החברים של ג'ורג'

לפני כמה ימים אולץ "ראש הסגל" של נתניהו, המוציא והמביא של לשכתו, נתן אשל, להתפטר מתפקידו. כזכור, שלושה בכירים בלשכת ראש הממשלה – יועז הנדל, ראש מטה ההסברה הלאומי; צבי האוזר, מזכיר הממשלה; ויוחנן לוקר, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה – למדו על מערכת יחסים בלתי תקינה בין אשל ובין בכירה אחרת בלשכה, ר'. הם פנו תחילה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, וביקשו ממנו עצה כיצד לפעול. מזוז הורה להם להתלונן. עצם הפניה אל מזוז ולא אל היועץ המשפטי (ויש שיאמרו: המשפחתי) הנוכחי או אל נתניהו אומרת דרשני.

מה קרה בין אשל לר'? לא נדע, כנראה. ר' מסרבת להתלונן. הפטרונית של אשל היא שרה נתניהו, שעל פי כל העדויות היא אדם שלא כדאי להסתבך איתו. נתניהו עצמו, כפי שנראה, נמצא בצד של אשל. מה ר' צריכה למצוא את עצמה במצבה של א' מבית הנשיא, שהעבריינים המקורבים לנשיא לשעבר קצב נכנסו פתאום לחייה?

אבל אפשר להרכיב בזהירות את הפאזל. אשל הודה, במסגרת ההסדר, בכך שהוא צילם את ר' "באופן לא מקובל". מהו "אופן בלתי מקובל"? ובכן, על פי כמה עדויות – אשל לא הגיש תביעת דיבה בעקבות הפרסום עליהן – אשל צילם את ר' מתחת לחצאית. על פי עדויות אחרות, ר' לא היתה העובדת היחידה שאשל גילה בה עניין אמנותי. מה קרה לתמונות? ובכן, על פי כמה וכמה עדויות, אשל התעסק במחשב של ר' ובסלולר שלה, ומחק מהם מיילים. מה הוא רצה למחוק? כנראה שלא יהיה מוגזם להניח (ושוב, לא מדובר בידיעה, אלא בנסיון פרשנות) שהמידע שהוא מחק היו התמונות שצילם של ר', אותן שלח אליה. המדובר, אחרי הכל, במידע מפליל. אני לא יודע מה אומר החוק הישראלי, אבל בארה"ב sexting כזה יכול לשלוח אותך להרבה מאד שנות מאסר. על פניו, אשל יצר תמונות לא ראויות של ר', שלא בהסכמתה, ואז הפיץ אותן.

עם הידיעה על התפטרותו של אשל, נתניהו הודה לו במילים חמות – אבל נמנע מלשבח את הבכירים שחשפו את הפרשה שבה התעמר בכיר בלשכתו בעובדת זוטרה ממנו. הדעה הכללית בקרב פרשנים היתה שנתניהו ×™×—×›×” כמה חודשים, ואז ינקום את נקמתו בשלושת הבכירים שחיסלו את הקריירה של המועדף על אשתו. ובכן, ×–×” קרה הרבה יותר מהצפוי: אתמול (×’') שודר נתניהו כשהוא נוזף בהאוזר על שטות כלשהי, ומאוחר יותר אמש התפרסמה הידיעה על התפטרותו של הנדל. סימה קדמון כתבה הבוקר שההודעה על התפטרותו תפסה את הנדל בהפתעה.

אשר לנתן אשל, אל תדאגו לו. הוא צפוי לחזור ללשכה בדלת האחורית, באמצעות תפקיד בכיר בליכוד – אולי מנכ"ל המפלגה. כמו כן, הוא יקבל בקרוב פיצויי פיטורין בסך 120,000 ₪ ("ידיעות אחרונות" הבוקר) או 100,000 ₪ (טמקא, הבוקר).

אז מה היה לנו פה: שלושה אנשים שחשפו התעמרות, ככל הנראה הטרדה מינית, של עובדת על ידי בכיר ממנה בלשכת ראש הממשלה ננזפים בפומבי או הולכים הביתה. המטריד עצמו דווקא מקומבן. עולם הפוך. ברוכים הבאים ללשכתו של בנימין נתניהו.

כאן המקום להזכיר שתחת ממשלת נתניהו, אישרה ישראל רשמית את מדיניות הדרת הנשים, כשמשרד התחבורה נותן גושפנקא ל"קווי המהדרין." בנימין נתניהו מרבה לומר שהוא מתנגד לכך. תעשו לי טובה. כשנתניהו מתנגד למשהו, הוא יודע איך להרוג אותו. תראו מה קרה לדו"ח טרכטנברג. תראו מה קרה להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים. בנתניהו צריך לנהוג על פי הכלל שאין להסתכל על מה שהוא אומר, צריך לבחון היטב מה הוא עושה. ובפרשת אשל, כמו בפרשות הדרת הנשים, נתניהו הבהיר לנו איפה הוא עומד: בלב האולד בויז קלאב הישן, בלב התפיסה שאפשר היה להאמין שחלפה מן העולם אחרי משפטו של יצחק מרדכי שגורסת ששום דבר לא קרה אם בכיר מפגין בבוטות עניין מיני בעובדת, כל עוד הוא לא כופה עצמו עליה פיזית. הפרס למטריד והעונש למתריעים אומר כל מה שצריך לומר: אשה מודעת לא יכולה להצביע לליכוד, כל זמן שבנימין נתניהו עומד בראשו. על אחת כמה וכמה, אם אשל אכן יהפוך למנכ"ל שלו.

ועוד דבר אחד: בג"צ פסל את חוק טל, אבל אשרי המאמין שהקואליציה של נתניהו תוכל להעמיד חוק ראוי במקומו. נתניהו מכר את נשמתו לדתיים ולחרדים לפני דור. אין לו קיום בלעדיהם והוא יודע זאת. ראוי לציין עוד, כפי שהזכירה הבוקר זהבה גלאון, שזכות היתר של פטור משירות צבאי מוענקת לא רק לחרדים: תלמידי ישיבות ההסדר משרתים רק 16 חודשים, לעומת 36 חודשי השירות שמושתים על חילונים, מסורתיים, וסתם אנשים שהמגזר שלהם לא הצליח להשיג דיל נוח עם הרשויות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אתמול התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ח'דר עדנאן הפך היום, ובצדק, לגיבור לאומי פלסטיני. הוא הוריד את ממשלת נתניהו, ואת מנגנוני החושך הישראליים, על ברכיהם. בדיון שהוקדם לפתע בבית המשפט העליון, הציעה הפרקליטות לעורכי דינו של עדנאן עסקת "saving face" קלאסית: עדנאן ישוחרר לא יאוחר מה-17 באפריל, התאריך שבו אמור היה להסתיים המעצר המנהלי שלו, וכנראה עוד קודם – המדינה דיברה על קיזוז הימים שבהם ישב במעצר פלילי. כדי שלא ייראה שהיא מתפלשת בעפר, היא סייגה את זה בכך ש"לא יימצאו ראיות חדשות נגדו." כאילו שהיו לה ראיות ישנות. משרד ראש הממשלה היה הראשון שמיהר לדווח על העסקה, כך שכנראה שאחרי שהאיחוד האירופי התחיל להשמיע נזיפות קולניות, כנראה שהיא בושלה שם, בנסיון למנוע את אסון ה-Hasbara שהיה מתרחש עם מותו של עדנאן.

העסקה הזו מזכירה את המשפט הצבאי שמתאר דוד גרוסמן ב"זמן הצהוב": הסניגור מוכיח כי כתב האישום כנגד מרשו מופרך מהיסוד, והשופט – כדי לשמור על מעמדה של המערכת, שאם תובך פומבית יקרוס כל משטר הכיבוש – מרשיע את הנאשם בעבירה שבה כלל לא הואשם, גוזר עליו את הימים שכבר ישב בכלא, ומורה על שחרורו. הממשלה לא יכולה לשחרר את עדנאן סתם כך; הכבוד שלה יוטל לביוב. היא מתעקשת לשחרר אותו במועד שקבעה מראש.

