החברים של ג'ורג'

הכלב שלא נבח

בכל פארסת המעצרים של עזרא נאווי, הקפידה התקשורת לא לדווח על המציאות בגדה המערבית

שלשום (ב’) הסתיימה בקול נפיחה יבבנית פרשת המעצרים בעקבות ה”תחקיר” של עד כאן שפורסם בתכנית עובדה. אחרי ששורה של שופטים הורו על שחרורם למעצר בית של עזרא נאווי וגיא בוטביה, ואחרי שהמשטרה ערערה שוב ושוב על השחרור, הם שוחררו למעצר בית. הנקודה הקריטית פה היא שהמשטרה לא הצליחה להביא שום ראיות לכך שהאדם שנאווי כביכול הביא למותו, אבו חליל, אכן מת בצורה לא טבעית. במקרה של בוטביה המשטרה הצליחה תחילה לעצור את שחרורו במשך סוף השבוע, ואחר כך, ביום ראשון (לאחר שדרישתה להמשך מעצר נדחתה ובית המשפט השלום נעתר באופן חלקי בלבד לבקשתה לעיכוב ביצוע), ניתנו לה רק שעתיים – עד השעה 16:30 – להגיש ערר על ההחלטה. במקום זאת, הגישה המדינה בקשה חדשנית ומקורית לבית המשפט המחוזי ל"דחיית עיכוב ביצוע השחרור" שניתן לה, אך השופט זרק אותה מכל המדרגות.

כלומר, משטרת ישראל עצרה שלושה אנשים, והמשיכה להחזיק אותם במעצר, בגלל חשד לרצח – כשאין לה שום ראיות שהיה בכלל רצח. היא הסתמכה על אמירה אגבית של נאווי, שאותה היא לא הצליחה לגבות בכלום. בשביל זה היא עצרה אדם בנמל התעופה, החזיקה אותו בלי עורך דין, ועכשיו – כשאין לה כלום – היא מקפידה להודיע שהיא חושדת בו גם בהחזקת סכין והחזקת סמים. למה היא התנהלה כך? למה היא התבזתה כך בבתי המשפט, פעם אחר פעם? אולי בגלל שהיא רצתה להתנקם בנאווי ובבוטביה על כך ששבועיים (!) לפני המעצר, הם הגישו נגדה תביעה אזרחית בשל מעצרי שווא ורדיפה; אולי בגלל שהם קוץ בצידו של משטר הכיבוש כבר שנים; אולי בגלל שהגיעה הוראה מלמעלה לחזק את ה”תחקיר” של עד כאן באמצעות מעצר (ואחד מבכירי עד כאן, כבר ראינו, הוא יוצא המשרד לבטחון פנים); ואולי כל הסיבות יחדיו.

המקרה של העצור השלישי, נסר נוואג’ה, ראוי לעניין מיוחד. הוא פלסטיני, תושב הכפר סוסיא. החשד במקרה שלו היה שהוא דיווח למשטרה הפלסטינית על כך שמישהו מנסה למכור קרקעות, בין השאר קרקעות ששיכות למשפחתו; לכן בכלל לא ברור מה העבירה הפלילית שביצע. שני בתי משפט הורו על שחרורו מחוסר סמכות לדון בתיק; על כן עשתה המשטרה תרגיל מסריח וחטפה אותו לבית המשפט הצבאי, שהרי הוא פלסטיני ותמיד אפשר לשפוט אותו גם במסלול הזה. בית המשפט ביזה את עצמו וקבע שהעברתו לבית משפט צבאי לא היתה ביזוי של הצו שלו. בסופו של דבר, גם בית המשפט הצבאי נאלץ לשחרר אותו.

