הוא היה מטורף, אמר פוליטיקאי משופשף
פעם, בימים הטובים ההם שבהם שלטו הירדנים במזרח ירושלים, נהגו מדי פעם חיילים ירדנים לצלוף לעבר ירושלים המערבית בלי התראה מראש. הגרסה הירדנית היתה, פעם אחר פעם, שמדובר היה בחייל משוגע. זו בדיוק היתה הגרסה הירדנית כאשר טבח חייל ירדני, אחמד מוסה דקמסה, בשבע תלמידות ב"אי השלום" סמוך לנהריים ב-1997: דקמסה היה מטורף. בשל כך, הוא נידון למאסר עולם ולא לעונש מוות. ספק אם דקמסה אכן היה מטורף. הוא היה מוסלמי קנאי, בהחלט, אבל מטורף? בואו לא נסחף. הטירוף שלו התמצה בכך שהוא לא רק הפנים אלא גם יישם את מה שאמרו הדרשנים. דקמסה זכה לתמיכתם של ארגונים ירדנים המתנגדים להסכם השלום עם ישראל.
שלשום הותקפה נועה רז, אשה יקרה, על ידי חרדי בתחנה המרכזית בבאר שבע. רז היא יהודיה קונסרבטיבית שנוהגת להניח תפילין. בשיחת טלפון הסבירה רז שהיא מניחה תפילין משום שזו מצווה; משום שהיא מאמינה שנשים מחויבות בכל המצוות. היא היתה בתחנה המרכזית, כשסימני התפילין עדיין על זרועה, ולפתע נתקלה בגבר חרדי, שהחל בוהה בה. או, ליתר דיוק, בזרועה. הוא ניגש אליה, קרוב מדי, והחל לשאול שוב ושוב אם מקורם של הסימנים ברצועות התפילין. תחילה רז התעלמה מהשרץ, אבל בסופו של דבר ענתה בחיוב. בשלב זה הוא תקף אותה בבעיטות, תוך שהוא צווח "אשה", "תועבה", "חילול הקודש". את התיאור אפשר לקרוא כאן, וגם בבלוג שלה.
ההנחה האוטומטית של רוב מי שקרא את הסיפור היתה שהחרדי שתקף את נועה הוא משוגע. הבעיה היא שהתואר המתאים הרבה יותר הוא משוגע תורן: מישהו שהתנהגותו איננה נורמטיבית, אבל היא נשענת על אידיאולוגיה, והיא מוכוונת-מטיפים.
התוקף הונע בעליל על ידי אידיאולוגיה יהודית-אורתודוקסית. אין הסבר אחר למילים שפלט בעת התקיפה ולהיותה של התקיפה מונעת על ידי מה שמתואר ברחבי המגזר האורתודוקסי כחילול קודש. עובדיה יוסף כבר פסק, בלשון הזהב שלו, ש"אשה תניח תפילין ניתן לה שתי סטירות, נעיף אותה".
התוקף רחוק מלהיות "המשוגע התורן" הראשון. ראשי הציבור החרדי נתנו חיבוק מאמץ לסאדיסט אליאור חן. כלפי חוץ הוא משוגע; כלפי פנים, הוא רב שנרדף על ידי המשטר המרושע. לפני כשבוע, הוכרז ג'ק טייטל – מי שהיה מסוגל לתכנן ולבצע יותר מתריסר פיגועים במשך עשור – כבלתי שפוי גם הוא. ג'וליאן סופייר, שרצח את נהג המונית הפלסטיני תייסיר קראקי – הוא תכנן את הרצח, תכנן להרוג רק ערבי – הוגדר גם הוא כבלתי שפוי, ושוחרר.
ישי שליסל, שביצע את פיגוע הדקירה במצעד הגאווה לפני כמה וכמה שנים, הוגדר כמטורף על ידי רבים בציבור – אבל גם הוא עשה, בסופו של דבר, את מה שאמרו הרבנים. נועם פרידמן, שפתח באש לעבר פלסטינים בחברון תוך שהוא צווח "אין גדר של חפים מפשע!" – קרי, הוא ציטט את הרב יצחק גינזבורג שקבע שפלסטינים אינם יכולים להיות חפים מפשע ועל כן דמם מותר – נמצא גם הוא בלתי שפוי ובלתי כשיר לעמוד לדין. כשעמי פופר ביצע את הטבח שלו בראשון, הוא מיהר לטעון שהוא סובל מטראומה בגלל שלכאורה נאנס על ידי ערבים כשהיה קטין. בית המשפט דחה את הטענה בבוז; בציבור תומכיו של פופר היא מושמעת שוב ושוב. אלירן גולן, שביצע שורה של פיגועים כנגד ערבים ישראלים – בין השאר, הוא ניסה לרצוח את חבר הכנסת דאז עיסאם מח'ול באמצעות מטען חבלה ברכבו – שרץ כשנה בבתי חולים פסיכיאטריים, ולאחר שנמצא כשיר לעמוד לדין, התאבד. למעשה, יש חפיפה רחבה בין הטרוריסטים הישראלים ובין "שגעון תורן". למותר לציין שמחבל פלסטיני הוא מחבל פלסטיני, אף פעם לא "משוגע".
