החברים של ג'ורג'
Home » Tag: דמגוגיה

עולם הפנטזיה הדל של יאיר לפיד

שר האוצר שלנו כתב היום עוד טקסט מביך. הוא פרסם אותו לרגל מה שהוא הגדיר כנצחונו בקרב על ה"שוויון בנטל." האם הוא ניצח, זו שאלה אחרת (התשובה היא "לא", יעלון השיג את מה שרצה מלכתחילה, קרי הסמכות לא לגייס חרדים; לפיד מעדיף שלא נשים לב), אבל ראוי להתייחס לצורה שבה לפיד מדבר אל החרדים.

קודם כל, הוא פונה אליהם בתור "אחי." זה צריך לגרום לכל בן אדם שפוי להתפוצץ מצחוק ופשוט להתעלם מכל מה שבא אחר כך. כשלפיד כותב "אחי החרדים," הוא לא פונה אל החרדים. הסרקזם כאן בולט. הוא מדבר אל ציבור הבוחרים שלו, הציבור ששונא את החרדים ושיודע שבעצם הדיבור על "אחי החרדים" הוא עושה, מבחינתם, סיבוב נצחון.

אחר כך מגיע הטקסט עצמו. כאן מגיע הקטע המדהים באמת: לפיד לא מכיר חרדים. אפילו לא אחד. הוא צריך לפנטז לו חרדים. הוא יוצר לנו את אשר, בן 28 עם חמישה ילדים שלא יודע איך לארגן להם חיים טובים יותר. הוא בורא לנגד עינינו את חיים מבני ברק, נער בן 16, שטוב במספרים אבל משום מה חושש שאלוהים נתן לו מתת מפוקפקת.

אחר כך מגיע הבולשיט הרגיל, על כך שישראל צריכה, חייבת, דווקא את הצעירים החרדים עם נשק ביד. לצה"ל יש יותר מדי חיילים, שר הבטחון לא רוצה את החרדים, בגיל 21 הם לא יועילו לאף אחד – שוב, כל זה כבר ידוע, מוכר וטחון לעייפה. אני רוצה להתמקד בפנטזיה של לפיד.

עבדכם הנאמן משחק משחקי תפקידים, הו, משהו כמו 25 שנים (אני מתפגר, אני יודע.) אם הוא היה מגיע עם אפיון דמויות כל כך צולע, כל כך לא מעוגן במציאות, למשחק רציני, המנחה היה עורך איתו שיחה שאומרת בקצרה "תשקיע יותר." למשל, במחקר. קרא קצת על הנושא, רצוי זכרונות של מישהו או ספר היסטוריה טוב.

אני לא מחבב את החרדים כקבוצה, אבל אני חושב שיש לי היכרות טובה למדי איתם. מה שיאיר לפיד מציג לנו הוא קריקטורות של חרדים; חרדים כפי שלפיד יכול (לא) להבין אותם בשל הפרשי המעמד והחיים ביניהם.

נתחיל עם אשר, האב המודאג. לפיד פשוט לא מסוגל להפנים את האפשרות שיש אנשים שבאמת ובתמים מאמינים שזה שילדים שלהם תהיה דירה גדולה יותר זה לא הכל בחיים; שהם באמת לא רוצים את הסמארטפון האחרון, את הצעצוע היוקרתי שהמפרסמים מנסים לשכנע אותנו שבלעדיהם חיינו אינם חיים. לפיד באמת לא מבין שיש אנשים, ומספר גדול שלהם, שמאמינים בכל הרצינות שמה שחשוב הוא שהילדים שלהם יחיו חיים טובים, לפי קודים ברורים ונוקשים מאד, ושרווחה כלכלית היא משהו שנחמד שיהיה, אבל הוא לא בחמישיה הפותחת של הדברים שאתה רוצה.

בקיצור, אם ניקח את הקריקטורה של אשר, לפיד מאמין שכל החרדים שמדברים על "חברת הלומדים" מזייפים את זה. יש, בלי ספק, לא מעט צביעות ולא מעט זיוף בחברת הלומדים: היא לא באמת מריטוקרטית ו"ייחוס", כלומר מוצא, יכול לחפות על חוסר יכולת (עד גבול מסוים), והיא הרבה יותר אוליגרכית מאריסטוקרטית. אבל היא באמת ובתמים מבטיחה שאם יש לך כשרון, בהנחה שמישהו ישים אליו לב, אתה תטפס כמטאור. והמטרה הזו, הרצון להנציח את עצמך כשם שיוזכר עוד דורות כתלמיד חכם גדול בדורו, היא האידיאל שמפעם בלב התפיסה הזו. והאידיאל הזה אמיתי לגמרי.

כמובן, כמו כל אידיאל, רוב האנשים לא מתאימים לו. לרוב מוחלט של האנשים שנמצאים היום בישיבות אין את היכולת, גם אם רצו, להיות רבנו תם או אפילו "גדול" מודרני שלגביו התיאוריה של ירידת הדורות דווקא עובדת, כמו ש"ך או אלישיב. הבעיה של עולם הישיבות כפולה: מצד אחד, הרשת רחבה מדי, והיא אוספת יותר מדי אנשים לא מתאימים, דנה אותם לחיים של תסכול ואומללות; מצד שני, בסיוע נמרץ של מדינת ישראל – שבגדה באוכלוסיה החרדית שלה במשך שני דורות ויותר – החינוך שהם מקבלים מוודא שהיכולת שלהם להשתלב בחברה פוסט תעשייתית מודרנית נמוכה מאד.

עכשיו, לפיד היה יכול לומר את זה – וחרדים אומרים את זה, לעצמם ובשקט, כבר שני עשורים ויותר. הקולות האלה התגברו בעשור האחרון והרבנים מתירים בחשאי את הרסן, שולחים יותר ויותר אנשים להכשרה מקצועית; הם יודעים שהבור איננו יכול עוד להתמלא מחולייתו. רק שלפיד כנראה לא מסוגל להבין את זה. הדמיון של צר מדי. אם החרדי הוא לא כמו יאיר לפיד, אם אותם הרצונות ואותם התאוות, רק בבגדים משונים ועם רבנים מעליו, לפיד לא מסוגל להבין אותו.

ילדים בבני ברק, ינואר 2011. לפיד לא מסוגל לדמיין אותם

נעבור לחיים. כדי להאמין ברצינות שיש משהו בהוויה החרדית שאוסר על אנשים טובים להבין במספרים, צריך להכיר את העולם החרדי דרך הבדותות העבשות על סדין עם חור. אין שום איסור חרדי על עיסוק במתמטיקה; מעולם לא היה. אנשים שמבינים במספרים והצליחו כסוחרים הפכו לגבירים, סוג לגיטימי לגמרי של טיפוס חרדי. בצורת החיים החרדית הנוכחית, חיים יושמט בשקט מחיי הישיבה אחרי שנתיים או שלוש, יהפוך למאכער ואחר כך לסוחר, כשהוא יודע שתפקידו הוא לנצל את היכולת שלו בכספים כדי לסייע לקהילה שלו – מה שיקנה לו לגיטימציה. קשה להבין מאיפה הגיע לפיד לרעיון הזה; אולי הוא קרא רומנים דלוחים על ימי שלטון הכנסיה הקתולית ואולי הוא התבלבל בין הסירוב החרדי ללימודי ליבה – שנובע מסירוב אידיאולוגי לתת למדינה לקבוע את מערכת הלימוד שלך, משהו שליברלים צריכים להעריץ – ובין התפיסה שיש משהו פסול במתמטיקה בפני עצמה. מבזק: פחות או יותר כל חרדי יודע שהגאון מווילנה נחשב גם לגאון במתמטיקה. לפיד, כנראה, לא.

ושוב, ושוב, ושוב: כל הסיפור של "שוויון בנטל" הוא הסחת דעת. לפיד נמלט היום לחו"ל, כדי שלא יצלמו אותו מצביע בעד העלאת המע"מ באחוז מהיום לעוד שלושה ימים. הוא נסע, לדברי מקורביו, לוועידה של ה-OECD. רק שלשום בבוקר הוא הודיע שהוא טס לוועידה הזו במחלקת תיירים ויישן בחדר פשוט במלון; אחר כך הודיע שהוא לא נוסע, כדי שיוכל לפקח על שיחות ועדת פרי. כלומר, זנח את תפקידו כשר אוצר כדי לקושש קולות. עכשיו הוא טס שוב. כנראה שהוא הבין שכיף לא יצא לו ממליאת הכנסת היום; אפילו הח"כים החברתיים של הליכוד נמנעו מלהגיע לאולם המליאה. (ומעניין יהיה, אגב, לברר אם הוא אכן טס במחלקת תיירים.)

בסופו של דבר, הגזירות של לפיד רק יקבעו את העוני בקרב החרדים. הן פוגעות במיוחד בשכבות הנמוכות, והחרדים הם ברובם הגדול עניים. אז מה יש לנו? יש לנו מולטי-מיליונר, צאצא למשפחת אצולה ישראלית, שמרום מעמדו מטיף לאחת האוכלוסיות העניות ביותר בארצו, אוכלוסיה שאת צורת חשיבתה הוא לא מסוגל אפילו לדמיין, שהיא לא עושה מספיק – שעות ספורות שהוא עולה על מטוס כדי להתחמק מפוטו-אופ עם הגזירות שלו.

להקיא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ygurvitz 29 במאי 2013 מחאה וחברה , , , 50 תגובות

המדינה זה הוא

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מזיע מאד לאחרונה. נראה שהוא קולט שהתרגיל המסריח שרקם יחד עם איווט ליברמן – על כך מיד – עומד להתפוצץ לו בפרצוף ושהוא עומד להגיע לכנסת הבאה עם סיעה קטנה יותר מזו שבכנסת הנוכחית. בצר לו, הוא שלף אהוד ברק – אל תעשו את זה, זה אף פעם לא עובד – והתראיין הבוקר במקביל לשתי תכניות רדיו. בשתיהן אמר דברים דומים למדי, ומה שאמר היה די מדהים.

