החברים של ג'ורג'

הקואליציה הסחו-ציונית (*)

או: רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה

ממשלת נתניהו הצליחה להעביר שלשום (ד') בקריאה ראשונה את חוקי המשילות, שירמסו עוד יותר את היכולת לקיים אופוזיציה בישראל. שיטת השלטון הישראלית היא שיטה מרובת מפלגות; תמיד היתה. היא נועדה לאפשר לסיעות הרבות שהיו קיימות בתקופת הישוב להמשיך ולהתקיים. מעתה, אומרת ממשלת נתניהו-ליברמן-לפיד-בנט, יהיו רק סיעות בינוניות וגדולות. הקץ לסחטנות, הם קוראים.

שלוש הערות. קודם כל, זו לא סחטנות. הסיעות הקטנות בכל זאת מייצגות ציבור, ובכל זאת רוצות נתחים – לא גדולים במיוחד, חשוב לציין – מהתקציב. דמוקרטיה איננה משחק סכום אפס; כל הציבור ראוי לייצוג והשפעה, כמו גם לנתחים מהעוגה. הסיעות הקטנות הערביות, שכנגדן מכוון החוק, לא מסוגלות אפילו למה שמקבלות הסיעות החרדיות.

שנית, אלה מונחים שהיו שמישים, אם בכלל, לתקופה קצרה מאד שנגמרה מזמן: שתי הממשלות של בגין והממשלה הראשונה של שמיר. ממשלות האחדות של 1984-1990 חיסלו במידה ניכרת את כוח ה"סחיטה" של המפלגות הקטנות. החרדים האשכנזים לא הצליחו "לסחוט" שום ממשלה מאז. ממשלות רבין ופרס ויתרו עליהן מראש, והנזק שהן גרמו לממשלת ברק – פרשת המשחן המפורסמת – היה אפסי. ברק נפל משום שהקואליציה שלו לא היתה סבירה מלכתחילה ומשום שהוא היה ברק. לחרדים לא היה שום כוח "סחיטה" מול שרון, לא הם הפילו את אולמרט, והם לא היוו שום בעיה לממשלת נתניהו השניה. ש"ס היא סיפור אחר – אבל מאז 1996 ש"ס לא ירדה מעשרה מנדטים ובדרך כלל קיבלה יותר. היא לא מפלגה קטנה בשום קנה מידה והיא לא הולכת לקטון.

המקרה היחיד שבו אפשר לדבר על "סחיטה" הוא פרשת התרגיל המסריח ב-1990, כשפרס ניסה – בסיוע זמני מאד של ש"ס, שחזרה בה – לפצל את הסיעות החרדיות ולהביא לכך שהכנסת תמנה אותו במקום שמיר. הממשלה ההיא היתה הממשלה היחידה שנפלה בהצבעת אי אמון – וגם אז, צריך להזכיר, לא רק הסיעות החרדיות שיחקו תפקיד: זכורות היטב דמעותיו של שמיר בקריאה "אברשה, שוב הביתה!". 'אברשה' היה אברהם שריר, בכיר ליכוד מאוכזב. על כל פנים, קצת משונה לטעון שמשבר פוליטי בן 23 שנים, ששמיר התאושש ממנו במהירות והוביל ממשלה יציבה לעוד שנתיים, הוא מה שצריך להכתיב את שינוי חוקי המשחק.

שלישית, אנחנו לא בחברון ואף אחד לא מכוון נשק לילד בן חמש (נראה לי כמו אידיום עדכני יותר מאשר 'אנחנו לא בשיקאגו של שנות העשרים'), ואי אפשר לסחוט מפלגות. אפשר, אולי, לסחוט פוליטיקאים, אבל זו עבירה פלילית וזה לא מה שאנחנו מדברים עליו. במכוון, השיח של המפלגות הגדולות לא מדבר על "לחץ פוליטי לגיטימי" אלא על "סחיטה." מפלגות לא נסחטות, הן מסכימות לפשרות. אם מפלגה חושבת שהדיל שנדרש ממנה לא לגיטימי, היא לא חייבת להסכים לו. במקרים מסוימים, היא אפילו יכולה לגרוף הון פוליטי ניכר מאי הסכמה כזו. כשהיא מסכימה, היא לא נסחטת. היא אומרת שהמחיר תמורת העסקה גבוה אולי משציפתה, אבל היא מוכנה לשלם אותו.

וכאמור, החוקים האלה לא מכוונים אל המפלגות החרדיות. יהדות התורה/אגודת ישראל נעה בין שישה לשבעה מנדטים, ש"ס תמיד מעל עשרה. הן לא בסכנה. המטרה הן המפלגות הערביות, שרק לעתים נדירות עוברות את קו ארבעת המנדטים. מהן דורשים להתאחד או להיעלם, מתוך ציפיה שוקקת שייעלמו.

ברור לנו מה חושבים בנט, נתניהו וליברמן על המפלגות הערביות. צריך לזכור, עם זאת, שליאיר לפיד כבר היתה התבטאות על ה"זועביז", והוא כבר כתב ש'[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו." נו, אז אחרי התקציב של לפיד, כשברור שאי אפשר יהיה לתקן את הביוב באום אל פאחם, לא נותר אלא להתארגן ל'התמודדות עם ערביי ישראל."