אף אחד, חוץ מעדנאן, לא יוצא טוב מהסיפור הזה. בג"צ, שלא מצא לדיון זמן לפני מחרתיים עד שלפתע קבע דיון בהול היום – דיון שיש להניח שכונס כדי לאשר בכתב עסקה שכבר סוכמה – הפגין בהחלטתו הראשונית על מועד הדיון אי אכפתיות בוטה לחייו ולזכויות האזרח של עציר מנהלי פלסטיני, ובהחלטתו השניה עד כמה, כשמדובר במערכת הבטחון, הוא כלי של המשטר הציוני. זכרו את זה בפעם הבאה שאיזה שופט עליון ידקלם משהו על מחויבות בית המשפט לזכויות אדם. זכויות האדם נגמרות בכניסה למרתפי מערכת הבטחון.

הפרקליטות יוצאת גם היא וביצה מרוחה על פרצופה. השפחה החרופה של מערכת הבטחון, שלא נרתעה מלייצג כל מעשה עוול מול בתי המשפט, נאלצת להודות – בעצם הסכמתה למהלך הזה – שאין לה כל ראיות כנגד עדנאן. אילו היו כאלה, היא היתה דוחקת להגשת כתב אישום. אין לה מה להציג, אפילו לא לפרודיה של בתי הדין הצבאיים בגדה. על כך אמרה יפה האגודה לזכויות האזרח: "מצערת העובדה שרק לאחר שאדם שובת רעב ועומד על סף מוות, מודיעה המדינה שאין כוונה להוסיף ולהאריך עוד את תקופת מעצרו המינהלי הנוכחית. עם זאת, לא ברור מדוע אין משחררים את עדנאן כבר היום ממעצרו, אם אין כוונה להעמידו לדין. חשוב לזכור שמאות פלסטינים אחרים מוסיפים להיות כלואים באמצעות צווי מעצר מינהליים. לגבי כולם, האגודה לזכויות האזרח עומדת על אותה הדרישה: להעמיד לדין – או לשחרר." ההדגשה שלי.

עלובה במיוחד יוצאת מערכת הבטחון כולה. עדנאן הוכיח סופית שהכיבוש ניוון את מוחות הכובשים, שאינם מסוגלים לאסוף ראיות כנגד אנשים שאין להם שום זכויות להתנגד לאיסוף ראיות ×›×–×”: שבתיהם פרוצים לרווחה לכל קלגס, שלטלפונים שלהם אפשר להאזין ללא כל צו, שהמחשבים שלהם חשופים להחרמה בכל רגע, ושבפועל הם חשופים לעינויים ללא ענישה – אף בית משפט ישראלי לא מצא אף פעם שמישהו עונה על ידי השב"×›. כל שנותר להם הוא לעצור אותם ללא משפט, בתקווה שהעינוי של מעצר שאין לו סוף – שזו מהותו של המעצר המנהלי – ישבור את העצורים. בצלם מצא שאם בינואר 2011, החזיקה ישראל 219 פלסטינים במעצר מנהלי, בסוף ינואר 2012 עלה מספרם בכ-50% ועמד על 309. 26% מהעצורים הוחזקו במעצר בין חצי שנה לשנה, 28.5% מהם בין שנה לשנתיים, 16 מן העצירים הוחזקו במעצר במשך שנתיים וארבע וחצי שנים, ועציר אחד הוחזק במשך יותר מחמש שנים. קרי, מעצרו המנהלי הוארך תשע (!) פעמים. החוק הבינלאומי מתיר שימוש במעצרים מנהליים כאמצעי אחרון; מי שמחזיק מאות בני אדם במעצר מנהלי לא יכול אפילו להתקרב לטיעון של מוצא אחרון.

דוברו העילג של ראש ממשלתנו, אופיר גנדלמן, טען בטוויטר ש"הוא ישוחרר משום שתקופת המעצר שלו תסתיים בקרוב, לא בגלל שהוא חף מפשע." אבל ודאי שעדנאן חף מפשע. כל אדם שלא הורשע בבית משפט הוא חף מפשע. זו ההגדרה. זה העקרון של חזקת החפות. עדנאן לא רק שלא הורשע, הוא גם לא הועמד לדין.

בזוי מכל יצא הציבור הישראלי, שעכשיו מקונן בהמוניו בטוקבקים על איך נתנו לטרוריסט לנצח ולמה לא נתנו לו למות. הציבור לא רוצה לדעת איך מנהלת מערכת הבטחון את השטחים הכבושים בשמו. הוא לא יעמוד בידיעה. הוא מעוור את עיניו ואוטם את לבו. הוא לא רוצה שיגידו לו מה קורה שם. כבר בשנות השבעים הוא לא רצה לדעת, ועבר בשתיקה על נסיון ימני להדיח את רפיק חלבי מרשות השידור בשל כתבה על החרבת בתים בגדה. עכשיו הוא מנסה כל תירוץ אפשרי: האיש היה מסוכן (ועל כן הוא ישוחרר בעוד חודשיים), היה עליו מידע מודיעיני מסווג (איך אתה יודע? ראית אותו?), הוא טרוריסט (בדיוק מה שמנגנוני החושך לא הצליחו להוכיח). רק כדי לא להתעמת עם מה שעושים בשמו. בצדק יוכלו המענים, החוטפים והחמושים לומר אחר כך שהם היו בסך הכל שליחי ציבור, שהם מימשו את רצונו הקולקטיבי של אספסוף אדיש ומבועת, שמוכן לסלוח להם גם על שימוש בילדים כמגנים אנושיים – אבל לא על ביזה. בזה מצפונו הבורגני לא יעמוד.

ח'דר עדנאן, יש לקוות, שבר את שיטת המעצרים המנהליים. עכשיו כל העולם מתחיל להסתכל. שורה של השתגים שקשורים לעדנאן כיכבו בטוויטר בשבוע האחרון, והמקרה של עדנאן קיבל הרבה מאד תשומת לב בינלאומית. עבדכם הנאמן צוטט בניו יורק טיימס באשר לטיבו של מעצר מנהלי, וכתבה אחרת של העיתון עסקה במערכת המשפט הצבאית בגדה. הסבלנות כלפי פשעיה של ישראל, תולדת רגשי האשמה של השואה, אוזלת סוף סוף, ארבעים שנה מאוחר מדי.

ועוד דבר אחד: דיווחנו כאן לפני כשבועיים על כך שלשכת ראש הממשלה מעסיקה את המסית אורי אליצור, ויש לציין שההעסקה הזו היא גם בעיה אתית ניכרת – אליצור עורך ב"מקור ראשון." חברת הכנסת ויו"ר מרצ זהבה גלאון הגישה שאילתה בנושא לראש הממשלה, ולהלן הטקסט שלה:

"על פי דיווח של לשכת ראש הממשלה, היא מקבלת שירותי עריכה ותרגום מאורי אליצור, המשמש כיום כעורך בעיתון מקור ראשון. מעבר לתהיה האתית העולה מעבודתו במקביל של אליצור בכלי תקשורת ארצי, הוא גם מוכר כמי שקרא לפגיעה בחיילים בזמן ההתנתקות וקרא לסרבנות.

רצוני לשאול:

1. מדוע מתקשרת לשכת רה"מ עם עורך בכלי תקשורת גדול, באופן היוצר הפרה לכאורה של כללי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות? מדוע, ולו רק עבור מראית עין, לא תתחייב הלשכה לא להעסיק בעלי תפקידים בעיתונות הישראלית?

2. מדוע מוצאת לנכון לשכת ראש הממשלה להעסיק ככותב נאומים עבור ראש הממשלה אדם שמצדיק שימוש באלימות נגד זרועות השלטון? האם לדעת ראש הממשלה התקשרות זו משדרת מסר ראוי של ממלכתיות וכיבוד שלטון החוק?"