בבואנו לבחון את טענת "המשוגע התורן", כלומר לברר האם אכן יש כאן שגעון, שווה לבחון את הדינמיקה בציבור פסיכי לא פחות מזה הישראלי. הסרט "כיצד יוצרים שאהיד", ששודר לפני כשלוש שנים, בדק את הנושא והגיע למסקנה מדכאת למדי: החברה הפלסטינית מעודדת פיגועי התאבדות בכך שפיגוע התאבדות מעלה משמעותית את מעמדו החברתי של המפגע, ולא פחות מכך – גם את מעמדה של משפחתו. כלומר, טיפוסים גבוליים, שהסיכוי שלהם להצלחה בחיים נמוכים, יכולים באמצעות פיגוע או נסיון פיגוע לשדרג בקפיצה את מעמדם. הסרט מתמקד בילד דחוי, חוסאם עבדו, שזכה ב-15 שניות התהילה שלו כשהגיע למחסום חווארה ועליו מטען חבלה. הוא נבהל ברגע האחרון, הסיר את המטען, חבלן פוצץ אותו, והוא הלך לכלא. שנתיים לאחר מכן, כשרואיין שוב, עבדו שינה את סיפורו: הוא ניסה לפוצץ את המטען, טען; המתג לא פעל. שנתיים בכלא הישראלי הבהירו לו שיש הרבה יותר הון תרבותי בנסיון פיגוע כושל מאשר בפחד מביצוע פיגוע.
צריך יהיה לערוך פעם מחקר כזה גם כלפי ה"משוגעים התורנים" הישראלים. בינתיים, צריך לפקפק אוטומטית בכל הנחת "טירוף" כזו. אנשים רצחו בשם אידיאולוגיה במשך אלפי שנים, פעמים רבות משום שהאידיאולוגיה הזו היתה מקובלת מאד בקבוצה ממנה באו, שהעריכה קנאות. זה הדבר שאנו עוסקים בו: פנאטיות, ולא טירוף. הדוגמא המושלמת היא זו של אנשי המחתרת הראשונה, שהפיגועים שביצעו לא רק שלא פגעו במעמדם אלא להיפך, העצימו אותו. כל זמן שאנחנו מעדיפים לתאר את מעשי הטרור הללו כטירוף ולא כקנאות, כלומר כבעייתם האישית והפרטנית של המפגעים, אנחנו מעניקים הנחה שאיננה במקומה לסוכני הפנאטיות, האנשים שמאחורי הקלעים מעודדים בדיוק סוג כזה של קנאות. בכך שאנו פוטרים את הטרוריסטים כמטורפים, אנחנו נמנעים מלהפוך את הקרקע בחיפוש אחר שולחיהם – ובכך מכשירים את הפוגעים הבאים.
כשנתחיל לרדוף את האנשים המעניקים לגיטימציה לפגיעה באחרים, כאשר נחליט שנמאס לנו להתמקד בקורבנות ההסתה – והקנאים הם במידה רבה קורבנות – וכשנחליט שהגיע הזמן שעובדיה יוסף, יצחק גינזבורג, ישראל רוזן וחבר מרעיהם יריחו את הליזול, צפויה ירידה ניכרת ברמת הטירוף במגזר האורתודוקסי.
אפשר יהיה, אם תרצו, להגדיר את המהלך כהגנה על בריאות הציבור.
הערה מנהלתית ארוכה יחסית: תם ונשלם פרויקט 300, במסגרתו בחנתי את יכולתי לכתוב פוסט יומי, בן לפחות 300 מילה, במשך חודש. הפרויקט הגיע אחרי תקופת יובש קשה. במהלך החודש נכתבו 18,401 מילים, כלומר ממוצע המילים לפוסט עמד על 613 – יותר מכפליים מהמבוקש.
זה היה מתיש. אני לא בטוח שיש לי כוח לעשות את זה שוב. ביומיים הקרובים לא אכתוב דבר בבלוג; בשבוע הבא תתחדש הכתיבה. אני מתלבט בין "שבוע עבודה" שכולל חמישה פוסטים בשבוע ובין כזה שישלב בין כתיבה וצילום, למשל שלושה פוסטים ושתי תמונות מושקעות בשבוע. אשמח לקבל משוב, אבל אני לא מתחייב לציית לו. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך להזמין מצלמה. למעוניינים, מדובר ב-Panasonic Lumix DMC-LX3. ברצוני להביע תודה לכל התורמים שאיפשרו את רכישתה.
(יוסי גורביץ)
תודה רבה על כל הפוסטים המשובחים. יהיה קשה לחזור למצב הרגיל. 🙂
אני אשמח אם תמשיך לכתוב כמה שיותר! הרבה פעמים כשאני קורא חדשות או לומד על התפתחויות בעולם אני מיד חושב "חסר לי פה משהו. הלוואי שיוסי יכתוב בנושא". החודש זה קרה הרבה ובאמת השלמת את התמונה לגבי הרבה דברים שאחרת לא הייתי מבין את מהותם ברמה כזו. היכולת שלך לראות את הדברים בקונטקסט המלא ולבחון כל מקרה בזווית ראיה שלוקחת בחשבון את כל הפרטים היא invaluable.