אלא שההתבטאות הבאמת מעניינת של לפיד היא דווקא זו על ה"זועביז". והיא מעניינת, כי החוק הזה לא היה עובר בלי סיעת יש לפיד, שהפגינה אתמול התנהלות דיקטטורית לעילא בכל פרשת ההתנצלות האיומה של ח"כ עדי קול. הסירוב לדבר עם ה'זועביז' – יש להניח שלפני כמה שנים הוא היה מדבר על ה"בישארים" – נובע מדרישה חוזרת ונשנית: הפסיקו להיות פוליטיקאים פלסטינים, הפכו להיות פוליטיקאים מקומיים. טפלו בביוב של אום אל פאחם, לא בנושאים לאומיים; ובשום פנים אל תדברו על ההיסטוריה, על רוחות הרפאים שלנו ושלכם, על העובדה שבנינו כאן מדינה על בית קברות, על כך שמחקנו את הכפרים והערים שלכם, על כך שמתחנו שלמת בטון ומלט על ההיסטוריה שלכם. מדוע אינכם יכולים לקבל את ספרי ההיסטוריה שלנו, ולדקלם כאלג'יראים כנועים את המנטרה על "אבותינו הגאלים"? מדוע אתם מתעקשים להמשיך ולדבר כאילו הקבר עדיין פתוח? אנחנו לא רואים דבר ולא מריחים דבר. אין ריח נבלה בבית הזה. הסכימו, אם כן, למחיקת זהותכם, ואנחנו בתגובה ניתן לכם ביוב באום אל פאחם, ומי יודע, אם תהיו אחמדים קטנים ונחמדים ותגישו לנו חומוס כמו שרק אתם יכולים להכין, אפילו נכיר בכמה כפרים בלתי מוכרים שלכם. לא בכולם, בואו לא נסחף – אנחנו צריכים את האדמות לחוות בודדים – אבל בכמה מהם. אולי. רק העמידו פנים שאתם חיים במדינה דמוקרטית ולא במדינת כל יהודיה.

אה, אתם לא מוכנים להעמיד פנים? אתם לא מוכנים לשחק את המשחק, שבו אתם עלה התאנה הדמוקרטי שלו, זה שאנחנו מרשים לו ברוב חסדנו לשבת בבית הנבחרים תוך הקפדה שלעולם לא יהיה בידיו כוח, שלעולם לא יהיה שותף בשום קואליציה? אתם מתעקשים שנפרע את השטר שכתב נתן אלתרמן,

ובכן, מיהו תופיק טוּבּי? הוא חבר הכנסת,

הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הינו בזכות מלאה ולא בחסד…

כבר עת אולי לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

היא אל"ף-בי"ת.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגֵט.

ואין הפרלמנט, בשום פנים ואופן,

צריך לקרוא: אתה דובר בְּאֵין מחריד

מפני שטוב אני… נדיב… דוגל בחופש…

אין זה הולם אפילו מְסִבָּה פרטית.

עת להחליט סוף-סוף: ככל צירי הבית

גם טובי בו יושב בתוקף המשטר!

ואם זה רציני, אין צורך כל יומיים

על זו הפריבילגיה להגיש לו שטר.

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כֵּלֶיהָ

נוֹשים תודה באיש. חֶלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

שטר שנכתב כבר בשנת 1949? אם כן, אתם לא מותירים לנו ברירה אלא לקרוע אותו. זה טיב הדמוקרטיה, היא איננה מובנת מאליה, היא איננה מובנת לנו כלל.

והכל, כמובן, חוקי. הרי העברנו חוק שקובע שאין לכם זכות מעשית בפועל להבחר. זה דמוקרטי לגמרי, בדיוק כמו הסעיף שקובע שהאופוזיציה לא יכולה להעלות הצבעות אי אמון אלא פעם בחודש, בדיוק כמו הדרישה שהיא תשיג רוב מראש להעלאת הדיון. כי דמוקרטיה היא שלטון הרוב. והמיעוט? המיעוט יצטרך להכין לנו תה ושיגיד תודה שלא אילצנו אותו, כמו במשטרים אפלים מתקופות שאנחנו לא רוצים לדבר עליהם, לפרסם התנצלות משפילה בפומבי. וכמובן, לא מעבירים חוק שאומר שלא ציוני לא יכול להבחר: זו לא הדרך הישראלית. חקיקה ראשית לעולם איננה ברורה עד כדי כך. לא, היא תיתלה בסעיף טכני כדי להשיג את התוצאה הרצויה. יש hasbara לחשוב עליה ואנחנו בכל זאת צריכים לתרץ לעצמנו את מה שאנחנו עושים. ואם בית המשפט יפסול את החוק, מה שסביר – כך אומרים לי – בהתחשב בפסיקותיו של גרוניס, מה טוב: נוכל לזעוק בראש חוצות שאין דמוקרטיה, שהרי בית המשפט פסל החלטה של הכנסת וקבע שיש לשמור על זכויות המיעוט.

החלק האופטימי שבי אומר שאנחנו רואים עכשיו את פרפורי הגסיסה של הציונות. אנחנו רואים כעת את הקואליציה הסחו-ציונית, שאומרת שכל מי שאיננו שותף לדת הדגמ"ח לא רק שהוא לא חלק מהמיינסטרים, אין לו זכות ביטוי בכלל. אנחנו רואים איך המרכז הרדיקלי – הממשלה הזו והחוק הזה הם הרי חלומו הרטוב של בן דרור ימיני – מבהירים שמי שלא ציוני, לא יכול להיות חלק מהמשחק.