נעדכן על ההתחמקות של נתניהו לכשתגיע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לרוע מזלה של מדינת ישראל, סרן צעיר בשם מתן וילנאי הנהיג פעם בהצלחה מבצע קומנדו נועז. זה היה בסוף 1969, הימים היו ימי מלחמת ההתשה – עוד אחת מהמלחמות שצה"ל מעדיף שנשכח. 367 חיילים ישראלים נהרגו ו-999 מהם נפצעו במה שהיה ההקדמה למלחמת יום הכיפורים, מלחמה שקודשה על זכותה של ישראל להחזיק בשטחים שכבשה בסיני. על כל פנים, וילנאי – הוא היה אז בן 25 – הוביל מבצע נועז לגניבת מכ"מ מצרי. המבצע, כאמור, הצליח, ואנחנו נתקענו עם וילנאי.

זה היה לפני 42 שנים. אנחנו עדיין משלמים לסרן לשעבר וילנאי משכורת ציבורית. כן, הוא התקדם בסולם הדרגות, הגיע עד אלוף, ואז גילה שהוא לא יהיה רמטכ"ל, פרש לאזרחות ונפלט כלווייתן מת אל מפלגת העבודה ב-1999. ספק אם יש שני אנשים בארץ שיכולים לומר מה, בעצם, עשה וילנאי באותם 42 השנים האלה. אבל איכשהו, הוא תמיד היה שם. המלחמה ההיא נגמרה ונשכחה, גולדה וסאדאת, נאצר ואשכול כבר לא איתנו, גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה; ומתן וילנאי, חייל שחור מכה חייל לבן, עוד מתקיים על פרשת הרדאר הנשכח ההוא. כמובן, היה יכול גרוע יותר: וילנאי לפחות הוביל את חייליו להצלחה. עמירם לוין, שכקצין זוטר בסיירת מטכ"ל הוכיח שאיננו יודע לספור עד שתיים ותקף את הקומה הלא-נכונה במעלות, מה שהעניק למחבלים זמן יקר לטבוח בתלמידים, הצליח למרות הפאשלה הקולוסאלית הזו להגיע עד לדרגת אלוף וסגן ראש המוסד.

וילנאי היה חלק מהקליקה של אהוד ברק שפרשה ממפלגת העבודה והקימה את תנועת הקיקיון "עצמאות", או כפי שברק עצמו מכנה אותה בלעג, "איסתקלל." עד לאחרונה הוא החזיק בתפקיד המיותר לחלוטין של השר להגנה על העורף. השבוע אישרה הממשלה את מינויו לשגריר בסין.

ספק אם בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית היה אדם ציני יותר מאהוד ברק. אחרי מלחמת לבנון השניה, מצא סקר אחד שהאהדה לאולמרט עומדת על שני אחוזים, ואפילו נסראללה קיבל יותר (ארבעה אחוזים). בדיחה שרצה אז אמרה שבהנתן שטעות הדגימה היתה שלושה אחוזים, יתכן שאולמרט נהנה מתמיכה שלילית. לברק אין אפילו שני אחוזי תמיכה. כל הסקרים מראים בעקביות שהוא נהנה מתמיכה של אפס אחוזים מהציבור.

אבל עדיין הוא שם, נאחז בקרנות המזבח. והוא מסדר ג'ובים לאנשי שלומו. וילנאי, שהחזיק בתפקיד שנוצר לראשונה של שר להגנת העורף, היה למעשה שר שני במשרד הבטחון, ובפועל ענה על מכתבים ושאילתות שלברק לא היה כוח לענות עליהן. התפקיד הזה, נזכיר, נתפר בימים שבהם צה"ל מתלונן – הוא משקר, כמובן – שמקצצים לו את התקציב, עד כדי כך שאוכל חינם אחר, תא"ל חליווה, אמר לאחרונה שאין לצבא כסף לטילים כי היתה מחאה חברתית. אז לצבא אין כסף לטילים, וכל יום הוא מאיים על פרויקט חיוני לכאורה אחר, אבל למשרד הבטחון יש, כמסתבר, כסף לעוד שר מיותר.

ועכשיו הוא בבייג'ינג, שגריר. הוא גנרל בדימוס שלא הותיר כל חותם, שמעולם לא שימש בתפקיד דיפלומטי, שאיננו דובר או קורא סינית ואם יש לו הבנה בתרבות או ההיסטוריה הסינית, זה יפתיע את כולם. סין היא מעצמה שיש לה זכות וטו במועצת הבטחון, והיא המדינה השניה בעוצמתה בעולם, שעתידה לפניה. היא בעיצומה של מהפכה תעשייתית נחושה וחסרת מעצורים, שצפויה להזניק אותה קדימה. כבר עכשיו, יש לה את מספר התושבים המחוברים הגבוה בעולם, והיא נחשבת למפעל שלו. לא צריך להיות אוהד של משטר הגולגלות של המפלגה הקומוניסטית הסינית, הרצחני ביותר בהיסטוריה הידועה, כדי להכיר בעובדות האלה. מדובר כנראה בתפקיד השלישי בחשיבותו במערך הדיפלומטי של ישראל, אחרי השגרירות בארה"ב והשגרירות באו"ם. ואנחנו שולחים לשם את מתן וילנאי, האיש ללא תכונות. מה לא עושים כדי לסדר לחבר בג'מעה של אהוד ברק ג'וב. אחרת, שומו שמיים, הוא יצטרך לחיות על הפנסיה הנדיבה למדי שלו, פנסיה של אלוף ושר, אבל בלי כל גינוני הכבוד.

קל למדי להפיל את הבזיון הזה על ברק. האיש הוא חור שחור של בושה: היא נבלעת ולא נודע כי באה אל קרבו. אבל זה לא מינוי של ברק, זה מינוי של הממשלה. של ממשלה שבראשה עומד אדם שהעז לדבר פעם על "האיש השמן," המגזר הציבורי, ש"רוכב על האיש הרזה," המגזר הפרטי. כשהוא אמר את זה, אגב, היה לצידו "שר במשרד האוצר" נוסף, מאיר שטרית. הממשלה שלו היא הגדולה והבזבזנית בהיסטוריה של ישראל. המינוי הזה נעשה בהסכמתו, או לפחות שלא בהתנגדותו, של שר החוץ. כנראה שיום אחד עוד נגלה איזה דיל נרקח כאן כדי שליברמן לא יטרפד את המינוי.

על האוליגרכיה השוקעת של רומא הרפובליקנית כתב סאלוסטיוס שהיא "העבירה את משרות השלטון מיד ליד." זה בדיוק מה שעושה האוליגרכיה השלטונית שלנו, כשהיא משוכנעת שיום הדין לא יגיע, שהיא יכולה להתעלם ממחאות עממיות ולהמשיך לנהוג בכספי הציבור ובמשרותיו כבשלה, כשהיא חותרת תחת יסודות אמון הציבור בה ובמשטר. אלה האנשים שמצפים מאיתנו שנאמין להם שהם יפעלו בכל כובד הראש הנדרש בשאלות מלחמה ושלום, שהם אומרים שיהיו לפתחנו בתוך זמן קצר.

את החונטה הזו, הצבאית-כלכלית, צריך להחליף, ולפני שתספק לנו עוד סיבות לבכי.

ועוד דבר אחד: העציר המנהלי ח'דר עדנאן נכנס מחר ליום ה-60 לשביתת הרעב שלו. השופט הצבאי אל"מ משה תירוש אישר את המשך המעצר המנהלי, כמקובל, תוך שהוא מוסיף מעשה נבלה קטן: הוא דחה את הדיון בעתירתו של עדנאן פעמיים. נשיא האגודה לזכויות האזרח, סמי מיכאל, פנה היום בבקשה דחופה לשר הבטחון ברק לשחרורו של עדנאן. על המעצר המנהלי העיר עופר רון, שכותב כאן מדי פעם, שהוא מחזיר אותנו לימים שלפני המאגנה כארטה, שהבטיחה את זכות ההבאס קורפוס, כלומר את חובתה של הממשלה להסביר מדוע היא מחזיקה אדם, לכל עצור. הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל קורא לציבור להגיע להפגנת מחאה שתיערך הערב, בשעה 19:00, ברח' קפלן מול הקריה. הפגנות מקבילות תיערכנה בלונדון ובגלזגו , וייערכו הפגנות גם ברמאללה ועזה. על פי נתוני רופאים לזכויות אדם, לאחר היום ה-55 לשביתת רעב, השובת מתחיל בגסיסתו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חרפה, האם שבעת? חרפה, האם רווית?