כלומר, אחרי כל מסך העשן הזה שפוזר בציבור באדיבות “עובדה,” שנכשלה כשל חמור בכך שלא טרחה לברר אם יש בכלל מת בסיפור הזה, אנחנו נשארים עם החשד שעזרא נאווי נשא סכין והחזיק סמים, ובשל כך החזיקו אותו לא פחות משבועיים ומנעו ממנו את זכותו הבסיסית להפגש עם עורך דין. יש לציין כי ההנחיה של הפרקליטות היא שלא להגיש כתבי אישום על החזקת כמויות לשימוש עצמי של סמים. סביר להניח שכמו כל ההתנהלות השערורייתית של מערכת המשפט בפרשת עד כאן, גם מההנחיה הזו יתעלמו.

ואחרי שעקבנו אחרי הפיכתה של מערכת המשפט לכלי רדיפה פוליטי, רצוי להתייחס לכלב שלא נבח: מה קורה בעצם בגדה.

[…]

הטענה שנרמזה, ולעתים נאמרה במפורש בתקשורת היהודית בשבועיים האחרונים, היא ש:

א. האיסור על פלסטינים למכירת קרקעות ליהודים איננו צודק.
ב. יש אי אכיפה של בניה בלתי חוקית פלסטינית בגדה.

שתי הטענות האלה לוקות בהנחת יסוד שגויה מן היסוד: שהמצב בגדה הוא מצב רגיל, שבו יש אדם שמעוניין לרכוש אדמה ויש מוכר שמעוניין למכור ואין שום סיבה לעמוד ביניהם. זה לגמרי לא המצב.

מדינת ישראל, באמצעות גורמים עלומים שהם תמיד שלישי – שמה של הימנותא הוזכר, אמנה ממומנת חלקית על ידי מדינת ישראל באמצעות העמותה הפרטית מועצת יש”ע, ויש סיבות לתהות למה יש חסיון מוחלט מצד הממשלה על הפעילות של העמותה הפרטית אלע”ד – עסוקה ברכישה של קרקעות בגדה. הסיבה היא שנגמרו לה הטריקים המשפטיים שבהם היא יכולה להשתלט על קרקע. היא לא יכולה יותר לתפוס שטחים לצורך צבאי ולבנות עליהם התנחלויות, והיכולת שלה להכריז על אדמות מדינה הופכת למוגבלת. טענות פלסטיניות, שמוכחשות בעקשנות על ידי הממסד, טוענות שגם השב”כ מעורב, באמצעות הפעלת לחץ על פלסטינים למכור אדמות; אי אפשר להוכיח את זה, אבל בהתחשב בכך שזו היתה הפרקטיקה בימי הממשל הצבאי בישראל, זה נשמע יותר מסביר.

מה קורה כשפלסטיני מוכר, מרצון או מאונס, קרקע בגדה המערבית? הוא מסכן את הקיום והפרנסה של כל שכניו. כך ממש. כשמתנחלים נכנסים לבית או משתלטים על חלקה, מתחיל מיד תהליך של נישול השכנים. הם, אחרי הכל, “סיכון בטחוני.” אם מדובר בבית, מתחיל הליך של הצקה והטרדה. פתאום אתה צריך לעבור מחסומים בדרך הביתה. פתאום יש חיפושים ופשיטות ליליות מצד השלטונות, ופשיטות פרטיזניות למטרות מירור חיים של המתנחלים. אם הקרקע היא בשטח חקלאי, קודם כל צה”ל מכריז על חלק מהאזור סביבה כאסור בכניסה לצרכי הגנת המתנחלים, אחר כך שטחים אחרים הופכים לשטחים שהכניסה אליהם מצריכה תיאום צבאי, ואחרי זה מגיע הטרור היומיומי השקט. התקפות מאורגנות של כנופיות מתנחלים על בתים, התקפות על חקלאים שיוצאים לאדמותיהם, חבלה ביבולים.

הכל נעשה בחסות צה”ל והמשטרה הישראלית. כשחמושים ישראלים נתקלים באלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים, הם עומדים מנגד או אף מסייעים לה. המטרה פשוטה: כמה שיותר אדמה עם כמה שפחות פלסטינים. זו לא טעות, לא מדובר באוזלת ידיים: זו מדיניות, גם אם מסיבות מובנות המדינה היהודית לא מצהירה עליה. בהתאם, רשויות אכיפת החוק “נכשלות” במציאת עבריינים מבין המיליציות הלא רשמיות, ואם הן איכשהו מצליחות, אז בתי המשפט כבר ידאגו לוודא שזה ייגמר באי-הרשעה.