יישר כוח!
תודה
תודה על המאמץ, זה היה תענוג אמיתי לקרוא כל יום מאמר חדש. יישר כח. בנוגע לפוסטים פרי מקלדתך, כל המרבה – הרי זה משובח (במסגרת אפשרויות החיים, הפרנסה והשפיות, כמובן).
אבל איך אנחנו מזהים דתיים שהם כן מטורפים באמת ?
שאלה מעניינת ג'ינה. הנה לאחרונה היה מקרה רצח מזעזע של תינוקת קטנה בחברה החרדית. במקרה הזה היה מדובר במטורף אמיתי, אדם שהיו לו בעיות נפשיות ברורות ומקומו בבית משוגעים ולא בבית סוהר. השאלה היא כיצד אותו אדם הגיע להיות נשוי עם ילדים כשהטירוף שלו התחיל הרבה קודם. למה בדיוק חשבו שם בחסידות בראסלב שהמזור לכל בעיותיו הנפשיות הוא תוספת אחריות כבדה של נישואים והורות במקום טיפול ואולי אישפוז?
לעצם העניין – יכול מאד להיות שאותו חרדי מהתחנה המרכזית היה פסיכי , השאלה היא לאיזה כיוון התפרץ הטירוף שלו. אם הוא מדבר עם עצים, תוקע בננה באוזן וגם מתקיף בחורה עם סימני תפילין על הזרוע , מילא.
אם הוא מספיק שולט בעצמו כדי להתנהג בצורה שמתאימה לחברה שבה הוא חי (אפשר לטעון שרק משוגעים הולכים עם קפוטה בחום של באר שבע) ואז פתאום 'מתנהג כמשוגע'
אז החלק של ה'משוגע' פחות חזק מהחלק של ה'דתי' באישיות שלו.
התאור שלך של מחלות נפש הוא לא לגמרי נכון . הרבה חולים מתפפוצים רק בכיוון אחד . אנחנו רואים בפרנואיד שחושב שהממשלה רודפת אחריו משוגע ובדתי שחושב לדוגמה שנשים רודפות אחריו פנט דתי .
רוב מי שמפרץ בצורה כזואת יתפרץ לכיוון אחד . אני מכירה מישהוא שכמעט הותקף כי לדעתו של התוקף אותו אדם דיבר בחוסר כבוד למוכר נקניקיות . אבל ברור שאותו אדם שעמד לתקוף הינו פסיכי ( וגם שיכור ). אילו הייה דתי היו אומרים אליו שיש לו משהוא דתי נגד מוסדות שיקוצים שפתוחים כל הלילה .
ודרך אגב לא ברור עם התוקף לא אכן בילה את שערית היום בתחיבת בננות לאוזניים . הידע שלנו אליו מקורו רק בתקיפה
א. ג'ינה אני אישית לוקה בטירוף שגורם לי לנהמות וקצף על השפתיים כשאני רואה שגיאות כתיב במו 'שערית היום' או ' מתפפוצים'.
ב. בסך הכל השאלה היא לא אם האיש משוגע אלא האם השיגעון שלו אומר משהו על החברה שבה גדל. אמא שלי היתה אחות בבית חולים ויצא לה לפגוש את אחד מלוחמי צה"ל המהוללים (היא לא אמרה אבל אני חושב שמדובר בגדי מנלה) , לטענתה האיש היה בעל 'משאלת מוות' כלומר מטורף התאבדותי שמצא את הדרך שהחברה הציעה לו כדי לממש את הדחפים האובדניים שלו. אז אם יש מטורף שנהנה לשרוף עצים (היה כזה פירומן בתל אביב שהיה מגיע מזה לריגוש מיני) קשה להגיד איך החברה ניתבה את השיגעון שלו לשם במקרה של החרדי שתקף את נועה רז זה די ברור.
סתם משהו על טירוף:
ממה שקראתי טירוף ספציפי כמו במקרה המדובר הוא עניין מאוד סובייקטיבי ופסיכולוגים זקוקים ליותר מידע כדי לאבחן אותו. כך לדוגמא, אם תלקה את עצמך עד זוב דם בכיכר העיר פעם בשנה, או תתחיל לטעון שגנב מכוניות הפך לעז כדי להמלט מהחוק אנשים יחשבו שאתה מטורף, אבל תעשה את זה במדינה שיעית (במקרה הראשון) או מרכז אפריקאית (במקרה השני) לא תחשב למטורף.
ככה שהלפני שהשיגעון יגיד משהו על חברה זאת או אחרת, צריך להכיר טוב את החברה לפני שקובעים שמדובר בשיגעון.
בגלל זה חבל שגורביץ ניסה לקשר את המקרה בבאר שבע לאליאור חן (שככל הנראה באמת מטורף גם לפי הסטנדרטים החרידים, גם אם הם מעדיפים את הטירוף שלו על פני שיתוף פעולה עם השלטונות) או לזה של הדתיים הלאומנים (ששייכים לאידאולוגיה קצת אחרת). עדיף היה אם היה מוזכר הטרור החרדי-זכרי בבית שמש, בקווי המהדרין ובמקומות נוספים כי זה היה מבסס טוב יותר את הטענה (הנכונה) שלו.