חרפת חיינו את, חרפת מותנו את,

כליל עדיינו את ונוות קברינו את.

מתי יגיע ליל

ולא נראך כצל?

איפה נניח ראש

ולא תשופי ראש?

נתן אלתרמן, "לאן נוליך את החרפה."

הייתי אמש (ג') בהפגנה נגד חוק הפליטים, החוק שגוזר על פליטים שלוש שנות מאסר ללא כל משפט, ושקובע שמי שיסייע להם דינו מאסר חמש שנים. האופוזיציה ניסתה להציל את כבודה של מדינת ישראל בכך שהכניסה הסתייגויות שהתיימרו לקבוע מעמד לפליטים ומבקשי מקלט – ורובם של המגיעים מאפריקה הם במעמד הזה. קואליציית הגאון הלאומי של המנהיג היקר דחתה את ההסתייגויות בבוז, ובחרה בחרפת עולם. ב-1951, היתה ישראל אחת הדוחפות העיקריות לכתיבת האמנה לזכויות הפליטים; אז עוד זכרו מה קרה שש שנים קודם לכן, כשזכרון בעיית הפליטים, זכרון "הילד אברם" של אלתרמן, אשר

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות

ואומרות:

הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

עוד היה טרי. היום, היא המחוקקת של מה שנראה כחוק הדורסני ביותר כלפי מבקשי מקלט. כשווייץ היינו, לדוחי הסנט לואיס דמינו. הרב אריק אשרמן כבר קרא לשר החינוך, גדעון סער, לתקן בהתאם את לימודי השואה.

ההפגנה היתה נכאת רוח משהו. היו משתתפים רבים, יותר מארבע מאות לדעתי, הרבה יותר ממה שציפיתי שיגיעו. והם צעקו את כל הסיסמאות הנכונות – "צדק לפליטים! לגרש את שר הפנים!" – וחסמו כבישים, והתעמתו עם שוטרים. ולכל זה היה טעם חמוץ.

ההפגנה הזו היתה צריכה להתרחש שבוע לפני ההצבעה, לא יום אחריה. היא היתה צריכה לחרוג מכללי הנימוס המקובל בהפגנות. היא היתה צריכה להגיע לרמת הזעם והאלימות שאליה הגיעה ההפגנה המיתולוגית של בגין כנגד חוק השילומים. היא היתה צריכה לסדוק משהו, לגרום לשלטון להזדעזע. אחרי הכל, אנחנו מדברים על חוק שמגדיר אנשים שנמלטים מ"שבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות," אודים מוצלים מאש, פליטי חרב ואונס, כמי שצריכים, קודם כל, ללכת לכלא לשלוש שנים מבלי שיוכלו כלל להסביר מי הם. הוא קובע את בנייתו של מחנה ריכוז – כן, כן: מדובר במחנה ריכוז; חסכו ממני את מכבסת המילים של "מתקן שהיה"; גם מחנות ריכוז היו "מתקני שהיה" – על אדמת ישראל. מי שבונה אותו, כמובן, יהיו מי שרק היום אישרו בקריאה טרומית חוק שיאסור על הגדרת המתקן שלהם כמחנה ריכוז, ויכניסו את מי שיעבור על החוק לחצי שנה בכלא, כדי לשמור על "רגשות ניצולי השואה וצאצאיהם."

אז למה לא יצאנו להפגין? הכל היה ידוע. הכתובת היתה על הקיר. מנא מנא אלקין ופרסין, ונשיאנו היקר יחתום על החוק. הוא לא יתפטר – הוא איננו מהמתפטרים – והוא ימצא תירוץ כלשהו לחתימה שלו על התועבה הזו. הכל היה ידוע, אבל סירבנו להאמין. אמרנו, לא יכול להיות. לא במדינה שהאתוס שלה הוא זה של פליטים נמלטים. החוק הזה הוא איום, הוא עוד צפרדע אלקינית שנתניהו יעלים ברגע האחרון, זה עוד שוט. זה לא יכול להיות.

ובכן, זה קרה. וזה ימשיך לקרות. משרד הפנים עומד לגרש מהארץ את קוג'י יאמשירו, דוקטורנט יפני למחשבת ישראל, מצטיין בתוכנית מלגאי הנשיא במדעי הרוח. כל מדינה שפויה היתה שמחה אם אנשים כמו קוג'י יישארו בה; משרד הפנים הישראלי חושש שמא ישתקע בה, והוא עומד על כן לגרשו. זה לא המקרה הראשון: זה קרה בעבר גם לדוקטורנט גרמני. הדם הנכון לא זורם בעורקיהם, על כן אין להם מקום כאן. אם נתיר להם להשאר כאן, הם יקחו את מקומות העבודה שלנו וישכבו עם נשותינו. ואני מעז לומר שחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית לא תבין מה לא בסדר בהגיון הזה.

אנשים טובים וליברלים צריכים להבין, בלשון הזהב של קיקרו, שאנחנו לא חיים ברפובליקה של אפלטון אלא בצואתו של רומולוס. הפסאדה הליברלית של ישראל, שנוצרה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים (אף אחד לא יכול היה לכנות את הספרטה הקטנה והמכוערת שלנו, שעדיין החזיקה את המיעוטים שלה במשטר צבאי עד 1966, "ליברלית" לפני 1977) מעולם לא התקבלה בקרב חלק ניכר מהאוכלוסיה, בעיקר משום שהיא נדפקה עד העצם על ידי הממסד; לאגדה על בית המשפט הטוב בעולם, שיגאל אותנו מכל אוזלת ידינו הפוליטית, מעולם לא היה בסיס. בג"צ נכנע, בדרך כלל בלי קרב, מול כל דרישה "בטחונית." הוא אישר, אישית, כל הריסת בתים בשטחים הכבושים – ענישה קולקטיבית פר אקסלנס, ואף על פי כן בג"צ לא סירב – ולו פעם אחת – לכוף את ראשו לצו "המפקד הצבאי." ואם הוא לא עמד בפני הממסד הבטחוני בימי כוחו, ודאי לא יעמוד בפניו כעת, כשמחלפותיו גזוזות.

רק אנחנו נציל את עצמנו, וזה לא יקרה בהפגנות שלוות ומנומסות. את אלה השלטון מנפנף מבלי לשים אליהן לב – יתר על כן, הן משמשות אותו כעלה תאנה כדי לטעון שעדיין יש בישראל חופש דיבור. זה לא ייגמר עד שהמשטר הציוני לא יוחלף במשטר אזרחי. וזה לא יקרה אם נמשיך להיות מנומסים בנושא. צריך לנצל כל אמצעי חוקי ולא להירתע מהפרת סדר. בלי אלימות – היא משחיתה את משתמשיה שמתמכרים אליה; היא מתדרדרת במהירות, היא בלתי נשלטת, והיא משרתת את המשטר – אבל גם בלי נחמדות.

חברי הכנסת שלנו, בהנחה שנשארו כאלה – רק שמונה טרחו להצביע נגד חוק המסתננים, ורק 37 הצביעו בעדו; שלי יחימוביץ' ציפי לבני ברחה, אם מישהו ציפה ממנה למשהו – צריכים לנצל כל סמכות שיש להם נגד המשטר. את החוק של אתמול, למשל, היה צריך לשבש בפיליבסטר, אבל זו רק ההתחלה. מה תעשה המשטרה אם כל אחד מחברי הכנסת של השמאל ישכור דירה, ויתגורר בה עם מספר פליטים? מה תעשה הפרקליטות, כאשר מפלגות השמאל יודיעו שהן תממנה את ההגנה המשפטית של כל אדם שכנגדו יוגש כתב אישום בגלל החוק הזה? וכמובן, למאבק אסור להשאר בגבולות הארץ; צריך להכות במשרתי המשטר במקום הכואב להם באמת. מה יעשו הפרקליטים והשוטרים הבכירים, כאשר הם יגלו שאם הם יוצאים מגבולות ישראל, הם יצטרכו לענות לשוטרים אחרים על היחס שלהם לפליטים?

