החברים של ג'ורג'

ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) נכנס היום (א') לכלא לשלושה חודשים. הסיבה: לפני שלוש שנים הוא הפר את תנאי השחרור שלו ודיבר עם עיתונאים. בית המשפט העליון ניסה להמיר את המאסר בעבודות שירות, אך קרוסמן סירב לעבוד במערב ירושלים, בשל חשש מוצדק שיותקף על ידי תושבי המקום היהודים, וביקש לעבוד במזרח ירושלים. הפרקליטות דחתה את הבקשה, והוא נכלא.

קרוסמן מאתגר את הדמוקרטיה הישראלית מאז מאסרו ב-1986, ובדרך כלל מכשיל אותה. הוא הורשע בריגול חמור למרות שמעולם לא נפגש ולו עם סוכן אויב אחד; מאסרו הוא זה שקבע את הנורמה שאומרת שעיתונאי יכול להיחשב, לצורך הדברים, לסוכן אויב. הוא נידון ל-18 שנות מאסר ושוביו עשו הכל כדי להוציא אותו מדעתו; בין השאר, הוא ישב 11 שנים בבידוד. עם הגעת מועד שחרורו, ב-2004, עלו קריאות ממערכת הבטחון להמשיך לכלוא אותו גם לאחר מועד השחרור.

זה לא הסתייע – כנראה שזה היה מוגזם מדי למדינה שעדיין משתדלת להעמיד פנים שאיננה מדינת שב"כ – אבל על קרוסמן הוטלו הגבלות ממגבלות שונות, שהעיקרית שבהן היא איסור על יציאתו מישראל. אין לו כל עתיד בה, אבל המנגנונים מתעקשים. התירוץ שלהם הפעם הוא שקרוסמן עדיין יודע סודות מהמתקן שבו עבד לפני 25 שנה, ואפילו "שיש דברים שהוא לא יודע שהוא יודע". מערכת המשפט שלנו, כהרגלה, משתפת פעולה עם מערכת הבטחון כמעט ללא ציוץ.

מדוע התנגדה הפרקליטות לכך שקרוסמן יעבוד במזרח ירושלים? כנראה מתוך רשעות לשמה. בתוך כך, אגב, היא חתרה תחת עצמה. מבחינת החוק, אחרי הכל, לא צריך להיות שום הבדל בין מזרח ירושלים למערב ירושלים; שניהם חלק מירושלים המאוחדת לנצח. מסתבר שלפחות לדעת הפרקליטות יש הבדל. צריך יהיה לזכור את זה.

* * * * *

ממשלתנו אישרה היום הצעת חוק שקוראת להחריף את תנאי המאסר של אסירי החמאס, כנראה מתוך תפיסה מוטעית שהדבר יגרום לחמאס להתפשר ולרדת מדרישותיו בעניין גלעד שליט. ח"כ אחמד טיבי, שבכלל מפגיז לאחרונה – את שר החוץ שלנו הוא הגדיר כהיפוכו של יורג היידר, קרי מהגר שרוצה לגרש את הילידים – אמר את המובן מאליו: "אפילו מצור מוחלט על רצועת עזה כולה, שהיא הכלא הגדול ביותר, לא הביא לשינוי שהממשלה מייחלת לו. סנקציה מתלהמת כזאת תביא נזק ולא תועלת לענין שליט".

הממשלה משתמשת באסירי החמאס כבבני ערובה. היא ירדה למדרגת שפלותו של ארגון טרור. היא מתייחסת אליהם לא כאל בני אדם, אלא כקלפי משחק. ועל רוב הציבור שלנו, זה מקובל, אפילו רצוי. משפחת שליט והאפרט התקשורתי שלה מתייחסים לכך כאל משהו שצריך היה לקרות לפני שנים.

שיא החוצפה שייך למיקי גולדווסר. במאמר דוחה שפרסמה היום בנרג' היא גינתה את העובדה שישראל העזה, שומו שמיים, לשחרר את בכיר החמאס מוחמד אבו טיר לפני כמה ימים. אבו טיר נשפט בבית דין ישראלי ונידון לארבע שנות מאסר. השנים הללו חלפו, כל יום ויום, כל דקה ודקה שבהן. למדינת חוק אין שום אפשרות אלא לשחרר אותו. שמענו הרבה מאד דרישות מתומכי משפחת שליט, בכללן הדרישה להשעות את חוקי זכויות היוצרים כשזה מגיע אליהם – אבל הדרישה שנשעה את עצם קיומה של ישראל כמדינת חוק כדי ש"הילד יוכל לחזור הביתה" היא באמת חריגה.

כמובן, תומכי שליט לא התחילו את הסיפור הזה. התחילה בו משפחת ארד, כשעתרה לבג"צ כנגד שחרורם של כמה לבנונים שחטפה ישראל – ביניהם אדם שהיה בן 15 כשנחטף, ובילה שנים על לא עוול בכפו בכלא ישראלי, רק כי היה באותו הבית עם שייח' עובייד – בטענה ששחרורם משמיט "קלפי מיקוח". הם ניסו לעשות את זה גם בגרמניה.

אסירים אינם קלפי מיקוח. הם אנשים שנידונו ושיש להם תאריך שחרור שנקבע על ידי בית משפט. מאסרם אינו יכול להתארך בשרירות ליבו של פקיד, רק כי זה לא מתאים למדינה. זה משהו שמובן בכל מדינה שבה לא השתלטו שירותי הבטחון על תפיסת החשיבה של אזרחי המדינה.

ישראל רוצה "קלפי מיקוח"? שתכריז על עצירי החמאס הבאים שתתפוס כעל שבויי מלחמה. אותם היא אכן תוכל להחזיק ולשחרר כרצונה. הסיכויים שזה יקרה הם אפסיים, כי ישראל – כרגיל – רוצה להחזיק במקל בשתי קצותיו: גם להגדיר את ההתנגדות הפלסטינית כטרור וכפשע (והיא אכן כזו לעיתים, ופושעי מלחמה צריכים לעמוד לדין) ולשלול בכך את הלגיטימיות שלה, וגם להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה בלתי מוכרזים, שאין להם את הזכויות שיש לאסירים.

