושבי ×”×¢×™.” כמה פרקים אחר כך, מבצעים חמושיו של בן נון רצח עם גם בערים לבונה, לכיש, עגלון וחברון.

הזכות ההיסטורית היהודית אליבא דכנסת ישראל, אם כן, מבוססת על רצח עם. כשזוהר אומר “היינו כאן לפני כולם,” הוא אמור לדעת שהוא לא מדייק. אם המקור שלו הוא ספר יהושע, ניסוח מדויק יותר יהיה “אנחנו כאן אחרי שרצחנו את כולם.”

אני ממליץ לתנועת ×”-BDS להפנות תשומת לב לחוק של מיקי זוהר, ×›×™ הוא מדגיש את העובדה שהזכות הנטענת הציונית על הארץ לא נובעת מכוח ישיבה, מכוח עיבודה, מכוח הצמדות אליה גם בימי רעב ורעה, אלא מכוח רצח של נשים, ילדים וקשישים. כך ×”×™×” אז וכך גם היום. מדינת ישראל מבוססת, הרי, על טיהור אתני של ילידי הארץ – טיהור אתני שנמשך עד עצם היום ×”×–×”. שאלו את הבדואים המיועדים לפינוי בדרום, או את תושבי הכפרים הלא מוכרים, או את תושבי דרום הר חברון.

וכאן משתלבים דבריה של ברקו בדבריו של זוהר: השלב הראשון ברצח עם הוא שלילת הלגיטימיות של קיומם של הקורבנות המיועדים. ברקו שוללת את הקיום שלהם כקבוצה לאומית. זוהר מבסס את הזכות היהודית על פלסטינה על רצח עם קדום – והעובדה שרצח עם ×›×–×” לא התרחש ×›×™ לא היו “בני ישראל” ולא ×”×™×” יהושע בן נון ולא היתה פלישה לכנען היא שולית בימינו. יש לה חשיבות היסטורית, כן – אבל העובדות ההיסטוריות משחקות פה תפקיד מינורי. העובדה היא שזה הקטע מהמיתולוגיה היהודית שברקו וזוהר בוחרים להדגיש ולהחיות כיום. זו המאכלת הישנה והחלודה שהם ממרקים במרץ לקראת שימוש נוסף.

נו, תאמרו לי, החסרי משוגעים אנחנו כי הבאת גם את אלה לרייר עלינו? אלה רק חברי כנסת מהשורה השלישית. ואני אענה שלמיתוס יש חשיבות ושלמילים יש חשיבות, ושאם אתם רוצים מישהו בכיר יותר, בשמחה. בנימין נתניהו אמר השבוע שישראל מוקפת “חיות טרף.” כלומר שכניה של ישראל כלל אינם בגדר אדם. ונתניהו הוא לא ח”כ זוטר. הוא, למרבה האימה, ראש ממשלה של מדינה עם נשק גרעיני.

הוא מזמזם, וברקו וזוהר שרים את המנגינה.

הערה מנהלתית: ווילי בוחן את עמוד הגירוד על שם הצנזורית הראשית, אל”מ אריאלה בן אברהם, שנקנה בתרומותיכם.

בשבוע האחרון התקבל מספר ניכר של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה הקשר של הממסד הבטחוני הישראלי לתחקיר שהוגש ל”עובדה”?

“עובדה” של אילנה דיין פרסמה אתמול תחקיר, שהתבסס ברובו המוחלט על מידע שהגיע אליה מארגון ימין בשם “עד כאן.” התחקיר הכיל פרט אחד מרכזי ועטף אותו בהרבה רוח וצלצולים: שעזרא נאווי, פעיל תעאיוש, התרברב בכך שבעבר הסגיר סוחר קרקעות לבטחון המסכל הפלסטיני, שם אדם זה עונה ונרצח; ושנית, שהוא תכנן לעשות זאת לאדם נוסף, גם הוא סוחר קרקעות. המידע הושג על ידי הקלטות על ידי שתול שהתלווה לנאווי במשך תקופה ארוכה וצילם אותו במצלמה נסתרת.

צריך לומר כמה דברים. קודם כל, שעצם התחקיר הוא ראוי. אם יש ל”עובדה” מידע על כך שפעילי שמאל מסגירים אנשים למודיעין המסכל, זה מידע שחיוני שיהיה ברשות הציבור. שנית, שאם נאווי אכן הסגיר אדם לעינויים ומתרברב על כך, אז הוא קודם כל חלאה שאיבדה את כל עולמה, ושנית צריך להיחקר ולעמוד לדין על כך, ואם יורשע לקבל עונש חמור.