"יכול להיות שמערכת הבחירות של ישראל התחילה מחדש בערב שבת פלגות השמאל ינסו להתאחד לפני הבחירות", אמר נתניהו לגל"צ ועד כמה שהבנתי גם לרשת ב', "ואני לא מוציא מכלל אפשרות שהן יעשו את זה יום אחרי הבחירות. לא הופתעתי, אני חושב שזה דבר שחוזר על עצמו פעם אחר פעם – הם מנסים להפיל אותי, יש להם מטרה אחת, להפיל את הממשלה בראשותי. על פי ניסיון העבר, הם לא בוחלים בכל האמצעים. אני מניח שיעשו את זה גם הפעם." ההדגשה שלי.

שזה, צריך להודות, די מדהים. בחירות דמוקרטיות, על פי האיש שמסתובב בכל העולם ומספר על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הן בעצם משאל שבו אמור לקבל שלטונו של ראש הממשלה גושפנקה מהציבור. כשמפלגות אופוזיציה מנסות להחליף את הממשלה – מכאן שמן – הן לא מבצעות מהלך לגיטימי, כמו המהלך שביצע נתניהו עצמו ב-1996 ו-2009, הן לא מבצעות איחוד גושי כפי שעשה, למשל, הליכוד (מכאן הרי שמו, מהאיחוד בין חירות והליברלים), אלא "מנסות להפיל את הממשלה בראשותי." כל זה מתבצע, כמובן, "מבלי לבחול בכל האמצעים."

עכשיו, או שנתניהו לא מבין עברית, או שהוא שב להיסטוריה הארוכה מאד שלו של הסתה. לביטוי "מבלי לבחול באמצעים" יש כמה משמעויות בעברית, כולן שליליות, כולן מדברות על שבירת כללי המשחק. במרחב הפוליטי, המשמעות היא מהונאה דרך שוחד לבוחרים ועד, במקרה הקיצוני, רצח פוליטי.

וזה קצת משונה לשמוע דווקא מנתניהו את התלונה הזו. אחרי הכל, "מבלי לבחול באמצעים" מתאר היטב את הקריירה שלו. החל מ"הקלטת הלוהטת" שלא היתה ולא נבראה, אבל נתניהו ניצל את השמועות עליה כדי לטרפד את מועמדותו של דוד לוי ב-1993, כשטינף את שמו במזימת סחיטה; עבור במשחקים המלוכלכים מאד ששיחק נתניהו עם הימין הקיצוני ב-1994-1995, כשקרץ לבוחרי הימין הדתי ורמז להם "שהוא מבין אותם," שרבין הוא בוגד – משחקים שבוצעו באמצעות הקמב"צ שלו, צחי הנגבי, ושהסתיימו באחד המשברים החמורים ביותר שחוותה הדמוקרטיה הישראלית, רצח רבין; עבור בלחישה המפורסמת ההיא על אוזן המכשף, "השמאל שכח מה זה להיות יהודים"; עבור ב"כולם כאן ליכודניקים", בטרם השיל את השכפ"צ שלו, בהחשידו בכך את כל מי שאינו ליכודניק ברצון לעשות לו את מה שבעקבות ההסתה שלו נעשה ברבין; וכלה, בקדנציה של 1996-1999, ב"הם מ פ ח ד י ם" המפורסם. בקדנציה הנוכחית נתניהו שקול יותר, או על כל פנים עושה את מעשי הנבלה שלו באמצעות שליחים, מ"אם תרצו" ועד עמידרור, אבל מדי פעם בכל זאת קופץ לו הנתניהו: כשהוא מדבר, למשל, על הניו יורק טיימס ועל "הארץ" כעל אויבי מדינת ישראל. והבוקר, כשהתנהלות שאין לגיטימית ממנה של בניית גוש חוסם הופכת ל"מבלי לבחול באמצעים."

לנתניהו יש סיבות טובות מאד להיות בלחץ. 17 שנים שכשלוחם של חובשי הכיפה הפך לראש הממשלה, הוא מגלה שחמורו של משיח מסיים את תפקידו ההיסטורי: הוא עצמו מושלך לשוליים וצפוי לאבד הרבה מאד קולות למשיח העונתי של המפז"ל, נפתלי בנט. ואם זה לא היה מספיק, אז הבוקר אישר אביגדור ליברמן שנתניהו הוליך שולל את הליכוד.

כזכור, נתניהו אילץ את מרכז הליכוד לבלוע את הסכם האיחוד בין הליכוד ובין ישראל ביתנו מבלי שצירי המרכז ראו בעצם את ההסכם. הבוקר אמר ליברמן שהמפלגות לא יישארו מאוחדות אחרי הבחירות. המשמעות היא שגם אם הליכוד ביתנו יקבל את 34 המנדטים שיש לו עכשיו בסקרים ולא יאבד עוד מהם, בכנסת הבאה יהיו לו רק 21 חברי כנסת – השאר יהיו של ליברמן. יש מצב שזו הקומבינה המסריחה ביותר שנעשתה כאן מאז 1990, וחברי הליכוד יכולים להאשים בכך רק את עצמם. מי שחותם על עסקה שהוא לא טורח לקרוא, לא יכול להתלונן.

זה, כמובן, לא ימנע מהם להתלונן, במיוחד אם השלל יהיה נמוך אפילו מ-34 מנדטים. מותר אפילו להעלות על הדעת סנאריו דחוק שבו לנתניהו אין רוב להקמת ממשלה בכנסת, לפחות לא כזו שאחריה יהיה ראש מדינה שיסכים להפגש איתו. במקרה הזה, נתניהו יעמוד מול קהל זועם של אינטרסנטים שייזכרו, במאוחר, שהוא הוליך אותם שולל. פלא שכבר עכשיו הוא מאשים את השמאל בכשלון? פלא שכבר עכשיו הוא חוזר לתרגילי ההסתה הישנים שלו, ומגדיר מחדש את הדמוקרטיה כמשהו שמוכר יותר לקים יונג איל?

ב-22 בינואר הולכים לקלפי ועושים את המקסימום כדי לזרוק את נתניהו למקום הראוי לו: פח האשפה של ההיסטוריה. או, במקרה הגרוע ביותר, גורמים לו להתחרט על הרגע שבו העמיד את עצמו לבחירה מחדש.

ועוד דבר אחד: הנושא מצריך פוסט בפני עצמו, ואני מקווה לכתוב כזה מחר, אבל הערב, אחרי פרסום דו"ח המבקר בפרשת אשכנזי, אין מנוס עוד מלהודות בכך שקשר קולונלים כנגד שר הבטחון, אדם בזוי לכל הדעות אבל הדרג המדיני הממונה, התקיים גם התקיים. וזה, והעובדה שבניצוחו של אבי בניהו חלק מהתקשורת צידדה בגנרלים ובקולונלים מול הדרג האזרחי, צריך להטריד כל אזרח בישראל.

(יוסי גורביץ)

ygurvitz 6 בינואר 2013 ללא גבולות , , , , , , 16 תגובות

מצורעים המתכסים בגלימות אחרים

לפני כמה ימים צץ ברשת סרטון של ברנש שמכנה את עצמו מארק, שמסביר שהוא פעיל זכויות הומוסקסואלים שהחליט להרחיב את אופקיו בתחום זכויות האדם, ולהצטרף למשט המיועד לרצועת עזה, בשם קבוצת זכויות הומוסקוסאלים עמה הוא נמנה. הוא שלח, לדבריו, מייל למארגני המשט, ולאחר זמן רב זכה לתגובה שלילית. כאן חווה מארק חברנו את הגרסה שלו של הדרך לדמשק, עיניו נפקחו, והוא הבין שהמשט מאורגן על ידי איסלמיסטים תומכי חמאס שהם כולם חברים טובים של איסמעיל הנייה.

המדובר, כמובן, בסרטון Hasbara מקצועי. "מארק" נמנע מלהציג את הפצצה שהוא מחזיק, קרי המייל שלכאורה קיבל מאנשי המשט. זה לא מקרה: כפי שגילה במהירות מקס בלומנטל – מי שחשף את הסרטונים המפוברקים של דובר צה"ל אחרי המשט הקודם – הסרטון הועלה לרשת על ידי מישהו בשם ניל לזרוס, איש Hasbara מוכר. הסרטון קודם בטוויטר, מצא בלומנטל, על ידי לשכת העיתונות הממשלתית, שציטטה ברנש בשם גיא סימן מלשכת ראש הממשלה כמקור שלה. הציוץ עם ההפניה לסרטון היה הציוץ היחיד של סימן.

אמש חשף ה-Electronic Intifada ש"מארק" הוא בעצם עומר גרשון, מיקרו סלב בשנקל מתל אביב. הדבר חושף, אם זה עוד לא היה מובן, את השקריות של הסרטון כולו. כישראלי, כל הנאיביות של "מארק" קודם שראה את האור מגוחכת במיוחד.

עכשיו, אין לי בעיה מיוחדת עם גרשון. הוא שחקן; הוא קיבל, יש להניח, תשלום עבור משחק של דמות; אלה כללי המשחק. עם משרד ראש הממשלה, שמוציא תעמולה מגושמת כל כך, בהחלט יש בעיה.

התרגיל לא צריך להפתיע אותנו: משרד החוץ החליט כבר לפני שנה שיש לבצע מיקור-חוץ ל-Hasbara, משום שהגופים הישראליים הרשמיים נחשבים למורעלים ובלתי אמינים. בערך כמו מועצת יש"ע, שמשתמשת בגוף הדמה "ישראל שלי" למבצעים המלוכלכים באמת שלה – הפצת תמונות זוועה, ניהול קמפיין נגד גל"צ שאסור שתיראה שהיא מאחוריו – ישראל מנהלת מערכה מלוכלכת כנגד המשט תוך הפצת שקרים באמצעות אנשים כביכול לא קשורים.