בחברה שאני בא ממנה לא מזלזלים באנשים ששוגים בכתיב.
בחברה שאני בא ממנה זה בלתי נסלח.
אז לך תישאר בחברה שלך.
הנכונות והנלהבות לשפוט מישהו על סמך פן אחד באישיותו, בלי שום היכרות, ומבלי שפגשת אותו מעולם היא תכונה די מגונה בעיני.
לך תדע, אולי הילד שלך יתגלה כדיסלקט ולא יהיה מסוגל לאיית, מה תגיד אז??
מזל טוב על המצלמה. והכותרת של הפוסט נהדרת…
עכשיו אני מבין את פשר המבול…
יש לציין שהאיכות לא נפגעה מהכמות.
מזל טוב על ה-300.
באותו אופן, מכיוון אחר – בכל פעם שיש רצח נוראי, מקרה התעללות קשה – החברה מתייגת את האחראי כמפלצת. מפלצת היא המקבילה הלא-בטחונית למטורף. זה עוזר לחברה להתנקות מהאחריות החברתית למעשה המזעזע ולהימלט מחיפוש אחר גורמי ביסוד.
תענוג לקרוא אותך. לא ידעתי שהפוסטים הם חלק מפרוייקט 300, מהצד שלי היה גדול למצוא כל יום פוסט חדש.
תודה על המאמץ הגדול בכתיבה מדי יום. אני נהנה מאד מקריאת דעותיך (גם אם לא תמיד מסכים איתן במלואן) וסבור שאתה מוסיף זוית חדשה וחשובה לכל פרשיה ומאורע בארץ.
אני מקווה שמספר הקוראים שלך עלה בהתאם לעבודה הקשה שהשקעת. הייתי מציע לך להוסיף פרסומות לבלוג (גוגל וכו') כדי להפיק עוד כמה מצלצלים מכל המאמץ.
ישר כוח,
רועי.
תודה רבה ותתחדש על המצלמה!
יישר כח
אם חייל ירדני הוא כן מטורף תורן, לא יצאנו כבר ידי חובה, אין לנו פטור בנוגע למחבלים פלסטינאים תורנים?
חוצמזה
לשיטתך, התוקף של נועה ממש לא מתאים לפרופיל ששירטת ולחברים ששידכת לו. כולת סימנו מטרות, תכננו את התקיפות שלהם והצטיידו בנשק. אני לא חושבת שהם היו מקבלים את הטמבל שתקף את נועה לשורותיהם. אם הוא היה חרדי ממוצע ואפילו למטה מזה ספק גדול אם הוא היה מדבר איתה, בטח שלא תופס אותה ביד, אם הוא היה אפילו משוגע ממוצע הוא היה מסתפק בצרחות (אישה, תועבה, חילול הקודש). אם הוא היה ז'ק טייטל או ישי שליסל הוא היה מתחמש ואורב לנשים בדרכן החוצה מבית הכנסת הקונסרבטיבי, צורח את שצורך ועשה שימוש בכלי הנשק המועדף עליו.
לפעמים משוגע הוא באמת משוגע, זה לא אומר שאין משוגעים תורנים.
החייל הירדני שביצע את הטבח בנהריים ב1997 הוא לא העניין , העניין הוא החברים שלו שעמדו מהצד ולא עשו כלום עד שנתקע לו הנשק. סביר להניח שאם הוא היה יורה על משלחת של מפקדים ירדנים שבאה לביקור הם היו מגיבים אחרת , לא?
נועם פרידמן שמוזכר בכתבה הוא דוגמה להבדל – הקצין הישראלי שעמד לידו הפיל אותו לרצפה מיד ומנע טבח מזעזע, סיבה לגאווה? אולי אבל אותו קצין ספג אחר כך איומים מצד אחד מאנשי חברון (יש לציין שהוגשה תלונה נגד המאיים) בגלל שעשה את הדבר הנכון.
כן, בהחלט סביר שהחרד שתקף את נועה רז היה מטורף, בהחלט נכון שרוב החרדים לא היו נוהגים כמותו.
זאת לא השאלה, השאלה היא האם אין מספיק אנשים שנתנו למטורף את הסיבה להבין שהוא עושה את הדבר הנכון ?
לרוב כאדם נתקף במקום ציבורי לא ששים לעזרתו בלי שום קשר ללגיטימציה של מעשים
http://en.wikipedia.org/wiki/Kitty_Genovese
התגובה הייתה תגובה מצערת אבל לדעתי צפויה לתקיפה במקום ציבורי . וזה בניגוד לחיילים שרואים עצמם אחרת ומצפים מעצמם לעזור ולאכן סביר שיעצרו מקרה אלימות
תודה.
בימים רגילים, הנחת תפילין הייתה זוכה בבלוג הזה לקיתונות בוז על רצועות העור שאנשים קושרים עצמם בפני הדמון יהוה. אך כדי לנגח את המגזר החרדי צריך לרסן את הלשון בפני אמונות של אחרים, שמשום-מה הן לגיטימיות יותר. תחי הצביעות.
אריה, שלא תטעה.
הנחת תפילין היא אקט מגוחך, של אמונה באל שלא קיים, על ידי פולחן מטופש הכולל התעטפות בחתיכות חיה מתה ומלמול חנופות לחלל הריק.