ואחרי זה, הבעיות. הבולטת שבהן, כמובן, היא שאין שום ראיה לכך שנאווי אכן הסגיר מישהו לבטחון המסכל. יש לנו רק את ההתרברבות שלו. תכנית חקירות ראויה היתה בודקת אם אכן נעלם סוחר קרקעות, אם אכן נרצח כזה, ואם אכן היה לו קשר לעזרא נאווי. “עובדה” לא ערכה את הבדיקה הבסיסית הזו.

אבל רגע, תאמרו, נאווי רצה להסגיר לרשות סוחר קרקעות נוסף. הוא בעליל רצה, אבל “עובדה” לא הציגה שום ראיה שהאיש הזה אכן קיים ואיננו שתול של “עד כאן” שנמצא שם כחלק ממבצע עוקץ שמטרתו להפיל את נאווי.

נזכיר: יש לנו פה קבוצה של אנשים שמרגלת אחרי ארגוני שמאל וזכויות אדם במשך שלוש שנים, על פי עדותם, וכל מה שיש להם אחרי כל העבודה הזו הוא כמה שיחות התרברבות של עזרא נאווי. זה יבול די דל. ולגמרי במקרה, אדם שמציג את עצמו כסוחר קרקעות יוצר קשר עם נאווי בדיוק כשזה מלווה על ידי שתול של “עד כאן.”

אם אני הייתי תחקירן “עובדה,” הייתי מנסה לברר מי הם אנשי “עד כאן.” באופן לגמרי לא מפתיע, אין עליהם כמעט פרטים. השתול של “עד כאן” מקליט את נאווי בדצמבר 2014. הוא מסתובב איתו חצי שנה לפני זה לפחות: הוא נעלם מהשטח במהלך “צוק איתן”, יולי-אוגוסט, וההיעדרות שלו מעוררת חשד.

אבל העמותה עצמה נרשמת כארגון רק בספטמבר 2015. היא מאושרת בנובמבר 2015. וכאן מגיע פרט מעניין: אחד מאנשי החוד שלה, אחד משני אנשים שבכלל מופיעים במסמכי העמותה, הוא אבירם זאבי. מי זה? מה הוא עושה בחיים? לא אומרים לנו, אבל חיטוט של כמה שעות מצא שלפחות ב-2011, זאבי היה עובד המשרד לבטחון פנים. הנה מודעת האבל של המשרד על אביו.

המידע שתמונה למעלה הוצא מרישומי העמותה כפי שהם מופיעים ברשם העמותות. מס’ הטלפון ותעודות הזהות של מייסדי העמותה טושטשו על ידי. אפשר להקליק עליה כדי להגדילה.

אני לא יודע איך לומר את ×–×”, אבל הסמיכות של הקמת העמותה לפרסום של "עובדה" חשודה. האם העמותה – שמשום מה, יש לה רק שני מייסדים במקום שבעה – הוקמה כדי להלבין את החומר שיימסר ל"עובדה"? לתת לו בית וכתובת?

יש פה עוד נקודה: במהלך השידור, נאמר בחטף שהשתול שמקליט את נאווי קיבל צל”ש אלוף, אבל כדי להגן עליו וכדי שיוכל להמשיך את פעילותו כנגד תעאיוש, הפרטים של הצל”ש טושטשו. ובכן, הנה כנראה הצל”ש המדובר. זה הצל”ש היחיד מסג’עיה שהפרטים שלו מוסתרים.

אז, לסיכום:

א. יש ארגון חשאי שפועל במשך שלוש שנים לפחות ומפעיל אמצעי הקלטה יקרים כנגד ארגון תעאיוש.
ב. הוא מפעיל שתול שצמוד לנאווי במשך חודשים.
ג. מקורות המימון של הארגון לא ידועים (ב”עובדה” הקפידו לא לשאול.)
ד. אחד ממייסדי העמותה, שעליו אין לנו פרטים נוספים, היה בעברו עובד של המשרד לבטחון פנים. מה הוא עושה היום, לא ברור.
ה. צה”ל משתף פעולה, לפחות על פי עדות השתול, בטשטוש המידע עליו כדי שלא ייחשף.