בנסיון לגרום לעולם המערבי להתעלם מהעובדה שהיא כובשת מיליוני אנשים חסרי זכויות ומפעילה גטו ברצועת עזה, ישראל מנסה לנופף ברקורד היחסית-חיובי שלה בתחום זכויות הגאים. כדי לעשות את זה, היא מתמקדת בהומופוביה של החברה המוסלמית המסורתית, מתוך תקווה שאף אחד לא יתייחס להומופוביה של החברה היהודית המסורתית ותוך תפילה חרישית שאף אחד לא ישים לב שהומופוביה היא הדבר היחיד בערך שמשלב בין הרבנים ובין האמאמים, או שיבחין בכך שהרבנים הראשיים שלה – בהווה ובעבר – מסיתים בעקביות נגד הומוסקסואלים, הכל כמובן תוך הגנה מחקירה ותוך קבלת משכורת מן המדינה.

בדרך, כתוצאת לוואי, מושחת ישראל את הקבוצות הגאות במזרח התיכון כמשת"פיות שלה. גם כך מועלות טענות כנגדן שהן פרו-ציוניות, והאמת היא שזה לא צריך להפתיע. כשהמשטר שלך מדכא אותך, האויב שלו מתחיל להיראות חיובי למדי. נגד זוכה פרס נובל לשלום האחרון, ליו שיאובו, העלו כמה קבוצות קומוניסטיות (קרי כלבלבים של מוסקווה, בין אם היא סטליניסטית או פוטיניסטית) טענה שהוא פרו-אימפריאליסט, משום שהוא תמך בצד האמריקני במלחמת קוריאה. אלא שלדיסידנט סיני הגיוני מאד להתנגד למלחמה שבה המשטר המדכא אותו הרג כמיליון מאזרחיו, הכל כדי לקיים את משטר הזוועות הצפון קוריאני.

אבל השימוש הישראלי בקבוצות גאים ככלי תעמולה יאפשר לרשויות בשאר מדינות המזרח התיכון לסמן קבוצות של גאים – שמצבם גם כך לא טוב – כסייענים ישראלים, ולהשתמש בתירוץ הזה כדי לרדוף אותם. פרדוקסלית, הנפנוף של ישראל בזכויות הגאים בה מקדם את רדיפתם של אחרים.

אבל מה זה חשוב. כולה גויים, ועוד הומואים. העיקר שהכנסנו להם בקרב ה-Hasbara. בפעם הבאה לא יתפסו אותנו. אולי.

ועוד דבר אחד: סערה זוטא נרשמה לאחרונה באוניברסיטת חיפה, לאחר שבטקס הסיום של בוגרי הפקולטה למשפטים לא שרו את ההמנון היהודי, "התקווה". ממייל שהגיע אלי עולה שאוניברסיטת חיפה הודיעה שהיא רואה את הנושא "בחומרה", וזאת משום ש" אוניברסיטת חיפה היא אוניברסיטה ציונית במדינה יהודית דמוקרטית, ולכן ברור כי כפי שעד היום הושמע ההמנון הלאומי בטקסים הרשמיים של האוניברסיטה". דא עקא, בנוסח האנגלי לא היתה האוניברסיטה גאה כל כך בציוניותה: שם היא אמרה רק ש" It is the policy of the University of Haifa, as a university in the Jewish democratic State of Israel, to play the national anthem of Hatikvah at all its official ceremonies". ההדגשות שלי. האם האוניברסיטה מדברת בשני קולות, אחד ל"אם תרצו" וקומישר החינוך, והאחר לתורמים שלה, כאלה שעשויים להרים גבה למראה אוניברסיטה שמודיעה בהתלהמות שהיא מחויבת לאידיאולוגיה שמדירה את הסטודנטים הערבים שלה – עמדה שאף עשויה להצדיק חרם אקדמי נגדה?

(יוסי גורביץ)

ygurvitz 26 ביוני 2011 סגירתה של המחשבה הישראלית , , , , 67 תגובות

העכברים של השב"כ, השטנה הפרועה של טמקא, וציונות כניגוד לאנושיות: שלוש הערות והערה מנהלתית על המצב

ההר הוליד עכבר אנורקסי: לפני כחודש, התפוצצו הכותרות ודיווחו לנו על "מחבל יהודי" בשם חיים פרלמן שנעצר על ידי השב"כ, שבידיו כבר יש הוכחות לכך שפרלמן הוא הדוקר הסדרתי מירושלים, לפני כעשור.

הסיפור היה משונה מלכתחילה: ציפו מאיתנו להאמין שפרלמן הפך לרוצח סדרתי בגיל 17 ושהשב"כ, שהפעיל אותו כסוכן, לא הבחין בכך. אחר כך באה הסאגה הנלעגת של ההקלטות, שבהן נשמע סוכן שב"כ ממריץ את פרלמן – בחוסר אחריות מוחלט – להתנקש בראאד סלאח, שלוותה בפשיטה מאוחרת מדי של השב"כ, בחיפוש אחר הקלטות. אם לא היה די בכך, עצר מנגנון החושך אחר כך גם את דוד סיטבון, והאשים אותו בגניבת נשק – תוך שהוא מתעלם באלגנטיות שעל פי הסיפור המקורי, פרלמן נחשד בדקירה. במהלך עשרת הימים הראשונים, הוחזקו השניים בלי גישה לעורך דין. אחר כך נאלצה המשטרה להודות שהיא לא מפקחת על החקירות, והשב"כ ניסה למכור לנו צ'יזבטים על כך שפרלמן סייע לברוך גולדשטיין וליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15. אחר כך סיטבון שוחרר למעצר בית, סימן מובהק לכך ששום דבר רציני לא יצא מהתיק הזה.

היום, מתקבל הרושם, הסיפור הזה נגמר. בית המשפט מתח ביקורת חריפה על השב"כ, אמר שאין לו כל ראיות סבירות נגד פרלמן, והאריך את מעצרו ביומיים בלבד, במקום שמונה שביקשה המשטרה. עכשיו, אם אני הייתי השופט, והיה מובא לפני עציר שכבר הוחזק 28 יום בתואנות שווא, אני הייתי משחרר אותו. אבל כנראה שיש גבול.

מסקנות: א. התקשורת צריכה להפסיק לפרסם קומוניקטים של השב"כ בלי חקירה ודרישה. לכל הודעה של השב"כ צריך להתייחס, במפורש, כטענה ולא כעובדה. בכל הפרשה הזו היא שימשה כלי שרת בידי השב"כ, הגבירה את הלחץ על העצורים וקנתה לשירות עוד זמן. זו לא הפעם הראשונה: הודעות השב"כ בעניינם של טלי פחימה וראאד סלאח הסתיימו בדיוק כך, ותפקיד התקשורת היה להרוס את חייהם של המעורבים גם מבלי שיורשעו. אחרי הכל, השב"כ אמר שהוא מרגל איראני והיא מחבלת.

ב. יש להקפיא את פעולותיה של המחלקה היהודית עד לעריכת חקירה ממצה וגלויה של כל השתלשלות האירועים, שתבדוק מה לעזאזל קרה פה – והאם השב"כ ניסה להתנקם בפרלמן על כך שסירב להמשיך ולשמש כמקור. יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לחומר שהגיש השב"כ לשופטים כדי לשכנע אותם למנוע מהחשודים עורכי דין. אם הוא מפוברק, לפרק את המחלקה – היא קטנה למדי והיא די גרועה במה שהיא עושה גם כך – ולהעמיד את כל המעורבים לדין על עדות שקר.

ג. אותו כנ"ל, רק לפרקליטי המדינה שהיו מעורבים בפרשה.

שטנה פרועה: יש אזרח ישראלי ורפרם חדד שמו, שעשה משהו לא ברור בלוב. הוא פעיל שמאל וכנראה ציוני קטן מאד. השב"… אה, סליחה, המשטרה החשאית של לוב עצרה אותו, אחרי שצילם כמה מבנים שם. באמצעות עסקה סיבובית שכנראה שלא כל פרטיה שוחררו, הוא שוחרר אמש אחרי כחמישה חודשים בכלא הלובי.

אתר ynet, ככל הנראה מתוך תאוות קליקים ותו לא, עשה מעשה נבלה: הוא התייחס לחדד תחת הכותרת "השמאלני שליברמן שחרר", ותהה – בכותרת המשנה – האם ליברמן טרח לקרוא את הבלוג שלו. ליברמן לא קרא, כמסתבר, אך מלשכתו נמסר ש"הוא היה מודע היטב לדעותיו השמאלניות".

צורת הכתיבה הזו – לפחדן שכתב את הטקסט נשארו מספיק שרידי בושה כדי שהוא לא יחתום עליו – היתה מיועדת להשליך בשר אדום לאספסוף היג"ע, לומר שהמאמץ הדיפלומטי היה מבוזבז, שכן מדובר במישהו ששכח מה זה להיות יהודי.

העובדה הפשוטה היא שמותר לישראלים לתעב את מדינתם, מותר להם לחכות בכיליון עיניים ליום שבו תאו רעב יכרסם את שר החוץ שלהם (או, באותה מידה, את שר הפנים; התחרות קשה), מותר להם לחשוב שהמדינה שלהם עוסקת בפשעי מלחמה באופן סיטוני ושהיא בנויה על מחיקת זכרונו של עם קודם שישב כאן קודם לכן. ואף על פי כן, המדינה חייבת להם בדיוק אותו שירות שהיא חייבת למי שחושב שהמדינה היא הטוב העליון ושמדי צה"ל הם מדי כהונה.