ובהתאם, שמדינת ישראל לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית כל זמן שהיא מדינה ציונית. הציונים תמיד היו רוב, מאז הקמת המדינה, אבל לצידם תמיד פעלו זרמים א-ציונים, פוסט ציונים ואנטי ציונים. אנטי ציונות של ממש אסורה בחוק: מפלגה איננה יכולה להבחר לכנסת אם היא שוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. הסעיף הזה תמיד היה צל על הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית; זו, כידוע, מאפשרת את החלפת המשטר. הרוב הציוני, הגס, שפטריוטו הצווחנית ("עזוב אותי משטויות! גיוס, בעד או נגד!" פלט הבהמה בן כספית בעת שידור עפ מותו של אלישיב) היא תעודת הזהות שלו, כבר לא יכול להסתכל במראה. הוא חייב לנפץ אותה.

הלא-ציונים תמיד היו החלק המעניין והחשוב של החברה הישראלית, זה שמאתגר את הקונסנסוס שלה. וראינו אתמול דברים מדהימים: בזמן שהמכבש של הסחו-ציונים – אלה שחושבים שלגליזציה של סמים היא דבר אסור משום שהיא מנוגדת לחוק בעוד שאין להם בעיה עם המאחז הבלתי חוקי עפרה – דהר קדימה, חברי כנסת חרדים בירכו את עמיתיהם הערבים בערבית, ואלה השיבו להם באידיש. הרוב הציוני יאלץ גם את מרצ להפוך לציונית אלא בקליפתה בלבד, שכן אדם הגון לא יכול עוד להיות ציוני – והוא יגלה שאנחנו לא בשנות החמישים. הציונים עדיין רוב, אבל יש מיעוט א-ציוני ופוסט ציוני גדול, והקואליציה הנוכחית עשויה לגבש אותו למשהו נחוש הרבה יותר. משהו הרבה יותר חד ואכזרי מאשר משענת הקנה הרצוץ המכונה בוז'י הרצוג.

ואם אכן יעבור החוק הזה, על ערביי ישראל להודיע שהם יוצאים מהמשחק: הם מחרימים את הבחירות ומסירים את שרידי עלה התאנה הדמוקרטי. יחד איתם, צריכות לפרוש מרצ ומה שנשאר באגף השמאלי של מפלגת העבודה. שחקו את המשחק שלכם לבד.

מי שרוצה לשלול את זכותם של אזרחים לבחירה, שלא יתפלא אם הוא מדרדר אותם אל עבר מלחמת אזרחים – ושומט בכך את שאריות הלגיטימיות שלה. העולם עדיין קונה, בקושי, את הבלוף על ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמחזיקה עם שלם תחת כיבוש"; הוא לא יקנה את הבלוף על הדמוקרטיה האתנית שמחזיקה מיליוני אזרחים לשעבר תחת משטר צבאי.

(*) מלשון סחי, קרי מרובע, שמרן, סגור.

ועוד דבר אחד: מדינת ישראל מנמקת את עקירתם של 1,300 תושבים בשמונה כפרים בדרום הר חברון – מהעלובים והנדכאים שבתושבי הגדה – בכך שעקירתם תחסוך לחמושי צה"ל זמן וכסף. אני לא צוחק, אם כי כל מי שהשתתף באימון מילואים ודאי יצחק כשישמע את הביטוי "חסכון בזמן."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שר האוצר ל-17% מאוכלוסיית ישראל: לכו תמותו

שר האוצר ממשיך להשתעמם בתפקידו, אז הוא ממשיך לפרסם פוסטים בפייסבוק. היום פרסם האיש שהתפרסם בשאלה "מה ישראלי בעיניך" טקסט נבוב מהרגיל, שבו הוא טען שהישראלים חצויים בכל דבר, שהם "גם וגם": גם טובים, גם רעים, גם מרחמים על פליטים – לפיד קורא להם "מסתננים," כמובן – וגם מייללים על זה שמצפים מאיתנו "לפתור את הבעיות של כל העולם." יודעי ח"ן, שינסו להבין לאן הולך התקציב הבא, עשויים להבין מדבריו של לפיד ("גם שצה"ל יהיה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון וגם לקצץ את תקציב הבטחון") שקיצוץ בתקציב הבטחון כנראה לא יהיה פה. הוא גם חושב שהישראלים קמצנים נורא, כי לדבריו הם משאירים טיפ של שמונה אחוזים בלבד. בואו נאמר שאלה לא הישראלים שאני מכיר. מצד שני, קבוצת ההתייחסות של לפיד היא אגודת הגזל של המאיון העליון, אז יכול להיות ששם זה דווקא נכון.

אבל לפיד, כנראה כמשיח לפי תומו, כמה דברים מעניינים. למשל, שהדיבורים שלו על חתירה להסכם שלום במערכת הבחירות היו מן הפה ולחוץ ("גם רוצים שלום, כי זה שאין פיגועים לא אומר שאנחנו לא מרגישים שתיכף הכל מתפוצץ, וגם לא מבינים למה דווקא מאתנו מבקשים כל הזמן לוותר. גם יודעים בדיוק איך זה ייגמר, ושנצטרך להחזיר, וגם יודעים עם מי יש לנו עסק, ואם נגיד להם עכשיו מה אנחנו מוכנים לתת, הם מיד ירצו עוד, כי ככה הם.") זו תובנה חדשה, לפיד, שהיכתה בך כברק עם בחירתך, או שידעת אותה קודם, אבל העדפת שלא לדבר על כך כדי לא להפחיד את המצביעים של לבני שציפית לגרוף?