אז הנה הצעה צנועה לתכנית ה-601 של “עובדה”: האם שירותי הבטחון של ישראל מנהלים מבצע כנגד ארגוני זכויות אדם, בשיתוף פעולה של צה”ל? האם הם עושים זאת באמצעות עמותות קש? זה כנראה יצריך קצת יותר מלקבל הקלטות ישנות של עזרא נאווי ולנפח אותן לכלל האשמות כנגד “פעילי השמאל,” וכנראה יהפוך את אילנה דיין שוב לאויבת העם, אבל יספק שירות חשוב לא פחות לדמוקרטיה הישראלית.

אני רוצה להודות לגלינה ווקס ולנ.ר. על הסיוע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, בכלל זה תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לתופעת השקר ללא הכרה של יאיר לפיד אין אח ורע בפוליטיקה הישראלית, וכשהתקשורת לא מתעמתת איתו היא מועלת בתפקידה

בסופו של דבר, יש תופעות הרבה יותר מזיקות מיאיר לפיד בפוליטיקה הישראלית. למשל, הזליגה הסופית של ממשלת ישראל לממשלת יהודה. הממשלה הודיעה אמש (א’) שהיא תצא למלחמה דיפלומטית נגד ברזיל על זכותה למנות מתנחל לתפקיד השגריר שם. ברזיל הודיעה חצי רשמית שדני דיין לא יהיה השגריר. בתגובה הבהירה סגנית שר החוץ חוטובלי בראיון אמש לירון לונדון שהממשלה “תפעיל את הקהילה היהודית” בברזיל במאבקה למען המינוי.

וואלה. אולי כדאי שמישהו יסמן את הקהילה היהודית שם כסוכנים זרים. אולי באיזה טלאי. אה, זה לא מה שחוטובלי התכוונה אליו? אופס. אולי היתה צריכה לחשוב לפני שפתחה את הפה.

אבל לפיד בכל זאת מפוצץ את הפיוזים, והסיבה לכך פשוטה למדי| בכל פעם שהוא פוער את לועו, הוא מעליב את האינטליגנציה של הבוחרים. הנה דוגמא מאתמול.

למעלה – לפיד אתמול, תוקף את חוק העמותות של הממשלה; למטה, לפיד לפני שבוע מציע חוק עמותות משל עצמו. אותו חוק בפועל. מה השתנה? חלף שבוע, ולפיד בזחיחותו חושב שאף אחד לא יזכור שהוא החליף עמדות בתוך שבוע. ואם יזכור, אפשר ×™×”×™×” ללעוג לו כתרח שוטה עם זכרון פעיל מדי.

למעשה, זה לא מדויק. בכתבה שבה צוטט לפיד, הוא אומר שהוא רוצה למנוע משוברים שתיקה וארגונים דומים לקבל מימון “מה-BDS.” לפיד חזר על השקר הזה גם במסיבת העיתונאים שלו עם כל מיני קצינים וחיילים. הוא גם טען שה-BDS הוא “זרוע של הג’יהאד העולמי” ושיש לו קשרים לחמאס. מאחר והוא משקר בלי הכרה, הוא כמובן לא טרח להביא הוכחות לכך.

וזו הנקודה: אם תנועת ה-BDS היתה פועלת בישראל, ולו באמצעות שלוחות, היא היתה תובעת את לפיד על הוצאת הדיבה הזו. אבל הוא יודע שאף אחד לא יתמודד עם השקרים. אז הנה העובדות:

א. תנועת ה-BDS לא מממנת אף ארגון ישראלי משום שהיא מתנגדת להכרה כלשהי בישראל ורואה ארגונים ישראלים כחלק מהבעיה.
ב. לפיד יודע שלא שוברים שתיקה ולא שום ארגון ישראלי אחר מקבל כסף מתנועת ה-BDS, ואף על פי כן משקר ביודעין בנושא.

מהבחינה הזו – השקרים הבלתי פוסקים, שלעתים סותרים את עצמם במהירות מביכה – אין אח ורע ללפיד בפוליטיקה הישראלית. כדי להגיע לתופעה דומה בעולם המערבי, צריך כנראה ללכת עד דונלד טראמפ. לבנימין נתניהו יצא, בצדק, שם של שקרן, אבל בנוכחות הקצרה ביחס שלו בפוליטיקה הישראלית, לפיד פלט הרבה יותר שקרים. הראשון שבהם, כמובן, ×”×™×” השקר – כשעוד שימש קריין – שאין לו שאיפות פוליטיות.