זה ההבדל בין אזרחות לנתינות: מעמדו של האזרח כלפי המדינה איננו נובע מאישיותו ומהמגע האישי בינו ובינה, אלא מחוזה בלתי אישי. המדינה מתחייבת לספק לאזרח סל שירותים, והוא מתבקש לשלם את המחיר שהשירותים הללו עולים. בין האזרח ובין המדינה מתנהל משא ומתן בלתי פוסק. בשום מקום אין הוא מתחייב להלל ולקלס אותה. להיפך. האזרחים הטובים ביותר הם אלו שמתריעים בפני ארצם כי שינתה את פניה, שהיא צועדת בדרך לאסון, שמנסים לשנות את המסלול הזה. המדינה – כל מדינה – תוכל תמיד לסמוך על אדישותו של הרוב; דמוקרטיה זקוקה לאזרחים עירניים.

Ynet, אתר החדשות המוביל בישראל ובמידה רבה בצדק, נכנע היום וניסה לנחש לאיפה תפנה רוח האספסוף, ולהקדים אותה. זה היה מראה מדאיג מאד.

היה ציוני בביתך ואדם בצאתך: זה, פחות או יותר, המסר של ראש ממשלתנו היקר, שבישיבת הממשלה לפני שבוע שעסקה בילדי העובדים הזרים, אמר שההחלטה היתה "פשרה בין הומניות וציונות".

איך נראית ההומניות של הממשלה שלו ראינו היום, כששר הפנים אלי ישי – איזה צירוף מילים בלתי מתקבל על הדעת – פטר את סבלם של מאות אנשים בלעג: "שההורים יסבירו להם שנגמר הטיול", אמר בנם של שני פליטים אפריקנים שנולד כאן. זו ודאי לא אנושיות; זו כנראה ציונות. כך היא נראית: לעג לרש לגורלם של אנשים אומללים.

אה, אבל הציונות איננה הלאומנות של היהודים, והיהודים האורתודוקסים מעולם לא ראו במי שאינו יהודי אדם. אלי ישי ודאי יזדעזע כאשר ישוו אותו לבניהם של הפליטים; הוא יהודי כשר, אחרי הכל. הוא אדם. הם, הם אינם קרויין אדם. כולם: ישי אמר שהוא איננו מפלה בין ילדים מסודאן לילדים מרומניה. הוא שונא את כולם במידה שווה. ואולי, בכל זאת ולמרות דבריו, מתעב אלי ישי את השחורים מעט יותר: הם, אחרי הכל, צאצאיו המקוללים של חם. והרי ארץ ישראל פה. ארץ קדושה, שאין לטמא אותה בגויים. וכמה שזה מגעיל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, פתחתי בלוג באנגלית – אפשר לראות אותו כאן – ואני מעריך שהדבר יוביל לירידה בתדירות העדכונים בבלוג.

(יוסי גורביץ)

ygurvitz 9 באוגוסט 2010 סגירתה של המחשבה הישראלית, צבא שיש לו מדינה , , , , , 33 תגובות

הכייסת

(הערה: את רוב הפוסט הזה, פרט לארבעת הפסקאות האחרונות, כתבתי בערב יום ראשון. קריסת השירות של נטוויז'ן לא איפשרה את סיומו באותו ערב, וביום שני אתם יודעים מה קרה. הנה הוא, באיחור קל, ועדיין רלוונטי, לדעתי.)

ציפי לבני הצליחה להציל את הכנופיה שלה – תעשו לי טובה, מי באמת יכול להתייחס לקדימה בתור מפלגה? – בבחירות האחרונות, משום שהיא פנתה למעוזים ישנים של השמאל והפחידה אותו שביבי בא. בין השאר היא הצליחה לשכנע שורה של פעילים בקהילה הגאה שהיא עדיפה על פני הבית הטבעי שלה, מרצ. וכך הצליחה לבני לעשות את הבלתי אפשרי: להעלות את כוחה של קדימה. משהתחזתה לאשת שמאל, הצליחה להכניס לכנסת את דליה איציק, רוחמה אברהם בלילא, צחי הנגבי, אבי דיכטר, גדעון עזרא, רונית "מפלגת דמיקולו" תירוש, עתניאל שנלר, וכמובן את שאול מופז. מה היינו עושים בלי שאול מופז.

שנה ומשהו חלפה, ולבני לא מצליחה להמריא. הסיעה שלה, לכאורה, היא הגדולה ביותר בכנסת, אבל היא מפוצלת לאמבות. החברים עצבניים, סובלים מיסורי גמילה מהשלטון. בפועל, לבני לא הצליחה לעשות כלום בשנה האחרונה, פרט אולי לבלימת נסיון פוטש של נתניהו.

ואז קרה מה שקורה תמיד כשמפלגת מרכז נראית על סף קריסה: צץ מישהו שרוצה להקים אחת חדשה. במקרה שלנו, מדובר ביאיר "ארבעת אבותי" לפיד, האיש היחיד בהיסטוריה שההין אי פעם לכתוב ברצינות אוטוביוגרפיה של אדם אחר. לפיד, אומרים, נראה טוב; הוא בהחלט עובר מסך; ואנשים שתמיד מזכירים לנו שרונלד רייגן היה שחקן אומרים שהוא יכול להיות גם ראש ממשלה. לפיד ככל הנראה מתכנן קמפיין פוליטי – הוא מקפיד לא להכחיש – ועושה את זה בצורה בזויה: מתוך עמדת הכוח התקשורתית שלו. יש אפילו הצעת חוק שמיועדת לחסל את ההתמודדות שלו. אשר לרייגן – נו, צריך הבנה בפוליטיקה ובהיסטוריה האמריקנית שדומות לאלה של לפיד כדי לא לדעת שרייגן עשה כמה דברים בין הקולנוע ובין הנשיאות. הוא היה מושל קליפורניה, למשל. יתר על כן, בניגוד ללפיד לרייגן היו דברים מדויקים לומר על החברה האמריקנית. הוא לא הסתפק בעמדה של חביב הקהל ולא פחד לומר דברים קשים.

כך או כך, לבני החליטה שהגיע הזמן ליצור בידול בינה ובין לפיד. הלז, כפי שניתן לנחש, ימשיך באותו קו של אביו: תקיפה של החרדים, תוך התעלמות משאר בעיותיה של המדינה – שינוי היתה אגנוסטית למדי בשאלת השטחים; זה היה עיקר כוחה בבחירות של 2003 – וזה אותו קו עצמו שכבר נקט ראש עירית תל אביב, רון חולדאי, לפני כחודש.

לבני, שגם היא אמרה כמה אמירות אנטי חרדיות, היתה צריכה לחדד את ההבדלים בינה לבינם. אז בסוף השבוע שעבר היא יצאה בשורה של אמירות אומללות. היא תקפה את "הבורות ביהדות" ב"מדינת תל אביב", היא אמרה ש"הפרהסיה במדינה היהודית בתל אביב" מטרידה אותה יותר מאשר זו שבבני ברק. היא הביעה כמיהה ל"מנגינה הזו", כלומר לניגון החרדי (והאידישאי) "לא נשמעת היום באזורים אחרים בארץ"; תוך ניתוק מרשים מהמציאות, היא אמרה ש"גדל כאן דור שנמנע מללכת לבית הכנסת כי הוא מזהה את העניין היהודי כמשהו ששייך לחרדים. מה אנחנו עושים כדי שהילדים של כולנו ייפגשו?"

אם נניח להדרה האוטומטית של הערבים מתוך ה"כולנו" של לבני – מסורת ארוכה בקרב אנשי "מרכז" – ולעובדה שהיא לא ערה כלל להתעוררות הדתית שקמה כאן בעשור האחרון, לבני בעצם אומרת משהו מוכר מאד: "בתל אביב שכחו מה זה להיות יהודים".

כמו הרבה מאד אנשים, לבני בונה את הקמפיין שלה על דחייתה של "תל אביב" – לא תל אביב הממשית, של הרבה מאד אנשים קשי יום, של דרום שמאוכלס בדתיים ושומרי מסורת, של אנשים שקמים כל יום לעמל יומם ולימודיהם, אלא תל אביב המדומיינת, תל אביב שהציונות תמיד ראתה בה אויב (ראו ס. יזהר וימי צקלג שלו), תל אביב של הנהנתנים שחושבים שיש בחיים משהו מעבר לסלע קיומנו והמיית "אוי אוי אוי" אידישאית עתיקה.

בקצרה, לבני מצטרפת להתקפה – התקפה ששורשיה באנטישמיות הקלאסית – על "קוסמופוליטים" (ביטוי שבו השתמש נתניהו לאחרונה). היא רוצה להבהיר לכל מי שיצביע לה שהיא לא חלק מההם, היא חלק מאיתנו. כמו רוב היהודים בישראל, אין לה שמץ של מושג מהי יהדות ואין לה שריד של יומרה לנסיון להגדיר מהי היהדות שלה – "להיות יהודי זה לא מה שאומרים לך אלא התחושה הפנימית שאתה שייך למשהו, שאתה מתרגש ממנו ורוצה להיות שייך אליו", אמרה, והוסיפה עלגות על בורות ודמגוגיה.

לבני לא יודעת מה זה "להיות יהודי" – "רגש פנימי" ו"רצון שייכות" לא מגדירים שום דבר – אבל זה לא מפריע לה לתקוף את העיר היצרנית ביותר בישראל, לתקוף את יושביה שלא עשו רע לאיש, גם אם בא להם מדי פעם לשתות קפה לאטה ולא עלית, ולהאשים אותם בכך שהם אינם יהודים מספיק, להודיע להם שהיא מעדיפה את עיר הטפילות והמסכנות בני ברק – וכל זה כדי למצוא חן בעיני אנשים שממילא לא יצביעו לה, כי היא אשה.