את החוק הזה צריך להפר. אם שני אנשים יפרו אותו ויגנו על פליטים, המשטר ישבור אותם בקלות. אלף אנשים, זה כבר לא יהיה כל כך קל. עשרת אלפים, והחוק יהיה אות מתה או שהמשטר יגיע אל סף מהפכה. יש חוקים שציות להם מעלה את השאלה של ת'ורו: "למה אתה לא בכלא?"

אבל שום דבר לא ישתנה, אם נמשיך לשחק בכללי המשחק של שנות השמונים והתשעים. הם מזמן לא רלוונטיים. לנגד עינינו מתרחשת הפיכה אמונית בישראל. כבר מדברים בגלוי על שלילת זכות ההצבעה ממי שלא שירת בצבא "או עשה שירות לאומי" – כאשר השירות הלאומי מסרב לקבל לשורותיו ישראלים פלסטינים. לבנימין נתניהו נועד תפקידו של פון פאפן בטרגדיה: הוא, השמרן הסמכותני, מי שבמהלכיו הערמומיים-בעיני-עצמו, שמיועדים לשמירה על עצמו ועל האינטרסים של בני מעמדו, יכשיר אותנו להגעת דיקטטור פולקיסטי.

אבל זה עוד לא נגמר. ואנחנו עדיין יכולים לשנות את התמונה, אם נרצה – כל זמן שנבין את המצב לאשורו. אנחנו מתמודדים עם הפיכה אנטי דמוקרטית, ואתה לא נכנס לזירת אגרוף בחליפת בלט.

לא אם אתה רוצה לנצח.

ועוד דבר אחד: מסתבר שרוב אלופי צה"ל פותחים את הבוקר עם סקירה תקשורתית של חברת יפעת, שמודיעה להם מה אמרו עליהם בתקשורת. אנחנו משלמים על שירותי השופוני של אלופי צה"ל. לגזור ולשמור לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שלא מדובר בפוליטיקאים במדים.

(יוסי גורביץ)

לפני מספר שבועות, החל צה"ל בפעולת-נגד מול כנופיות תג מחיר, בעקבות ההשפלה שספג מהן בהתקפה על חטמ"ר אפרים. במהלך ערמומי, שכמו נלקח מההיסטוריה של מלחמה בפרטיזנים, שלח צה"ל (בשיתוף פעולה עם המשטרה) כוח עם ציוד כבד, שנראה כמיועד לפנות מאחז כלשהו, עקב אחרי הדיווחים עליו מהשטח לקבוצה של פעילי ימין בירושלים – ביניהם מורחקים מהגדה בצו אלוף – שהתחילו להפיץ בקדחתנות את המידע, ואז הסתערו עליהם שוטרים ועצרו אותם.

עד כאן, הכל טוב. ככה עושים את זה. הבעיה מתחילה אחר כך: המשטרה דורשת להעמיד את העצורים לדין באשמת ריגול. על פי הדיווח, הם חשודים ב"איסוף והחזקת ידיעות סודיות במטרה לסכל פעילות ביטחונית של צה"ל והמשטרה ברחבי יו"ש", שהוא ציטוט כמעט מדויק של סעיף 113 לחוק העונשין, האומר כך (סימן ג'): "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון לפגוע בכך בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים." סעיף 113 מופיע תחת "סימן ד': ריגול."

עכשיו, לעבדכם הנאמן היסטוריה מתועדת של תיעוב כלפי נערי הגבעות, הבריונים שמסייעים להם, הרבנים שנותנים להם את ההכשר ההלכתי וחברי הכנסת שמייצגים אותם בפרלמנט, מיעקב כ"ץ ועד מיכאל בן ארי. אבל אני לא חושב שהם מרגלים.

כדי לרגל, צריך שיהיה צד שני – מקובל שהוא יהיה מדינה זרה, עוינת או לא – שמקבל את המידע. המידע, אפעס, צריך גם להיות סודי במידת מה. איך תנועה בלתי מוסתרת של כלים של צה"ל ברחבי הגדה יכולה להיחשב כ"סודית"? מעצם טיבה של המלכודת, היא לא יכלה להיות סודית. להיפך: היא היתה בולטת במידת האפשר, עם עצירות עצלות מדי פעם כדי לוודא שהדג בלע את הפתיון.

ומי הצד שמקבל את המידע? רצוי להזכיר שרק לפני כשבועיים דחה המנהיג היקר, בנימין נתניהו, את הדרישה להכריז על נוער הגבעות כעל ארגון טרור. אמנם, לא ברור מדוע דחה את הדרישה – אחרי הכל, כ"ך הוכרז כארגון טרור אחרי הפיגוע שביצע איש כ"ך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, וזה לא הפריע לאף אחד אחד מאנשי הארגון להמשיך בפעולותיו, לא מנע את בחירתו של מיכאל בן ארי לכנסת ולא מנע מ"אנשי כהנא" ותיקים (הם מקפידים מאד לא לקרוא לעצמם אנשי כ"ך) כמו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר לשמש כעוזרים שלו. אז נוער הגבעות איננו ארגון טרור. הוא – וה"הוא" הזה בעייתי מאד, כי מדובר בקבוצה גמישה, לא יציבה, של פעילים – גם לא הוכרז בשום צורה כאויב של ישראל. אז איך, לעזאזל, העברת מידע לפעילים שלו הופכת לריגול?

ולא, אל תגידו לי שדקדוקים כאלה מיותרים ויש פה חבר'ה שצריך לטפל בהם, ואל תפריע עכשיו בשאלות של קונסטיטוציה, במיוחד כשאין לנו כזו. הסעיף הזה, סעיף הריגול, הוא נפיץ מאד. סוג כזה של האשמות צריך להיות מצומצם מאד ומדויק מאד, אחרת סכנת הזליגה והפוליטיזציה שלו חמורה ביותר.

האסוציאציה הראשונה של סעיף 113 היא, כמובן, כתב האישום נגד ענת קם. היא אספה מידע צבאי עבור כתב צבאי ישראלי, הכפוף לחוקי הצנזורה. אף על פי כן, היא הואשמה והורשעה בריגול חמור. בסעיף הזה הורשע גם ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי ואנונו), למרות שהוא לא נפגש עם אף סוכן של ארגון ביון, ולמרות שמסר את המידע לפרסום בעיתון, ובכך הפך אותו ללא סודי – וככזה, חסר ערך במידה רבה מבחינת ארגוני ביון. אולי השימוש החמור ביותר בסעיף 113 הוא נגד עיתונאים: בפרשת יצחק יעקב נחקר העיתונאי רונן ברגמן, בפרשת קם עדיין נשקלת העמדתו לדין של אורי בלאו.

המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, משום שבפועל מחזיקה התביעה בידיה את היכולת להפוך כל כתב צבאי שלא מסתפק בהודעות של דובר צה"ל לפושע, ואין שום דבר שהכתבים יכולים לעשות בנידון. המשמעות ברורה: אם עצבנת את הממסד הבטחוני, אתה יכול להתמודד עם האפשרות שתשב בכלא 15 שנים רק כי עשית את עבודתך ויידעת את הציבור – אמנם, במקרים רבים במידע שהציבור היה מעדיף לא לדעת. וכתב צבאי שלא מעצבן את הממסד הבטחוני לא ראוי לתפקידו.

אבל אם המקרה של חקירת העיתונאים מטריד, הרעיון של העמדה לדין על אזרחים בשל דיווח על תנועה צבאית הוא מחריד. המשמעות היא שאם אתה מדווח בטוויטר על כך שראית מסוק צבאי, אתה עשוי – אם תעצבן את האדם הנכון – להיות מואשם בריגול, וזאת מבלי שכלל עמדת בקשר עם מרגל אויב כלשהו, או ידעת שהידיעה סודית באיזשהו אופן.