בשעתו, כשלפיד היה שר, הבלוג הזה תיעד לעייפה את השקרים שלו, שהיו כמעט יומיומיים. הבעיה היא שכמעט אף אחד אחר לא עשה את זה. לפיד מתראיין בתקשורת דרך קבע, ופעם אחר פעם הוא לא מעומת עם השקרים שלו.

השקרים הללו, כמובן, מטרתם למצב את לפיד כאיש ימין בתודעה של מה שמכונה המרכז. בגלל ×–×” ×”-BDS – תנועה שלישראלי הממוצע אין מושג עליה – ושוברים שתיקה הם מטרות קלות כל כך מבחינתו. אחרי הכל, ה”מרכז” במדינה הדמוקרטית בעיני עצמה במזרח התיכון מתלכד סביב הצבא, המשטרה החשאית והעינויים. לפיד תמך לאחרונה בכולם.

ובלי לשים לב, לפיד הופך מסתם אידיוט לאידיוט מועיל. הקצינים שהקיפו אותו, למשל, באותה מסיבת עיתונאים? לכאורה “א-פוליטיים”, ובפועל שתולים של אם תרצו וקלוגהפט.

או שלפיד לא ידע, ואז צריך לשאול שאלות על הכשירות שלו לשמש כפוליטיקאי, או שהוא ידע ובכל זאת השתתף – ואז מדובר בעוד חלק ממסע ההונאה שלו כלפי הציבור הישראלי.

אז כן, בטווח הקצר חוטובלי ודומיה מזיקים יותר. בטווח הארוך, בטווח שבו אנחנו צריכים דמוקרטיה מתפקדת וזה אומר שיהיה אמון בסיסי בנבחרי הציבור, לפיד שומט את הקרקע מתחת לאפשרות של משטר דמוקרטי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ועל אובדן תקווה

יוסי שריד נפטר אמש. התגובה הראשונה שלי היתה שלפחות הוא לא יהיה פה כדי לראות את הסוף.

×›×™ די ברור שהסוף מגיע. יוסי שריד ופלח מסוים של דורו ייצגו משהו שכבר כמעט ולא קיים בציבוריות הישראלית: תקווה לישראליות על-שבטית, על-אתנית, דמוקרטית עם נגיעות של חברת מופת. כמובן, המסר ×”×–×” נישא על ידי המחנה ההגמוני אז בחברה הישראלית: יוצאי השמאל הישן, החילוני והאשכנזי. רק מחנה ×›×–×” יכול לנסות לדלג על עצמו, לראות את המוצא האתני שלו-עצמו כשקוף, כמובן מאליו עד כדי כך שאין לייחס לו חשיבות. הישראל של יוסי שריד (ובאופן מובהק יותר, של שולמית אלוני) היתה שתל מובהק באדמת המזרח התיכון, נסיון לבנות מדינה על בסיס אזרחות בחלק של העולם שלא הכיר את המושג מאז שהאימפריה הרומאית  התנצרה בימי תיאודוסיוס.

והשתל ×”×–×” לא נקלט. בכל רחבי המזרח התיכון, אליטות חילוניות שמביטות לאירופה מחרחרות את נשימותיהן האחרונות. המחנה החילוני הטורקי מרוסק, והיריבים הדתיים שלו נשמעים באופן חשוד כמו האחים היהודים שלנו. הליברלים המצרים איבדו כל אמינות כאשר מכרו את ההמונים, שוב, לדיקטטורה הצבאית. סוריה ועיראק, לשעבר מדינות בעת’ – גרסה מזרח תיכונית של סוציאליזם לאומני, אידיאולוגיה מערבית מובהקת – התרסקו לגרוטסקה רוויית דמים, שאין בה דבר שאיננו אתני או דתי.