אבל- וזו דמוקרטיה- אני מוכן לצאת למאבק למען זכותך לקיים את הפולחן. אם הממשלה הייתה אוסרת על החרדים להניח תפילין, האמן לי שהייתי יוצא לקרב. כבר עבדתי קשה למען חופש (דת, תנועה, ביטוי) של כל מיני אנשים שלא הייתי שותף לאמונותיהם, דעותיהם וסגנונם.
מי שאינו דמוקרט, כלומר רק דורש זכויות לעצמו אבל כשמתבקש לאפשר זכויות לאחר, שוכח את ה"דמוקרטית" ומתרכז רק ב"יהודית", הוא נבל, ונגדו צריך להלחם (מלחמה תרבותית ובשום אופן לא אלימה, למרות שכאמור מאבק דתי הוא אלים ומוגדר בדת ככזה).
מי שקורא אצל נועה רז יודע שהיא אכן מכבדת את אמונתו של כל אדם, שלא כמו החרדים. לכן הנחת התפילין שלה אינה מכעיסה (אם כי עדיין מטופשת), ולכן לא זכתה לתגובות נזעמות. כשחרדי מניח תפילין, יש לזה משמעות אחרת לגמרי.
נו באמת… עזוב את זה ששאלת קיומו של האל היא חסרת משמעות בדתות המונותאיסטיות (מאז ימי הביניים בערך), כי חלק משמעותי (ולפעמים החלק העיקרי) של הזרמים התיאולוגיים בדתות האלה שחררו את האל מכבלי הלוגיקה האנושית. עזוב את זה שגם מחוץ להקשרים דתיים, בני האדם מבצעים פעולות אי-רציונליות לחלוטין מדי יום ביומו (למשל, משלמים הון עתק על בגד רק מפני שמוצמד לו לוגו של איזו חברה ידוענית). אתה מנסה לשפוט מעשים בלתי-מזיקים לזולת (הנחת תפילין) על-פי הכוונה המשוערת של מבצעיהם. מנורה עם הכיתוב crimethought מתחילה להבהב אי-שם ברקע.
לגבי הפוסט, אני מצטרף לתשבחות שהורעפו על יוסי (אם כי אין לראות בכך הסכמה לכל מה שהוא כותב).
ואם מדובר במשוב קוראים, אז כן, אני הייתי רוצה לראות בבלוג הזה תמונות מושקעות. גם כי אני חושב שיוסי יאהב לייצר אותן, וגם מפני שזה משהו שאני לא יודע לעשות בעצמי (מה לעשות, בנוגע לצילום יש לי ידיים שמאליות). על כמות התמונות והפוסטים שיחליט יוסי בעצמו.
"כמי שקורא אצל נועה רז יודע שהיא אכן מכבדת את אמונתו של כל אדם, שלא כמו החרדים. לכן הנחת התפילין שלה אינה מכעיסה (אם כי עדיין מטופשת), ולכן לא זכתה לתגובות נזעמות. כשחרדי מניח תפילין, יש לזה משמעות אחרת לגמרי."
כאן אני חולק עליך. מנהגו של חרדי להניח תפילין אינו צריך להכעיס יותר ממנהגה של נועה להניח תפילין. מנהגו של חרדי ללבוש חליפה שחורה לפי מיטב האופנה של פולין במאה השמונה עשרה, אינו מכעיס יותר ממנהגי ללבוש ג'ינס וחולצת טריקו.
נכון, יש הרבה סיבות לכעוס על החרדים, ובמיוחד חוסר הכבוד שלהם כלפי דעות ואמונות אחרות, כפי שבאים לידי בטוי, אלים יש להודות, בסיפור שלפנינו. על כך אין מחילה ואין כפרה. לעומת זאת, אינני רואה שום סיבה לכעוס, על המנהגים שאין בהם כפיה, ושהם ממש על טהרת היחסים בין אדם לבין בוראו, ואינם מערבים את הזולת ביחסים אלו. הנחת תפילין, לבוש חרדי, נישוק מזוזות, מלמול ברכה בכל פעם שיוצאים מהשירותים הם חלק מאותם פעולות שנתפסות בעיני מגוחכות, אך בודאי שאינם גורמים לי כעס, ואני מכבד את זכותו של כל אדם (חרדי או לא חרדי) לבצע אותם כראות עיניו.
הנחת תפילין ברחובות דווקא כן מערבת את הזולת בפולחן הזה. זה מטריד, אבל אולי לא ממש מכעיס (אותי. אני מכיר הרבה אנשים שרואים במטרד הקבוע הזה גורם מכעיס). אבל הלבוש השחור כן מכעיס, אם יודעים את טעמו. הקיצור שולחן ערוך לרב שלמה גאנצפריד דורש מהיהודי תמיד להראות אחרת מהגויים, לשם ההתבדלות, וגאנפריד מביא מהגמרא: "אסור לישראל להתדמות להם אפילו ברצועות המנעל, שאם היה דרכם לקשור כך- ודרך ישראל בעניין אחר".