אבל חמור מכך, לפיד כותב את הדברים הבאים: "[אנחנו] גם מבוהלים מזה שאירופה הופכת אט-אט למוסלמית וגם אומרים 'מגיע להם, שירגישו מה זה'." ההדגשה שלי. אוי. אוי. אף פעם לא חשדתי שלפיד לוקה בעודף הבנה או אינטליגנציה, אבל גם לא חשבתי שהוא יירד לתהומות האלה. מצד אחד, יש לנו את התפיסה הימנית הקיצונית של "המוסלמים משתלטים על אירופה", ומצד שני יש לנו את ההתענגות הנפסדת של הישראלים כשאחרים סופגים פיגועים (ראינו אותה גם הבוקר, אחרי הפיגוע בבוסטון, למרות שלא ברור לגביו דבר בעת כתיבת שורות אלה.) לפיד, שתמיד מנסה לשמש כברומטר של הישראליות, אומר לנו כעת שהתענגות על צרותיהם של אחרים כמו גם גזענות מטומטמת הם הצנטרום של הפיילה של הישראליות המדומיינת שלו.

זה קשקוש, כמובן. שיעור הילודה המוסלמי נמצא בירידה בכל רחבי העולם, וגם באירופה. על פי ההערכות של מכון המחקר Pew, בשנת 2030 צפויים להיות בבריטניה 5.6 מיליונים, שיהוו כ-8.2% מאוכלוסייתה; בצרפת, אמורים להיות 6.9 מיליוני מוסלמים, שיהוו כ-10.3% מהאוכלוסיה; בגרמניה יהיו כ-5.5 מיליוני מוסלמים, שיהוו כ-7.1% מהאוכלוסיה. בכלל אירופה, שיעור המוסלמים צפוי לעלות מכשישה אחוזים כיום לכשמונה אחוזים ב-2030.

אפשר היה לצפות משר האוצר שיבדוק את הנתונים האלה, ושבאופן כללי לא יציב את עצמו בצד הימני-קיצוני של המפה הפוליטית האירופית. הוא הרי יצטרך לעבוד עם שרי האוצר האירופאים. אבל "אפשר היה לצפות" ויאיר לפיד לא נכנסים לאותו המשפט; הוא הרי עוד לא הבין שהוא נבחר ציבור ושר בכיר, ומה שמותר לפובליציסט אסור לו.

גרוע מכך, לפיד שכח שהוא שר האוצר לא רק של היהודים, אלא של כל אזרחי ישראל. בטקסט הנוכחי הוא מבלבל בין ישראלים ויהודים וכותב ש"אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים, אפילו שלא ברור מה זה אומר" – אמירה שחשיבותה בכך שאפילו המקדמים העיקריים של תפיסת "יהודית ודמוקרטית" מודים שכבר אין להם מושג מה התוכן שלה, אם היה לה אי פעם. כשישית מהאוכלוסיה בישראל, 17%, מורכבת ממוסלמים. כשלפיד אומר להם שהוא "מבוהל" מכך שהם משתלטים על אירופה, ושמצד שני זה "מגיע לאירופאים," הוא אומר להם שהוא רואה בהם אסון, סוג של מגפה שאתה מאחל לאויביך. הוא אומר להם כל מה שהם צריכים לדעת על היחס של מי שאמור להיות שר האוצר שלהם כלפיהם.

למעשה, הטקסט מכיל עוד התבטאות של לפיד כלפי ערביי ישראל: "[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום-אל-פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו." אתם מבינים, אזרחי ישראל הערבים? כשלפיד יגמור עם הפלסטינים, הוא רואה אתכם בתור הבעיה הבאה. הוא גם חושב שהבעיה היא היעדר ביוב באום אל פאחם.

ספק אם יש הוכחה טובה יותר מהטקסטים של יאיר לפיד, שר אוצר של מפלגת מרכז רדיקלי, כדי לעמוד על כך שהנכבה לא באמת הסתיימה, שהיא תהליך מתמשך שבמהלכו מנהיגים יהודים מנשלים את הפלסטינים מאדמותיהם ומזכויותיהם. שר מטעם מפלגת מרכז מתייחס לכ-19.5% מהאוכלוסיה (17% מוסלמים ועוד כ-2.5% ערבים נוצרים) כאל משהו שצריך "להתמודד" איתו, איום עתידי שיגיע אחרי סיום הסכסוך עם הפלסטינים – סכסוך שהוא לא מאמין שניתן לסיים כי אי אפשר לסמוך עליהם. הוא חושב ש-17% מהאוכלוסיה הם נגע. 65 שנים אחרי שמגילת העצמאות הבטיחה שהמדינה היהודית " תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות," שר האוצר שלה ממשיך להתייחס אל הילידים של הארץ כאל סרח עודף במקרה הטוב ואסון במקרה הרע. אנחנו לא מדברים על ליברמן, לא על פייגלין, לא על דני דנון; אנחנו מדברים על יאיר לפיד, מי שבעיניו ובעיני רבים הוא הישראלי מכל ישראלי.

הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על כך שהוא שזה כנראה לא יפתיע את ערביי ישראל. הם כבר התרגלו. זכרו את זה בפעם הבאה שמקוננים על כך שהם לא רוצים להשתתף בתהליך הפוליטי, שבו הם משמשים בעיקר כעלה תאנה.