מה יכול לעשות פלסטיני שמגלה ששכנו עומד למכור קרקע למשטר היהודי? המתנחלים, כזכור, הם בעיקר שלוחה. ובכן, אין לו הרבה מה לעשות. אם יפנה למשטר היהודי, הוא יידחה בבוז וכנראה יסבול מהתנכלויות או אף ממעצר. כל מה שנשאר לו הוא לפנות לבטחון המסכל הפלסטיני, שעשוי לנקוט בעינויים או ברצח כדי לסכל את המזימה. שזה מתועב, נפשע, מסריח, בלתי נסבל – ותוצאה ישירה של משטר הכיבוש היהודי.

שאלת ה”בניה הבלתי חוקית” הפלסטינית פשוטה אף יותר. משטר הכיבוש היהודי מקפיד לוודא שאין להם שום אפשרות בניה חוקית בשטחי סי, שהם רוב שטחי הגדה המערבית. במשך שנות הכיבוש, בנה משטר הכיבוש מאות התנחלויות ומאחזים והפנה אליהם את הרוב המוחלט של קרקעות מדינה שתפס. הוא התיר לפלסטינים לבנות עיר אחת, רוואבי. פרקטית, לפלסטינים אין יכולת לבנות בשטחי סי בניה חוקית. המטרה, שוב, היא לנשל אותם מאדמותיהם. להבהיר להם שהם לא יכולים לבנות, ושאם הם יבנו בכל זאת, תמיד אפשר יהיה להרוס שרירותית את הבתים שלהם ובתי המשפט יאמרו שזה בסדר.

בקצרה, הכיבוש היהודי של הגדה המערבית הוא הכל חוץ ממצב נורמלי. רוצים שעסקאות קרקע בין יהודים לפלסטינים יהיו אפשריות? הסירו את ההתנחלויות והפסיקו את הסיוע של המדינה היהודית לנישול פלסטינים.

[…]

ואחרי כל זה, שאלה קטנה, כזו שהתקשורת היהודית לעולם לא תשאל. האם יש לפלסטיני יכולת לקנות קרקע בהתנחלות?

התשובה היא לא. הכניסה של פלסטינים להתנחלויות אסורה בצו צבאי, וההיתר היחיד הוא לצרכי עבודה. אף פלסטיני לא יקבל לעולם אישור להתגורר בהתנחלות. אבל משום מה, הנקודה הזו – שמבהירה עד כמה צבוע השיח היבבני על “הפלסטינים לא מוכרים לנו קרקעות” – אף פעם לא עולה בתקשורת. היא אף פעם לא מצביעה על מדיניות ה”שלי שלי, שלך שלי” של המתנחלים ושולחיהם בממסד היהודי.

כלומר, התקשורת מתייצבת בצד של המקרבנים. וכשהקורבנות נוקטים באמצעי היחיד שהותיר להם המשטר – אלימות – היא צווחת בקול גדול. פתאום, כמו כל היהודים הימנים שנתקלים לפתע באלימות פלסטינית, היא מגלה את הפציפיזם. אלימות! כמה נורא!

ואף מילה על החיילים שחוטפים ילד בן 13 בנעלי בית סמוך לביתו. אף מילה על האלימות של המתנחלים לנגד עיניהם האדישות של החמושים הישראלים. אף מילה על “נוהל מיפוי,” שהוא פלישה מדי לילה לבתיהם של פלסטינים שלא עשו כלום כדי לוודא מי גר בבית ולצלם אותו. תמיכה רועשת בהריסת בתי משפחות של חשודים בטרור. כל זה, האלימות היומיומית שנדרשת כדי להחזיק את הכיבוש, איננו “אלימות”: זה הסדר. הוא טבעי, שקוף, בלתי מדווח. הסירוב של הפלסטינים להשלים עם המצב הזה, התגובה הטבעית שלהם לטרור היומיומי הישראלי, הוא זה שמעניין את התקשורת היהודית.