אחרי שלבני כייסה את השמאל בבחירות האחרונות, עכשיו היא גם תוקעת סכין בגבו. זה מקביל לפעולותיו של אהוד ברק בבחירות 2001, כשמצד אחד דירבן את נוער מרצ לצאת לעבוד עבורו ומצד שני, בפני אנשים אחרים, השמיץ אותם כשמאלנים רכרוכיים. ברק הקפיד לעשות את זה בפרטיות; לבני יורקת בפניהם של מצביעיה השמאלנים בפומבי.

לזכור ולא לשכוח, בבוא יום הבחירות.

(יוסי גורביץ)

ygurvitz 3 ביוני 2010 כללי , , , 110 תגובות

למי מותר להשוות, מתי חסימת כביש היא טרור, צבא ההגנה למתנחלים, והקלות של "התקפה": ארבע הערות על המצב

 

אסור להשוות, אלא רק כשמותר: שמעון פרס, נשיאנו, משמש בשבועות האחרונים כשכבת ההגנה של בנימין נתניהו, ומרכך את תדמיתו – ואת תדמית שר החוץ שלו – בעולם. על פניו, זו התערבות גסה ובלתי ראויה של נשיא בפוליטיקה. אבל זה שימון. התרגלנו. מי שהופתע מתפקידו החדש של פרס, לא צריך היה להיות מופתע: הוא ביצע אותם תפקידים עבור אריאל שרון.

יכולת ההפרזה של פרס עבדה שעות נוספות בפגישתו עם ברק אובמה – או, ליתר דיוק, בדיווחים שפיזר פרס על אותה פגישה. לדבריו, הוא אמר לאובמה ש"אחמדניג'אד הוא קטסטרופה לאיראן, לעולם הערבי ולעולם כולו". אחמדניג'אד מחזיק במעט מאד סמכויות בפועל, ואם אפשר לטעון – בקושי מסוים – שמדובר ב"קטסטרופה לאיראן", הרי שהוא ודאי פחות "קטסטרופלי" לדימויה מאשר, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן לדימויה של ישראל.

פרס אמר עוד שישראל "איננה יכולה שלא להשוות" בין אחמדניג'אד והיטלר. האמנם אינה יכולה? הנה כמה הבדלים. היטלר היה שליט יחיד, כמעט כל יכול, בגרמניה; הוא לא עמד לבחירה מחדש. אחמדניג'אד מחזיק בכוח מוגבל הרבה יותר, והוא יעמוד לבחירות בקרוב. כלל לא בטוח שינצח בהן. על ההבדלים בעוצמה הצבאית והכלכלית של איראן ושל גרמניה הנאצית מיותר להרחיב את הדיבור. ההשוואה הזו נעשית נלעגת במיוחד כשמשווים את כוחה של איראן, מעצמה גרעינית בהתהוות, ובין כוחה של ישראל – שלפני 20 שנה ויותר כלאה אדם ל-18 שנה (והאריכה לאחר מכן את מעצרו לשארית חייו), משום שחשף את העובדה שיש לה 200 פצצות גרעין. יש לציין שקשה להניח שגילויו של מרדכי ואנונו גרמו לישראל להפסיק ולייצר פצצות נוספות, כך שאם בין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים יצרה ישראל 200 מהן, לא יהיה מוגזם להניח שכעת יש לה כ-400 מהן.

אבל ראוי להתמקד בנושא ההשוואה. בישראל טוענים תמיד ש"אסור להשוות" שום דבר לנאצים. לאחרונה פוטר מדריך ביד ושם, משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות, ושהוא משקיף על מקום שנקרא פעם דיר יאסין, שלוחמים ישראלים ביצעו בו ב-1948 משהו שפרס ודאי היה מגדיר כ"אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד". ישראל תמיד השוותה את אויביה, מנאצר והלאה, לנאצים. בן גוריון, האיש שלא הסכים שבתעודת הזהות שלו יהיו מילים בערבית, האיש שבתנועת יד מפורסמת התחיל את הטיהור האתני של ערביי ישראל, נהג להשוות אפילו את מנחם בגין לאדולף היטלר.

ישראל תמיד אהבה להשוות את מעשיהם של אחרים לנאצים. האיסור הוא, כמובן, על השוואה של מעשיה של ישראל עצמה – ועל השוואתן של שואות אחרות לשואה היהודית. ישראל היא מכחישת שואה מובהקת – בכל האמור לשואה הארמנית, לשואה האוקראינית, לשואה הצ'צ'נית ולשואת רואנדה. אמור מעתה, ה"אסור להשוות" הוא אמצעי לשימור ההתקרבנות היהודית ותו לא.

מתי זה טרור: לפני שבוע הודיעה המשטרה בקול תרועות ומצילתיים, שעצרה תשעה ערבים ישראלים כחשודים ב"טרור". חלף שבוע, ומישהו בפרקליטות התעשת – והתשעה, שמיוחסת להם הפלת עמוד על כביש ותקיפת רכב באבנים, לא מואשמים כעת בטרור אלא בהתפרעות גרידא. אבל הכותרות על "טרוריסטים" מקרב ערביי ישראל כבר עשו את שלהן. הדו קיום השברירי גם כך נסדק עוד קצת.

חסימת כבישים היא אמצעי מקובל בהפגנות בישראל. היהודיסטים עשו זאת שוב ושוב במהלך המאבק נגד ההתנתקות. התיאו-פאשיסטים שלנו נקטו בעוד שלל אמצעים, משפיכת שמן על כבישים כדי לגרום לכלי רכב להחליק, הנחת פצצות-דמה והודעה על חפץ חשוד, הצתת כלי רכב עמוסים בדלק וחומרי תבערה באמצע כביש, ונסיון ממשי מאד לפוצץ צובר גז. אז זה לא היה טרור, שהרי המבצעים היו יהודים כשרים.

צבא ההגנה למתנחלים: ביום שישי, עצר צה"ל פעילי שמאל שניסו למחות על הקמת מאחז בלתי חוקי אי שם באזור קרית ארבע. הם נעצרו משום שהגיעו לאזור, למרות שהיה "שטח צבאי סגור".

גם מתנחלים הגיעו למקום, ואף התעמתו עם המפגינים. הם לא נעצרו. הם גם שבו לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה: כבר ראינו שצה"ל פותח באש על מפגינים שמעיזים לפעול נגדו – אבל לא נוקט באותם אמצעים כלפי מפגינים שנמצאים "בצד שלו", אף ששניהם עוברים על צווי "שטח צבאי סגור" באותה מידה.

כל זה, מבלי לציין את העובדה שאף שהמאחז מוגדר כבלתי חוקי, החיילים ממשיכים לשמור עליו 24 שעות ביממה. כל כך התרגלנו לזה, ששכחנו עד כמה זה מדהים: כוחות שמירת החוק מזהים פעילות בלתי חוקית – ולא סתם בלתי חוקית, אלא כזו שיוצרת צרות דיפלומטיות למדינה – ובמקום לעצור את הפושעים הם… מעניקים להם הגנה מלאה מסביב לשעון. הגנה שאזרחים מן השורה, ראוי לציין, דווקא לא מקבלים. ואחר כך, כמובן, מגיעה הטענה החצופה שהצבא הוא "לא ארגון פוליטי" ושהוא "לא בורר את משימותיו".

זו לא "התקפה": שגריר ישראל בספרד נתקל בשבוע שעבר באחד האלמנטים הנחותים ביותר שבמין האנושי – אוהדי כדורגל – והללו קראו לעברו קריאות גנאי, ביניהן קריאות אנטישמיות.

לא נעים. אבל הכותרת היתה "שגריר ישראל בספרד הותקף על ידי אנטישמים". אפשר היה באותה מידה, וכנראה ביתר דיוק, לטעון שהוא "הותקף על ידי אוהדי כדורגל שיכורים". אבל לא משנה. מה שחשוב שהוא שהכותרת היא שקרית לגמרי.

השגריר, רפי שוץ, כלל לא הותקף. למעשה, זה עולה בבירור מהכתבה: "המאבטחים, שחששו שהאירוע יידרדר לאלימות פיזית, מיהרו לפנות את השגריר מהמקום". אבל הכתבה מתייחסת לאוהדי הכדורגל כאל "תוקפים", למרות שתקיפה בבירור לא היתה כאן.

הבלבול הזה – בין קריאות גנאי ובין התקפה – נפוץ למדי. למשל, בשעתו נטען שאיתמר בן גביר "תקף" את לימור לבנת, בשעה שהוא רק קרא קריאות גנאי נגדה – שזו לחלוטין זכותו הדמוקרטית. הסרטון של האירוע, שראיתי בשעתו אך לצערי קשה למוצאו כעת, הראה תמונה הפוכה משהו: המאבטחים של לבנת תוקפים את המפגינים. (וזאת מבלי לדבר על האירוניה שבתלונותיה של לבנת על כך שקריאות גנאי נגדה הן תקיפה, בהתחשב בעבר שלה-עצמה כתוקפת מפגינים).

לאחרונה, עצרה המשטרה אוהדי כדורגל, ממתנגדיו של ראש עירית תל אביב חולדאי, משום שהללו קראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים בהתאם. המשטרה טענה שמדובר ב"סכנה לשלום הציבור". בית המשפט סבר, מסיבות שטרם הובררו, שמותר לאזרח במדינה חופשית – גם אם הוא חולה במחלה מסוכנת, כמו אהדת כדורגל – לחשוב ואף לצעוק שפקיד ציבור הוא "דיקטטור", ושדווקא אין בכך סכנה לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההיסטריה הזו. אלימות היא אלימות, דיבור הוא דיבור.