והשאלה העולה מכל זה היא אם יש בכלל טעם להמשיך ולדבר על שלטון חוק במדינה שממשיכה להתעמר באדם שכלאה במשך 18 שנים,שאיננה מוכנה להכיר בכך שריצה את עונשו, ושאיננה מוכנה להניח לו לממש את זכותו הבסיסית וללכת ממקום בו הוא שנוא ונרדף.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, לאחר שהובסו בנסיונם למנוע את בניית חדר המיון הממוגן בבית החולים ברזילי – ולאחר מערכה קצרה וכושלת של "תג מחיר" כנגד מטרות חילוניות ברחבי הארץ – ערכו היותר סהרורים שבין החרדים מסע הלוויה לעצמות שנמצאו במקום. אלו, נזכיר, בוודאות כמעט מוחלטת עצמותיהם של פגאנים, שהיו בוודאי מופתעים לגלות שהם הפכו ליהודים לאחר מותם.

התבקשה האמירה הסרקסטית שלחרדים קל מאד לקבל אנשים כיהודים לאחר מותם, הרבה יותר מאשר בחייהם, אבל זו תהיה שגיאה. החרדים עושים ככל יכולתם כדי לוודא שלא יהודים לא ייקברו בקרבת יהודים – על כך, מיד – ובמקרים קיצוניים הם לא מהססים גם לחלל קברים.

מה שמעניין באימוצם האוטומטי לחיק ישראל סבא של אותם ביזנטים מופתעים – היו חרדים שרצו לקרוא להם "אבות" – הוא הסירוב האוטומטי לא פחות לקבל את עמדתם של החוקרים. מצד אחד, נמצאת כאן התפיסה האווילית – מקבילה באיוולתה לטענה שמנהל צריך להבין רק ב"ניהול" – שרב יודע הכל, גם יותר מהמומחים הגדולים בתחומם. דוד שמידל, שמנהל את המאבקים הללו כראש ארגון "אתרא קדישא", לא מעוניין לדעת מה מצאו הארכיאולוגים. הבורים שמקיפים אותו גם לא יבינו.

מצד שני, נמצאת תפיסה אפלה יותר: ההנחה היא שה"אחרים" עוינים ורודפים את החרדים, ושהם לא יהססו לשקר כדי לקדם את מטרותיהם. על פי ההנחה הזו, אם ארכיאולוג ימצא ראיה שהשלדים שייכים לזרע ישראל, הוא יעלים אותה – לא כי זה יפריע לבנייתו של חדר המיון, אלא משום טבעו. הוא, כפי שאמר לי ילד חרדי בשייח' ג'ראח, "עובד את השקר". התפיסה הזו מחלחלת יותר ויותר גם לחוגי הדתיים: כביכול יש איזו קנוניה ענקית נגדם. הפער בין המציאות – יהודים דתיים, וחרדים שפרנסתם על הציבור בעיקר, נהנים מפריבילגיות בכל אשר יפנו – ובין ההזיה עצום. מאיפה הוא מגיע?

אולי מכך שקושרי קשר מניחים שכל האחרים גם הם קושרי קשר. "7 ימים" פרסם אתמול כתבה ארוכה על העובדה שחברא קדישא מסווגת את הנקברים בשטחה על פי קריטריון של קרבה להלכה: חרדים נקברים בנפרד, דתיים נקברים יחד עם מסורתיים (מה שאומר הרבה על מה שחושבים החרדים על שני הפלגים האלה), יוצאי רוסיה ואתיופיה נקברים בשורות או טורים נפרדים. החברא קדישא, כמובן, מכחישה בתוקף. אבל ההכחשות שלה נראות רפות מול הראיות של "7 ימים", שכוללות כרטיסי קבורה שעליהם נרשמים הקודים לסוגים השונים של יהודים.

עכשיו, זה לא צריך להפתיע אף אחד. הענקנו לחרדים שליטה על שירותי הקבורה שלנו, כפי שנתנו להם שליטה על שירותי הנישואים והגירושין, ואף אחד לא יכול להתלונן שהם מנהלים אותם על פי ערכים יהודים ולא אנושיים. העקרון שמנחה אותם הוא שאין לקבור רשע לצד צדיק, ומבחינתם כולנו רשעים.

אבל, כמובן, הם לא יכולים לומר את ×–×”. אז הם מרמים, במעשה ובדיבור. כפי שרימה השופט החרדי פיליפ מרכוס, שסירב להעניק לאב גאה זכות שגרתית בתואנה שיכול להיות שהוא "פדופיל או רוצח סדרתי". כפי שדיינים חרדים לא מהססים להודות שהם מעוותים ×–×” שנים את הדין, כדי למנוע מהורים חילוניים את זכויותיהם על ילדיהם. כפי שעובדים דתיים של משרד הפנים מנצלים את מעמדם כדי לרדוף יהודים משיחיים (שם). כפי שאמר מאיר פורוש את מה שהוא באמת חושב באירוע פרטי. כמו שהרב ×”"ממלכתי" חיים דרוקמן קרא באיזה עלון פנימי לסרבנות לפינוי התנחלויות. כמו ששר המשפטים אמר בכינוס פנימי – איכשהו, כשהם לא חושבים ששומעים אותם, הכל יוצא החוצה – ש"להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל, זו באמת הדרך הראויה להנחיל לנו את משפט התורה – צעד אחר צעד".

אז כשהציבור שלך מורגל בכך שכלפי חוץ מותר לומר רק שקרים מתקתקים ואת האמת אומרים רק בקרב אנ"ש, אולי קל לו יותר – מהיותו קושר – להניח שכל האחרים קושרים קשר גם הם.