פעם היו לתקשורת היהודית כתבים לענייני שטחים. עכשיו יש לה כתבים לענייני התנחלויות. בשאלת ההתקרנפות שלה, השאלה מה קודם למה – האם הסירוב של הציבור להקשיב לדיווחים על המתרחש בגדה קדם להחלטה של התקשורת לא לדווח – היא מעניינת אבל משנית. בסופו של דבר, היא מעלה בתפקידה והפכה לעוד שמדברר את המשטר.

ואף על פי כן, יום אחד הכיבוש יסתיים. כשזה יקרה, התקשורת היהודית תצטרך לשאול את עצמה איך הפכה מכלב שמירה לצ’יוואווה של משטר בנט-נתניהו. סביר להניח שגם מהשאלה הזו היא תתחמק.

ועוד דבר אחד: מאיר אטינגר החל לפני תשעה ימים בשביתת רעב במחאה על מעצרו המנהלי. אטינגר הוחשד בכך שהוא מנהיג “המרד” של נערי הגבעות ובשעתו ניסו לקשור אותו גם לפיגוע בדומא, אם כי שמו לא מופיע בכתבי האישום שהוגשו בנושא. הבוקר (ד’) הודיעה עמותת חננו שהוא איבד את הכרתו. הנה עוד משהו שהתקשורת היהודית לא מדווחת עליו. הזכות לחירות היא הזכות הבסיסית ביותר. אם יש למשטר ראיות נגד אטינגר, יואיל ויעמיד אותו לדין. אם אין ראיות כאלה, ואין סיבה טובה להניח שיש, יש לשחרר אותו לאלתר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

סימפטיה לשטן

כוח-העל של ממשלת ישראל הוא להפוך נבלים לקדושים

המשטרה עצרה בסוף השבוע שעבר את עזרא נאווי, שכיכב בסרטון של השתולים מהימין שהוקרן ב”עובדה”, והיא מחזיקה אותו ללא גישה לעורך דין. בית משפט הורה על המשך מעצרו של נאווי לעשרה ימים.

אפשר, בדוחק, להגן על מעצרו של נאווי. אחרי הכל, המשטרה עצרה אותו בנמל התעופה בן גוריון בדרכו החוצה מישראל, לדברי עורכת דינו לאה צמל משום שהוא עבר ימים מחרידים ורווי איומים והחליט שהגיע הזמן לצאת קצת מהמדינה שמעודדת את כל האזרחים לרגל אחרי אחרים. אפשר לטעון – אני לא מאמין בטיעון הזה, אבל אפשר להעלות אותו – שנאווי מתכוון להמלט מישראל ועל כן יש לעצור אותו כדי לא לשבש את החקירה בפרשת קשירת הקשר להסגרת אדם לעינויים. יש, כזכור, שתי סיבות עיקריות למעצר, שהוא סנקציה חמורה של הפרת זכותו של אדם לחירות: מסוכנות, מה שנראה לי שאפילו שונאיו של נאווי יודו שאין פה, וחשש לשיבוש חקירה.

נניח שהחשש לשיבוש חקירה אכן קיים והמעצר אכן מוצדק. כאן עולות שתי שאלות: כמה לעזאזל מסובכת חקירה שבה אדם מוקלט כשהוא אומר שהוא מתכנן להסגיר מישהו? כמה זמן צריך כדי לחקור דבר כזה? יופ? יומיים? כי כשהמשטרה הביאה את נאווי להארכת מעצר, הוא כבר היה יומיים במעצר.

