הבדאי
לתופעת השקר ללא הכרה של יאיר לפיד אין אח ורע בפוליטיקה הישראלית, וכשהתקשורת לא מתעמתת איתו היא מועלת בתפקידה
בסופו של דבר, יש תופעות הרבה יותר מזיקות מיאיר לפיד בפוליטיקה הישראלית. למשל, הזליגה הסופית של ממשלת ישראל לממשלת יהודה. הממשלה הודיעה אמש (א’) שהיא תצא למלחמה דיפלומטית נגד ברזיל על זכותה למנות מתנחל לתפקיד השגריר שם. ברזיל הודיעה חצי רשמית שדני דיין לא יהיה השגריר. בתגובה הבהירה סגנית שר החוץ חוטובלי בראיון אמש לירון לונדון שהממשלה “תפעיל את הקהילה היהודית” בברזיל במאבקה למען המינוי.
וואלה. אולי כדאי שמישהו יסמן את הקהילה היהודית שם כסוכנים זרים. אולי באיזה טלאי. אה, זה לא מה שחוטובלי התכוונה אליו? אופס. אולי היתה צריכה לחשוב לפני שפתחה את הפה.
אבל לפיד בכל זאת מפוצץ את הפיוזים, והסיבה לכך פשוטה למדי| בכל פעם שהוא פוער את לועו, הוא מעליב את האינטליגנציה של הבוחרים. הנה דוגמא מאתמול.
למעלה – לפיד אתמול, תוקף את חוק העמותות של הממשלה; למטה, לפיד לפני שבוע מציע חוק עמותות משל עצמו. אותו חוק בפועל. מה השתנה? חלף שבוע, ולפיד בזחיחותו חושב שאף אחד לא יזכור שהוא החליף עמדות בתוך שבוע. ואם יזכור, אפשר יהיה ללעוג לו כתרח שוטה עם זכרון פעיל מדי.
למעשה, זה לא מדויק. בכתבה שבה צוטט לפיד, הוא אומר שהוא רוצה למנוע משוברים שתיקה וארגונים דומים לקבל מימון “מה-BDS.” לפיד חזר על השקר הזה גם במסיבת העיתונאים שלו עם כל מיני קצינים וחיילים. הוא גם טען שה-BDS הוא “זרוע של הג’יהאד העולמי” ושיש לו קשרים לחמאס. מאחר והוא משקר בלי הכרה, הוא כמובן לא טרח להביא הוכחות לכך.
וזו הנקודה: אם תנועת ה-BDS היתה פועלת בישראל, ולו באמצעות שלוחות, היא היתה תובעת את לפיד על הוצאת הדיבה הזו. אבל הוא יודע שאף אחד לא יתמודד עם השקרים. אז הנה העובדות:
א. תנועת ה-BDS לא מממנת אף ארגון ישראלי משום שהיא מתנגדת להכרה כלשהי בישראל ורואה ארגונים ישראלים כחלק מהבעיה.
ב. לפיד יודע שלא שוברים שתיקה ולא שום ארגון ישראלי אחר מקבל כסף מתנועת ה-BDS, ואף על פי כן משקר ביודעין בנושא.
מהבחינה הזו – השקרים הבלתי פוסקים, שלעתים סותרים את עצמם במהירות מביכה – אין אח ורע ללפיד בפוליטיקה הישראלית. כדי להגיע לתופעה דומה בעולם המערבי, צריך כנראה ללכת עד דונלד טראמפ. לבנימין נתניהו יצא, בצדק, שם של שקרן, אבל בנוכחות הקצרה ביחס שלו בפוליטיקה הישראלית, לפיד פלט הרבה יותר שקרים. הראשון שבהם, כמובן, היה השקר – כשעוד שימש קריין – שאין לו שאיפות פוליטיות.
בשעתו, כשלפיד היה שר, הבלוג הזה תיעד לעייפה את השקרים שלו, שהיו כמעט יומיומיים. הבעיה היא שכמעט אף אחד אחר לא עשה את זה. לפיד מתראיין בתקשורת דרך קבע, ופעם אחר פעם הוא לא מעומת עם השקרים שלו.
השקרים הללו, כמובן, מטרתם למצב את לפיד כאיש ימין בתודעה של מה שמכונה המרכז. בגלל זה ה-BDS – תנועה שלישראלי הממוצע אין מושג עליה – ושוברים שתיקה הם מטרות קלות כל כך מבחינתו. אחרי הכל, ה”מרכז” במדינה הדמוקרטית בעיני עצמה במזרח התיכון מתלכד סביב הצבא, המשטרה החשאית והעינויים. לפיד תמך לאחרונה בכולם.
ובלי לשים לב, לפיד הופך מסתם אידיוט לאידיוט מועיל. הקצינים שהקיפו אותו, למשל, באותה מסיבת עיתונאים? לכאורה “א-פוליטיים”, ובפועל שתולים של אם תרצו וקלוגהפט.
או שלפיד לא ידע, ואז צריך לשאול שאלות על הכשירות שלו לשמש כפוליטיקאי, או שהוא ידע ובכל זאת השתתף – ואז מדובר בעוד חלק ממסע ההונאה שלו כלפי הציבור הישראלי.
אז כן, בטווח הקצר חוטובלי ודומיה מזיקים יותר. בטווח הארוך, בטווח שבו אנחנו צריכים דמוקרטיה מתפקדת וזה אומר שיהיה אמון בסיסי בנבחרי הציבור, לפיד שומט את הקרקע מתחת לאפשרות של משטר דמוקרטי.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