(יוסי גורביץ)

הפורטרט העצמי הראשון עם המצלמה החדשה, שהגיעה הבוקר. ושוב תודות לכל מי שתרם.

(יוסי גורביץ)

נשיאנו היקר, שמעון פרס, מצא לנכון לפתוח שוב את פיו – דבר שבשל אפסותה של ממשלתנו מתאפשר לו יותר ויותר – והפעם הוא תקף את סוריה. לזו האחרונה, הוא אומר, יש מנהג נפסד לדבר על שלום ולאגור טילים.

מה יש לומר, הפתגם "טול קורה מבין עיניך" קצת חלש על המקרה שלפנינו. אולי יש צורך בעדכון – משהו כמו "טול יריחו מבין עיניך". מאז קיומה של ישראל היא "מדברת על שלום ואוגרת נשק". לפרס היה חלק נכבד בתהליך הזה: כידוע, הוא היה מנכ"ל משרד הבטחון כשהחליטה ישראל שהיא צריכה נשק גרעיני. ישראל כל כך רצתה שלום אז, שהיא היתה נערכה לאייד בשבילו את המזרח התיכון. (במאמר מוסגר, אף פעם לא אמרו לנו – במסגרת העמימות – כמה עלה כל העסק. הפרויקט הגרעיני של סין כמעט רושש אותה וזה של פקיסטן הכביד עליה מאד כלכלית. כמה עלתה לנו דימונה, ומי פיקח על זה?)

לישראל יש ארסנל נכבד של כלי משחית, ועל פי פרסומים זרים הוא כולל גם יכולת מכה שניה מצוללות. למרות שישראל טוענת – בעודה מרחיבה את תחום שליטתה ומתנהגת כבריון שכונתי – שהיא רוצה שלום, היא מעולם לא פירקה ולו מערכת נשק אחת אלא אם נמצא לה תחליף קטלני ממנה. על פי המימרה של פרס, שנראית באופן חשוד כמו פרויקציה, אין מנוס אלא להגדיר את ישראל כצבועה.

שמעתי, והדברים לא הוכחשו, שישראל מקדישה כשמינית מהתקציב הרשמי שלה לצרכי מה שפרס מכנה "אגירת טילים". שמעתי שהיא השקיעה אגמים של דולרים בחיל אוויר שתפקידו הרשמי בעשור האחרון הוא לפגוע במדינה שאפילו אין לה גבול עם ישראל. ובכל זאת, ישראל לא מפסיקה לדבר על שלום – המילה החשובה כאן היא "לדבר" – כשהדובר המוצלח ביותר שלה הוא פרס עצמו. העורך של הכתבה כנראה הרגיש סרקסטי במיוחד, כי התמונה שהוא צירף אליה היתה של פרס בוחן מערכות נשק. פרס העז לטעון שישראל לא איימה על סוריה; כנראה שהוא לא שמע את שר החוץ שלנו מודיע על נכונותו להפיל את משטר אסד. הסורים, כמסתבר, שמעו גם שמעו.

האמירה של פרס על טילים סוריים מגיעה לאחר שסוריה חתמה על הסכם נשק עם ברית המוע… אה, סליחה, הרגל ישן – רוסיה. כחלק מעסקת הנשק, תקבל סוריה כמה מטוסים חדישים ביחס, כתחליף לעפיפונים ולארונות הקבורה המעופפים שלה. כמו כן, היא תקבל טילי × "מ. לא מהזן החדיש ביותר, אבל מתקדמים ביחס למה שכבר יש לה. גם הם, סביר להניח, נכללים ברשימת הטילים האסורים של פרס.

ישראל הרשמית נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה צעקה גדולה ומרה. אחרי הכל, טילי נ"מ – אמצעי הגנתי מובהק – לא יאפשרו לחיל האוויר של המדינה שוחרת השלום לעשות בתחום האווירי של סוריה ככל העולה על רוחו. נגמרו הבאזים העל קוליים מעל ארמונו של אסד, נגמרו התקפות על מתקנים סוריים. כלומר, הם לא נגמרו – הם פשוט יהיו כרוכים בסיכון. וסיכון הוא משהו שהצבא הישראלי לא מוכן לקבל. לא בשביל זה אימנו טייסים במשך שנים, כדי שהם יסתכנו, ועוד בשבי.

וסוריה צריכה להזהר, כי ההתנהגות התוקפנית הזו שלה – צבירת אמצעי מגן – עוד עשויה לעלות לה ביוקר. ב-1956, קשרה ישראל קשר עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות, צרפת ובריטניה, כנגד מצרים. הסיבה המיידית למלחמה, מבחינת ישראל, היתה עסקת הנשק הגדולה שמצרים בדיוק חתמה עם צ'כוסלובקיה. צה"ל רצה להכות את המצרים לפני שהם יספיקו ללמוד איך להפעיל את הנשק. כלומר, החשש ממלחמה עתידית שבו יהיה בנחיתות יחסית הוציא את צה"ל למלחמה תוקפנית (תוך הטעיה מסיבית של הציבור – זו היתה מלחמת השולל הראשונה – ובלי שום דיון ראוי בכנסת או בממשלה, אבל זה כבר סיפור אחר).

פרס מכיר היטב את הדוגמא הזו: אחרי הכל, הוא היה אז הקושר הראשי מהצד הישראלי. מעטים זוכרים את זה היום. פרס, אם טרם הכה בו השטיון, זוכר גם זוכר. בהחלט יתכן שגם הפעם הוא משחק את התפקיד ששיחק בממשלותיו של שרון: המטהר המושלם של כל שרץ. אם ישראל תתקוף את סוריה – מחוסר ברירה, כמובן, או לפחות כך נאמין עד שייפתחו הארכיונים – פרס יסביר לנו ולעולם שאנחנו בעצם רוצים שלום.

הוא טוב בזה.

(יוסי גורביץ)

במאהל הסולידריות עם שייח’ גראח, היום. לחיצה על התמונה תוביל לקישור לתמונה גדולה יותר.