ונניח שצריך להחזיק אותו ליותר מיומיים, למה לעזאזל מונעים ממנו עורך דין? אפילו אם נקבל את הטענה – ושוב, למען הסר ספק, אני דוחה אותה – שיש מדי פעם, במקרים חריגים, צורך למנוע עורך דין מחשוד כדי שהמשטרה תוכל לשבור אותו (והרי אין משמעות אחרת למניעת עורך דין מעצור), איך לעזאזל התיק של נאווי הופך לתיק כזה? מעצר בלי עורך דין הוא מעצר מנהלי לייט. בשנים האחרונות, שבו התופעה הזו התרחבה, הוא היה שמור בדרך כלל לחשודים בטרור עם ניחוח קל של פצצה מתקתקת. המעשה שביצע נאווי, נזכיר, התרחש בדצמבר 2014. נניח עכשיו לשאלה האם ארגון השתולים עד כאן ביצע עבירה של שיבוש חקירה בכך ששמר על הקלטת במשך שנה – הטענה שאירוע מדצמבר 2014 הוא פצצה מתקתקת מרחיבה את הגבולות של המושג הזה, שרחב מדי גם כך, לעבר האבסורד.

[…]

כוחותינו האמיצים חיסלו בשבוע שעבר את נשאת מלחם, שממשלת ישראל טענה שביצע את הפיגוע בדיזינגוף לפני שבועיים. כוחותינו האמיצים טוענים גם שהוא פתח עליהם באש ושמשום כך הם לא טרחו לנסות לקחת אזרח ישראלי בחיים, מה שעד שתצוץ קלטת שמראה אחרת נשמע סביר למדי.

ואז נקטה ממשלת ישראל, בדמותו של הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן, גלעד ארדן, את השטיק הדוחה הרגיל שלה: היא הודיעה שהיא משהה את מסירת גופתו של מלחם לקבורה עד שיובטח לה ש”לא תהיה הסתה בהלוויה.”

התרגיל הזה חוזר על עצמו כבר שנים. ממשלת ישראל – לארדן אין זכויות יוצרים על השטיק הזה, ספק אם היתה לו מחשבה מקורית אי פעם – מנהלת מלחמה כנגד גופות ומתים כבר שנים רבות. מי שזוכר את האינתיפאדה הראשונה, יזכור איך כבר שר הבטחון יצחק רבין נקט במהלך הזה.

לכל אדם יש זכות לקבורה. בהחזקת גופתו של מלחם, ממשלת ישראל אפילו לא יכולה לטעון שהיא משמרת אותה לצרכי מיקוח – וזה אפילו אם נניח שמיקוח כזה בכלל לגיטימי. ממשלת ישראל וגלעד ארדן מנעו במשך חמישה ימים את הבאת גופתו של אזרח ישראלי לקבורה.

אני לא יודע, אבל אם הייתי אזרח פלסטיני ישראלי, והייתי רואה איך מתנהלת הממשלה במקרה הזה, הייתי מתחיל לתהות מה בעצם ההבדל ביני ובין פלסטיני מהגדה, ולמה בעצם אני לא אמור לראות את הממשלה הזו כממשלת כיבוש. אני לא יודע איזו “הסתה” יכלה להיות בלוויית מלחם; ספק אם יש משהו ש”יסית” יותר מאשר ההתנהלות הזו. כל זה, מעבר לנקודה הטריוויאלית שאם אכן ממשלת ישראל חוששת מ”הסתה” בהלוויה הזו, היא יכולה לעקוב אחריה ובמידת הצורך להעמיד אנשים לדין. אבל לא: היא התעקשה לסכל סיכון עתידי ולא ברור על ידי עוול מיידי ומובהק.

[…]

בסוף השבוע, הודיע שר הפנים החדש אריה מכלוף דרעי על כך ש”חתמתי על צו יציאה מהארץ לראאד סלאח מהפלג הצפוני, לסגנו כמאל חטיב ולפעילים נוספים. רוצים ללכלך? תשארו בארץ! בטחון מדינת ישראל חשוב קצת יותר מהזכויות שלכם.”

ציטטתי את ההודעה של דרעי כלשונה משום שהיא מעידה על כמה נקודות. קודם כל, ביקורת על ממשלת ישראל היא היום “ללכלך” על המדינה. זה מהלך כל כך חמור, ששר הפנים – שמחזיק בסמכויות של הפחה הטורקי והנציב העליון הבריטי – מונע מאזרחים ישראלים זכות בסיס של יציאה מהארץ.

