ועל אובדן תקווה

יוסי שריד נפטר אמש. התגובה הראשונה שלי היתה שלפחות הוא לא יהיה פה כדי לראות את הסוף.

כי די ברור שהסוף מגיע. יוסי שריד ופלח מסוים של דורו ייצגו משהו שכבר כמעט ולא קיים בציבוריות הישראלית: תקווה לישראליות על-שבטית, על-אתנית, דמוקרטית עם נגיעות של חברת מופת. כמובן, המסר הזה נישא על ידי המחנה ההגמוני אז בחברה הישראלית: יוצאי השמאל הישן, החילוני והאשכנזי. רק מחנה כזה יכול לנסות לדלג על עצמו, לראות את המוצא האתני שלו-עצמו כשקוף, כמובן מאליו עד כדי כך שאין לייחס לו חשיבות. הישראל של יוסי שריד (ובאופן מובהק יותר, של שולמית אלוני) היתה שתל מובהק באדמת המזרח התיכון, נסיון לבנות מדינה על בסיס אזרחות בחלק של העולם שלא הכיר את המושג מאז שהאימפריה הרומאית  התנצרה בימי תיאודוסיוס.

והשתל הזה לא נקלט. בכל רחבי המזרח התיכון, אליטות חילוניות שמביטות לאירופה מחרחרות את נשימותיהן האחרונות. המחנה החילוני הטורקי מרוסק, והיריבים הדתיים שלו נשמעים באופן חשוד כמו האחים היהודים שלנו. הליברלים המצרים איבדו כל אמינות כאשר מכרו את ההמונים, שוב, לדיקטטורה הצבאית. סוריה ועיראק, לשעבר מדינות בעת’ – גרסה מזרח תיכונית של סוציאליזם לאומני, אידיאולוגיה מערבית מובהקת – התרסקו לגרוטסקה רוויית דמים, שאין בה דבר שאיננו אתני או דתי.

המשברים שהקנו לשריד את שמו – ההתרפסות של העבודה בפני ממשלת הליכוד במלחמת השולל של לבנון הראשונה, פרשת השב”כ, המחתרות היהודיות, עליית ההתנחלויות, פרשת עיזאת נאפסו – היו משברים שעוררו הד ציבורי חזק כל כך משום שהם עסקו בשאלה איזו מדינה תהיה פה: האם תהיה פה מדינה אזרחית או מדינת כל יהודיה, מדינה שיש בה שלטון אזרחי או מדינת קסרקטין עם משטרה חשאית דומיננטית, או בקיצור האם תהיה פה מדינת ישראל או מדינת יהודה. שריד הגיע לשיאו בימי אוסלו, בסוף ימיו של רבין ובכהונה הקצרה והתמוהה של אהוד ברק; תקופות שבהן נראה היה שאפשר לפתור, במאמץ, את המשבר. שאפשר להגיע לאיזושהי הפרדות לא טראומטית עם הפלסטינים, לרסן את מדינת המוחבראת’ ואת האחים היהודים.

אנחנו לא בשנות התשעים יותר. ודאי לא בשנות השמונים, תקופת הזוהר של כמעט-נורמליות ישראלית, שבה נראה היה לזמן קצר שעברנו שורה של משברים שהותירו אחריהם רפובליקה בריאה יותר. ההלם הראשוני היה ב-1996, כשתחת הסיסמה שהפיץ מיליארדר זר במימון זר (”ביבי טוב ליהודים”) הצליח נתניהו לנצח את פרס. האחרון הגדיר אחר כך את התבוסה ההיא כנצחון היהודים על הישראלים.

הרגע ההוא יהיה בן 20 בעוד חצי שנה, ולא נראה שישראל פוסעת בכיוון “ישראלי” אלא, בכל הכוח, בכיוון ה”יהודי.” היסטוריונים יוכלו, אם יהיה אכפת להם, למנות את הסיבות לשקיעתה של ישראל לתיאוקרטיה יהודית רצחנית, אבל ספק אם תהיה בכך נחמה למי שנידונו לחיות בה – או לישראלים שיברחו בזמן ויחיו כגולים תלושי שורשים בארץ ניכר כלשהי.

בחודשים האחרונים, כמות הכתיבה שלי בבלוג ירדה משמעותית. אם פעם הקפדתי על שלושה או ארבעה פוסטים בשבוע, ומדי פעם פרץ של חודש של כתיבה מדי יום, אין לי עוד את הכוחות לכך. אני מסתפק בהערות ארסיות ומרירות בטוויטר או בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אני כועס הרבה יותר, מבועת הרבה יותר, ואין בי עוד תקווה לשינוי בדרכי שלום. השינוי לא יבוא מבפנים, משום שהרעיון הבסיסי שלה מורעל, משום שמפלגות המרכז בגדו בדמוקרטיה כפי שהן בוגדות תמיד במצבים כאלה, ומשום שרבאק – אם לא הצלחנו להביא שינוי פנימי ב-20 השנים האחרונות, אין שום סיבה טובה לחשוב שנצליח בכך בעתיד.

אם יהיה שינוי לטובה, הוא יצטרך לבוא אחרי נהרות של דם; את המדינה היהודית יהיה צורך להחריב בדם ואש, כדי שאפשר יהיה לבנות אותה מחדש כמדינה דמוקרטית. אבל אנחנו לא גרמניה וספק אם למישהו יהיה אכפת מספיק. יתר על כן, יש לנו (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) נשק גרעיני, כך שהעתיד שלנו יכול לגמרי להיראות כמו שילוב דוחה של טורקיה הארדואנית וצפון קוריאה. והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ.

אז מה נשאר לכתוב? את מה שהבלוג הזה עושה בתשע וחצי השנים האחרונות: מעקב אחרי קריסתה של ישראל. רק שאת זה, למדתי בדרך הקשה, הרבה יותר מדכא לעשות כשאתה מפוכח ומבין שמה שהיה הוא שיהיה, רק רע יותר. צריך לחשוב מחדש על הדרך ולהתארגן מחדש כמיעוט נרדף ששומר על מה שהוא יכול לשמור, וזה יצריך הרבה מחשבה ומאמץ.

ועד שזה יקרה, לצערי, תדירות הכתיבה בבלוג הזה תרד משמעותית – לבערך פעם בשבוע. הסליחה עם יוסי שריד, שמותו שחרר אצלי את חסם הכתיבה שאיתו נאבקתי שבועות; וגם עמכם הסליחה, ונתראה במקום שבו לעולם אין חשיכה.

(יוסי גורביץ)