(קיצור שו"ע סימן ג' ס"ק ב')
אז זה מכעיס בשני שלבים- האחד, הגזענות המוצהרת דרך אופן הלבוש, והשני- העובדה שפה בארץ, כדי להתבדל מהחילונים, לובשים החרדים בגדים אותם לבשו הגויים בפולין!
באופן מובהק, ככל שלומדים יותר יהדות, כך מגלים עוד ועוד מנהגים חביבים עליהם שרת שירים בגן, כתועיבות גזעניות, שוביניסטיות ו/או פאגאניות.
למה פאגניות זה תועיבה?
לא ברור לי למה אתה קורא לכך גזענות.
אני מכיר את ההלכה הזאת, אני דווקא ראיתי אותה באור שונה – שמירה על הזהות שלך (אמנם דרך התבדלות קצת שרירותית). הפיתוי להיות כמו כולם קיים תמיד, אבל יכול להוביל למונוליטיות אחידה.
אני מניח שאתה מתכוון לדוכנים של חב"ד בהם הם מבקשים מאנשים להניח תפילין. אישית, אינני אוהב את הדוכנים הללו, וכאשר מבקשים ממני להניח תפילין, אני מסרב בנימוס. באופן עקרוני אני לא רואה סיבה לכעוס כאשר הם מניחים את המסרבים לנפשם, וכאשר הם אינם פונים לקטינים. אינני רואה הבדל גדול בין דוכן להנחת תפילין לבין דוכן המבקש ממני לצרף את חתימתי לעצומה כזאת או אחרת.
בקשר ללבוש אני ממש לא רואה סיבה לכעוס. גם אם הסיבה היא על מנת לבדל את עצמם מהציבור, זוהי זכותם. הם אינם כופים עלי או על אחרים את לבושם, ואין לי שום סיבה שלא לכבד את זכותם להתלבש כראות עיניהם.
וגם אם מדובר בקטינים, אני לא בהכרח רואה סיבה להתפרץ בזעם. בואו נודה בזה: בני אדם אינם חיים באינקובטור עד גיל 18. נערים ונערות המתקרבים לגיל הזה חשופים לשלל מסרים צרכניים, חברתיים, פוליטיים, ואפילו, רחמנא ליצלן, מיניים. לא נראה לי שנפשם הרכה של הנערים תיפגע באופן משמעותי מהצעה להניח תפילין (או, עבור הנערות, להדליק נרות שבת).
פעילות תעמולה דתית, המכוונת במפורש לאוכלוסייה של קטינים בשעה שאלה שוהים במסגרת חינוכית שבהגדרתה אינה מקבלת את ערכי הדת במלואם — זו כבר בעיה. בעצם, אותה בעיה קיימת גם לגבי תעמולה דתית בשורות צה"ל, למרות שחייליו כבר אינם קטינים מבחינה חוקית.
נפשו הרכה של אחייני, שיחגוג בעוד מספר חודשים את יום הולדתו ה- 18 לא תפגע כהוא זה אם הוא יכנס לפאב, ישתה בירה, ואולי אף ישתכר. למרות זאת, החוק אוסר על כך. ההגדרה של גיל 18 היא שרירותית, אני מודה, אך חייבים להגדיר גבול מסויים מתי אדם מפסיק להחשב כקטין ומתחיל לקבל אחריות מלאה על מעשיו. לצורך המסיונרויות, אני בהחלט תופס טרמפ על ההגדרה החוקית של בגיר וקטין.
בנוגע לצה"ל, עברו מעל עשרים שנה מאז שהשתחררתי משירות סדיר. לא זכור לי ולו פעם אחת שבה ניסו "לחזק" אותי, אבל יתכן שבעשרים השנה האחרונות השתנו דברים. הפעם היחידה בה רב צבאי החל להפיץ את אמונות ההבל שלו היה דוקא במילואים. כאשר גוייסתי בצו 8 לחומת מגן, לאחר קבלת הפקודה מהמג"ד הועברה רשות הדיבור לרב צבאי. אילו היה מברך את החיילים שישובו הביתה בשלום, ניחא. אילו היה מנסה להנהיג תפילה לשלום החיילים, סביר להניח שלא הייתי משתתף בתפילה, אבל נשאר בחדר ומכבד את המעמד. אבל ברגע שהוא החל לדבר על עמלק, לא מעט חיילים, ואני בתוכם, קמנו ויצאנו בהפגנתיות. נראה לי שהוא "חיזק" את ה"מחוזקים" ממילא, ומאז מעמד מיותר שכזה לא חזר על עצמו.
אתה יכול לתפוס טרמפ על מה שאתה רוצה, אבל לא זכור לי שיש חוק או פסיקת בית משפט, שאוסרים באופן גורף תעמולה דתית המיועדת לקטינים. ולשאלה אם צריך להיות חוק כזה, תשובתי היא שלילית.
לגבי צה"ל, הבעיה (שקיימת באופן שונה ביחידות שונות ובזמנים שונים) אינה קשורה כמובן להבחנה בין קטינים לבגירים. אני חושב שאותה בעיה תהיה קיימת גם אם מעסיק כלשהו ב"אזרחות" יחייב את עובדיו, הבגירים בעליל, להיחשף לתעמולה דתית (או אנטי-דתית).