שימו לב: דרעי משווה פה בין “לכלוך” ובין פגיעה ב”בטחון מדינת ישראל”, ואז אומר שהבטחון חשוב “קצת יותר” מהזכויות ששלל. כאן אנחנו משלימים את המהלך שהתחיל בן דרור ימיני: הטענה שמילים מסוכנות כמו מעשים, אם לא יותר, ושמותר “בשם הבטחון” לסתום לאנשים את הפה. אני אפילו כבר לא מדבר על ההחלפה בין ממשלת ישראל ומדינת ישראל, שהיא כל כך שגרתית ושקופה עד שכבר לא מבחינים בה. אפשר, ואפילו רצוי, להתנגד לממשלת ישראל ולמדיניותה; אין זו התנגדות ל”מדינת ישראל”, משום שהמתנגד הוא בדרך כלל חלק ממנה.

אגב, אני לא רוצה להרוס לרב אריה את החגיגה, אבל יש משהו כזה שנקרא אינטרנט. אולי שמעת עליו. הוא מאפשר לראאד סלאח להפיץ את תורתו מחוץ לישראל מבלי לצאת ממנה. רק אומר.

[…]

משטרת ישראל ניהלה בשנה האחרונה חקירה מסועפת כנגד האמנית נטלי כהן וקסברג, ואף עצרה אותה פעם אחת. כהן וקסברג נחקרה חמש פעמים במשטרה ובקרוב היא צפויה לעמוד לדין. סעיף האישום: כהן וקסברג חירבנה על דגל ישראל. זו עבירה על החוק.

שוב, כמו במקרה של נאווי וקשירת הקשר לחטיפה, די ברור מלשון החוק שכהן וקסברג ביצעה עבירה. יש סעיף בחוק שאומר שמי שמבזה את הדגל יכול ללכת למאסר. החוק הוא מ-1949. אני אגלה לפרקליטות סוד קטן: עד 1988 יחסים הומוסקסואליים היו אסורים בחוק ולמרות זאת, במשך יותר מ-30 שנה אף אחד לא הועמד לדין על העבירה הזו.

כשהמשטרה רוצה לסגור תיק, יש לה כמה עילות לכך. אחת מהן היא חוסר עניין לציבור. המשמעות שלו איננה, כנהוג לחשוב, שהנושא לא מעניין את הציבור; לעתים קרובות הוא דווקא מעניין אותו מאד. המשמעות שלו היא שאין עניין לציבור בהוצאות ובבלגאן הנלווים להעמדה לדין ולמשפט. אני מתקשה לחשוב על מקרה שהוא בעליל יותר “חוסר עניין לציבור” מאשר הסרטונים של כהן וקסברג. על החקירה המסובכת הזו – כהן וקסברג תיעדה את עצמה בווידאו – ישבו מיטב החוקרים של משטרת ישראל והיא לוותה על יד המשנה לפרקליט המדינה.

[…]

להוציא נטלי כהן וקסברג, שהיא אמנית שבדרך כלל אני מוצא מעצבנת (אם כי “איך הייתם מסתדרים בלי השואה” שלה מאד שווה צפיה) והתואר “נבל” לא הולם אותה, ממשלת ישראל אילצה אותי להתייצב השבוע בצד שלושה נבלים. אני צריך להגן על עזרא נאווי למרות שאני חושב שהמעשה שהוא עשה מנוול. אני צריך להגן על אדם שחשוד בצורה חריפה בשלושה מעשי רצח בתל אביב ושלגמרי יש סיכוי שביצע פיגוע אסטרטגי כדי לדחוף את כולנו למלחמת אזרחים. אני צריך, לעזאזל, להגן על ראאד סלאח, אדם שמאמין בעלילות הדם. ואני צריך להגן על אמנית שמחרבנת על דגלים, כאילו שיש בזה משהו מקורי או מסעיר ב-2016.