(יוסי גורביץ)

שלשום התיר בית המשפט בפתח תקווה לעורכי דינו של אמיר מח'ול להפגש איתו, לראשונה לאחר 12 ימי מעצר. להוציא מספר פעילים התומכים במח'ול, תנאי המעצר המשונים הללו לא עוררו כל מחאה. להיפך: היג"עים צווחו בתסכול על כך שהזכות הבסיסית הזו הוענקה לו.

כל נחקר זכאי לעורך דין. ההזדקקות לו מגיעה לא רק בשלב המשפטי: שם, לעיתים קרובות, הכל כבר אבוד מבחינת החשוד. 99.8% מכלל כתבי האישום בישראל מסתיימים בהרשעה, שיעור שהיה מרשים כל מדינת משטרה. 91% מכתבי האישום מסתיים בעסקת טיעון, ולעיתים קרובות בטרם נפתח בכלל שלב הראיות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתבי אישום מסמרי שיער, ואז לסגת מהם כחלק מעסקת טיעון.

הראיה העיקרית בישראל, כמו באינקוויזיציה וכמו במשטרים טוטליטריים, היא ההודאה. ברגע שהנאשם חתם עליה, המשחק נגמר. רבים מהנחקרים משוכנעים שאם יחתמו על הודאה כדי להקל מעל עצמם את הלחץ, יוכלו להסביר את עצמם בבית המשפט ולחזור בהם, במיוחד אם הם עונו. בפועל, זה לא קורה. הודאה סותמת את הגולל על הנאשם. לכך נוספת העובדה שמערכת המשפט הישראלית כה חוששת מהודאה בטעות, עד שאת מספר המשפטים החוזרים בארץ ניתן לספור על אצבעותיו של איש הנדסה ותיק – והנה עוד סיבה מדוע שלילת עורך דין מחשוד היא כמעט שוות ערך להפללתו.

בהחלט יכול להיות שזה מה שמנסה השב"כ לעשות במקרה של מח'ול: לגרום לו, בעינויים אם צריך, להודות בדברים שלא עשה. פרקליטיו של מח'ול הביעו חשדות כאלה בשל מצבו הבריאותי הירוד – ובשל העובדה שהשב"כ ובית המשפט מסרבים להעביר להם את הדו"חות הרפואיים על מצבו מבית המעצר.

במובנים רבים, הצורה שבה פועל השב"כ במקרה הזה מזכירה מעצר מנהלי. החשוד מועלם מעין הציבור לפרק זמן – עקב הסערה, במקרה של מח'ול, הוא היה קצר; במקרה של עומאר סעיד, הוא היה ארוך יותר בכשבועיים – ומועלים נגדו חשדות ערפיליים. השב"כ מונע מהעציר גישה לעורך דין, בנסיון לשבור אותו.

קשה לראות איך טענות השב"כ מחזיקות מים. אפילו אם בפגישה בין מח'ול ובין סוחר הפרחים הלבנוני המתגורר בירדן, חסן ג'עג'ע – שאשתו כבר פרסמה מכתב המכחיש מכל וכל את הטענות – היה משהו בלתי תמים, לא ברור מדוע צריך לעצור את מח'ול באופן שיסתיר את מעצרו מהאוכלוסיה הכללית אבל יאפשר לג'עג'ע לדעת על כך בתוך פחות מיממה (מה שאכן קרה), ולחלוטין לא ברור מדוע היה צורך למנוע ממח'ול עורך דין ליותר מ-24 שעות. אם לשב"כ היה מידע על חשודים אחרים בריגול, הוא היה צריך לעצור אותם באותן 24 שעות.

יצוין שכל הארכות המעצר של מח'ול עד שלשום התבצעו במעמד צד אחד, כאשר השב"כ מעביר "מידע סודי" לשופט. כלומר, הוא מעביר לו מידע שמעוות את דעתו על הנאשם – מידע שהנאשם לא רואה, לא יכול להתגונן כנגדו, ושכל הצדדים מכחישים כי השפיע על השופט. בנסיבות כאלה, כל טענה למשפט צדק ראויה להיפטר בצחוק מריר. צרפת הרפובליקנית כמעט ויצאה למלחמת אזרחים סביב ה"מידע הסודי" – בפועל, מסמכים מזויפים – שהגישו מנגנוני הבטחון שלה כנגד קצין זוטר, קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס. ישראל עוד לא הגיעה למדרגה של הרפובליקנים הצרפתים של 1897, שהיו מוכנים לסכן הרבה מאד כדי למנוע עוול כזה. השימוש במידע סודי, נוהל נפוץ מאד במשפטים צבאיים בגדה, הוא שורש פורה רוש ולענה.

ומי השופטת שקיבלה את המידע הסודי הזה, נשענה עליו, אישרה את המעצר החשאי של מח'ול ואת הארכת המעצר הראשונה שלו? אל"מ במיל' עינת רון. אם השם מוכר לכם, זה כנראה בגלל שהיא השופטת שהאריכה שוב ושוב את צווי איסור הפרסום בפרשת ענת קם. איזה צירוף מקרים מעניין.

לפני שהפכה רון לשותפה לקשר של דיסקין, אירעה לה תקלה מביכה. בשנת 2001, בעודה משמשת כתובעת הצבאית הראשית, היא דנה באירוע שבו הרג טנק של צה"ל ילד פלסטיני ופצע שני ילדים נוספים. היא כתבה בגילוי לב (זהירות, PDF) שהירי היה בעליל בניגוד להוראות ושלחיילים לא נשקפה כל סכנה. על כן היא הציעה שלוש אפשרויות: העמדה לדין משמעתי, חקירת מצ"ח – או הודעה שקרית, מנוגדת לראיות שרון עצמה מונה אחת-אחת, שהירי היה מוצדק ושהכל בסדר. נחשו באיזו אפשרות בחר צה"ל. לרוע מזלה של רון, מסמך הכזבים שלה נכלל בערימת מסמכים שנשלחה לבצלם.