אם אתה כבר נתלה באילן החוק, אז כדאי שתדע שיש חוק האוסר מסיונירות. החוק אינו מגדיר גיל, הוא פשוט אוסר על מסיונריות.
אם אינך רואה הבדל בין פעילות מסיונריות בקרב בני 7 לבין פעילות מסיונרית בקרב בני 27, כנראה שאנחנו חיים בעולמות שונים לחלוטין.
א) אתה הוא זה שגייסת את ההבחנה החוקית בין קטינים לבגירים לעזרת הטיעון שלך. כדי להפריך אותו, אני חייב, בין היתר, להתייחס למצב החוקי (שעשוי להיות שונה מהמצב הרצוי בעיניי או בעיניך).
ב) החוק שהזכרת אינו אוסר פעילות מיסיונרית. הוא אוסר שידול להמרת דת בתמורה להענקת טובת הנאה. לא זו בלבד שהוא אינו יכול לחול על חב"דניקים-המשדלים-להניח-תפילין, הוא אינו יכול לחול על המחזירים בתשובה בכלל, כיוון שקהל היעד שלהם נחשב, מבחינה רשמית, לבני הדת היהודית.
ג) אני בהחלט רואה הבדל בין שידול בני 7 לבצע אקט דתי כלשהו (או כל מעשה אחר) לשידול בני 27 לבצע מעשה כנ"ל. השאלה היא, איפה צריך לעבור הגבול ואיך צריך למתוח אותו.
השאלה היא, מה הבעיה שזה מכעיס?
אם מכעיס אותך, תכעס. אללה יוסתור אם פתאום יתחיל להיות "לא בסדר" לעשות דברים שעלולים, גוועאלד, להכעיס מישהו.
תתחדש על המצלמה.
יישר כוח.
אני יודע שרבים יזלזלו במה שהם קוראים "פוליטיקלי קורקט" (ואחרים קוראים "נימוס בסיסי ויחס מכבד לאחר""), אבל ההתייחסות לאנשים בעלי הפרעות ומחלות, לאורך כל הפוסט ובתגובות – לא לקנאים ורוצחים, אלא לאלה שאליהם הם הושוו – גורמת לי אי נוחות קשה. דיבורים על "טירוף" ו"בית משוגעים", לא במסגרת דיון פוליטי אלא במונחים לגיטימיים-כביכול, המופנים כלפי אלה החולים באמת, נראה לי כל כך לא מתאים להתנהלות פה בד"כ.
נסו לחשוב על מיעוט שגם ככה סובל מאפליה, זלזול וחוסר הבנה של מצבם, ובנוסף לכך יש המדביקים אליהם אם אותם קנאים ורוצחים. אתם באמת רוצים לקרוא לכל אותו מיעוט שקט, כל אותם אנשים שרובם שלווים ונעימים וחכמים, "משוגעים"?
בנוגע לפוסט עצמו, יש לי דעה מסוימת בנוגע ליכולת של בית המשפט להגדיר כל מי שרצח והתעלל, לדוגמה, באהוביו או ילדיו, כ"שפוי", אבל אין לי באמת רצון להתדיין על המשמעות הקלינית של מחלה נפשית בהקשר ההפוך מזה של יוסי. בעיקרון, אני מסכים עם מה שהוא מביא פה, בנוגע לנטיה לעוות רציחות על רקע פוליטי\דתי ולהקל על המבצעים.
וחוץ מזה, כל הכבוד בגדול על ה300, אני יודע כמה זה קשה, זה כמו מרתון.באמת מרשים.
תודה יוסי על ההשקעה, נהנתי והחכמתי.
לגבי שאלתך – מהזויית שלנו כקוראים – חמישה פוסטים + שתי תמונות יהיו הפיתרון האידאלי :).אבל ברצינות, כתוב כמה שיותר אבל אל "תשרוף את עצמך" כדי שלא תמאיס על עצמך את הכתיבה.
ותתחדש על המצלמה.
פוסט מופתי לחתום איתו את מבצע ה-300. תודה.
מאחלת לך המון זמן איכות עם המצלמה החדשה.
ובקשר לשאלתך – תכתוב כמה שאתה מרגיש צורך ומתי שאתה רוצה.
אני אישית, שמתי לב איך משום מה הפוסטים שאתה רוקח לנו בשבתות הם מהיותר מוצלחים, או שככה (כמעט תמיד) יוצא במקרה לטעמי – אז איכשלאיהיה, כיף לעשות אצלך שבת רב גורביץ. וגם כן את ימי החול.
זה היה חודש משובח בהחלט. תתחדש על המצלמה, הרווחת אותה. 🙂
יוסי גורביץ – ראש הממשלה שלי!
קול נועז וצלול ודובר אמת כמו שלך טרם שמעתי בזירת הפרשנות הפוליטית בישראל. בלוגך הנהדר פתח את עיני לעתים קרובות כמו שרק קורסים טובים באוניברסיטה וספרים טובים הצליחו לעשות עז אז.
תיהנה מהמצלמה ושמור על עצמך!
איך אתה נוטש את הקאנון? לא חבל? יש כבר את כל העדשות….