[]

חבר הכנסת אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), שחילץ את לפיד מההתבטאות הקודמת שלו נגד ערביי ישראל ("הזועביז"), מסר לי בתגובה שמדובר ב"התבטאות אומללה, שאיננה במקום, שחבל שנאמרה, ושמכילה הכללה כלפי האיסלם." טיבי אמר עוד כי מדובר בחלק מגל האיסלמופוביה הכלל-עולמי, ובתשובה לשאלה האם ישוחח עם לפיד על דבריו ענה כי הוא יעלה את הנושא לדיון בכנסת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פטור לכולם: הפתרון הסביר לבעיית הגיוס

אחד הנושאים המסעירים את הדיון הציבורי בימים האחרונים הוא נושא הגיוס, בעיקר לחרדים אבל גם של צעירים ערבים, שהעלה שוב את ראשו המכוער. אני לא מתכוון להתייחס לסכסוך דמיקולו בין מופז ונתניהו – מופז כנראה קלט שהוא מחוסל פוליטית מה שלא יעשה, וכמה מחברי קדימה כבר החלו בהליכי פרישה – אלא לשאלת הגיוס עצמה.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את המוני החרדים ללא הסכמתם? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. גובי מסים לא נכנסים לבני ברק בלי סיוע משטרתי כבד. הנסיון לגייס את בחורי הישיבות ללא הסכמת הרבנים שלהם צפוי להוביל לאינתיפאדה חרדית, והעובדה שאפילו עו"ד ויינרוט – שכהרגלו, מיצב את עצמו בתור הנציג החרדי לעולם החילוני – פרש מוועדת פלסנר כשהוא אומר שאין להסכים לסנקציות אישיות על בחורי ישיבה בשל אי גיוס, אומרת שבלי כוח זה לא יילך.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את הישראלים הפלסטינים, עילת פרישתו של ליברמן מוועדת פלסנר? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. נסיון כזה צפוי לגרור אינתיפאדה גם הוא. בשני המקרים יצטרך המשטר להפעיל כוח צבאי כנגד אוכלוסיה שאיננה אוהדת אותו ושמאוגדת בחוסר אהדה זה, רק כדי לכפות עליה התחמשות – התחמשות שתתרחש זמן קצר אחרי אלימות מצד המשטר, שתלווה כנראה במשטר צבאי זמני, עם כל העוולות והאלימות הכרוכות בו. האבסורד שבגיוס וחימוש של אנשים שמוכנים להיאבק כנגד גיוס כזה מובן, ככל הנראה, לקברניטי המדינה.

גיוס של החרדים והפלסטינים, בהתבסס על התקדימים של הנח"ל החרדי, מזמין למעשה יצירה של שלוש כוחות צבאיים בישראל: הצבא ה"רגיל", זה שכולנו מכירים; גדודים חרדיים, שם לא תדרוך כף רגל של אשה וקולה לא יישמע; וגדודים פלסטינים-ישראליים, שאין לי או לאף אחד אחר שמץ של מושג איך הם ייראו. מהבחינה הצבאית הטהורה, צה"ל – שסובל גם כך מעודף כוח אדם ואבטלה סמויה – לא צריך, בלשון המעטה, את החיילים הבעייתיים האלה. בהתחשב בגל האלימות שיגיע קודם להקמתן של המסגרות הצבאיות הכפויות הללו, הן צפויות להיות תחת פיקוח הדוק במיוחד של מה שאין לכנותו אלא כמשטרה פוליטית – ופיקוח כזה, היסטורית, לא משיג שום מטרה פרט לרדיקליזציה של הכפופים לו. משמעה של הפנטזיה של "גיוס לכולם", במושגי ישראל 2012, היא הצתת הפתיל לקראת מלחמת אזרחים.

ועל כן סביר שזה לא מה שמתכננים לנו. כנראה שכל המסיתים – הן כנגד החרדים והן כנגד הערבים – מבינים שזה מחיר גבוה מדי עבור השקטת תחושת ה"דפקו אותי" של המגזרים היחסית מבוססים במגזר היהודי, שרוצים עכשיו שגם אחרים יידפקו. גיוס החרדים והערבים הוא פנטזיה; השאלה היא איך נתניהו וליברמן יורדים מהעץ הזה.

כנראה שינסו להגיע לאיזשהו פתרון של "שירות לאומי," שבמסגרת הישראבלוף הרגיל לא ידרוש מהחרדים שום דבר, ישמש כתירוץ לדפוק את הערבים עוד קצת, ויאפשר למיינסטרים הציוני להמשיך ולפמפם את הטינה כלפי ה"אחרים." יש כמה בעיות עם שירות לאומי, ודאי עם שירות לאומי כפוי. במקרה של הכפיה, הבעיה מובנית מאליה. שירות לאומי הוא, במהותו, עבודות דחק שתופסות את מקומות העבודה של עובדים בדרג נמוך. כלומר, גוזלות עבודה מאנשים שצריכים להתפרנס כדי שהאגו הלאומי ירגיש טוב יותר עם עצמו. וכשעלות התפקידים הנמוכים במדרג כלשהו היא אפס, הדבר מוביל בעקביות גם לירידת השכר והמעמד של שאר העובדים בו – לפחות אלה שאין להם תארים אקדמיים.

השירות הלאומי, כפי שהוא מופעל כעת, מיועד לאפשר לנערות המגזר הדתי לאומי להרגיש טוב עם עצמן על ידי התנדבות בבתי חולים ומקומות דומים אחרים. ערבים שמנסים להכנס לשירות לאומי, שמבחינתם הוא נתפס ככלי לשדרוג מעמדם האזרחי, מגלים שהוא לא רוצה אותם. עכשיו, כל זמן שמספר העוסקות בו הוא נמוך, הנזק לכלכלה ולעובדים הזוטרים נמוך גם הוא ויתכן שיש בו, ככל שהוא מופנה לא אל בנות המגזר הדתי לאומי – שהוא מגזר בורגני קלאסי – אף תועלת מסוימת. אבל אם השירות הלאומי יהפוך ל, ובכן, לאומי, הוא יפגע אנושות באנשים שגם כך נמצאים בשכבות החלשות ביחס של החברה. כיוון שכך, זה בדיוק הפתרון שנתניהו, שמנסה עקרונית לפגוע בכוחם של העובדים מול המעבידים וההון, צפוי לבחור בו. השאלה היא למה אנחנו צריכים לסייע לו לדפוק אותנו.