עכשיו, במדינה נורמלית, קצינה בכירה שהיתה מעורבת בגלוי כל כך בנסיון טיוח של הריגה היתה עולה למשפט ומאבדת את הדרגות שלה, לפחות. קצינה שהיא גם עורכת דין שנתפסה בנסיונות לשיבוש חקירה, היתה מאבדת את רשיון עריכת הדין שלה.

בישראל, כמובן, היא הפכה לשופטת הקבועה של השב"כ, שמאפשרת את העלמתם של אנשים ואת חקירתם ללא עורך דין. יש לה, אחרי הכל, נסיון מוכח ומתועד בכיפוף האמת לצרכיה של מערכת הבטחון. נוכחותה של עינת רון בתיק צריכה לרופף עוד יותר את האמון בטענותיו של השב"כ.

ובמערכת המשפט הישראלית. אבל זה כבר סיפור אחר.

(יוסי גורביץ)

אריה יואלי, אחד הכותבים של אפעס, נתקל בבעיה: כיצד זה מתירה היהדות לשעבד עמים זרים, ואוסרת על שחרורם? הרי כל העולם, אפילו ערב הסעודית, כבר ביטל את העבדות ולו פורמלית. אילו היה יואלי רואה את עצמו כאדם, הוא היה מוצא איזשהי התפתלות שתאמר שהמצוות הללו כבר לא בתוקף, שהעולם התקדם למדרגה רוחנית גבוהה יותר ואיננו זקוק להן או בולשיט רמב"מי דומה. עדיין, כמו הרמב"ם, הוא היה נתקל בבעיה: שובו של המשיח יהיה, פרדוקסלית, ירידה ניכרת ברמה הרוחנית שתחזיר את הקורבנות, ואת העבדות. בבעיה דומה נתקלה הממשלה העות'מנית כשביטלה באמצע המאה ה-19 את העבדות: חצי האי ערב פרץ בהתקוממות, כשהוא תמה – מבחינתו, בצדק – כיצד נטלה לעצמה הממשלה את הסמכות לעקור את אחת הזכויות (הזכות לעבדים) שהעניק הקוראן למוסלמי המאמין.

אבל מאחר ויואלי איננו אדם אלא יהודי – היקום על פי ספר הכוזרי הוא, כידוע, פירמידה; בתחתיתו הדומם, מעליו הצומח, מעליו החי, מעליו האדם (או "המדבר") ובראשו היהודי. נשמת האדם סתם-כך, מציין אברהם יצחק הכהן קוק, קרובה אל החיות מאשר אל זו של היהודי – אין בפניו בעיה אלא לכל היותר קושיה שיש לתרץ. לא בעיה קשה בשביל בוגר ישיבה. הוא מצא פתרון במהירות.

העבדות, הוא אומר, היא לטובתו של העבד. העבד הוא כידוע כנעני, בידוע ששחורים הם כנענים (כבר דנו בזה כאן), והנה – תראו את האפריקנים האלה, השוורצע חייעס. לא היה יותר טוב להם אילו היינו משעבדים אותם? לתמיד? ועל ידי כך מעניקים להם הגנה מפני עצמם, חינוך – ואפילו מביאים אותם בקהילת בני אדם על ידי גיור? פשיטא.

יואלי כנראה לא יודע – הוא חרד"לניק, אחרי הכל – אבל הטענות שלו הן אחת לאחת טענותיהם של בעלי העבדים בדרום האמריקני. הטענות שהוא מביא בשם קוק – כביכול יש "עבדות טבעית" של העניים – הן בדיוק אותן טענות שהעלו יורשיהם של בעלי העבדים, כאשר ניסו לטעון שהיחס שלהם לעבדיהם היה טוב יותר משל הקפיטליסטים לעובדיהם. לא משנה שעבדים משוחררים, כמו פרדריק דגלאס, דחו בשאט נפש את ההשוואה הזו: בעל המפעל, אמר דגלאס, יכול לפטר אותי, אבל הוא לא יכול להלקות אותי. יואלי טוען שאם רק נהפוך את האפריקנים לרכושנו, יחסנו כלפיהם ישתפר פלאים. צריך מידה גדושה של בורות היסטורית ופסיכולוגית כדי להעלות את הטענה הזו, אבל מסתבר שיואלי ניחן בה. הוא מצטט, כמובן, את דברי הרמב"ם:

"מותר לעבוד בעבד ×›× ×¢× ×™ בפרך.  ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו.  חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן.  הרי הוא אומר "×›×¢×™× ×™ עבדים, אל יד אדוניהם–×›×¢×™× ×™ שפחה, אל יד גברתה". וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים:  לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה.  ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו.  וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס–משפט עבדי, ואמתי:  בריבם, עימדי.  . . . הלוא בבטן, עושני עשהו; ויכוננו, ברחם אחד"

"ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים.  אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים–רחמנים הם על הכול.  וכן במידותיו של הקדוש ברוך הוא שציוונו להידמות בהם, הוא אומר "ורחמיו, על כל מעשיו". וכל המרחם–מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך"".

ההדגשה היא שלי. כל שתי הפסקאות האלה הן נפנוף ידיים שמיועד לשכנע אנשים לא להתאכזר לעבדיהם למרות שהחוק מתיר זאת. ההיסטוריה לימדה אותנו שאסור לתת לאנשים שליטה מלאה באנשים אחרים: די בניסוי של זימברדו לבדו לשם כך, וזה היה תרגיל, שכל המשתתפים בו ידעו שמדובר בתרגיל. יואלי כל כך מעוות, כל כך יהוויסטי, שהוא רוצה להשיב את העבדות הנצחית – ורואה בה את הטוב העליון.

* * * * *

סמכות הלכתית גבוהה קצת יותר מזו של יואלי, עובדיה יוסף, פסק לאחרונה שעדיף במידת האפשר להשתמש באבריהם של לא-יהודים להשתלה. למה? משום שאין לבזות את גופתו של היהודי.