למעשה, מדינת ישראל העמידה אותי השבוע במצב שבו היא מעמידה אותי בכל פעם שהיא עוצרת איזה נער גבעות: אני צריך להגן על אנשים שמתועבים בעיני, ושמטרותיהם הן החרבת מה שנשאר מהדמוקרטיה פה.

למה הממשלה עושה את זה? כי דרך קבע, היא מפריזה בשימוש בכוח. היא לא מסתפקת במעצר של נאווי; היא מחזיקה אותו בלי עורך דין. היא לא מסתפקת בהריגתו של מלחם; היא צריכה גם להלחם בגופתו. לא די לה בהליכים שהיא מנהלת נגד ראאד סלאח; היא צריכה למנוע ממנו יציאה מהארץ בתירוץ שהוא “מלכלך” על המדינה. ורבאק ערס, היא משחיתה זמן יקר וכסף ציבורי על תביעה נגד כהן וקסברג. את זה היא עושה אחרי שהיא מענה נערי גבעות ומונעת, גם מהם, עורך דין.

החולשה הגדולה ביותר של ממשלות היא שימוש-יתר בכוח. אויביהן של מדינות חלשים מהן בדרך כלל. הכלי העיקרי שבידיהם הוא לגרום למדינה להגיב בעוצמת-יתר, שתשכנע את המהססים שיש להתייצב נגד הענק השיכור. דווקא במדינה שמקדשת כל כך את “המרכז”, הממשלה עושה מאמצים ניכרים לדחוק יותר ויותר אנשים לקצוות.

והדבר היחיד שנותר להתנחם בו הוא שעם שרים כמו גלעד ארדן, קשה לחשוד בממשלה שיש לה מדיניות מחושבת ומתוכננת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הצעה צנועה ל”עובדה”

מה הקשר של הממסד הבטחוני הישראלי לתחקיר שהוגש ל”עובדה”?

“עובדה” של אילנה דיין פרסמה אתמול תחקיר, שהתבסס ברובו המוחלט על מידע שהגיע אליה מארגון ימין בשם “עד כאן.” התחקיר הכיל פרט אחד מרכזי ועטף אותו בהרבה רוח וצלצולים: שעזרא נאווי, פעיל תעאיוש, התרברב בכך שבעבר הסגיר סוחר קרקעות לבטחון המסכל הפלסטיני, שם אדם זה עונה ונרצח; ושנית, שהוא תכנן לעשות זאת לאדם נוסף, גם הוא סוחר קרקעות. המידע הושג על ידי הקלטות על ידי שתול שהתלווה לנאווי במשך תקופה ארוכה וצילם אותו במצלמה נסתרת.

צריך לומר כמה דברים. קודם כל, שעצם התחקיר הוא ראוי. אם יש ל”עובדה” מידע על כך שפעילי שמאל מסגירים אנשים למודיעין המסכל, זה מידע שחיוני שיהיה ברשות הציבור. שנית, שאם נאווי אכן הסגיר אדם לעינויים ומתרברב על כך, אז הוא קודם כל חלאה שאיבדה את כל עולמה, ושנית צריך להיחקר ולעמוד לדין על כך, ואם יורשע לקבל עונש חמור.

ואחרי זה, הבעיות. הבולטת שבהן, כמובן, היא שאין שום ראיה לכך שנאווי אכן הסגיר מישהו לבטחון המסכל. יש לנו רק את ההתרברבות שלו. תכנית חקירות ראויה היתה בודקת אם אכן נעלם סוחר קרקעות, אם אכן נרצח כזה, ואם אכן היה לו קשר לעזרא נאווי. “עובדה” לא ערכה את הבדיקה הבסיסית הזו.

אבל רגע, תאמרו, נאווי רצה להסגיר לרשות סוחר קרקעות נוסף. הוא בעליל רצה, אבל “עובדה” לא הציגה שום ראיה שהאיש הזה אכן קיים ואיננו שתול של “עד כאן” שנמצא שם כחלק ממבצע עוקץ שמטרתו להפיל את נאווי.