(יוסי גורביץ)

ygurvitz 9 במאי 2009 כללי , , , , , , , 22 תגובות

מנה כפולה של דו פרצופיות

צעדת אנשי הימין שהיתה אמורה להתקיים מחר באום אל פחם בוטלה הבוקר – משום שכמה קציני משטרה בכירים הגיעו למסקנה "שיש סכנה לחיי אדם". אי לכך ובהתאם לזאת, ביטלו הקצינים את החלטת בית המשפט העליון בנושא, שהורתה לקיים את המצעד, ודחו אותו למועד לא ידוע.

 

בשיחה עם איתמר בן גביר, מפעילי הימין המארגנים את המצעד, הוא אמר בציניות ש"נו, זה מובן, יש לדיכטר פריימריז ביום רביעי", ושכ-20% מהמתפקדים לקדימה הם ערבים. בן גביר אמר עוד כי בכוונתו לפנות לבית המשפט, בדרישה להוציא צווי מעצר כנגד הקצינים המעורבים ודיכטר עצמו, בשל חשד לבזיון בית המשפט. אני לא יודע בקשר לדיכטר – נראה לי שבדיוק בשביל זה יש לו חסינות – אבל באשר לאסופת הקצינים, הוא בהחלט צודק. בית המשפט קבע שהמצעד יצעד, למרות החשש – והמשטרה פשוט צפצפה עליו.

 

והשמאל הישראלי, שאמור להיות הצד שתומך כאן בהבעת דעה, גם אם היא פרובוקטיבית? מרצ ושלום עכשיו בירכו על החלטת המשטרה. כנראה שהם לא רואים שני צעדים הלאה: ה"חשש לחיי אדם" שמנע את צעדת הימין באום אל פאחם מסוגל באותה מידה, ועל פי אותו תקדים, למנוע את מצעד הגאווה (מה שאכן כבר קרה בעבר) ועשוי לסתום את פיותיהם של אנשי שלום עכשיו שירצו, למשל, לצעוד בחברון. אחרי הכל, מה להם כי ילינו על החלטתו של "המפקד הצבאי במקום" – סג"מ הגמ"ר שגר בהתנחלות הסמוכה – שבצעדתם יש משום סכנה לחיי אדם? אופיר פינס טען שמדובר "בפרובוקציה מסוכנת בזמן בחירות"; אבל בית המשפט הורה על קיום המצעד עוד באוקטובר, לפני שהיו בחירות. המשטרה היא שמשכה זמן. על הסיקור העיתונאי (טמקא התעלה על עצמו: "חשש לחיי אדם" בכותרת ו"חומר הנפץ נוטרל, לפי שעה" בפתיח) חבל להשחית מילים.

 

המשטרה נשענת על "מידע מודיעיני" על פיו מתוכננות מהומות. נהדר: אם יש למשטרה מודיעין, היא בוודאי יודעת גם את מי לעצור. מה, לא? מה, אתם רוצים לומר לי שזה רק תרגיל לעקיפת צרות, כולל פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון? [עדכון: לפני זמן קצר  הגישו איתמר בן גביר וברוך מרזל עתירה לבג"צ, בדירשה להביא למעצרם של קציני המשטרה האחראים, תוך שהם מציינים – בצדק – שמניעת הצעדה שלהם תביא לפגיעה במראית פני הצדק, במיוחד לאחר פינוי "הבית החום" בחברון לפני כשבוע וחצי. אם השמאל הישראלי רוצה להמשיך ולספק תחמושת לאנשים שטוענים שבית המשפט הוא כלי בידי השמאל, שפשוט ימשיך לעשות את מה שהוא עושה.]

 

*           *            *            *            *

 

דו הפרצופיות הזו היא לא מקרית, היא מובנית בשמאל החדש, שאמון על התפיסה שה"ילידים" תמיד צודקים ושה"לבן" תמיד מרושע. דוגמא? יש פורום שנקרא קדמה, שמיועד למזרחים שעברו דרך הפריזמה הפוסט מודרנית ואימצו את שנאת המערב.

 

לאחרונה, הפנה אחד המשתמשים בפורום את תשומת ליבם של שאר הכותבים לדיון צנוע ברשת אל ערביה, בו הציעה עורכת דין מצרית לאמץ שיטה חדשנית למאבק בציונות: הטרדה מינית של נשים "ציוניות". עורכת הדין הנכבדה אמרה כי "זו צורה של התנגדות" וכי "אין כל פסול בכך", משום שהקורבנות לעתיד "אונסות את האדמה", וכי על כן "אין להן זכות להתנגד", אם הן נאנסות גם אין להן כל זכות לפיצויים "משום שהדבר יעמיד אותנו במעמד אחד", .

 

נו. ברבריות מוסלמית מהסוג שהורגלנו בו. שום דבר חריג. מתון, אפילו. אבל השמאלני-החדש המצוי לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהברברי הוא אכן ברברי. ואז באות התגובות המעניינות באמת.

 

שירה אוחיון כותבת שהיא "לא מסכימה עם האסטרטגיה שהיא מציעה אבל בהחלט יכולה להבין מאיפה באו לה ההשראות", תוך שהיא מכוונת לתמונות של פלסטינים הנאבקים בחיילי צה"ל, ומוסיפה "מבחינת הרוב הציונים שלנו, ערבי טוב הוא ערבי מת. אז תפסיקו להתייפייף." בדרך כלל, כידוע, הדרישה להיות מכוער-נפש מגיעה מהימין היהודי; הפעם היא מגיעה מהימין הפלסטיני. אוחיון לא מסתפקת בכך וטוענת ש"כל המדינה הזו היא הטרדה מינית אחת גדולה", ושיש נשים מן השמאל "שנסעו לסיני בכוונה להטריד מינית בדואים ומצרים" ושיש שמאלניות ש"עושות את זה בירושלים המזרחית". "איריס ח'" מצטרפת בשמחה.

 

אז לא, סביר להניח שרוב אנשי השמאל הם לא חולי נפש מקצועיים כמו שירה אוחיון, אבל סביר, מנסיון עגום, להניח שהם יהססו לגנות בלשון הראויה את עורכת הדין ולוחמת-זכויות-האדם-דה-לה-שמאטה ממצרים. סביר, שכמו "ברק הכוזרי", הם ישאלו "מה אתה בעצם טוען, שניתן לפרק לנשל לשחוט להתעלל לבעול לדכא להשפיל ולמעוך את העם הפלסטיני אבל סולידריות מצד העם הערבי אסורה", חוסר סימני הפיסוק במקור. אגב, רצוי להזכיר ל"ברק", אם זה אכן שמו, שישנה עבודה אקדמאית מוסמכת הקובעת שישראלים אינם אונסים פלסטיניות, משום שהם גזענים כמובן, ולכן ה"לבעול" שלו לא במקום. "ברק", כמובן, ממהר להביא דוגמת נגד של הטרדה מינית ציונית – השרמוטה המפורסמת מחברון.

 

והעיקר, כמובן, לא לומר שהיליד הפרימטיבי הוא יליד פרימיטיבי, גם אם הוא בחליפה ויש לו תואר עורך דין, גם אם הברבריות הוא מסתיר מאחורי מלמול סיסמאות פוסטמודרניות והשבעות פוסט-קולוניאליסטיות.

 

קשה לתאר עד כמה זה דוחה להיות משויך לאותה קבוצה עם התולעים האלה, תולעת ולא איש, שלא מסוגלים לראות את כפל הלשון שלהם ועסוקים במרץ בהכחשת מה שעיניהם רואות.

[עדכון: הבוקר עצרה המשטרה איש ימין בצומת אום אל פאחם. האיש היה חמוש בדגל ישראל. הוא לא ניסה להכנס לעיר, כנראה פשוט לא שמע שההפגנה בוטלה. זו הפעם הראשונה ששמעתי שעוצרים מישהו בגלל שהוא הניף את דגל מדינתו בתחומה הריבוני. מישהו עוד לא הבין איזה גול עצמי היה פה?]

 

(יוסי גורביץ)

ygurvitz 14 בדצמבר 2008 כללי , , , , , , , , 132 תגובות

לא "בנים", לא "ילדים", לא "שיבה": רק תבוסה וחרפה

אלא אם משקרים לנו בגסות – תמיד אפשרות, כשמדובר בממשלת ישראל – קברניטינו אינם יודעים מה הם צפויים לקבל היום מהחיזבאללה. אמנם, ההערכה היא שנקבל גוויות, אבל יתכן שאיש אינו יודע. חשבתי שעסקת שבויים תמורת גוויות היא הגרועה ביותר שבאפשר; אבל עסקת שרדינגר כזו, שבה אינך יודע אם אתה מקבל גוויה או שבוי, היא גרועה אף יותר. פירושה העדר מוחלט של יכולת משא ומתן, קריסה טוטאלית, תנו מה שתרצו ואנחנו ניתן מה שתרצו.

 

יש לקוות שלא כך הדבר, אבל כשהדברים האלה נכתבים, הצלב האדום מודיע ש"נציגינו מקבלים את אלדד רגב ואהוד גולדווסר. עדיין לא ברור לנו מה מצבם". הסבירות, כמובן, היא שמדובר בגופות. [עדכון: החיזבאללה העביר שני ארונות מתים לידי ישראל.]  בנים? גם עכשיו?

 

ולכן מרגיזה כל כך, עד כדי גועל, עד כדי הקאה, ההתגייסות התקשורתית הסנטימנטלית של היממה האחרונה. "הארץ" התייחס אמש לעסקה כאל "חילופי השבויים", אבל אין כאן שום שבויים, רק גוויות. הוא כתב ש"החיזבאללה ימסור, באמצעות הצלב האדום, את החיילים החטופים", אבל מיהר להוסיף את השורה הגרוטסקית: "עם קבלת החטופים, אנשי הרבנות הצבאית ומומחים ישראלים יפתחו בהליך לזיהוים". כמה קשה צריך להיות זיהוים של חטופים? מדוע צריכים להיות מעורבים בו אנשי הרבנות הצבאית? כתבו ברור, אנשי "הארץ": לא "חטופים" אנו מקבלים כי אם גופות. הבוקר הגדילו ועשו: כתבו מעל לכותרתם העיקרית "אודי ואלדד חוזרים הביתה". מי הגיע למעבר הגבול?