🙂
בל אופן, תתחדש ובהצלחה בפרוייקט הבא
הלוואי…
אני לא נוטש אותה. זו עדיין מצלמת העבודה שלי. אבל הלומיקס מיועדת לשמש כמצלמת מטרות מזדמנות.
תודה רבה על כל הפוסטים. הקריאה בבלוג הפכה לחלק מסדר היום שלי.
סחתיין על הפרוייקט. מי יתן ובפעם הבאה שתתחשק לך יוזמה כזו, לא יהיו כל כך הרבה נושאים לכתוב עליהם…
Make sure you do have your say, Yossi.
It's hard to overstate how important it is to hear a clear, honest voice from this part of the world. Thanks anyway
תודה על העבודה הקשה, מהכותבים המשובחים והחשובים בארץ
Thank you
כמו שאמרו הרבה לפני ויאמרו גם אחרי – תודה, יוסי, על הפוסטים. פרוייקט ה-300 הסב לי הנאה רבה.
אפשר לדעת לפי מה בחרת את המצלמה
אלימינציה. רציתי משהו שאני אוכל לסחוב איתי תמיד, לא רק כשאני יוצא לסיבוב צילום. התלבטתי בין ה-Canon G11, ה-Canon s90 וה-Olympic El-P1. האולימפיק ירדה בגלל שזו בעצם שיטה חדשה של מצלמות עם עדשות מתחלפות, מה גם שהיא לא היתה קטנה; ה-G11 גם היא היתה גדולה מדי; התלבטתי בין ה-S90 לפנסוניק עד שהחלטתי שהגיע הזמן לנסות משהו חדש. מה גם שהיא תואמת לייקה 🙂 תודה ליאיר שסייע.
אולימפוס :X
וכתבתי לך על החדשות של סוני עם הקומפקטיות המדהימה. אבל תהנה עם הפאנסוניק.
מחכים לתמונות
המצלמה, באדיבותו של הסניף המקומי של פד אקס, עוד לא כאן. שתי תמונות אחרות כבר עלו.
המון תודה על הפרויקט המעולה, עד אתמול חשבתי שזה קשור לסרט 300 because this was madness!
יהיה קשה להגמל
ברכותי.
זה היה פרוייקט נהדר ונהנתי מכל רגע שלו. אתה שייך לקבוצה המצומצמת של הבלוגרים שעבורם אני פותחת את הרידר שלי כל בוקר.
כיוון שכך, וכיוון שרצוי שיהיה לי בשביל מה לקום בבוקר, גם אם זה בשביל מנה גדושה של ביקורת שמאלנית זועמת, האינטרס שלי הוא שתכתוב כמה שיותר. 5 פוסטים בשבילי בבקשה!
אגב, על הכתיבה שלך אני מוכנה, ויותר מזה, שמחה לשלם (ובשום אופן אל תראה בזה תמריץ חיצוני לשחוק את עצמך לדעת, אלא דרך להראות את הערכתי הכנה). בהתחלה עשיתי מנוי ל"אחר" לצורך העניין, אבל שאר התכנים לא עניינו אותי מספיק בשביל להשאר. לכן נראה לי שאם הכתיבה שלך תמשיך לשמור על הרמה הנוכחית, אני פשוט אשלשל את הזוזים לקרן הטבק והאלכוהול שלך במקום.
רוב תודות 🙂
אני מוכן לשלם לו כדי שיפסיק לעשן.
איכס, למה הסמיילי הטקסטואלי המעודן שלי התרגם לאמוטיקון הוולגרי הזה?
טוב, אם אף אחד אחר לא יגיד את זה… בכל זאת קצת ביקורת קונסטרוקטיבית:
פרוייקט ה-300 היה פרוייקט נחמד, אבל בהחלט היתה לי תחושה של התפשרות הולכת וגוברת, וחבל. לא כל פיפס שווה 300 מילים, וגם כשהצלחת לכתוב 300 מילים על משהו, אולי כדאי היה לערוך ולסדר לפני שאתה מפרסם. אני בהחלט הייתי מעדיף לראות ירידה בכמות ועלייה באיכות. אם היית מקבל כסף עבור כל מילה לא הייתי אומר כלום, אבל כתחביב, חבל להתפשר.
תודה על הפרוייקט, היה נפלא!
בקשר להמשך הכתיבה – הייתי מעדיף את האופציה עם התמונות, התנאי שלפחות אחת מהן תהיה של חתול!
…וכי אני חושב שקצב מהיר מדי מעלים פוסטים טובים ופוגע בדיון שמתפתח שם.
תודה רבה לכל המברכים. כשאצליח להחליץ איך להמשיך אעדכן.
יישר כוח יוסי. ללא ספק, אחד הבלוגים הטובים בשפה העברית כיום ברשת.
אחלה פרויקט
מצטרף למחמאות. באמא שלי, בניתוק מהצד האידיאולוגי שלך, אתה מה זה טוב. כאילו יש דמון שעוזר לך להקליד.
אי אפשר לנתק. אף לאומן דתי לא יכתוב דברי טעם
וא-פרו-פו קטינים וקטינות — מסתבר שחלקן יכולות לגרום לצרות גדולות:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1168759.html
מצד שני, העיקר שהנערה המדוברת לא עטתה חיג'אב…