את גופתו של לא יהודי, כמובן, מותר לבזות. זה, אחרי הכל, המקור לביטוי "אתן קרויים אדם ואין הם קרויים אדם": אליהו הנביא, שהוא כהן, מסתובב לו בבית קברות של עכו"ם, וכשהוא נשאל מה לכהן בבית הקברות, זו התשובה שלו: גופת הגוי איננה מטמאת. הלא יהודי, כמו במקרים רבים אחרים, שווה ערך כאן לבהמה.

והאם התפיסה הזו היא נחלתו של יוסף לבדו? כלל וכלל לא. כל כלי התקשורת דיווחו השבוע בקול תרועה כי הקברים שנמצאים מתחת לבית החולים ברזילי הם קברי פגאנים, משמע אין יהודים כשרים חייבים בכיבודם. אילו היו אלה קברי יהודים, במשתמע, היינו בבעיה גדולה; אבל משהסתבר שמדובר בכמה ביזנטים – נו, הבה נסלק את העצמות הללו, לפני שיטילו ספק על זכותנו על הארץ.

* * * * *

מספר גדל והולך של בתי ספר דתיים החלו לאחרונה לאסור על לימודן של שורה של יצירות מופת, בדרך כלל בגלל אלמנטים אירוטיים בסיפור. למרות שגם רצח וגם ניאוף נמצאים באותו מקום בעשרת הדברות, בחינוך הדתי יתנו לך לקרוא על הראשון אבל לא על האחרון.

היצירה האסורה שמשכה את תשומת לבי היא אנטיגונה. אין בה שמץ של מיניות. אז מה, לעזאזל? הניחוש שלי הוא שבתיכונים הדתיים לא רוצים שהתלמידים – ועל אחת כמה וכמה, התלמידות – יכירו יצירה שיש בה אשה חזקה, שמסוגלת להתעלם מהוראות הגברים וללכת עם מצפונה מול חוקיהם, ולעשות זאת בידיעה ברורה שהיא תסבול עונש קשה בשל כך. יצירה שבה אשה, ועוד אשה מורדת, היא הגיבורה – זה כנראה יותר מדי לחינוך הדתי של ימינו.

* * * * *

ולפני שתגידו, "נו, זה רק קומץ", זה לא קומץ, זה הארי: חילונים הם רשמית מיעוט בישראל. לא אני אמרתי, הלמ"ס אמר. אין מה לדבר על "רוב שפוי", פשוט כי אין רוב כזה. אכן, נתח גדול מבין הנשאלים של הלמ"ס, כ-25%, מגדיר את עצמו כ"מסורתיים לא כל כך דתיים", אבל אלה ככל הנראה "יהודי הכוזרי": יהודים שכל מה שיש להם הוא יהדותם, שמעמידה אותם במדרגה אחת מעל למין האנושי.

קרי, רוב היהודים החיים בישראל חושבים שהחרדים פסיכים, ומה שקרה בברזילי שורף להם את הפיוזים. אבל רוב היהודים שחיים בישראל גם מאמינים בעליונותו של הגזע היהודי. החטא הגדול ביותר בעיניהם, זה שאין עליו מחילה, הוא לטמא את הדם בנישואים עם מישהו מקבוצה דתית אחרת – או, ישמור האל, להעמיד איתו ילדים.

הם לא לגמרי אשמים: אחרי הכל, ככה חינכו אותם. הלילה הוא לילה של הדוקטרינה הזו, וכפטריות אחרי הגשם צצים "בתי מדרש חילוניים", שמנסים להחליק את הקצוות המשוננים שלה, מנסים למכור יהדות רכה ונימוחה. הלילה הוא לילם הגדול, ליל "תיקון שבועות" שמיועד לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם.

עדיף להעביר אותו בבליסת גבינות. זה יזיק פחות לחברה, אם לא לגזרה.

הערה מנהלתית: עשיתי כמה שינויים ברשימת הקישורים משמאל. כמו כן, קבלו את הבלוג החדש בבית ההם: "מדרון חלקלק", בלוג קישורים שמתעד את קריסתה של ישראל.

(יוסי גורביץ)

האם תוכלו, ילדים, לומר לנו מה עושה קצין נ.ק.וו.ד. יחד עם שני אינקוויזיטורים? (לחצו על התמונה כדי לעבור אל המקור)

(יוסי גורביץ)

מדינת ישראל, על אחת מזרועותיה – השב"×›? משרד הפנים? – מנעה היום (א') מפרופ' נועם חומסקי מלהכנס לישראל ולגדה המערבית דרך מעבר אלנבי. הפקידים לא טרחו לנמק את ההחלטה, ואמרו שהנימוק יישלח לשגרירות ארה"ב.

בפרפרזה על גולדה מאיר, אם יש דבר שעליו לא אסלח לשב"כ, הרי הוא שאני נאלץ בגללו להגן על נועם חומסקי. זו לא הפעם הראשונה: הם גרמו לי לצאת להגנתו של נועם פדרמן. את מה שאני חושב על נועם חומסקי כבר כתבתי. מדובר בשונא מערב מושבע, שאמינותו מפוקפקת.

ועם זאת, גם לאנשים שלא ממש חושבים כמוני מותר לבקר בישראל, על אחת כמה וכמה לבקר בשטחים הכבושים. אחרי הכל, אני מקווה שאף אחד לא ינסה לטעון ברצינות שקשיש בן 82 מהווה סכנה כלשהי לבטחונה של ישראל. יתר על כן, שוב, אם יש לשב"כ מידע מודיעיני שחומסקי מנסה לבצע פיגוע בישראל, תפקידו הוא לעצור אותו.