העובדה שהנושא הזה עולה עכשיו איננה מקרית: בג"צ הורה לממשלה להפסיק את אי השוויון בגיוס עד סוף החודש. ואי השוויון הזה אכן זועק – פחות באשר לערבים ויותר באשר לחרדים. אלה מקבלים מהממשלה לא מעט תקציבים, בעוד שהערבים זוכים לאפליה ממוסדת בתקציבים ולאפליה ממוסדת פחות בקבלה לעבודה. השירות הצבאי לא מסייע להם: אף בדואי או דרוזי עוד לא גילה שקל לו יותר לשכור דירה או למצוא עבודה בגלל ששירת בצה"ל. האפליה כלפיהם היא גזענות יהודית נקיה. היעדרם של החרדים והנשים הערביות משוק העבודה הוא סכנה גדולה הרבה יותר לישראל מאשר העובדה שהם לא מסיידים עצים באיזה בסיס או מעבירים ניירות חסרי ערך מכאן לשם. לא שיציאה שלהם לשוק העבודה – שבכלל לא ברור שהוא ערוך לקבל אותם – תגרור נס כלכלי: בניגוד לתעמולה של בנימין נתניהו, בניכוי הערבים והחרדים ישראל היא עדיין אחת המדינות העניות ביותר ב-OECD. אבל הצורך בהצטרפותם לשוק העבודה דוחק הרבה יותר.

צריך לפתור את בעיית הגיוס הבלתי הוגן, אבל הדרך הנכונה לפתור אותה היא לא באמצעות עקירת עין אחת כדי לעצבן את השניה. הפתרון הוא פטור כללי מגיוס. רק מי שירצה לשרת, וגם יצליח לעמוד בדרישות הצבא, יתקבל. לשם כך, יהיה צורך להציע לו שכר נאות והטבות, כגון הקלות במציאת דיור ועבודה לאחר השחרור, כמו גם בלימודים. זה יהיה צבא מקצועי – והוא בהכרח יהיה קטן יותר מצה"ל הנוכחי, שמשאבי האנוש המוגזמים שלו פוגעים בו וגם בכלכלת המדינה. כל שאר האזרחים יוכלו להתחיל את חייהם בגיל 18. למי שיטען שמצבה של ישראל לא מאפשר זאת, צריך יהיה להצביע על בריטניה שאחרי מלחמת העולם השניה, שעמדה בפני סכנת מלחמת עולם שלישית וניהלה מלחמה בעצימות נמוכה באירלנד, ועדיין נשענה על צבא מקצועי וקטן. נזכיר גם שישראל לא נאלצה להתמודד, ב-30 השנים האחרונות, מול שום צבא עוין.

אלא שהמעבר לצבא מקצועי יצריך דיון כנה בשאלה מה בעצם אנחנו רוצים שהצבא הזה יעשה. זו שאלה אזרחית, לא צבאית. בכלל לא בטוח שהעם בישראל כשיר לנהל דיון כזה, לא אחרי 64 שנים שבהן הבהמה הירוקה היתה עגל הזהב שלו, והשתיקה כל דיון כזה.

מצד שני, לפני שנה חשבו הרבה אנשים שאי אפשר לנהל דיון כלכלי רציני בישראל. התעוררנו בתחום הזה והתנערנו מאשליות. מותר להאמין שזה מה שיקרה גם כאן. ומותר לתהות אם כאשר ארגונים מפוקפקים כמו "אם תרצו" (ת.פ. של לשכת ראש הממשלה, שבשנה שעברה ניסתה להכתים את המחאה ב"שמאלנות" רחמנא ליצלן), עסקני סטודנטים שכבר קיבלו את שלהם מהאוליגרכים, חברים טובים של ההון כמו יאיר לפידוכמה מקוננים מקצועיים על אי השוויון בנטל יוצאים דווקא עכשיו להפגנות, המטרה שלהם איננה הסטת הדיון מהמחאה החברתית למחאה של החבר'ה. מי שרוצה, יוכל להצטרף לצעדת-הנגד במוצ"ש, "צעדת המחאה האזרחית".

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

משרד החינוך נגד זכויות האדם

משרד החינוך שלח מכתב נזיפה למנהל בית התיכון בערערה, ששלח את תלמידיו למצעד זכויות האדם שנערך בתחילת החודש. במכתב, נאמר כי "התלמידים נשאו שלטים נגד גזענות, הריסת בתים ועוד, דבר אשר נוגד את חוזר המנכ"ל."