השימוש באישום בריגול כנגד פעילי הימין נראה בעליל כפוליטיזציה של סעיף הריגול. יש, כמובן, מקום לסעיף ריגול בספר החוקים: הוא אמור להיות שמור לטיפוסים מסוגם של ישראל בר או מרקוס קלינגברג. קשה מאד להאמין שלמשטרה לא היו סעיפי אישום אחרים, סבירים יותר, להפעיל כנגד נערי הגבעות. השימוש באישום בריגול או בגידה כנגד דיסידנטים איננו, בלשון המעטה, מסימנן של חברות חופשיות. עוד מן הראוי להזכיר שהתנגדות לפינוי של מאחזים היא פעילות חוקית ומותרת, עד לרגע שבו היא גולשת לאלימות.

יתר על כן, עולה החשד שההאשמה בסעיף מפוצץ כזה היא חלק ממה שמסתמן כמודוס אופרנדי הרגיל של הפרקליטות: נסיון להטלת אימה על הנאשם כדי שיסכים להסכם טיעון על סעיף פחוּת יותר. אחרי הכל, ההיסטוריה של הפרקליטות במשפטים מסוג זה לא מוצלחת, בלשון המעטה. המשפט של ראעד סלאח נפתח בהאשמות בריגול לטובת איראן והסתיים בקול חלושה בהרשעה במגע עם סוכן זר ובמתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. משפטה של טלי פחימה התחיל בקול תרועה של הפרקליטות, שהודיעה שלא תדרוש את עונש המוות בשל עבירות של סיוע לאויב בעת מלחמה, והאשימה אותה גם בתמיכה בארגון טרור ואחזקת נשק ללא רשיון. המשפט ההוא נגמר בפארסה, בהרשעה ב"מסירת ידיעה לאויב ולתועלתו," מגע עם סוכן חוץ והפרת הוראה חקוקה, ובמאסר של שנה וחצי נוספות. למה לך להסתבך, הוא המסר השקט של התביעה: שב בצד, אל תהיה פעיל. אם תתעקש, אתה יכול לחטוף כתב אישום באשמת ריגול. כן, כנראה נפסיד ובית המשפט ימנע מאיתנו השפלה מוחלטת ולא יזכה אותך אלא ירשיע אותך בסעיף מופחת – אבל זה באמת שווה לך?

וזה לא צריך לעבוד ככה. זו צורת חשיבה של מדינה טוטליטרית, שרואה את התנגדות האזרחים כסיבה להפוך אותם לאויבים. יתר על כן, כשהשלטון מתייחס ליריביו כאויבים, רומס אותם באמצעות סעיפי אישום שאמורים להיות מופעלים כנגד בוגדים ושליחיהן של מדינות עוינות, הוא מעניק להם לגיטימציה להפוך בפועל לאויבים. גם לא צודק, גם לא חכם.

* * * *

מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה ×›×™ "פרסומים בתקשורת מלמדים על כוונה להעמיד חלק מפעילי הימין העצורים לדין בגין עבירות של ריגול. ככל שמדובר באיסוף מידע לגבי תנועות גלויות של הצבא ואשר מטרתו הייתה ארגון פעולות מחאה נגד פינוי מאחזים — הרי שלא זו בלבד שהשימוש בסעיף הריגול אינו מוצדק, אלא נראה שמטרתו העיקרית של השימוש בסעיף ×–×” היא לבלום מחאה נגד פינוי מאחזים. אף שמאחזים אלה אינם חוקיים, המחאה נגד הריסתם לגיטימית. הניסיון למנוע מחאה זו פוגע בחופש הביטוי וההפגנה והוא פסול."

ועוד דבר אחד: ממשלת נתניהו ממשיכה את פעולות תג המחיר שלה כנגד האוכלוסיה שהעזה להרים ראש בקיץ, והודיעה שתעריף החשמל יעלה בתחילת חודש פברואר בתשעה אחוזים, וזאת לאחר שכבר עלה בכ-15% בנובמבר. הממשלה הזו מצאה 1.6 מיליארדים נוספים עבור הבור ללא תחתית של משרד הבטחון; היא לא יכלה, זה מנוגד לאמונותיו הדתיות של המנהיג היקר, לסבסד עבור אזרחיה מצרך בסיסי כמו חשמל. ככה זה: תותחים לפני חמאה. סדר עדיפויות צריך להיות.

(יוסי גורביץ)

משרד החינוך שלח מכתב נזיפה למנהל בית התיכון בערערה, ששלח את תלמידיו למצעד זכויות האדם שנערך בתחילת החודש. במכתב, נאמר כי "התלמידים נשאו שלטים נגד גזענות, הריסת בתים ועוד, דבר אשר נוגד את חוזר המנכ"ל."

במכתב התגובה של בית הספר, ציטטו המורים את דבריו של קומישר החינוך, גדעון סער, לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי: "תפקידכם כאנשי חינוך המשמשים מורי דרך לתלמידים, לחנכם ×›×™ לצד השמירה וההגנה על זכויות האדם, ישנה ציפייה מהם לגלות מעורבות ואחריות אישית, חברתית, אזרחית ולאומית. מעורבות זו תביא אותם להשתתפות, ועליהם להאמין ×›×™ השתתפותם אכן תתרום לעיצוב דרכה של המדינה. זכותם להשתתף היא בעצם גם חובתם לגלות מעורבות ואחריות כלפי המדינה והחברה." אחת המורות אף אמרה ×›×™ "אלף שיעורי אזרחות לא מסוגלים לתת את מה שנתנה השעה שבה היינו שם. התלמידים ניגשו אלי בסוף ואמרו: ‘לא ידענו שהיהודים כל כך נחמדים וטובים'. תלמידים ערבים ויהודים שרו יחד: ‘ערבים ויהודים ×–×” לזה אוהבים' – ×–×” ×”×™×” מדהים איך שהם צעקו ×›×›×” יחד, למען זכויות אדם."

המורים בערערה, למרבה הצער, לוקים בתמימות ממארת. הם היו צריכים לדעת את שהבין כבר ישוע, שכלפי הצבועים כמו גדעון סער יש לנקוט את הכלל של "עשו כדבריהם, לא כמעשיהם." מעשיו של גדעון סער – מכתב הנזיפה הזה – מעידים על כוונותיו האמיתיות הרבה יותר מאשר פרסום רשמי מתלקק.

יתר על כן, כאשר המורה אומרת שהתלמידים שלה צעקו "ערבים ויהודים, זה לזה אוהבים" – האם היא לא הבינה שזה בדיוק מה שמפחיד אנשים כמו סער? גדעון סער מוכר את עצמו לציבור הכללי כשר חינוך ליברלי ביחס, ולזכותו ייאמר שבניגוד לשרת החינוך הקודמת של הליכוד, לימור "הסוטרת" לבנת, הוא לא בילה את נעוריו בהתפרעויות בתיאטרונים שהציגו מחזות שלא מוצאים חן בעיניו.

אבל גדעון סער, צריך להזכיר, הוא שר החינוך של "אם תרצו." הוא השר שמשרדו פסל חוברת על הצהרת זכויות האדם הבינלאומית, משום שהיא כוללת שני סעיפים שהוא לא יכול לחיות איתם: זכותו של אדם להמיר את דתו וזכותו של אדם להגר למדינה אחרת. במקביל, העלה סער את האינדוקטרינציה של התלמידים (הוא קרא לכך, כמובן, "הקניית ערכים") והוא מאלץ גם תלמידים חילונים ללמוד את מסכת אבות, קובץ הבורות המזוקק של היהדות שמכיל פנינים כמו "מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שוודאי יעלה את הדימוי העצמי של התלמידות במערכת החינוך של סער. יוזמה ידועה אחרת של סער היא לשלוח את התלמידים לטיול חובה בחברון – ולא מדובר בסיור של "שוברים שתיקה", אלא בנסיון לאינדוקטרינציה (סליחה, "הקניית ערכים") של התלמידים שישראל חייבת להמשיך ולשלוט בחברון.

והאמת, קשה לצפות משר שדוחה את הצהרת זכויות האדם בגלל הזכות להמרת דת, שיגלה סובלנות כלשהי כלפי זכויות אדם, על אחת כמה וכמה כאשר – אבוי לאותה בושה – תלמידים יהודים ופלסטינים מגלים שהם מסוגלים להתעלות מעל חומות השנאה. אם ניתן לזה להמשך, עוד יגדלו כאן תלמידים שיחשבו, רחמנא ליצלן, שזה לגמרי בסדר אם יהודים ולא-יהודים יתחתנו אלה באלה, ואז אנא אנו באים? יש להודות לסער על כך שמכתב האיומים של משרדו חושף את עמדתו האמיתית כלפי זכויות האדם.