 

ויינט חוזר על אותם מונחים: "ב-9:00 ישובו לישראל אלדד רגב ואהוד גולדווסר". לא כך, לא כך: אנו הולכים אליהם, והם לא ישובו אלינו. כרגיל, מגדיל נרג לעשות: הוא כותב ש"יוחזרו שני החיילים…" – ותגית אדומה מצהירה: "מחזירים את הבנים". עכשיו הוא עולה עם כותרת שקרית ומבחילה עוד יותר: "רגב וגולדווסר הגיעו למעבר הגבול בנקורה". וכותרת המשנה מוכיחה את שקר מחבר הכותרת: "הם יועברו לשטח ישראל ויתחיל הליך זיהוים".

 

קשה להתעכב על מילים ועל ניסוחים בשעה כזה, קשה אבל צריך. כי מילים וניסוחים הם מה שהביאו אותנו לקאנוסה הזו. רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב אינם "ילדים", אינם "בנים": הם חיילי צבא הגנה לישראל שנפלו על משמרתם. הם אינם "שבים הביתה", כי אם מובאים לקבר ישראל. העסקה עם החיזבאללה איננה "חילופי שבויים", כי איננו מקבלים שבויים. אנחנו מקבלים גופות.

 

טשטוש המונחים הזה הוא מה שהוביל לעסקה, הוא מה שאיפשר לחיזבאללה למכור לנו גופות ולקבל מחיר של אנשים חיים. העמדת הפנים ההיסטרית הזו, המטשטשת בין חיים ומתים ומעלימה את ההבדל ביניהם, רווחה גם בדיווחים על העסקה הקודמת, ב-2004; עסקת שרון-טננבאום סללה את הדרך להריגתם של רגב וגולדווסר ולחטיפת גופותיהם; ויש להניח שאותה היסטריה בזויה, אותה התרפקות על רגש ומיסטיקה על חשבון חשיבה צוננת מצד עם שאיבד את שרידי שפיותו תסלול את הדרך לעסקה הבאה. לתקשורת, המשתמשת בכל המונחים הלא נכונים, יש אחריות רבה לכך – במיוחד כשמדובר בממשלה רופסת כמו הנוכחית, שנעה עם משבי רוח דעת הקהל.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

ygurvitz 16 ביולי 2008 כללי , , , 28 תגובות

לקראת וינוגרד, הבהמיות מרימה את ראשה, הנלעגות והכוחנות של טרטמן, והפשע של עמרי שרון: ארבע הערות על המצב

הישורת האחרונה: מחר יתפרסם דו"ח וינוגרד, וכולם נכנסים לכוננות ספיגה. אביר מסדר האתרוגים ובכיר משת"פיו של אולמרט בתקשורת הישראלית, יואל מרקוס, כתב הבוקר – כמנהגו – עוד טור שמטרתו לשכנע אותנו להסיר את מר המוות מעל חביבו. הטיעון העיקרי שלו הוא שהדחתו של אולמרט תביא ל"תוהו ובוהו פוליטי", ושיציבות המשטר היא מעל לכל.

את הטיעון על "תוהו ובוהו" ריסק יפה – גם הוא מעל דפי "הארץ" – משה נגבי. הטענה שהדחת אולמרט תביא לבחירות היא ספין; שינוי החוק לאחר ביטול הבחירה הישירה איננו מאפשר זאת. ואם על יציבות המשטר דיברנו, אין דבר שיערער יותר את המשטר הדמוקרטי בישראל מאשר ראש ממשלה שנוא, הנאחז בציפורניים בקרנות המזבח תוך שימוש בכל שטיק פוליטי אפשרי.

מרקוס זוכה בנקודה כשהוא מציין – עובדה מאד לא פופולרית – שהאחראי הראשי לכשלון המלחמה הוא דן שחצן. אבל תפקידה של הממשלה איננו להיות חותמת גומי של הצבא, תפקידה הוא למשול בשום שכל. בהסתערות קדימה למלחמה בעקבות חלוץ, שקדם לה דיון קצרצר, נכשל אולמרט במבחן העליון הזה: הוא הוציא את ישראל למלחמה כשהיא בלתי מוכנה, מבלי שיהיו למלחמה יעדים הניתנים להשגה. אילו היתה המלחמה נצחון פנומנלי, אילו הצליחו כוחות צה"ל במבצע מרשים לחלץ את החטופים או למצער לחסל את נסראללה ולהביס את החיזבאללה בשדה הקרב, אולמרט היה תובע – בצדק – את חלקו בתהילה. ראוי שישא גם במחיר הכשלון.

בתוך כך, הבהמה הירוקה כבר מתכוננת לחטוף את השטוזה, ומתחילה לילל שאמירת האמת אודותיה תפגע במוראל. צה"ל, כהרגלו, רוצה למנוע דיווח-אמת. נראה שהפעם זה לא ילך לו. עם זאת, הוא יכול להתנחם בכך שבעוד יומיים הישראלי הממוצע לא יזכור מה כתבה ועדת וינוגרד על צה"ל; ככל שהבהמה נכשלת, כך היא הופכת לפופולרית יותר.

מצעד הבהמות: בכנסת דנו היום באחת מהצעות החוק האוויליות ביותר שעלו בה אי פעם: ההצעה לאסור בחוק על מצעדי גאווה בירושלים. על החוק עצמו מיותר להכביר מילים; יש רק לציין שהוא שומט את הקרקע מתחת לטענה שירושלים היא בירתה הלאומית של ישראל. אילו אכן היתה ירושלים בירת ישראל, איש לא היה מעלה על דעתו לאסור עריכת הפגנה בעיר שהיא מרכז הלאום.

וכמובן, הדיון הזה הוציא את הרע ביותר מאחינו חובשי הכיפה. חבר הכנסת אלי גבאי (מפד"ל) דרש לערוך את המצעד "בסדום"; ההומופוב הבולט בכנסת, נסים זאב (ש"ס) קרא לטפל בהומוסקסואליות "כמו בשפעת העופות". עוד יום מוצלח לדמוקרטיה הישראלית.

אין דומה לה: חברת הכנסת אסתרינה "דוקטורט בגזענות" טרטמן (ישראל ביתנו) עושה כל מאמץ אפשרי להפוך לנלעגת שבין חברי המשכן, ואין מה לומר – לפחות בתחום הזה היא מצליחה, ובגדול.

טרטמן העלתה בקריאה טרומית חוק שסוגר פרצה נוראה: היא תובעת שמשרד הפנים יחיל את התאריך העברי החל משקיעת החמה ולא משעת חצות. אין ספק שזה נושא חשוב ביותר, שצריך לגזול זמן יקר מחברי הכנסת.

החלק המשעשע – והנלעג – הוא התגובות לכתבה. נרשם מבול חשוד של תגובות אוהדות לטרטמן, רובן בנוסח "כל הכבוד". עכשיו צריך הקורא הנבון להכריע האם נתקף העם בגל אהדה לטרטמן ולחוק הטיפשי שלה, או שמא היא ואנשיה עסוקים בכתיבת טוקבקים. היא לא תהיה הראשונה – עמיר פרץ, נמסר, שקל להעסיק חיילות בכתיבת טוקבקים התומכים בו במהלך המלחמה. מי ששיקרה באשר לתארים שלה, שקר שלקח יומיים לפרק, ולאחר מכן לא התפטרה אלא תקפה את התקשורת – ובכן, בואו נאמר שיותר מדי בושה כנראה אין לה.

ואם אנחנו כבר בעניין זה, ראוי לציין שמסע ההפחדה – שעליו כבר כתבתי כאן – של טרטמן נמשך: באמצעות איום בתביעת דיבה, היא הצליחה לאחרונה לסתום ליהונתן קלינגר את הפה. אין ספק, היא שווה כל שקל שאנחנו משלמים לה.

קשר נגד הציבור: רני "רעה, רעה" רהב, קונסול הכבוד של איי מרשל, שלח אתמול מכתב (ולווט מגישה עוד שירות לציבור ומפרסמת את תוכנו) לנשיא המדינה, שמעון פרס. במכתב, מפציר הקונסול הטרי בפרס לחון את עמרי שרון, שבית המשפט סיים לאחרונה את המשחקים שלו וקבע כי ירצה את עונשו.

המכתב של רהב רצוף פירכות והטעיות. "בהחלטה היום", כותב רהב, "נשאר עונשו של עמרי שרון על כנו למרות שהודה במיוחס לו". טעות – או שקר – ראשונה: העונש המקורי שנגזר על עמרי שרון היה תשעה חודשים. הוא הופחת בערעור לשבעה חודשים. יתר על כן, ההודאה של שרון באה כחלק מעסקת טיעון; אילו לא היה מודה, היה צפוי לעונש כבד יותר. האם סבור רהב – אם אכן יש לו מחשבה עצמאית משלו, שכן הוא שכיר דעה – שמי שמודה בפשעו פטור מעונש?

הלאה. רהב כותב ש"מדובר בתקדים במסגרתו נקבע לראשונה עונש מאסר בשל עבירה זו". טעות – או שקר – שניה: שרון הורשע לא רק ברישום כוזב במסמכי תאגיד (ואגב, אני לא משפטן אבל אני סבור שהיו מי שישבו בכלא בשל עבירה זו), אלא גם בעדות שקר. האם רהב לא מכיר את העובדות, או שהוא מנסה לייפות אותן עבור לקוח?