במכתב התגובה של בית הספר, ציטטו המורים את דבריו של קומישר החינוך, גדעון סער, לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי: "תפקידכם כאנשי חינוך המשמשים מורי דרך לתלמידים, לחנכם כי לצד השמירה וההגנה על זכויות האדם, ישנה ציפייה מהם לגלות מעורבות ואחריות אישית, חברתית, אזרחית ולאומית. מעורבות זו תביא אותם להשתתפות, ועליהם להאמין כי השתתפותם אכן תתרום לעיצוב דרכה של המדינה. זכותם להשתתף היא בעצם גם חובתם לגלות מעורבות ואחריות כלפי המדינה והחברה." אחת המורות אף אמרה כי "אלף שיעורי אזרחות לא מסוגלים לתת את מה שנתנה השעה שבה היינו שם. התלמידים ניגשו אלי בסוף ואמרו: ‘לא ידענו שהיהודים כל כך נחמדים וטובים'. תלמידים ערבים ויהודים שרו יחד: ‘ערבים ויהודים זה לזה אוהבים' – זה היה מדהים איך שהם צעקו ככה יחד, למען זכויות אדם."

המורים בערערה, למרבה הצער, לוקים בתמימות ממארת. הם היו צריכים לדעת את שהבין כבר ישוע, שכלפי הצבועים כמו גדעון סער יש לנקוט את הכלל של "עשו כדבריהם, לא כמעשיהם." מעשיו של גדעון סער – מכתב הנזיפה הזה – מעידים על כוונותיו האמיתיות הרבה יותר מאשר פרסום רשמי מתלקק.

יתר על כן, כאשר המורה אומרת שהתלמידים שלה צעקו "ערבים ויהודים, זה לזה אוהבים" – האם היא לא הבינה שזה בדיוק מה שמפחיד אנשים כמו סער? גדעון סער מוכר את עצמו לציבור הכללי כשר חינוך ליברלי ביחס, ולזכותו ייאמר שבניגוד לשרת החינוך הקודמת של הליכוד, לימור "הסוטרת" לבנת, הוא לא בילה את נעוריו בהתפרעויות בתיאטרונים שהציגו מחזות שלא מוצאים חן בעיניו.

אבל גדעון סער, צריך להזכיר, הוא שר החינוך של "אם תרצו." הוא השר שמשרדו פסל חוברת על הצהרת זכויות האדם הבינלאומית, משום שהיא כוללת שני סעיפים שהוא לא יכול לחיות איתם: זכותו של אדם להמיר את דתו וזכותו של אדם להגר למדינה אחרת. במקביל, העלה סער את האינדוקטרינציה של התלמידים (הוא קרא לכך, כמובן, "הקניית ערכים") והוא מאלץ גם תלמידים חילונים ללמוד את מסכת אבות, קובץ הבורות המזוקק של היהדות שמכיל פנינים כמו "מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שוודאי יעלה את הדימוי העצמי של התלמידות במערכת החינוך של סער. יוזמה ידועה אחרת של סער היא לשלוח את התלמידים לטיול חובה בחברון – ולא מדובר בסיור של "שוברים שתיקה", אלא בנסיון לאינדוקטרינציה (סליחה, "הקניית ערכים") של התלמידים שישראל חייבת להמשיך ולשלוט בחברון.

והאמת, קשה לצפות משר שדוחה את הצהרת זכויות האדם בגלל הזכות להמרת דת, שיגלה סובלנות כלשהי כלפי זכויות אדם, על אחת כמה וכמה כאשר – אבוי לאותה בושה – תלמידים יהודים ופלסטינים מגלים שהם מסוגלים להתעלות מעל חומות השנאה. אם ניתן לזה להמשך, עוד יגדלו כאן תלמידים שיחשבו, רחמנא ליצלן, שזה לגמרי בסדר אם יהודים ולא-יהודים יתחתנו אלה באלה, ואז אנא אנו באים? יש להודות לסער על כך שמכתב האיומים של משרדו חושף את עמדתו האמיתית כלפי זכויות האדם.

ועוד דבר אחד: המנהיג היקר, בנימין נתניהו, אמר בחידון התנ"ך ש"אנו עדים היום לתופעה פסולה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי – והדבר נוגד את רוח המסורת של התנ"ך, נוגד ערכים דמוקרטיים וסותר את עקרונות היהדות, שאחד המרכזיים בהם הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. אני מברך על כך שרבנים ומנהיגים חרדים יצאו בתקיפות נגד תופעה זו." הטקסט הזה מכיל שקר וספק שקר-ספק בורות. השקר, כמובן, הוא הטענה ש"רבנים ומנהיגים חרדים יצאו בתקיפות נגד תופעה זו." זה לא קרה. להיפך, כפי שחזיתי, הרבנים החרדים צופפו שורות סביב בריוני בית שמש. זה קרה באמצעות השטיק הישן של יללות על "הסתה." צריך לומר זאת במפורש: כל זמן שמנהיגי החרדים יודעים מי הפורעים, יודעים מי הרבנים שעומדים מאחוריהם ומעניקים להם גיבוי – לידיעת המשטרה: מדובר ביצחק טוביה וייס, שמתהדר בתואר "גאון אב בית דין" של העדה החרדית – אבל אינם מוכנים להסגיר אותם למשטרה מחשש "דין מוסר," הם נושאים באחריות למה שמתרחש. אני יודע, התחביר העברי איננו סובל את צירוף המילים "רבנים" ו"אחריות" באותו המשפט, אבל בכל זאת. עדכון: ה”ספק שקר ספק בורות”, כמובן מתייחס לטענה המגוחכת ש"הדרת נשים “נוגדת את רוח המסורת של התנ”ך.” ספק אם יש משהו שפגע בזכויות נשים לאורך ההיסטוריה יותר מהתנ”ך, עם תפיסת האשה כרכוש שלו.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: שעון השבת של החוק הישראלי

לפני זמן מה נחשפו בארה"ב מסמכים מטרידים, שזכו לכינוי "The Torture Memos". המסמכים מפרטים את ניסיונם האמיץ של יועציו המשפטיים של ממשל בוש למצוא הצדקה חוקית לשימוש בטכניקות עינויים מסוימות, ובכללן ה-Waterboarding, הדמיית טביעה. מאחר שעינויים מוגדרים בחוק כגרימת כאב או סבל קיצוניים לנחקר, מאמץ ניכר במסמכים הללו מוקדש לניסיון להוכיח שהחוק חל רק על מקרים שבהם נגרם לנחקר כאב וסבל קיצוניים. מאחר ש-Waterboarding גורם בעיקר סבל, אך לא כאב, הרי ששיטת העינויים הזו חוקית למהדרין. הסרטון הקצר הזה מסביר זאת טוב מכפי שאני אוכל לעשות.