אז הגירוש לא היה מסיבה בטחונית כלשהי. וכשמתאמצים קמעא, פתאום קולטים שזה לא היה הגירוש החשוד הראשון. לפני כשבועיים היה גירושו של הליצן איוון פראדו, כמו במקרה של פראדו, ישראל הוכיחה שוב שהיא ממשיכה מצור שקט גם על הגדה המערבית: אז היא מנעה מהפלסטינים בידור, עכשיו היא מונעת מהם גירוי אינטלקטואלי. לפני כשנתיים, גירשה ישראל את נורמן פינקלשטיין. הסיבה שהאחרון גורש היא, ככל הנראה – המדינה מעולם לא נימקה – הביקורת החריפה שהוא מותח עליה ועל תעשיית השואה שמערכת ה-Hasbara שלה נשענת עליה. לפני כשש שנים, גירשה ישראל את העיתונאית והפעילה אווה גסביץ'. במקרה הזה, היתה החלטת בית משפט שאישרה את הגירוש: הוא קבע שאף שגסביץ' איננה טרוריסטית או חשודה בטרור, היא "תמימה" וככזו עשויה לשמש ככלי בידי ארגוני טרור.

ועכשיו חומסקי. מה הלאה? ניסוי מחשבתי: טוני ג'אדט, אילו יכול היה פיזית להגיע לכאן. הוא אולי היסטוריון חשוב ונקרא, אבל הוא גם קרא להקמתה של מדינה דו לאומית, דבר שהוא לצנינים בעיניה של מדינת ישראל (אם כי לא בעיני יושב ראש הכנסת שלה). ככזה הוא אינטלקטואל מסוכן למשטר, ויש להקפיד שלא ירעיל את מוחות הנוער. הציבור הרי לא ימחה; הוא מסומם באשליה שהשב"כ יודע תמיד מה הוא עושה.

באיטיות אך בעקביות, ישראל סוגרת את גבולות השיח המותרים. מי שחורג מהקו הציוני, עשוי לגלות שהוא לא יוכל להכנס לכאן, לתפארת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, תואר שהופך נלעג מיום ליום.

ישעיהו ליבוביץ', במה שהיתה כנראה האמירה הזכורה ביותר שלו, אמר שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ. הוא רק לא חזה שהכיבוש יהפוך את השב"כ למשטרה חשאית נוסח אוסטריה של פראנץ יוזף.

תזכורת: אמיר מח'ול מוחזק במעצר ללא גישה לעורכי דינו מזה 11 ימים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו תרומות גדולות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני להודות שוב לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פעם, בימים הטובים ההם שבהם שלטו הירדנים במזרח ירושלים, נהגו מדי פעם חיילים ירדנים לצלוף לעבר ירושלים המערבית בלי התראה מראש. הגרסה הירדנית היתה, פעם אחר פעם, שמדובר היה בחייל משוגע. זו בדיוק היתה הגרסה הירדנית כאשר טבח חייל ירדני, אחמד מוסה דקמסה, בשבע תלמידות ב"אי השלום" סמוך לנהריים ב-1997: דקמסה היה מטורף. בשל כך, הוא נידון למאסר עולם ולא לעונש מוות. ספק אם דקמסה אכן היה מטורף. הוא היה מוסלמי קנאי, בהחלט, אבל מטורף? בואו לא נסחף. הטירוף שלו התמצה בכך שהוא לא רק הפנים אלא גם יישם את מה שאמרו הדרשנים. דקמסה זכה לתמיכתם של ארגונים ירדנים המתנגדים להסכם השלום עם ישראל.

שלשום הותקפה נועה רז, אשה יקרה, על ידי חרדי בתחנה המרכזית בבאר שבע. רז היא יהודיה קונסרבטיבית שנוהגת להניח תפילין. בשיחת טלפון הסבירה רז שהיא מניחה תפילין משום שזו מצווה; משום שהיא מאמינה שנשים מחויבות בכל המצוות. היא היתה בתחנה המרכזית, כשסימני התפילין עדיין על זרועה, ולפתע נתקלה בגבר חרדי, שהחל בוהה בה. או, ליתר דיוק, בזרועה. הוא ניגש אליה, קרוב מדי, והחל לשאול שוב ושוב אם מקורם של הסימנים ברצועות התפילין. תחילה רז התעלמה מהשרץ, אבל בסופו של דבר ענתה בחיוב. בשלב זה הוא תקף אותה בבעיטות, תוך שהוא צווח "אשה", "תועבה", "חילול הקודש". את התיאור אפשר לקרוא כאן, וגם בבלוג שלה.

ההנחה האוטומטית של רוב מי שקרא את הסיפור היתה שהחרדי שתקף את נועה הוא משוגע. הבעיה היא שהתואר המתאים הרבה יותר הוא משוגע תורן: מישהו שהתנהגותו איננה נורמטיבית, אבל היא נשענת על אידיאולוגיה, והיא מוכוונת-מטיפים.

התוקף הונע בעליל על ידי אידיאולוגיה יהודית-אורתודוקסית. אין הסבר אחר למילים שפלט בעת התקיפה ולהיותה של התקיפה מונעת על ידי מה שמתואר ברחבי המגזר האורתודוקסי כחילול קודש. עובדיה יוסף כבר פסק, בלשון הזהב שלו, ש"אשה תניח תפילין ניתן לה שתי סטירות, נעיף אותה".

התוקף רחוק מלהיות "המשוגע התורן" הראשון. ראשי הציבור החרדי נתנו חיבוק מאמץ לסאדיסט אליאור חן. כלפי חוץ הוא משוגע; כלפי פנים, הוא רב שנרדף על ידי המשטר המרושע. לפני כשבוע, הוכרז ג'ק טייטל – מי שהיה מסוגל לתכנן ולבצע יותר מתריסר פיגועים במשך עשור – כבלתי שפוי גם הוא. ג'וליאן סופייר, שרצח את נהג המונית הפלסטיני תייסיר קראקי – הוא תכנן את הרצח, תכנן להרוג רק ערבי – הוגדר גם הוא כבלתי שפוי, ושוחרר.