נזכיר: יש לנו פה קבוצה של אנשים שמרגלת אחרי ארגוני שמאל וזכויות אדם במשך שלוש שנים, על פי עדותם, וכל מה שיש להם אחרי כל העבודה הזו הוא כמה שיחות התרברבות של עזרא נאווי. זה יבול די דל. ולגמרי במקרה, אדם שמציג את עצמו כסוחר קרקעות יוצר קשר עם נאווי בדיוק כשזה מלווה על ידי שתול של “עד כאן.”

אם אני הייתי תחקירן “עובדה,” הייתי מנסה לברר מי הם אנשי “עד כאן.” באופן לגמרי לא מפתיע, אין עליהם כמעט פרטים. השתול של “עד כאן” מקליט את נאווי בדצמבר 2014. הוא מסתובב איתו חצי שנה לפני זה לפחות: הוא נעלם מהשטח במהלך “צוק איתן”, יולי-אוגוסט, וההיעדרות שלו מעוררת חשד.

אבל העמותה עצמה נרשמת כארגון רק בספטמבר 2015. היא מאושרת בנובמבר 2015. וכאן מגיע פרט מעניין: אחד מאנשי החוד שלה, אחד משני אנשים שבכלל מופיעים במסמכי העמותה, הוא אבירם זאבי. מי זה? מה הוא עושה בחיים? לא אומרים לנו, אבל חיטוט של כמה שעות מצא שלפחות ב-2011, זאבי היה עובד המשרד לבטחון פנים. הנה מודעת האבל של המשרד על אביו.

המידע שתמונה למעלה הוצא מרישומי העמותה כפי שהם מופיעים ברשם העמותות. מס’ הטלפון ותעודות הזהות של מייסדי העמותה טושטשו על ידי. אפשר להקליק עליה כדי להגדילה.

אני לא יודע איך לומר את זה, אבל הסמיכות של הקמת העמותה לפרסום של "עובדה" חשודה. האם העמותה – שמשום מה, יש לה רק שני מייסדים במקום שבעה – הוקמה כדי להלבין את החומר שיימסר ל"עובדה"? לתת לו בית וכתובת?

יש פה עוד נקודה: במהלך השידור, נאמר בחטף שהשתול שמקליט את נאווי קיבל צל”ש אלוף, אבל כדי להגן עליו וכדי שיוכל להמשיך את פעילותו כנגד תעאיוש, הפרטים של הצל”ש טושטשו. ובכן, הנה כנראה הצל”ש המדובר. זה הצל”ש היחיד מסג’עיה שהפרטים שלו מוסתרים.

אז, לסיכום:

א. יש ארגון חשאי שפועל במשך שלוש שנים לפחות ומפעיל אמצעי הקלטה יקרים כנגד ארגון תעאיוש.
ב. הוא מפעיל שתול שצמוד לנאווי במשך חודשים.
ג. מקורות המימון של הארגון לא ידועים (ב”עובדה” הקפידו לא לשאול.)
ד. אחד ממייסדי העמותה, שעליו אין לנו פרטים נוספים, היה בעברו עובד של המשרד לבטחון פנים. מה הוא עושה היום, לא ברור.
ה. צה”ל משתף פעולה, לפחות על פי עדות השתול, בטשטוש המידע עליו כדי שלא ייחשף.

אז הנה הצעה צנועה לתכנית ה-601 של “עובדה”: האם שירותי הבטחון של ישראל מנהלים מבצע כנגד ארגוני זכויות אדם, בשיתוף פעולה של צה”ל? האם הם עושים זאת באמצעות עמותות קש? זה כנראה יצריך קצת יותר מלקבל הקלטות ישנות של עזרא נאווי ולנפח אותן לכלל האשמות כנגד “פעילי השמאל,” וכנראה יהפוך את אילנה דיין שוב לאויבת העם, אבל יספק שירות חשוב לא פחות לדמוקרטיה הישראלית.

אני רוצה להודות לגלינה ווקס ולנ.ר. על הסיוע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, בכלל זה תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)