בישראל זה לא היה קורה. מנסחי מזכר העינויים השקיעו מאמץ פרשני אדיר, ולא אלגנטי במיוחד, כדי לעקם את החוק הקיים לכיוון הרצוי להם. בישראל מוקדש מאמץ משפטי שווה ערך, אולם זה מופנה לניסוחו הראשוני של החוק. אין צורך בפרשנויות פתלתלות שיעקמו את החוק, החוק עקום מלכתחילה.

יום אחד יבדוק מישהו כמה כוחות סוס משפטיים נדרשו לישראל ליצירת חוקי האפליה הגזעיים שלה, ואם לדייק – להסוואתה של האפליה הגזעית הזו. החוק הישראלי לא מדבר על גזע; אין בכך צורך. לשם כך תיקנו כאן מגוון של שעוני שבת, התפלפלויות תלמודיות למחצה שמאפשרות למחוקק לומר "יהודים" ו"ערבים" מבלי להשתמש במלים אלו במפורש. הידוע מבין שעוני השבת הללו הוא אותו קונסטרוקט תיאורטי "הזכאי לאזרחות ישראלית מטעם חוק השבות". הכוונה ליהודי, כמובן, רק בלי לומר את השם המפורש.

אבל יש גם שעוני שבת אחרים, יעילים לא פחות. על פי הצעת חוק של ח"כ גדעון עזרא, מורה דרך המוביל קבוצת תיירים שמונה מעל 11 איש חייב להיות אזרח ישראלי. מאחר שהפלסטינים שמתגוררים במזרח ירושלים אינם אזרחי ישראל, הצעת החוק תחסל את פרנסתם של כ-300 מהם.

ועל פי הצעת חוק של ח"כ פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), אדם שכוחות הביטחון הרסו מבנה לא חוקי שהוא בנה, יחויב בהוצאות ההליך. קירשנבאום, לדבריה, התכוונה להטיל את ההוצאות הללו על תושבי אל-עראקיב ואום אל-פאחם, ולא על תושבי המאחזים. הסיבה פשוטה – החוק הישראלי אינו חל על שטחי יהודה ושומרון. חוק אחד לערבים, חוק אחר ליהודים, פשוט אל תאמרו זאת בקול.

הדוגמאות הללו התפרסמו אתמול, והמיוחד בהן, כמו בתיקון לחוק האזרחות, הוא הבוטות. המסכות, סוף סוף, נפלו. ח"כ קירשנבאום אמרה במפורש למה היא מתכוונת, ואף אחד לא קנה את ההתפלפלות של ח"כ עזרא. ישראל מפלה את אזרחיה הערבים במשך שנים, בחוקי סיפוח ובמדיניות גזענית, אבל הח"כים כבר לא חשים צורך להתנצל. מה שהיה חלק ממדיניות בלתי רשמית, מוסווית בפלפול תלמודי, הפך לאמצעי הפשוט והבדוק ביותר להשגת קולות. במלים אחרות: הקריצה הפכה לצ'פחה, שזה, בעצם, כל ישראל על רגל אחת.

המדיניות קיימת שנים. ולעתים האפליה הופכת לכה מובנת מאליה, עד שהיא משמשת כבסיס ליצירת אפליה נוספת. לכרבע מהיישובים הערביים אין תכניות מתאר, ולכן תושביהם לא יכולים לקבל היתר בנייה. ביישובים שבהם המדינה אישרה תכנית מתאר, אישורי הבנייה מתעכבים משום שהמדינה לא טרחה להקים באזור תשתית. מאחר שערבים לא יכולים להשיג היתר בנייה, הם בונים בנייה בלתי חוקית. מאחר שהערבים בונים בנייה בלתי חוקית, ישראלים יכולים לומר לעצמם שהערבים מפרים את החוק בקביעות. מאחר שהערבים מפרים את החוק, ח"כ פאינה קירשנבאום חשה צורך עז לחייב אותם בהוצאות על הריסת בתיהם. נהדר.

אבל הסיבוב האחרון של הגלגל חורג, ככל הנראה, מקווי המתאר שתכננו מייסדי האפליה הזו מלכתחילה. חוקי הגזע שלנו אמורים היו להיראות אחרת, מוגנים בהתפלפלות, נקיים משמות מפורשים. אבל למציאות דינמיקה משלה, וגזענות שקודדה בחוק לא יכולה להישאר לנצח בגבולותיו. היא תשאף החוצה, כי אינך יכול לקיים מציאות של אפליה מבלי לנסות להצדיק אותה הצדקה מתמדת. ובשלב מסוים, את מקום ההיתממות תופסת הצדקנות, ואת מקום הצדקנות – הוולגריות. וזה בערך כל מה שנשאר לנו מיהודית ודמוקרטית.

איתמר שאלתיאל