המשברים שהקנו לשריד את שמו – ההתרפסות של העבודה בפני ממשלת הליכוד במלחמת השולל של לבנון הראשונה, פרשת השב”כ, המחתרות היהודיות, עליית ההתנחלויות, פרשת עיזאת נאפסו – היו משברים שעוררו הד ציבורי חזק כל כך משום שהם עסקו בשאלה איזו מדינה תהיה פה: האם תהיה פה מדינה אזרחית או מדינת כל יהודיה, מדינה שיש בה שלטון אזרחי או מדינת קסרקטין עם משטרה חשאית דומיננטית, או בקיצור האם תהיה פה מדינת ישראל או מדינת יהודה. שריד ×”×’×™×¢ לשיאו בימי אוסלו, בסוף ימיו של רבין ובכהונה הקצרה והתמוהה של אהוד ברק; תקופות שבהן נראה ×”×™×” שאפשר לפתור, במאמץ, את המשבר. שאפשר להגיע לאיזושהי הפרדות לא טראומטית עם הפלסטינים, לרסן את מדינת המוחבראת’ ואת האחים היהודים.

אנחנו לא בשנות התשעים יותר. ודאי לא בשנות השמונים, תקופת הזוהר של כמעט-נורמליות ישראלית, שבה נראה היה לזמן קצר שעברנו שורה של משברים שהותירו אחריהם רפובליקה בריאה יותר. ההלם הראשוני היה ב-1996, כשתחת הסיסמה שהפיץ מיליארדר זר במימון זר (”ביבי טוב ליהודים”) הצליח נתניהו לנצח את פרס. האחרון הגדיר אחר כך את התבוסה ההיא כנצחון היהודים על הישראלים.

הרגע ההוא ×™×”×™×” בן 20 בעוד חצי שנה, ולא נראה שישראל פוסעת בכיוון “ישראלי” אלא, בכל הכוח, בכיוון ה”יהודי.” היסטוריונים יוכלו, אם ×™×”×™×” אכפת להם, למנות את הסיבות לשקיעתה של ישראל לתיאוקרטיה יהודית רצחנית, אבל ספק אם תהיה בכך נחמה למי שנידונו לחיות בה – או לישראלים שיברחו בזמן ויחיו כגולים תלושי שורשים בארץ ניכר כלשהי.

בחודשים האחרונים, כמות הכתיבה שלי בבלוג ירדה משמעותית. אם פעם הקפדתי על שלושה או ארבעה פוסטים בשבוע, ומדי פעם פרץ של חודש של כתיבה מדי יום, אין לי עוד את הכוחות לכך. אני מסתפק בהערות ארסיות ומרירות בטוויטר או בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אני כועס הרבה יותר, מבועת הרבה יותר, ואין בי עוד תקווה לשינוי בדרכי שלום. השינוי לא יבוא מבפנים, משום שהרעיון הבסיסי שלה מורעל, משום שמפלגות המרכז בגדו בדמוקרטיה כפי שהן בוגדות תמיד במצבים כאלה, ומשום שרבאק – אם לא הצלחנו להביא שינוי פנימי ב-20 השנים האחרונות, אין שום סיבה טובה לחשוב שנצליח בכך בעתיד.

אם יהיה שינוי לטובה, הוא יצטרך לבוא אחרי נהרות של דם; את המדינה היהודית יהיה צורך להחריב בדם ואש, כדי שאפשר יהיה לבנות אותה מחדש כמדינה דמוקרטית. אבל אנחנו לא גרמניה וספק אם למישהו יהיה אכפת מספיק. יתר על כן, יש לנו (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) נשק גרעיני, כך שהעתיד שלנו יכול לגמרי להיראות כמו שילוב דוחה של טורקיה הארדואנית וצפון קוריאה. והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ.

אז מה נשאר לכתוב? את מה שהבלוג הזה עושה בתשע וחצי השנים האחרונות: מעקב אחרי קריסתה של ישראל. רק שאת זה, למדתי בדרך הקשה, הרבה יותר מדכא לעשות כשאתה מפוכח ומבין שמה שהיה הוא שיהיה, רק רע יותר. צריך לחשוב מחדש על הדרך ולהתארגן מחדש כמיעוט נרדף ששומר על מה שהוא יכול לשמור, וזה יצריך הרבה מחשבה ומאמץ.

ועד שזה יקרה, לצערי, תדירות הכתיבה בבלוג ×”×–×” תרד משמעותית – לבערך פעם בשבוע. הסליחה עם יוסי שריד, שמותו שחרר אצלי את חסם הכתיבה שאיתו נאבקתי שבועות; וגם עמכם הסליחה, ונתראה במקום שבו לעולם אין חשיכה.

(יוסי גורביץ)