ועוד דבר אחד: המנהיג היקר, בנימין נתניהו, אמר בחידון התנ"ך ש"אנו עדים היום לתופעה פסולה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי – והדבר נוגד את רוח המסורת של התנ"ך, נוגד ערכים דמוקרטיים וסותר את עקרונות היהדות, שאחד המרכזיים בהם הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. אני מברך על כך שרבנים ומנהיגים חרדים יצאו בתקיפות נגד תופעה זו." הטקסט ×”×–×” מכיל שקר וספק שקר-ספק בורות. השקר, כמובן, הוא הטענה ש"רבנים ומנהיגים חרדים יצאו בתקיפות נגד תופעה זו." ×–×” לא קרה. להיפך, כפי שחזיתי, הרבנים החרדים צופפו שורות סביב בריוני בית שמש. ×–×” קרה באמצעות השטיק הישן של יללות על "הסתה." צריך לומר זאת במפורש: כל זמן שמנהיגי החרדים יודעים מי הפורעים, יודעים מי הרבנים שעומדים מאחוריהם ומעניקים להם גיבוי – לידיעת המשטרה: מדובר ביצחק טוביה וייס, שמתהדר בתואר "גאון אב בית דין" של העדה החרדית – אבל אינם מוכנים להסגיר אותם למשטרה מחשש "דין מוסר," הם נושאים באחריות למה שמתרחש. אני יודע, התחביר העברי איננו סובל את צירוף המילים "רבנים" ו"אחריות" באותו המשפט, אבל בכל זאת. עדכון: ה”ספק שקר ספק בורות”, כמובן מתייחס לטענה המגוחכת ש"הדרת נשים “נוגדת את רוח המסורת של התנ”ך.” ספק אם יש משהו שפגע בזכויות נשים לאורך ההיסטוריה יותר מהתנ”ך, עם תפיסת האשה כרכוש שלו.

(יוסי גורביץ)

במשרד האוצר ולשכת ראש הממשלה כנראה חושבים שהם הצליחו לקבור סופית את המחאה החברתית, כי הם מחזירים את הגזירות, ובגדול. האוצר הודיע היום (א') שהוא מצפה לירידה בהכנסות ממיסים של כ-3.5 מיליארדים בשנת 2011. אשר על כן, הוא מתכוון לנקוט בתכנית הקבועה שלו.

היא מורכבת משני חלקים: קודם כל, העלאת המע"מ והמסים העקיפים, ואחר כך קיצוץ בתקציב. "קיצוץ התקציב" הוא שם הקוד של משרד האוצר, שהושרש בשיח הציבורי, לצמצום השירותים שנותנת הממשלה לציבור. כלומר, המדינה תיקח מאיתנו יותר כסף אבל תתן לנו, חלף אותם כספים, פחות.

מותר להניח בוודאות שהקיצוץ לא יחול על משרד הבטחון: אחרי הכל, האוצר עשה המון רעש וצלצולים מהנושא לפני כשנה, וב-2011 תקציב הבטחון הגיע לשיאים חדשים וחצה את קו 60 המיליארדים. רק לפני שבוע, אישרה ועדת הכספים תוספת של כ-780 מיליוני שקלים לתקציב משרד הבטחון – בלי לקבל שום הסברים לאיפה הולך הכסף. ככה זה ברפובליקת בננות: הצבא ביקש, הצבא לקח, יהי שם הצבא מבורך.

צמצום השירותים, אם כן, יקרה במשרדים האזרחיים – אתם יודעים, המשרדים הלא חשובים האלה שצריכים לנהל את החיים שלנו בין מלחמה בעזה למלחמת יום הדין באיראן. פה יש לי שאלה: את שנת 2010 סיים האוצר, על פי הודעותיו, בעודף של יותר מ-10 מיליארדי שקלים. מה קרה לכסף הזה? לאיפה הוא נעלם? למה הוא לא משמש לכסות את הבור התקציבי של 2011? למה האוצר מדבר איתנו תמיד על גרעונות, אבל את עודפי הגביה הוא תמיד מסתיר?

ועוד שאלות: למה להעלות את המע"מ? מדובר במס רגרסיבי, שמכביד בעיקר על השכבות החלשות – וכאלה לא חסרות פה. כשליש מהישראלים משתכרים פחות משכר המינימום. כמחציתם לא מגיעים כלל לרף המס. ההוצאה העיקרית של עניים היא על מזון – ובישראל יש מע"מ גם על מזון. העלאת המע"מ תפגע בעיקר במי שאין להם. האוצר צפוי להעלות עוד מיסים עקיפים אחרים – אבל לא את מס ההכנסה.

מאז שהפך בנימין נתניהו לשר האוצר, מסממים אותנו בכלכלת הוודו שאומרת שאם נוריד את המס על העשירים ועל החברות, הם יצרכו יותר וכתוצאה מכך לכולם יהיה טוב יותר. כפי שמראה דו"ח אדוה, זה לא המצב: הורדת מס ההכנסה היטיבה עם המאיון העליון, שההכנסה שלו עלתה ב-19%, אבל לא עם שאר האוכלוסיה.

קיבלתי היום המחשה אישית למדיניות של נתניהו: קופסת טבק שפעם עלתה 55 ₪ עולה עכשיו 120 ₪. סיגרלות, שפעם עלו 25 ₪, יעלו 80 ₪. המס על טבק עמד עד לפני שבועיים על 50 שקלים לק"×’; עכשיו הוא 241.48 שקלים לק"×’. העלאת המס נומקה בצורך להלחם בסכנות העישון, אבל מדובר בנסיון לסתום בור תקציבים – והמס על סיגרים, מהסוג החביב כל כך על נתניהו (שנהג לעשן אותם על חשבוננו) יוכיח: המיסוי עליו עלה ב-11% בלבד. כנראה שסיגרים מסרטנים פחות מסיגרלות או טבק מקטרות. כלומר, המאיון העליון מקבל מנתניהו הנחות במיסים כדי שיוכל לרכוש בהם, בין השאר, עוד סיגרים – וטבק המקטרת שלי יצטרך לסבסד את ×–×”. נהדר.

אני לא יודע כמה כסף יכניס מס הטבק לאוצר – הוא מדבר על 120 מיליוני ₪, אבל בהפרשי מחירים כאלה, עליית מס של כמעט 250%, כנראה שהמבריחים ישגשגו – אבל אני יודע שעל 400 מיליוני שקלים הוא ויתר בלי יותר מדי רעש. המלצה של ועדת טרכטנברג שכונתה "מס עשירים", תוספת שני אחוזים במס הכנסה למי שמרוויח מעל מיליון שקלים בשנה, דווקא בוטלה.

אם האוצר רוצה כסף, ואפשר להבין אותו – זה תפקידו – יואיל נא לגלגל לאחור את ה"רפורמה" של בנימין נתניהו. יחזיר נא את מס החברות ואת מס ההכנסה לשיעורים שקדמו לתכנית של 2003, ויילחם ברצינות על קיצוץ דרסטי בתקציב הבטחון. אם יתעקשו נתניהו והאוצר על העלאת מסים על רוב מוחלט של האוכלוסיה, כולנו צריכים לצאת לרחובות, להרעיד את המדינה, ולא לחזור הביתה עד שמשטר העושק הזה יוחלף.

(יוסי גורביץ)

השתתפתי אמש (א') בפגישת בלוגרים בערוץ 10, שדנה בעתידו של הערוץ. האווירה היתה אווירת נכאים: דיברו על הסגירה של ערוץ 10 לא פעם ולא פעמיים, אבל הפעם נראה שזה אכן יקרה. אם הדברים לא ישתנו, ערוץ 10 יחדל לשדר ב-27 בינואר.