ישי שליסל, שביצע את פיגוע הדקירה במצעד הגאווה לפני כמה וכמה שנים, הוגדר כמטורף על ידי רבים בציבור – אבל גם הוא עשה, בסופו של דבר, את מה שאמרו הרבנים. נועם פרידמן, שפתח באש לעבר פלסטינים בחברון תוך שהוא צווח "אין גדר של חפים מפשע!" – קרי, הוא ציטט את הרב יצחק גינזבורג שקבע שפלסטינים אינם יכולים להיות חפים מפשע ועל כן דמם מותר – נמצא גם הוא בלתי שפוי ובלתי כשיר לעמוד לדין. כשעמי פופר ביצע את הטבח שלו בראשון, הוא מיהר לטעון שהוא סובל מטראומה בגלל שלכאורה נאנס על ידי ערבים כשהיה קטין. בית המשפט דחה את הטענה בבוז; בציבור תומכיו של פופר היא מושמעת שוב ושוב. אלירן גולן, שביצע שורה של פיגועים כנגד ערבים ישראלים – בין השאר, הוא ניסה לרצוח את חבר הכנסת דאז עיסאם מח'ול באמצעות מטען חבלה ברכבו – שרץ כשנה בבתי חולים פסיכיאטריים, ולאחר שנמצא כשיר לעמוד לדין, התאבד. למעשה, יש חפיפה רחבה בין הטרוריסטים הישראלים ובין "שגעון תורן". למותר לציין שמחבל פלסטיני הוא מחבל פלסטיני, אף פעם לא "משוגע".

בבואנו לבחון את טענת "המשוגע התורן", כלומר לברר האם אכן יש כאן שגעון, שווה לבחון את הדינמיקה בציבור פסיכי לא פחות מזה הישראלי. הסרט "כיצד יוצרים שאהיד", ששודר לפני כשלוש שנים, בדק את הנושא והגיע למסקנה מדכאת למדי: החברה הפלסטינית מעודדת פיגועי התאבדות בכך שפיגוע התאבדות מעלה משמעותית את מעמדו החברתי של המפגע, ולא פחות מכך – גם את מעמדה של משפחתו. כלומר, טיפוסים גבוליים, שהסיכוי שלהם להצלחה בחיים נמוכים, יכולים באמצעות פיגוע או נסיון פיגוע לשדרג בקפיצה את מעמדם. הסרט מתמקד בילד דחוי, חוסאם עבדו, שזכה ב-15 שניות התהילה שלו כשהגיע למחסום חווארה ועליו מטען חבלה. הוא נבהל ברגע האחרון, הסיר את המטען, חבלן פוצץ אותו, והוא הלך לכלא. שנתיים לאחר מכן, כשרואיין שוב, עבדו שינה את סיפורו: הוא ניסה לפוצץ את המטען, טען; המתג לא פעל. שנתיים בכלא הישראלי הבהירו לו שיש הרבה יותר הון תרבותי בנסיון פיגוע כושל מאשר בפחד מביצוע פיגוע.

צריך יהיה לערוך פעם מחקר כזה גם כלפי ה"משוגעים התורנים" הישראלים. בינתיים, צריך לפקפק אוטומטית בכל הנחת "טירוף" כזו. אנשים רצחו בשם אידיאולוגיה במשך אלפי שנים, פעמים רבות משום שהאידיאולוגיה הזו היתה מקובלת מאד בקבוצה ממנה באו, שהעריכה קנאות. זה הדבר שאנו עוסקים בו: פנאטיות, ולא טירוף. הדוגמא המושלמת היא זו של אנשי המחתרת הראשונה, שהפיגועים שביצעו לא רק שלא פגעו במעמדם אלא להיפך, העצימו אותו. כל זמן שאנחנו מעדיפים לתאר את מעשי הטרור הללו כטירוף ולא כקנאות, כלומר כבעייתם האישית והפרטנית של המפגעים, אנחנו מעניקים הנחה שאיננה במקומה לסוכני הפנאטיות, האנשים שמאחורי הקלעים מעודדים בדיוק סוג כזה של קנאות. בכך שאנו פוטרים את הטרוריסטים כמטורפים, אנחנו נמנעים מלהפוך את הקרקע בחיפוש אחר שולחיהם – ובכך מכשירים את הפוגעים הבאים.

כשנתחיל לרדוף את האנשים המעניקים לגיטימציה לפגיעה באחרים, כאשר נחליט שנמאס לנו להתמקד בקורבנות ההסתה – והקנאים הם במידה רבה קורבנות – וכשנחליט שהגיע הזמן שעובדיה יוסף, יצחק גינזבורג, ישראל רוזן וחבר מרעיהם יריחו את הליזול, צפויה ירידה ניכרת ברמת הטירוף במגזר האורתודוקסי.

אפשר יהיה, אם תרצו, להגדיר את המהלך כהגנה על בריאות הציבור.

הערה מנהלתית ארוכה יחסית: תם ונשלם פרויקט 300, במסגרתו בחנתי את יכולתי לכתוב פוסט יומי, בן לפחות 300 מילה, במשך חודש. הפרויקט הגיע אחרי תקופת יובש קשה. במהלך החודש נכתבו 18,401 מילים, כלומר ממוצע המילים לפוסט עמד על 613 – יותר מכפליים מהמבוקש.

זה היה מתיש. אני לא בטוח שיש לי כוח לעשות את זה שוב. ביומיים הקרובים לא אכתוב דבר בבלוג; בשבוע הבא תתחדש הכתיבה. אני מתלבט בין "שבוע עבודה" שכולל חמישה פוסטים בשבוע ובין כזה שישלב בין כתיבה וצילום, למשל שלושה פוסטים ושתי תמונות מושקעות בשבוע. אשמח לקבל משוב, אבל אני לא מתחייב לציית לו. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך להזמין מצלמה. למעוניינים, מדובר ב-Panasonic Lumix DMC-LX3. ברצוני להביע תודה לכל התורמים שאיפשרו את רכישתה.

(יוסי גורביץ)