רהב כותב עוד ש"שני בניו [של שרון – יצ"ג] סועדים אותו יומם וליל… עמרי שרון מטפל באביו 24 שעות ביממה". גוזמא: אין להניח ששרון ג'וניור נמצא לצד מיטת אביו 24 שעות ביממה. יתר על כן, הטיפול בשרון מתבצע על ידי רופאים, על חשבון הציבור, וספק אם נוכחותם של עמרי וגלעד מועילה במשהו. יתר על כן, השופטת שגזרה את דינו של שרון אמרה במפורש כי היא מתחשבת במצבו של אביו.

לא הייתי מתייחס למכתבו של רהב – האיש חי בבועה נלעגת משלו – אלמלא עובדה קריטית שאיש לא התייחס אליה: הפשע של עמרי לא היה "סתם" רישום כוזב במסמכי תאגיד, ולא עדות שקר מן השורה. מה שביצע עמרי היה הזרמת כסף בלתי חוקי לקמפיין של אביו. היינו, קשר נגד הציבור וקשר נגד הדמוקרטיה הישראלית. על כך, הוא ראוי לעונש חמור פי כמה.

לשמעון פרס יש עבר מוכתם בתחום זה: הוא המתיק את עונשה של נעמי בלומנטל, שביצעה עבירה דומה מאד לזו שביצע עמרי שרון, והסיר מעליה את מר הכלא. אם יחנון, או ימתיק את עונשו, של שרון, הוא יקבע שוב נורמה פסולה בתכלית: שיש חוק אחד לאזרח הקטן, שמשחד פקיד עיריה, וחוק אחר לחבר הכנסת שמשחד את בוחריו ומביא לבחירה פסולה בפוליטיקאי. לפרס יצא שם רע גם כך; מוטב שלא יוסיף עליו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ygurvitz 29 בינואר 2008 כללי , , , , , , , 8 תגובות

שובם של המתבכיינים, ההיסטריה של מירב ארלוזרוב, ההתעמרות בניצולי השואה נמשכת, ועוד מילה טובה לאורי אורבך: ארבע הערות על המצב

המתבכיינים המפונקים: המתנחלים שפונו מרצועת עזה ממשיכים להתבכיין תחת כל עץ רענן ומול כל מקרופון. היום הוגש לכנסת דו"ח-מטעם, הקובע שרבים מהם נזקקים לטיפול נפשי ולסיוע מרשויות הרווחה. יצוין שרבים מהם היו מוכרים לרשויות הרווחה עוד קודם לכן.

אולי זה קשור לכך שהמועצה המקומית המנופחת של גוש קטיף, שסיפקה לרבים מהם מקום עבודה פיקטיווי, בין השאר באמצעות מספר חריג של בתי ספר, חדלה להתקיים. המועצה, רצוי להזכיר, העסיקה (זהירות, מסמך אקסל) 1,865 בני אדם – כרבע ממספר המתנחלים שחיו ברצועה, וכמעט כל הבגירים בה – בשנת 2004. הטענה שאנשי גוש קטיף היו חקלאים היא מיתוס. אך מיעוטם עסקו בחקלאות, ואלו שעשו זאת היו בעלי לטיפונדיות, שהתקיימו על עבודת עבדים.

אולי זה קשור לאבטלה מרצון שרבים מהם בחרו בה בשנתיים האחרונות, כשהם שורצים באתרי קראווילות ומסרבים לכל הצעה שלא תיתן להם להקים בדיוק, אבל בדיוק, את אותה הקהילה.

אולי זה קשור בצורך של עסקנים לייצר טראומה, מלאכותית ככל שתהיה, ממעבר דירה – כדי להקשות עוד יותר על מעבר הדירה של מאות אלפי המתנחלים בגדה. מצטער, לא קונה. שירתתי שנתיים בדיר אל בלאח. ראיתי היטב את המעבר החד, הבלתי נתפס, שעשו חמש דקות נסיעה מלב העיירה אל כפר דרום. ראיתי איך חיו בני עם האדונים, ראיתי איך חיו מי שנועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים בארצם-שלהם. אשר לקובעת המררה של שלושים שנות התעמרות – לפושעי המלחמה לשעבר יש עוד הרבה מאד לשתות, בטרם יגיעו למה שהיה מנת חלקם היומית של מעוניהם לשעבר.

הסוציאל-דארוויניסטית בהתקף: רבים מתחרים על תואר "הכותב השפל בעיתונות העברית", אבל מירב ארלוזרוב נמצאת בליגה משלה. יש שפלים ממנה, אבל אין שפלים כמוה. לאורך כל שביתות המורים והמרצים, תקפה ארלוזרוב – לעיתים מדי יום – את השובתים מעל דפי "דה מארקר", והאשימה אותם פחות או יותר בשתיית דמו של העם. כל הוצאה ציבורית, להוציא כמובן משכורות נערי האוצר, זוכה להתקפה מצידה. (גילוי נאות: אני מועסק כעת כפרילאנסר במיזם המתחרה ב"דה מארקר").

לפני כשבועיים, פרסם פרופ' ירון אזרחי מאמר, בו הוא מבכה את קוצר ראייתם וצרות אופקיהם של הכלכלנים המושלים בנו, והעז לומר שהם מודעים היטב לכך שקיצוצי השירותים שהם מבצעים מבטיחים להם תפקיד טוב אחר כך.

התגובה של ארלוזרוב – כלכלנית, אלא מה – היתה היסטרית. היא טענה שאזרחי האשים את הכלכלנים בבורות (הוא לא, הוא דיבר על צרות אופקים), ובכך שהם פסולים מוסרית – וכאן היא כבר ראתה מהרהורי ליבה. מפה הפליגה ארלוזרוב לטענה שאזרחי אמר שכלכלנים מוקצים מחמת מיאוס, ומכאן שהם פסולים לדיון.

משהציתה את איש הקש הזה, הודיעה ארלוזרוב בגאווה שהיא אמונה על מסורתו של וולטר, שאמר ש"אני לא מסכים עם הטענות שלך, אבל אהיה מוכן להלחם על זכותך לומר אותן" – ושאזרחי אשם באי סובלנות (!), המשולה לשנאת החינם שהחריבה את בית המקדש (!!).

כמה הערות. אילו היתה ארלוזרוב משכילה מעט יותר, היא היתה יודעת שוולטר כנראה לא אמר את המיוחס לו. אילו היתה משכילה טיפה יותר, למשל אילו למדה היסטוריה, היתה יודעת שהאמירה ששנאת חינם החריבה את בית המקדש היא בולשיט, ושהוא נחרב באמצעות כמה לגיונות רומאיים, ושנאת החינם המפורסמת ההיא בסך הכל הקדימה את החורבן בכמה חודשים. אילו היתה משכילה יותר במדע, היה לה כנראה יותר שכל מלהביא דווקא את הדוגמא של פופר כעמוד תמיכה לטענה הבעייתית שכלכלה היא מדע. אחרי הכל, פופר קבע שמדע הוא דבר הניתן להפרכה בניסוי – ובכלכלה אי אפשר לבצע ניסויים החוזרים על עצמם (אלא אם רואים את מדיניות הקיצוצים של נערי האוצר, החוזרת על עצמה הן במצב שפל הן במצב רווחה, כאילו היתה ניסוי בבני אדם). ואילו היתה משכילה לחשוב רגע לפני ההתלהמות, היא היתה מבינה שהיא פועלת בדיוק ההיפך מוולטר. היא נלחמה על זכותה לסתום לאזרחי את הפה ולעשות לו דמוניזציה.

הטענה של ארלוזרוב, שאזרחי אמר שכלכלנים הם רשעים ובורים, לא נובעת ממה שהוא אמר; היא השלכה. במקרה האישי של ארלוזרוב, אין מנוס מלקבוע שהטענה בהחלט נכונה.

הנה דרכי האחרונה: הוועדה לביקורת המדינה הורתה היום על הקמת ועדת חקירה לטיפול המדינה בניצולי השואה. ועדת חקירה היא בהחלט רעיון טוב – אבל היא באה באיחור של כמה שנים. מדי שנה מתים כ-1,000 ניצולי שואה, ופשוט אין לנו את הזמן הזה.

אגב, החברים הטובים מהאוצר, שהבינו שכסף הם כבר לא יראו יותר מניצולי השואה, הודיעו היום שקצבאות ניצולי השואה שעליהן דיבר אולמרט לפני כחצי שנה, ישולמו החל מחודש פברואר – מה שיכניס לקופות המדינה חסכון של כ-664 ניצולים, שהלכו לעולמם מרגע ההכרזה ועד רגע ביצועה.

אבל ועדת חקירה, רצוי להזכיר, כבר היתה לנו. לפני שלוש שנים פרסמה ח"כ קולט אביטל (עבודה) את מסקנות ועדת החקירה בראשותה, שתיעדה כיצד בזזו הבנקים הישראלים את כספיהם של הניצולים. הכסף שחייב בנק לאומי, למשל, היה מכסה יפה מאד את הסכומים הנדרשים לעשור לפחות, אבל בנק לאומי הודיע שהוא לא ישלם שקל. היה לו גם תירוץ נהדר: החשש שבעלי המניות יתבעו את הבנק אם ישלם.

דו"ח אביטל צלל כאבן במים אדירים. חבל על העצים שייכרתו כדי לכתוב את דו"ח הוועדה הבא. המדיניות הישראלית כלפי ניצולי השואה נשארה כשהיתה: להשתמש ולזרוק. הם מזכירים עולם שהיה ואיננו, עולם מפחיד משהו.

כשמגיע, מגיע: כבר החמאתי לאורי אורבך בעבר על אומץ הלב, הנדיר במיוחד במגזר שופע חרמות ואיומים, בו הוא מטיח בקהל הבית שלו אמיתות קשות. השבוע הוא עשה זאת שוב. שאפו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(כתיבה: יוסי גורביץ, איור: עדי גינת)

ygurvitz 7 בינואר 2008 כללי , , , , , , 33 תגובות
« לפוסטים ישנים יותר