ישנם שורה של טיעונים טובים נגד סגירת ערוץ 10. הבולט שבהם הוא שאסור לתת לבנימין נתניהו לעשות את זה. במהלך בריוני וחריג, כפה נתניהו משמעת קואליציונית על ההצבעה על אישור לערוץ 10 לדחות את תשלום חובותיו – 60 מיליונים בסך הכל – והפיל אותה. זה היה אחרי שנציג משרד האוצר אמר לערוץ 10 שמדובר בהסכמה פורמלית בלבד, ואחרי שהרשות השניה – שלה חייב ערוץ 10 את הכסף – אמרה שהיא לא צריכה אותו. מניעת האישור היתה מהלך טקטי מבריק: אם ערוץ 10 היה מקבל אותו, הוא היה מצליח להגיע – בזחילה, אמנם – להגשת בקשה לרשיון מעודכן החל מ-2012. תנאי הרשיון החדש מקלים הרבה יותר והם יאפשרו לו להיות רווחי מתישהו, אולי אפילו ב-2014.

ואז, כאמור, צץ נתניהו. הוא הטיל את כל כובד משקלו על הנושא הזה, היה מוכן להסתכסך עבורו עם השר שהוא שיבח כמופת לפני זמן קצר ביחס, משה כחלון, וסגר לערוץ 10 את השיבר. במדינה נורמלית, ראש ממשלה שהיה מעורב בהליכים משפטיים מול ערוץ תקשורת שחשף – לכאורה, לכאורה – את שחיתותו, לא היה נוגע בהליכים מול הערוץ במקל. ישראל איננה מדינה נורמלית, היא קרובה הרבה יותר לאיטליה של ברלוסקוני, ונתניהו התערב גם התערב. ומוזר, אף אחד לא דיבר על ניגוד האינטרסים הזה.

האיש שמטיס את הכביסה המלוכלכת שלו לחו"ל כדי שיכבסו אותה שם, על חשבון הציבור או אחרים אך לעולם לא על חשבונו, כבר השתלט על חלק ניכר מעוגת התקשורת הישראלית. העיתון הנפוץ בישראל, שממומן עבורו חינם אין כסף על ידי אוליגרך זר, משמש כשופר הלשכה שלו. העיתון "מעריב" מנוהל על ידי בכיר לשעבר בלשכתו. רשות השידור, בכלל זה ערוץ 1, נמצאת תחת שליטתו – ובכירים בלשכת נתניהו, נשמעו עדויות, התקשרו לשם כדי למנוע סיקור נרחב של ההפגנות הגדולות בקיץ. בכיר בלשכתו לשעבר, יואב הורוביץ, שימש כמועמד של נתניהו לתפקיד יו"ר הרשות השניה והוא כעת חבר בוועד המנהל של רשות השידור. במסע הזה, צריך להזכיר, נהנה נתניהו מתמיכתו של שר התקשורת שלו, משה "אני לא מודאג מהמושג פוליטיזציה" כחלון.

ערוץ 10 תמיד היה עצמאי יותר משאר ערוצי התקשורת הישראלים; ראוי להזכיר את יבבות השבר של הטוקבקים אחרי מלחמת לבנון השניה, שאז העז הערוץ לדווח באופן עצמאי מהתעמולה של דובר צה"ל. גיא לרר, שדיבר בכנס אתמול, אמר שאין כלי תקשורת שבו העיתונאים עצמאיים כמו בערוץ 10; הוא דיבר על שיחות עם עיתונאים בכלי תקשורת אחרים, ואיך יצא מהן עם "מפת החרדה" שלהם, הדברים שידוע להם שהם לא יכולים לכתוב עליהם. הציבור הישראלי צריך ערוץ כזה, במיוחד לנוכח נסיונותיו של נתניהו להשתלט על התקשורת – נסיון שהוא בפועל מאמץ לשמור על שלטונו של נתניהו נצחי.

צריך להפקיע את הנושא מידיו של נתניהו: אחרת יש לחשוש שהוא ישתמש בתרגיל עז התקיפה שהפעיל גם כנגד העמותות, וישאיר את האיום על ערוץ 10 מרחף באוויר גם אם פורמלית יוסר. אם נניח לנתניהו לעשות את שלו, גורלו של ערוץ 10 ישמש להטלת אימה על שאר כלי התקשורת בכל מקרה: אם ייסגר, כולם ילמדו את הלקח; אם נתניהו ימנע בחסדו את הסגירה, כל השאר יבינו את המסר הסמוי. בערוץ 10 אמרו שאם הם ישארו באוויר, הם ימשיכו לשדר תחקירים כאילו דבר לא קרה. עם כל הכבוד, קשה להאמין שחיכוך כזה עם אפשרות בפיטורים – ולהרבה מעובדי הערוץ, פיטורים הם גם סוף הקריירה התקשורתית שלהם – לא ישאיר את אותותיו.

ראוי לשמור על ערוץ 10 גם אם הציבור יצטרך לתמוך בו כספית. יש עניין לציבור בכלב שמירה שלא מהסס לנשוך. וכן, אני מודע לבעיות של ערוץ 10 – כמו של כל כלי תקשורת אחר. כן, אני לא מתרשם במיוחד, בלשון המעטה, מתכניות ריאליטי וזבל דומה. אבל הזבל הזה מממן את היכולת לשדר חדשות שהשלטון לא רוצה לראות – וזה תפקידה של מערכת חדשות. יתר על כן, ההתעקשות של נתניהו על תשלום חובות היתה נראית הגיונית יותר, אלמלא – כפי שציין דב חנין אתמול – מחקה הממשלה בקלילות 300 מיליונים מחובותיה של רשות השידור, כשהיא פוטרת אותו גם מהצורך להשקיע ביצירה מקורית. היוצרים, הרי, שמאלנים.

יש עוד נקודה שצריך להביא בחשבון. בנימין נתניהו מלהג לעתים קרובות על "כלכלת הזרזוף": שאם ניתן לעסק לצמוח, הוא יביא ברכה לעסקים רבים סביבו. עובדים צריכים מזון, רכב וכן הלאה. בשיטה שבה נתניהו עושה אתה דברים, זה כמובן לא קורה: הוא מעניק הטבות לבני המאיון העליון, לא לעובדים בני המעמד הבינוני. בהתאם לעקרון הזה, צריך לזכור שסגירת ערוץ 10 תביא לפיטוריהם לא רק של מאות העובדים בו – כמו מפעל בינוני, אבל משום מה העובדים האלה לא זוכים לאהדה השמורה לעובדים תעשייתיים מפוטרים – אלא גם לפגיעה קשה בכל התשתיות שסיפקו לו שירותים. מספר המפוטרים במסע הנקמה של נתניהו באנשים שחשפו את ערוותו עשוי להיות גבוה הרבה יותר.

מספר הטלפון של שר התקשורת, משה כחלון, מי שאמור להגן על האזרח הישראלי, הוא 050-6845584. המספר הגיע אלי באדיבות ערוץ 7, שפרסם אותו בקריאה למתנחלים להפציץ את כחלון (ושרים אחרים) במסרים נגד פינוי מאחזים. כחלון עובד אצל כולנו ומקבל משכורת מכולנו. שלחו לו מסרון, או התקשרו, וקראו לו למנוע את סגירת ערוץ 10.

עדכון: תגובת דובר צה"ל לשאלות ששלחתי לו בשבוע שעבר הגיעה. לא שהיא קשורה יותר מדי לשאלות.

ועוד דבר אחד: כמעט בלי שמישהו ישים לב, הצליחו החרדים בירושלים למנוע מנשים להצביע בבחירות שנערכו בשכונות שם. התירוץ, כמובן, היה "צניעות" – עוד הוכחה לכך שכל הסיפור אף פעם לא היה על שירת חיילות בצה"ל. הוא היה על דחיקת רגלי נשים מהמרחב הציבורי – כשהחרדים מצליחים, באלימות, למחוק מאה שנים של הישגי נשים. זה לא יגמר, אם נדבר על "התחשבות בתרבות שלהם." שהם יתחשבו בתרבות שלנו לשם שינוי. מהחפירה הזו אסור לסגת – גם אם זה אומר שנצטרך להתמודד עם אלימות ולהפעיל כוח כפיה קשה.

(יוסי גורביץ)